שיעור הקבלה היומי3 אוג׳ 2008
heb_o_rav_bs-guf-ve-nefesh_2008-08-03_shiur_bb
מאמר "גוף ונפש"
(פרק: "המותר והאסור בשימוש המדע האנושי")
שיעור 4
שיעור בוקר 03.08.08 – אחרי עריכה
המותר והאסור בשימוש המדע האנושי
"לפיכך, אנו ההולכים בדרכי חז"ל, אין אנו רשאים להשתמש עם המדע האנושית, אלא עם אותם הידיעות שהוכחו מהנסיון הממשי, ואין לנו צל של ספק במציאותם." מדוע רק החוק הזה מופנה אלינו באופן זה, ולא פילוסופיה, לא שימוש בדמיון, לא מיסטיקה, וכל דבר אחר? הרי יכול להיות שהם מרחיבים את האופקים שלנו, ובכל זאת מאפשרים לאדם לפרוץ קצת יותר לכיוונים שונים, לראות האם הוא טועה או לא.
זה מפני שאנחנו נמצאים במציאות מוגדרת היטב, וצריכים להשתמש בכלים שלנו, ובתיקון הכלים שלנו. ולא איכפת לנו מפילוסופיה, או ממיסטיקה, מדתות מסוימות, או משטויות אחרות כלשהן. אלא הבעיה היא שזה מרחיק את האדם מתיקון. זה הנזק שנוצר מכל העיסוקים האלו. זה לא שהם עושים קלקולים בעולם, או קלקולים בעצמם. פשוט, ההתעסקות בזה מביאה למניעת התיקון. זהו סך הכל.
ולכן אנחנו צריכים להילחם נגד זה, ולהתרחק מזה, וכמו שבעל הסולם אומר לנו על הפילוסופיה הארורה, ועל כל המיסטיקות, ועל כל הדברים האלה, החוטים אדומים וכן הלאה, שהאדם לא עושה בזה לא רע ולא טוב, חוץ מהרע שהוא עושה בזה שלא מתקרב לתיקון. מבלבל את עצמו, ועל ידי זה מושך את הזמן עוד ועוד, ומזה מתגלים ייסורים גדולים יותר ויותר.
אם אנחנו לא מממשים את הרשימות ברגע שהן מתעוררות בנו, אז מיד חוסר התיקון הזה מכך שהיה עלינו לעשות ולא עשינו, מורגש בנו כייסורים. ואותם הכוחות שיכולנו להשתמש בהם בעל מנת להשפיע ולגלות בהם בורא, ולהיות כבר ברוחניות על ידי השגתם, פועלים עלינו ככרוזים שליליים שלוחצים עלינו ודוחפים אותנו לתיקון, אבל בדרך שנקראת "בעיתו". וזה לא טוב.
לכן אנחנו כל כך נגד זה. ומותר לנו להשתמש רק במדע, שהוא חלק מהקבלה. כי כמו שבחוכמת הקבלה אנחנו מגלים את היחס בינינו לבורא בצורה גלויה, כך המדע מגלה את היחס בינינו לבורא בצורה נסתרת, דרך חמשת החושים שלנו. אבל זהו גם אותו היחס בין הבורא והנברא. כי מה אנחנו לומדים במדע הרגיל? אנחנו לומדים את חוקי הטבע שמתגלים לנו, הגלויים, ללא קשר בינינו לבין הבורא. זאת אומרת, ללא גילוי מי שמחזיק אותם, מי שעושה אותם. דווקא בפיסיקה הקוואנטית הם מתחילים לתפוס לאט לאט שקיימת איזו מחשבה מאחורי הדברים, איזה רעיון, וכן הלאה.
מגיעים כביכול לאיזה מין קיר, ומבינים שחייבים איכשהו לקחת בחשבון עוד מרכיב, יותר פנימי, שנמצא בחומר, או מעבר לחומר. כך שאנחנו יכולים להשתמש באותם הדברים השימושיים, שמגיעים אלינו מהפרקטיקה, מהניסיון, מהאנליזה, מהסינתזה, כי זה חלק מחוכמת הקבלה, רק בדרגת העולם הזה. זאת אומרת, ללא גילוי הבורא בתוך החומר.
מה שאם כן כל היתר חייב להיות שנוא ובזוי עלינו. שוב, לא בגלל שהאנשים האלו הם מטומטמים במשהו, חס ושלום, לא. אלא רק בגלל שההתעסקות בזה מרחיקה את התיקון. ובמילים אחרות, מביאה לייסורים, "ולכן לא נוכל לקבל מכל שלוש השיטות הנ"ל שום עיקר דתי." זאת אומרת, מהשיטה הראשונה "שיטת האמונה", כמו שהוא כותב שיש נשמה שמתלבשת בגוף, ועוזבת את הגוף, והגוף מת. ושיטת "מאמיני השניות", שהיא השיטה השנייה שאומרת, שיש גם גוף וגם נשמה שיכולים להתקיים בצורה נפרדת כביכול, נכון יותר להגיד, באופן עצמאי זה מזה. והשיטה השלישית שהיא שיטת המכחישים, שמכחישים את הנשמה. שאין נשמה, יש גוף בלבד.
