מרכז העשירייה – קטעים נבחרים מהמקורות

1. ענין החשוב שבחשובים, שנקרא "אהבה" שהיא הקשר הרוחני בין ישראל לאביהם שבשמים, כמ"ש: "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת באהבה", וכמ"ש: "הבוחר בעמו ישראל באהבה". וזו תחילת הישועה, וגמר התיקון, אשר הבורא ית' מגלה לבריותיו אשר ברא, כל האהבה שהיתה מקודם מוסתרת בלבו. (בעל הסולם. אגרת ב')

2. תכלית כוונת הבריאה היתה שלא תרד שום השפעה, רק ע"י אתערותא דלתתא והעלאת המ"ן שמעוררים הכנסת ישראל, ועל ידי שהם מעלים מ"ן, מתעלים על ידי זה כל העולמות ומוסיפים תשוקה להידבק לשורשם. וזהו עיקר שעשועים להשי"ת, שישראל מזככים עצמם ממעמקי הגשמיות ומשתוקקים להידבק בבוראם. (מאור ושמש. פרשת האזינו)

3. הנה ידוע ש"מלא כל הארץ כבודו", וכך צריך כל אדם להאמין, כמו שכתוב: "את השמים ואת הארץ אני מלא". אלא שהקב"ה עשה את ההסתרה שלא יכולים לראות את זה מטעם כדי שיהיה מקום בחירה, ואז יש מקום אמונה - להאמין שהקב"ה "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין". ולאחר שהאדם עוסק בתורה ומצוות ומקיים את מצות הבחירה, אז מגלה הקב"ה את עצמו לאדם ואז רואה שהקב"ה הוא השולט על העולם. נמצא, שאז עושה האדם את המלך שישלוט עליו, זאת אומרת שהאדם מרגיש את הקב"ה שהוא השולט על כל העולם, וזה נקרא שהאדם עושה את ה' למלך עליו. כי כל זמן שהאדם לא בא לידי הרגשה כזאת, נמצא שמלכותו של ה' היא בהסתרה. וזה שאנו אומרים: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", היינו שיתגלה כבוד מלכותו עלינו. וזה כל התיקון שמוטל עלינו לעשות בעולם הזה, ועל ידי זה ממשיכים כל טוב בעולם, שכל ההשפעות שלמעלה נמשכות בזה שעוסקין בתורה ומצוות בכוונה להמשיך מלכותו יתברך עלינו. (רב"ש - ב'. אגרת ע"ו)

4. מדוע אין לכל אחד ואחד הרגשת אלקות, הלא הכתוב אומר, "את השמים ואת הארץ אני מלא", ו"מלא כל הארץ כבודו", ויחד עם זה לא מרגישים שום הדבר. והתירוץ הוא, במקום שאין המלבוש, שנקרא אור חוזר, נחשב האור העליון כלפי הנאצל כמו שאינו, וכיון שכל ענינו של האור חוזר הוא שאינו מקבל רק לפי כוונת על מנת להשפיע, לכן כל זמן שאין האדם יצא מבחינת הקבלה לעצמו, אין לו עוד האור חוזר הזה, משום אף על פי ש"מלא כל הארץ כבודו", מכל מקום נחשב כלפי התחתון כמו שאינו. היוצא לפי זה, שאין לאדם מה לעשות, בכדי להגיע לתכלית, אלא שירכז את כל עבודתו על נקודה אחת, שהיא, שיוכל לעסוק את כל שעת הפנאי שלו רק לשם שמים. וזה פירוש "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", שהכוונה, הכל נותן הקדוש ברוך הוא. שפירוש, האורות העליונים כבר מוכנים עבור האדם, שזה נקרא, יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, ורק לבחינת כלי אנו צריכים. וכלי זו נקראת לאחר הצמצום בשם "מסך ואור חוזר". וזהו המקשר בין העליון והתחתון, היינו, שעל ידו התחתון מתקשר עם העליון. מה שאין כן כשאין המקשר הזה, אז אין התחתון יכול לראות את העליון, ונחשב העליון כלפי התחתון כמו שאינו במציאות. לכן, בשיעור שהאדם מתחיל לעבוד לשם שמים, בשיעור הזה הוא מקבל קשר עם האור עליון, ולפי גודל הקשר כך שיעור גדלות השגתו. (רב"ש - ג'. מאמר 557 "ענין אור חוזר")

5. כתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הכוונה על הנקודה שבלב, שצריך להיות מקום מקדש, שאור ה' ישכון בתוכה, כמו שכתוב "ושכנתי בתוכם". לכן על האדם להשתדל לבנות בנין הקדושה שלו. והבנין צריך להיות מוכשר, בכדי שיכנס בו השפע עליון, שנקרא שפע המושפע מהמשפיע להמקבל. אבל לפי הכלל, צריך להיות השתוות הצורה בין המשפיע להמקבל כידוע, שגם המקבל צריך להיות בכוונה דעל מנת להשפיע, כדוגמת המשפיע. וזה נקרא בחינת עשיה, כמו שכתוב "ועשו לי מקדש", שהעשיה חלה על הכלי ולא על האור. כי האור שייך להבורא ורק המעשה שייך להנבראים. (רב"ש - ג'. מאמר 940 "נקודה שבלב")

6. כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה. ולפיכך, כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירודא ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל: "כל מעשיך יהיו לשם שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. שאז תבוא להשואת הצורה עם השמים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה. (בעל הסולם. "מאמר לסיום הזוהר")

7. האדם צריך לחשוב, רק עבור הגוף הפנימי, היות שהוא לבוש לנפש דקדושה. כלומר, שיחשוב מחשבות מה שהם אחר עורו, כלומר אחרי עור של הגוף, נקרא חוץ מגופו, שפירושו חוץ מתועלת עצמו. אלא רק מחשבות שהם תועלת הזולת. וזה נקרא "חוץ מעורו". כי אחרי עורו אין שום אחיזה לקליפות. כי הקליפות נאחזות רק מה שהוא בתוך העור. היינו מה ששייך לגופו, ולא מחוץ לגופו, הנקרא "חוץ מעורו". זאת אומרת, שכל מה שבא לידי התלבשות בגוף, יש להם אחיזה. וכל מה שאינו באה לידי הלבשה, אין הם יכולים להתאחז. וכשיתמיד לחשוב מחשבות שהם לאחר עורו, אז הוא זוכה למה שכתוב "ואחר עורי נקפו זאת, ומבשרי אחזה אלוק". "זאת" היא בחינת שכינה הקדושה. והיא עומדת אחרי עורו. "נקפו" היינו שנתקנה, להיות לעמוד אחרי עורי. ואז האדם זוכה לבחינת "מבשרי אחזה אלוק". היינו שהקדושה באה בהתלבשות בגוף בפנימיות. וזהו דוקא בזמן, כשהוא מסכים לעבוד מחוץ לעורו, היינו בלי כל התלבשות. (בעל הסולם. שמעתי. לו. "מהו, ג' בחינות גופים באדם")

