שיחה (18.7.04) על מאמר:
"גוף ונשמה" - ב'
שלוש תפישות של גוף ונשמה / גוף ונשמה כמונחים מדעיים בחכמת הקבלה / הגלוי והנסתר
3. "תפישת ההכחשה
בתפיסה זאת מצדדים החוקרים השוללים את קיומה של מציאות רוחנית כלשהי, ומכירים רק בצד הגשמי של הגוף. חסידי תפישה זאת שוללים לחלוטין את קיומה של ישות רוחנית מופשטת כלשהי במבנה גופו של האדם. לדעתם הבלתי ניתנת לערעור תבונת האדם היא אף רק תולדה של הגוף. הם מתארים את הגוף כמכונה חשמלית שמותקנים בה כבלים המחברים בין המוח לגוף. לדעתם מנגנון הפעולה של הגוף מותנע כתוצאה מגירויים חיצוניים הבאים במגע עם הגוף והם מעוברים למוח בצורת עונג או כאב, בהתאם לכך המוח כבר נותן פקודה לאיבר מסוים איך לבצע את הפעולה. הכול נשלט באמצעות העצבים-הכבלים והגידים, המחוברים על פי התכנית שמטרתה להרחיק את האיבר ממקור הכאב ולקרב אותו למקור העונג. דווקא באופן זה - טוענים חסידי התפישה השוללת - מתרחשת בתוך האדם ההכרה של כל מצבי החיים שלו והתגובה עליהם."
התיאור הזה, הוא תיאור מדעי, שגוף שלנו אינו זקוק ליותר. הוא מסתכל על הגוף כמכונה, שפועלת לפי תוכנית הנקראת "תענוג מירבי ביגיעה מזערית". וזה טבע הרצון לקבל, הנמצא ביסודה של הבריאה. ובאמת בגוף, אין יותר ממה שמתואר, אלא התוספת היא רק בתוכנה. היינו, שאין רק גוף בהמי, אלא רצונות נעלים יותר, שיש להם אותה תוכנה של השתוקקות למילוי. והשאלה היא רק מהו המילוי לאותו רצון, ואם אפשר לשלוט בסוג המילוי, ובצורה כזאת לקבוע שיתחוללו בנו שינויים.
אבל לפיסיולוגים, לרופאים או לביולוגים, מתגלות בינתיים רק תופעות שהגוף פועל כמכונה. גם באותו חלק הנקרא "רוחני" או "פסיכולוגי", ככל שמתקדמים מדעית, מגלים שפועלים בו חוקים מוחלטים. שהנטיות של האדם מושרשות בגנים שלו. וגם הדחפים שלו, למרות שאי אפשר להצביע על עקרונות הפעולה שלהם, הם טמונים מראש בתוך האדם. ואין באדם שום דבר, שלא נמצא בטבע שלו, ולא מתוכנן ונכלל בתוך הרשימות, בתוך התוכנה שלו. ואם כך, "תפיסת ההכחשה" היא התפיסה הקרובה ביותר למה שקורה באמת.
"תחושת התבונה וההיגיון שלנו בתוך המוח, דומה לצילום או לטביעת-חותם של כל מה שמתרחש בתוך הגוף. היתרון של האדם על פני כל בעל-חיים אחר הוא בכך, שהמוח שלו מפותח במידה כזאת שכל מה שמתרחש בגוף משתקף במוחו כצילום, שהאדם מרגיש ומקבל אותו כתבונה או כהגיון. לכן אלה המצדדים בתפישה זאת טוענים, שכל התבונה וכל המסקנות שלה, הן לא יותר מאשר תוצאה של התהליכים המתרחשים בגוף.
גם בין המצדדים בתפישה של הדואליזם ישנם כאלה המסכימים עם תפישתה של השלילה. אבל הם בכל זאת מוסיפים אליה את קיומה של ישות רוחנית נצחית כלשהי, שהם קוראים לה "נשמה", המתלבשת, לדעתם, במנגנון של הגוף. לטענתם, נשמה זאת היא מהות האדם, ומנגנון הגוף אינו אלא המעטפת שלה.
ניתן לומר, שבאופן כללי אפשר לתאר בצורה זאת את כל מה שהוצג על ידי מדעי הרוח כמושגי "גוף ונשמה" עד ימינו."
מובן שהאנושות, שאינה מדברת מתוך השגה ברורה ברוחניות, אינה מסוגלת לקבוע את מושג האדם. אבל אין חוץ ממושג האדם. יש רק "אני". אני שמרגיש את עצמו ואת המציאות, את הסביבה, כדומם, צומח, חי, מדבר, או כרוחניות. שהם כולם האדם, שמרגיש רק את עצמו. ומתוך שמרגיש את עצמו קובע, שמרגיש משהו מחוץ לו, הנקרא "מציאות".