אז לא זה, ולא זה, ולא זה נכונים, ואסור לנו גם כן לדבר בצורה כזאת כמו שהם מדברים. ואנחנו חוזרים שוב לאותה תפיסת המציאות עליה אנחנו מדברים. שאין לנו ברירה אלא רק לגלות בצורה כזאת לעצמנו ולאחרים מה הגישה הנכונה למציאות, לחיים, לגוף ולנפש. "ומכל שכן במושגים של "גוף ונפש", שהם "העיקרים הכוללים והנושאים של כללות הדת"." "הדת", הכוונה ל"קבלה" "ורק מהידיעות של תורת החיים, הלקוחים מהנסיון, ושאין אדם היכול להסתפק באמיתותם, מהם נוכל לקבל."
כמו שבחיים האלו נעזרים בחמישה חושים, כך גם ברוחניות מתוך החושים, מתוך הכלים.
"ומובן, שהוכחות כאלו, אי אפשר שימצאו בשום ענין רוחני, אלא רק בענינים גופניים, המסודרים לתפיסת החושים. לפיכך, יש לנו הרשות להשתמש בשיעור מסויים, רק בשיטה השלישית, העוסקת רק בעניני הגוף," כמו וטרינרים, רופאי חיות, כי הגוף שלנו "חי". "ובכל אותם המסקנות שהוכיחו על פי הנסיון, שלא יצוייר בהם שום חולק.
ויתר הסברות המשותפות מהגיון הן משיטתם, והן משיטות אחרות, פסולים לנו ואסורים לנו, וכל המשתמש בהם עובר על הלא תעשה "אל תפנו אל האלילים", כמבואר."
זה מעמיד אותנו באופן מאוד פרימיטיבי, ישר, ופשוט לחיים. מה שאני לא רואה, לא מזהה, לא יודע - לא קיים. "לא קיים", זאת אומרת שאני לא מתייחס לזה. גם אם תביא לי מה שאתה רוצה, אני לא אתייחס. אלא אם כן אני בטוח מתוך הניסיון שזה פועל ,ואז אשתמש. כמו פלצבו. שהוא דבר ריק כשלעצמו, אבל כשזה פועל בצורה פסיכוסומאטית על האדם, אז זה כן עובד. מתוך הניסיון. כשאני קושר חוט אדום, זה עובד עלי. ולמה זה עובד? כי אני מאמין בו. מתוך האמונה, מתוך הקשר הזה הפנימי שאני מעורר בעצמי.
אבל זה שאנחנו כבר רוצים לשייך לזה כל מיני דברים אחרים, גבוהים, שאנחנו לא משיגים, בזה אסור לנו בכלל לגעת. אין דבר כזה, לא קיים. וכך בכל דבר ודבר שבחיים. ולכן השיטה השלישית שאומרת להתייחס לכל העולם הזה בצורה מטריאליסטית גמורה, פסיכולוגיה מטריאליסטית, זה הדבר הנכון והטוב.
"אולם שיטה שלישית זו, זרה ומאוסה מאד, לרוח האנושי." אם משתמשים רק בה. "וכמעט שלא נמצא שום משכיל אמיתי שיוכל לקבלה. כי לפי דבריהם נמחקה וחלפה לה כל הצורה של האדם, כי עשו אותו למין מכונה, הפועלת והולכת על ידי כוחות אחרים. ולדעתם אין לאדם כל בחירה חופשית מרצונו עצמו,". כמו שאנחנו מסבירים את זה לאנשים שבאים אלינו. תמיד בתחילה אנחנו מביאים אותם להבין שאם הם מאמינים רק בגוף, אז אין להם בחירה חופשית. שהם בובות, וכן הלאה. "אלא נדחף והולך על ידי כוחות הטבע, וכל עשיותיו המה בעל כורחו. ואם כן אין לו לאדם שום "שכר ועונש", כי אין דין עונש או שכר חל על מי שאין לו חופש הרצון."
זה נכון, אם אנחנו מתייחסים רק לשיטה השלישית. הוא אומר שאפשר להשתמש חלקית בשיטה השלישית. מה זאת אומרת, "להשתמש חלקית"? שזה נכון במישור הגוף שלנו, אלא שצריכים עוד להרחיב את הראייה.
"ודבר כזה רחוק מהדעת בתכלית, ולא רק מהדתיים, מאמיני שכר ועונש, שמתוך האמונה בהשגחתו ית', אשר כל כוחות הטבע מושגחים ממנו ית'. ובטוחים שנמצא בכל המנהג הזה מטרה טובה ורצויה."
זאת אומרת, שהם עושים את זה, ולא יודעים על מה, למה, ואיך, "תעזוב אותי, אני אעשה ויהיה לי יהיה שכר באיזושהי צורה שאני לא יודע. ה' ישמור, ה' גדול ". אז אצלם יש לפחות הבטחה כלשהי לעתיד, פסיכולוגית.
