שיעור בוקר 21.05.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "מתן תורה", עמ' 389,

אותיות י"ג-י"ד

קריין: כתבי בעל הסולם, עמ' 389, מאמר "מתן תורה", אות י"ג.

אות י"ג

"ואם אמנם נמצאים ב' חלקים בהתורה:

א. מצות הנוהגים בין אדם למקום ית',

ב. מצות הנוהגים בין אדם לחבירו.

הנה שניהם לדבר אחד מתכונים, דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדביקות בו ית', כמבואר.

ולא עוד, אלא אפילו צד המעשית שבשניהם, הוא גם כן בחינה אחת ממש. כי בשעה שעושה מעשהו "לשמה", ולא לשום תערובות של אהבה עצמית, דהיינו בלי שום הפקת תועלת של מה בעדו עצמו, אז לא ירגיש האדם שום הפרש במעשהו: בין אם הוא עובד לאהבת חבירו, בין אם עובד לאהבת המקום ית'.

משום שחוק טבעי הוא לכל בריה, שכל הנמצא מחוץ למסגרת גופו עצמו, הוא אצלו כמו ריקנית ובלתי מציאות לגמרי. וכל תנועה, שאדם עושה לאהבת זולתו, הוא עושה זה בעזרת אור חוזר ואיזה גמול, שסופו לחזור אליו ולשמשו לתועלתו עצמו.

ולפיכך, אין המעשים כגון אלו יוכלו להקרא בשם "אהבת זולתו", משום שנידון על שם סופו. ודומה לשכירות, שאינה נשלמת, אלא לבסוף. ומכל מקום אין מעשה השכירות נחשבת לאהבת זולתו.

אולם לעשות איזה תנועה וטרחא, משום אהבת זולתו לגמרי, דהיינו בלי נצוצי אור חוזר, ושום תקוה של איזה גמול שישוב אליו, זהו מצד הטבע לגמרי מן הנמנעות.

ועל כיוצא בזה, אמרו בזוהר על אומות העולם: "כל חסד דעבדין, לגרמייהו הוא דעבדין". פירוש: כל מה שהמה מתחסדים עם חבריהם או בעבדות אלהיהם, אין זה משום אהבת זולתם, אלא משום אהבה עצמיית. והוא משום שדבר זה הוא מחוץ לדרך הטבע, כמבואר. ועל כן, רק מקיימי התורה ומצוות, מוכשרים לדבר זה. שבהרגיל את עצמו לקיים את התורה ומצוות, לעשות נחת רוח ליוצרו, אז לאט שבהרגל נפרש ויצא מחיק הבריאה הטבעית, וקונה טבע שני, שהוא אהבת זולתו האמורה.

וזהו שהביא לחכמי הזוהר, להוציא את אומות העולם מדבר אהבת זולתו מכל וכל. ואמרו: "כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין", משום שאין להם ענין עסק בתורה ובמצות לשמה. וכל דבר עבדות לאלהיהם, הוא משום שכר והצלה בעולם הזה ובעולם הבא, כנודע.

ונמצא גם עבדותם לאלהיהם, הוא משום אהבה עצמיית. וממילא לא יארע להם לעולם שום פעולה, שיהיה מחוץ למסגרת גופם עצמם, שיוכלו להתרומם בשבילה, אפילו כחוט השערה ממעל לקרקע הטבע."

שאלה: באות י"ג יש שני חלקים בתורה, "מצות הנוהגים בין אדם למקום ית'" ו"מצות הנוהגים בין אדם לחבירו". מה זה מצוות הנוהגים בין אדם למקום?

זה כלפי הבורא, מה שאנחנו מבינים שצריכים לעשות כדי להתקרב אליו, כדי לעשות לו נחת רוח, כדי לקיים רצונו.

תלמיד: ה"כדי", זה כדי להתקרב אליו?

כן.

תלמיד: אבל מהן המצוות שעושים כדי להתקרב אליו שנקראות, "מצוות בין אדם למקום" שהן שונות ממצוות בין אדם לחברו?

לטובת מי אני עושה, למי אני מכוון, או לבריות או לבורא.

תלמיד: אז מצוות הנוהגים בין אדם לחברו ומצוות הנוהגים בין אדם למקום, ובפסקה הבאה, "הנה שניהם לדבר אחד מתכונים, דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדביקות בו ית'".

כן.

תלמיד: מהם שני החלקים שמכוונים להביא אותי לדביקות בבורא? את מצוות הנוהגים בין אדם לחברו כדי להגיע לדביקות בבורא אני מבין, זו העבודה שאנחנו לומדים לעשות בין החברים, כדי להגיע לדביקות בבורא. מה שאני לא מבין, מהי מצוות הנוהגים בין אדם למקום?

שהכול אתה עושה כדי לעשות נחת רוח לבורא. זאת אומרת גם המצוות שאתה עושה לחברים, אתה עושה כדי לשמח את הבורא.

תלמיד: יש שני סוגים שונים של מצוות, אחת בין אדם לחברו, השניה בין אדם למקום?

כן.

תלמיד: מה זה מצווה בין אדם לחברו?

שאני חייב לקרב את החבר, או להתקרב אליו, עד שנהיה "כאיש אחד בלב אחד".

תלמיד: למה, לאיזה כוונה?

לעלות למעלה מהאגו שלנו ולהתחבר למעלה מהאגו הכללי.

תלמיד: ולהידבק בבורא? להידמות לבורא?

זה הצד להידבק בבורא.

תלמיד: אז כל מה שעכשיו דיברנו, זה מצוות בין אדם לחברו כדי להידבק בבורא?

כן.

תלמיד: ומהן מצוות בין אדם למקום, מה הפעולה?

להידבק בבורא, שנגלה שכל תכלית הבריאה היא לחזור אליו בדביקות שלמה.

תלמיד: אז מה עושים בשביל זה, מה הפעולה?

אנחנו כולנו כבר דבוקים זה בזה כאיש אחד בלב אחד, ואנחנו ביחד מתאמצים להידבק בבורא עצמו.

תלמיד: אז אלה שתי פעולות שנמצאות על ציר אחד, אני עושה פעולה כלפי החברים כדי להידבק איתם ביחד בבורא?

כן.

תלמיד: אז החלק הראשון של בין החברים נקרא בין אדם לחברו, והחלק השני נקרא בין אדם למקום?

כן, אבל הכוונה בסופו של דבר היא כוונה אחת, להגיע לדבקות בינינו עם הבורא.