ואותו עולם, אותה תמונה, יתכן שכלל לא קיימת מחוץ לו, אלא מתוארת כך רק מתוך עצמו. אלא אם נדע מהו מושג "האדם", אז נדע על כל המציאות. האם המציאות הזאת קיימת או לא, האם היא נמצאת מחוץ לאדם או לא, האם היא מתוארת כך על ידו, או לא. כלומר, כל מה שצריך לדעת, הוא רק ללמוד את מושג "האדם", ומתוכו נבין כבר את הכל. כי האדם עצמו קובע איך הכל נראה, נמצא וקיים.
לכן הבעיה שלנו היא לחקור את האדם, מהו מושג "האדם". ואז נבין אם הוא מחולק לגוף ונשמה, או רק נדמה לנו שיש התחלקות של גוף ונשמה, וכמוה התחלקות של המציאות לאדם עצמו ולמשהו מחוץ לו. והתחלקות מה שמחוץ לו לעוד אופנים ודרגות למיניהם. כל זאת נוכל לדעת ולהבין רק בתנאי שנחקור את האדם.
ובקבלה לומדים, שלא נברא דבר חוץ מהרצון לקבל. ומה שנראה לנו מהקצה השני לתחילת הבריאה, שהמציאות מתחלקת לחלקים ואופנים וציורים רבים, כולם הם אותם שיעורים של רצון לקבל עם המילויים שבו. גם החומר הנקרא "גשמי", הנחשב "מוחשי", כלומר, שמתקבל בחושינו. גם הוא רק רצון לקבל שמרגיש את סוגי המילוי שבו, אבל שניתן לנו בצורה אחרת מהצורה הרוחנית.
בצורה הרוחנית, הרצון לקבל עובד עם הכוונה על מנת להשפיע, ונעשה דומה למאציל, דומה לאור. והצורה של הרצון לקבל, שאינה דומה לאור, אלא הפוכה ממנו, נקראת "העולם הזה". והיא נראית לנו כסוגי חומר של דומם, צומח, חי, מדבר, שהם כולם אותו רצון לקבל, שרק נראה לחושינו כבעל ממשות אחרת מרוחניות. שכביכול יש בין דומם, צומח, חי, מדבר, הבדל מהותי. אבל אין הבדל ביניהם חוץ מדרגת הרצון לקבל.
וכך גם בכל הדרגות ברוחניות. כלומר, אין במציאות כלום חוץ מרצון. אלא סוגי הרצון, דרגות הרצון, אופני הרצון, נתפסים באדם כגשמיים או כרוחניים, כמוחשיים או כבלתי מורגשים בחושיו. אבל הם כולם רק רצון להנות. סוג אחד של רצון להנות נקרא "גוף", וסוג שני נקרא "נשמה", עם כל מה שיש במושגים הללו.
הרצון לקבל שמתחלק לשורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל. או מתחלק בגוף שלנו לפנימיות, חיצוניות ואיברים. או מתראה לחושים כגוף שלנו, לבוש, העולם שסביבנו, יותר קרוב, יותר רחוק. הכל זה הרצון לקבל מתאר לנו את המילויים שלו, את האופנים שלו.
ואם ההבדל המהותי בין גוף ונשמה הוא ברצון לקבל, אז צריך לדבר רק על האופנים שלו. לאיזה אופן של רצון לקבל קוראים "גוף" ולאיזה "נשמה", "גשמיות" או "רוחניות". וכפי שבעל הסולם אומר, כל הבריאה מראשה ועד סופה, חוץ מהאור העליון שממלא אותה, היא לא יותר מרצון לקבל בכל שיעוריו.
"חכמת הקבלה נועדה לגלות לאלה הלומדים אותה את העולם העליון באותה מידה של בהירות ואמינות, שבהם מגלים לנו המדעים המדויקים הגשמיים את העולם שלנו. כל מה שידוע לנו על העולם העליון התקבל על ידי המדענים והחוקרים המקובלים כתוצאה מניסויים וממחקרים שערכו על עצמם כעל חומר-ניסוי. ולכן אין בחכמת הקבלה אף מילה שהבסיס שלה הוא עיוני, וכל מה שנאמר בה הוא רק תוצאה של השגה מעשית.
עובדה ידועה שהאדם נתון תמיד בספקות, וכל מסקנה שנקבעת על ידי השכל האנושי כוודאית, מוטלת, עם הזמן בספק, וכתוצאה מזה גדל כוח העיון וההתפלספות, ומוצאים מסקנה חדשה לעובדות הקודמות, ובמשך זמן גם מסקנה זאת הופכת לוודאית.
ואם האדם באמת בעל יכולת מחשבה מופשטת, הוא סובב במעגל הזה במשך כל חייו - הוודאות של אתמול הופכת לספקות של היום, והוודאות של היום – גם היא תהפוך מחר לספקות, כך שבמסגרת הוודאות המוחלטת אי אפשר להגיע למסקנה ברורה יותר ממה ש"נכון להיום"."
בחוכמת הקבלה ככל חוכמה ומדע במסגרת העולם הזה, חוקרים על ידי חמשת החושים לפי העיקרון, ש"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". אוספים ידיעות על פי הניסיון, ורוצים לקבל מכל הידיעות והחקירות תמונה אחת ברורה ומוצקה, מה הקשר בין חלקי הבריאה, ומה הנוסחאות, הכוחות והתוכניות, שלפיהם הטבע פועל.
