שיעור בוקר 25.11.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

מרכז העשירייה – קטעים נבחרים מהמקורות

אנחנו צריכים ללמוד איך הכלי השבור שלנו, המוצג כך בינינו, יותר ויותר מוצא את עצמו כמתקדם למרכז הקשר בינינו ומתחיל גם להיות מורגש כמרכז של כל המציאות, של כל העולמות, של כל המערכת דאדם הראשון, ששם יש מפגש בין הכלי לבין האור. כלי שבור שהולך להיתקן עם האור שמתקן אותו ושיש שם את נקודת המפגש החדשה הזאת. שם בעצם מתחיל להתגלות הכול. עד כמה שאנחנו משתדלים לפתח לזה את הרגש שלנו, עד כמה שחושבים יותר ויותר, אז אנחנו כן יכולים לראות שאנחנו מתחילים לקבל איזו תחושה, לפתח הרגשה. כמו שאומר בעל הסולם, אין דבר בעולם שאדם לא יכול להרגיש אותו, אלא הכול תלוי רק במאמץ, ביחס, בכמה שאנחנו רוצים לאתר את זה, זה דבר אחד.

דבר שני, אני צריך בכל זאת להיות ביחד עם כולם, ללמוד מהם איך הם עושים, איך אני עושה, להשתדל בכל הכלים החיוביים והשליליים שלי להימשך לאותה נקודת הקשר. ובאמת צריכים כאן, כמו שאנחנו אומרים "בואכם לשלום מלאכי השלום", שגם יצר טוב וגם יצר רע ילוו את האדם לאותו מקום מפגש שבו כולנו נכללים, ושם בקשר שלנו שמצליחים לבנות, מגלים את הבורא.

שם, כלפי אותו מקום מפגש, אנחנו צריכים לראות עד כמה אנחנו נמשכים לזה, זאת אומרת, אנחנו עוזבים את "האני" שלנו, של כל אחד, באיזו פריפריה של הכלי שלנו וכולנו נמשכים למרכז הצלחת, זו הופכת להיות הדאגה שלנו, עד כמה כולנו יחד שם חושבים על מקום אחד, מקום נקרא "הבורא", ורק אליו מתכוונים, בזה כל אחד מאבד את הפרטיות שלו, "אין לי שום מחשבות על עצמי, אני חושב רק עליו עד כדי כך שפשוט אני כאילו לא קיים", פתאום אני מתחיל להרגיש שעל ידי ריכוז המחשבה הזה, על ידי הנטיות האלו לשם, אני דואג רק שהמערכת הזאת תתקיים, תחיה, תתגלה, ואנחנו, לכל אחד מאיתנו אין שום פרטיות לעצמו, כך מגיעים לאט לאט לצמצום וחיבור, צמצום, כל אחד מצמצם את עצמו, וחיבור, וכתוצאה מהחיבור, [להגיע] לאותו מקום שאנחנו בונים כדי לגלות את הבורא, כדי לעשות לו נחת רוח.

זו בעצם המשיכה שלנו, ומיום ליום צריכים לראות איך הדברים האלה יותר ויותר מתייצבים ברגש ובשכל באיזו ראייה פנימית, איך אנחנו יותר ויותר מרגישים ומבינים שהדבר הזה קיים ונמצא והמאמצים שלנו מגלים מאיִן ליֶש את המצב הזה, את העולם ההוא העליון שזה נקרא "יש מאין".

בואו נקרא פסוקים ונסדר את עצמינו עוד יותר נכון לקשר בינינו, למרכז עשירייה, לבורא שיתגלה מתוך מה שאנחנו בונים.

קריין: קטע ראשון מבעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, אות יג.

"תכף בהמחשבה לברוא את הנשמות, היתה מחשבתו ית' גומרת הכול, כי אינו צריך לכלי מעשה כמונו. ותיכף יצאו ונתהוו כל הנשמות וכל העולמות, העתידים להבראות, מלאים בכל הטוב והעונג והרוך, שחשב בַּעַדַן, עם כל תכלית שלמותן הסופית, שהנשמות עתידות לקבל, בגמר התיקון." כל המערכת כבר התייצבה מיד לפי הרצון ולפי מחשבת הבריאה, ללא נשמות, אלא קיימת בפני עצמה בצורה שלמה "דהיינו, אחר שהרצון לקבל שבנשמות, כבר קבל כל תיקונו בשלמות, ונתהפך להיות השפעה טהורה, בהשוואת הצורה הגמורה אל המאציל ית'. והוא מטעם, כי בנצחיותו ית', העבר והעתיד וההווה, משמשים כאחד. והעתיד משמש לו כהוה. ואין עניין מחוסר זמן, נוהג בו ית'. ומטעם זה, לא היה כלל עניין הרצון לקבל המקולקל, בצורה דפרודא [של פירוד], בא"ס ב"ה. אלא להיפך, שאותה השוואת הצורה, העתידה להיגלות בגמר התיקון, הופיעה תיכף בנצחיותו ית'. ועל סוד הזה אמרו חז"ל: קודם שנברא העולם, היה הוא ושמו אחד, כי הצורה דפרודא, שברצון לקבל, לא נתגלתה כלל במציאות הנשמות, שיצאו במחשבת הבריאה, אלא הן היו דבוקות בו, בהשוואת הצורה, בסוד "הוא ושמו אחד".

(בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, יג)

ורק אחר כך כדי לתת לנשמות הרגשת עצמאות, שהן יידעו איך לסדר את עצמן לעומת הבורא שיהיו כעצמאיות, כמשיגות, כמרגישות ולא סתם נכללות כבר בצורה הסופית, אז התגלה הפער בין הנשמות לבין הבורא ואת הפער הזה אנחנו צריכים עכשיו כבר לתקן, להתקשר למרות הפער הזה ועל ידו אנחנו משיגים את כל המערכת הזאת בצורה שלמה, מה שנקרא "פי תר"ך פעמים" יותר ממה שהתגלתה מלכתחילה.

שאלה: במשפט הראשון כתוב, שהוא לא צריך אותנו, את זה לא הבנתי, הוא ברא את כל המערכת אבל אותנו הוא לא צריך.

אז מה? אני מסכים, הוא לא צריך, איך יכול להיות ששלם צריך מישהו.

תלמיד: שמעתי שאין אור בלי כלי.

להיטיב לנבראיו זה משהו נוסף. כל הבריאה באה לא מחיסרון כמו אצלנו, אלא מחיסרון להיטיב, להשפיע, לאהוב, בודאי שהוא לא צריך אותנו אם כך, בצורה כמו שאנחנו מבינים שצריך, כאילו שהוא חייב, הוא צריך לעצמו, אלא כדי לתת, החיסרון של הבריאה הוא לתת, כל הבריאה, כל הטבע כך מתקיים, הכול בנתינה, אבל אנחנו בעיניים שלנו, זה פלא עד כמה אנחנו צובעים את הכול באגו שלנו ורואים שהכול מתקיים בצורה אגואיסטית, גם דומם, צומח וחי, כל אחד אוכל את השני, הכול במאבק, זה פשוט תלוי באיזה מסך אתה מעביר את התמונה. כמו שלפעמים אתה רואה שני בני אדם, האחד מסביר לך איזו תופעה לפי הבנתו, והיא נראית ממש כולה שחורה והשני רואה אותה בצורה אחרת, כולה ורודה ויפה, זה נקרא "כל הפוסל במומו פוסל" לכן כך אנחנו רואים, תלוי איך אתה מסתכל, באיזו כוונה הבריאה התייצבה.

שאלה: הוא כותב "שאותה השוואת הצורה, העתידה להיגלות בגמר התיקון, הופיעה תיכף בנצחיותו ית'."

כן, אבל מכוח הבורא. אנחנו כבר קיימים ודאי בכל נצחיותנו ושלמותנו אבל לא בהכרה שלנו, וכן, אנחנו צריכים לראות את הצורה הסופית הזאת, להסכים עימה, לראות אותה, לרצות אותה, להימשך אליה, כאילו לבנות אותה.

תלמיד: זאת השאלה, כאילו לבנות אותה או כאילו היא כבר קיימת ואנחנו נמשכים אל משהו שכבר קיים, איך לתאר את מרכז העשירייה?

זה אותו הדבר, כאילו לבנות או שהיא כבר קיימת זה אותו הדבר.

תלמיד: כשאני בודק את כל ההכוונות שנתת לנו בתחילת השיעור, שצריך לבדוק שנמשכים לזה, לראות שאני מאבד שם את הפרטיות שלי, דואג רק למערכת שתתקיים, אני צריך לעשות את זה ולצפות שמתוך המעשים שלי מרכז העשירייה יתבהר לי?

כן, ודאי, אתה חושב שזה לא קיים, מה כתוב? שהבורא מביא את האדם לגורל הטוב ואומר לו קח לך ועל האדם רק להתחזק, להוסיף מעצמו לדבר שנמצא, ובטוח שילך בדרך, אבל אם ילך לא בהקדם המאמצים שלו אז זה יהיה בדרך ייסורים, אבל יתקדם ממש.

תלמיד: אז איך אני יכול לתאר משהו שכבר נמצא ואליו אני רוצה להגיע?

לכן לא כדאי לך לחשוב על שום דבר חוץ מאיך לתת מאמץ משלי, יגיעה משלי, זה בלבד. כי הדברים האלה, מה שהיה צריך להיות, מה שיהיה כבר נמצא, מה אני צריך? לבחור את הדרך איך אני בדרך הופך להיות במסירות נפש. הגישה שלנו לפריימים שאליהם אנחנו חייבים להיכנס, היא החשובה, היא מתווספת בלבד, זה נקרא שאנחנו עושים צמצום, מסך ואור חוזר, אבל מגלים את מה שמכבר נמצא, למה זה קשה? כלפינו זה כך.

שאלה: אנחנו במלכות אין סוף עכשיו, הכול מושלם?

הכול מושלם.

תלמיד: מה יש לתקן אם הכול מושלם?

את ההרגשה שלך, שתראה את העולם כעולם אין סוף והכול מושלם. אתה מרגיש את זה כך?

תלמיד: אם מהבוקר עד הלילה רק אחשוב על זה?

זה לא מספיק שתחשוב, אתה מרגיש שאתה חי בזה? לא, אז אתה צריך להגיע למצב שכל החושים שלך משתנים עד כדי כך שאתה מרגיש, מגלה שהעולם שבו אתה נמצא הוא עולם אין סוף.

תלמיד: איך אני משתמש בעשירייה פה?

