heb_o_rav_bs-ahavat-ashem_2008-01-10_shiur_bb
(פרק: "מדוע לא ניתנה התורה לאבות")
שיעור 5
שיעור בוקר 10.01.08 לאחר עריכה
מדוע לא ניתנה התורה לאבות
"ובזה בארנו שלושת השאלות הראשונות, אבל נשאלת השאלה איך אפשר לקיים את זה, שלכאורה הדבר הוא מהנמנעות. אולם תדע כי על-כן לא ניתנה התורה לאבות, אלא לבני-בניהם – אומה שלמה שמנו שש מאות אלף איש מבני עשרים שנה ומעלה, שנשאלו אם כל אחד ואחד מוכן לקבל על עצמו את העבודה והתכלית הנשגבה הזאת." השאלה היא, על ידי אלו אמצעים ניתן להתעלות מעל הרצון לקבל. במה האדם ירגיש את העולם הרוחני, אם אין לו כלי לתפוס אותו. לאדם יש סך הכול רצונות. עולמו של האדם הנקרא "המציאות שלו", קיים בתוך הרצונות שאותם הוא מרגיש. רצונותיו של האדם מתחלקים למורגשים יותר, ולמורגשים פחות, לכן הוא מרגיש בהם תופעות קרובות יותר ורחוקות יותר. גם הרצונות מתחלקים ועובדים עם חמישה חושים, אשר מביאים לאדם תופעות בחמישה סוגי התפעלות: ראיה, שמיעה, טעם, ריח, ומישוש. וגם בהם יש קרובים יותר ורחוקים יותר.
הכול נמצא בתוך הרצונות, והאדם בתוכם. האדם דומה למי שנכנס למקום כלשהו, שהוא הרצונות שלו. ושם מקרינים לו את המציאות שהיא, האדם, העולם, וכל מה שיש בתוכו. כמו אדם הנכנס לתוך ספֵירה שהיא כולה אולם קולנוע פנוראמי מיוחד, שהכול קיים סביבו. אך הוא לא באמת אולם, הוא בעצם עולמו של האדם, כלומר, הרצונות שלו, וכל מה שהוא. וחוץ מאשר הרצונות שלו לא קיים כלום. להוציא את המאציל שמקרין את הסרט בתוך רצונותיו של האדם, אך אותו האדם אינו משיג.
אך ניתנה לאדם הזדמנות להיות שותף ומשותף לסרט הזה, ביכולתו לשדרג אותו על ידי הרצונות שלו, ובכך האדם יתחיל להרגיש את החיים, את הרצונות, ואת העולם, בצורה ההולכת ונעשית אמיתית יותר, משמע, קרובה יותר להבנת מה שהמקרין מקרין בסרטים. זאת אומרת, להתקרב אליו במה שהוא מקרין לאדם, לרצונות שלו, לסיבות מדוע הוא עושה כך ולא אחרת, ולהגיע איתו לעמק השווה. כלומר מה שהמקרין רוצה להקרין לאדם, גם האדם רוצה שיוקרן אצלו.
נשאלת שאלה, היכן היא כאן עבודתו של האדם עם המקרין - המאציל, כיצד האדם יכול לעשות עבודה איתו, הרי המאציל נמצא מחוץ לתחום תפיסתו של האדם, מחוץ לרצונותיו. אז כיצד האדם תופס אותו? על כך אומר בעל הסולם, לא ניתן לתת לאדם הרגשת המאציל. השגת המאציל נקרא "השגת הבורא", את המאציל איננו משיגים, אלא משיגים ממנו את מה שנקרא "בורא", בוא – וראה מה מתלבש בתוך הכלים שלנו. האדם יכול להשיג בתוך הספֵירה הזאת, את מה שהמאציל בעצמו מקרין בסרט על עצמו. עבודתו של האדם נעשית בכך שהאדם ניכנס ומתרגל עם המשהו הזה הדומה לו.
יש אנשים נוספים שהם כמו אותו האדם, הנמצאים בחיפוש אחרי המאציל. המרגישים פתאום את עצמם יושבים באותה הספֵירה, באותו בית הקולנוע. ואז ביחס בניהם הם יכולים לברר את היחסים שלהם עם אותו המקרין. לכן התורה, כלומר, שיטת השגת המקרין, נמסרת כאשר הם מרגישים את עצמם זרים ביניהם, נידחים זה מזה, ושונאים זה את זה. אך אם מהמצב הזה והלאה, הם יתחילו לשפר את היחסים ביניהם, אז מתוך היחסים המשופרים ביניהם הם יתחילו להבין את המקרין, את כוונתו, את מה שהוא רוצה מאיתם, וכן הלאה. וחוץ מזה, הם כולם נמצאים בתוך אותה הספֵירה.
