שיעור בוקר 24.12.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 482,

מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות"

קריין: "כתבי בעל הסולם" עמ' 482, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות", כותרת "ואהבת לרעך כמוך".

ואהבת לרעך כמוך

"עוד יש לנו להתבונן ולהבין כוונת הכתוב גופו באמרו: "ואהבת לרעך כמוך", שפירושו לפי הפשט, הוא לאהוב את חברך באותו שיעור שאתה אוהב את עצמך. ואנו רואים שאין הציבור יכול לעמוד בו כלל. ואילו היה כתוב "ואהבת לרעך כמו שהוא אוהב אותך", גם זה לא היו רבים שיוכלו לקיים אותו באופן מושלם, אבל עכ"פ זה מקובל על הדעת.

אבל לאהוב את חברו כמו שהוא אוהב את עצמו, אין זה לכאורה בגדר האפשרות. ואפילו אם לא היה בעולם אלא איש אחד זולתו, היה זה גם מן הנמנע, ובפרט שהעולם מלא אנשים, ואם יאהב את כולם כמותו, לא ישאר לו זמן בעד עצמו. כי ודאי הוא שצרכיו שלו הוא ימלא מבלי להחסיר, ובחשק רב ימלאם, באהבתו את עצמו.

לא כן לענין צורכי הכלל. שאין לו סיבה חזקה שתעורר רצונו לפעול עבורם - ואפילו אם היה לו רצון - האם יוכל לקיים את המקרא כפשוטו - האם כוחו יעמוד לו? ואם כן איך תחייבנו התורה דבר שאינו יכול לעמוד ולקיים כלל?

ואין לעלות על הדעת כלל, אשר הכתוב הזה נאמר בדרך הגזמה ח"ו, כי מוזהרים ועומדים אנחנו על "לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו". ולזה הסכימו כל המפרשים לפרש המקרא כפשוטו. ויותר מזה אמרו, שחייב למלא צרכי חבירו, ואפילו במקום שהוא עצמו נמצא חסר בו, גם אז הוא מצווה ועומד ליתן צרכי חבירו. ולהשאיר את עצמו בחיסרון. כמו שפירשו התוספות קידושין כ. ד"ה כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, ומפרשים שם התוספות בשם הירושלמי וז"ל: "דפעמים אין לו אלא כר אחת אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים כי טוב לו עמך, ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו, זו מדת סדום, נמצא שע"כ צריך למסור לעבדו, והיינו אדון לעצמו"."

תלמיד: איפה עובר הגבול בין הדאגה ההכרחית לבין הקיום של המצווה של "ואהבת לרעך כמוך"?

צריכים לקבל את ,ואהבת לרעך כמוך" כחוק הכרחי. זה ברור?

תלמיד: זה ברור אבל הוא מקשה, שאם הוא יעשה ככה לא יהיה לו זמן לדאוג עבור עצמו, אפילו אם יהיה אדם אחד זולותו גם יהיה מן הנמנע. אז איך האדם מברר את העניין הזה של קיום עצמו ההכרחי, לעומת קיום המצווה?

אם אדם מוכן להתנתק מעצמו ולדאוג לצרכי חברו, אז יוצא שהוא ידאג גם לעצמו וגם לחברו באותה מידה, זאת אומרת כאילו שזה מחולק לשניים. ואם יש לפניו מיליון אנשים, אז ככה צריך גם לחלק את עצמו כלפי כל הקהל.

תלמיד: איך אדם שרוצה בדרך לקיים את המצווה הזאת יודע לברר מה שייך למצווה הרוחנית ואהבת לרעך כמוך, ומה הוא כבר נכנס לגדר של קיום גופו עצמו ההכרחי שבו כביכול אסור לו לפגוע?

אני לא יכול לענות. יש כאן הרבה מאוד שאלות, וככל שאני אענה יהיו עוד ועוד שאלות, אבל ברור הוא שאסור לו לדאוג רק לעצמו.

תלמיד: אם אנחנו כמה חברים בעשירייה מרגישים שיש לנו מטרה אחת, ולאט לאט זה מיטשטש ההבדל, אם אני דואג לעצמי או דואג לחבר זה לאט לאט שווה. האם יכול להיות מצב כזה שאדם בעצם לעצמו ועל ידי זה הוא גם דואג לאחרים?

יכול להיות שאתם בונים כזאת חברה, שברגע שאתה מתייחס לעצמך זה שווה כמו שאתה מתייחס לכולם. יכול להיות, אבל מדובר בצורה פשוטה.

תלמיד: זה לא בהכרח הפעולה רק שאני דואג לחבר ולא לדאוג לעצמי, אלא יותר למה אני משייך את עצמי, לאן אני שייך.

אתה שייך לקבוצה שלך.

תלמיד: ובתוך העשירייה, אם החברים מבינים שאני צריך לקיום בשביל עצמי. יכול להיות שאותה פעולה שאני אעשה על עצמי תהיה גם בשבילם?

אם ככה סיכמנו, אחרת לא.

תלמיד: מה זאת אומרת, אם ככה סיכמנו?

כל המשפטים האלה הם צריכים הסכמת הציבור. הציבור יכול להיות עשירייה או קבוצה או מדינה, אבל הם צריכים הסכמה.

תלמיד: מי זה "עבד עברי", שככה צריך להתייחס אליו כמו שכתוב כאן?

מה כתוב על זה?

תלמיד: שהוא קונה "כי טוב לו עמך" והוא נותן את הדוגמה שצריך לתת לו כרית, ואם לא אז זה ממש מיטת סדום. אז מי זה? הוא לא כותב שזה חבר, זולת, דווקא עבד. מה זה עבד?

אנחנו מלכתחילה עם השכל שלנו, עם מה שאנחנו רגילים, התנאים שקיימים בעולמנו, לא יכולים להבין בדיוק מה זה.

תלמיד: אני מבין שכרית זה משהו מאוד חשוב וקרוב לאדם שצריך לתת, אבל מי זה העבד? למה זה לא חבר, זולת? מה זה ההבחנה הזאת, דווקא עבד. זה לא מישהו שאני צריך להתחבר איתו, זה לא מישהו מהעשירייה שלי כנראה.

לא. הוא לוקח אדם שהוא הכי פחות מכולם.

תלמיד: ועדיין כאילו צריך לתת לו כרית.

כן.

תלמיד: בקטע הוא אומר לכאורה זה בלתי אפשרי בעצם, ואז הוא מסביר למה, הוא אפילו נותן דוגמה של עבד עברי, הוא אומר אפילו כלפי בן אדם אחד שהוא עבד שלך כביכול, אתה צריך לשרת אותו בצורה כזאת שאתה הופך אותו לאדון שלך. אז מה אפשר להבין מזה, שאנחנו צריכים להגיע למצב שכל האנושות זה אדון שלנו?

כן. אני מבין שכך.

תלמיד: אז למה זה בלתי אפשרי, אם אדם בכניעה מוחלטת כלפי האנושות, כלפי כל מה שקורה במציאות שלו? הוא אומר, מה אני יכול לשרת את כולם?

ראשית אין לך כוחות, אין לך הזדמנויות, ושנית אין לך את הטבע, ומצד הטבע אתה רוצה לקיים את זה בכל הכוח, ואין לך את זה.