וכמו שמתקדמים בכל המדעים. מה שלומדים וחוקרים, נכון להיום. כי מחר אפשר שיאספו נתונים נוספים, שיתנו תמונה יותר ברורה. ומה שנראה היה נכון להיום, מחר יהיה חלקי בלבד, או אפילו יהיה צורך להכחיש אותו. משום שיתברר, שהנתונים התקבלו במקרה, או בתנאים מוגבלים, שאינם שייכים לחוק כללי.
המקובל חוקר באותה דרך. הוא חוקר את התפתחות חמשת החושים הרוחניים שלו, שנקראים יחד "פרצוף". בדומה לגוף שלנו, שיש בו חמישה חושים, ואין בו חושים חדשים, אלא רק מוסיפים לו מכשירים. המקובל שרוכש חוש חדש. בחוש החדש הזה יש חמישה חלקים, חמש ספירות, חמישה חושים, אופני קליטה.
כמו שאצלנו יש חוש ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש, שאחריהם עובד הרצון לקבל, שמקבל מהם את כל המידע ומעבד ואוסף אותו. וממנו צובר את כל המידע והתפיסה והמדע שלו. כך לחוקר המקובל יש חמישה חושים: כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, שאחריהם יש רצון לקבל, שעובד עם כל החמישה חושים האלה, הנקראים בקבלה "ט' ראשונות", וחוקר אותם.
ומה שנראה לו נכון היום, אף פעם לא יהיה נכון מחר. כך לפי החוק הרוחני, וגם לפי כלל חוקי הטבע, שאוכל לתחתון הוא פסולת לעליון. שאי אפשר לעלות לדרגה יותר עליונה, אלא רק אם מכחישים ודוחים את המדרגה התחתונה כלא טובה, כמוגבלת, כלא נכונה. שלא רוצים להסכים איתה. ואז עולים למדרגה יותר עליונה. כלומר, המידע משתנה כל הזמן, והעולם לא רק מתרחב, אלא מחליף את הערכים שלו לערכים אחרים.
ולכן, כמו שבמדע, במסגרת חמשת החושים הגופניים, עם רצון לקבל גופני, מוגבלים בחקירת המציאות. וכל פעם משנים את התיאוריות ואת תוצאות הניסויי שאוספים, כי מקבלים נוסחאות אחרות, ומגלים חוקי טבע אחרים ושונים. ולעולם לא יודעים מהו החוק הכללי האידיאלי והבלתי תלוי, שיש מחוץ לנו. איך זה באמת קורה בטבע. כך גם אצל המקובל, שחוקר את המציאות העליונה. הוא לא יודע בוודאות ממה שהוא חוקר.
אלא מה שיש לו היום, זה היום. ומה שמחר, זה יהיה מחר. ומחר יכול להכחיש את היום. וכך הוא מתקדם לפי המשפט "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". ולכן בין המקובלים יש חילוקי דעות, שלאחד נדמה שהשני טועה. לא בהרגשה, שאין עליה חילוקי דעות, כי מה שמתקבל בתוך הרצון לקבל, כלפי אותו רצון לקבל הוא עובדה. אלא בניסיון לקשור כמה נתונים וידיעות לידי תמונה כוללת, נוסחה כוללת, שהיא יותר ממה שהחוקר השיג.
והתיאוריה הזאת עלולה להיות מאוד לא נכונה, גם אצל חוקר מקובל. זאת אומרת, גם ההשגה הרוחנית, היא יחסית כלפי האדם המשיג. שיכול לשנות את דעותיו בהתאם לכמה שהוא משתנה. הוא לא מכחיש את הדעות הקודמות, אלא הוא רואה שהם היו בדרגה אחרת, במצב אחר, בתנאים אחרים.
"המדע העכשווי כבר הגיע להבנה שאין במציאות שום דבר ודאי. בחכמת הקבלה כבר מימי קדם היה קיים איסור להתפלסף ולהשתמש במסקנות תיאורטיות, אפילו לא כהנחות.
המדענים המקובלים חילקו את החכמה לשני חלקים: הגלוי והנסתר.
החלק הגלוי של החכמה כולל את כל מה שאנחנו מבינים מתוך מודעות טבעית פשוטה, כאשר הלימוד נבנה על בסיס מעשי, ללא שום התפלספות, אלא רק על מסקנות ונתונים מעשיים וניסויים.
החלק הנסתר של המדע כולל את הידע שהשגנו בעצמנו, או ידע שקיבלנו ממקורות מוסמכים, אבל במידה שאינה מאפשרת ניתוח מעמדה של השכל הישר או מתוך מודעות טבעית פשוטה."
גם החלק הנסתר, הוא חלק שנגלה, אחרת לא היינו קובעים שהוא נסתר. אי אפשר לדבר עליו כנסתר, ללא תפיסה מסוימת בו, שידוע אופן מסוים שבו הוא נגלה, ואופן שהוא נסתר. אבל הוא נקרא "נסתר", כי התפיסה בו אינה תפיסה מספקת, כדי לקבוע בצורה וודאית מה הם התכונות והערכים שלה.