התורה לא ניתנה לאבות, כי לא היה סכסוך או חיכוך ביניהם, לא היה על ידי מה לברר את היחס שלהם עם המקרין, כי כולם היו כאחד. האגו שבתוך האנושות גובר בהווה וגודל כל הזמן באופנים שונים, וזאת כדי שבסופו של דבר שכשנגיע לשלב האחרון של האגו, עליו מקובלים אומרים שמצויים בתקופת המשיח. אז נצטרך לקבל את השיטה הזאת כדי להתחיל ולברר את היחסים בינינו. שבעצם הם לא באמת בינינו. לכן כל אדם צריך להבין שבתוך האחרים המצויים מחוצה לו, מלובש המקרין- הבורא. ולכן יחסו של האדם לזולתו, ולמי שמקרין לו את הסרט, הוא אותו היחס.
שאלה: אם אנשים יושבים בבית קולנוע ורואים על המסך סרט, ומאחורי הקלעים קיים מקרין הסרט, ומשום מה כולם רוצים למצוא אותו, נניח כדי להחליף סרט. לא מובן לי מדוע האינטראקציות ביניהם קשורות לאיתור המקרין?
רב: האינטראקציות בין בני האדם קשורות לאיתור המקרין, כי כך המקרין עשה. אך מדוע צריך להיות איכפת לאדם מכל מה שקשור לבירור העולמות, הנשמות, ומדוע הם בנויים כך.
נניח שאדם יושב בבית קולנוע, ואומרים לו שיש לידו שונאים, ששנואים עליו ושונאים אותו. ואם האדם רוצה להבין היכן הוא נמצא, באיזה עולם, באיזה מצב, ומה יהיה איתו בנושא חיים ומוות, ובכל מה שהאדם רוצה, אז אין לאדם ברירה, אלא רק מתוך זה שישפר את המצב ואת היחס שלו אליהם. וזאת מדוע? כי כך מקובל פה. האדם נכנס למקום שכך הדברים מסודרים, שזוהי התוכנה, ואלה הם הנתונים על איך שהיא עובדת מבפנים, והאדם אינו יכול לעשות מאומה.
אין זה מעניינו של האדם כיצד המחשב עובד. עליו לדעת שכשהוא מקליד אֵנְטֵר, הוא נכנס. וכשהוא מקליד הדפס, המחשב מדפיס, וזהו. אין זה מעניינו של האדם מה יש בפנים, ואין זה חשוב אם האדם מבין את הנתון הזה או לא. מה שחשוב הוא להוציא מהתוכנה הזאת את איך שהיא עובדת, ואת איך שהיא פועלת, כי מתוך "מעשיך הכרנוך". מתוך זה שאנו משיגים את היחס בננו ומשיגים את הסיבות מדוע הוא בנה, ברא, אותנו בצורה כזאת, הפוכה, והלוך וחזור, אנו משיגים את הבורא.
אומרים לנו, אם תתחברו ביניכם, תקבלו את שיטת התיקון. אם הינכם מוכנים להתחבר ביניכם, כי על כך בלבד מדובר, אתם מקבלים מלמעלה לפי המוכנות שלכם, את שיטת ההתחברות, הנקראת "תורה". וחוץ מזה אין כלום. לכן לא ניתן לתת תורה למי שלא נמצא בקבוצה, או במעמד הר סיני שבו מוכנים להתחבר כאיש אחד בלב אחד. כי "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין" שזאת שיטת התיקון, שיטת ההתחברות.
שאלה: זהו בית קולנוע מיוחד שיש לו חוק, שאם האנשים הצופים בסרט מגיעים ליחסים טובים כלשהם בניהם, אז הסרט מתחלף. האם זה החוק של בית הקולנוע הזה?
רב: זה אינו החוק של בית הקולנוע הזה, אלא מעצם השינויים של האדם הוא מחייב ומכניס נתון כזה לתוכנה, כדי שהסרט יתחלף. האדם מחליף את הסרט למתקדם יותר, וכך כל פעם יותר ויותר, כולל בסרט שהאדם רואה בהווה. כי הרי הסרט מוקרן על הרצונות שלו, על אותה הבועה שהיא הרצונות של האדם. ואז כשהאדם מקרין את הסרט החדש, הוא לכאורה גורם, במה שהוא משתווה עם המאציל להסרטת סרט חדש יותר. הסרט מותאם כל פעם למידת ההשתוות או אי השתוות הצורה של האדם עם המאציל, לפי מידת ההתפתחות שלו.