תלמיד: נכון, אבל זה ציור כזה שכביכול האדם מבטל את הרצון שלו לשלוט על האנושות ומסכים שהאנושות תשלוט עליו, לא כל האנושות, אלא מי שבא איתו במגע.

לא, מדובר על חוק, אז רואים אנחנו שאי אפשר לקיימו.

תלמיד: כן, זה מה שהוא מסביר.

תלמיד: מה זה צרכי חברו? מה זה שאני צריך למלא את הצרכים של החבר?

צרכים של החבר, זה הצרכים של החברים שלי, או חבר אחד או כולם, תלוי את מי אדם יכול להגדיר כחוג שכל החברים שנמצאים בו, והוא צריך לשמור עליהם.

תלמיד: יש לנו עשירייה, יש לנו מטרה משותפת. אנחנו צריכים לדאוג אחד לחברו כדי להגיע למטרה.

כן.

תלמיד: איפה הגבול, זה שאני אומר לעצמי, עד לפה זה הצרכים של החבר שאני דואג לו בשביל שאנחנו נוכל ביחד להגיע למטרה, ומפה זה לא מצדיק את המטרה. האם זה באמת נכון לחשוב ככה?

כן, יש כאן תנאי אחד, שזה מוסכם בין כולכם בעשירייה ואתם שומרים על זה. ומה שיוצא מגדר ההסכמה ביניכם כבר איכשהו מסתדר. וגם, זה יכול להיות שמפעם לפעם אתם עושים בדיקה, עד כמה אתם מסוגלים להיות באותם התנאים, או עד כמה התנאים האלה השתנו מסיבות פנימיות או חיצוניות.

תלמיד: איך אנחנו באמת בודקים כל הזמן את הגבולות האלה, שאנחנו בתוך המסגרת שבה אנחנו יכולים לממש את המטרה, שאנחנו לא חורגים מהמסגרת הזאת?

זה לא פשוט. צריכה להיות קבוצה, כמה אנשים, שניים שלושה נגיד, שהיא שומרת על כל העשירייה, היא מתוך העשירייה עצמה, ופעם בשבוע אתם כולם יחד ישיבה שלכם, עוברים על הכללים שלכם ורואים מה מהם משתנה ומה לא.

תלמיד: הכללים האלה, אתה ממליץ לנו לרשום אותם, זאת אומרת שיהיו לנו כללים ברורים?

אתה יכול לרשום אותם, אבל זה לא חשוב כל כך מה תרשום, אלא חשוב שזה יהיה רשום על הלב.

תלמיד: האהבה מוחקת את הגבולות, מקלקלת את השורה, קשה לעשות בירורים ולהחזיק גם בירור וגם אהבה ביחד. האם יש עצה איך לעשות בירורים בלי שהם יורידו מהאהבה? 

לא, צריך להיות איזון, שהאהבה לא תקלקל את השורה. צריכים לדבר ולבדוק והעיקר זה החיבור, שבחיבור נראה איך הדברים האלה פועלים. 

תלמיד: האם יש איזו עצה איך לעשות את האיזון הזה, עד איפה אפשר לעשות את הבירור, אפילו בצורה פנימית, כשאדם עושה את הבירור בתוך עצמו בלי לפתוח לעשירייה?

כן, זה גם כך. כשהאדם בודק בצורה פנימית הוא צריך לבדוק את עצמו כך שהוא רואה את הדברים האלה כביכול על עצמו, ומרגיש את הדרישות שלו כלפי העשירייה ודן אותם בצורה אובייקטיבית בוא נגיד. 

תלמיד: האם גם כשהוא דן הוא צריך להיות באהבה?

כן. על זה אין ויתור. 

תלמיד: בסוף הקטע בעל הסולם כותב שהאדם נותן את הכרית לאחר נגד הטבע שלו. בעבודה שלנו בעשירייה, כל אחד אוהב את עצמו כמו שכתוב, אבל אנחנו רוצים לאהוב את האחר, זה התנאי שאנחנו בונים בעשירייה. על ידי איזו פעולה אפשר להגיד שאנחנו באמת מקיימים את המצווה הזאת? האם המצב שבו אנחנו קיימים עכשיו זה מצב שבו אנחנו כבר מקיימים את המצווה של "ואהבת לרעך כמוך"? 

לא כתוב איזה תנאים חיצוניים חייבים להיות אלא כלשהם. בהתאם לזה המצווה תהיה קטנה ומצומצמת או גדולה, רחבה ובהיקף גדול. זה מה שאני יכול להגיד. 

תלמיד: האהבה שאנחנו בונים לא קשורה לגשמיות בכלל, זה לא משהו חיצוני?

זה גם חיצוני וגם פנימי.

תלמיד: יחס חיצוני זה מתנות?

צריך להיות גם יחס חומרי מהאדם כלפי החברים. 

תלמיד: אז היחס החיצוני מאחד כלפי האחר כולל לחייך, לכבד.

כולל הכול. 

תלמיד: הכול.

כן, יחס טוב. 

תלמיד: נניח שאני אוהב מישהו לפי החוק שכל מה שיש לי אני נותן לו, שיהיה לו טוב עימך, אבל אותו אחד שאני אוהב אותו, מושא אהבתי, לא מסוגל להיות במציאות שלי, ללא קשר למה שאעשה ואתן לו, כי המציאות שבה אני נמצא הפוכה לגמרי לדרישות שלו מהחיים, הוא לא מסוגל לחיות שם, הוא נחנק. מה עושים במצב כזה? כי אני כן מקיים את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" בכל האפשרויות שיש לי, אני מגדיר את עצמי כאוהב אותו וגם מקיים "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", אבל מושא האהבה שלי, במציאות שהגדרתי לעצמי שבה אני אוהב ומקיים את החוקים, לא מסוגל לסבול אותה, לנשום בה בכלל, הוא נחנק בה. מה אני אמור לעשות במצב כזה חוץ מלהתפלל ולצעוק? 

להתפלל, לצעוק, לבדוק עד כמה אתה צריך להיות בשמירת קשר עימו, ומה אפשר עוד לעשות כדי לקרב את כל הקבוצה, כי אנחנו לא מדברים על שניים, אנחנו מדברים על אחד כלפי אין סוף אנשים.  

תלמיד: הניסיונות שלי לשמור על הביחד גורמים לכך שהוא מתחיל לשנוא אותי יותר ויותר, הוא נדחה ממני. ככל שאני מנסה לאהוב אותו ושיהיה לו טוב, כך הוא יותר נדחה ממני. למה זה קורה? למה אם אני אוהב מישהו בכל היכולות שלי ומוכן למסור את נפשי עבורו, הוא מתחיל לשנוא אותי, למה זה קורה?

הוא לא רוצה להרגיש שאתה כל כך מסור לו, אפילו עד כדי מסירות נפש, ולכן הוא רוצה לקבוע גבולות איתך בצורה יותר חיצונית. 

תלמיד: מה זה נקרא שאני לא אוהב אותו באיזו מידה? איך אני אוהב מישהו, איך אני עושה כך שאני כאילו אוהב אותו ב-80%, מה אני עושה שם?

אני לא יכול להגיד, אלה דברים שנמסרים ללב. 