לכן חוכמת הקבלה נקראת "חוכמת הנסתר". לא מפני שכלל לא מבינים אותה. כי אז היא לא היתה נסתרת, אלא לא קיימת. "נסתר" הכוונה, שמשיגים משהו מהתופעה, ובמידה מסוימת ברור מה משיגים. וגם על אותו חלק שלא משיגים, אפשר לומר משהו, יש כמה נתונים עליו. אבל אי אפשר לתפוס אותו כתמונה שלימה, אין את כל החוקיות שלו. הכלים לא תופסים אותו עדיין בצורה פנימית, אלא משיגים אותו בצורה חיצונית, בכלים חיצוניים. זאת אומרת, "נסתר" נקרא, שנִגְלֶה באופן מסוים.
"לכן עלינו לקבל את החלק הזה של הידע באופן זמני כ"אמונה פשוטה" ובשום אופן לא לנסות לחקור אותו, משום שהמחקר זה לא יהיה בנוי על בסיס מעשי, אלא על התפלספות."
המקובלים יודעים בדיוק איזה חלק נגלה ואיזה חלק נסתר. ולכן בנסתר הם נזהרים מאוד לחקור, כי הם יודעים ששם המקום שטועים, שהוא לא מדע, ואי אפשר להניח עליו השערות, וללכת לפי מה שלא נגלה עדיין בצורה מבוססת מדעית. ומתוך כך הם מחלקים את כל המציאות לנגלה ונסתר בצורה ברורה:
"נִגְלֶה" נקרא, שיש לנו בוודאות את כל הנתונים על הדבר, על התופעה.
"נסתר" נקרא, שאין נתונים מספיקים כדי לקלוט את התופעות בצורה מדעית כמו הנגלה.
ולכן, החלקים האלה של נגלה ונסתר, כל פעם משתנים. כל רגע שהאדם משנה את הכלים שלו ומתקן אותם, חלק מהנסתר הופך מיד לנגלה. ואז מתגלים לאדם כלים חיצוניים יותר גדולים, והוא רואה עוד משהו שמתגלה כלפיו כנסתר. שקודם כלל לא היה בוודאות ובתפיסה ובהבנה שהוא קיים.
זאת אומרת, יש חלק שנתפס בנו בוודאות. יש חלק שנתפס כנסתר. ויש חלק שהאדם כלל לא מכיר ולא מבין ולא יודע, שאינו מורגש בחושים. וכל פעם שהאדם מקרב אותם אליו על ידי תיקון, החלק הרחוק ביותר שלא מורגש בו הופך לנסתר. ומתחילים להרגיש אותו בכלים חיצוניים.
ומהחלק שהיה נסתר, מה שהוא יכול לקלוט בכלים פנימיים, נכנס לכלים פנימיים, להרגשה וודאית. וכך האדם 'בולע' אט אט את המרחב הרוחני. זאת אומרת, הרצון לקבל המתוקן מגלה עוד ועוד מעולם אין סוף. עד שהאדם תופס את כל המציאות, מפני שמתגלה לו כל הרצון בצורתו המתוקנת.
כל הרצון שבבריאה, מתחלק כלפי המשיג לשלושה חלקים:
א) חלק שהוא מקבל בכלים מתוקנים.
ב) חלק שהוא מקבל בכלים מתוקנים חלקית, כמו החלקים "בשר" ו"עור", שלא יכולים לתקן עד גמר התיקון. אלא הם כלים שבהם מקבלים את המציאות בצורה חלקית.
ג) חלק שעדיין לא נגלה בו כרצון, מפני שהוא עוד לא גדל לדרגות הרצון האלה. והתגלות הרצון היא עניין של מדרגות.
וברצונות הנקראים "קליפות", לא נוגעים ולא חוקרים בהם את המציאות, כי חקירה בהם לא יכולה להיות בעל מנת להשפיע. אלא אפשר לחקור בהם רק אופן חיצון של המציאות. היינו, אפילו רצון שהוא על מנת לקבל, אי אפשר לחקור בוודאות. כי אין כנגדו אור שמתגלה. כי רק מתוך האור חוקרים את הרצון. זאת אומרת, גם למקובל יש חלקים שנגלים לו, וחלקים שנסתרים ממנו במציאות. "מציאות" נקרא רצון ומה שהרצון מגלה בתוכו.
ופסגת כל החקירות, הן צורות ההשפעה שמתגלות ברצון, שהמקובל מרגיש בהן, שהוא קונה וחוקר ורוכש את תכונות הבורא, את דמויות הבורא. הצורות האלה הן סוף החקירה, התוצאה הרצויה מהחקירה. אבל גם ברצונות האלה יש תמיד שינויים, ובא דיוק יתר ושכלול התפיסה. והתמונה האמיתית, הנכונה, הקבועה, יכולה להיות רק במצב הקבוע, בגמר התיקון. ועד גמר התיקון תמיד ישנם שינויים ותוספות.