8. כתוב "בטל רצונך מפני רצונו". היינו לבטל את הרצון לקבל שבך, מפני הרצון להשפיע, שהוא רצונו של ה'. זאת אומרת, שהאדם יבטל אהבה עצמית מפני אהבת ה', שזה נקרא שיבטל את עצמו לה', שזה נקרא בחינת דביקות. ואח"כ ה' יכול להאיר בתוך הרצון לקבל שלך, מפני שהוא כבר מתוקן בבחינת מקבל בעמ"נ להשפיע. וזה שאומר "כדי שיבטל רצונו מפני רצונך". שפירושו, שה' מבטל את רצונו, היינו סוד הצמצום, שהיה מטעם שינוי צורה. מה שאין כן עכשיו, שכבר יש השתוות הצורה, לכן יש עכשיו התפשטות האור להרצון של התחתון, שקבל תיקון בעל מנת להשפיע, כי זהו מטרת הבריאה להטיב לנבראיו, ועתה יכול זה לצאת לפועל. ובזה יש לפרש מה שכתוב "אני לדודי". כלומר בזה שה-אני מבטל את הרצון לקבל שלי לה', בבחינת כולו להשפיע, אז הוא זוכה "ודודי לי". זאת אומרת, ודודי, שהוא הקב"ה, לי, שהוא משפיע לי את הטוב והעונג, שישנו במחשבת הבריאה. (בעל הסולם. שמעתי. מב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

9. "רוממו ה' אלוקינו והשתחוו להר קדשו, כי קדוש ה' אלקינו".

"רוממו". פירושו, אם האדם רוצה לדעת רוממות וגדלות ה' אלקינו, זה יכולים להשיג רק על ידי דביקות והשתוות הצורה. אם כן מהו השתוות הצורה, ואיך מגיעים להשתוות הצורה.

"והשתחוו להר קדשו". עניין השתחויה היא הכנעה, היינו שמרכין את הדעת שלו, ואומר, מה שהדעת מבין או לא מבין, אני מבטל ומכניע אותו. לאיזו בחינה אני מכניע אותו, ל"הר קדשו".

"הר" פירושו הרהורים, היינו מחשבות. "קדשו", פירוש קדוש ומופרש מהדבר, שענינו הוא, שפורש את עצמו מהרצון של קבלה. "והשתחוו", היינו להכניע את הגוף, אפילו שהוא לא מסכים, ויקבל על עצמו רק מחשבות של קדושה. וזהו, "השתחוו להר קדשו".

ומדוע צריכים להכניע את עצמו למחשבות של קדושה, היינו לפרוש את עצמו מקבלה על מנת לקבל - "כי קדוש ה' אלקינו", שהבורא הוא רק משפיע. לכן צריך להיות בהשתוות הצורה כמו הבורא. ועל ידי זה יכולים להשיג את רוממות ה'. ואחר כך יכולים להגיע לידי השגות רוממות ה' אלקינו. (רב"ש - ג'. מאמר 128 "רוממו ה' אלוקינו")

10. אנחנו צריכים לעורר, שיהיה רצון למעלה, בכדי להשפיע למטה. שעוד לא מספיק בזה, שיש לנו רצון, אלא שצריך להיות רצון טוב גם מצד המשפיע. ואף על גב שיש למעלה רצון כללי להטיב לנבראיו, מכל מקום הוא מחכה לרצון שלנו, שיעורר את הרצון שלו. היינו, שאם אין ביכולתנו לעורר את הרצון שלו, זהו סימן, שהרצון מצד המקבל אינו עדיין בשלימות. (בעל הסולם. שמעתי. נז. "יקריב אותו לרצונו")

11. עיקר עבודת ה' הוא בחינת הרצון, וכל אחד כפי מה שמרגיל עצמו לחזק רצונו וכסופיו וגעגועיו לה' ברצון חזק ביותר, כמו כן הוא זוכה להתקרב לה' ולתורתו ולמצוותיו. וכל העליות מדרגא לדרגא, צריך כל אחד מישראל לעלות בכל עת, הכל הוא כפי התגברות הרצון, כי עיקר התכלית הוא להיכלל ברצון שברצונות, כי התחלת התקרבות לה' וסוף התכלית הוא הכל בחינת רצון. ולהיכלל ברצון, אי אפשר כי אם ע"י אחדות ואהבה ושלום, שיוכללו כל ישראל יחד באהבה ואחדות גדול. (ליקוטי הלכות. חשן משפט הלכות עָרֵב)

12. "ה' אחד וישראל הם אחד" כמ"ש "ומי כעמך כישראל גוי אחד", ולכך הם דבוקים בהשי"ת, כי נאה לאחד לדבק באחד, ואימתי הוא? כשישראל הם אגודים ודבוקים יחד באחדות גמור, אז לאחד יחשבו, ושורה עליהם ה' ברוך הוא, שהוא אחד. אבל כשחלילה חלק לבם ונפרדים זה מזה, אי אפשר להם להיות דבוקים באחד ואין השם שורה עליהם חס וחלילה, ושורה חלילה אל זר עליהם. וזה יש לומר הרמז בפסוק "ואתם, הדבקים בה' אלקיכם, חיים כולכם היום", היינו כשתהיו דבוקים ונאחדים זה בזה, אז "חיים כולכם", כשהם באחדות אחד, אז נאה לאחד לדבק באחד, ושורה עליהם ה' אחד. (דגל מחנה אפרים. פרשת ואתחנן)

מרכז העשירייה – קטעים נבחרים כהכנה לשבוע הכנס הגדול בישראל (קטעים נוספים 13-23)

13. אמרו חז"ל "בכל עשרה השכינה שורה". ידוע שמלכות נקראת "עשירי". גם ידוע שהכלי המקבלת נקראת גם כן בשם ספירת "המלכות", שהיא ספירה עשירית, המקבלת השפע עליון. והיא נקראת "רצון לקבל", וכל הנבראים נמשכים רק ממנה. ומשום זה אין עדה פחות מעשרה, משום שכל ענפים הגשמיים נמשכים משורשים העליונים. ומשום זה לפי הכלל "אין אור שלא יהיה בו עשר ספירות", לכן לא נקרא בגשמיות "עדה", שיהא ניכר לדבר חשוב, אם אין שם עשרה אנשים, לדוגמת למדרגות עליונות. (רב"ש - א'. מאמר 28 "אין עדה פחות מעשרה" 1986)

14. "קהילה קדישא". הכוונה על כמה פרטים, שנתאספו ונתחברו להיות חטיבה אחת. ואח"כ ממנין ראש הקהל, וכדומה. וזה נקרא "מנין" או "עדה". שכל הפחות צריך להיות עשרה אנשים, אז יכולים לומר "קדושה" בתפלה. ועל זה אמרו בזהר הקדוש "כל בי עשרה, שכינתא שריא". שפירושו הוא, שבמקום שיש עשרה אנשים, כבר יש מקום להשראת השכינה. ((רב"ש - א'. מאמר 5 "מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך" 1984)

15. היות שהאדם נברא עם כלי, שנקרא "אהבה עצמית", ובמקום שאדם אינו רואה, שמפעולה תצא משהו לתועלת עצמו, אין לו חומרי דלק ליגיעה לעשות תנועה קלה. ובלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה. והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם. לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה. ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם. (רב"ש - א'. מאמר 1, חלק ב'. "מטרת החברה - ב")