העשירייה עוזרת לך להגיע בדיוק לזה, איך אתה יכול לכוון, לכייל את עצמך כדי לראות נכון, להביא את עצמך לפוקוס בכל מיני חושים, שבסך הכול תראה שאתה נמצא באין סוף, במצב נצחי, שלם בכל הבחינות לפי הערכים החדשים, האמיתיים ולא כמו שאתה נמצא עכשיו.

תלמיד: למה אם אני משתדל לאהוב את החברים שלי, אני מתחיל לראות שאני ממש במלכות דאין סוף?

כי, מסבירים לך המקובלים שכבר השיגו את זה, מלכות דאין סוף זה שכולנו מתחברים יחד, אנחנו בזה ממש נמצאים בדבקות עם הבורא, הבורא הוא אחד והנברא גם צריך להיות כאחד, כבורא. בסך הכול אנחנו מגלים את ייחודיות הבורא. כדי להשיג את הייחוד, אז הבורא שבר אותנו ונתן לנו הזדמנות לחפש את הייחוד, לגלות אותו לאט לאט, בכל מיני מצבים בעד ונגד, עד שאנחנו משתדלים לגלות את הייחוד נגד ההפרעות, הפרעות נקרא הרצון לקבל שלנו, וכך אנחנו מגלים אותו. וכשמגלים, אנחנו רואים שהכול נברא כדי לייצב את הנברא, שהוא באמת ישיג את דרגת הבורא.

תלמיד: אפשר להגיד שהרע נקרא שאני מנותק מהמציאות האמיתית?

נכון. לכן אין רע, אלא זה נקרא "עזר כנגדו". זה עוזר לך לראות עד כמה אתה נמצא בסטייה, והסטייה הזאת היא לא סתם שאתה רואה, אלא בכל ההרגשות, בכל ההבנות שלך במוחא ובליבא אתא מרגיש שאתה נמצא עדיין בסטייה. איך אתה מרגיש שאתה בסטייה? כדי לעזור לך לגלות אותה, הסטייה הזאת מלווה בהרגשה לא נעימה, לא שאתה רואה את זה ואתה רואה שאתה פוזל, שהמטרה היא בנקודה אחת ואתה מסתכל על נקודה אחרת, אלא ההבדל בין שתי הנקודות, המטרה האמיתית ולא אמיתית, גם מתבהר לך, מתגלה לך בחוש, בחוש הסבל, בהרגשה רעה. לכן אנחנו קוראים לזה יצר הרע, אבל בעצם זה לא רע, הוא עוזר לנו, עזר כנגדו, להרגיש עד כמה אנחנו נמצאים בסטייה. לכן צריך האדם לברך על הרע כמו על הטוב, כי הכול מכוון אותו למטרה. העיקר בזה זו העשירייה, שבה אתה יכול מהר מאוד לעבוד על ההצלבה הזאת, בינך לבין הבורא.

שאלה: בעצם לתאר תמונה שיש מציאות שלמה, מתוקנת.

ודאי. כן.

תלמיד: ויש גם מציאות מדומה, שאנחנו נמצאים בה והחיבור בין שתי המציאויות האלה זה שאני בעולם הזה יכול למצוא חברים שזו העשירייה שלי, ודרך הפוקוס הזה אני יכול להתחבר למציאות המושלמת?

כן. אתה כאילו בונה אותה, אתה אוסף אוסף אוסף את כל הנתונים הנכונים, מסדר אותם, מביא אותם יותר ויותר לחיבור, להצלבה, לקרב עוד ועוד ועוד, עד שמגיע לנקודת הבירור הנכונה, לפוקוס.

תלמיד: אז בעשירייה יש גם שתי צורות, אחת מתוקנת והשנייה איך שאני רואה?

אין לך מציאות חוץ מהעשירייה. יש עשירייה מתוקנת, שכבר עומדת בגמר התיקון, ויש עשירייה שאתה מרגיש אותה איך שאתה מרגיש. ואתה צריך להגיע לאותה צורה מתוקנת שמכבר נמצאים אתם שם.

תלמיד: וזה עשר ספירות.

כן, אין יותר. ה-ו-י-ה, יותר טוב להגיד ה-ו-י-ה. כי עשר ספירות לא ידוע באיזו צורה, אבל אם אתה אומר ה-ו-י-ה אז כבר זה עשר ספירות מתוקנות, עם האור העליון שממלא אותם.

שאלה: אמרת שהיצר הרע מצביע לנו על הסטייה.

כן.

תלמיד: סטייה מהתמונה הנכונה, לא סטייה מהדרך הנכונה.

מה זה תמונה או דרך אני לא יודע, זה אותו דבר.

תלמיד: פה דווקא מורגש הבדל. אם אנחנו עובדים נכון כלפי העשירייה, אז מתחיל להתגלות היצר רע. זאת אומרת כשאני נמצא בנטייה נכונה לכיוון הנכון, אז מתגלה היצר הרע.

זה לא שייך. זה במודע או לא במודע. כל אחד מתקדם, אין אדם בעולם שלא מתקדם. אבל האם זה במודע או לא במודע. אם אני רוצה להתקדם בכוחות כדי לארגן את עצמי ולהביא את עצמי למטרת החיים, מטרת ההתפתחות, אז אני מקבל, כמו שכותב בעל הסולם, "הבורא מביא את האדם לגורל הטוב ואומר קח לך". ואז אני צריך להתחבר לעשירייה ולבנות ממנה מודל של כל המציאות.

תלמיד: מתי מתגלה היצר הרע האמיתי, באיזה מצב, באיזו צורת עבודה?

במידה שאני משתוקק למטרה אמיתית, מתגלה היצר רע יותר אמיתי.

תלמיד: אז אם אני נמצא בהשתוקקות נכונה, אז מתגלה היצר הרע. אז אני כן נמצא בכיוון נכון, בהשתוקקות נכונה, לא שאני נמצא בסטייה מהכיוון הנכון.

סטייה יכולה להיות רק ביני לבין הבורא. זאת אומרת, למי אני מתכוון להיות כשאני מקבל את התוצאות מהיגיעה שלי. וכאן אני בודק, אם אני מתכוון באמת לבורא אז לא אכפת לי מה שנמצא בעולם ושום דבר. וגם חברים, חוץ מדבר אחד ממני ומהם, שאנחנו נעשה נחת רוח. וזאת הכוונת הכי נכונה כאילו.

זאת אומרת, אם אני מרגיש שהייתי כולי מתחמם מקנאה, בביקורת על כל מיני דברים ואחר כך אני מביא את עצמי למצב שאני מתכוון לבורא, אז אני מתחיל לקבל בזה את כל המציאות בצורה מאוזנת.

תלמיד: במה היצר הרע הוא עזר כנגדו, איך אנחנו משתמשים בזה נכון?

עד שאני רואה שהוא לא קיים, והיצר הרע והיצר הטוב הם כמו בכוונת מגיעים להצלבה, שגם זה וגם זה ברא א-לוהים ואני מסכים גם עם זה וגם עם זה. העיקר בשבילי שעל ידם, עם שניהם, אני מתחבר לבורא עצמו. גם היצר הטוב לא שזה הבורא, זה קיים. כי זה כנגד זה יכול לאתר את הכוח העליון. כך אני בנוי, שאני לא מסוגל לאתר אותו, להרגיש אותו אלא רק בניגוד בין שני אלו, יצר רע ויצר טוב. אי אפשר אחרת. אנחנו לא יכולים להרגיש את הבורא בפני עצמו, זה רק בכלי. והכלי תמיד יש בו הבדל, דלתא בין על מנת להשפיע לבין על מנת לקבל. ובהתקשרות בין שניהם, כשהם פועלים, כי שניהם מנוגדים אבל לכיוון אחד, כך אני מגלה את הבורא.

גם בעולם הזה, איך אני רואה את הדברים, איך אני תופס אותם במוח, רואה אותם בחושים? רק מצורות מנוגדות שתומכות זה בזה.

קריין: קטע מס' 25, מבעל הסולם, אגרת כ"ה.

"השב מאהבה, הוא הזוכה לתכלית הדביקות. דהיינו, רום המעלות. ואיש המוכן לחטאים, הוא מצוי בשאול תחתית. והמה שתי נקודות היותר רחוקות בכל המציאות הזו. לכאורה יש לדייק על לשון תשובה, שהיה צריך להקרא לשון שלמות, אלא להורות, שהכל ערוך מכל מראש, וכל נשמה ונשמה, כבר נמצאת בכל אורה וטובה ונצחיותה. רק עבור "נהמא דכיסופא [לחם בזיון]" יצאה הנשמה בסוד הצמצומים, עד שמתלבשת בגוף העכור, ורק בסגולתו, היא חוזרת לשורשה לטרם הצמצום, ושכרה בידה מכל המהלך הנורא שעשתה, שכללות השכר הוא הדבקות האמיתי. כלומר, שהתפטרה מנהמא דכיסופא. כי כלי קבלתה נהפך לכלי השפעה, ושוה צורתה ליוצרה. ובזה תבין. אם הירידה לצורך עליה היא. היא נחשבת עליה ולא ירידה, ובאמת הירידה עצמה, היא העליה, כי אותיות התפילה עצמם מתמלאים משפע, ובתפילה קצרה, יקצר השפע, כי יחסרו אותיות."

(בעל הסולם. אגרת כ"ה)

"השב מאהבה, הוא הזוכה לתכלית הדביקות. דהיינו, רום המעלות. ואיש המוכן לחטאים, הוא מצוי בשאול תחתית. והמה שתי נקודות היותר רחוקות בכל המציאות הזו. לכאורה יש לדייק על לשון תשובה, שהיה צריך להקרא לשון שלמות, אלא להורות, שהכל ערוך מכל מראש, וכל נשמה ונשמה, כבר נמצאת בכל אורה וטובה ונצחיותה. רק עבור "נהמא דכיסופא [לחם בזיון]" יצאה הנשמה בסוד הצמצומים, עד שמתלבשת בגוף העכור, ורק בסגולתו, היא חוזרת לשורשה לטרם הצמצום, ושכרה בידה מכל המהלך הנורא שעשתה, שכללות השכר הוא הדבקות האמיתי. כלומר, שהתפטרה מנהמא דכיסופא. כי כלי קבלתה נהפך לכלי השפעה, ושוה צורתה ליוצרה. ובזה תבין. אם הירידה לצורך עליה היא. היא נחשבת עליה ולא ירידה, ובאמת הירידה עצמה, היא העליה, כי אותיות התפילה עצמם מתמלאים משפע, ובתפילה קצרה, יקצר השפע, כי יחסרו אותיות."

(בעל הסולם. אגרת כ"ה)

שאלה: למה הוא מתכוון ב"לחם בזיון" רק עבור לחם הבזיון יצאה הנשמה?

בושה. הבורא נותן לנו הרגשת שלמות ויחד עם זה הרגשה של מצבנו הנוכחי ובפער ביניהם אנחנו מרגישים אי נוחות. זה נקרא בושה.

