שיעור הקבלה היומי١٨ أغسطس ٢٠١٣
שיעור בוקר 18.08.13 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
ספר "כתבי בעה"ס", מאמר: "סוד העיבור - לידה", עמ' 52,
תת כותרת: "נשמה זו היא קנין אדה"ר"
המאמרים האלה, ובמיוחד המאמר הזה, הם לא מאמרים גמורים. בעל הסולם לא כתב אותם, סיים, חתם, ונתן לדפוס, ולכן אנחנו לא יכולים ללמוד מהם את הסגנון שלו. אלא הוא כתב לעצמו חלקים שמהם רצה בעתיד לפתוח כל אחד לפרק שלם. ולכן קשה לנו ללמוד מהם משהו בצורה שלמה.
נשמה זו היא קנין אדה"ר
"כבר ביארתי לעיל באות ב', שהעולמות באים בהשגה בשני דרכים, מעילא לתתא ומתתא לעילא, שמתחילה משיגים מעילא לתתא, את השתלשלות הנשמה. ואחר-כך, מתתא לעילא, שהיא ההשגה עצמה. מהלך הראשון מכונה בשם עיבור, משום שערכו כמו הטפה ההולכת ומתנתקת ממוח האב, ובאה בעיבור האם, עד שיוצאת לאויר העולם. שהוא נבחן כמו דרגא האחרונה - מעילא לתתא. דהיינו, בהתחשב עם העילה של הולד. הרי עד שם היה עדיין מחובר באיזה חלק בבחינת אבא ואמא שלו. דהיינו העילה. ובביאתו לאויר העולם, נכנס לרשות עצמו, שזהו הסדר של מעילא לתתא.
וטעם כל זאת, כי מחשבתו יתברך יחידה, ועל-כן כל המקרים שוים, והכל דומה לפרט."
כל העולמות הם הקשר שבין הנשמות. "עולם אין סוף" נקרא המצב שבו הנשמות מגלות את עצמן כמחוברות בצורה בלתי גבולית, בצורה אינסופית כך שאין שום דבר שמבדיל ביניהן. וכל הרצון שפעם היה מבדיל ביניהן, היה מנוטרל בהדרגה, ואחר כך השתמשו בו על מנת להשפיע זה לזה. וכך מההשפעה בין זה לזה, שנקראת "מאהבת הבריות לאהבת ה'", הם הגיעו להשפעה כללית.
וכל זה מתבאר באותה המערכת שהיא המערכת עצמה. המערכת לא משתנה, היא לא נשברה, אלא רק הקשר שבין אותן הנשמות, בצורה אישית, אינדיבידואלית, פרטית של כל אחד נקרע. ולכן אנחנו צריכים לתאר לעצמנו שגם עכשיו אנחנו נמצאים באותה המערכת, ושהיא פועלת ונפעלת כמו בעולם אין סוף.
אנחנו נמצאים בעולם אין סוף, אבל אנחנו לא מזהים ולא מגלים את זה, ולכן כל ההסתרה היא רק כלפינו, גם בהרגשה שלנו וגם ביחסים בינינו, ורק את זה אנחנו צריכים לתקן. וברגע שאנחנו מיתקנים, אז מתחילים לגלות בינינו את הקשרים שקיימים. הקשרים האלה כבר נמצאים ורק מתגלים, ובהתאם לזה אנחנו מרגישים את החיים, את שדה החיים, את האור העליון שממלא את הקשרים בינינו. וכך אנחנו עוברים "עיבור", "יניקה", "מוחין". וכל אותן ההבחנות שאנחנו מרגישים, והפעולות שאנחנו עושים, ושאנחנו מגלים את החוקים שבמערכת ואיך שהמערכת פועלת עלינו, זה בדיוק הנושא של הכרת הבורא.
אותה המערכת שאנחנו מגלים, שהיא היחס בין כולנו, זהו גילוי הבורא. כי אנחנו צריכים חומר שבו אנחנו מגלים אותו, והחומר הזה הוא אותה מערכת היחסים שבינינו שעל ידה אנחנו מגלים. ולכן "מאהבת הבריות לאהבת ה'", זאת אומרת שהכל צריך להיות דרך העבודה בינינו, כי דרך העבודה בינינו אנחנו מגלים את הכלי שבו אפשר לגלות את התופעות למיניהן של "נפש", "רוח", "נשמה", "חיה", "יחידה. התופעות האלה נקראות "אור".