16. אלו אנשים, שהסכימו שיתייחדו לקבוצה אחד, שיתעסקו באהבת חברים, הוא מסיבת שכל אחד מהם מרגיש, שיש להם רצון אחד, שיכול לאחד את כל הדיעות שלהם, כדי שיקבלו את הכח של אהבת הזולת. כי ידוע מאמר חז"ל שאמרו: "כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה". אי לזאת אלו אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחד, הבינו שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות מבחינה זו שמבינים, את נחיצות של עבודה באהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת ועל זה יוכלו להתאחד. (רב"ש - א'. מאמר 8 "עשה לך רב וקנה לך חבר - ב" 1985)

17. ידוע שבכל עשרה השכינה שורה, והוא קומה שלימה, ובקומה שלימה יש ראש וידים ורגלים ועקבים כידוע. נמצא שבהיות כל אדם נחשב את עצמו ל- "אין" בהחברה הקדושה, אזי נחשב לעצמו שהוא עקב בבחינת החברה, והם בבחינת הראש והגוף והאברים העליונים. ובהיות כל אחד חושב את עצמו לכך, אזי המה פועלים שיפתח להם שערי שפע וכל טוב שבעולם. והעיקר הוא אותו הצדיק, היכול יותר לתפוס בחינה שהיא יותר "אין" מכולם, על ידו הולך כל השפע. (מאור ושמש. פרשת עֶקֵב)

18. אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני. כולם יש לכל הפחות בכח, את ענין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי. אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח. (רב"ש - א'. מאמר 6 "אהבת חברים - ב" 1984)

19. מאמר חז"ל שאמרו. פזור נאה לרשעים וכנוס נאה לצדיקים, והוא על פי מ"ש האר"י ז"ל בעולמות העגולים שאין עיגול נוגע בחברו, ושם היה השבירה עד שניתקן בעולם היושר. ופירוש הענין והמשל, שהשכל של העגולים פירוש, כמי שסובב את עצמו ומתעגל ונפרד מקונו ונדמה לו שברצון עצמו ינהיג את עצמו, וזה שמתנשא לומר "אני אמלוך" וזה היה השבירה. וכן הרשעים כל אחד מתנשא בלבו "אני אמלוך", ולכן הם בעולם הפירוד ואינם יכולים להתחבר כמו העיגולים, כמו שנראה בחוש, כי לא יכלו לשבת יחדיו, ולהם נאה הפיזור. מה שאין כן הצדיקים, הגם שכל אחד עובד בוראו בסגנון אחר, מכל מקום כולם מכוונים לדבר אחד- לאביהם שבשמים, והם מתקבצים ומתאספים אחד לאחד, כאיש אחד בלב אחד, שכל אחד מקטין את עצמו ומהדר העבודה להשי"ת שנותן בו כח ושכל לעובדו, ולכן לא יתגאה על חברו והם בעולם היושר ומתייחדים זה עם זה. (עבודת ישראל. פרשת שלח)

20. העיקר של אסיפה, שיהיו כולם באחדות אחד, ויהיו מבקשים הכל רק תכלית אחד - למצוא את השי"ת. שבכל עשרה השכינה שורה, ובודאי אם יש יותר מעשרה בודאי יש יותר גילוי שכינה. וכל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת ה' והאיך למצוא את ה', ויהיה נתבטל אצלו וכן חבירו אליו, וכן כולם יהיו כך, וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה, אזי ממילא יותר מה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם ונמצא עמהם, ורחמים גדולים וחסדים טובים ומגולים נמשך על כנסת ישראל. (מאור ושמש. פרשת ויחי)

21. כתוב "ויחן העם, כאיש אחד בלב אחד", שפירוש, שלכולם היה מטרה אחת שהוא לתועלת הבורא. ויש להבין, איך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו", ואיך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד.

תשובה - אם אנו מדברים שכל אחד ואחד דואג לצורך עצמו, נמצא שאי אפשר להיות כאיש אחד, הלא אין הם דומות זו לזו. מה שאם כן שכולם בטלו את רשות עצמם, וכולם דאגו רק לתועלת הבורא, אם כן אין כבר דעותיהם הפרטים, שכל הפרטים יתבטלו, ונכנסו כולם לרשות היחיד. (רב"ש - ב'. אגרת מ"ב)

22. חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה. (בעל הסולם. שמעתי. יט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

23. מוכרח האדם להחליט בעצמו שרוצה שה' יתן לו רצון להבטל אליו מכל וכל, היינו לא להשאיר תחת רשותו שום רצון אלא שכל הרצונות שבו יהיו רק לעשות כבוד שמים. וכשהחליט בלבו על ביטול שלם, אז הוא מבקש לה' שיעזור לו שיוציא זה מכח אל הפועל - בבחינת כח. זאת אומרת הגם שבבחינת כח המחשבה והרצון הוא רואה שאין הגוף מסכים לזה שיהיה מבטל כל רצונותיו לה' ולא לטובת עצמו, אז הוא צריך להתפלל לה' שיעזור לו שירצה להבטל אליו עם כל הרצונות ולא להשאיר לעצמו שום בחינת רצון. וזה נקרא תפילה שלמה, היות שרצונו שה' יתן לו רצון שלם בלי שום פשרות לעצמו והוא מבקש שה' יעזור לו שיהיה תמיד עם צדקתו. (רב"ש - ב'. אגרת ס"ה)

מרכז העשירייה – קטעים נבחרים מהמקורות (קטעים נוספים 24-38)

24. תכף בהמחשבה לברוא את הנשמות, היתה מחשבתו ית' גומרת הכול, כי אינו צריך לכלי מעשה כמונו. ותיכף יצאו ונתהוו כל הנשמות וכל העולמות, העתידים להבראות, מלאים בכל הטוב והעונג והרוך, שחשב בַּעַדַן, עם כל תכלית שלמותן הסופית, שהנשמות עתידות לקבל, בגמר התיקון. דהיינו, אחר שהרצון לקבל שבנשמות, כבר קבל כל תיקונו בשלמות, ונתהפך להיות השפעה טהורה, בהשוואת הצורה הגמורה אל המאציל ית'. והוא מטעם, כי בנצחיותו ית', העבר והעתיד וההווה, משמשים כאחד. והעתיד משמש לו כהוה. ואין עניין מחוסר זמן, נוהג בו ית'. ומטעם זה, לא היה כלל עניין הרצון לקבל המקולקל, בצורה דפרודא [של פירוד], בא"ס ב"ה. אלא להיפך, שאותה השוואת הצורה, העתידה להיגלות בגמר התיקון, הופיעה תיכף בנצחיותו ית'. ועל סוד הזה אמרו חז"ל: קודם שנברא העולם, היה הוא ושמו אחד, כי הצורה דפרודא, שברצון לקבל, לא נתגלתה כלל במציאות הנשמות, שיצאו במחשבת הבריאה, אלא הן היו דבוקות בו, בהשוואת הצורה, בסוד "הוא ושמו אחד". (בעל הסולם. "הקדמה לספר הזוהר", י"ג)