תלמיד: אבל מה הסיבה שבכלל יש לחם בזיון? אנחנו באים לעולם שכולו טוב כאילו.

אל תגיד לחם בזיון. בושה.

תלמיד: בושה. מה הסיבה שצריכה להיות בושה?

הרגשה כזאת. אחת מההרגשות הלא נעימות הכי פוגעות בטבע שלי שהוא רצון לקבל, באני שלי, שאני קיים, זאת הבושה. הרגשה כזאת, ככה היא נקראת. היא יכולה להגיע למצב שאני רוצה לבטל את עצמי, למות, לא להיות קיים. עד כדי כך ההרגשה הזאת היא בלתי נעימה.

תלמיד: מה אני צריך לעשות עם לחם הבושה הזה?

אתה צריך לברך על זה מפני שזה עוזר לך לשנות את עצמך למצב שאתה לא תרגיש בושה. או שאתה אומר איזה יופי שאני מרגיש בושה, שתהיה לי יותר. פתאום אני מרגיש שאין בושה, אין לי קנאה, אז אני לא זז. פתאום אני מרגיש שחוץ מבושה אין לי חומר דלק. אני מסתכל על האחרים איך הם מעוררים אותי בזה שאני רואה אותם מוצלחים יותר וכן הלאה.

אם הייתי מרגיש את עצמי הכי מוצלח, לא יכול להתקדם. במה? אני צריך לגלות חיסרון. אין חיסרון. זאת אומרת, הבושה, הרגשת השיפלות העצמית היא מקור להתקדמות, לתיקונים ואז אני אוהב את זה, אני מחפש את זה. אתה תראה איך אתה תחפש איך להרגיש את עצמך בקנאה כלפי אחרים.

מי בעולם יותר ממני, מי בעולם כאילו מוריד אותי מהמקום שלי? וכולם מדברים עלי שאני לא כל כך מוצלח, מי אני, מה אני? וכן הלאה. אני אחפש כאלו מצבים. הם מוציאים אותי מהתרדמה. אז אתה תתחיל לברך את הבורא על זה ששולח לך מצבי בושה, מצבים כאלה מרים. אתה רואה שכך אתה מתקדם.

אחר כך יהיו לך מצבים אחרים שאתה רוצה להתקדם על ידי זה שאכפת לך גדלות הבורא. לא אכפת לי בושה או לא. אני כבר עברתי את זה, זה לא משפיע עלי. יותר אני, פחות אני, אני בכלל לא רוצה להרגיש את האני. אני רוצה להרגיש "הוא". אז כמה שהוא יותר ויותר גדול, איך להשפיע, איך לתת, איך הכול לסדר כך שלהיות בנתינה אליו כל הזמן?

אז אתה מתחיל להתבייש, גם להתבייש, עד כמה יש לך או לא מחשבות נכונות או מגונות כלפי הבורא וכך מתקדמים. אבל תמיד שתי הנקודות האלו.

תלמיד: לבושה הזאת יש תפקיד בתוך המערכת של העשיריות?

ודאי. עשירייה זה המבנה שבו אתה מברר את הכול. אין לך חוץ מעשירייה שום אפשרות, ולא צריכים משהו לגלות, לאבחן, לבדוק, גם באנליזה גם בסינתזה של כל המצבים, הכול זה רק בעשירייה.

תלמיד: אני מבין שלבושה יש תפקיד מרכזי בכל המערכת, איך אני מגיע לבושה כזאת בעשירייה שלי, אני יכול להגיע לבושה כזאת לבד או שצריך בושות?

רצוי שתשתדל להיות איתם כי אז אתה מתחיל ללמוד מהם בהכרח כל מיני מצבים. זה שנדמה לך שאתה נמצא בעשירייה, זאת תבנית שבה אתה נמצא במגע עם הבורא ואז הוא מסדר לך כאילו דרך העשירייה כל מיני מצבים. נדמה לך שאתה מדבר איתם, שאתה משתתף איתם במשהו, אבל זה לא נכון. זה סגנון דיבור, סגנון שיחה עם הבורא. עשירייה זאת שפה. שפה כמו כל המציאות. כל המציאות מה זה נקרא? זה ספר השמיים. זאת אומרת, זאת שיחה עם בורא.

תלמיד: את הבושה אפשר להגדיר לפי העולם הזה או שזאת בכלל תופעה אחרת שאנחנו עדיין לא מכירים? מה זו הבושה הזאת שאתה מדבר עליה. מה, אני מתבייש בפני החברים, מתבייש בפני הקהל, לפניך?

בושה זה שאני פחות מאחרים בהבחן שמאוד חשוב לי. לא סתם. אני לא גיבור שם כמו שוורצנגר הזה, אני לא חכם כאיינשטיין, אני לא יפה כמו אלן דילון [שהתפרסם] כשהייתי צעיר, בזה אני לא מקנא.

פעם הייתי דואג מזה שאני אראה זקן. אני כבר עברתי את זה, כבר הסכמתי. זאת אומרת, במה באמת אני יכול לקנא? ואז יוצא שאחרי הכול אם אני רואה את הסיכום מהחיים, אז רק במידת ההשפעה. זה דבר נצחי, זה נרשם באותה מערכת שבה אנחנו קיימים וזה תלוי בך בלבד. והבורא נותן הזדמנויות וההזדמנויות שלו הן שלמות. אין לך רגע בחיים שאתה לא מקבל הזדמנות, וההזדמנות היא נכונה במאה אחוז כדי שתפעל נכון. וזהו, אז למה עוד לדאוג? רק לזה.

תלמיד: יגיע הרגע שאני אפסיק להתבייש?

לא. אתה תרצה להתבייש.

תלמיד: עד מתי?

כמו שאמתי כבר, כי בושה היא הכוח המניע.

תלמיד: עד גמר תיקון?

כן. בטח. בושה זה הפער בין מה שמתגלה לך שאתה צריך להיות לבין מה שאתה. בושה זה כדאי מאוד. אתה תקום בבוקר נגיד, כמו בהמה ואיך אתה הופך להיות אדם? רק על ידי בושה. "במה אחרים יותר, במה אני לא, איך אני כלפי הבורא וכלפי עצמי" וכן הלאה. אתה תחפש את זה ואתה תראה עד כמה שזה ממריץ אותך. דבר כזה אם אפשר היה לקנות הייתי קונה.

תלמיד: זה חומר דלק להניע אותנו.

חומר דלק. בטח. אם אתה רוצה למכור אני אקנה.

שאלה: אז איך השכר זה להתפטר מנהמא דכיסופא? איך יכול להיות שמתפטרים מבושה?

זו בושה אחרת. אני מתבייש מזה שאני נמצא בבושות שהן לא מביאות אותי למטרה, אבל להרגיש הבדל בין אני לאחרים אז ההיפך, מתי אני יכול לרדת לאפס? רק בהרגשת הבושה.

תלמיד: הקנאה לפעמים מנטרלת את הבושה.

תלוי במה אתה מקנא. אין לי מילים. אנחנו צריכים עוד לעבור כמה שלבים.

שאלה: אני צריך לחפש כל הזמן את הפכיות הצורה ממני ולקנא בה בשביל להתקדם? בכל אדם ואדם יש משהו שונה ממני. כשאני רואה שחבר יותר דואג לחברים או שהוא דואג, ושהוא חושב עלינו כל היום, אני מקנא?

כן. אתה חייב לקנאות בזה. להגיע לכזאת קנאה זה דבר טוב.

תלמיד: זה מהפכיות הצורה שלי, כי אני רואה שאין את זה בי?

כן. ולהודות ולאהוב את החבר שנותן לך כאלה צורות. ואמנם ברגע הראשון, יכול להיות שאתה שונא אותו, כי הוא מתגלה כמוצלח, כגדול, כיותר שלם. אבל ברגע הבא, שאתה מבין בשביל מה זה, אז אתה מתחיל להודות לו שהוא נותן לך קנאה, נותן לך חומר דלק להתקדמות. ברגע השלישי אתה מודה לבורא שהוא מביא לך את הצורה הזאת. וזה לא עניין של החבר, זה עניין הבורא שבצורה כזאת דואג לך. וכן הלאה.

תלמיד: אז בעצם אני צריך לברך על זה שאני רצון לקבל, כי אחרת לא הייתי יכול להבחין בהשפעה.

וודאי.

קריין: קטע מספר 26" מתוך רב"ש ג', "ממעשיך הכרנוך".

"כתוב "מלא כל הארץ כבודו", כמו שכתוב בזהר הקדוש, "לית אתר פנוי מיניה"(אין מקום פנוי ממנו). וזה שלא מרגישים הוא מטעם שחסר לנו כלי הרגשה. כמו שאנו רואים, שמכונת הרדיו, שקולט כל הקולות שישנם בעולם, כי מכונת הקליטה לא עושה את הקולות, אלא שהקולות ישנם במציאות העולם ומטרם שהיה לנו מכונת הקליטה, לא היינו מרגישים את הקולות, אף על פי שהיה במציאות. כמו כן יכולים להבין ש"לית אתר פנוי מיניה", אלא למכונת הקליטה אנו צריכים. ומכונת הקליטה נקרא בחינת דביקות והשתוות הצורה, שהוא רצון להשפיע. וכשיש לנו מכונה הזו אזי תכף נרגיש, שלית אתר פנוי מיניה, אלא "מלא כל הארץ כבודו"."

(רב"ש - ג'. מאמר 645 "ממעשיך הכרנוך")

המערכת שהרצון לקבל יהיה בהשתוות הצורה עם האור זה שהרצון לקבל מתארגן בתוך עשרה חלקים שכולם שונים וכולם קשורים כדי להיות דומים לאור. ואז אפשר לראות בהם, לשמוע את פעולת האור בהם. כמו במכונת רדיו.

זאת אומרת, מצד הנברא שהוא רצון לקבל, זה להגיע למצב כמו האור, וכדי שהאור יתגלה ברצון לקבל חייבים להיות עשרה חלקים מחוברים ביניהם, למרות הדחייה שביניהם. ובמידת החיבור ביניהם הם יכולים כבר לזהות את האור. הכול נמצא בידינו, תלוי רק בנו. זאת מכונת הרדיו.

שאלה: מכונת הקליטה הזאת היא עשירייה פרטית?