אין שאלות כי קשה לשאול על זה וקשה לדבר על זה כי זה דבר מאוד מיוחד. נקרא ונראה עוד כמה מילים שיעזרו לנו לדבר.

שאלה: איך להפסיק לעבוד תחת שכר ועונש ולעבוד ללא תנאים עבורו?

השכר והעונש לא נפסקים, אנחנו לא יכולים להתעלם מהם עד שאנחנו לא מקבלים תיקון מיוחד ואז אנחנו מחליפים את השכר והעונש הגשמי, האגואיסטי, לשכר ועונש רוחני, שרק לעשות טובה לזולת, בשבילנו זה השכר ומזה אנחנו עושים עוד צעד קדימה לעשות טובה לבורא וזה השכר. אבל ללא שכר אי אפשר לעבוד, אני חייב לבדוק את עצמי תמיד כלפי משהו.

שאלה: אתמול למדנו שההכנה לקבלת התורה הוא גילוי היצר הרע שהוא הכלי לקבלת התורה. בהתאם לזה שאלתי, אם לקראת השיעור הזה, יהיה מועיל לעורר את הכרת הרע בצורה פנימית, ובכך את הצורך לעזרת הבורא, כדי שיהיה כלי לקבלת האור במהלך השיעור?

אנחנו צריכים לעורר את הכרת הרע, כי זה עוזר לנו בכל זאת לעשות צעדים קדימה לאהבת הזולת, ומאהבת הזולת לאהבת הבורא, שזה כבר למעלה מכל ההגבלות.

שאלה: למה הכוונה באות י"ג, "משום שחוק טבעי הוא לכל בריה, שכל הנמצא מחוץ למסגרת גופו עצמו, הוא אצלו כמו ריקנית ובלתי מציאות לגמרי"?

אנחנו צריכים להגיע בתרגילים ובמאמצים שלנו לכך, שכל מה שאנחנו עושים, אם עושים את זה לטובת הזולת, אז אנחנו ממלאים את הזולת ומרגישים שבזה אנחנו ממלאים את הכלים שלנו. כי אנחנו כבר עד כדי כך נכללים בזולת, שלמלא אותו, או למלא את עצמך זה היינו הך ומזה אנחנו כבר מגיעים אחר כך לבורא. לכן אי אפשר שתהיה אהבת הבורא לפני אהבת הזולת, אחרי שאני מרגיש שאני ממלא את הזולת, אני יכול להגיע כבר למילוי הבורא, אחרת אין לי שום קשר עימו.

שאלה: מה זה מעשה שכירות? "ולפיכך, אין המעשים כגון אלו יוכלו להקרא בשם "אהבת זולתו, משום שנידון על שם סופו. ודומה לשכירות, שאינה נשלמת, אלא לבסוף. ומכל מקום אין מעשה השכירות נחשבת לאהבת זולתו".

כשאנחנו על ידי הפעולות בינינו, לומדים איך אפשר להתחיל לגלות, להרגיש ולהתקרב לבורא ולעשות לו נחת רוח, מתוך זה שאנחנו פועלים בינינו. לכן כל הפעולות האלה בינינו זה כמו שכירות, זה כמו הכנה להשפיע לבורא.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לעורר את הכרת הרע, כי זה עוזר לנו לעשות צעדים קדימה, איך מעוררים את הכרת הרע בצורה נכונה בעשירייה?

כשאני בודק את עצמי, עד כמה אני באמת מתייחס קרוב לכל חבר וחבר בעשירייה ומשתדל שהיחס שלי לכולם יהיה שווה.

שאלה: למה יש צורך לאהוב את הזולת כדי לאהוב את הבורא?

זה השלב הראשון לצאת מעצמך. שנוכל לבקר, נוכל לראות, להרגיש עד כמה אנחנו יוצאים מעצמנו לקראת הזולת או לו. אני צריך כאן להיות בטוח, שאני מעדיף את הזולת על פני וכך אנחנו מתקרבים לאהבת הזולת ממש, ואחר כך אנחנו מרחיבים את המושג זולת עד הבורא.

וכשמתקרבים לזה גם כלפי החברים וגם כלפי הבורא, אנחנו צריכים להגיע למצב שלא מרגישים שוני בין לאהוב את עצמנו ולאהוב את החברים. לאהוב את החברים ולאהוב את הבורא, זה הכול הופך להיות כאחד.

שאלה: האם יש מצווה שהיא רק בין אדם למקום, שלא כוללת בכלל חברים בפנים?

כל המצוות שאנחנו מגלים כלפי הבורא בהכרח עוברות דרך חברים, בהכרח.

תלמיד: זה בדיוק מה שמבלבל אותנו. אנחנו לא מסוגלים להבדיל בין א' ל-ב', מובן לנו שיש אני, חבר, ומצוות ובעל הסולם טרח הרבה להסביר שאין הבדל בין לצאת מחוצה לגופו או כלפי חבר או כלפי הבורא, ועכשיו הוא אומר בין אדם למקום, כאילו משהו שלא שייך לחבר.

אני מבין את הקושי לתפוס את הדברים האלה מפני שהם עדיין לא נמצאים ברגש שלנו, אין בתוכנו, אין לפנינו, לכן אנחנו לא יכולים לבדוק אותם בשכל שלנו והם קשים ומבלבלים.

שאלה: במצווה בין אדם לחברו אני צריך להתקרב ולקרב את החבר אליי. בעבודה שלנו בעשירייה אם אני רואה משהו אצל החבר אני יודע שזה אצלי, מבקש על כך תיקון, ומושך את המאור המחזיר למוטב. בעל הסולם אומר שהפעולה פה בסופו של דבר היא עבור עצמי, אין שום פעולה של מצווה לחברו. למה?

כשאתה עושה משהו למען החבר נראה לך שאתה עושה זאת למענו ולא מתאר ומרגיש שבעצם אתם נמצאים יחד בגוף אחד ורק הרצון לקבל שלך מבדיל בין שניכם כדי לתת לך אפשרות לתקן את עצמך, כי באמת אין כאן שניים אלא אחד. יש כאן את גוף אדם הראשון שכולנו שייכים אליו ובו כולנו נכללים, ולכן אנחנו צריכים לאט לאט להבין שאנחנו מתקרבים למצב שהזולת ואני הופכים "כאיש אחד בלב אחד".