וכך עד שאנחנו מגיעים לכלי השלם, "יש מאין", והאור "יש מיש" שממלא אותו. ואין יותר מהנשמה הזאת, מהמלכות, מכלי אחד, ואנחנו בינתיים מרגישים את עצמנו, או צריכים לדבר על עצמנו כעל חלקי הנשמה הנפרדים, המפוזרים, הרחוקים זה מזה. ומה שאנחנו כביכול עושים הוא, מרכיבים את הנשמה, או מחברים את אותם החלקים, או מגלים אותם בצורתם האמתית שבעצם תמיד קיימת, כי ההסתרה היא רק כלפינו.
עיבור וגידול גוף כנשמה
"מעת לידתו שהוא נמצא אז בנקודת הריחוק, מתחילה שיבתו להשגה - מתתא לעילא, שזה נקרא חוק ההתפתחות," זאת אומרת, כשאנחנו לומדים, פועלים, מפעילים את עצמנו, בכל מה שאנחנו עושים, אנחנו גם מושכים את המאור המחזיר למוטב, אבל אנחנו עוד לא יודעים זאת ולא עושים זאת בצורה מכוונת. זה נקרא שאנחנו נמצאים ב"עיבור".
ואז פועלים עלינו האורות האלה ללא הכרתנו, עד שאנחנו מגיעים לשלב שאפשר לומר שזהו שלב ה"לידה". שלב ה"לידה" בכללות מתחיל בכך שאדם מתחיל להכיר את האגו שלו דרך העבודה עם החברים, מכך שיש לו התנגדויות לזה והוא צריך להתחיל לעבוד נגד עצמו, נגד הרצון שלו. האדם יודע שיש רצון ויש כוונה, ושחייבים באיזו צורה בעתיד לשלב את הכוונה עם הרצון, אבל בינתיים זו עבודה הפוכה בכך שעובד נגד הרצון. כי הרצון שלו הוא לקבל לעצמו, והכוונה שלו חייבת להיות להשפיע לחברים.
כשאנחנו מדברים על המקום שבו אנחנו יכולים לפעול ולראות את התגובה, זו קבוצת החברים. ומתוך זה אדם מתחיל לגלות את עצמו ועד כמה שהוא רחוק ממה שכתוב, ממה שנדרש. לכן צריך להאמין שבאותה המידה שהוא מרגיש רחוק, מרגיש הפוך מהחברה, באותה המידה הוא רחוק מהבורא. וזה חייב להיות לו ברור במאה אחוז, פשוט כאחד. שרק בצורה שבה הוא מצמיד, מדביק, מייחד, את המושג "קבוצה" עם הבורא, הוא יכול לבחון נכון את מצבו ואת הכיוון שלו, את הפעולה שלו. אך ורק כך.
לכן כתוב, "מעת לידתו שהוא נמצא אז בנקודת הריחוק," הוא מרגיש שהוא בנקודה הכי תחתונה, "מתחילה שיבתו להשגה - מתתא לעילא, שזה נקרא חוק ההתפתחות, והוא הולך ממש על אותם הדרכים והמבואות שירדו מעילא לתתא".
הוא מגלה שכל מה שקורה לו הוכן לו מראש, והכל הוכן על פי ההיסטוריה הקצרה שלו, וגם על פי ההיסטוריה. אחר כך הוא יגלה שגם לפי היסטוריה של התפתחות העליונה, הכל היה מושרש עוד מלפניו.
אמנם זה לא עניין של זמן, כי לא יכול להיות שהפעולות האלה היו מתרחשות לפנינו, כי אין דבר כזה שהעולמות הם לא כלפי האדם. אלא רק במידה שאדם מגלה את השלבים בהתפתחות שלו ממטה למעלה, כך בעצם מתגלה לו כל המערכת מלמעלה למטה. המערכת לא הייתה מקודם, אלא עכשיו כשצריכים, היא מיד נפרשת.
"וזהו מושג למקובלים. אולם לעינים הגשמיים, נראים רק מצבים פשוטים, איטיים, דרגתיים, עד שגדלה קומתו כמו אבא ואמא שלו," שני הכוחות שפועלים עליו ומפתחים אותו נקראים "אבא ואמא". "ואז נקרא, שהשיג כל הדרגות מתתא לעילא. דהיינו דבר שלם." אם אדם משיג את "אבא ואמא", זאת אומרת, "חכמה" ו"בינה" יחד, אז הוא מעלה את עצמו ל"אריך אנפין" ושם גמר התיקון שלו, דבר שלם.
שאלה: כשיש הרגשה של ריחוק מהחברים, מהפעולות שעושים כשיוצאים להפצה, זה מביא לרצון עז להיות מחובר, להיות קרוב אליהם, להיות איתם ביחד. ממה שאני מבין זהו המצב השלם, להיות פה וגם פה?