והדרגה העליונה מכחישה את התחתונה, לא מפני שהתחתונה אינה אמיתית, הפוכה מן האמת. אלא מפני שהיא לא יכולה להסכים עם הערכים של התחתונה. ולא שהם לא נכונים. הם בדרגה רוחנית אחרת ושניהם אמת. רק אי אפשר לעלות ממדרגה למדרגה אם האדם לא בועט בכל התנאים שיש לו בדרגת הנוכחית, ולא מסוגל יותר להישאר בה.
בהתאם לכלים שעכשיו גדלים בו, הוא רואה במדרגה הנוכחית, לא מצב הפוך מהבורא, אלא שלא מסוגל להישאר בתנאים האלה. כי המוסר שלו, האתיקה שלו, הדרישה שלו להיות מותאם לבורא, לא מספקים אותו יותר. עד כדי כך שהוא לא מסוגל להישאר באותה מדרגה. ולא שהמדרגה עצמה היא שקר.
המדרגה הרוחנית הזאת היא נכונה, היא לא שקר, היא על מנת להשפיע. אבל במידה שכבר בזויה בעיניו, כי הוא רוצה להיות בצורה יותר נעלה. עד כדי כך שמסתכל עליה כמו על רע ממש, ושואף להיות ביותר טובה. אבל היא עצמה לא שקרית. אלא כמו תינוק כלפי גדול. זה סוג של מוסריות. כמו שבעל הסולם מתאר, איך האדם עובר מדאגה למשפחה, לדאגה למדינה, ולאחריה לדאגה לכל העולם.
ואז הוא לא מסוגל לדאוג רק למשפחה, זה מאוס בעיניו. הוא רואה עד כמה הדאגה הזאת נמוכה לעומת הדאגה לכל העולם. אבל הדאגה הזאת איננה דבר רע. אלא המסגרת שלה, טווח הדאגה, לא מקובל עליו יותר, ונעשה מאוס בעיניו. אבל לא שהמצב עצמו הוא מצב רע או קליפה.
מה הם כלים פנימיים וכלים חיצוניים?
מדובר רק על הרצון לקבל. יש חלל, ריק, אין כלום. ובאין כלום הזה יש רצון. רצון הוא כוח, כוח הרצון. הכוח הזה יכול להיות בדרגות שמתחיל להרגיש את עצמו, כמו אחרי ד' בחינות דאור ישר. או בדרגות שמתחיל להרגיש את עצמו כלפי עצמו, וכלפי מי שממלא אותו, מי שמוליד אותו, מי שבורא אותו.
וכך מתחילות בכוח הזה הבחנות, גם כלפי המילויים שבו, שמרגיש שוני בין המילויים, כבנוי מחמש שכבות של רצון, של כוח הרצון. וגם באופן שממלא את עצמו, בהתאם לממלא, לבעל הבית. כלומר, הרצון לקבל נעשה מורכב ומסובך. להיות כולל ראש, תוך, סוף וחשבונות למיניהם. אבל זה הוא בעצמו. הוא לא יודע מה נמצא מחוץ לו. אבל יש לו בפנים בתוכו איזו הרגשה יחסית, כלפי משהו שנמצא כביכול מבחוץ. משהו שנמצא שם קודם, לפניו, ונקרא "בורא", "עליון", "בעל הבית".
והרצון לקבל הזה מתחיל להרגיש בכל מיני מצבים שלו כל מיני תופעות. וכאשר נמצא במקומות שונים, היינו, במצבים שונים, גם מצליח למצוא קשר בין המצבים. להתעשר בחקירות ובאיסוף מידע, הנקרא בקבלה "שמתאספות בו כל מיני רשימות". וכל הפעולות שעוברות עליו, מושגות בו כמעשה של עצמו, וכנעשות מאליו על ידי אותו כוח עליון. שגם הוא מתואר בו, כתופעה פנימית בתוך הרצון לקבל.
וכל הצורות האלה שרוכש, מצטרפות בו לסדרת פרצופים, לפעולות שעברו עליו. ומתוך כל ההתפתחות הפנימית הזאת, שעוברת עליו בתוכו. של התבשלות מהתחלה הנקראת בחינה א' דד' בחינות דאור ישר, שעוד לא מרגיש את עצמו. הוא מגיע למצב שמרגיש את עצמו כנמצא בעולם הזה, כמו שאנו מרגישים את עצמנו. אבל זה אותו רצון לקבל שמרגיש את עצמו במצב כזה.
ובהתאם לזה הוא ממשיך להשתכלל. וכל פעם רואה את עצמו מחולק לפנימיות ולחיצוניות, ל"אני" והעולם, "אני גשמי" ועולם גשמי, או כלפי הרוחני. שכל ההבדל בין "גשמי" ל"רוחני" באופני הרצון לקבל, בחלקי הרצון לקבל, שנמצאים באדם בתנאים שונים, שאותם מכנים בשמות כאלה. ואין חוץ מהרצון לקבל.