תלמיד: אבל אם מראש אני בא בכוונה אמיתית לעשות את הפעולה הזאת בשביל להתקרב לחבר ושהוא יתקרב אליי כדי לעשות נחת רוח לבורא, שנהיה כולנו כאחד באמת, למה זה עדיין לא נחשב כמצווה בין אדם לחברו?

כי מה שנראה ונדמה לך הוא עדיין לא אמיתי. אתה לא מסוגל לעשות זאת.

תלמיד: זה ברור, לכן אני מבקש עזרה מהבורא שיתקן אותי, אני לא יכול לעשות זאת לבד. אבל למה בסופו של דבר עצם הפנייה אליו כדי שיקרב אותנו או יתקן אותי כדי לקרב את החברים היא לא מצווה?

כי בינתיים אלה רק מילים. לאט לאט במידה שנעשה פעולות בהתקרבות זה לזה, המילים האלה יהפכו למעשים.

שאלה: כשאדם מגיע מאהבת הזולת לאהבת הבורא, הוא מגיע לאהבת הבורא כדי לאהוב את הזולת, וזה חוזר על עצמו במדרגות.

בצעדים קטנים אתה מבין, זה יכול להיות נכון, אבל בעצם אנחנו כל הזמן צריכים לראות את שני הדברים האלה יחד לפנינו "מאהבת הבריות לאהבת ה'", כשהמטרה היא להגיע לאהבת הבורא, והאמצעי לכך להיות באהבת הבריות.

תלמיד: למה לי לאהוב את ה'?

כך זה בנוי ממדרגה למדרגה. אני רואה שהדברים האלה עדיין מעורפלים ולא ממש ברורים, לא בהרגשה ולא בהבנה. נצטרך עוד לעבוד עליהם.

שאלה: איך קורה שאדם מרגיש ומבין שיש בתוכו ארבעה שלבי תיקון נשמה, יציאה מאהבה עצמית, כניסה לאהבת הזולת, ממנה לאהבת הבריות ומאהבת הבריות לאהבת הבורא וכל זה על ידי המאור המחזיר למוטב?

זה קורה על ידי לימוד ועל ידי עבודה פרקטית, מעשית בשטח בקבוצות.

שאלה: תורה היא שיטת התיקון. איך להגיע לנחיצות הכללית לתיקון?

את הנחיצות הכללית לתיקון נתחיל להרגיש אחרי שנהיה שקועים בעבודה בצורה רצינית יחד ואז בינינו נרגיש את שדה הרצון להתקשר בינינו ולהתכלל עם הבורא ולהתקרב אליו וכן הלאה.

תלמיד: כי רק יחידי סגולה, אלה שבאמת הגיעו להרגשה, לחיסרון השלם לצאת מטבעם הצליחו לתקן את עצמם. בשלב הראשון, בזמן מתן תורה, הייתה עביות קלושה לא כמו היום, ואז הצליחו להתאגד ולהגיע לנחיצות הזאת וקיבלו תורה, אבל מדובר בתהליך מתמשך שאנחנו גם נמצאים בו. איך אדם יכול לרצות להיתקן, להגיע למצב בו או שהוא מת או שהוא מקבל את התורה, כאילו כולם צריכים להמית את עצמם בהרגשה וזה צריך להיות ביחד?

אני לא יודע מה לענות לך. כי ברור שאדם צריך להרגיש שאם הוא לא משיג את האמת אז הוא מת. השאלה מה נקרא אצלו חי ומת? אנחנו עדיין לא כל כך מרגישים את שתי המדרגות האלה ולא כל כך מפחדים מהן, דואגים להן. אז נראה, יש לנו עוד שבוע ימים, נשתדל להגיע להרגשה ולהבנה יותר עמוקה.

תלמיד: כי כולנו נגיע למצב בו כאילו לכל אחד ניתן פרק זמן ממש קצוב, כדי כן להשיג את המעמד הזה. איך לא לבזבז את הרגעים האלה?

אם אתה נכלל בחברים ורוצה לעזור להם ולהיות איתם אז הזמן לא כל כך מפחיד אותך ולוחץ עליך, כי אתה נמצא בהם ואיתם. לכן קודם כל עלינו להיות מקושרים בינינו עד כדי כך שנחשוב רק על הרצון הכללי, על ההבנה, ההרגשה הכללית וזה מה שחשוב לנו ולא כל אחד לחוד.

שאלה: הוא מחלק פה בין "מתחסדים עם חבריהם או בעבדות אלהיהם", שלא יביא אותך מחוץ לדרך הטבע ולעבודה שכן תביא אותך מחוץ לדרך הטבע, שכן תרומם אותך לדבקות בבורא. אז מה מבדיל בין העבודה לטובת הזולת שלא מביאה אותנו ליציאה לטבע חדש לבין עבודה שכן?

זה חיבור, פשוט חיבור שיש בקבוצה המתחילה להתעצב, כשאנשים מכירים זה את זה, מתקרבים זה לזה וכך לומדים יחד, עדיין אין להם מטרה ברורה, אין את שלבי השגת המטרה, ואחר כך כשהם נכנסים לחיבור ביניהם הם כבר רואים שהם צריכים להיות ממש כאחד ובאחד הזה הם מתחילים לגלות את השורש שלהם, את הבורא.

קריין: אות י"ד.

אות י"ד

"והננו רואים בשתי עינינו, אשר כלפי העוסק בתורה ומצות לשמה, הנה אפילו מצד המעשיות שבתורה, אינו מרגיש שום הפרש בב' חלקי התורה. כי בטרם שמשתלם בהדבר הכרח הוא, שכל פעולה לזולתו, הן להשי"ת והן לבני אדם, מורגש אצלו כמו ריקנית לבלי מושג.

אולם ע"י יגיעה גדולה, נמצא עולה ומתרומם לאט לאט לטבע שני, כנ"ל. ואז תיכף זוכה למטרה הסופית, שהוא הדביקות בו ית', כמבואר.

וכיון שכן הוא, הנה הסברה נותנת, אשר אותו חלק התורה, הנוהג בין אדם לחבירו, הוא היותר מסוגל בשביל האדם, להביאו להמטרה הנרצה:

משום שהעבודה במצוות שבין אדם למקום ית' - הוא קבוע ומסויים, ואין לו תובעים, והאדם מתרגל בו בנקל - וכל שעושה מחמת הרגל כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת כנודע.

משא"כ המצות שבין אדם לחבירו - הוא בלתי קבוע ובלתי מסויים, והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה - ועל כן סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה."

