1. אין בידי אדם לתקן את המחשבה, אלא רק הלב יש לכוון, שלבו יהיה ישר לשם השם ית'. ואזי ממילא כל מחשבותיו יהיו רק להשפיע נחת רוח ליוצרו. וכשמתקן את לבו, שיהיה לב ורצון דקדושה, אז הלב הוא הכלי להשרות בו אור עליון. וכשהאור עליון מאיר בתוך הלב, אז הלב מתחזק. ובכל פעם הוא מוסיף והולך.

וזה נוכל לבאר מאמר חז"ל "וגדול התלמוד, שמביא לידי מעשה". שפירושו, שע"י אור התורה הוא בא לידי מעשה, שהמאור שבה מחזירו למוטב. וזה נקרא בחינת מעשה. זאת אומרת, שהאור התורה עושה לו בנין חדש בהלב.

(בעל הסולם. "שמעתי". ס"ח. "קשר האדם אל הספירות")

2. אין האדם יכול לעשות משהו לשם שמים. ורק ע"י מאור התורה יתקן הלב, שהלב נקרא רצון. ומצד הטבע הוא רצון אך לקבל. ואיך האדם יכול ללכת נגד הטבע.

לכן אמר הקב"ה "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". נמצא, שהוא לומד תורה לא בשביל המוח, להבין. אלא זה שלומד להבין, הוא כדי להגיע לדביקות עם הקב"ה, המלובש בתורה, שזה שייך להלב. וע"י המאור שיקבל, הוא מחזירו למוטב. כלומר, שהרצון לקבל לתועלת עצמו יכול לקבל כח מלמעלה, שיהא בידו לעשות מעשים לשם שמים.

(הרב"ש. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)

3. שהם לומדים תורה, בכדי לתקן את הלב, הם נקראים "חכמי לב". היות שכל דבר נקרא על שם הפעולה. לכן התורה מה שלומדים תורה על כוונה זו, נקרא "חכמי לב" ולא "חכמי מוח", היות שהם צריכים את התורה לתיקון הלב.

(הרב"ש. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)

4. אומר הר"א עזרא ז"ל וזה לשונו "דע כי כל מצות הכתובות בתורה, או המקובלות שתקנו האבות, אף על פי שרובם הם במעשה או בפה, הכל הם לתקן הלב. כי כל לבבות דורש ה', וכל יצר מחשבות מבין. וכתוב, "לישרים בלבותם", והיפך זה, "לב חורש מחשבות און", ודע, כי התורה לא נתנה אלא לאנשי לבב".

(הרב"ש. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)

5. צריך לעשות כל המעשים של תורה ומצות, בכדי שיביאוהו לידי הכוונה בעמ"נ להשפיע. ואח"כ, כשכבר יש לו הבנה שלימה, כמה שנחוץ לו לעסוק בעמ"נ להשפיע, ומרגיש כאב ויסורים מזה שאין לו הכח הזה, אז נקרא, שיש לו כבר על מה להתפלל תפלה על עבודה שבלב. כי הלב מרגיש את מה שחסר לו.

אז על תפלה זו באה עניית התפלה. היינו, שנותנים לו מלמעלה את הכח הזה, שהוא כבר יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. כי אז יש לו כבר אור וכלי. אבל מה יכול האדם לעשות, שאחרי כל היגיעות שטרח ויגע, ומכל מקום עוד לא הרגיש חסרון, מזה שלא יכול להשפיע, לבחינת כאב ויסורים. אז העצה, לבקש מה', שיתן לו את הכלי, המכונה "חסרון מזה שלא מרגיש", והוא בבחינת מחוסר הכרה, שאין לו שום כאב מזה שלא יכול להשפיע.

(הרב"ש. מאמר 37 "מי מעיד על האדם" 1985)

6. יש לפרש, שענין ג"ר היינו בחינת מוחא, ושם צריך להיות רק באמונה. וצריכים להאמין, כי כך היה רצונו יתברך. וו"ק נקרא בחינת ליבא, היינו ההתפעלות בליבא, שכאן ניכר בבחינת אהבה ויראה שלו. וזה צריך להיות בהשגה ברורה, היינו שההתפעלות צריכה להיות אצלו מגולה, ולא באמונה.

אלא בשיעור שההתפעלות מורגשת בלב, בשיעור כזה נבחן השגתו. וכאן מצוה להרחיב את הרגשותיו. מה שאין כן בבחינת מוחא, תלויה גדלותו עד כמה שהוא יכול לעבוד, בבחינת למעלה מהדעת.