25. השב מאהבה, הוא הזוכה לתכלית הדביקות. דהיינו, רום המעלות. ואיש המוכן לחטאים, הוא מצוי בשאול תחתית. והמה שתי נקודות היותר רחוקות בכל המציאות הזו. לכאורה יש לדייק על לשון תשובה, שהיה צריך להקרא לשון שלמות, אלא להורות, שהכל ערוך מכל מראש, וכל נשמה ונשמה, כבר נמצאת בכל אורה וטובה ונצחיותה. רק עבור "נהמא דכיסופא [לחם בזיון]" יצאה הנשמה בסוד הצמצומים, עד שמתלבשת בגוף העכור, ורק בסגולתו, היא חוזרת לשורשה לטרם הצמצום, ושכרה בידה מכל המהלך הנורא שעשתה, שכללות השכר הוא הדבקות האמיתי. כלומר, שהתפטרה מנהמא דכיסופא. כי כלי קבלתה נהפך לכלי השפעה, ושוה צורתה ליוצרה. ובזה תבין. אם הירידה לצורך עליה היא. היא נחשבת עליה ולא ירידה, ובאמת הירידה עצמה, היא העליה, כי אותיות התפילה עצמם מתמלאים משפע, ובתפילה קצרה, יקצר השפע, כי יחסרו אותיות. (בעל הסולם. אגרת כ"ה)

26. כתוב "מלא כל הארץ כבודו", כמו שכתוב בזהר הקדוש, "לית אתר פנוי מיניה"(אין מקום פנוי ממנו). וזה שלא מרגישים הוא מטעם שחסר לנו כלי הרגשה. כמו שאנו רואים, שמכונת הרדיו, שקולט כל הקולות שישנם בעולם, כי מכונת הקליטה לא עושה את הקולות, אלא שהקולות ישנם במציאות העולם ומטרם שהיה לנו מכונת הקליטה, לא היינו מרגישים את הקולות, אף על פי שהיה במציאות. כמו כן יכולים להבין ש"לית אתר פנוי מיניה", אלא למכונת הקליטה אנו צריכים. ומכונת הקליטה נקרא בחינת דביקות והשתוות הצורה, שהוא רצון להשפיע. וכשיש לנו מכונה הזו אזי תכף נרגיש, שלית אתר פנוי מיניה, אלא "מלא כל הארץ כבודו". (רב"ש - ג'. מאמר 645 "ממעשיך הכרנוך")

27. האורות העליונים כבר מוכנים עבור האדם, שזה נקרא, יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, ורק לבחינת כלי אנו צריכים. וכלי זו נקראת לאחר הצמצום בשם "מסך ואור חוזר". וזהו המקשר בין העליון והתחתון, היינו, שעל ידו התחתון מתקשר עם העליון. מה שאין כן כשאין המקשר הזה, אז אין התחתון יכול לראות את העליון, ונחשב העליון כלפי התחתון כמו שאינו במציאות. לכן, בשיעור שהאדם מתחיל לעבוד לשם שמים, בשיעור הזה הוא מקבל קשר עם האור עליון, ולפי גודל הקשר כך שיעור גדלות השגתו. (רב"ש - ג'. מאמר 557 "ענין אור חוזר")

28. ברצון להשפיע של התחתון, נכלל גם כן הרצון לקבל, אלא שהרצון לקבל יכולים לשמש עמו עם תיקונים. כי לולי זה, אין קשר בין הנותן להמקבל. שאין זה מן הנמנע, שאחד יתן והשני לא נותן שום דבר בחזרה, שיהיה מציאות של שותפות. שרק בזמן, ששניהם מגלים אהבה זה לזה, אז יש קשר וידידות בין שניהם. אבל אם אחד מגלה אהבה, והשני לא מראה שום תגובה, אין לאהבה כזאת שום מציאות וזכות קיום. וחז"ל דרשו על הפסוק "ולאמר לציון עמי אתה" (ישעיה נ"א), "אל תקרו עַמי אלא עִמי אתה, להיות שותף עמי". היינו, שהנבראים הם בשותפות עם הבורא. נמצא לפי זה, בזמן שהתחתון רוצה להשפיע להבורא, אז גם התחתון צריך לקבל מהבורא. אז נקרא שותפות, שהתחתון נותן וגם העליון נותן. (בעל הסולם. שמעתי. נד. "מטרת העבודה - א")

29. אנחנו צריכים לעורר, שיהיה רצון למעלה, בכדי להשפיע למטה. שעוד לא מספיק בזה, שיש לנו רצון, אלא שצריך להיות רצון טוב גם מצד המשפיע. ואף על גב שיש למעלה רצון כללי להטיב לנבראיו, מכל מקום הוא מחכה לרצון שלנו, שיעורר את הרצון שלו. היינו, שאם אין ביכולתנו לעורר את הרצון שלו, זהו סימן, שהרצון מצד המקבל אינו עדיין בשלימות. (בעל הסולם. שמעתי. נז. "יקריב אותו לרצונו")

30. כתוב "בטל רצונך מפני רצונו". היינו לבטל את הרצון לקבל שבך, מפני הרצון להשפיע, שהוא רצונו של ה'. זאת אומרת, שהאדם יבטל אהבה עצמית מפני אהבת ה', שזה נקרא שיבטל את עצמו לה', שזה נקרא בחינת דביקות. ואח"כ ה' יכול להאיר בתוך הרצון לקבל שלך, מפני שהוא כבר מתוקן בבחינת מקבל בעמ"נ להשפיע. וזה שאומר "כדי שיבטל רצונו מפני רצונך". שפירושו, שה' מבטל את רצונו, היינו סוד הצמצום, שהיה מטעם שינוי צורה. מה שאם כן עכשיו, שכבר יש השתוות הצורה, לכן יש עכשיו התפשטות האור להרצון של התחתון, שקבל תיקון בעל מנת להשפיע, כי זהו מטרת הבריאה להטיב לנבראיו, ועתה יכול זה לצאת לפועל. ובזה יש לפרש מה שכתוב "אני לדודי". כלומר בזה שה-אני מבטל את הרצון לקבל שלי לה', בבחינת כולו להשפיע, אז הוא זוכה "ודודי לי". זאת אומרת, ודודי, שהוא הקב"ה, לי, שהוא משפיע לי את הטוב והעונג, שישנו במחשבת הבריאה. כלומר, מה שהיה מקודם בחינת הסתר וצמצום, נעשה עכשיו לבחינת גלוי פנים, היינו שנתגלה עתה מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. (בעל הסולם. שמעתי. מב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

31. מצד העולמות יש ב' מצבים: מצב של ט' ראשונות, הנבחנים לכלים דהשפעה, ומלכות, שהוא בחינת כלי דקבלה, שממנה יונקים הקליפות. וברוחניות אין אחד מתערב בשני. ולכן נקרא האדם, שנוהג אצלו בחינת זמן, שעד י"ג שנים הוא נמצא תחת שליטת הקליפות. ומי"ג שנים והלאה הוא מתחיל להשיג בחינת הט' ראשונות. ואז, כיון שהוא כלול מבחינת מלכות דקבלה, הוא יכול לתקן אותה, שיהיה בחינת קבלה על מנת להשפיע, שאז יקוים "חשכה כאורה יאיר". זאת אומרת שמלכות נקרא בחינת קבלה וידיעה. ואז הוא מהפך את הכלים שלו. מה שאין כן אם לא היה כלול רק מט' ראשונות, אז לא היה יכול לתקן שום דבר. לכן צריכים למעשי התחתונים. וזה ענין, הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים, היינו מי שמתפלל, שרוצה להיות צדיק, היינו שמבקש מה' יתברך, שיעזור לו להפוך את בחינת מלכות לבחינת ט' ראשונות. (רב"ש - ג'. מאמר 777 "תפילה על גלות השכינה")