"אלא שיטה זו מוזרה עוד יותר ללא דתיים,". זאת אומרת, אם האדם החילוני פותח לעצמו את העניין הזה של השיטה השלישית שהוא כולו בובה ללא שום בחירה חופשית, וזה באמת כך אם אנחנו מראים לו רק את מישור העולם הזה שהוא באמת רוצה לראות כחילוני גמור - אז אין לו שכר ולא עונש, כי אין בחירה חופשית, והוא בובה על חוטים, פשוט אפס. אז אין לו, הוא לא נמצא. "אשר לפי דעתם, כל אחד מסור בידי הטבע העוור, חסר דעה ומטרה. והם בני בינה והשכל, נמצאים כמשחק בידיו, שמוליך אותם שולל, ומי יודע להיכן? לפיכך נמאסת שיטה זו, ולא נתקבלה כלל בעולם."
אנחנו לא יכולים לקבל את השיטה, כי זה מוחק אותנו. אנחנו משתמשים בזה, שוב, כדי לסובב אותו, את האדם שמגיע אלינו ושואל. אבל הסיבובים האלו הם רק כדי להביא אותו למצב שאם הוא תופס את המציאות במישור העולם הזה, אז או שהוא חייב להיות דתי שיאמר " אמרו לי לעשות כך וכך, ואני עושה, אני מאמין שעל זה יהיה לי שם שכר", או שהוא בובה על החוטים, לא עושה כלום, ואין לו יותר מכך. הוא נמצא באחד משני המצבים.
גם אלה וגם אלה בעצם נמצאים בחוסר אמת. רק שהדתיים מרגיעים את עצמם, שיהיה להם איזשהו שכר מזה, אז הם יצרו לעצמם משחק בו האדם מבצע דבר כלשהו, ותמורת זה יהיה לו משהו. אמנם שגם זה בעצם כבובה ללא בחירה חופשית, אלא שמקבלים על עצמם תוספת מסוימת של עשיית דברים, ומכך כאילו חושבים שיהיה להם שכר. ואנחנו מבינים שלא יכול להיות מזה שכר, כי זה נעשה על ידי אותו כוח הטבע וגרסא דינקותא, שזה "ההרגל נעשה לו כטבע שני" ומחייב אותו לעשות. וההפך, אם לא יעשה זאת, הוא ירגיש את עצמו רע. אז הוא עושה את זה מתוך ההרגל, ואז ודאי שכל הפעולות האלו, גם מתוך ההרגל וגם מתוך השכר, הן בעצם כולן מהטבע שלו, וגם אין כאן לא שכר ולא עונש, כי הוא בעצם מקבל אותו בו בַּמקום.
שאלה: יש תפיסה ארצית רווחת, שאומרת שהכל זה הורמונים, גֶנים, או מקסימום גם סביבה שמשפיעה קצת. ואם נשאל מה מעֵבר לזה? אז אומרים שזה לא חשוב, לא יודעים, וזה גם לא מעניין, מה מעבר לזה. אז למה מבחינתם התפיסה הזו לא מתקבלת?.
השיטה הזאת השלישית לא מתקבלת בצורה הטהורה, כמו שהיא, כי היא אומרת שאני פועל על ידי חוקי הטבע בלבד, ואין בי לא דעת, לא תבונה, ולא יחס לחיים שלי, וכל מה שעובר דרכי זה פשוט עובר כמו בסרט. אני לא חי בצורה שאני חופשי במשהו, שזה "האני", אלא מה שיש בי עכשיו זה שאני צופה באיזשהו סרט, כמו בחלום, ואין בי כל תנועה, כל פעולה, לא מחשבה ולא רצון, שזה "האני". מוחק את "האני" של האדם.
זאת אומרת, אם הם לא מגיעים להכרה הזאת שהם מוחקים את "האני", אז הכל בסדר. אז הם חיים כמו בהמות, זאת אומרת, על ידי דחפים ורצונות וככה עוברים עליהם כל החיים. הם לא שואלים ולא עונים על השאלות "למה אני רוצה?", "מאיפה אני רוצה?", "מאיפה יש לי רצונות ומחשבות?". אם לא שואלים את זה, אז הכל בסדר. אז אני ממלא את מה שבא ועולה בי, כל מיני רצונות. אני ממלא אותם, מרגיש בזה שאני חי, שאני מתקדם איכשהו, וכן הלאה.
אבל שוב, זו מכונה שמבצעת את הפעולות האלה, את הפקודות הפנימיות האלה, ושכך היא חייבת לעשות. ואז הכל ידוע מראש, אלא שרק לא לאותה המכונה. וכל הנפילות והעליות שלה בהרגשה, הכל כבר חתום, והכל כבר מובן. אם המכונה הזאת, לא מעוררת משהו מאליה, אז כבר ברור לפי איזה מצבים היא תעבוד בהמשך - לפי הרשימות. יש כאן מימוש פשוט, רשימות כנגד האור.
אם מסבירים את זה לאנשים, אף אחד לא יכול להסכים עם זה, כי אז לא כדאי לו לחיות. זה מה שקורה אצלנו עכשיו בתת ההכרה, להמוני אנשים, למיליונים. מאיפה מגיעים הייאוש, הגירושין, הטרור, הסמים? כי מה שקורה להם זה ההכרה במצב שהחיים האלו הם סרט. השיטה השלישית מתגלה לאדם. ואז הוא חייב לעשות משהו, מה הוא יעשה עם זה? הוא יפנה למיסטיקה. יסגור עיניים באיזושהי צורה. ירגיע עצמו בעזרת סמים, במשהו שהוא חייב להשתמש כדי למחוק את השאלה הזאת שנמצאת בעצם בפנים, בתוכו, שהוא לא קיים.