נמצא, שהם שני דברים הפוכים. היינו, שאם בחינת מוחא שלו הוא למעלה מהדעת, והתפעלותו בהרגש הלב הוא במוח, זה נקרא גדלות.

היינו, שמצד אחד הוא למעלה מהשגה, מכל מקום בלב הוא בתוך ההרגשה. בזה תלוי שיעור גדלות, היינו בשיעור ההפכיות בין מוחא לליבא, שאז הוא צריך להתגבר בבחינת למעלה מדעת. והליבא הוא דווקא בתוך הדעת, שהוא בתוך ההרגשה.

(הרב"ש. 794. "מקום ההשגה")

7. מהו שה' רופא לשבורי לב. והענין, כי ידוע שעיקר אצל האדם הוא הלב, כמאמר חז"ל "רחמנא ליבא בעי". ש"לב" הוא הכלי המקבל את הקדושה מלמעלה. וזהו כמו שאנו לומדים בשבירת הכלים, שענינו הוא, שאם הכלי שבור, כל מה שנותנים בתוכו, הכל הולך לחוץ.

כמו כן אם הלב שבור, היינו שהרצון לקבל הוא השולט על הלב, נמצא, שלא יכול שם לכנס שפע, מסיבת שכל מה שהרצון לקבל מקבל, הכל יוצא להקליפות. וזה נקרא "שבירת הלב". לכן כשהאדם מתפלל לה', ואומר "אתה מוכרח לעזור לי, כי אני יותר גרוע מכולם, מסיבת שאני מרגיש, שהרצון לקבל שולט בלבי, ובגלל זה אין שום דבר שבקדושה יכול לכנס בתוך לבי, ואיני רוצה שום מותרות, אלא פשוט שאני אוכל לעשות משהו לשם שמים, ואין לי שום אפשרות לזה, לכן רק אתה יכול להושיע לי".

ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, ל"ד) "קרוב ה' לנשברי לב". פירוש, אלו אנשים, שמבקשים מה', שיעזור להם, שהלב שלהם לא יהיה שבור, אלא שיהיה שלם.

(הרב"ש. מאמר 2 "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" 1991)

8. כיצד היא הכוונה. שיפנה ליבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך ליישב מעט קודם התפילה, כדי לכוון את ליבו, ואחר כך יתפלל. חסידים הראשונים היו שוהין שעה קודם התפילה, ושעה אחר התפילה, ומאריכין בתפילה שעה.

(משנה תורה להרמב"ם. ספר המדע, "הלכות תפילה")

9. תפלה היא עבודה שבלב. שפירושו, היות שלבו של אדם הוא הרצון לקבל מצד שורשו, והוא צריך להפוך, שיהיה רק להשפיע ולא לקבל, נמצא, שיש לו עבודה גדולה להפוך אותו. והיות שזהו נגד הטבע, לכן הוא צריך להתפלל לה', שיעזור לו לצאת מהטבע, ולכנס לבחינת למעלה מהטבע.

(הרב"ש. מאמר 24 "ג' זמנים בעבודה" 1985)

10. תפילה, בדרך כלל נקראת בחז"ל תפלה, עבודה, שתפלה נקראת עבודה שבלב, שזוהי כוונה, היינו כוונת הלב, כלומר שהאדם צריך לכוון בעת עשיית תו"מ לשם מה הוא מקיים את התו"מ, אם לתועלת עצמו או שכוונתו היא לתועלת ה'.

(הרב"ש. מאמר 18 "מהו, שדיבור של שבת לא יהיה כדיבור של חול, בעבודה" 1990)

11. אם המחשבה היא בבחינת "אמונה למעלה מהדעת" בבחינת "השתוות הצורה" כנ"ל, המחשבה, שהיא זכר, משפיע להלב, שהיא בחינת נקבה, כמו שכתוב "והלב מבין". וזה שאומר הזה"ק "בינה זהו לבא", והיא בחינת נקבה.

(הרב"ש. מאמר 24 "מהו, שכל הבא לקרבן עולה הוא זכר, בעבודה" 1990)

12. השכל משמש לאדם להלב, שהוא בחינת רצון לקבל, כמו הידים והרגלים ושאר משמשים שיש לו לאדם. לכן אין עצה, אלא לטהרת הלב אנו צריכים, ועל זה אנו מתפללים "וטהר לבנו לעבדך באמת". אין השכל יכול להכריע לאדם שהוא ילך בדרך הטוב או להיפך חס ושלום. אלא כמו שאמרו במתן תורה, "נעשה ונשמע".

(הרב"ש. 942. "בענין מוח שליט על הלב")