תלמיד: כן, אבל אם זו תבנית שכל הזמן חוזרת על עצמה, שאני עושה את העבודה שבעל הסולם כותב עליה והתוצאה מזה היא שנאת יתר במציאות שבה אני נמצא עם זה שכלפיו אני עושה את העבודה, משהו לא מסתדר לי בעבודה הזאת. כי אם אני אוהב מישהו לפי החוק הזה, אז צריך להיות יותר ביחד, לא צריכה להיות יותר שנאה.

שנאה לא. אבל הבנה, הבנת הקשר והבנת המרחק אדם חייב ללמוד ולקיים. 

תלמיד: בהכנה אמרנו שאני כל הזמן צריך לקבל שהזולת שעומד מולי הוא יותר גדול, יותר מרומם. מה זה נקרא שיש לי הבנת המרחק, איך להקטין את המרחק הזה, איך עליי לתפקד ברגע שאני אוהב מישהו כך שהוא לא ישנא אותי?

ללמוד אהבה זה מאוד קשה. רק שנבין שבהתחלה האהבה היא מחויבת, מחייבת ממש לקשר קרוב, הדוק, רחב מכולם. 

תלמיד: אם אנחנו לומדים כל הזמן להגדיל את הזולת שעומד מולי, לראות בו כל הזמן תכונות יותר נעלות, אלוהיות, כל הזמן להעלות אותו לדרגת האלוהות, אין סוף, איך אני כאדם שעושה את הפעולה הזאת לא גורם לשנאה וריחוק? איך אני מחבק את זה שאני אוהב כך שהוא לא יתחיל לשנוא אותי בגלל זה?

כנראה שאתה מקרין לו כזה כובד, יחס כבד ממך, שהוא רוצה לברוח ממך, הוא לא רוצה להרגיש בכלל את היחס שלך אליו. 

תלמיד: היחס הכבד הזה הוא כי אני יודע שאין לי שום כוח בכלל להחזיק את החוקים. אני חלש, אז יש לי חוקים, יש לי עוגנים, אני חייב להכניס את עצמי לתוך איזו סביבה עם חוקים שהיא מחזיקה אותי, שאם אני לא אהיה שם, אז אני אעוף לגמרי.

זה לא נכון. אתה צריך להתייחס אליו כמו לכולם, ולאט לאט לשנות את היחס שלך לזולת, כולל כלפיו, בצורה שאתה נפתח לפניהם, ותראה עד כמה אתה מסוגל לזה, עד כמה זה לא מקלקל לך את היחס אליהם, כך שהם ישנו את היחס שלך מטוב לרע. 

תלמיד: אמרת קודם, מפעם לפעם אתם עושים בדיקה בעשירייה באיזו מידה אתם מסוגלים להיות באותם התנאים, או שהתנאים האלה השתנו מסיבות פנימיות או חיצונית. כמו כן אמרת שצריכים להיות בקבוצה שניים שלושה אנשים ששומרים על כל העשירייה. ופעם בשבוע בישיבה כולם עוברים על הכללים שלכם ורואים מה מהם משתנה ומה לא. על איזה כללים אתה מדבר?

על החיבור בינינו בעשירייה ועל הניתוק בינינו בעשירייה. אנחנו צריכים להיות באיזון ביניהם, כך שכל פעם אנחנו נמצאים במשהו שכולם פחות או יותר מסכימים לזה.

תלמיד: למה שלא תהיה הסכמה, זה היסוד שלנו, הרוח שלנו. איזו הסכמה צריכה להיות על הרעיון של החיבור?

זה מאוד קשה. מאוד קשה אפילו לבטא במילים. זה כל פעם משתנה.

תלמיד: מה משתנה פה? הרי המטרה והדרך והמאמצים לקראת משהו גדול. על מה יש להסכים?

להסכים? שכל אחד יתייחס לחברו רק בכוחות שיכול לשלוט בהם ולא שיעזוב את היחס לחבר, יזרוק את החלק שלו באוויר.

תלמיד: מה עושים עם ההסכמה הזאת? אני יכול להסכים כרגע בין החברים עד הרגע הבא.

צריכים לבדוק ולעשות את זה יום יום.

תלמיד: מה יהפוך את ההסכמה שלי לממשית?

שאתה רוצה לקיים אותה קבוע.

תלמיד: זה רצון טוב. אבל איך זה יהפוך להיות למציאות של ממש?

אם אתה עומד על זה אז היא תהפוך אותך למערכת שאתה תרגיש איזה כוחות אתה מוציא לחברים ואיזה כוחות אתה רוצה לקלוט מהם ושכל היחסים ביניכם יהיו ככל האפשר יותר מאוזנים.

תלמיד: ועל זה אנחנו צריכים לדבר ממש בעשירייה יום יום, לבדוק את עצמנו?

לא. אני לא אומר יום יום בעשירייה, כי אז ייצא שכל הזמן אנחנו צריכים לדון רק בזה. אבל אדם צריך להיות מוכן לעמוד על משמרתו.

תלמיד: לעמוד על משמרתו בכל מה שקשור לחיבור בינינו, ליחס הפנימי בינינו.

כן.

תלמיד: זה הכלל המרכזי בעשירייה, זה העיקר.

כן.

תלמיד: מה לגבי מסגרת חיצונית, מה המקום שלה בתוך עשירייה?

מסגרת חיצונית, אני לא יודע מה המקום שלה. אנחנו שומרים שלא תיכנס לתוך המסגרת רוח זרה, אנשים שלא רואים את המטרה שלנו בחברה כמטרתם.

תלמיד: ברור לא להכניס רוח זרה. אבל מי שנמצא כבר בתוך העשירייה כמה שנים טובות, ומקבל על עצמו, "עומד על משמרתו" כלפי נקודת החיבור. עובד על זה. מה לגבי התנאים שצריכים להיות בינינו ברמת המסגרת שלנו כעשירייה? למשל, להשתתף בשיעור בוקר, להשתתף בכל מיני פעילויות.

לא, אלה דברים שאין לנו מה לדבר על זה סתם. זה ברור לכולם.

תלמיד: אם זה לא ברור לכולם?

אז צריכים לדבר, אבל זה כבר ממש שבירה בחברה.

תלמיד: מה הכוונה? היחס הפנימי, זה ברור, צריך כל הזמן ללחוץ. אבל חברים שלא עומדים ולא שומרים על המסגרת שקבעו המקובלים כמו ששמענו מפי הרב. מה אני צריך לעשות, מה זו השבירה שאתה מתאר?

צריך להיות יחס אחד לשני כזה ששניהם מחזיקים את העולם.

תלמיד: זה ביחס. אם אני יורד לרמה מעשית, ואני רואה שהחבר לא שומר את היחס שקבענו.

אז צריכים לטפל בזה.

תלמיד: מה זה אומר לטפל בזה?

להסביר לו ולתת לו סדר פעולות שהוא צריך לעבור עם עצמו ועם האחרים, כך שבאמת לא יהיה פער בין הבנתו להבנת הקבוצה.

תלמיד: אם יש תנאים שקבענו עליהם, הסכמנו עליהם, הבנו, אפילו חתמנו עליהם ולמרות זאת אחרי כמה הסברים, אחרי חשיבות ואחרי שקראנו במקורות ושאלנו מכל זווית שיכולה להיות, עדיין החבר לא מבין.

אם הוא לא מבין, אז צריכים להסביר שוב ושוב. אם הוא לא יכול, לא מסוגל או לא רוצה, אז צריכים להזהיר אותו עד כדי שנסלק אותו מהעשירייה שלו.