כל ההשכלה של האדם היא רק ברצון לקבל. איך לתקן אותו בהתאם לכוח המשפיע ולעשות ממנו המשפיע. יש לו דוגמת המשפיע, והאדם רוצה שהרצון לקבל שלו, יהיה דומה לדוגמא הזאת. ודוגמת המשפיע נקראת בקבלה "ט' ראשונות" והרצון לקבל נקרא "מלכות". ואת הדוגמא עושים על ידי המסך. ואי אפשר מיד לעבוד עם כל הרצון לקבל, אלא מחלקים אותו לחלקים, כדי לעשות דוגמאות חלקיות. וזו כל החוכמה שלנו. וכל מה שעובר על חומר הרצון לקבל מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה.
האם בשלב מאוחר יותר לא יהיה צורך ברצון לקבל?
הרצון לקבל הוא הבריאה היחידה, ורק עליה מדברים. מדברים על הרצון לקבל, ועל הצורות שלו, על האופנים החיצוניים שהוא יכול לקבל. ומשתמשים ברצון לקבל, או כפי שהוא, רק כרוצה לקבל, כרוצה להנות. או כמה הוא יכול לקבל את תכונת ההשפעה, ואיזה צורות של השפעה הוא יכול לקבל. אבל לשימוש להנאת עצמו, יש הגבלות מסוימות. כי לא רק הוא בעצמו קובע איך הוא יתמלא, אלא גם המילוי, שלא נמצא ברשותו. הוא חייב לעשות חשבון עם המילוי.
וגם שהוא רוצה לקבל את צורת ההשפעה, הוא צריך לבדוק איזה חלק ממנו מוכן להשפיע. כי צורת ההשפעה שהוא לובש על עצמו, היא נגד הטבע הראשון שלו, הטבעי. ולכן הוא מוגבל. הוא חייב לקבל כוח חיצון מן האור, כדי לעשות על עצמו אותה צורה על טבעית, אנטי טבעית. וכך בהתאם לכמה כוחות שהוא יכול לקבל מן האור, הוא לוקח חלק מהרצון שלו, ורק ממנו עושה צורה שדומה למשפיע.
במה תלוי כמה הוא יכול לקבל כוח מן האור כדי להיות משפיע? בהכנה שלו, עד כמה הוא רוצה לקבל את הכוחות האלה מן האור. זאת אומרת, הכל תלוי בהתפעלות ובהתרשמות קודמת. שאומרים שבאות מהחברה ומתוך לימוד. וזו כל ההשכלה הנקראת "חוכמת הקבלה". ורק על זה היא מדברת. וגם כל יתר החוכמות, רק בצורה נסתרת, כי לא מבינים מה באמת חוקרים בהם. אבל חוקרים בהם רק אותו יחס בין אור לכלי.
איך חוקרים ביתר החוכמות את הרצון לקבל?
ביתר החוכמות חוקרים תופעות של החומר בדרגות דומם, צומח, חי ומדבר. איך החומר הזה פועל בהתאם למילוי, בכל שטחי החיים. כל החיים שלנו הם התפעלות של חומר הרצון לקבל מן האור, שמתגלה בו ונסתר בו, ושוב מתגלה מעט ושוב נסתר. וכל האופנים האלה של גילוי והסתר שלו בחומר, אנו מרגישים כזרימת החיים. וחוץ מהתופעות האלה אין שום דבר במציאות. כל המציאות היא רצון לקבל והמילוי שבו.
יש רצון לקבל והמילוי שבו, בדרגות שלא מכיר את עצמו, לא מרגיש את עצמו. ויש דרגות שהוא מתחיל להרגיש שהוא חי ואת החיים שבו. וכבר יכול לעשות משהו בהתאם, ולרכוש יתר כוח חיים. כלומר, יותר רצון, יותר הרגשת החיים, יותר מילוי. יש דרגות, שכבר יכול להבין איך הוא צריך לפעול, כדי להגיע ליותר חיים וליותר מילוי.
ויש דרגות, שכבר מתחיל להכיר את עצמו, איך הוא יכול לקבל צורות נצחיות בהתאם למילוי, להיות בעצמו כמילוי. הוא מתחיל ללמוד מהמילוי ולהידמות לו. רואה את המילוי כעליון, ואז משתוקק להיות דומה למילוי כמו התענוג האמיתי. לא תענוג שמתמלא, אלא תענוג שדומה למי שממלא אותו. וזה הרצון לקבל הגדול ביותר. אבל כל המציאות היא צורות של הרצון לקבל.
"אבל השמות של חלקי החכמה - ה"גלוי" וה"נסתר" - אינם מצביעים על שני סוגי ידע שונים, אלא על הכרתם על ידי האדם. כלומר, לידע שאותו גילה האדם על ידי התנסות ממשית, אפשר לקרוא "ידע גלוי". ואת כל הידע שעדיין לא הגיע לרמה זאת של הכרה, אפשר להגדיר כ"נסתר".