כן, אין יותר מלבד עשירייה פרטית. זה שיש לנו הרבה עשיריות, [זה מפני] שבינתיים אנחנו עוד לא מאורגנים. אתה תראה שאחר כך תרגיש שבהתחברות עם עשיריות אחרות אתה יכול לגלות יותר הבחנות בכוח העליון, כמו תא אחד שאומר משהו, היום אנחנו יודעים לפי תא אחד אפילו למי הוא שייך, זכר נקבה, חיה או אדם, איזו מין חיה וכן הלאה, אנחנו יכולים לפי די. אן. איי. לבדוק. אבל באמת, מה יותר מזה אתה יודע? זאת אומרת, כשתגיעו לעשירייה הבסיסית ותתחילו לרצות לקבל ממנה יותר את הרגשת הבורא, יותר התקשרות עם הבורא, תגיעו למצב של "אנחנו לא מסוגלים, במה אני אוכל לאחוז אם אני רק נקודה?" עשירייה היא בסך הכול נקודה, תא אחד. "אני צריך עוד תאים". ואז יהיה לך ממש חיסרון להתקשר לאחרים, וכך נתקדם.

אבל בינתיים אין עשיריות, אין כלום. העשירייה שלי הפרטית, המרכז שלה, שם מקום המפגש שלנו, את זה אנחנו צריכים לממש. אנחנו עובדים גם על הקשר בין כולם, אבל בצורה כזאת שבה אנחנו מכינים את כל העשיריות ב-בי. בי. העולמי להגיע למצב הנכון כדי להתחיל כבר להתקשר ביניהן גם, אבל בינתיים זו עבודת הכנה בלבד. עבודה ממש היא בעשירייה וזה כבר עכשיו, וחייבים להגיע למרכז העשירייה ולחיבור ואחר כך בין העשיריות. זה יתקדם. אנחנו לא עוזבים את זה, אנחנו מתקשרים יותר, גם אתמול בערב היה מפגש כזה, שמטרתו לקרב את כולם למצב שבו אנחנו נמצאים בהילוך אחד. בינתיים, כאילו כל אחד מתקדם במאות דרכים, אבל לכיוון אחד, אחר כך נתחיל להתחבר, לא תהיה בעיה.

שאלה: אמרת שעשירייה זו שיחה עם הבורא. מה בשיחה הזו מהווה מילים, מהן אותיות?

כל מה שאתה מרגיש, את כול זה הבורא מסדר לך, שנדמה לך שישנה עשירייה וחברים, את כל העולם אנחנו לא יכולים לתפוס, נעזוב אותו, כאילו, אין במציאות כלום חוץ מעשירייה. ואז אני דרך זה צריך להבין איך הבורא מדבר איתי, מה הוא רוצה ממני, דרך החבר הזה והחבר הזה וכולנו יחד, וחצי כן וחצי לא. זה קוד, זו שפה שאני צריך ללמוד. אחר כך אני מעביר את זה לעשר הספירות, ואז מתחיל לראות עד כמה כל ספירה וספירה מאירה בצבע שלה, בכוח הזה, בסגנון שלה, בהתקשרות עם אחרים. הרי כולם נמצאים בנוסחה אחת מצד אחד, מצד שני, כל אחד משפיע על האחרים. אנחנו נלמד מה זה יותר חכמה, יותר חסדים, יותר עביות, ובאיזו צורה להתקשר למעלה, למטה, כול זה מתברר בעשירייה, זו שפה. אתה ממש נמצא בוא נגיד מול מסך, לא מסך מחשב אבל מסך שבמידה שאתה מתעלה מעצמך ומתקשר אליהם, אתה מתחיל לקרוא מה הבורא רוצה לשדר לך.

תלמיד: אני מתקשר אל החברים, מתחבר איתם, מבטל את עצמי בעשירייה ומרגיש רק אותם. בעיקרון פחות או יותר, זו תחושה דומה בכל פעם, איך להתחיל לאתר בזה אותיות שונות, באמת מילים שונות, כמו שאתה אומר?

את זה אי אפשר למסור, אני לא יודע איך להגיד. הכול הרגשה פנימית, לכן זה נקרא "פנימיות התורה". אחרי שמגלים את הקוד הזה, מתחילים גם להיות מקושרים זה עם זה באותה עשירייה ובין העשיריות. נחכה. זה יהיה עוד מעט, אל תדאג, זה יבוא.

תלמיד: בקטע מספר עשרים וחמש, בעל הסולם כותב שאותיות התפילה מתמלאות בעצמן באור ובתפילה קצרה יתקצר האור אחרת יחסרו האותיות. למה הוא מתכוון?

אותיות הן כלים. כמה שיותר כלים, יש יותר גילוי האור. אותיות גדולות, קטנות. אותיות שבאות בצבעים שונים, בחיבור, בשילוב בין האותיות. יש, בסך הכול, עשרים ושתיים אותיות ועוד חמש מנצפ"ך סופיות. מאיפה באות האותיות האלה? תשע מבינה, תשע מזעיר אנפין וארבע ממלכות. ולכן, יש לנו עשרים ושתיים אותיות ב-א' ב' של השמיים. אות היא סימן, חותם, זאת אומרת, המסר של הבורא בא מהאותיות, כאילו, בכל אות יש חותמת, ובכל חותמת יש רק אות אחת. אז יש לנו עשרים ושתיים כאלה ספירות, או אותיות שבאות מבינה עד מלכות, ועוד חמש דרגות של המלכות, מסך שעומד למטה ממלכות, חמש אותיות סופיות, מנצפ"ך. אנחנו עוד ניכנס לזה.

אבל אנחנו באותיות האלה יכולים להתקשר עם הבורא. בצורה שבה אנחנו משנים את התכונות שלנו והקשר בינינו, אנחנו מתקשרים עם הבורא. ישנה רמה שאני יכול לדבר כאילו עם הבורא לבד, אבל זה יוצא בצורה של תינוק עם אימא, שהוא מבין אותי מפני שאני שייך לו. אבל כשאנחנו גדלים, אז כבר מתוך החיבורים בינינו, אנחנו מסדרים את האותיות האלו וכך בונים את המסר. יוצא שעשרה, אם הם מתחברים ביניהם כל פעם במסר אחד, המסר הזה מגיע לבורא ונקלט, ואז בחזרה מהבורא בדיוק באותו מסר, זה נקרא "אור ישר" ו"אור חוזר", אנחנו מקבלים ממנו את התשובה. ככה זה עובד.

זה ייכנס לתוך הלימוד יחד, נלמד את זה ב"תע"ס", ב"פתיחה", כך יהיה. העיקר בשבילנו הוא המגע הראשון בינינו ובין הבורא, הנקודה הראשונה, ומתוך זה נתחיל לצייר את האותיות, ימינה, שמאלה, מעלה, מטה, אלכסונים, אליפסות, עיגולים. אלה תכונות, צורות ההתקשרות בינינו, שבצורה כזאת נכתוב אותיות. כתוב, "כתוב על לוח ליבך", שעל הרצון שלנו נעשה כאלה צורות.

שאלה: בעל הסולם כותב כאן גם שבתפילה קצרה יתקצר האור כי יחסרו האותיות, מה זאת אותה תפילה קצרה שהוא כותב עליה?

תפילה קצרה היא קצרה. מה שאנחנו צריכים לעשות, אנחנו צריכים את כל הרצון שלנו להפוך לאותיות. כאילו, יש לך בשר, לא חשוב איזה חומר. אתה צריך להפוך אותו לאותיות. לתת לו צורת אותיות, סימנים שבהם אתה מבטא השפעה לבורא. איזה סימנים הם שבהם אתה מבטא ההשפעה לבורא? כל האותיות של התורה. מב', האות הראשונה ועד ל' האחרונה בתורה, אתה צריך את כל האותיות האלה ליישם בלב שלך, בבשר שלך. אתה לא יכול יותר, מוחא, עצמות, גידין, בשר, והאור כבר גמר התיקון, גם יסתדר.

תלמיד: מקרה קונקרטי שלנו בעשירייה, איך בונים על זה את התפילה הקצרה הזאת שעכשיו דיברת עליה?

אנחנו רוצים להיות יחד וכלפי הבורא, ולא חשוב איך אנחנו נדבר עליו, נכון או לא נכון, אנחנו עוד לא יודעים אותיות ומילים, באיזה צורה לארגן, זאת אומרת באיזה צורה לארגן את הרצון לקבל שלנו בצורה נכונה, שזה בדיוק יהיה מותאם לרצון להשפיע שלו, אבל ההשתדלות הזאת היא עושה את הכול, לפי השתדלות. הבורא לא מסתכל על נכון או לא נכון אלא על ההשתדלות, להשתדל.

כמו שאנחנו עם תינוקות, זה לא חשוב מה הוא עושה שם, אלא ניסה, תראה איך שהם כותבים עם האף ועם היד לא חשוב איך, העיקר שמשתדל.

שאלה: אתה המלצת להודות לחבר שמעורר בי בושה, האם צריך להגיד ממש תודה בפועל לחבר על זה שהוא נותן אפשרות לקנא בו או לא?

אנחנו לא מדברים על זה, אבל אנחנו צריכים להשתדל לתת כל אחד לשני דוגמה טובה, שהחבר יקנא ויתקדם. אנחנו צריכים לדאוג לזה, כי אם אני דואג עליו אחר כך אני מתפעל ממנו, דווקא במידה שאני גודל.

ההתפעלות שלנו יכולה להיות טובה, רעה, אבל היא חייבת להיות התפעלות. היא יכולה להיות מאהבה כמו הורים שמסתכלים על התינוק, "תראה תראה, הוא כבר התחיל משהו לעשות". מה הוא עושה, איזה שטות? תראה את זה למישהו אחר שלא אוהב אותו, מה יש בזה? אבל הם מתפעלים.

זאת אומרת ההתפעלות שלנו תלויה באיזו מידה אתה נמצא, באיזה יחס אתה נמצא לעשירייה, אבל אתה צריך להיות בהתפעלות. מדברים רעים, מדברים טובים, מקנאה טובה, מקנאה רעה, מאהבה, משנאה, אתה חייב להיות בהתפעלות. אין יותר גרוע מאדישות, כל אחד צריך לראות את עצמו מחויב לנענע את החבר.

שאלה: אם נגיד מודים לי, אני צריך לחבר את זה לבורא? אם תוכל לתת איזו המלצה, איך להגיב?

אני לא יודע אבל אתם צריכים לסכם. נגיד יש איזשהו חבר שלא משפיע עליו כלום. ככה בא לשיעור יושב כמו חתיכת בשר, אז אנחנו צריכים לראות שזה הבורא משחק איתנו ולא הוא בעצמו, מי הוא? באמת חתיכת בשר, והבורא כך משחק איתנו ואנחנו צריכים בינינו להגיע לאיזו הסכמה, איך אנחנו פועלים עליו, מעוררים אותו, כל אחד מצידו או כולנו יחד, אבל זו בעיה של העשירייה.