תלמיד: האם אותו חבר פוגע בעשירייה או פוגע בעצמו?

גם וגם.

תלמיד: האם חבר שלא שומר על המסגרת שקבענו בעשירייה או בקבוצה או בכלי העולמי לא שומר על התנאים שקבענו, הוא פוגע ברוחניות של אחד החברים בעשירייה שלו?

פוגע ברוחניות של כולם.

תלמיד: של כל החברים?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, אם אני, לצורך העניין, עומד בכל התנאים וחבר אחר שיושב איתי לא עומד באחד התנאים או בחלק מהתנאים, אז הרוחניות שלי נפגמת בגללו?

בגללו, בטוח.

תלמיד: ואתה אומר, תמשיך להסביר לו ולהסביר לו עד שאם יש שלב שאם לא, אז הוא לא יכול להיות איתי בעשירייה?

כן.

תלמיד: אם נסתכל היום על החברה שלנו, מה אתה מרגיש, מה אתה רואה שיכול לעכב אותנו היום כחברה? האם יש משהו שמעכב אותנו, שעוצר אותנו?

יש חוסר הסכמה בין כולכם, שזה נקרא קבלת הערבות או נניח ברית.

תלמיד: מה היא אותה ההסכמה?

שכולם צריכים להיות ביחס טוב, יפה אחד לשני וסך הכול מאיתנו, לבורא.

תלמיד: אין לי שאלה על היחס, אני גם לא יכול למדוד את החבר ביחס שלו. בגדול, אני יכול להתרשם. אבל שוב, אני חוזר לאותה הנקודה, אם אני רואה, אני הולך לפי מה שהעיניים שלי רואות, את זה אני יכול לדון.

כן.

תלמיד: אם אני רואה שחבר בעשירייה לא שומר על המסגרת שהסכמנו כבר בינינו, שנותנת תמיכה, דוגמה, אז מה לעשות?

זה צריך להיות כבר סדר פעולות בקבוצה, איך שאתם מסדרים את עצמכם.

תלמיד: מה קודם למה, ייחס טוב או שמירה על הכללים?

בלי שמירה על הכללים, מאיפה אתה יודע האם היחס טוב או לא?

תלמיד: זאת אומרת, השמירה על הכללים הם ביטוי ליחס טוב?

כן.

תלמיד: מה פוגע ברוחניות שאם אנחנו אומרים, שחבר אחד לא מקיים כלל, זה פוגע ברוחניות של החבר. במה הוא בדיוק פוגע?

בכל.

תלמיד: במה הוא עוצר אותי?

הוא עוצר אותך שאתה לא קשור לכולם בחוקים הדדיים ולא נותן להם אותה חשיבות כמו כולם.

תלמיד: רציתי לבדוק אם אנחנו משקיעים בחיבור האם אנחנו קרובים או רחוקים לחיבור, כשאני מסתכל על החבר אין לי דרך לדעת את המאמצים שלו בזה, כי המאמץ הפנימי שלו הוא נסתר ממני, אני לא רואה את זה.

כן.

תלמיד: אז איך עושים בדיקה על החיבור אם אנחנו מתקרבים או רחוקים?

בכל זאת אנחנו עושים את זה ממה שאנחנו רואים.

תלמיד: אני, אם אני מסתכל על עצמי, אני רואה את הפעולות הפיזיות שהם עושים, כל מה שהם עושים בעולם הזה, במבנה של העשירייה שלנו. איפה אנחנו מקיימים ואיפה לא. אז ביחס לזה אני מודד האם אנחנו קרובים או רחוקים לחיבור?

בינתיים.

תלמיד: אז מה קרה שכאילו עברנו למגמה שהחשבון הוא כבר לא אישי? זאת אומרת, אם אני לא מקיים משהו, אז אני פוגע ברוחניות של כל העשירייה שלי. מה קרה במערכת שפתאום נוצר לנו השינוי הזה בחיים?

שהבורא מקבל אתכם כמו יחידה אחת.

תלמיד: מה לעשות עם זה? כי כאילו אני רואה שאני ממש דופק להם את הרוחניות בפעולות שלי.

לבקש, לתקן, להתפלל, לבכות, לעשות משהו.

תלמיד: אם יש דברים שבן אדם כאילו צריך לבדוק את עצמו, כדי לדעת שבמעשים שלו, הוא מקדם את החברים של העשירייה שלו לרוחניות, אז מה הוא בודק?

קודם כל, הוא בודק עד כמה הוא קשור לעשירייה שלו בקשר הדוק עם כולם, וכך הוא מרגיש שכולם מתקשרים אליו, והעשירייה הזאת היא ממש שלמה. את זה הוא רוצה לראות.

תלמיד: איך הציור הזה של העשירייה השלמה, נראה כשאני מסתכל עליה, איך אני רואה אותה כשלמה?

אתה לא יכול לראות אותם.

תלמיד: על זה אני שואל, כאילו זה מאוד נסתר לך.

לא, אין לך איזו מכונת רנטגן.

תלמיד: אני יכול להסתכל ולראות לדוגמה, נגיד סתם חבר לא בא לשיעור, אני יכול לראות את זה בעיניים שלי.

כן.

תלמיד: אז זה משהו שאני יכול למדוד.

על זה אנחנו לא מדברים, אלה דברים שחייבים להתקיים.

תלמיד: אבל אלה דברים שאני יכול לראות.

כן.

תלמיד: גם אני יכול לראות אם הוא משקיע בהפצה, אני יכול לראות אם הוא עושה כל מיני פעולות גשמיות שקבענו בעולם הזה שהם מחויבים על פי המקובלים.

אז קודם כל שתקיים את כל מה שאתה יכול לראות בעולם הזה, ויפתח לך הלאה.

תלמיד: אני רק רוצה להבין את המשפט הזה שאמרת עכשיו, עד שאנחנו לא מקיימים את כל מה שנקרא כללי העולם הזה בעשירייה, אנחנו לא נוכל להתחיל לראות את הכללים הפנימיים של החיבור בינינו בעשירייה?

לא.

תלמיד: למה?

כי זה תלוי בזה.

תלמיד: אז מה הם כללי העולם הזה בעשירייה?

כללי העולם הזה הם, שאנחנו מקיימים בדרך הגשמית לא לגרום נזק אחד לשני, כאלו דברים.

תלמיד: אני שואל כי זה פשוט מאוד יסודי, אם עכשיו נגיד לא באתי לשיעור, אני גורם לו נזק?

אפשר לומר שכן ואפשר לומר שלא. בצורה אמיתית, ודאי שכן, אבל אם אנחנו מדברים על קבוצה צעירה, שהם עדיין לא הרגישו תמיכה הדדית, אז אתה יכול לומר שלא.

תלמיד: אנחנו מדברים על העשיריות שיושבות פה, יושבות בעולם יש פה אנשים למעלה מעשרים שנה בדרך, אז אמורים להרגיש כבר במידה מסוימת את התלות.

כן.

תלמיד: אז לפי המדד האמיתי, אם אני לא מגיע, אני פוגע בו.

כן.

תלמיד: אם אני לא עושה הפצה, אני פוגע בו?

אם אתם סיכמתם.

תלמיד: כן, סיכמנו שאנחנו מפיצים.

זה חייב להיות ברור. אם כן, אז כן.