32. עבודת האדם היא להשיג חסרון וצורך, שה' יתן לו במקום שנתן לו מצד הבריאה את הרצון לקבל, שיתן לו עתה רצון להשפיע, כי ע"י זה הוא יזכה לדביקות ה'. לכן, הגם שהוא מבקש רצון אחר, ממה שהבורא נתן לו, מכל מקום הבורא רוצה בכך. ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שה' אמר "נצחוני בני", מזה שהם רוצים רצון אחר, ממה שהבורא נתן להם, היינו שהם דרשו מה', שיתן להם רצון אחר, ממה שנתן להם מלכתחילה. אולם הרצון לקבל, מה שהבורא נתן, הוא הקוטב של כל הבריאה, הנקרא "יש מאין". אלא הרצון לקבל צריך לקבל תיקון, שזה נקרא "תיקון הבריאה". כלומר, הבריאה נקראת "רצון לקבל לעצמו", ועליו נותנים כוונה בעל מנת להשפיע. נמצא, בסופו של דבר, שהרצון לקבל נשאר, אלא שקבל תיקון בעל מנת להשפיע. (רב"ש - ב'. מאמר 36 "מהו שבני עשו וישמעאל לא רצו לקבל את התורה, בעבודה" 1990)

33. היות שהאדם נברא עם כלי, שנקרא "אהבה עצמית", ובמקום שאדם אינו רואה, שמפעולה תצא משהו לתועלת עצמו, אין לו חומרי דלק ליגיעה לעשות תנועה קלה. ובלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה. והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם. לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה. ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם. (רב"ש - א'. מאמר 1, חלק ב'. "מטרת החברה - ב" 1984)

34. אלו אנשים, שהסכימו שיתייחדו לקבוצה אחד, שיתעסקו באהבת חברים, הוא מסיבת שכל אחד מהם מרגיש, שיש להם רצון אחד, שיכול לאחד את כל הדיעות שלהם, כדי שיקבלו את הכח של אהבת הזולת. כי ידוע מאמר חז"ל שאמרו: "כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה". אי לזאת אלו אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחד, הבינו שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות מבחינה זו שמבינים, את נחיצות של עבודה באהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת ועל זה יוכלו להתאחד. (רב"ש - א'. מאמר 8 "עשה לך רב וקנה לך חבר - ב" 1985)

35. איך אפשר להחשיב את חבירו, שהוא יותר גדול ממנו, בו בעת שהוא רואה, שיש לו מעלות יותר גדולות מחבירו, דהיינו שהוא יותר כשרוני, יש לו בטבע מידות יותר טובות. וזה אפשר להבין בשני אופנים:

א. הוא הולך עם בחינת אמונה למעלה מהדעת, שבו בעת שבחר בו לחבר, הוא כבר מסתכל עליו למעלה מהדעת.

ב. זהו יותר טבעי, היינו בתוך הדעת. היות שאם הוא החליט לקבל אותו בתור חבר, ועובד עם עצמו לאהוב אותו, הנה מדרך האהבה הוא, שלא רואים רק דברים טובים, ודברים רעים, אף על פי שישנו אצל חברו, הוא לא רואה אותם, כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה". (רב"ש - א'. מאמר 17, חלק א'. "בענין חשיבות החברים" 1984)

36. יכולים להשיג ע"י דיבוק חברים, תכונות חדשות, שעל ידן יהיו מוכשרים להגיע לידי דביקות ה'. וכל זה ניתן להיאמר, בזמן שהוא רואה מעלות בהחברים, אז שייך לומר, שילמד ממעשיהם. אבל בו בזמן שהוא רואה, שהוא יותר מוכשר מהם, אם כן כבר אין מה שיוכל לקבל מהחברים. ולכן אמרו, בזמן שהיצר הרע בה ומראה לו את שפלות החברים, הוא צריך ללכת למעלה מהדעת. אבל בטח שיותר טוב ויותר הצלחה היתה, אם הוא היה יכול לראות בתוך הדעת, שהחברים עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. וזה יכולים להבין את התפלה, שסדר לנו רבי אלימלך זצ"ל, וזה לשונו "תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם". (רב"ש - א'. מאמר 21 "ענין למעלה מהדעת" 1986)

37. ענין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא ענין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שענין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי, אלא, שאני צריך לאהוב את החברים. אם כן לא משנה זה שהחבר מדבר עליו לשון הרע, שבטח יש לו עליו שנאה. אלא האדם הרוצה לקנות אהבת חברים מטעם אהבת הזולת, האדם הזה הוא צריך תיקון, שיאהב את השני. לכן בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זוהי סגולה, שע"י היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה "אתערותא דלתתא", ונותנים לו מלמעלה כח, שתהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל. (רב"ש - א'. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

38. האדם צריך לתת יגיעה בכדי להשיג אהבת הזולת. וזה נקרא "יגיעה", היות שהוא צריך לעבוד למעלה מהדעת. כי מצד השכל, איך אפשר לדון את השני לכף זכות, בו בעת שהשכל מראה לו את פרצופו האמיתי של חבירו, שהוא שונא אותו. אם כן מה יש לו להגיד להגוף על זה, מדוע הוא צריך להכניע עצמו בפני חבירו. התשובה היא, היות שהוא רוצה להגיע לידי דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, אם כן מהו ענין של הכנעה, שזה דבר קשה. הסיבה היא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל אהבת הזולת בין אדם לחבירו עד אהבת ה'. אם כן אדרבה, כאן המקום שהוא יכול לומר, שכל המעשה שהוא עושה, אין כאן שום נגיעה עצמית. כי השכל מחייב, שהחברים צריכים לאהוב אותו, והוא מתגבר על הדעת שלו, והולך למעלה מהדעת, ואומר, בשבילי לא כדאי לחיות. (רב"ש - א'. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

מרכז העשירייה – קטעים נבחרים מהמקורות (קטעים נוספים 39-49)

39. אנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להטיב לנבראיו". ואם היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע. זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצר הרע, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שע"י זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות. (רב"ש - א'. מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש" 1985)

40. כל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל ההתגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע. והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת". וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקבל עכשיו דחיה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמיים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה. (רב"ש - א'. מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש" 1985)

41. סדר עבודת האדם בתורה ומצוות, בזמן שהוא רוצה לעסוק לשם שמים, הוא שצריכים ללחום ולנצח את היצר הרע. דהיינו היות כי מטבע האדם לתת יגיעה בזמן שיהיה תועלת עצמו. ובשעה שהוא רואה, שלא יצא מעבודה זו שום דבר לתועלת עצמו, אין הוא מסוגל לעבודה. ובא בטענה ושואל, מה עבודה הזאת לכם, זאת אומרת, איזה ריוח יצא מזה, שהוא מתיגע. וכשהאדם מתגבר עליו וטוען, שרוצה לעבוד נגד הטבע, שהוא להשפיע לה', אז היצר הרע בא בטענה אחרת, ושואל טענת פרעה הרשע, מי ה' אשר אשמע בקולו. אפשר לעבוד לטובת הזולת, רק במקום, שידוע לי, שהזולת מקבל את היגיעה. מה שאין כן אם יש לו שני יגיעות:

א. שהוא צריך להתגבר ללכת נגד הטבע ולעבוד לא לתועלת עצמו, אלא לטובת הזולת, היינו לשם שמים.