דווקא על ידי זה שהעשירייה מטפלת בכאלו דברים היא בונה את עצמה. הבנייה היא רק מתוך שמרגישים את הליקוי במישהו או באיזה קשר בין אנשים, לכן אם אתם אדישים למה שקורה בעשירייה, אלא אני דואג ליחס שלי, בזה אתם לא מתקנים את עצמכם, כמו שלמדנו שהתיקון הוא רק בינינו. לכן להביא כל אחד ואחד בעשירייה למצב שהוא בוער זאת הנקודה הראשונה של ההתקדמות.

שאלה: את הדברים האלה שהסברת הרגע, למשל אצל הרב"ש, מתי הייתם עושים את כל הדיונים האלה?

לא היינו עושים.

תלמיד: אבל אנחנו כן יכולים לעשות?

כן.

תלמיד: למשל כשמזהים תופעה כזו אז זה מה זה דיון, אומרים עכשיו אנחנו הולכים לדון בזה שהחבר הוא כמו גוש בשר בשיעור?

לא עד כדי כך, אבל העשירייה יכולה לדון, לשבת, לדבר על זה מפני שזו דאגה לחבר. והיא צריכה לראות איך היא מטפלת בו ואיך בזה היא מטפלת בעצמה, זה לא עניין פרטי, ברגע שחתמת הסכם אז זהו אתה נכנסת לברית, אתה חייב למלאות את המקום שלך, ואז הם דואגים אם אתה ממלא או לא ממלא, זה כמו בעסקים כמו שאתה מבין.

תלמיד: וכזה דו"ח מצב, זה משהו שצריך להיות שוטף, זה משהו שצריך להיות רק אם יש איזה בעיה צועקת?

כל רגע ורגע כי אנחנו רוצים להעלות את עצמנו. כל רגע אנחנו צריכים לגלות עד כמה שיש לנו ליקויים או לא, ואם לא אנחנו צריכים לדאוג למה לא, ואם כן אנחנו צריכים לדאוג איך לתקן אותם. כל פעם נמצאים או במינוס או בפלוס, או במינוס או בפלוס, כל פעם. שמאל ימין, שמאל ימין, כך.

תלמיד: זה צריך להיות למשל נושא מרכזי במפגש עשירייה השבועי, ברמה הזאת?

אני חושב שכן.

שאלה: יש מקרים שאנחנו רואים שחבר נכנס למצב כזה, לפעמים יכול להיות גם חצי שנה.

חצי שנה? זה עוד כלום, ואם עד סוף החיים?

תלמיד: אז איך אנחנו כעשירייה שמנסים להעיר, להיכנס ללב לרגש, להתפעל והחבר לא מתפעל, כבר לא מתפעל מכלום, הוא מגיע דווקא בזה הוא נותן התפעלות, הוא מתמיד, הוא מגיע אבל בלי רגש, בלי כלום

לא שאנחנו רואים אנחנו צריכים ממנו לא סתם להגיע שימלא את הכיסא, אנחנו צריכים ממנו השתתפות רגשית, בחיסרון לחיבור וביכולת לתת לזה כוח לחיבור, ושוב חיסרון ושוב כוח וכך כל פעם יותר ויותר, כמו שאופן נוסע אחורה אבל בעצם מתקדם קדימה, או שאתה בחלק שהולך אחורה שאתה מגלה חסרונות או שאתה בחלק שאתה הולך קדימה שאתה מתקן את החיסרון הזה, אבל כל פעם אתה כך מתקדם, וסתם לשבת למלאות מקום מה זה? לא להסכים.

תלמיד: אבל יש לנו כאב לפעמים גם כעשירייה שאנחנו מרגישים שאנחנו לא מצליחים לגרום להתפעלות.

אז מבקשים מהבורא. תנסו אפילו לבקש מעשירייה אחרת, אמנם שלא היה כך נהוג אצל רב"ש היו עובדים בתוך הקבוצות. אני לא הייתי בעצם בכל המצבים הללו, הוא היה אומר "אנחנו החברה" כאילו אני והוא, איך יכול להיות דבר כזה אני והוא? אבל ככה, לא היו הרבה אלמנטים ממה שאנחנו עוברים כאן ששם זה היה מופיע, אבל אין לי ברירה אני מרגיש שמגיעים מצבים כאלו שחובה, אבל אם אתם לא תוכלו לממש את זה אז גם אני אסתם, זה בלתי אפשרי לדבר על דברים שהם לא נכנסים למימוש.

שאלה: אני שואל על הבושה ועל הקנאה בחבר, אם אני חכם באומנות הציד והחבר שלי חכם באומנות הריקוד, אני לא אקנא בו, כי אני לא מרגיש אותו שהוא העתיד שלי שיש לי משהו שאני צריך לקחת ממנו. מה גורם לי לקחת את החבר ולראות בו את הצורה העתידית שלי שאותה אני רוצה לרכוש?

נגיד שהוא רוקד לפני הבורא, ואתה הולך לצוד, או עושה משהו, לפני הבורא. לא חשוב, כל אחד הוא בעבודה שלו, שרוצה לעשות נחת רוח דרך החברה לבורא, אז אתה בודק את העבודה שלו, או ההשקעה שלו? נגיד שאחד רוקד לפני העשירייה כדי לעורר אותם, והשני הולך להביא איזה עז, לשחוט אותה ולהאכיל, כל אחד בכמה שהוא מסוגל.

אתה מסתכל על העבודה עצמה, האופי שלה, או ההשקעה שלו, הלב שלו? מה זה שייך? כל אחד נמצא במקצוע אחר, בתכונות אחרות. איך אנחנו יכולים להשוות את עצמנו? אנחנו לא מסוגלים, אף אחד. אנחנו לא יודעים, לא מבינים את הטבע הפנימי של כל אחד. אתה לא יכול להיכנס לתכונה שלו. זה עשר ספירות שלו, פרטי דפרטי.

תלמיד: אני לא הבנתי במה אני מקנא.

בכוח ההשקעה.

תלמיד: ביכולת שלו.

לא ביכולת, במאמץ. יכולת אני לא יודע. הוא רוצה את זה, לא רוצה את זה. בא לו את זה מהטבע, או הוא ממש עבד על זה כל הלילה. היה ממש מסתובב מצד לצד במיטה, איך הוא יכול להשפיע לעשירייה, לגרום קצת התקדמות. אני לא יודע. אני רואה תוצאה. ולהיזהר לא לפסול את זה.

תלמיד: בדרך כלל, בוא ניקח רקדן, זה שרוקד יפה, יש לו כישרון מולד הוא הכי פחות מתאמץ כביכול.

למה אתה צריך להיות כזה חכם? אני לא פילוסוף. אני רואה שהוא רוצה לעשות נחת רוח. אז הוא עושה במה שהוא מסוגל. זה הכול. אתה מסוגל לפטפט, להתפלפל, כתוב על זה בבדרנות, אז גם בזה אפשר להצליח, לא נורא.

קריין: קטע מס' 27, מתוך רב"ש ג', "ענין אור חוזר".

 "האורות העליונים כבר מוכנים עבור האדם, שזה נקרא, יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, ורק לבחינת כלי אנו צריכים. וכלי זו נקראת לאחר הצמצום בשם "מסך ואור חוזר". וזהו המקשר בין העליון והתחתון, היינו, שעל ידו התחתון מתקשר עם העליון. מה שאין כן כשאין המקשר הזה, אז אין התחתון יכול לראות את העליון, ונחשב העליון כלפי התחתון כמו שאינו במציאות. לכן, בשיעור שהאדם מתחיל לעבוד לשם שמים, בשיעור הזה הוא מקבל קשר עם האור עליון, ולפי גודל הקשר כך שיעור גדלות השגתו." (רב"ש - ג'. מאמר 557 "ענין אור חוזר")

שאלה: אפשר לשאול על מה שדיברנו קודם? על המצב של החבר שיושב כמו בול עץ, יש חברים שיושבים פה הרבה שנים, לא שמעתי מהם מילה, נראים לי כמו בול עץ, אבל נותנים לי המון התפעלות.

ממה? מזה שהם באים ומתיישבים כבול עץ.

תלמיד: מהתמדה שלהם, מהרצינות שלהם, מהאחריות שלהם וכולי.

אתה קורא אותם, אתה מרגיש אותם, שככה זה?

תלמיד: כן.

איך?

תלמיד: ככה הם נראים לי, אני מתפעל, אני בעצמי מתפעל בלי להגיד להם מילה, בלי לדבר איתם.

שנים אתה מסתכל עליהם, ושנים אתה מתפעל מהם.

תלמיד: נכון.

ממה? מזה שאתה כל פעם רואה אותם.

תלמיד: בדיוק.

יפה. אני רק לא מבין, אבל יש כנראה צורת התפעלות כזאת.

תלמיד: ויש כאלה שעושים הרבה רעש.

רעש רוח. ומהם אתה.

תלמיד: אני פחות מתפעל, כי אני מכיר את זה בעצמי. איך אני יכול בכלל לדעת מה קורה לחבר בלב, החבר הזה הוא עכשיו בהתפעלות, החבר הזה עכשיו הוא כמו בול עץ, איך אני יכול לדעת?

קשה, אני מבין. אבל אנחנו צריכים למדוד את מידת ההשפעה שלו על העשירייה. אתה אומר כך, יכול להיות שהוא יושב, לא פותח את הפה, אין לו שום הבעת פנים שאפשר לראות מה קורה לו בפנים, כלום הוא מגיע מתיישב, לפעמים הוא מתיישב עם הידיים על הראש, ועובר השיעור. אני מתפעל, אני מתפעל מזה שאני מתרגז. הוא בחור טוב, בפנים זה עובד אצלו בראש זה ברור לכן אני חס ושלום לא רוצה להגיד שום דבר, אבל הבעה חיצונה היא כזאת, מה לעשות?

אנחנו צריכים בכל זאת לדאוג שהחברים יתפעלו, זה התפקיד שלי, אני חייב להיות אפילו שחקן. ואין ברירה, אנחנו מתפעלים מצורה חיצונה ככה הבורא ברא את העולם הזה שאנחנו רואים זה את זה, לא בצורה פנימית של אנרגיה כל אחד איזה גוף אנרגטי, אלא שאנחנו רואים גופים, רואים תנועות, מתפעלים בחמישה חושים, ככה זה, מה לעשות. ואני צריך לדאוג זו העבודה שלי, זו העבודה שלי להשפיע על החברים. למה אני צריך להתאמץ כל יום שעתיים וחצי ועוד שם בצילומים לתת, לתת להשפיע למה?

תלמיד: לגביך אני לא מדבר.