תלמיד: ואם אני לדוגמה, לא משלם מעשר, אני פוגע בו?

כן.

תלמיד: אם אני לא עושה תורנויות שהחברה קבעה בהם, גם אני פוגע בו?

ודאי.

תלמיד: אז כאילו יוצא שכל הזמן אני פוגע בו, והרוחניות שלו בכלל לא בידיים שלו, כאילו אני שולט על הרוחניות שלו, אם יקרה לו משהו או לא.

כן, יוצא שבסופו של דבר כך כל אחד קשור לרוחניות של החברים ואפילו אפשר להגיד שהוא קובע את ההתקדמות ברוחניות שלהם.

תלמיד: זה מאוד חד. אז איך אתה כאילו מתחיל לחיות בפחד הזה שאתה מונע את הרוחניות מהחברים שלך?

כדי להרגיש טוב בהתחייבות שלך עם האחרים, אתה צריך להפוך אותו לסדר הטוב, זאת אומרת, שאתה מוכן להיות קשור אליהם ותמיד לעזור, וכמו שרב"ש כותב שם באהבת חברים וכן הלאה. או שניים בספינה, יש כאלה הרבה מאמרים.

תלמיד: ברור. אחרי שבעשירייה כולנו נגיע למצב שנקיים את כל הכללים הגשמיים.

כן.

תלמיד: אז יפתח לנו רובד חדש של עבודה שנוכל לראות כבר תנאים רוחניים עלינו.

כן, יותר.

תלמיד: כשאדם לא מקיים את מה שלקח על עצמו, הוא נמצא בחוסר חשיבות המטרה, הוא לא מסוגל לעמוד בזה. יכול להיות שהוא אוהב את החברים שלו, אבל עדיין הוא לא מסוגל. איך בנקודה הזו לא לתת לו חבל לצאת החוצה? כשתבוא ותדרוש ממנו, הוא יגיד, "אני לא מסוגל לעמוד בזה, אני מקיים "חוץ מצא", אתה דורש ממני משהו, אבל אין לי חומר דלק לעבוד כנגד זה, לכן אתה נותן לי לגיטימציה לעוף החוצה עכשיו".

בסדר.

תלמיד: מה לעשות?

לעשות עוד קבוצה, שם זה יהיה בצורה נורמלית. אבל אם הוא לא מגיע לשיעורים, או לא עושה עם כולם עוד כאלה דברים, אז לא להסכים שהוא יהיה בינינו. אני מוכן להיות עם כל אחד בקבוצה שמגיע לשיעורים, ובשבילו להתכלל בשיעורים עם כולם זה הדבר החשוב ביותר.

תלמיד: אני חושב שבכל העשיריות יש חברים שאולי העבודה, הבריאות, לא מאפשרות להם להגיע יומיום לשיעור הבוקר. והעשיריות, לפחות שלנו, למדו לחיות עם זה, וזה בסדר. אם מנסים להגיד, "עשירייה היא רק חברים שמגיעים כל יום לשיעור בוקר, ואת כל אלה שלא מגיעים כל יום שימו בעשיריות נפרדות", אז יש סיכוי שאותם חברים ייפלטו. אפילו פרקטית זה מאוד קשה להרכיב כזאת עשירייה, כי אם נניח חברים מגיעים פעם בשבוע, אז כל אחד מגיע ביום אחר בשבוע. לכן זה מאוד קשה, וגם יש סיכוי טוב לאבד את החברים האלה. האם מצב כזה רצוי?

וכך לא מאבדים אותם?

תלמיד: כך הם קיימים במידה שהם מרגישים שהם יכולים.

אצל הרב"ש היה טלפון עם אסימונים בפרוזדור, וליד הטלפון היה לוח ושם היו רשומים כולם. אנשים שנכנסו וראו את הלוח הזה, התרשמו מאוד חזק. אנשים שבאו כל יום ללמוד, לא ראו את האנשים הרשומים, אלא ראו מתוך הרשימה אולי חמישה, עשרה אחוז, לא יותר.

לכן אני שואל, מה טוב, האם לוח שבלב או לוח שעל הקיר?

תלמיד: מובן שניהול מעקב מצד החברה זה דבר מועיל כדי לעזור לעשיריות ולחברים שמתקשים. אבל השאלה היא הקו הקשה הזה, אם אנחנו אומרים ש"עשירייה חזקה היא רק עשירייה כזאת".

עשירייה חזקה זו עשירייה שנמצאת לפניי, ואני רוצה להתקשר איתם והם רוצים אותי, זאת עשירייה. אני לא דורש מהם להיות באיזה דרגות רוחניות, עוד לא, אבל את זה לפחות, כן.

תלמיד: אנחנו הרבה פעמים אומרים שהפתרון הנכון הוא להעלות חשיבות. כי כשאתה מעלה חשיבות וגדלות, אז חברים עושים את כל המאמץ האפשרי.

כן.

תלמיד: מעבר לכך, אם אתה לוקח אחריות בעשירייה עצמה או גוף בקבוצה שמחליט ואומר, "אם החבר הזה לא מגיע כל יום, אז הוא לא יכול להיות בעשירייה הזאת, הוא לא יכול להיות בחברה", זה דבר קשה.

אבל אתם צריכים לעשות עמו משהו. אם לא תעשה בו כלום, אז הוא אפילו לא ידע שהוא כבר יוצא מהדרך.

תלמיד: אם אנחנו מעלים גדלות, חשיבות, ואומרים לחבר, "היינו מאוד רוצים שתהיה שבעה ימים בשבוע", והוא אומר "אני יכול להיות שלושה ימים או רק יום", מעבר לנקודה הזאת, אם גוזרים, אז לא ברור מה התוצאה ואם היא טובה.

ומה תהיה התוצאה אם הוא כך יהיה איתך עוד עשר, עשרים שנה, אבל בסופו של דבר הוא יהיה במה שלמד כמה ימים בשנה.

תלמיד: אנחנו לומדים שבחברה יש הרבה מעגלים, עם רמות התחייבות שונות.

אנחנו לומדים את חכמת הקבלה. וודאי שאנחנו לא שוקלים כל אחד לפי שכלו. לעומת זאת, אנחנו דורשים מכל אחד מאמץ שכלי, שכלתני. שאדם ישתדל להיות קשור בידיים וברגליים בארבעת הקצוות שלו בקבוצה.

תלמיד: בכל עשירייה יש שלושה, ארבעה אנשים שהם ברזל, הם מגיעים כל יום לשיעור, מקיימים תורנות, תפקיד בהפצה, תפקיד בחברה, אני מניח שהם גם משלמים מעשר, מקיימים את כל התנאים האלה. ויש אנשים, שבאים לפעמים, לא כל יום, אתה לא יודע מה בדיוק הם עושים, גם לא לוחצים על אף אחד.

יש אפשרות אחרת, שיהיו עשיריות של אנשים שעומדים בכל התנאים, ושאר העשיריות של אנשים שלא עומדים בכל התנאים. גם זה בסדר, יש לנו מעגלים. אבל לפחות אלה שכן עומדים בכל התנאים יגיעו למשהו שהם אמורים להגיע אליו. זאת שאלה מאוד קשה.

זה בסדר גמור. תמשיך.

תלמיד: נגמרה השאלה, כי יש אופציה כזו ואופציה אחרת.