אנחנו אומרים שבילדים השאלה הזאת מתגלה בהיפראקטיביות. שהם בכלל לא יודעים, אבל הם נושאי אותו הרצון המוגדל. אז השיטה השלישית, אם נרצה או לא, מתגלה. כי רק בה הנברא לא יכול להיות. אבל בעצם היא אמיתית, רק שלא כולה מתגלית. היא לא כל השלימות. אבל מה שמתגלה, שמתגלה ממש, ובצורה ברורה - הוא נורא, זה איום נורא.
"ודע, שכל שיטת תופסי השניות, לא באו אלא לתקן את המעוות הנ"ל." זאת אומרת, מאין ברירה, כדי לא להגיד על עצמנו את מה שאֶנְגֵלְס אמר על החיים, שהם צורת קיום של החלבון. ואז, כדי שלא להגיד שאלה בלבד הם החיים, מתחילים להעלות רעיונות אודות הנשמה, על העולם הבא כביכול, ועוד ועוד. ומכאן כל המיסטיקות האלה, כל הסרטים בהוליווּד האלה שעושים, כדי להמתיק קצת את החיים שלנו, שיחשבו שמשהו נמצא. שאנחנו לא חלבון בלבד. "ולפיכך החליטו שהגוף הזה, שהוא מכונה בעלמא לשיטה השלישית, אינו כלל האדם האמיתי. ועיקר האדם, הוא דבר אחר לגמרי, בלתי נראה, ובלתי נתפש בחושים. כי הוא עצם רוחני, המלובש בגניזה בתוכיות הגוף. והוא "האנכי" של האדם ה"אני", אשר הגוף וכל מלואו, נחשב כבחינת רכוש אל האני הזה, הרוחני הנצחי, כמו שהאריכו בזה."
ושוב כביכול חוזרים לזה שמשהו שנמצא מחוץ לגוף הזה שלי, מלובש בתוכי, שזו הנשמה שקיימת מחוץ לגוף, וכן הלאה. שזה השקר, אבל מאין ברירה, אדם חייב להצדיק את קיום ה"עצמי".
"אולם לא רק שכל השיטה הזאת צולעת על ירכה, כמו שהודו בעצמם, אשר אינם יודעים לבאר איך עצם רוחני, שהוא "הנפש", או "האני", יוכל להניע את הגוף, או להכריע עליו באפס מה." הם לא רואים את הקֶשר בין הנשמה לגוף, במה היא מתקשרת ובמה לא, ואיפה היא מתלבשת, לכן אנחנו מתייחסים לזה כך. אם לאדם אין יד, אז חסר לו חלק בנשמה, כי הנשמה כבר לא יכולה להתלבש ביד? או כמו שב"מנהג הצל" בליל הושענא רבה, האם לזה שחסר לו חלק מהצל, אז חסר לו גם חלק בנשמה. או בהשתלת איברים, ועירוי דם. מה קורה עם כל הדברים האלה? האם בכך שמעבירים אברים מגוף לגוף, חותכים את הנשמה ממישהו ומעבירים את חלק הנשמה הזה למישהו אחר?
אם אדם מקשר את הגוף והנשמה בצורה כזאת מלאכותית, אז יש לו בעיות כמו הדאגה לאיפה יקברו אותו, באיזו צורה, ואיזה יופי יהיה אם יקברו אותו כך או אחרת. האדם עובד אז כבר כמו פָּרְעה, הוא עוד צריך לעשות את המומיות האלו מכולם. מה שאם כן בעל הסולם אומר שלא איכפת לו איפה יקברו את שק העצמות שלו, כי באמת אין בזה כלום. "כי על פי הדיוק הפילוסופי עצמו, אין לרוחני שום מגע עם דבר גשמי, ואינו פועל עליו כלל, כמו שכתבו בעצמם."
האם קיים קשר בין הנשמה לגוף, או שאין קשר בין הנשמה לגוף. ככה הם מבולבלים ונשארים כאלה. עד היום זה כך, ולא יכול להיות שאי פעם העניין הזה יירגע באיזשהו אופן. הוא לא יירגע אף פעם. זאת אומרת שהדתות לא ייעלמו מהעולם. כי אז לאדם אין הצדקה בשביל מה הוא חי. הוא חייב למשוך אותם בחזרה.
לכן אנחנו רואים שכשעולים ייאוש, וחוסר אונים, והשאלה בשביל מה אנחנו חיים, ובעיות, ובלגן, ושאנחנו בובות על חוטים, אנשים בורחים לדת. שוב, יש סוגי מיסטיקה ודת וכל מיני דברים כאלה, לצורך הצדקת "האני" שלי, שהוא קיים. זה לא שדת היא אמת, אלא שאין לי ברירה, אני צריך את השקר הזה כדי להגיד איכשהו שיש לי משהו, שאני לא מכונה בלבד.