מה זה לגבי, אני גם כן כחבר כאן, מה אני, במה אני יותר? אני נותן בזה דוגמה שחייבים להשפיע לקבוצה, אין ברירה אני חייב. אני לא יכול לבוא לכאן, חולה עייף, אם זה קורה אז איכשהו גם אני דואג להתאושש.

תלמיד: אני פשוט חושש מהבחנות לא נכונות, מהסתכלות לא נכונה, לחשוב שהחבר הוא בירידה או שהוא יושב פה כמו גוש בשר.

לא ירידה יש כאן חצי אנשים שכבר עשר שנים נמצאים בירידה, זה ירידה נקרא? זה לא ירידה, זה חוסר אחריות כלפיי האחרים, חוסר אחריות. הם צריכים בכל זאת להשתדל להיות קצת יותר משפיעים על האחרים. אני חייב לדאוג למצב רוח, כמו שהרב"ש כותב, למצב רוח, לביטחון, אני חייב לדאוג שזה יהיה בחברה, אני חייב לדאוג זה לטובתי, שאני לא בא אליהם ככה בליצנות, אני בזה מתקן את הרמה שהקבוצה נמצאת, איך אחרת? לא, אסור לך להיות רגוע שאתה רואה אותם בצורה כזאת שנים, אסור. יש יותר מופנמים, יש פחות, אתה לא יכול להשוות את החבר הזה עם החבר ההוא נגיד, אלה אנשים שונים לפי האופי אבל בזאת כל אחד מהם חייב בצורה סגולית להשתדל, זה לא טוב.

שאלה: מה צריך להיות היחס שלנו בין השיעורים? למשל אתמול קיבלנו אינפוזיה לכל היום ואני בדרך כלל מאוד משתדל לממש את מה שלימדת אותנו באותו בוקר, שכולם נמצאים בשלמות וכל החברים שלי ורק אני לא והיום פתאום נכנסים לזה שיש לי חבר לידי שהוא בול עץ ולמעשה לא נכון, זה כאילו הוא נמצא בשלמות גם אז זה כאילו כל הזמן נע ונד.

אני לא מדבר על כלום חוץ מאחריות, שכל אחד חייב חוץ מזה שנניח יש לי משפחה אז אני קם בבוקר, אני חייב ללכת לעבודה, אני חייב לתפקד, להיכנס לסופר, להביא בחזרה אוכל למשפחה, לדאוג לכביסה, לבריאות, לכל מיני תשלומים, אני חייב, אף אחד לא יוכל לעזור לי בזה, אף אחד, אז אותו דבר בקבוצה, יש מספר פעולות שאנחנו חייבים לבצע בתוך עשירייה אחרת זה לא יתקיים, כמו משפחה.

תלמיד: מה הביטוי של הדאגה הזו בסופו של דבר איך לבטא אותה כי יש דאגה?

לדאוג לבריאות, מה זה בריאות בעשירייה? מידת הקשר בינינו שאנחנו מזמינים בזה את המאור המחזיר למוטב, מה האוכל שאנחנו אוכלים? גם במידת הקשר בינינו אנחנו מושכים המאור המחזיר למוטב, הכול זה מאור אבל בכל מיני צורות, צריכים קצת לראות באמת התקדמות.

תלמיד: עצם המחשבה על העשירייה במשך היום בוא נאמר זה סוג של דאגה, כאילו עצם המחשבה לאחוז בהם?

עצם המחשבה גם כן אבל חוץ מעצם המחשבה אנחנו חיים בעולם המעשה, אנחנו חייבים כאן לבצע כל מיני פעולות שהן בעצמן עוזרות לחיבור, מה לעשות? אני לא רוצה שמארבעים עשיריות יישארו שניים, שלושה, אני רוצה שכולם יתכנסו ויתקבלו.

תלמיד: יש מצב של דאגה כשפתאום לא רואים את החבר כמה ימים, שואלים איפה הוא, מה קורה איתו ואיך אפשר לחשוב ולעזור וכאלה, יש אצלנו הלך רוח כזה שמתהלך בין החברים, משתדלים.

דיברנו, אתם תמשיכו.

קריין: קטע 28 מתוך בעל הסולם, שמעתי, מאמר נ"ד מטרת העבודה.

"ברצון להשפיע של התחתון, נכלל גם כן הרצון לקבל, אלא שהרצון לקבל יכולים לשמש עמו עם תיקונים. כי לולי זה, אין קשר בין הנותן להמקבל. שאין זה מן הנמנע, שאחד יתן והשני לא נותן שום דבר בחזרה, שיהיה מציאות של שותפות. שרק בזמן, ששניהם מגלים אהבה זה לזה, אז יש קשר וידידות בין שניהם. אבל אם אחד מגלה אהבה, והשני לא מראה שום תגובה, אין לאהבה כזאת שום מציאות וזכות קיום. וחז"ל דרשו על הפסוק "ולאמר לציון עמי אתה" (ישעיה נ"א), "אל תקרו עַמי אלא עִמי אתה, להיות שותף עמי". היינו, שהנבראים הם בשותפות עם הבורא. נמצא לפי זה, בזמן שהתחתון רוצה להשפיע להבורא, אז גם התחתון צריך לקבל מהבורא. אז נקרא שותפות, שהתחתון נותן וגם העליון נותן."

(בעל הסולם, שמעתי, מאמר נד. מטרת העבודה)

זאת צורת ההתקשרות הנכונה, שיש מכל אחד נתינה וקבלה לשני, ואז יש ביניהם התקשרות. אי אפשר אחרת, להיות אדיש, להיות לא מקושר, ללא תגובות, לא טוב, אי אפשר, אי אפשר כך להתקיים. תשתדלו לעורר את עצמכם, זה הכול תלוי ברוח הכללית ועד כמה שאתם שקועים בחומר.

את הקטעים האלו כולם מקבלים? אתם קוראים אותם? מי לא מקבל?

תלמיד: כולם מקבלים בווטסאפ.

כולם מקבלים בווטסאפ, טוב, לי נגיד אין ווטסאפ.

תלמידים: במייל.

במייל, אז כולם מקבלים, בסדר. מי קורא? חמישה אנשים מתוך 300 או 400, אולי אין לכם זמן אז אפשר לעשות את זה בקריאה, באודיו, שבזמן הנסיעה או משהו אני יכול לשמוע. יש את זה גם כן?

תלמיד: יש בארכיון, כל יום חותכים את הקטעים שקראנו, וצמוד לשיעור יש קטעי מקור, רק את קטעי המקור באודיו.

יופי, אפשר לסדר שזה יהיה בחבילה אחת?

תלמיד: זה נמצא בחבילה אחת, בקובץ אחד.

אני לוחץ ואני שומע.

תלמיד: רק את הקריין.

רק את הקריין, יופי. אז אני אומר לכם, תשמעו את זה 10 פעמים ביום, 20 פעמים ביום, זה מקור, זה בעל הסולם ורב"ש. תשמעו את זה, אני קורא את זה כמה פעמים ביום. אני אומר לכם, אתם יכולים להיכנס אלי ולראות, או שאני מסתכל קצת בחדשות, אבל כל היתר זה רק להתכלל עם הפסוקים האלו. כי אחרת אני לא מרגיש שאני חי את השיעור, אני לא חי את המצב שצריך להיות בעשירייה. עשירייה, הכוונה כל העשירייה העולמית שלנו. זה חייב להיות, זה חייב להיות מתורגם לכל השפות, זה חייב להיות גם בגישה כזאת נוחה לכולם.

שאלה: נניח עכשיו יש לי שעתיים נסיעה, אני צריך לשמוע 10 פעמים את קטעי המקור או אולי לשמוע את כל השיעור?

כמה פעמים את קטעי המקור בטוח, פעמיים שלוש, כן. אתה לא יודע מה קורה כאן, פתאום אתה מתחיל לגלות בכל קטע וקטע עוד יותר, עוד יותר עמקות, התקשרות זה עם זה, קודם כל מקור. אני בסך הכול מוסיף פה ושם כמה מילים כדי להבין את המקור, בסך הכול מי אני לעומת אלו שכותבים כאן.

שאלה: יש לי נגיד כמה דקות לקרוא משהו, עדיף לקרוא שמעתי? אני קורא הרבה שמעתי, או שעדיף לקרוא את הקטעים של אותו יום?

קטעים של אותו יום בטוח, על אחריותי. כי בזה אני בטוח מתקשר לאותו יום, לאותו מצב שדנו בו, וקטעים של אותו יום.

שאלה: לחתוך את הקטעים של המקור, יחד עם תוספת של כמה מילים שלך?

לא, לא חושב, עזוב, מספיק את זה. אם כבר יש לכם זמן אז תוסיפו מההסבר שלי.

שאלה: כשאנחנו קוראים מקור, האם חשוב לדעת מי כתב אותו כדי איכשהו להתקשר עם המקור הזה, עם המחבר, עם המדרגה שמתוכה הוא כותב?

אנחנו מציינים את זה, או שזה בעל הסולם, או רב"ש, או נועם אלימלך, מקורות.

תלמיד: האם כולם יודעים מי זה שמי שמואל, או מי כתב את דגל מחנה אפריים?

לא, זה לא ייתן לך יותר כלום מזה שאתה תדע שקראו לו פלוני בין פלוני.

תלמיד: זו הייתה השאלה, האם צריך או לא צריך?

לא, אני כבר שומע את השמות האלה אבל בעצם לא כל כך חשוב לי. כי בסופו של דבר אני מקבל אותם כאיזו אסמכתה עליונה, המורה העליון שלי, שזה רב"ש, בעל הסולם, נועם אלימלך וכולם כולם כולם. זה לא חשוב, הם כולם גם כותבים בצורה מאוד דומה, אנחנו יכולים להבין זה מתוך זה. יש הבדל בסגנון בכל זאת, יש הבדל יכול להיות בהעברה מסוימת, אבל זה מאוד מאוד דומה לכולם, כי כולם מאותו מקור, מדברים מאותו גילוי.

קריין: קטע 29, בעל הסולם, שמעתי, מאמר נ"ז, יקריב אותו לרצונו.

"אנחנו צריכים לעורר, שיהיה רצון למעלה, בכדי להשפיע למטה. שעוד לא מספיק בזה, שיש לנו רצון, אלא שצריך להיות רצון טוב גם מצד המשפיע. ואף על גב שיש למעלה רצון כללי להטיב לנבראיו, מכל מקום הוא מחכה לרצון שלנו, שיעורר את הרצון שלו. היינו, שאם אין ביכולתנו לעורר את הרצון שלו, זהו סימן, שהרצון מצד המקבל אינו עדיין בשלימות."