מן האמור לעיל יוצא, שמעולם ובשום תקופה לא היה אדם שלא היו לו את שני החלקים האלה של החכמה - הגלוי והנסתר, כשאת החלק הגלוי של החכמה מותר לו ללמוד ולחקור, מפני שיש לו בסיס ממשי לכך, ואת החלק הנסתר אסור אפילו לנסות לחקור, מפני שבחלק זה אין לו שום בסיס ממשי למחקר."
חוכמת הקבלה מתייחסת לגַלוי ולנסתר בצורה רצינית מאוד והחלטית. הנסתר הוא בחלקו גם גלוי, אבל ללא וודאות. כלומר, התוצאות שמתקבלות משימוש באותם הנתונים, הן לא תוצאות בטוחות, כי אף פעם לא התגלו בחומר. ולכן הן עלולות להטעות את האדם בדרכו למטרה. אבל העוול שנגרם, הוא רק לאדם עצמו. או ליתר הכלים, ליתר האנושות, שנמצאת בדרגה הזאת.
והמקובלים, כדי לכוון את האדם בצורה המועילה ביותר להתקדם למטרת הבריאה - כי לשם כך הם פיתחו את חוכמת הקבלה, ולשם כך הם מעבירים לנו את המידע - מזהירים אותו מלעסוק בנתונים בדויים ולא מדויקים, שבאים מהחלק הנסתר של החוכמה. כלומר, חוכמת הקבלה, למרות שהיא נקראת "חוכמת הנסתר", היא עוסקת בגילויים, במה שגלוי לאדם.
ודווקא שם, בחלק הגלוי, המקובלים נזהרים לעסוק במה שגלוי להם, ולא במה שנסתר מהם. לכן כתוב, שבנסתר ממך, בלמעלה ממך, אל תחקור. ולא מדובר על חוכמת הקבלה בכללה, אלא על אותו חלק שנסתר עדיין מהאדם.
ולכן חוכמת הקבלה מתייחסת בכבוד, בהבנה ובאהדה, לכל החוכמות של העולם הזה, למעט הפילוסופיה. והמקובלים אף קבעו בעבר, שיש ללמוד את כל שבע חוכמות העולם, לפני שנכנסים לחוכמת הקבלה. משום שיש אותה דרך לחקור את העולם הזה, ולהמשיך לחקור את העולם העליון. כי "נגלה" ו"נסתר" הכוונה לנגלה ונסתר כלפי האדם, שכך פוסע ומתקדם.
אבל המקובלים דוחים בשאת נפש את הפילוסופיה, שמתעסקת בחקירת מושגים, שאף פעם לא התלבשו בחומר. שאין בהם שום וודאות, אלא הם פרי דמיון של אנשים. ומתוך חקירות השכל בלבד שלא מתלבשות כלל בחומר. ולכן כיוון החקירה הזה מאוס בעיני המקובלים, כי הוא עוסק בנסתר מן האדם, שהתוצאות ממנו עלולות להיות לא נכונות. ואסור לאדם לקבל אותם כיחס לחיים.
והאיסור הוא גם לעסוק ולחקור סתם מבלי לקבל הלכה למעשה. כי האיסור לעסוק בנסתר, בחלק הלא וודאִי, כולל את העיסוק בעניינים שאין להם תוצאה ממשית, כי הם מונעים מהאדם לעסוק במה שעליו לעסוק בחיים. הוא לא עוסק בתיקונים. ובנוסף לכך הוא מכשיל את עצמו ואת האחרים, משום שנדמה לו שהוא עוסק בחקירות ממשיות.
לכן, על האדם לחקור את החומר שלו, לחקור את האופנים שהחומר שלו יכול לקבל בהתאם לבורא. אבל חקירות שהן בגדר הממשי. כלומר, עם רצון לקבל, עם המסך, עם הכלים שנמצאים ברשותו, ולא מה שאינו ברשותו.
והתוצאה מכך פשוטה מאוד. צריך להתרכז בעבודה רק במה שיכולים לעת עתה וכרגע לעסוק. מתוך הרצון לקבל שלפי הבנתנו נמצא כרגע ברשותנו, ומתוך הפעולות שיכולות לתקן אותו. ואם מתקדמים כך שלב אחר שלב, זו הצורה הנכונה להגיע לתכלית הבריאה. ולא שמדמיינים שנמצאים כבר בעולם אין סוף, או כביכול בפעולות רוחניות. כי מדמיונות רק מתבלבלים ומאריכים את זמן התיקון.
האם גוף ונשמה הם רק רמות איכות שונות של הרצון לקבל?
"גוף" נקרא רצון לקבל, והוא נקרא גם "גוף של נשמה". "נשמה" נקרא האור שממלא את הגוף, וגם גוף ונשמה יחד. אבל אין במציאות חוץ מרצון לקבל ומילוי שלו. ומה שנראה לנו, שיש אלפי צורות, הן בסך הכל צורות של הרצון לקבל עם המילוי בדרגות שונות. וההבדל בין כל בריה ובריה, בין כל צורה וצורה, הוא בגודל הרצון לקבל ובהתאם לו המילוי שבו. ותו לא. זה בלבד מה שקיים.