אם אנחנו רוצים להגיע למטרה, אז אנחנו חייבים לקיים את כל התנאים שהמטרה מחייבת אותנו, וכאן אין שאלה. צריכים רק לברר איזה תנאים אנחנו חייבים לקיים, חייבים עד כמה, האם יום יום, ועד איזה גובה, גודל, עומק. וכן הלאה.

תלמיד: אלמנט נוסף נכנס בתקופה האחרונה והוא הערבות בינינו. כנראה שהקבוצה הגיעה למדרגה כזאת שהדגש כבר על זה. אז אחד שמקיים הכול ואחד שלא מקיים הכול, שניהם לא יגיעו.

כן.

תלמיד: זה כבר עניין של ערבות. זה כבר לא כמו שהיה פעם שהיה נחמד, או מי ששומע, שומע, מי שלא, לא. עכשיו מי שלא שומע יגרום לכך שגם האחר לא ישיג כלום.

נכון. אז מה נעשה?

תלמיד: שאלה.

אתה רוצה לעבור עכשיו על הלוח שלך ולקרוא בקול רם, "אתה, אתה ואתה יוצאים מכאן ולא חוזרים. ואתם תגיעו בימי ראשון ואתם בימי שני". איך אתה רוצה לסדר אותם?

תלמיד: אם אתה שואל אותי, לא לגרש אף אחד. פשוט להגדיר, מי שמקיים את כל התנאים זו תהיה העשירייה שלו, עשרה אנשים שמקיימים. יהיו נניח שלוש, ארבע עשיריות כאלה והשאר, שיסתדרו, זה גם בסדר, אתה לא חייב להגיע, תהיה עם אלה שכמוך, שאינם מקיימים את כל התנאים. יש טענה האומרת שאולי עשירייה כזאת בכלל תתפרק, כי זה לא מקיים וההוא לא מקיים, האחד יבוא ביום ראשון והאחר ביום שני, אז אולי אפשר למצוא פתרון גם לזה?

אז מה אתם חושבים?

תלמיד: נראה לי שאפשר שיהיו פה כמה שולחנות המיועדים לאורחים או למי שאין להם עשירייה ורוצים לבוא לשיעור ולהתכלל. אבל מושג העשירייה חייב להיות מאוד מוגדר, מה זו עשירייה, מה זה חבר בה ומה נדרש ממנו. מי שעומד בזה עומד, ומי שלא מקבל תמיכה מסוימת בשלב כלשהו.

בסדר.

תלמיד: אני חושב שהעשירייה שלנו היא דוגמה טובה. אנחנו שבעה עשר חברים, עשרה נמצאים פה פיסית כל בוקר, אם כי לפעמים חלק מאיתנו בתפקידים, כמו עכשיו שאחד נמצא בתרגום, ושלושה משתתפים וירטואלית. יש בעשירייה עוגן חזק, יציב, שיכול לסחוב אחריו עוד חברים. אני בטוח שאם הארבעה הנוספים היו מאוגדים בעשירייה נפרדת הם לא היו מחזיקים.

הבנתי, בסדר גמור. תצליחו.

תלמיד: לפי הטבע החיה הכי חזקה שורדת. ראיתי שליוונים הייתה שיטה להרוג את החלשים ולבנות קבוצה של חזקים. יש משמעות לכזאת ברירת מחדל בהתקדמות הרוחנית? נדמה לי שהיהודים לא היו בשיטה הזאת.

לא. אצל יהודים זה היה חיבור.

תלמיד: של כל החלקים?

של כולם. וכל אחד היה חייב לראות, לעשות פעולות, שכל הצבא יהיה כגוש אחד.

תלמיד: ביציאת מצרים נניח, יצאו גברים, נשים, זקנים וטף. בעשירייה שלנו יש בן 72 ויש בן 27, יש חולים, יש בריאים. אפשר לעבוד עם המבנה הזה?

ודאי שאפשר. בכל עשירייה, יהיה מה שיהיה, יכולים להמשיך לעבוד ולחזק. וכך נתקדם.

תלמיד: פעם נתנו דוגמא על להקת זאבים המסודרת בצורה מסוימת, והחזק בה היה המאסף, הדואג והמביט על כולם. מה חסר לאדם בעשירייה בה יש זקנים, חלשים, כדי שיקבע את עצמו כמנהיג ויקדם את כולם? יש עם זה בעיה?

לא. אתה יכול לשאול שאלה אחרת, האם כדאי לאדם להיות בעשירייה חזקה בה כולם כזאבים, או בעשירייה חלשה בה כולם כארנבות? התשובה היא, שצריך גם את אלה וגם את אלה.

תלמיד: השאלה האם מעגלי נשים, זקנים וטף, זאת אומרת, דרגות רצון שעדיין לא בשלות, יכולות להיות בעשירייה חזקה, או שהמעגלים האלה צריכים להיות מאוגדים בעשיריות אחרות? כי כמו שכבר נאמר, אפשר שיהיה גרעין וסביבו כמה אנשים שלא כל כך מקיימים וכנראה לא יקיימו מסיבה זו או אחרת, ואנחנו מדברים על מיליונים ולא על קבוצת רב"ש בת שלושים איש. אם כל החלשים, אלה עם הרצון החלש כביכול, יהיו מאוגדים אז יש סיכוי שהם לא יתקיימו. ואתה תמיד מלמד שצריך להסתכל דרך חיבור, מה יותר יגרום לחיבור, האם כשאני חלש המסתכל על החזקים מתוך העשירייה בה אני נמצא, אולי כנספח, או שאני מסתכל עליהם מהצד, שיש עשיריות חזקות ואני בעשירייה חלשה. זה באמת מצב דרמטי, לא ברור. לימדת אותנו לא לפרק עשיריות, מאוד נזהרת במשך השנים. כי אם נלך לפי מידת האמת, אז כן, בוודאי שצריך לעשות פה סדר חדש. השאלה למה זה יגרום? איך אתה מרגיש? יכול להיות שהגענו למצב שכן כדאי.

לתת לזמן לעשות את שלו.

תלמיד: אנחנו כבר שבע שנים במצב הזה, אולי הגיע הזמן לעשות משהו?

תחליטו.

תלמיד: איך אפשר להחליט?

איך אתה רוצה שאני אחליט?

תלמיד: אתה רב, אתה רואה זאת מלמעלה.

זה לא בהרבה למעלה מכם.

תלמיד: אני בטוח שאם נשאל, וניסינו את זה, יש פה חצי שחושב כך וחצי שחושב אחרת. כנראה מפריע שיש בעשירייה חברים שלא מקיימים וזה פוגע בהתקדמות החברים.

כן, אסור להשאיר זאת כך.

תלמיד: היינו במצבים שהיה אפשר לסבול זאת, ועכשיו כשאנחנו מתקדמים ל"לשמה", אז כנראה אי אפשר. מצד שני, מה יהיה עם כל השאר שלא יוכלו לעמוד, הרי אין גוזרים גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה. יש פה כמה עקרונות שהם בסתירה, לא מסתדרים.

מה אתם ממליצים לעשות? הקהל הקדוש.