ולכן אין פלא שיש חזרה בתשובה, שיש כל מיני תופעות כאלה בכל העולם. שהאיסלאם גובר. אלה סימנים הפוכים, סימנים שמגלים את הריקנות והרע.
שאלה: במאמר הוא הראה לנו שלוש גישות של גוף ונפש, ופסל את שלושתם. אבל מה הגישה שהקבלה בעצם מציעה?
את תפיסת המציאות שלנו, מתוך האדם, כמו שאנחנו לומדים. שבסך הכל אנחנו צריכים כל הזמן לתאר לעצמנו את תפיסת המציאות באופן כזה שכל המציאות נמצאת בנו, ואנחנו, מתוך הכלים שלנו, מתארים אותה בתוכנו. שהגוף זה לא גוף, ונשמה זה לא נשמה, אלא שהכל מתואר בתוך הרצון שלנו. והרצון הזה מתפתח, גם בגודל שלו, וגם במידת השתוות הצורה לה"נותן", לאור. וזו כל המציאות שלנו.
אפשר להכניס לזה פילוסופיות, דתות, מיסטיקה, קבלה, השפעה, עולמות, לא חשוב מה, הכל בפנים. אפשר לזרוק הכל לאותו סל. לאיזה סל? רצון. זהו. לא נברא יותר כלום. אפשר להביא שיטות, וכל דבר אחר, ואני יכול לפרט עכשיו מאיפה זה נובע. אם אנחנו מחזיקים את זה בצורה כזאת, מתוך תפיסת המציאות אפשר להסביר למה היו לאדם כאלו טעויות. למה ההסתרה, כשאדם נמצא בתפיסת מציאות כזאת, מביאה אותו לכאלו שטויות כמו השיטות הללו, או לפילוסופיות למיניהן, או לפסיכולוגיה, לכל דבר. השיטות הכי משוגעות, כולן נמצאים בתוך הרצונות שלנו, מאיפה אדם ממציא אותן? זו איזו מין תפיסה שגויה. וכעת, מתוך הקבלה, מתוך תפיסת המציאות הנכונה יכולים להסביר מאיפה זה נובע, כי ודאי שזה בא מהטבע.
שאלה: לפי הגישה הזו שהכל מגיע מתוך הרצון, אתה יכול להגדיר מה זה גוף ומה זו נפש?
אני לא יכול להגדיר מה זה גוף ומה זו נפש, כי אין גוף ואין נפש. אנחנו מדברים על מישהו שרוצה לתפוס את המציאות, ולפי התפיסה שלו יש רצון לקבל שמרגיש את הקיום שלו, בלבד. ואז הוא מעמיד את עצמו במצב בו הוא צריך לתאר את המציאות באופן כזה שהכל זה רצון לקבל. כך שבתוך הרצון לקבל הוא מרגיש את עצמו, את "האני" שלו, את העולם. "האני", הכוונה גם לגוף שלו, גם בכל מה שהוא משייך לה"אני". את העולם שלו, את הקרובים, הרחוקים, את כל היקום הזה, כל העולמות, לא חשוב מה, כל זה גם מתואר בתוך הרצון לקבל שלו. הוא נמצא בבועה כזאת, בתוך הרצון לקבל שלו.
ובתוך הבועה הזאת הוא יכול לגלות גם מי עשה לו את הבועה והכניס אותו לתוכה. גילוי המקור נקרא כבר "גילוי הבורא לנברא". אם הוא מחפש את מי שעשה את זה, אז לפי החיפוש הזה הוא כבר נקרא "נברא", וקורא "בורא" למי שעל פי תפיסתו הוא מייחס אליו את יצירת הבריה הזו שהוא "אני". והשאלה היא "אבל את הגוף הזה, אני מרגיש אותו?". הגוף הזה הוא אותו רצון, חלק מהרצון הכללי, אבל רצון שבא עכשיו לשימוש שלי, שאותו אני מגלה עכשיו, אותו אני מרגיש. בו, במידה מסוימת, אני יכול להבחין ולהבדיל בסיבות ותוצאות. הוא בא לחושים שלי, הוא בא להכרה שלי. לכן אני קורא לו ה"גוף" שלי. ולכל יתר המציאות, אני לא יכול לקרוא בינתיים "הרצון" שלי, אני רק מתאר את זה כך. אני משתדל לתאר את זה כך, שכל זה הוא הרצון שלי. אבל אני עדיין לא מחבר אותו אלי, עוד חסר לי להרגיש שכל זה תמונה שמצטיירת בי.
שאלה: ומה זה נפש?
אין גוף ונפש.
שאלה: וההרגשה של הגוף?
חלק מהרצונות, מסך כל הרצונות, שאליהם אני יכול להתייחס בצורה ברורה, מדעית, רגשית, בתפיסה, נקראים "גוף". שאני פשוט משייך אותם כבר עכשיו אלי, ללא התיקון שלי. חלק הרצונות אותם אני צריך לגלות שהם שלי ושייכים לי כמו שהגוף שלי עכשיו, אבל הם עדיין לא שייכים אלי - הם נקראים "נפש".