ב. שצריך להאמין, שהקב"ה מקבל את יגיעתו.

ואלו הב' שאלות הם העיקרים בטענת הרשע... ולהתגבר על השאלות, הוא רק בכח האמונה, שענינו הוא למעלה מהדעת. שצריך להשיב להרשע, שבבחינת השכל יש מקום למה שהוא שואל, אבל למעלה מהשכל, שפירוש בבחינת אמונה, שהוא מאמין בדברי החכמים, שרק הדרך הזה שהוא לשם שמים. היינו בזמן שהאדם נותן את כל מרצו ויגיעתו לשם שמים, זהו כל תכליתו, שעל מטרה זה נברא העולם, כמו שאמרו חז"ל, כל העולם לא נברא אלא בשביל זה, היינו ליראת שמים. לכן כשהוא עונה להרשע, שהוא הולך למעלה מהדעת, שהוא נגד השכל, כבר אין השכל יכול להקשות שום קושיא, כי כל הקושיות הם בתוך השכל. מה שאין כן למעלה מהשכל אין מקום לשאלות. (רב"ש - ג'. מאמר 572 "שני יגיעות")

42. ענין אמונה למעלה מהדעת בעבודה, פירושה, שצריכים להאמין, אף על פי שהשכל לא רואה שהוא כך, ויש לו כמה הוכחות שאינו כך, כמו שהוא רוצה להאמין, זה נקרא, אמונה למעלה מהדעת. היינו, שהוא אומר, שהוא מאמין, כאילו היה רואה זה בתוך הדעת. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת" בעבודה. כלומר, שזוהי עבודה גדולה, שהאדם יקבל על עצמו זה, הוא נגד הדעת. זאת אומרת, שאין הגוף מסכים לזה, מכל מקום הוא מקבל על עצמו, כאילו זה היה בתוך הדעת. ולאמונה כזאת צריכים עזרה מה'. לכן על האמונה בצורה כזו, האדם צריך להתפלל, שיתן לו כח, שיהיה דומה אליו, כאילו השיג זה בתוך הדעת. כלומר, אין להאדם להתפלל לה', שיתן לו להבין הכל בתוך הדעת. אלא שיתפלל לה', שיתן לו כח לקבל את האמונה למעלה מהדעת, כאילו שזה היה בתוך הדעת. (רב"ש - ב'. מאמר 6 "מהו למעלה מהדעת, בעבודה" 1989)

43. כשהאדם מאמין בטוב ובעונג שישנו בלמעלה מהדעת, הוא בא לידי הרגשה בדעת, להכיר את הרע שבו. כלומר היות שהוא מאמין, מה שהבורא משפיע כל כך טוב ועונג, והגם שהוא רואה את כל הטוב למעלה מהדעת, אז הוא בא לידי הכרה, היינו שהוא מרגיש בכל האברים, את כח הרע שישנו בהמקבל לעצמו, שהוא המונע אותו מלקבל את הטוב. נמצא לפי זה האמונה שלמעלה מהדעת גורמת לו, שירגיש בתוך הדעת את השונא שלו, מי הוא המפריע מלהגיע להטוב. וזהו קנה המידה שלו, כלומר בשיעור שהוא מאמין למעלה מהדעת בהטוב והעונג, בשיעור זה הוא יכול לבוא לידי הרגשה בהכרת הרע. והרגשת הרע מביאה אחר כך לידי הרגשת הטוב והעונג. כי הכרת הרע בהרגשת האיברים גורמת שיתקן את הרע. והוא בעיקר על ידי תפילה, שיבקש מה', שיתן את הכל בהשפעה, המכונה דביקות, שעל ידי הכלים האלו תתגלה המטרה בהשגחה גלויה, כלומר שלא צריכה להיות בהסתרה, מטעם שכבר יש כלים המוכשרים לקבל. (רב"ש - ג'. מאמר 68 "סדר העבודה")

44. אין להאדם להתרעם, בזמן שיש לו עבודה עם הרצון לקבל, בזה שהוא המפריע לו בעבודה. והאדם בטח היה יותר שבע רצון, אם הרצון לקבל היה נעדר מהגוף, היינו, שלא היה מביא להאדם את שאלותיו, להפריע לו מהעבודה של קיום תו"מ. אלא האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע. והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע. (בעל הסולם. שמעתי. יט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

45. כוונת המאציל היא שהתחתונים יקבלו תענוג. והאדם משמש עם התורה בדבר הפוך, היינו שהאדם רוצה שהקדוש ברוך הוא יקבל תענוג. וכוח הזה הוא מקבל מהתורה מבחינת התבלין. נמצא בזה, שהאדם לוחם עם הקדוש ברוך הוא, היינו שהקדוש ברוך הוא רוצה שהאדם יקבל תענוג, והאדם רוצה שה' יקבל תענוג. נמצא, שמשתמש עם התורה בכוון הפוך מהמוכר. ועל זה אמרו, שהקדוש ברוך הוא אומר, "נצחוני בני", היינו שלוחמים נגד הרצון לקבל, שה' הטביע בלבבם, שאם האדם מנצח, אז הקדוש ברוך הוא שמח. (רב"ש - ג'. מאמר 502 "אם האדם מנצח, ה' שמח")

46. כשלהבת הקשורה בפתילה, היינו שהמחשבה זרה נקרא בחינת פתילה, שרוצה להכניס פסול בעבודתו. זאת אומרת, שהמחשבה זרה נותנת לו להבין שמצד השכל והדעת, אין לו מה לעשות בעבודתו יתברך. ובזמן שהוא מקבל את המחשבה זרה ואומר, שאין הוא רוצה לתרץ שום תירוץ, אלא כל מה שהדעת אומרת הוא נכון, רק שהוא הולך בדרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. נמצא, ששלהבת האמונה קשורה בפתילה של המחשבה זרה. נמצא, שרק עכשיו הוא יכול לקיים מצות האמונה כיאות. נמצא, שהקושיות נעשו לו זכויות, שהרי אחרת לא היה יכול לקבל שום זכויות מבחינת אמונה. וזה נקרא "שמחין ביסורים". הגם שיש לו יסורים, מזה שהמחשבה זרה מצערת לו, וגורמת לדבר סרה ורכילות ולשון הרע על עבודתו יתברך, מכל מקום הוא שמח בזה, שרק עכשיו בזמן כזה, הוא יכול לקיים בחינת אמונה למעלה מהדעת. וזה נקרא שמחה של מצוה. (רב"ש - ג'. מאמר 5 "ענין זדונות נעשו כזכיות")