תלמיד: החלטנו בעשירייה לקיים את התרגיל עליו המלצת, להתפלל עבור חבר כל יום, ובעזרת ה' סיימנו סבב ראשון. זכיתי עכשיו להיות תורן, להזכיר לכולם עבור מי אנחנו מתפללים החודש, ואני מרגיש שזכינו במשהו. כל חבר בתורו יעלה חסרון אמיתי ככל האפשר ומה שהוא מבקש מהחברים באותו יום שמתפללים עליו. האם לתת לו זמן לדבר, לבקש, לדרוש מהחברים מה שהוא צריך במהלך המפגש בזום.

בזמן המפגש כן.

תלמיד: ואיך לקחת את התרגיל עוד צעד אחד קדימה?

הוא גם כך ייכנס. אפילו שלא תוציאו אותו בצורה מלאכותית.

תלמידה: אם יהיו בחברה עשיריות חזקות שנמצאות תמיד ומקיימות הכול, איך זה יעזור לכל החברה להתקדם למטרה?

החברה מתקדמת לפי ההתקדמות של העשיריות החזקות האלה.

תלמיד: אני רואה שהיחס שלי יורד עם הזמן כלפי חברים שאומרים שרוצים להגיע כל יום, אבל בפועל מתעוררים רק חצי מהשבוע. עם הזמן פוחת הקשר הפנימי והדאגה אליהם, מה לעשות עם זה?

אין מה לעשות, זה יסחב אותך אחורה.

תלמידה: האם בקרב עשיריות נשים אפשר לראות גם בחיצוניות מי עושה נזק ומי לא, או שבגלל שנשים לא מחויבות במצוות שהזמן גרמן הבדיקה היא רק פנימית?

הבדיקה היא רק פנימית, וגם מי יודע לעשות את הבדיקה הזאת.

תלמיד: המאמר מתחיל ""ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבא אומר: "זה כלל גדול בתורה"", זה אומר שהבורא נמצא שם. כל המחשבות שלנו צריכות להיות איך להגיע לדברים דרך הבורא. עם כל מה שאנחנו מנסים לעשות בשכל שלנו, במקומנו הנוכחי, לא נוכל להשיג את זה. אני משתדל לאהוב את כל החברים ולא משנה לי באיזו עשירייה הם נמצאים, אבל זה אומר שזה צריך להיות הכלל, שבתוך הבורא אני מסוגל לעשות את זה. עד אז אני יכול להשתדל, מה שנקרא מן הכוח אל הפועל. האם זה הפתרון?

זה לא הפתרון, אבל זה בדרך.

תלמיד: כשהתחלנו ללמוד, היה מושג של קבוצה פנימית ומסגרת, שאם לא היית מגיע כל יום, לא היית משלם מעשר, אז לא היית יכול להיות חלק מהחברה הזאת, אלא היית יכול להיות במעגל יותר חיצוני. זה נתן הרבה חשיבות, כוח והרגשת שייכות למשהו מאוד רציני. למה לא לעשות כאלה עשיריות שיכולות לקחת על עצמן מתוך הרצון שלהן מסגרת, לקיים ולהחזיק בה, ומי שעוד לא מוכן, לא מוכן, יכול להיות שהוא יגיע לזה אחרי זמן מסוים.

שמעתי את העצה.

תלמיד: יש עשיריות חזקות שמקיימות הכול לפי כל הכללים, עומדות בכל המסגרות, אבל יש גם מושג של קבוצה. אז יש כאלה שעושים את כל הפעולות בתוך העשירייה אבל לא עושים פעולות כלל קבוצתיות, כמו סעודות של כלל הקבוצה. איך להתייחס לכזאת סיטואציה?

אני לא יכול להגיד. אלו שחיים שם ונמצאים בתוך עשיריות כאלה, הם צריכים להחליט עד כמה הם צודקים, לא צודקים, כי בזה תלוי העתיד שלהם.

תלמיד: זה נשמע לי שאם אני לא יכול להכיל את העשירייה שהבורא נתן לי, אז אני אסדר את העשירייה בצורה כזאת שאני אוכל להכיל אותה. זה כל פעם חוזר על עצמו, מעלים את אותם הדברים מתוך הבחינה הזאת, ואני רואה את זה בתוך הרצון לקבל.

אני חושב שהבורא נתן לנו עשירייה ואנחנו צריכים לעבוד איתה. מי שבא כל יום לשיעור צריך להכיל את אלה שלא באים לשיעור, ואלה שלא באים לשיעור צריכים להתייגע כדי כן להגיע לשיעור.

אתה צודק.

תלמיד: אני אתן לדוגמה את עצמי. הייתי מגיע פעמיים בשבוע, הרגשתי שזה לא בסדר, שאלתי חבר, והוא אמר לי "אתה קודר חור בסירה". חבר אחר אמר לי אחרי חודשיים שישבתי בבית, "לכמה זמן אתה מתחייב?", אמרתי פעמיים בשבוע כי אני עובד. היומיים האלה גדלו, היום זה שבעה ימים בשבוע.

התשובה לשאלות שאנחנו שואלים היא להידבק במידותיו, הוא רחום גם אתה רחום, ואין תשובה מוחלטת לשאלות האלה. לכן לא לשכוח את הבורא, הבורא מנהל את הכול, גם אם נדמה לנו שאנחנו מנהלים.

תודה.

תלמיד: למה אני צריך לדאוג מה החבר שלי עושה, האם לא עדיף לכסות את הכול באהבה ולשפוט את הכול לטובה?

נבדוק את זה אחר כך עם יתר השאלות.

תלמיד: אנחנו מדברים על עשיריות שיש להן סטטוס מיוחד מבחינת כללים שאנחנו קובעים כבר הרבה שנים. לי יש עשירייה רבגונית מבחינת סטטוס, יש חבר'ה שבזום, יש חבר'ה שבאים לכאן, יש חבר'ה שבאים כמו אורחים, אבל כל זה ביחד מעורר מצבים, הבחנות. האם לקחת את זה לחשבון?

אתה צריך לקחת בחשבון את העשירייה שבה אתה נמצא, ולראות עד כמה הכללים שלפיהם אתה מתנהג מתאימים לכללים של העשירייה.

תלמיד: ומה לגבי מטרת העשירייה?

זה שיהיה בשבילך כמטרה.

תלמיד: והכללים שלנו, כמו לעשות נחת רוח לבורא?

הם מסביב.

תלמיד: זה עדיין מעורפל בשבילנו, כן?

כן.

תלמיד: מה שהבנתי ממה שאמרת, זה שאותם מעגלים שאנחנו כביכול מחפשים בחברה קיימים בתוך העשירייה. וכולם יודעים מה הם הכללים של החברה ושל העשירייה ומה בעצם נדרש מהם.

כן.

תלמיד: יוצא שיש לי יחס שהוא מעט שונה לכל חבר בעשירייה בהתאם לכללים שהוא מקיים. אם יש לי חבר בעשירייה שמקיים את כל הכללים של החברה, אז מבחינתי היחס שלי אליו הוא שאני צריך לקבל ממנו יותר דוגמה. ואם יש לי חברים בעשירייה שלא מקיימים את הכללים האלה, אז אני צריך לקחת בחשבון שהם עדיין לא מקיימים את הכללים האלה. לא שאני צריך להיגרר אחרי הקיום שלהם את הכללים, אלא דווקא ללכת אחרי אלה שכן מקיימים.

כן, נכון, פשוט מאוד.