כשאני אגלה אותם, אני אגלה את הרצונות האלה רק שהם שייכים לי, רק בתנאי שהם יהיו בעל מנת להשפיע. ואז בתוכם אני אגלה שהם שלי, וכל מה שראיתי קודם לכן ושנקרא "זר" זה שלי, זה בלתי נפרד ממני. אני מגלה בזה כבר מלכות דאין סוף, ולא שאני כנקודה אחת בה, אלא היא כולה שלי. אז מחוץ להכרת העצמי במה שיש לי עכשיו בחמישה חושים, חוץ מזה, הכל זה "נשמה", "נפש".
שאלה: האם תוכל לצייר את זה?
קיים עולם אין סוף, והעולם הזה, היינו, מה שאני תופס בתוך הרצונות שלי, שמתחלקים גם הם לפנימיים וחיצוניים. ברצונות האלו שלי יש "דומם" "צומח" "חי" ו"מדבר". כשאני מתפעל ברצונות שלי שנקראים "דומם", "צומח", "חי", "מדבר", כך אני מרגיש את העולם. וכשאני מרגיש את העולם הזה ורוצה להרחיב את המציאות שלי, אני לא יוצא מהעולם הזה, אלא אני רוצה עכשיו לתאר בתוך העולם שלי, בתוך הדומם צומח חי מדבר שלי, את הסיבה לזה, את הבורא. לגלות שכל זה שייך אלי.
אז כל העבודה שלי במה שאנחנו אומרים, "אין עוד מלבדו", ו"טוב ומטיב", שאני רוצה לגלות אותו בתוך עולם האין סוף שלי, בתוך כל המציאות שלי. אין שום דבר חוץ ממה שאני תופס עכשיו. אני רק צריך לגלות אותו לעומק, שבו יתגלה הבורא. תוספת גילוי הבורא לתמונה שלי שנעשית לעומק, באין ברירה, כי אני צריך כאילו לעשות את זה בשטח, זה נקרא שאני מגלה עוד עולמות סביב העולם הזה. אבל זה לא "סְביב", זה לתוכו. כאילו מה שאני מרגיש עכשיו זה את כל העולם אין סוף, והבורא שמתגלה בתוכו. אז חוץ מהחושים שהיו קיימים בי עד עכשיו, כל גילוי נוסף שבא בהשתוות הצורה עם הבורא, נקרא "נשמה". לכן נשמה זה נקרא "חלק אלוה ממעל".
יכול להיות שזה לא לגמרי ברור למי ששומע, אבל אני חושב שהמילים הן ברורות.
שאלה: מהי ההגדרה של הגוף?
מה שאני תופס עכשיו.
שאלה: האם הבניינים שאני רואה, זה "גוף". האם גם כל מה שאני רואה, שנמצא מחוץ לי נקרא גוף?
זה נקרא "עולם הזה".
שאלה: אז כל העולם הזה זה "גוף"?
זה רצון. קיים כאן משהו שקשה לבטא. כשאני תופס את הרצונות שלי, תמיד אני תופס אותם לפי חמישה חלקים - קוצו של יוד ו-י' ה' ו' ה'. וכשהם מתחלקים אצלי, כשאני תופס כך את המציאות בקוצו של יוד ו-י' ה' ו' ה', הם תמיד מתחלקים לפנימיות וחיצוניות. שנגיד והפנימיות שלי זה "שורש" "נשמה", "גוף", "לבוש", "היכל", ואז כך העולם מתחלק. החלוקה הזאת היא מכך שאני לא מסוגל לחבר את כל הכלים האלה יחד. לכן התפיסה שלי עכשיו מתחלקת לפנימית וחיצונה.
אבל זה לא שהיא כזאת, אלא שאני מרגיש כך מפני שאני לא יכול לחבר את הכלים שמחולקים אצלי כך מראש. במידה שאני מגלה כלים ביחס לבורא, אז אני גם מחלק אותם לכאלה חלקים, אבל הם כולם כבר מתוארים לי מתוך הרצון, ולא כחפצים, לא כנפח.
אני לא מוצא את המילים. יש כאן עדיין חוסר יכולת להביע במילים שלנו.
שאלה: אז בגלל שיש חלוקה של הרצונות לפנימי וחיצוני, אז נדמה לי שהגוף זה רק מה שאני חש בחושים שלי כל הזמן?
מה שאני חש בלי נוכחות הבורא, בלי המאמץ אפילו לגלות אותו בתוכי, אלא סך הכל ברצונות שלי, זה נקרא "העולם הזה". מה שאני חש עכשיו, כל מה שאני יכול רק לתאר, זה הרצונות שלי. כך אני מרגיש מבפנים, ומחוץ לי אין כלום. אין בכלל "החוצה" – "פנימה", יש רק רצון. הרצון הזה הוא אינסופי, אין סוף. ומה שאני מגלה, זה את התפיסה שנקראת "העולם הזה".
התפיסה הזאת מתחלקת ל"אני" ו"מחוצה לי", שהיא התוצאה עוד מצמצום ב', אנחנו יודעים את זה, מכל החלוקה הזאת של עשר הספירות לכלים פנימיים וכלים חיצוניים.