(בעל הסולם, שמעתי, מאמר נז. יקריב אותו לרצונו)

יש כזה פתגם בעם, אם הנקבה לא רוצה אז הזכר לא קופץ עליה, זה הטבע, ככה זה בדרך כלל. אתם רואים לפעמים סרט על חיות? הכול תלוי בנקבה, בחיסרון, ברצון, ולכן אותו רצון אנחנו צריכים לעורר.

שאלה: אני זוכר בכנס בצפון לפני הרבה שנים ששאלו אותך, "עשינו כל כך הרבה מאמץ והוא לא עונה", אז אתה ענית, "אם הוא לא עונה אז זאת התשובה", זאת אומרת לתת יותר יגיעה, זאת העבודה.

כן, זה הכול תלוי בנו. אלה חוקי הטבע, אם אנחנו לא מסוגלים לפתוח את השסתום, שזה נקרא "צמצום, מסך, אור חוזר", שאור ישר יוכל להתלבש בו, אז זה לא יקרה.

שאלה: מה זה לעורר את הרצון שלו?

הבורא רוצה לתת, אבל הוא רוצה לתת לחיסרון שבאמת מוכן, רוצה ומבקש, מתחנן לקבל ממנו מה שהוא רוצה. נגיד, יש לי מתנה בשבילך ואני מביא לך, ומה התועלת? אבל אם אתה מגלה בדיוק חיסרון, פתאום אני שומע שאתה אומר שאתה כל כך רוצה להשיג משהו, נגיד איזה טלפון מיוחד, שיש שם איזו פונקציה כזאת שאין באף מקום אחר, ואתה כל כך משתוקק ולא יודע איפה למצוא, ואני מביא לך מתנה כזאת, יש הבדל בין מה שאני נותן לך סתם ככה לבין כך שאני מביא לפי הרצון? ש[אז] אתה "בולע" את זה.

אחרת זה לא נקרא "קבלה", קבלה זה לפי החיסרון. אם אנחנו לא מגלים חיסרון הבורא לא משפיע. זה החוק, רק לפי מידת החיסרון. עכשיו, בחיסרון יש לך דרגות, שורש, א', ב', ג', ד', מידת החיסרון, גם בלקבל וגם בלהשפיע, בלי מסך, עם מסך, עם כל הכוונות, עם כל התיקונים.

וכאן אתה מתחיל להסתדר עימו. הוא לי, אני לו, באיזו צורה, באיזה רצון, בגודל חיסרון, בכמה. והבורא הוא מאוד קנאי, הוא דורש חיסרון למה שהוא נותן, ושהחיסרון יהיה לקבל דווקא את זה ממנו. זאת אומרת, אתה חייב להיות בעטיפה של הספירות ובחיסרון הנכון.

תלמיד: אז איך שזה נשמע, זאת כבר לא נתינה?

זאת בדיוק נתינה לחיסרון המתאים. הוא רוצה שאתה תיהנה, ואי אפשר ליהנות אם החיסרון שלך הוא לא.. נגיד, אני מזמין אותך לארוחה, אתה מגיע בלימוזינה שלך ונכנס לבית, ואני מעביר אותך דרך חדר האוכל שלי, ואתה רואה איזה שולחן עם איזה כיבוד ועם הכול. ואחר כך אני אומר, בוא אנחנו עוד נלך לטייל, אתה רוצה לשבת ולאכול, לא, "בוא נלך ונטייל". אני ממש עושה לך תרגיל טוב, שעתיים אנחנו מסתובבים באיזה גן, באיזה מקום, ואתה כבר מת לאכול. ואתה כבר אולי חושב שאתה לא תקבל שום דבר, וגם אני מראה סימנים כאלה שטוב ככה, מה יש עוד? ואז כשאתה כבר ממש מוכן, מוכן, מוכן, אני מביא אותך, " נזכרתי, בוא נאכל משהו".

תלמיד: ומצדנו במצב הזה, החיסרון צריך להיות עדיין לסעודה או לטיול?

לא, זהו, עכשיו אתה מבין למה הטיול. שהטיול מסודר בצורה כזאת שאתה כבר לא חושב על איך למלאות את הבטן. עד שאתה לא מגיע למצב שאתה רוצה את הארוחה כדי לכבד את בעל הבית, כדי לגרום לו נחת רוח, אז אתה חושב על חיסרון אחר. לא החיסרון הטבעי שיש לך בכלי העיכול, אלא בחיסרון איך רגשית להחזיר לו את האהבה, עד שאתה לא מגיע לזה, אתה לא מגיע לארוחה.

אז יש מצד העליון לתת אין סוף. עד שמצד התחתון הרצון הזה מתייצב בצורה נכונה, לא נקבל שום דבר. וזה בצדק, כי הוא חושב עלינו. ויותר ממה העגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק. הרצון שלו הוא עצום, כמידת הגובה של אין סוף לעומת הדרגה שלנו, שאתה מוכן לקבל איזו לגימה קטנה.

תלמיד: ומהי העבודה בזמן הטיול?

עד שאתה תתחיל להבין. זה טיול של עשרות שנים, עד שתתחיל להבין באיזו צורה אתה צריך לקבל ממנו, שזה יהיה לא קבלה אלא השפעה. באיזה שלב בטיול אתה כבר מתחיל להבין שלא, אני לא רוצה לקבל אלא אני רוצה לחשוב עליו. וכשאני חושב עליו, זה מה שממלא אותי. אבל כשאני חושב עליו, האם אני באמת חושב עליו, או שזה ממלא אותי? אז איך לעשות כך שאני ממלא אותו? יש לך כאן תהליך של היווצרות היחס, המסך.

צריכים לעשות תרגילים. וזה כל אחד כלפי העשירייה.

שאלה: דיברת קודם על ביטחון ועל זה שצריך להוסיף מצב רוח לחברים, אז אני במאמצים שלי מנסה לעטוף במסגרת כזאת את אזור החיוג שלי. האם זה נחשב מבחינתך או שזה צריך להיות רק במסגרת המפעל שלנו?

נחשב בי עד כמה שאתה יושב עכשיו עם כולם ומרגיש שיש כאן רוח חמה בינינו. זה נחשב כדבר הכי רצוי וגדול.

תלמיד: מה זה "רוח חמה"?

רוח חמה שהיא ממש נמצאת, ממלאה את המקום בינינו ומחברת אותנו. זה אומר שבכל זאת אנחנו עושים כל יום ויום צעדים חשובים לחיבור.

תלמיד: אני לא מדבר על השיעור. אני מדבר למשל לארגן כל מיני מקומות נוחים לאנשים כמוני, כמו איזה טיול או מקום שיוכלו לעשות הפצה ושיהיה נוח.

תעשו. אני לא מומחה בזה.

תלמיד: על זה אני מדבר, לסדר איזו מסגרת כזאת לאנשים בגילאים שלי.

תעשו. כל דבר שאתם עושים יחד הוא מועיל. כל דבר. בכל זאת יש שם כוונה להתקדם למטרה.

תלמיד: זה יכול להוסיף לביטחון ומצב רוח?

כן, תעשו טיול. תארגנו.

תלמיד: כבר ארגנו, אני מארגן כל הזמן. רק מה שאנחנו מארגנים לא בא ישירות מבני ברוך.

את זה אני לא יודע, ישירות או לא ישירות. אנחנו מדברים עכשיו איך אנחנו נארגן את היציאה למדבר, כבר מתחילים לחשוב איך, שזאת תהיה באמת יציאה מסיבית של כל הגברים, של כל בני ברוך, גם אלו שיכולים לבוא אלינו מחו"ל, ושאנחנו נצא באמת למסע כדי להתעמק בחיבור בינינו. אני מרגיש שהפעם זה יהיה מאוד עוצמתי.

שאלה: יש איזה תרגיל שעשינו בעבר שהשאיר בי רושם מאוד חזק. היינו צריכים להתקשר לחבר ולבקש ממנו שייתן התפעלות על כמה חברים. זה היה פשוט מדהים, זה אחד התרגילים הכי חזקים שעברתי פה. כשהתקשרתי לחבר ושאלתי אותו על חברים אחרים, שמעתי ממנו עדינות נפש כזאת, וכל כך הרבה התפעלות, וזה מילא אותי כוח וקנאה.

האמת היא שזה יכול לפעול.

תלמיד: ואתה פתאום מבין שהחברים לא נותנים בדרך כלל התפעלות על עצמם. אתה יכול לראות חבר שהוא כאילו כמו בול עץ, אבל כשאתה שואל חבר אחר עליו, אתה פתאום מגלה עולם חדש.

תארגן את זה.

שאלה: המרחק בין קנאה לחבר לשנאה הוא קצר, איך לא להגיע למצב של שנאה וריחוק כתוצאה מהקנאה?

זה צריך להיות כל הזמן בשמירה, כי יצר הרע כל הזמן ירצה לזרוק אותך למצב אחר. או לזלזול בו, שאז אתה פחות סובל או לאיזו הצדקה. בקיצור זאת צריכה להיות כל הזמן שמירה. אבל במאמצים האלו יש בירורים גדולים, אנחנו צריכים לאהוב אותם. לאהוב. העבודה עם האגו שלנו, צריך להיות מומחה בזה יותר ויותר. בחוץ לא רואים את זה, בחוץ אדם נשאר כרגיל, מתפקד, אפס. אבל בפנים צריכה להיות עבודה.

שאלה: איזו תוספת יש במקורות שאין בחברה שלנו?

במקורות אני מתקשר עם כלים מתוקנים שנמצאים בעולם האמת, היינו בקשר עם הבורא ואני יכול להתקשר אליהם בגלל שהם רוצים להתקשר אלי וזה לא כמו שהבורא, זה הרבה יותר נגיש בוא נגיד. אני יכול לקרוא, אני יכול לשמוע, להבין. לך תבין ותשמע את הבורא, עד שנגיע לזה. בשבילנו הם המקשרים את הבורא אלינו. איך אני יכול להיות בלי מקובלים? תאר לעצמך אם לא היה לנו את אדם הראשון, אברהם, משה, בעל הסולם, רב"ש, מה היית עושה? אני לא יודע, וגם אנחנו צריכים לכתוב עוד ועוד, לפרסם. בסופו של דבר אנחנו רוצים לקרב את כל האנושות לרב"ש ולבעל הסולם כי הם האחרונים בדרך ששופכים לנו את האור. איך אתה יכול להתקשר לרוחניות בלי האמצעי הזה? אתה תשב לבד ותחכה עד שיהיה לך גילוי? כך הם עשו, להם היה גילוי ללא הקדם לזיכוך נשמתם, כי הם היו נשמות מיוחדות.

תלמיד: זה לא נקלט לי מהמקורות, אני יכול לקלוט משהו רק מבירור שלך, מהסבר שלך או מבירור בקבוצה.

אבל אחרי הבירור שלנו אתה מגיע ורואה שזה כתוב במקור?