שאלה: הוא כותב שבעבודה בין האדם למקום נוצר הרגל ובעבודה בין אדם לחברו זה לא קבוע. הרבה פעמים יש תחושה בעשירייה שהפעולות שאנחנו עושים בינינו הופכות כבר לסוג של הרגל. איך ניצור כל הזמן חידוש בין החברים, שזה לא יהיה הרגל?

אם אתם לא משתנים לגמרי אז אין שינויים, אבל אם אתם כן משתנים, ואתם בני אדם, אתם משתנים בכל פעם, אז יש ביניכם בכל פעם שינויים ביחסים ביניכם. ואם אתם רוצים להתקרב זה לזה ולהיות קצת יותר "כאיש אחד בלב אחד", אז העבודה שלכם כל הזמן קיימת כעבודה בשינויים ומלמדת אתכם על כל מיני אופני הקשר שיש ביניכם. לכן דווקא מעבודה כזאת שבין החברים, תגיעו להתקדמות לקשר עם הבורא.

תלמיד: האם בצורה חיצונית צריך לעשות שינויים כל הזמן או שלא צריך?

לא, אתם בעצמכם מרגישים שאתם כל הזמן נמצאים בשינוי וזה יחייב אתכם לעשות שינויים בקשר ביניכם. אם אין שינויים ביניכם ואתם לא מרגישים שאתם נמצאים בצורה דינמית כזאת משתנה, אז זו בעיה כי איך תתקדמו, איך בכל פעם תקבעו שינויי קשר ביניכם יותר ויותר?

תלמיד: אמרת פעם שגם אם נראה שהמצב קבוע, אותו דבר, יש כל הזמן שינויים. אז יכול להיות שגם אם לפעמים לא רואים שינויים, כן יש שינויים.

אבל הכול מדובר כלפי האדם. אני לא יודע אולי מה יש שם, אבל אנחנו צריכים לזהות בינינו כל הזמן שינויים ולהשתדל על פניהם בכל פעם לקבוע קשרים חדשים, טובים, להדק את עצמנו.

תלמיד: אם לא מרגישים שינויי זה משהו שצריך להטריד אותנו?

כן, ודאי. אם לא היו שינויים בעם ישראל, אז מה היו כותבים בתורה, מה הם היו עושים, איך היו מתקדמים?

שאלה: רציתי לברר את העניין של ההרגל לעומת עבודה עם שינויים. בעבר שמעתי ממך שבהרגל עצמו יש תענוג, כלומר אם אני עובד מתוך הרגל אז אני בעצם מנסה למשוך לעצמי תענוגים?

אם ההרגל הוא תענוג ואתה מושך את ההרגל, אז אתה מושך תענוג.

תלמיד: אם אנחנו מרגישים שיש הרגל בעבודה, אז אנחנו צריכים לחשש שאולי העבודה היא לא נקייה?

כן.

שאלה: בעל הסולם כותב כאן, שכשאדם משפיע או לבורא או לזולת אז הוא מרגיש ריקנות ולא מרגיש טעם בזה, ואז על ידי יגיעה גדולה הוא מגיע לטבע השני, לדבקות. השאלה היא האם כשאדם מגיע לדבקות הוא מרגיש טעם? מה הקשר בין דבקות לטעם, יכול להיות שאפשר להגיע לדבקות בלי טעם, למה צריך להיות קשר?

כשאדם נמצא בדבקות בזולת, אז כל מה שהוא מרגיש זה את מה שיש בזולת ומה שיש בו, ומשני הרגשות האלה הוא מרגיש את הבורא, כבר מרגיש משהו מהבורא. וככול שהוא מרחיב את הקשרים שלו עם הסביבה, כך הרגשת הבורא בתוך הקשר ביניהם יותר ויותר חזקה ומיוצבת היטב. זאת כל העבודה שלנו, כל ההתקדמות שלנו.

תלמיד: הוא כותב, " שכל פעולה לזולתו, הן להשי"ת והן לבני אדם, מורגש אצלו כמו ריקנית לבלי מושג".

אם זאת סתם פעולה לזולתו, כן. אבל אם זאת פעולה לזולתו כדי להתקרב לבורא, אז הוא מרגיש כבר את הפעולות האלה כפעולות רוחניות.

תלמיד: כדי להיות בדבקות אדם צריך להרגיש טעם בפעולה הזאת, בפעולת השפעה, או שאין קשר? אפשר להיות בדבקות ולא להרגיש טעם בפעולת השפעה?

כדי להיות בדבקות האדם צריך להרגיש את החברים, להרגיש את הבורא, להרגיש את הקשר ביניהם, ולדעת על ידי מה הוא מחזיק את הקשר.

תלמיד: האם אפשר להיות בדבקות ועדיין להרגיש ריקנות כמו שהוא כותב כאן, או שחייב להיות טעם?

האם אפשר להיות בדבקות ולהרגיש ריקנות?

תלמיד: לפי מה שהוא כותב, כן, פעולה לזולתו, מה שמחוץ לי זה ריקני.

לא, אם הוא מרגיש בדבקות זה לא יכול להיות.

תלמיד: כלומר הוא חייב להרגיש טעם?

כן.

תלמיד: יש הנאה בפעולה הזאת?

כן, הדבקות חייבת להביא לו טעם.

תלמיד: הטעם הוא מדד?

כן. קשה היום, אלה דברים שלמדנו ולא למדנו, אנחנו נופלים ביניהם, אנחנו רוצים לברר ולא יכולים עדיין, זה טוב.

שאלה: בעל הסולם כותב "הננו רואים בשתי עינינו, אשר כלפי העוסק בתורה ומצות לשמה, הנה אפילו מצד המעשיות שבתורה, אינו מרגיש שום הפרש בב' חלקי התורה. כי בטרם שמשתלם בהדבר הכרח הוא, שכל פעולה לזולתו, הן להשי"ת והן לבני אדם, מורגש אצלו כמו ריקנית לבלי מושג". אז מהם שני החלקים שבתורה אם כל הפעולות לזולת ולבורא הן הינו הך?

הוא לא מרגיש הבדל, זה מה שהוא אומר. כשאתה משפיע לבורא או כשאתה משפיע לזולת, מההשפעה אין לך שום מילוי.

תלמיד: הוא מרגיש שאין לו הפרש בין שני החלקים, מה הם שני החלקים שבתורה?

אנחנו עוד נלמד את זה.