47. מה שנתדמה להאדם, דברים שהם בסתירה להשגחת טוב ומטיב, הוא רק בכדי שהאדם יהיה מוכרח להמשיך אור עליון על הסתירות, בזמן שהוא רוצה להתגבר על הסתירות. אחרת אי אפשר לו להתגבר. ושזה נקרא רוממות השם ית', שממשיך בזמן שיש לו הסתירות, הנקרא דינין. כלומר, שהסתירות יכולים להתבטל, אם הוא רוצה להתגבר עליהם, רק אם הוא ממשיך רוממות ה'. נמצא, שהדינין האלו הם הגורמים להמשכת רוממות ה'. שזה סוד מה שכתוב "וישלך אדרתו אליו". היינו שאח"כ היה מיחס כל האדרת שער אליו, היינו אל ה'. כלומר, שראה עתה, שהקב"ה נתן לו את האדרת הזו, וזה היה בכוונה, כדי להמשיך אור עליון עליהם. אולם זה יכולים לראות רק אח"כ. היינו, לאחר שכבר זכה להאור השורה על אלה הסתרות והדינין, שהיה לו מתחילה. כי הוא רואה שבלי השערות, היינו הירידות, לא היה מקום, לאור עליון שישרה שם, כי אין אור בלי כלי. לכן הוא רואה שכל הרוממות השם ית' שהשיג, היה בגלל השערות והסתירות שהיה לו, וזה סוד "אדיר במרום ה'", כלומר, שע"י האדרת זוכים לרוממות ה'. (בעל הסולם. שמעתי. לג. "ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן")

48. ענין ריקנות אינה שורה אלא על מקום שאין שם ישות (בסוד "תולה ארץ על בלימה"). נמצא, כמה הוא השיעור של המלוי של מקום הריקן? התשובה הוא: לפי מה שהוא רומם את עצמו למעלה מהדעת. זאת אומרת, שהריקנית צריכים למלאות עם רוממות, היינו עם בחינת למעלה מהדעת. ויבקש מה', שיתן לו את הכח הזה. ויהיה הפירוש, שכל הריקנית לא נברא, היינו שלא בא לאדם שירגיש כך שהוא ריקן, אלא בכדי למלאות זה עם רוממות ה', היינו שיקח הכל למעלה מהדעת. וזהו מה שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו". כלומר, שזה שבא לאדם, אלו המחשבות של ריקות, הוא בכדי שהאדם יהא לו צורך לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת. ולזה צריכים את עזרת ה'. היינו, שהאדם מוכרח אז לבקש מה', שיתן לו את הכח, שיוכל להאמין למעלה מהדעת. נמצא, שדוקא אז האדם נצרך להבורא, שיעזור לו. וזהו מטעם, היות השכל החיצוני נותן לו להבין את ההיפך. לכן אין עצה אחרת להאדם אז, אלא לבקש מה', שיעזור לו. ועל זה אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". (בעל הסולם. שמעתי. יג. "ענין רמון")

49. רוממות ה' פירושו, שהוא צריך לבקש מה', שיתן לו הכח ללכת למעלה מהדעת. זאת אומרת, שרוממות ה' יש ב' פירושים:

א. שלא ימלא עם בחינת דעת, שהוא שכל, מה שהאדם יכול לתרץ את שאלותיו. אלא שהוא רוצה, שה' ימלא לו את שאלותיו. נמצא שזה נקרא רוממות, משום שכל השכל בא מלמעלה, ולא מצד האדם, היינו שהאדם יכול להשיב את שאלותיו. וכל מה שהאדם יכול לתרץ, נקרא שהאדם מתרץ הכל עם שכל החיצון. כלומר, שהרצון לקבל מבין, שכדאי לקיים תו"מ. מה שאין כן למעלה מהדעת, הוא המחייב את האדם ללכת בעבודה, זה נקרא נגד הדעת של הרצון לקבל.

ב. שרוממות ה' נקרא, שהוא נעשה זקוק, שה' ימלא משאלותיו.

לכן:

א. שהאדם צריך ללכת למעלה מהדעת, אז האדם רואה שהוא ריקן, ואז הוא נעשה נצרך לה'.

ב. שרק ה' יכול לתת לו הכח הזה, שיהא בידו ללכת למעלה מהדעת. היינו, זה שה' נותן, זה נקרא רוממות ה'. (בעל הסולם. שמעתי. יד. "מהו רוממות ה'")

מקורות שנוספו במהלך שיעור הבוקר 2019/11/25

במחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות הזו, עליונים ותחתונים יחד, עד ככלות הכל בגמר התיקון. אשר אותה המחשבה היחידה, היא הפועלת את הכל, והיא עצם כל הפעולות, והיא מקבלת התכלית, והיא מהותה של היגיעה, והיא עצמה מציאות כל השלימות והשכר המקווה. (בעל הסולם. תע"ס. חלק א', הסתכלות פנימית, פרק א', אות ח')

אין דבר יותר טבעי מלהשיג מגע עם בוראו, כי הוא בעל הטבע. ובאמת יש לכל נברא מגע עם בוראו, כמ"ש מלא כל הארץ כבודו, אלא שאינו יודע ומרגיש זאת. והעובדו, הזוכה לקונטאקט עימו, אינו נתווסף לו, רק הידיעה לבד. כמו האדם שיש לו אוצר בכיסו, ואינו יודע, ובא אחד והודיע לו מה שיש לו בכיסו, אשר באמת עתה נתעשר. ועכ"ז אין כאן שום חדש לו, ואין ממה להתרגש, כי במציאות הממשי לא נתחדש דבר. (בעל הסולם. "כתבי הדור האחרון")

השי"ת אינו עושה חדשות בעת גמר התיקון, כסברת הכסילים, אלא "ואכלתם ישן נושן". (בעל הסולם. אגרת י"ט)

נאמר: "ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומך גורלי, הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר: "את זה, קח לך"... אמת הדבר ונכון מאד, שהשי"ת בעצמו, מניח ידו של אדם, על גורל הטוב, דהיינו, על ידי שנותן לו, חיי נחת ועונג, בתוך החיים הגשמיים, המלאים יסורים ומכאובים וריקנים מכל תוכן. שבהכרח, נעתק האדם ובורח מהם, בזמן, שיראה לו, אפילו כמציץ מן החרכים, איזה מקום שלוה, להמלט שמה, מהחיים האלו, הקשים ממות. שאין לך, הנחת ידו של אדם, מצדו ית', גדולה מזו. ודבר הבחירה של האדם, היא רק לענין החיזוק. (בעל הסולם. "הקדמה לתע"ס", ד')

ע"י ההרגל שהאדם מרגיל עצמו באיזה דבר, אז הדבר הזה נעשה אצלו טבע שני. לכן אין שום דבר שהאדם לא יוכל להרגיש בו את מציאותו. זאת אומרת, אף על פי שאין להאדם שום הרגשה בדבר, מכל מקום על ידי התרגלות בהדבר, האדם בא לידי הרגשה. (בעל הסולם. שמעתי. ז. "מהו, ההרגל נעשה טבע שני, בעבודה")