שאלה: כשאני מתחיל לחפש את הבורא, לחפש את היחס אליו וממנו אלי, מה קורה אז?
היחס שלך עם הבורא, לפי ההשתוות שלך עם הבורא, זה נקרא "נשמה". כי זה "חלק אלוה ממעל", התכונה שאתה רוכש בהתאם, כמו שהיא נמצאת בו. אז אתה מגלה אותו לפי התכונה הזאת, אבל היא נמצאת בך. מה הכוונה "אתה מגלה אותו"? אתה מגלה בך את התכונה הזאת בצורה כזאת, שהיא כאילו גם כן חיצונית. אתה גם מגלה שזה תיקון שלך, וגם מגלה שזה התוספת. אז כל זה נקרא "נשמה".
שאלה: כשהדבר הזה שנקרא "נשמה" מתפתח, כי הוא מתפתח עם הלימוד, מה אז נקרא "גוף"?
הרצון שעכשיו האדם מגלה בו את עצמו ואת המציאות ללא כל קשר עם הבורא נקרא "גוף". ברגע שהוא מתחיל לגלות את הבורא ואת היחס עימו, והדבר הזה הופך להיות קבוע בשבילו, אז הרצונות שלהם קרא קודם ה"גוף" שלי, אותם הרצונות נעשים כחלק בלתי נפרד מאותה מציאות חדשה, שגם הרצונות הקודמים עם הרצונות הנוכחיים, הם כולם כאחד. אין הבדל, כי זה הכל רצון.
שאלה: אז גם הגוף גדֵל, וגם הנשמה גדֵלה?
אין גוף, הכל זה רק רצון. ברגע שאדם מתחיל לתפוס את המציאות כרצון שבתוכו, הוא רק נותן שמות - "גוף","נשמה", "יקום", "חברים", אלה הם הרצונות שלו שכך הוא רואה בהם את העולם. וברגע שכך הוא מתייחס למציאות, אז אין לו את החלוקה הזאת. הוא משאיר את השמות האלו, אבל ברור לו שמאחורי השמות האלה לא עומד הגוף כמו שכך חושבים, אלא שהכל זה תאור של הרצונות לעומתו.
שאלה: אבל כתוב ב"פתיחה לחוכמת הקבלה":"ואחר שהרצון לקבל נתגשם בצורתו הסופית, הוא נבחן שהוא כבר מצוי בעולם הזה".1
הרצון לקבל נבחן כשהוא נמצא. כתוב "נבחן שהוא כבר מצוי בעולם הזה", זאת אומרת, הכל רצון.
שאלה: בעל הסולם כותב "ואז נגמרת הבריה באור וכלי, הנקרא גוף ואור החיים שבו"2.
כן, כי הוא מבדיל. הוא לא יכול להגיד אחרת, אבל זה אותו רצון לקבל. למה הבריאה נגמרת? כי כבר זהו, זה לפחות מה שהוא יתפוס בצורת הריחוק המקסימאלית מהבורא. אנחנו תמיד רק רצון לקבל, ובתוכו אנחנו חיים, מרגישים, קובעים. הכל רק בו.
שאלה: איך מתפתח היחס מתוך הרצון לקבל ליחס של הבורא. איך פתאום, מדומם צומח חי של העולם הזה, אני מגלה רצון כזה חדש?
רשימות. הרשימות נמצאות בנו. בכוח. כמו שהוא אומר, כל העולמות השתלשלו מאין סוף עד העולם הזה בכוח. הרשימות נמצאות בנו בכוח.
שאלה: אבל איך הן מתגלות כלפַּי עכשיו?
בהתמודדות הרשימו מול האור. האור הוא קבוע, הרשימו כל הזמן מתחדש. מה זאת אומרת שה"אור קבוע", הוא לא משתנה?! איך הרשימו משתנה בעצמו? אז אנחנו לומדים בחוכמת הקבלה שיש מעמד בין אורות לכלים. האור משתנה, אבל המהות שלו לא משתנה, הוא תמיד אהבה. לכן זה נקרא שהוא "לא משתנה". פעם מרביץ ופעם מלטף, נכון. אבל מצידו זה אהבה. ולפי המצבים שלו, הנברא מרגיש אם זו מכה או חיבוק.
חסרה לנו עדיין הבנת ההגדרות, עומק ההגדרות האלה. אנחנו תופסים אותן באופן מאוד שטחי.
שאלה: איך אני יכול להבחין במציאות שלי בהפרדה בין התענוג לבין הרצון? זה עוד יותר ראשוני.
אני לא חושב שזה שייך עכשיו לתפיסת המציאות שעליה אנחנו מדברים.
כשאדם מתחיל להתעמק בזה, הוא רואה שהוא מבדיל בין רצון, תענוג, ונוכחות מקור התענוג - בעל הבית. הוא לא יכול להבדיל בין רצון לתענוג אם אינו מתחיל לייחס את שניהם לבעל הבית. ואיפה הוא נמצא? הוא נמצא באמצע כדי לקבוע את היחס ביניהם.
שאלה: במה תלויה תפיסת המציאות?