שאלה: בעל הסולם כותב, שהפעולות האלה של המצוות שאנחנו עושים בין אדם לחברו ובין אדם למקום, עושים, מתייגעים, ומרגישים בסופו של דבר "כמו ריקנית לבלי מושג".

כן.

תלמיד: אבל הוא נותן פה תקווה, הוא אומר "אולם ע"י יגיעה גדולה, נמצא עולה ומתרומם לאט לאט לטבע שני". כלומר, עד שאני לא משלים את המצב "יגיעה גדולה" בין אדם לחברו, אין לי את המעבר להרגשת טבע שני?

כן.

תלמיד: מה זאת יגיעה גדולה?

כשאתה משתדל למצוא תענוג בנתינה.

תלמיד: למי?

לחבר ואחר כך לבורא.

תלמיד: ביגיעה כלפי החבר אני צריך להרגיש תענוג?

כן. למה לא?

תלמיד: אם אני אוהב את החברים שלי ובאהבת החברים ובלשרת אותם אני מרגיש תענוג, אז הפעולה שאני עושה עבורם היא כדי להרגיש תענוג, כי המילוי שלי הוא התענוג. כדי לעבור לשלב הבא אני חייב להשלים את המצב הזה, לעשות למענם, לעשות עבורם, לעשות לטובת אהבת חברים. אם בסך הכול התוצאה של כל הפעולות האלה היא כדי להביא לי תענוג, אז אני נשאר באותו מקום בעצם.

נכון.

תלמיד: אז מה לעשות? איך להרגיש את היגיעה הגדולה?

על זה באה יגיעה גדולה, שאנחנו רוצים להגיע למצב שהיחס לחברים יהיה לא דרך הרצון האגואיסטי שלנו, אלא דרך הרצון להשפיע.

תלמיד: ואיך לבטל את הרצון האגואיסטי שלי, זה הדבר היחיד שמחזיק אותי בכלל?

זה מה שהוא מסביר לך.

תלמיד: אז בעצם רק את זה צריך לבקש, שיבטל לי את הרצון האגואיסטי?

ודאי, חוץ מזה אנחנו לא צריכים שום דבר.

שאלה: כתוב "המצות שבין אדם לחבירו - הוא בלתי קבוע ובלתי מסויים, והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה - ועל כן סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה".

כן, כי הוא פוגש את זה בכל רגע ורגע.

תלמיד: מי הם התובעים והמסובבים אותו?

החברים שלו.

תלמיד: האם כלפיהם אפשר להכיר בזה שהפעולות כן טובות או לא טובות?

כן.

שאלה: באיזה אופן הבורא קבוע ומסוים?

בטוב ומיטיב.

שאלה: עדיין לא ברור מה ההבדל בין מצוות בין אדם לבורא לבין מצוות בין אדם לאדם?

בצורה חיצונה כמעט ואין שום הבדל אם זה על מנת להשפיע לבני אדם או לבורא. רק שלבורא אתה לא יכול להשפיע שום דבר כי הוא לא בעל חיסרון, ולכן כדי להשפיע לבורא אנחנו יכולים להשפיע לבני אדם ודרכם אנחנו מתכוונים לבורא.

שאלה: עבודה בכוח ובפועל דווקא על אהבת הבורא, האם היא גם מתבצעת לפי הסדר שמאהבה לבריות מגיעים לאהבה לבורא?

מאהבה לבריות אנחנו מגיעים לאהבה לבורא. למדנו את זה מלכתחילה שזו המצווה הראשונה, "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

אני רואה שהנושא הוא די מעורפל ולא כל כך מובן ולא כל כך מדליק ומשמח. זה מורגש מאוד.

תלמיד: הוא מאוד מדליק והוא מאוד רלוונטי, פשוט מאוד קשה לשאול כי הוא חמקמק.

אז עוד יותר לשאול.

תלמיד: נניח שאני רוצה להתחבר עם חבר, כי נאמר לי שבפעולה הזאת לדאוג לחבר אני יוצא מעצמי ואני ארוויח מזה. במקום להיות שקוע באהבה עצמית, ואנחנו כבר מרגישים שאין בזה טעם, אומרים לי, "תצא, תתחבר עם החבר, תתחבר עם העשירייה, שם אתה תזכה לתענוג יותר גדול". זה סוג של מצווה שבן אדם לחברו, אני מתחבר כדי לצאת מעצמי.

כן.

תלמיד: האם זה כאיש אחד בלב אחד? איפה התורה פה?

לגמרי לא, כי יש לך מטרה אגואיסטית בלבד. אני רוצה להתחבר עם החבר כי שם אמצא תענוגים יותר גדולים, זה כמו שאתה הולך להרוויח איתו באיזה ביזנס.

תלמיד: אז מה הן מצוות בין אדם לחברו שהן לא ביזנס?

שאתה עוזר לחבר להגיע למטרתו.

תלמיד: למה שאני אעשה את זה?

כי על ידי זה אתה דומה לבורא, אתה מתקרב אליו, אתה מתעלה מעל דרגת האדם.

תלמיד: האם פעולה כזאת היא בין אדם לחברו?

כן.

תלמיד: איפה הבורא נכנס לתמונה, אם זה בהקשר של שבועות, כשהוא יורד, נותן לנו את התורה? בינינו זה איכשהו ברור, אבל כשאתה מערב את הבורא, את המצוות למקום, שם זה כבר הופך להיות הרבה פחות מורגש.

יש בורא ויש נברא. כדי להביא את הנברא לדרגת הבורא, שירגיש שהוא מגיע לדרגת הבורא, אז הבורא ברא אותו בצורה הפוכה מעצמו ונתן לו הזדמנות לשנות את הטבע שלו, לשנות את ההתנהגות שלו, את הכול, לקנות כלים אחרים כדי להיות כבורא, להעלות את הנברא לדרגת הבורא. מה קורה הלאה?

כדי להביא את האדם לדרגה הזאת צריכים להתחיל להוציא אותו קודם כל מהטבע שהוא נמצא בו, שזה היצר הרע, שאדם רוצה אך ורק להגיב על כל מה שהוא רואה ומרגיש במציאותו, שהוא רק מחפש לעצמו בכל רגע איך להיטיב לעצמו, וכך הוא חי. בזה הוא הולך ומתייצב יותר ויותר, זאת אומרת מיום ליום הוא נעשה יותר אגואיסטי, יותר גרוע, יותר מיוצב באגו שלו. עד שמתחיל להרגיש שכל יום ויום במקום להרוויח כמו שחשב קודם, הוא מפסיד בזה, והטבע שלו, דווקא הטבע האגואיסטי הוא שמפריע לו. מה לעשות? הוא לא יכול לצאת מהטבע הזה.