ממה נובעת הבושה שנבראה יחד עם הרצון לקבל?
רצון לקבל הוא רצון שמרגיש את מילוי שבו. בתוך הרצון לקבל מתפתחת יכולת להרגיש את המילוי שבו, לעומת הרצון לקבל, והיא נקראת "הרגשת השורש". ההתפתחות הזאת בתוך הרצון לקבל, היא הבריאה המיוחדת של הבורא בתוך הרצון לקבל. ולא משהו מחוץ לרצון, אלא תכונה בתוך הרצון.
האם הרצון לקבל הוא רק דמיון?
הצורות של הרצון לקבל או כגוף או ככלי רוחני, מתראות כך כלפי הרצון לקבל. לכן בעל הסולם לא רוצה להיכנס לעניין הזה. כי התמונה האמיתית היא אין תמונה, שהכל דמיון. הכל תיאור פנימי, שנראה כך לאדם, מפני שהרצון לקבל שלו נמצא עכשיו באותו מצב. במצבו הלא מפותח נראה לו לאדם שהוא נמצא, וחבריו נמצאים, והעולם נמצא. אבל הכל רק תיאור, שהרצון לקבל בדרגה כזאת, כך מרגיש את עצמו ואת קיומו.
חקירת המציאות נקראת "חקירת הרצון לקבל כלפי המילוי שעומד לפניו". ואין חוץ מהחקירה הזאת, היא כל המציאות. מהי "מציאות"? מציאות נקרא מה שממלא אותי. והמילוי שממלא את האדם, מחלק את הרצון לקבל שלו לחלקים שונים. לפנימי וחיצוני, ליותר רחוק ויותר קרוב, לאני ולאחרים, לפנימי וחיצוני בדרגת דומם, צומח, חי, מדבר ועוד. אלה כל החקירות של האדם. ואין לו יותר במה לחקור, כי הוא כולו רצון לקבל. אבל בחקירה הזאת נמצא עולם ומלואו.
האם חקירת הטבע היא חקירה של הכרת הרע?
רק בצורתה המתקדמת. אבל כרגע אנו חוקרים את הטבע כרצון לקבל. האדם חוקר כל הזמן. הוא רוצה יותר להנות, אז הוא חוקר איך ניתן יותר להנות. בדומה לילד קטן, שבודק ממה כדאי לו להנות, אולי מזה, אולי מזה. אם עדיף לצעוק כדי לקבל מילוי, או אולי ללכת לעבוד. הוא כל הזמן עוסק בחקירת הרצון לקבל, בחקירת המציאות, בלימוד שלו.
אבל משך הזמן הוא מתחיל ללמוד, שצריך לקבל צורות יותר נעלות. שלא כדאי לו לחקור את הרצון לקבל כפי שהוא, כי ככל שעובדים איתו, לא מתמלאים. הוא מגיע למצב הנקרא "הכרת הרע", שצורת השימוש הזאת ברצון לקבל, מביאה לו רע ולא טוב. הוא רואה שמבזבז כוחות, נותן יגיעה, ולא מקבל מילוי, אלא נשאר ריק. באשליה בלבד שעוד רגע הוא ממלא את עצמו. אבל אינו ממלא את עצמו, אלא ההפך, מתרוקן.
וכך האדם מתחיל להבין שיש צורה אחרת למילוי הרצון לקבל. כלומר, הוא ממשיך בחקירות שלו איך למלא את עצמו, אבל מגיע להבנה שאפשר להתמלא בצורה אחרת. להגיע למילוי אמיתי, נצחי ושלם, אם הוא בעצמו יהיה כמו המילוי. שאז הוא לא יצטרך כלום, הוא לא יהיה חיסרון, אלא שלם. אבל איך הרצון לקבל יכול להיות כמו המילוי? שמקבל כוונה על מנת להשפיע. בכך האדם נפטר מהרצון לקבל ונהנה מנתינה, שזה תענוג הרבה יותר גדול ושלם, וללא הקדם ייסורים.
המצב הזה נקרא "לא לשמה". מצב כבר מתקדם, אבל עדיין חקירות ברצון לקבל. החקירות האלה נמשכות, עד שצורת העיסוק בהן משתנה וקורה מהפך. שהאור העליון, משהו מחוץ לאדם, הופך את צורת החשיבה של האדם. לא לחשוב, שכדאי לו להיות המשפיע, כדי להיות במצב מלא ושלם ולהתנתק מסבל וריקנות. אלא להיות המשפיע בעצמו, זה משהו גדול בפני עצמו.
במצבנו הנוכחי אנחנו לא מסוגלים לתפוס את הרעיון הזה, אבל הוא קורה "יגעתי ומצאתי". שהאדם רוכש יכולת לחקור את הרצון לקבל בצורה שונה, אחרת לחלוטין. מעל הרצון לקבל, ב"לשמה". ואז הוא ממשיך את החקירות, אבל כבר משתמש ברצון לקבל ב"לשמה".
וכך האדם כל פעם נמצא בחקירות על הטבע שלו.