כל עוד שלא הגענו לגמר התיקון השלם, אדם יכול להיות או מצד האורות או מצד הכלים. מה זה שלם? "שלם" נקרא מידה שלמה, ולא שהמצב שלם. המצב השלם הוא רק בסוף כשהכלי והאור שווים, כשהאדם והבורא נמצאים בדביקות, זה "שלם", "אחד". וכל עוד שאתה נמצא בדרך, אין "אחד", אין "שלם". אלא בינתיים במקום המילה "שלם" תגיד "מידה שלמה".
תלמיד: מה אני עושה עם זה שיש מצד אחד הרגשה של ריחוק, ומצד שני רצון לקרבה?
קודם כל להודות על כך שאתה עכשיו רואה את האמת.
תלמיד: נניח שאני במצב שאני מודה על כך.
זאת אומרת שאתה שמח מכך שגילית את זה.
תלמיד: ומה אני עושה הלאה?
אם אתה שלם עם זה, מה יש לך לעשות?
תלמיד: מה עוד אני יכול לעשות מכאן?
אם כך, זאת אומרת שהמצב לא שלם.
תלמיד: עם כל זה שהמצב הזה יכול להיות שלם, האם אני עדיין צריך לשאוף להרגיש עוד משהו?
מה זאת אומרת "צריך" או "לא צריך"? האם כואב לך או לא?
תלמיד: כואב לי מאוד.
אם כואב לך, אז אתה צריך לעשות משהו בהתאם לכך. אתה צריך לבדוק ממה הכאב. "כואב לי מכך שאני מרגיש שאני רחוק מהם", זאת אומרת, "מה יש לי?" להם יש משהו ולי אין מפני שאני רחוק, זאת אומרת שאני מפסיד, לכן כדאי לי להתקרב. או שאני מרגיש רחוק מהם, כי יש ביניהם חיבור ואהבה ולי אין. למה להם יש ולי לא? מה עלי לעשות? או להקטין את הכאב על ידי כך שאני מוריד את מידת החשיבות של הריחוק, של האינדיקציה הזאת שעכשיו קיבלתי. או שאני עובד בהתאם לכך, ואני בא אליהם, אני נכנע. זה לא פשוט, כאן כבר יש התחלת עבודה מאוד רצינית.
למרות שאני מרגיש מהם ריחוק וכואב לי, אני עכשיו עושה פעולה, ואני בא אליהם ומקטין את עצמי, נכנע כלפיהם, אני רוצה להיכנס בהם כמו עובר. יש ביניהם משהו גדול, יש ביניהם חיבור, זאת אומרת שהם גדולים ממני. ואם הם גדולים ממני, איך אני יכול להתקרב אליהם? כל מגע ראשון נקרא "עיבור". מה זה "עיבור"? בלי ביקורת, בלי כלום, אלא אני נכנס ורוצה להתכלל בהם.
תלמיד: אבל מצד שני אני לא רוצה שההשתוקקות שלי לחיבור תתבטל עם כל הפעולות שאני אעשה, האם יכול להיות שזה לא יתבטל?
לשם כך אתה צריך להפעיל תפילה.
תלמיד: האם התפילה היא על כך שאני אעשה את הפעולה של הביטול, של העיבור?
אני מבקש מהבורא, שכאשר אני הולך להתכלל בהם, ונכלל בהם ומרגיש כעובר, כשהכל בסדר גמור, כשאני כבר ביניהם והרצון שלי מקבל סיפוק, אני מבקש לא להרגיש סיפוק, אלא אני בכל זאת רוצה להרגיש עוד ועוד חיסרון.
ואז אני כבר מגיע למצב שבו אני צריך להיות מחולק לשניים ולא כמו תמיד שהייתי כאדם אחד, אלא עכשיו אני רוצה להתחלק לשניים. מצד אחד, אני רוצה להרגיש את הרצון שלי ומה שקורה לו, ומצד שני לראות את עצמי מבקר מהצד את הרצון ונמצא לפניו כמו הראש על הגוף. לכן אני צריך כבר להיות מחולק לשניים, כך ששני החלקים האלה יהיו אצלי בניגוד זה לזה. ואז אני אוכל לעשות פעולות כאשר הרצון שלי יהיה ריק וחסר, ואני לא אתן לו להתמלא, מפני שאם הוא יתמלא אני אהיה כבהמה ולא אדע שום הבחנות.
לכן אני עושה צמצום ומסך, ומשאיר אותו ריק, ומעליו אני מתחיל לעבוד באור חוזר. הרצון כל הזמן ריק. ואז יש לי כל הזמן הבחנה נכונה כלפיו, באיזה מצב אני נמצא. אני אף פעם לא מבטל את עצמי, לא מתבטל, לא נמכר, ואז אני נמצא בעצמאות, בהבחנות. אבל רק בתנאי שאני אוכל לעבוד עם הרצון הריק, ומעליו.