הבורא מביא לו שיטה, "אתה יכול להחליף את הטבע שלך מטבע קבלה לטבע השפעה. בטבע של השפעה אני חי, אני נמצא, אתה רוצה להיות כמוני? בבקשה". אז יש כאן עניין שבמקום לשנוא את הזולת אתה צריך לאהוב את הזולת. זה לאט לאט יביא לך התקרבות לאחרים, חיבור עם האחרים, ובמקום שנאה תהיה אהבה. זה בעצם מה שאנחנו משתדלים להבין ואיכשהו לבצע.

שאלה: כלומר המאמץ שלי לאהוב מישהו שנמצא מחוץ לי הוא יביא לזה שהוא יהיה קרוב אליי, ואז אני ארגיש שאני אוהב את הפעולה הזאת של להשפיע לו, ואני אקבל מזה תענוג כי הוא כבר חלק ממני. אהבת הזולת היא לא קיימת אצלי, אני ארגיש טעם ושמחה בזה רק אם אני ארגיש שהחבר הוא באמת חלק ממני.

כן.

תלמיד: כשאנחנו עושים את המאמץ החבר עדיין לא חלק ממני, ואז אין תענוג בזה. התענוג מתחיל להיות רק כשאני מקבל הרגשה שהוא חלק ממני.

כן.

תלמיד: האם הפעולה הזאת היא המצווה בין אדם לחברו, שמחברת אותו לחבר והם הופכים להיות כאחד?

זה מחבר ביניהם, אבל מה המטרה?

תלמיד: זאת השאלה. אם אני יכול ומסוגל לעשות כזאת פעולה, האם לא השתמשתי כבר בכוונה הנכונה? איך יכולתי להגיע בכלל לחיבור עם החבר, להרגשה כזאת שהוא חלק ממני, אם לא השתמשתי בכוונה שאני רוצה להגיע בזה לבורא. כי אין לאדם כוחות לעשות את הפעולה הזו, אלמלא יש לו מטרה לעשות נחת רוח לבורא או איכשהו להשוות צורה לבורא. בעצמו הוא לא יכול לעשות פעולה של אהבת חבר בלי סיבה נוספת.

אני מבין שבתוך ההגעה להרגשה כאחד עם החבר יש כבר את המטרה ואת הכוונה, כי אחרת לא הייתי יכול להגיע לזה.

כן.

תלמיד: המצב הזה שאנחנו מגיעים אליו, שאנחנו נמצאים עם החבר בהרגשה שאנחנו כאחד, האם זו המצוות שבין אדם לחברו?

כן. אם אני רוצה לגרום לאדם כל טוב לפי רצון הבורא, אז זה נקרא שאני אוהב אותו.

תלמיד: ובעל הסולם כותב במקום אחר "בהשתלם האדם באהבת זולתו בנקודה הסופית הוא כבר כאילו הגיע לאהבת הבורא", אם אני מבין נכון.

כן.

תלמיד: אז מה הן המצוות האלה בין אדם למקום? כי בעצם בהשתלם המצב הזה שאני מגיע לאהבת החברים, אין שם עוד פעולה או שאולי יש. מה הן מצוות בין אדם למקום שצריכות גם להתקיים?

אני מגיע למצוות בין אדם לחברו ומתוך זה אני מגיע למצוות בין אדם למקום.

תלמיד: אם הגעתי להרגשה של "כאיש אחד בלב אחד" עם חבר או עם עשירייה, מה זה אומר שיש גם מצוות בין אדם למקום?

זה אומר שעכשיו אנחנו יכולים יחד כולנו להתחבר עד כדי כך שנעלה את הבורא מעלינו.

תלמיד: וזה מפני שאנחנו גם אומרים "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

כן.

שאלה: יוצא שאנחנו מנסים להבין מה זה בין אדם למקום כרגע, וזה בכלל לא רלוונטי לנו. אנחנו צריכים קודם כל להתחבר ורק כעשירייה או כזולת ביחד, אפשר בכלל להבין מה זו מצווה בין אדם למקום.

כן.

תלמיד: האם זה המעמד שאנחנו מתחברים כאיש אחד בלב אחד, שאנחנו מתחילים לקבל את התורה ולעבוד עם הבורא?

כן.

שאלה: אני רוצה לשאול על הטעם בעבודה בין אדם לחברו. בקבוצה, ברור שאם אני מתאר מצב לפני מחסום, הטעם הוא אגואיסטי. יש אנשים שמאוד נהנים מכך שהם מפיצים, יש כאלה שאוהבים ללמוד, יש כאלה שאוהבים לעשות פעולות נתינה בחברה. והטעם, ברור שהוא חומר דלק אגואיסטי. האם כדאי לחפש דווקא פעולות בהן אני לא מרגיש טעם? כי הטעם האגואיסטי בעצם לא נותן לי להתקדם.

ואיך אתה מצייר לעצמך מצב שאתה כן מתקדם?

תלמיד: לפי מה שהוא כותב, שאני מרגיש ריקנות.

ומה אז?

תלמיד: ואז אני בכל זאת עושה יגיעה ולפחות אני לא משוחד, כי אם יש חומר דלק אז ברור שהאגו שלי מעורב. האם כדאי לחפש דברים שאני דווקא לא אוהב, למשל אני לא אוהב ללמוד, אז אני צריך ללמוד. מישהו לא אוהב לעשות פעולות נתינה, ממש סובל מזה. או לעשות מה שאני אוהב?

לא, אם אתה תזרום רק עם מה שאתה אוהב, אתה לא תצא מזה. אתה צריך בכל זאת להשתדל להידמות כל פעם לבורא, וזה על ידי כך שתתקרב לחברים. אז כל יום ויום תהיה לך מטרה מיוחדת, עוד ועוד להיות קרוב לחברים.

תלמיד: אז לחפש פעולות שאני לא מרגיש בהן טעם?

לא, השאלה היא לא אם יש טעם או אין טעם, אלא חיבור, להגדיל את החיבור ביניכם.

תלמיד: חיבור זו מילה כללית. בחיבור יש המון פעולות בחלקן יש טעם ובחלקן אין טעם, אז לחפש פעולות שיש בהן טעם או כאלה שאין בהן טעם?

הייתי אומר גם וגם.