אם האדם עדיין קטן, עד כמה שבקטנות האדם יכול להשתוות עם המאציל, לפי זה הוא רואה סרטים. האדם רואה סרט מצויר, אך בסרט מצויר יש חלק שהוא היה רוצה לראות, וחלק שהוא לא היה רוצה לראות, החלק הטוב והחלק הרע.
אם האדם מתקדם יותר, הסרט בעצמו משתנה לאיכות גבוהה יותר, משמע שהסרט כבר לא יהיה מצויר. ונניח שהסרט יהיה עתה הרפתקה בעולם, כגון נשיונל ג'אוגרפיק. והאדם נהנה ממנו וגם סובל ממנו, וזאת בהתאם למידת הגובה שלו, ועד כמה הוא היה יכול להיות מתוקן, ועדיין לא תיקן את עצמו. אבל נניח שבאידיאל האדם תיקן את עצמו להיות במאה אחוז קטן, הוא רואה סרט המתאים לו במאה אחוז טוב. אלה הן סך הכול דוגמאות.
שאלה: היום אופנתי להגיד שהחיים שלנו הם כמו סרט. האם רב יכול להסביר אמירה זו?
רב: בעל הסולם אומר, שיש לנו מאחורי המוח סך הכול תמונה פוטוגראפית, שאנו רואים בה את התופעות הפנימיות שלנו, ונדמה לנו שהן נמצאות מלפנינו. האדם הרי צופה במה שהאחרים נמצאים אצלו בפנים.
שאלה: דיברת קודם שרצונותיו של האדם הם אלה שמקרינים לו את הסרט, אולי אפשר להסביר זאת בצורה פשוטה כדי שנבין, את משמעות דבריו?
רב: אם ברצונות שלו אין שום תופעות, אז האדם לא מרגיש כלום. אם ברצונות כבר מתחיל להיות היחס בין אור לכלי, בין אור לחושך, אז האדם מתחיל להרגיש משהו. לפני כן אין לו הרגשה, אך על האדם נעשית עבודה שאותה הוא לא מרגיש. מדובר כאן מסף ההרגשה ומעלה, ולא מסף ההרגשה ומטה. האדם לא הרגיש את עצמו כשהיה טיפת זרע, כשהתפתח תשעה חודשים, או לאחר מכן כשהיה קטן.
כשהילדים הקטנים רצים בינינו, האם הם מרגישים היכן הם נמצאים ומה קורה להם? אט אט ובמקרים כלשהם הם מתחילים לדבר על "אני והעולם", "אני והמציאות", היחס בין האני למישהו, למשהו. האדם מתחיל מהמצב הזה. מזה שהוא מתחיל להבין את מה שהוא מרגיש. החיים מתחילים מצעקה, הילד מרגיש שכואב לו, ואז הוא צועק. נשאלת שאלה, האם הילד מרגיש שהוא מרגיש שכואב לו? האם הוא בא ואומר, הגב כאן כואב לי, כלומר, אני מרגיש שכאן כואב לי. או שהוא סתם צועק.
ההבחנות האלו הן בעצם התפתחות הרצון לתוך העביות שלו, ובהתאם לעביותו של האדם הוא בא להשגות. וכך אנו רואים כיצד הילד גדל, ופתאום נעשה גדול יותר, בכך שמבין יותר היכן הוא קיים, הוא והסביבה. ובהתאם להבנתו דורשים ממנו תיקונים, התפתחות, ובכך האדם משפיע על הסרט שהוא מרגיש.
שאלה: אדם אחד אוהב ספורט, לאדם אחר הראש מכוון לביזנס, אדם אחר לטייל בעולם, איך לאחד יש רצון כזה, ולאחד רצון כזה?
רב: לפי מה קיימות הנטיות האלו?
שאלה: לא. איך פועלת הטכנולוגיה של ההסרטה. יש לאדם רצון מסויים, את זה אני מבין. האדם רוצה לאכול עכשיו שניצל, אז מה קורה עכשיו. אמרת שרצונותיו של האדם מסריטים את החיים שלו, איך הסרט הזה פועל?