שאלה: כתוב, "מעת לידתו שהוא נמצא אז בנקודת הריחוק, מתחילה שיבתו להשגה". מה היא נקודת הריחוק?
"נקודת הריחוק" זה שהוא מגלה שהוא לא מסוגל להתחבר עם הנבראים, עם החברים, עם הקבוצה, ובמידה הזאת הוא גם מרוחק מהבורא, כי זה הינו הך. כי מצד הכלים החיבור האידיאלי של הקבוצה נקרא "בורא". ומצד המהות של החיבור, זה נקרא מצד האורות, זה "נרנח"י".
שאלה: למה כדי להתפתח נכון, אנחנו צריכים להשיג מאיפה באנו ואיך נוצרנו, למה המקובלים לא נתנו לנו הוראות איך לפעול מכאן והלאה?
המקובלים מספרים לנו בדיוק מה אנחנו צריכים לעשות. אנחנו צריכים להשתדל להתחבר לפי החוקים הכתובים במאמרי הרב"ש, ולפי כל דברי בעל הסולם. וגם על פי מקובלים אחרים, רק שהם לא סידרו את השיטה בצורה הקרובה לנו, המרוכזת, אבל הכל כתוב.
האם המקובלים לא סידרו את זה? כנראה שבמוח שלו זה עדיין לא מסודר, וזה טבעי לאדם שמתחיל ללמוד, נניח בחמש או עשר השנים הראשונות. יש לו עוד מה ללמוד, ולעשות מהלימוד איזו מערכת, הוא צריך לבנות מערכת ממש, לבנות סדר. עליו לבנות את זה בעצמו, ולא יעזור לו שאנחנו נכתוב לו מה צריך לבצע.
הוא צריך "לחרוש" את החומר, צריך להיות מחובר יחד עם הקבוצה, לעבור כל מיני מצבים, יותר או פחות נעימים, ולהשתפשף. את זה אי אפשר לעשות אלא, חייבים לעבור על האדם כמה דברים, אם הוא רוצה להתקדם להבנת מערכת ההפעלה העליונה.
קודם כל הוא צריך להשתדל להידבק במורה, אין ברירה, אחרת הוא לא יקבל את מהות הדברים. הוא צריך להידבק בספרים, אחרת הוא לא ישתדל לקלוט אותם כך שהם יפרמטו לו את הנשמה, את הרצון שלו. הוא צריך להיות דבוק לקבוצה, שהיא בעצם המקום שבו הוא עובד באיחוד, בחיבור, בניגוד לאגו שלו, כדי לבנות את המקום שבו הוא עושה נחת רוח לבורא, את המקום שבו הוא רוצה שהבורא יתגלה. ושהגילוי הזה יהיה למען עשיית נחת רוח לבורא. יוצא מכך שהוא מבטל את עצמו כלפי כל מיני הבחנות, כשהוא עדיין מתחיל ובכלל לא מרגיש בכך שום צורך, וכך מתקדם.
כשהוא מברר את ההבחנות הללו, ונכלל בהם, נמכר להם, מוסר את עצמו אליהם, זו דרך של חיפוש, של עליות וירידות וכל מיני בעיות, וכל מיני בירורים. ואת כל זה הוא חייב לשלב ולחבר לאותו תהליך.
וכאן הוא צריך לברר את כל המאמרים, את כל הכתבים, את כל מה שאפשר. ובהתאם לכך הם יכולים לעת עתה, כל פעם, להיות שייכים לאותו האיחוד בין המורה, ספרים, קבוצה, בורא, ועד למטרה האחרונה שהיא הכל יהיה מחובר ומסודר כך.
אפשר לכתוב את זה, כי בסך הכל אין הרבה כללים, אבל אני לא חושב שזה יעזור לאדם. אלא הוא חייב ללקט בעצמו כל מיני חצאי, ורבעי מילים, ומשפטים מכל מקום. זו העבודה ובלי זה הוא לא יקלוט אותם כמו שצריך.
כי ברגע שהוא דן בהם, ולומד אותם, אז הוא מרגיש קצת מכאן, וקצת משם, ואולי לאחר זמן מה מרגיש גם משם ומשם. ואז כל זה מתחיל להצטייר בו, ולא במוח אלא בתוך הכלים שלו, בתוך הרצונות, המחשבות, הכוונות, היחסים. ואז כל מיני דברים חיוביים ושליליים, מתחילים להתחבר למערכת, ובתוך המערכת הזו הוא מתחיל לתאר לעצמו קצת מהי כל הבריאה הזו, ומהי המערכת שנמצאת לפניו ושהוא נמצא בה. לכן לא כדאי לכתוב על כך, כי זה נבנה באדם מתוך העבודה של האדם.
(סוף השיעור)