תלמיד: אנחנו עושים הפצה ולעשיריות נכנסים אנשים חדשים. מה שקורה בפועל בעשיריות, זה שיש אנשים שמוסיפים בשנאה על השנאה שמתגלה בתוך העשירייה עקב העבודה הנכונה שלהם, ולא מכסים באהבה את השנאה שמתגלה בעשיריות. כתוצאה מזה אנחנו מגיעים הרבה פעמים לפירוד בעשיריות. אם כך אנחנו מתנהגים, אז איזו מין דוגמה אנחנו יכולים לתת זה לזה?

מה אתם חושבים?

תלמיד: אני חושב שהמצב הנוכחי הוא קלאסי, הוא אידיאלי, הוא ממש מצוין. רק דבר אחד קטן, חוק הערבות הוא מאוד קשוח, אין בו הנחות. חוק הערבות אומר שאם אחד עושה חור בסירה, אז הסירה טובעת. אפשר להמשיך גם כך ולהגיד שזה משהו שנגיע אליו מתישהו, יכול להיות שהזמנים יגידו, הבשלות שלנו כקבוצה תביא את זה.

האם חוקי הטבע נותנים לנו אפשרות לנוח בינתיים?

תלמיד: לנוח ודאי שלא, אף פעם אין מנוחה.

אלא?

תלמיד: קודם כל, כל שינוי הוא סיכון. בסיכון אתה יכול חלילה לאבד חברים, לשבור אנשים, וזה מפחיד. אף אחד לא בטוח, לאף אחד אין עוגן. לעומת זאת בלי שינוי לא מתקדמים, זה גם חלק מהטבע.

אני מדבר רק על דבר אחד, אם לא היה חוק הערבות שעכשיו עולה ושאומר שאם אחד לא מקיים הוא פוגע בכולם, אז אין לי שום בעיה עם זה שהמצב יישאר כמו שהוא. יש עשירייה, יש חבר שמגיע כשיש סעודה, אפילו לשיעורים הוא כמעט ולא מגיע, ולידו יש חבר שכל הזמן נמצא בכל התנאים, וזה בסדר, יש מקום לכל המעגלים, אנחנו מכילים הכול. השאלה, האם זה מדויק עכשיו למטרה או לא?

אתה צודק, תיכף ננסה להבין.

תלמיד: למדנו מהרב"ש, והוא כתב את המאמר כשאתה ביקשת ממנו לכתוב מאמר לישיבת חברים, "אנחנו התאספנו כאן לבנות חברה ללכת בדרכו, בשיטתו של בעל הסולם", כולנו מכירים את זה, כולנו למדנו את זה.

אתה עבורנו הדוגמה הרוחנית היחידה הקיימת, אף אחד מאיתנו לא פגש את הרב"ש ולא את בעל הסולם, זכינו לפגוש אותך. האם היית מגיע לאן שהגעת בעולם הרוחני אלמלא היית מגיע לשיעורים מדי יום?

לא.

תלמיד: האם היית מגיע לאן שהגעת בעולם הרוחני אלמלא שילמת מעשר בצורה קבועה בקבוצה של הרב"ש כפי שהיה מקובל?

גם לא.

תלמיד: וכך אפשר להמשיך. התנאים מוכרים לכולם והתוצאות גם מוכרות לכולם. יש לנו דוגמה אחת חיה, וברוך ה' שיש כזאת, של אדם שהגיע לרוחניות. כולנו קוראים ספרים, אבל הדוגמה היא מאוד ברורה.

אנשים שזה כבר ברור להם, לא שיש להם ספק לגבי זה, גם התשובה לשאלות האלה היא ברורה, מה הם אמורים עכשיו לעשות במציאות כזאת שהם מבינים שרק זאת הדרך להתקדם לרוחניות? אנחנו גם שומעים שהחשבון הוא לא על אדם יחיד אלא הוא על עשירייה. לכן לא כל כך מובן לי איזו שאלה אנחנו בדיוק שואלים, כי התשובה היא די ברורה, אתה לימדת אותנו לאורך השנים, הרב"ש לימד אותנו אורך שנים. האם זה נכון, או שאני לא מבין את התהליך?

מה נעשה?

תלמיד: נבין את חוק הערבות.

האם זה מה שאתם צריכים?

תלמיד: זה מה שהייתי רוצה לשאול, כי נראה לי שזה משהו שמאוד מאוד בוער כרגע.

נעשה יחד בירור. חוק הערבות, מה הוא אומר? ככל שיהיו מעורבים הרבה אנשים בלהגיע לנקודה שמשם בטוח הם מגלים את הבורא, או הבורא מתגלה אליהם, אז זה נקרא שהם מוצלחים. לכן אנחנו צריכים רק את זה לקחת בחשבון ושום דבר חוץ מזה, ולעשות את זה בצורה הגדולה, הברורה וכמה שיותר בוערת.

אם כך, מה אנחנו צריכים לעשות מעכשיו והלאה?

תלמיד: נשאל את העשיריות בכלי העולמי, אני חושב שזו שאלה לבירור.

תלמיד: הערבות היא כוח רוחני. אנחנו צריכים לארגן את החברה לפי מי שמוכן להיות בערבות ומי שלא מוכן להיות בערבות, כי אחרת לא יהיה לחברה הזאת כוח רוחני. מי שמוכן להיות בערבות צריך לשבת יחד בעשירייה אחת, ולקבוע את התנאים לערבות. ואין דבר כזה חזק וחלש, יש מי שמוכן לערבות או לא מוכן לערבות.

בסדר, הדעה ברורה.

תלמיד: אני מסכים מאוד. כי כל הבירורים האלה הם בעצם בונים מעמדות כוח, כל אחד חושב שמגיע לו להגיע ללשמה ולאחר לא. אבל פה זה עניין של חיבור, אנחנו לומדים להתבטל, לכן מה זה שוויון רוחני, לשם איזו מטרה אתה רוצה את זה? אנחנו לומדים להתבטל, אנחנו לומדים לבנות יחס, קראנו במאמר שכשאתה קונה עבד אתה קונה אדון לעצמך, גם בזה אתה לומד להתבטל. חוק ההשפעה, הדינים הכי קשים נמצאים במקום הזה, איפה שאתה משפיע ומנסה להרגיש תוצאה מזה, רווח מזה. אז איזו מטרה אנחנו שמים? אמרת חיבור, איפה החיבור?

חיבור אנחנו נמצא במרכז בינינו.

תלמיד: מה זה שוויון בין החברים, מהו שוויון רוחני, ואיך לבנות את אותו? גם בתוך העשירייה אחד מגיע יותר, אחד פחות, כל אחד חושב שהוא נותן דוגמה. אבל איך להיות דוגמה, לתת רוח, ויחד עם זה להגיע לשוויון בינינו כך שזה באמת יהיה חיבור?

תלמיד: חוק הערבות הוא לא לחשוב על עצמי אלא לחשוב על חבר. בתקופה שלנו אנחנו משרתים את הרצון של החבר לרוחניות, וכל מה שמסביב גורם רק לגאווה. המצב שאנחנו צריכים להגיע אליו הוא היחס בינינו, להחליף את היחס בינינו. לא לדבר על מה שקשור לתנאים של שיעור, הפצה, חברה, כי זה צריך להיות ברזל, אם יש לך מטרה, אז עליך להיות בשיעור. ועלינו להתרכז רק ביחס זה לזה.

(סוף השיעור)