תלמיד: כי אי אפשר בכלל בלי טעם, אחרת אני לא אוכל לפעול בכלל, צריך ממשהו לחיות.

כן. ודאי, במצבנו זה עדיין כך.

שאלה: האם יהיה מדויק יותר לומר שבפעולות שאנחנו עושים אנחנו צריכים לחפש ממה החבר נהנה, איפה החבר מרגיש טעם?

לא. החבר יכול להרגיש טעמים בכל מיני צורות שבכלל לא קשורות.

תלמיד: לא, הבירור שלנו זה לחפש את הפעולות שעושים כלפי החבר שמפריעות לו להתקדם למטרה המשותפת בינינו. לא לספק את הצרכים האגואיסטיים שלו, אלא את הצרכים האגואיסטיים שלו למען המטרה.

כן.

תלמיד: אז לא לחפש את ההנאה שלי, אלא לחפש את ההנאה של החברים בפעולות שעושים כלפיהם?

כן. זה מה שרב"ש כותב כל פעם במאמרים שלו.

שאלה: מה עושים במצב שחלק מהחברים מרגישים שהנושא מעורפל, לא מדליק, לא משמח?

זה טבעי ואנחנו רואים את זה גם בקבלת התורה. יש כאלה שרצו לקבל את התורה והיו כאלו שעמדו מרחוק. והם מתחלפים אלו עם אלו, יום אני ככה ויום אחר אני ככה. וזה טוב, וזה נכון, כי כך מגיע הכלי להתכללות, זה קורה לכל אחד ואחד.

תלמיד: איך לעורר זה את זה במצב כזה? איך אלה שרצים קדימה לקבלת התורה יכולים למשוך את אלה שעומדים בצד ולהיפך?

יש לנו ערבות, יש לנו פעולות לדבקות, יש לנו כל מיני תרגילים שאנחנו צריכים לעשות, אסור להזניח את זה.

תלמיד: תן לנו דוגמא, מה עלינו לעשות?

לעשות כל מיני תרגילים לעורר את החברים שיהיו מחויבים להתקשר לאחרים ובצורה כזאת כולם ישתתפו. אין ברירה, אני מרגיש זאת גם על עצמי, חוץ מהבעיות הרגילות שלי, וכל זה לטובה.

שאלה: סיפרת שהיית מגיע לאסיפה בתחילת הדרך והחברים היו יושבים שם כל ערב. אתה יכול לספר מהניסיון שלך, מה זה נקרא לשבת כל ערב עם העשירייה?

לא, אני לא הייתי איתם, רב"ש אמר לי אל תלך, כי שם ישבו זקנים שהיו עושים את זה רק מטעם ההרגל - ההכרחיות ולא מטעם שהיה להם בסוף היום לסכם אותו במשהו.

תלמיד: רב"ש היה יושב איתם?

לא.

שאלה: בפעולה שהכי לא מביאה תענוג, למשל לנקות משהו, תמיד יש תענוג עתידי שמאיר מלהשיג רוחניות, אדם לא מבין מה זה. אבל בגלל שבעולם הזה כבר אין מה להשיג, התענוגים די קטנים, יש תענוג עתידי אם אני אתייגע, בסוף אני אקבל רוחניות, הדבר הזה תמיד ותמיד לא נקי.

ודאי.

תלמיד: זה טוב, כך זה צריך להיות?

בינתיים, זה נקרא מלא לשמה מגיעים לשמה.

תלמיד: אני מרגיש שאם הדבר הזה יעלם יהיה מאוד קשה להישאר בדרך?

בטוח, זה בלתי אפשרי.

תלמיד: אז בסדר להשתמש בזה?

כן, כל מה שאדם מקבל, הוא מקבל מטעם ההכרחיות להתקדם. אנחנו צריכים להבין שבלי הפיתויים האלה בדרך, לא היינו עושים אף צעד קדימה.

שאלה: מה אנחנו בחברה רוצים להראות לחברים? האם אנחנו רוצים להדגיש בחברה אחד לשני שלהשפיע זה נותן תענוג ואנחנו רוצים ממש לעורר את הדבר הזה או ההיפך, שהתענוג האמתי הוא שאנחנו מחפשים להשפיע בלי תענוג? מה להקרין לחברים כדי שהם יתקדמו יותר טוב?

מה שאנחנו בעיקר יכולים להראות להם אלה פעולות השפעה מכל אחד לאחרים. כי כוונות אנחנו לא יכולים למסור, לפתוח ולגלות, אבל פעולות כן, וזה מה שצריכים.

תלמיד: הבעיה היא שהפעולות שאנחנו יכולים להראות הן פעולות חיצוניות בלבד.

אז מה?

תלמיד: זה דווקא יכול קצת לנתק.

למה זה יכול לנתק כשאני רואה שהחבר שלי משפיע ממש? לא.

תלמיד: אפשר למשל להראות לחבר שאני מתבטל כלפיו למרות שאני לא בדעתו?

למרות שאתה לא מתבטל.

תלמיד: כן, וזה עוזר למרות שאני בפנים?

ודאי שזה עוזר, כי הפעולות החיצוניות שלנו, אפילו שהן שקריות, החבר מקבל אותן בצורה אמתית. זה מעורר אותו ואז הוא עושה את אותו הדבר וכך זה עובר מאחד לשני, זה נקרא "איש לרעהו יעזורו".

תלמיד: אם אנחנו כבר מתחברים אנחנו נדרשים לעשות את פעולת "נעלה את הבורא מעלינו". מה ההבדל בין נעלה את הבורא מעלינו, לבין נתחבר בינינו? נשמע שיש פה שני שלבים באחד לחבר את כל החברים בתוכי ליחידה אחת ובאחר לפרוץ את החומה. במה שונה השלב השני מהראשון?

בשלב הראשון אתם מתחברים, בשלב השני אתם מבצעים משהו.

תלמיד: מהו הביצוע?

בחיבור, אתם רוצים לפרוץ את הגבול שיש ביניכם לבורא.

תלמיד: הבורא לא צריך זאת, אנחנו אלו שצריכים את זה להתקדמות שלנו.

זה משהו אחר, אז מה?

תלמיד: אם התחברנו אז למה אנחנו צריכים עוד פעולה כדי להתחבר יותר?

נגיד שהתחברתם, אבל מה אתם עושים בחיבור?