תפיסת המציאות תלויה במסך שבעזרתו הנברא רוצה להבדיל בין תענוג ורצון. וכתוצאה מזה, הוא רוצה לקבוע מעליהם, מעל לתענוג ולרצון את המעמד שלו, היחס שלו. זה קצת קשה, אבל זה בסדר, כי זה דבר הכרחי. אם נייצב את התמונה הזאת וכל הזמן נהיה בה, אנחנו בהחלט, כמו מתוך ערפל, נתחיל לגלות אותה. זה נקרא שאנחנו עובדים כנגד ההסתרה. וכאן פועל "אין עוד מלבדו" ו"אם אין אני לי מי לי".
שאלה: אני רוצה לסכם מה הבנתי לפי גוף ונפש, אפשר?
אפילו אם תבין, בעוד רגע כבר לא תבין. וקשה גם להסביר זאת למי שצופה בנו, אבל בינתיים ננסה לקרב אותו לזה בדרכים שונות. אבל שוב, ככל שנהיה בזה, בתפיסת המציאות הזאת, כמו שהוא אומר כב"מכונה הפוטוגראפית".ובעקבות כך שהתחלנו לדבר על זה, אז אנחנו נראה עכשיו בכל המאמרים, בכל דבר, את היחס הזה - שזאת הגישה, הגישה האמיתית. ואנחנו נעשה את זה גם בתוכניות, וגם במאמרים, ונראה עד כמה נבליט את כל הדברים האלה בתת הכרה. נבליט אותם יותר תמיד. ולמרות שקשה להסביר זאת, נמצא את מילים.
שאלה: איך לתאר נכון את הספר שאני מחזיק ביד?
אני רואה בו רצון כלשהו שמתגלה באופן זה מתוך כל הרצונות שלי, והוא נותן לי איזושהי הבחנה חדשה, שאותה אני צריך לקבל כיחס הבורא אלי. הרצון שמתחדש הוא לצורך העניין מי שמחזיק בספר, ושמראה לי איזשהו חפץ, זאת אומרת, שבזה מתגלה ברצון שלי יחס חדש מהבורא.
שאלה: וכשאני מכאיב למישהו, כואב לו, לי לא. הוא מרגיש את זה יותר ממני.
זה מחוסֶר החיבור שלך לרצונות שלך. לכן זה נקרא "הסתרה", לכן אנחנו נקראים "מתים" או "חולמים". מה זה נקרא ש"אני חוזר באהבה שלמה, בחיבור עם הנשמות"? אני סך הכל מחבר לעצמי את אותו גוף שלי שקודם לכן לא הרגשתי אותו כשלי, ועשיתי לו כל מיני צרות ומכות ומה לא, ועכשיו אני רואה שסך הכל עשיתי רע לעצמי.
זה מה שבעל הסולם אומר, שזה העונש לאותם הרשעים, שאת עצמם הם מכים. זה הגוף שלי, רק שעכשיו יש לי הסתרה עליו. איך אפשר להבין שזו הסתרה? כי אחרת לא הייתי מתייחס אליו בצורה אגואיסטית. ובמידה ואני מגיע לתיקון של השפעה, ניתן להתייחס אליו בצורה אחרת. למה? כי הוא הופך להיות אותו ה"גוף שלי" במקום שפעם היה אגואיסטי והיה כולו שלי. כך זה התגלה. בשבירת הכלים התגלה לי שכל הנשמות הן שלי, אני רוצה בהם על מנת לקבל בכולם, כולם חלקים ממני, אני אוהב אותם כמו שאני אוהב עכשיו כל חלק בגוף שלי.
ככה התגלה "בעל מנת לקבל" בזמן השבירה. ולאחר שבירת הכלים נעשתה הסתרה, שזה לא שלי. לָמה? אני יכול עכשיו להתייחס לכל הגוף הזה כאילו הוא זר, לתקן כל חלק וחלק על מנת להשפיע, ולחבר אותם יחד, ולחזור לכל הגוף הזה שהוא כולו יהיה להשפיע לבורא. זה כל העניין של השבירה - הסתרה, הכרת ההסתרה, תיקון וחיבור. זאת אומרת, תיקון המסך וחיבור בין כל הנשמות. חוזרים לאותו מצב.
זאת אומרת שרק כלפינו נעשתה ההסתרה. רק כלפינו התחלקו הנשמות. רק כלפינו דווקא כל אחד מרגיש שכל היתר זה אשפה שלא שייכת לי. בכוונה. יש לי שנאה לגוף שלי, לחלקים שלי. במקום האהבה הטבעית יש שנאה טבעית.
זה המצב שבו אנחנו נמצאים. כל זה כדי שנוכל לחזור לגוף הזה המתוקן כולו. כך מתקנים, בחלקים - כל אחד את היחס שלו לאחרים, ואחר כך מחברים אותו יחד. ואני לא חושב על התיקון של האחרים, אני חושב איך להחזיר את הגוף שלי לעצמי, איך אני אוהַב את האחרים. כי עכשיו יש לי כמו שהוא אומר "אבק של השקר", שאני עכשיו רואה אותם כזרים.
אנחנו עוד נגיע להסברים יותר טובים, הכל לפנינו. העיקר, שכל החיים הם רק חיפוש אחד.
(סוף שיעור בוקר)