מעלה גדולה כשיש יצר הרע לאדם, כי אז יכול לעבוד אותו ית' עם היצר הרע דווקא. דהיינו להתגבר מתוך חמימות היצר הרע, להמשיך ממנו לתוך איזה עבודה מעבודתו ית', ואם אין יצר הרע לאדם - אין עבודתו נחשבת כלל. ובשביל זה מניח השי"ת את היצר הרע שיתפשט כל כך על האדם, וביותר על מי שחפץ באמת להתקרב אליו ית', אע"פ שעל ידי התפשטותו והתגרותו, הוא מביא את האדם לעוונות ופגמים גדולים. אעפ"כ הכל כדאי אצלו ית' בשביל התנועה טובה, שבתוקף התגברותו של היצר הרע מתגבר עליו האדם באיזה תנועה ובורח ממנו, שזה יקר אצלו ית' ביותר, מאילו עבד אותו אלף שנים בלי יצר הרע. כי כל העולמות לא נבראו, כי אם בשביל האדם, שכל מעלתו וחשיבותו היא מחמת שיש לו יצר הרע כזה, והוא מתחזק כנגדו. (משיבת נפש. אות ל"ז)

ענין ב' המלאכים, שמלוין את האדם בערב שבת, מלאך טוב ומלאך רע. מלאך טוב נקרא ימין, שעל ידו הוא מתקרב לעבדות ה'. וזה נקרא "ימין מקרבת". ומלאך רע, הוא בחינת שמאל, מרחקת. היינו, שמביא לו מחשבות זרות, בין במוחא ובין בליבא. וכשאדם מתגבר על הרע, ומקרב את עצמו לה', זאת אומרת שכל פעם הוא הולך ומתגבר על הרע ומתדבק את עצמו לה', נמצא שע"י שניהם התקרב לדביקות ה'. שפירושו, ששניהם עשו תפקיד אחד, היינו שגרמו שיבוא לדביקות ה'. אז אומר האדם "בואכם לשלום". וכשהאדם כבר גמר את כל עבודתו, היינו שכבר הכניס את כל השמאל לקדושה, כמ"ש "לית אתר לאתטמרא מנך [אין מקום להסתתר ממך]", אז אין כבר למלאך הרע מה לעשות, כיון שהאדם כבר התגבר על הקושיים שהרע הביא, ואז המלאך הרע הוא פועל בטל, אז האדם אומר לו "צאתכם לשלום". (בעל הסולם. שמעתי. קז. "ענין ב'

המלאכים")

מטבע אֵש הקנאה הוא כללי ומקפת לכל המציאות ולכל הזמנים, כי זהו משפט הקנאה, שבאם שלא היה רואה זה החפץ אצל חברו, לא היה מתעורר לחשוק אליו כל עיקר, ונמצא שאין הרגשת החיסרון מתוך מה שחסר לו, אלא מתוך מה שיש לחבריו, שהמה כל בני אדם וחוה, מכל הדורות, אשר ע"כ, אין קצה לכוח הפועל הזה, וע"כ מוכשר לתפקידו הנישא והנעלה. (בעל הסולם. "הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות", ג')

אין הגוף מוכן לסבול שפלות. אלא כל גוף הוא בעל גאוה, ואינו מוכן להשלים עם המציאות, שחברו יהיה יותר גדול ממנו. נמצא לפי זה, שבזמן שהוא רואה, שהחברים עומדים במעלה יותר גבוהה ממנו, זה גורם להתעלות בכל המובנים. (רב"ש א'. מאמר 21 "ענין למעלה מהדעת" 1986)

אמרו חז"ל "קנאת סופרים תרבה חכמה". היינו, בזמן שכל החברים מסתכלים על החברה, שהם נמצאים ברמה גבוהה, הן מצד המחשבה, והן מצד המעשים, אז מצד הטבע הוא, שכל אחד ואחד מוכרח לעלות מדרגתו לדרגה יותר גבוהה, ממה שיש לו מצד תכונת גופו. (רב"ש א'. מאמר 21 "ענין למעלה מהדעת" 1986)

צריך שידמה לו שחברו עובד את השי"ת יותר ויותר ממנו, "וקנאת סופרים תרבה חכמה" ויתחזק על ידי זה בעבודת ה' יותר ויותר. וזהו "כל אחד נכווה מחופתו של חברו", פירוש לשון התלהבות, על ידי שיראה שחופתו של חברו גדולה משלו, תבער בו אש ויתלהב נפשו לעבודת הבורא ית' יותר וישיג השגות אלוקות יותר. (מאור ושמש. פרשת יתרו)

עיקר ושורש עבודת ה', היא אהבת חברים, ועל ידה יוכל אדם לבוא לעבודת ה' האמיתית, בראותו כי חבריו, המה שואפים ומתאווים לעבוד ה' בתורה ובתפילה, אז ילהיב לבבו גם הוא להתאחד אתם, וכל מעשי חבריו יהיו גדולים בעיניו ממעשי עצמו. (מאור ושמש. רמזי שיר השירים)

אם הוא אין לו כל כוח רצון וחשק לרוחניות, אם הוא נמצא בין אנשים שיש להם חשק ורצון לרוחניות, אם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו, הוא גם כן לוקח כוח התגברות והרצונות והשאיפות שלהם, אף על פי שהוא מכוח תכונתו עצמו אין לו אלו הרצונות והתשוקות וכוח התגברות. אלא, לפי החן והחשיבות שמחשיב אלו האנשים, אז הוא מקבל כוחות חדשים. (בעל הסולם. שמעתי. צט. "רשע או צדיק לא קאמר")

כל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מֵעניין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו, החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקווה, שהשיג ע"י החברה ביטחון וכוח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלמות. וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכול קיבל מכוח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אוויר חדש בהחברה. (רב"ש א'. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

אתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה. כי אנו אומרים לה' יתברך - כי לך יום אף לך לילה. שגם הלילה, היינו חשכת הלילה, גם כן בא מצד ה' יתברך לטובת האדם, כמו שכתוב "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת". היוצא מזה, עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה, כמו שאמרו חז"ל על "בהעלותך את הנרות", ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום

ברוך הוא עלינו. (רב"ש ב'. אגרת כ"ד)

אין ענין הקדושה בבחינת המשכה לעצמיותו, שזה אינו שלמות, אלא חסרון, ולא יחיה לעולם הבא בנצחיות, כי המזון הנצחי, הוא מהנתינה לזולתו. (בעל הסולם. "השפעה ותענוג")

"צדיקים אין להם מנוחה", פירוש, כיון שהשפע מתברך לפי מדת החסרון והגעגועים של הצדיק, באותה המדה לא פחות ולא יותר. אם כן, מתאמצים תמיד להעמיק ולהרחיב הבית קיבול שלהם, כי למשפיע אין שום מדה, רק למקבל, אם כן, כל מגמתם בחייהם, להתחזק ולהשתוקק ולעשות להם, בית קיבול ותוך, כדי לגרום נחת רוח בהרחבת גבול הקדושה, בברכת הויה. (בעל הסולם. "כל המצטער עם הציבור")