תלמיד: אם אני מבין נכון, חיבור של עשירייה זו השפעה הדדית זה לזה ללא שכר, תכונת הבורא שולטת בחברים ויש מעין זרימה הדדית. איפה פה התוספת כי זה כבר הבורא?

אבל זו עדיין לא פעולה. התחברתם, מה הלאה?

תלמיד: מהי פעולה?

אתם מגלים עכשיו את הבורא במרכז הפעולה שלכם ומשפיעים לו נחת רוח.

תלמיד: אנחנו משפיעים לו נחת רוח יותר מאשר כשהתחברנו?

להתחבר זה דבר שעשיתם ביניכם, אבל להשפיע לבורא נחת רוח זה כבר משהו אחר. זה להתקשר אליו, לקחת אותו לתוך המערכת שלכם ולעשות זיווג עם הכלים שלו כדי למלא אותו בכל הרצון שלכם.

תלמיד: האם אנחנו מנסים להתעלות ולהשפיע לו כנגד ההתנגדות הטבעית של כל חבר וההתנגדות המשותפת שלנו זה כלפי זה?

שיהיה כך.

שאלה: האם יש יחס בין חפץ חסד וקבלת התורה?

כן.

תלמיד: מהו היחס הזה?

חפץ חסד לא רוצה לעצמו כלום אלא רק רוצה להשפיע לאחרים.

תלמיד: איך להגיע לאהבת הזולת בלי אהבה עצמית?

אהבה עצמית יש לך מלכתחילה, מהלידה, ועל פניה עליך לרכוש את אהבת הזולת.

תלמיד: אהבה עצמית היא הדלק, למדוד את הבורא כנגדה. בלי מסך אין אפשרות להתגבר על אהבה עצמית?

נכון.

תלמיד: האם אי אפשר לתת נחת רוח בלי מסך?

אי אפשר

שאלה: מהי נקודת המעבר משירות החברים לשירות הבורא?

כדי לשרת את החברים אני עושה פעולה עצמית, ואילו כדי לשרת את הבורא אני חייב לעשות פעולה קבוצתית.

שאלה: אמרת שאני מתחבר בחברים עד כדי כך שלא משנה אם אני או החבר מרגישים את התענוג בהתכללות החדשה. מהי העבודה ומהי הקבלה כאשר כבר לא משנה מי הנהנה?

זו ההתכללות השלמה שאליה אנחנו משתדלים להגיע, להיות "כאיש אחד בלב אחד".

תלמיד: אחר כך אמרת שבדביקות הזאת אני מרחיב את הכלים של החברים עד הבורא. מה זה להרחיב את הכלים של החברים עד הכלים של הבורא?

זה נעשה על ידי העליות שלנו יותר ויותר.

שאלה: אם בתמורה לאהבת הזולת אנחנו מקבלים כתשובה את הרע, האם עלינו להאמין שהבורא נותן לנו תשובה כזו כדי ללמד אותנו לאהוב ללא שום תמורה?

ודאי שכל מה שאנחנו מרגישים מגיע מהבורא, זה אומנם יכול להיות לבוש בתוך החברים, בתוך כל מיני אופנים אבל זה ממש מגיע מהבורא. הבורא רוצה שכך נרגיש ונבין.

תלמיד: האם מתוך הרגשת הריקנות שאנחנו מרגישים באהבת הזולת נלמד לקבל את התורה?

כן, לאט לאט.

שאלה: מה עלינו לשנות כדי להתקרב לבורא אם מאחורי כל חבר נמצא הבורא, האם זה אור התורה שמשנה אותנו?

במידה שאנחנו מתקרבים לחברים כך אנחנו מתקרבים לבורא שנמצא מאחוריהם. כי את הבורא בעצמו אנחנו לא יכולים לזהות, אבל בצורה שהחברים מוצגים על ידו, אנחנו יכולים להתקרב אליו דרכם.

שאלה: אנחנו רוצות לאהוב את החברים וזה גורם לנו לדבקות בבורא ולהתעלות מעל האגו, אבל גם מביא אותנו למצב של אדישות ביחס לאגו. האם זה חלק מהתיקון, האם ככל שהאגו הופך אדיש אנחנו דבוקות יותר בבורא?

את זה אני לא יכול להגיד, אבל זה קורה בדרך.

שאלה: אנחנו שומעים שכדי להגיע לאהבת הבורא צריך אהבת חברים. איך להכיר בזה? אנחנו מבינים שצריך שתהיה גם שנאה ואם אין לנו שנאה אז אנחנו לא יכולים להגיע לאהבה, אין אחד בלי האחר. איך להרגיש כאן גבול?

זה יבוא, אנחנו נגלה את הגבול בין זה לזה ונאתר איפה אנחנו רוצים להיות ואיפה אנחנו נמצאים.

שאלה: אני שומע כל מיני שאלות בנוגע לתועלת שתהיה לנו ומרגיש ששכחנו שיש לנו את כל הכלים שצריך, ואת כל הפעולות שאנחנו יכולים לעשות בכל מצב. התבטלות.

אתה צודק.

תלמיד: איך אני יכול לעזור לאחים שלי להירגע, להכניע את הראש, לחזור לעבודה ולהפסיק לדאוג איזו תועלת תצא להם מזה?

על ידי הדוגמה שלך.

שאלה: דיברנו על זה שטעם ומילוי לעצמי זו לא הדרך להתקדמות. בקשר לשמחה, אם אני שמח מהדרך אז נראה שאין פה מילוי. האם יש פה משהו שונה?

לא, אנחנו נברר ונראה שאין כאן שום שוני.

שאלה: כתוב שאהבת חברו ואהבת המקום הופכים להיות חופפים בשלב כלשהו. מהו המצב הזה?

המצב הזה הוא שהם מתקרבים ואז אני באמת מגיע לשורש אחד.

שאלה: המרחק שאני רואה ביני לבין החברות ממש מכאיב לי בלב וגורם לי להרגיש חסרת תקווה, זה ממש מפחיד אותי כי אני מרגישה שלא אוכל להגיע לבורא. איך להשתמש בכל הרגשות האלה להתקדמות?

אנחנו נגיע למצב שתדעי איך להשתמש בכל מה שיש בך. אין בך שום דבר שאפשר לזרוק סתם, כל דבר נכון לשימוש.

שאלה: כשאנחנו מתחברים, איך לא להירגע מזה שכביכול העבודה הסתיימה אלא לעבור למילוי הכלים של הבורא ולעשות בזה קפיצה?

אנחנו כל הזמן לומדים זאת.

(סוף השיעור)