תלמיד: לא.

זה יבוא. שאלה נכונה. זה יבוא.

קריין: קטע מספר 30.

"כתוב "בטל רצונך מפני רצונו". היינו לבטל את הרצון לקבל שבך, מפני הרצון להשפיע, שהוא רצונו של ה'. זאת אומרת, שהאדם יבטל אהבה עצמית מפני אהבת ה', שזה נקרא שיבטל את עצמו לה', שזה נקרא בחינת דביקות. ואח"כ ה' יכול להאיר בתוך הרצון לקבל שלך, מפני שהוא כבר מתוקן בבחינת מקבל בעמ"נ להשפיע. וזה שאומר "כדי שיבטל רצונו מפני רצונך". שפירושו, שה' מבטל את רצונו, היינו סוד הצמצום, שהיה מטעם שינוי צורה. מה שאם כן עכשיו, שכבר יש השתוות הצורה, לכן יש עכשיו התפשטות האור להרצון של התחתון, שקבל תיקון בעל מנת להשפיע, כי זהו מטרת הבריאה להטיב לנבראיו, ועתה יכול זה לצאת לפועל. ובזה יש לפרש מה שכתוב "אני לדודי". כלומר בזה שה-אני מבטל את הרצון לקבל שלי לה', בבחינת כולו להשפיע, אז הוא זוכה "ודודי לי". זאת אומרת, ודודי, שהוא הקב"ה, לי, שהוא משפיע לי את הטוב והעונג, שישנו במחשבת הבריאה. כלומר, מה שהיה מקודם בחינת הסתר וצמצום, נעשה עכשיו לבחינת גלוי פנים, היינו שנתגלה עתה מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו."

(בעל הסולם. שמעתי. מב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

אנחנו צריכים להבין עד כמה החיסרון פותח את המילוי. לכן אנחנו צריכים לעשות את כל העניין הזה של על מנת להשפיע, שכמה שאני מקבל יש לי חיסרון לקבל יותר, וככה זה האין סוף, לכן הכלי הוא אין סופי, אין גבול. אנחנו לא מבינים מה זה בכלל "בלי גבול" לפי הזמן, המקום, המילוי, אבל השגת הבורא זה שאתה משיג שזה אין סוף. כי אם זה היה רצון לקבל ללא כוונה על מנת להשפיע, הרצון לקבל בעצמו היה נסתם. קיבל? גמרנו, אין יותר איפה לקבל, אין רצון, אין כלום. מה שאין כן, בכלי שהוא כולו על מנת להשפיע זאת אומרת כלי דהשפעה, עד כמה שהוא מקבל על מנת להשפיע הוא מרגיש בזה עוד ועוד יכולת למלאות את עצמו עם השפעה. כאילו המילוי הוא בנתינה, הוא מתמלא מנתינה, ולכן הכלי הוא אין סופי.

קריין: כמו שכותב בעל הסולם ב"פרי חכם שיחות" במאמר "כל המצטער עם הציבור" "צדיקים אין להם מנוחה, פירוש כיוון שהשפע מתברך לפי מידת החיסרון והגעגועים של הצדיק באותה המידה לא פחות ולא יותר, אם כן מתאמצים תמיד להעמיק ולהרחיב הב' קיבול שלהם, כי למשפיע אין שום מידה רק למקבל, אם כן כל מגמתם בחייהם להתחזק ולהשתוקק ולעשות להם בית קיבול ותוך כדי לגרום נחת רוח בהרחבת גבול הקדושה בברכת הויה". ¹

זו הנאה מאין סוף. קשה לתאר את זה, אבל דווקא מזה. לכן החיים שלנו קצרים, וכל הקבלות האלו שנגמרות, רק מתחילים וכבר רואים את הסוף, כל הדברים האלה, זה ממש נבזה מאוד.

שאלה: אני רוצה לחזור לדוגמה שנתת קודם, על הסעודה הזאת שאני נכנס, עובר דרך חדר האוכל, רואה את המילויים, ואז יוצא לטיול של כמה שעות. ממה אני נהנה, מה משתנה פתאום, היחס שלי כלפי המילוי?

אתה משתנה, ודאי. אתה באת לחכמת הקבלה, כמו שאני זוכר את עצמי, כששאלתי את מנחם הזקן, "ומה יהיה, מתי אני ארגיש את כל הדברים?" הוא ענה לי "תוך שבועיים". אז הוא כבר היה מעל גיל 70, אז חשבתי שאם הוא אומר, זה כך. הוא היה עם בעל הסולם כל החיים, הוא היה יושב ליד בעל הסולם, ובעל הסולם היה כותב את "פירוש הסולם" לספר הזוהר. בן אדם כזה שאומר לך "תוך שבועיים"? אבל אתה רואה כמה שנים עברו עד שהאדם מתחיל לגלות את זה. זה בלתי אפשרי להסביר ולהבין, אז אומרים לך "חכה, אתה רואה שיש כאן סעודה, אל תדאג, יש, אבל..".

תלמיד: הסעודה נשארת אותה סעודה?

לא, אתה משתנה, ואז בהתאם לזה אתה מוציא משם טעמים אחרים.

תלמיד: לי היה נראה שזו הסעודה, ושעברתי שם בחדר אוכל, ושאלה התענוגים.

יש לנו על זה גם הרבה פסוקים יפים, וזה ודאי לא אותו דבר שלזה ציפינו.

תלמיד: ואיפה העשירייה פה בתהליך הזה של השינוי? כאילו תיארנו משהו, גם בעל הסולם כותב, הולך אחרי הבורא בגן.

בלי העשירייה אתה לא יכול להיות בכלל בחיסרון לאותה סעודה. זה כאילו שאתה הולך בדרך אחרי בעל הבית, ופתאום בא אליך עוד מישהו ומצטרף, שאתה רואה שהוא נחוץ לך, ועוד מישהו, ועוד מישהו, ואפילו החבר הזמר שלנו מגיע כי הוא יכול לשיר בזמן הסעודה, ועוד כל מיני, והחבר עם הגיטרה שלו, ועוד כל מיני, זאת אומרת אתה מתחיל לראות שהם הכרחיים לקבלת המילוי, ולא יכול להיות פחות מעשר ויותר מעשר. הגעת לזה, וכשאתם כולם יחד, מזמינים אתכם לשולחן.

תלמיד: זו בדיוק השאלה שלי, איך אני יכול להרגיש את הרצון של החברים שלי למילוי עד כדי כך שיהיה רצון אחד, שכאילו העשירייה הזאת מתפקדת כמו איש אחד שהולך אחרי הבורא?

אתם משלימים זה את זה, פשוט לא יכול להיות שאתה תפתח את חמשת החושים הרוחניים שלך, אם אתה לא תהיה קשור איתם, וכל אחד מכם, בצורה המסוימת שלו משלים. כולכם הרי יוצאים מאדם, אתם הייתם באדם הראשון, נדבר בצורה כזאת כאילו שזה היה והווה, אתם הייתם יחד, נותנים לכם עכשיו הזדמנות שוב להתחבר בצורה גשמית, חיצונה, כאילו דמיונית עד שאתם תראו את הצורה הפנימית.

כמו שהרב"ש מסתכל על הסוס, ואומר "זה מלאך". כי כך הוא רואה, הוא רואה את הטבע איך שזה משתלשל ומתלבש בסוס, ואני רואה סוס שאוכל את הזבל הזה מפח הזבל.

תלמיד: אני מבין מה שאתה אומר מצד המערכת.

אתה חייב לגלות, אם אתם לא מגלים עכשיו שהעשירייה היא בדיוק אותה צלחת שממנה תאכל, אז אתה לא תגיע לסעודה, אין לך סכו"ם.

תלמיד: ישבו פה חברים ואמרו "אני מסתכל על החבר, ואני רואה שהוא כמו בול עץ, ואני מסתכל על החיצוניות שלו", וגם אני רואה כל מיני דברים אצלי בעשירייה, איך אני מגיע איתם לחיסרון אחד, להרגשה אחת?

לא יודע, היית בצבא?

תלמיד: כן.

אתה מבין מה זה מסטינג?

תלמיד: כן.

זהו. אתה מגיע, ויש שם סיר כזה ענק, רוצים לתת לך אוכל, ואיפה הכלי שלך? אם אין לך, תלך.

תלמיד: אני מבין את זה ברמה האישית, זה בדיוק מה ששאלתי קודם. אני הולך עם הבורא, עובר דרך חדר האוכל, לי נראה שזה התענוגים.

אז הם מחייבים אותך, זה לא שאתה הולך עוד שעתיים לטייל בגלל שאתה רוצה, אלא מראים לך את זה דרך דלת זכוכית, ואומרים "אבל הכניסה בצד השני, בוא נעבור לצד השני, אנחנו ניכנס לשם", ואז יש עשר שנים לפניך.

תלמיד: הדוגמה הזאת מאוד ברורה רגשית, אני לא מבין איפה הם?

אתה מרגיש, אתה מגלה אותם, פתאום אתה רואה שהם מצטרפים אליך. קודם כל הם מצטרפים אליך, כמו שכתוב בזוהר, שהמלווה הזה, המחמר בדרך, הנשמה הזאת שמתחברת אליהם, מצטרפת אליהם בדרך, נראה שזה סתם כך עד שהם מגלים שזה רב המנונא הסבא בעצמו. כך אתה מגלה, שזה בסדר, אז שיהיו עוד חבר'ה, כי בלעדיהם איך אפשר להחזיק את המקום? אז טוב שהם באים, אנחנו ביחד משלמים, מחזיקים את המקום ואז אפשר להתקיים.

אחר כך אתה מגלה שזה לא העניין בכלל, מה, לבורא אין כסף, הוא לא היה יכול לבנות את הדברים האלה, ולעשות ולסדר? אלא זה הכול כדי לאסוף אנשים, את הנשמות, אתה מתחיל לאט לאט לגלות את זה, אתה מתחיל לקבל אליהם כבר הערכה אחרת, אפילו שהם לא יודעים. כמו שהרב"ש כותב, אתם לא מעריכים אחד את השני.

וצריכה להיות חשיבות לחבר ולבורא, רק שלבורא זה כמקור של הכול, ולחבר שזה הכלי לזה. אבל הכלי חייב להיות באותה רמה כמו המילוי, אחרת לא תהיה השתוות ביניהם. אתה לא יכול לשפוך מרק לצלחת אם הצלחת לא מתאימה למרק, ברוחניות זה לא קיים, ממש. בהשפעה, כששניהם בהשפעה, רק שזה מצד הכלי, וזה מצד האור, הם חייבים להיות שווים בהשפעה.

(סוף השיעור)

---

1. נרשם משמיעה.↩