רב: בכך שהאדם רוצה ליהנות ממשהו, זהו כבר סרט. אחרת יצא שהאדם הוא זה שמסריט את הסרט. אנו כבר נמצאים במה שמסריטים לנו, ואיננו בעלי הבית של הסרט. האדם מתחיל לקבוע את ההסרטה הזאת כשהוא מתחבר במשהו עם המסריט, ואז הוא מתחיל לקבוע דווקא ברצון שלו, שהוא רוצה לקבל מהמסריט סרטים האחרים. אז המסריט אומר לאדם "תחליף את המסך, כי ברצונות שלך לא מקבלים את הסרט הנכון".
המסריט יכול להגיד לאדם גם אחרת, אני המסריט, נותן לך כל הזמן סרט מצוין אהובי, אבל אתה מכין את המסך לקולנוע שלי, לסרט שלי, בצורה כזאת שהוא מקבל מתוך הסרט הזה רק את השכבה הגרועה ביותר שלו, ומה אני יכול לעשות. לך תחליף מסך, ואז תראה איזה סרט אני מקרין לך, איזו אהבה, איזו השפעה, איזה מילוי.
זאת דוגמא, אתם עכשיו מנסים להוציא ממנה הכול. הדוגמא עובדת על אופן אחד, על זווית אחת. ואתם תנסו בבקשה לשפר אותה. כי פתאום חשבתי שדוגמא אולי תהיה מוחשית יותר.
שאלה: מי רואה את הסרט הזה שאותו אני רואה עכשיו, המוח הגשמי או הנשמה?
רב: לאדם אין עדיין נשמה, יש לו רק מוח ורצון גשמי, מוחא וליבא גשמיים. הנשמה מתחילה להיות באדם כשהוא מחליף את המסך, במקום הרצון לקבל, הוא רואה את כל מה שהבורא מסריט לו, והבורא מסריט לאדם אור אין סוף. המסכים שהאדם מחליף, מביאים אותו לכל סוגי הסרטים. מי שעובד כדי להחליף את המסך בצורה דרסטית, עקרונית, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, ומתחיל לראות במסך סרט בעל מנת להשפיע, נקרא שהוא מרגיש דרך הנשמה. ומי שעדיין רואה את הסרט דרך הרצונות לקבל שלו, אומרים עליו, שהוא רואה את הסרט שלו דרך הגוף הבהמי, כי איננו מתייחסים לגוף.
כשאני אומר "גוף" אני מתכוון לרצון לקבל שלי, ללא שום חשבון לשום איש, רוצה ומקבל.
שאלה הבעיה במקרין הסרט שהוא עונה רק כשאני שולח לו בקשה חריפה. איך ליצור בקשה כזאת?
רב: גם כשהאדם צועק אל הבורא, אינני חושב שהוא מקבל ממנו את התשובה. אלא כך נראה לו שעונים לו, בתוך ההתפעלות של הרצונות שלו. והאדם חושב שעל בקשה חריפה הבורא עונה, ועל יחס יפה הבורא לא עונה. זאת סתם התפעלות פנימית. האמת שכל מה שאנו מרגישים הן התשובות ממקרין הסרט. לעולם האדם לא מרגיש את מה שהוא היה רוצה להרגיש, ואת מה שהוא בעצמו. אנו מוחזקים, ומתוחזקים על ידי האור העליון. אם לא היה אור, לא היה עליו רצון שנבנה, ולא היו צורות שונות על הרצון. ולכן הכול בא לנו מהבורא, מהמקרין. גם אותן המחשבות שבהן האדם רוצה לצעוק על הבורא, באות מהבורא. "אחור וקדם צרתני".
שאלה: מדוע כל אחד רואה את הסרט שלו?
רב: כי לכל אדם יש ייחודיות מיוחדת, נשמה מיוחדת. הרצונות שלו נמצאים בספקטרום אחר, ביחס אחר. כל תרי"ג הרצונות שלו נמצאים בערבוביה אחרת, כל רצון ורצון בגודל אחר כלפי מה שיש במישהו אחר. חבילת הרצונות, תרי"ג הרצונות, בכל אחד ואחד, היא מיוחדת לכל אדם ואדם. כמו בגשמיות, שכל אחד שונה מאחרים. לאחר מכן זה מתבטא בפרצוף. לכן כתוב, "כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין נשמותיהם שוות", ואין פה מה לעשות. אחרת מלכתחילה לא היו שניים אלא אחד. קיימים שניים, מפני שיש הבדל ברצונות.
על ידי שבירת הכלים יש היתכללות ברצונות, הם חייבים להיתכלל זה בזה בצורה כזאת, שההיתכללות נותנת את כל הצורות המשונות האלו. כלומר, איננו רואים את הרצונות, אנו רואים את המקדם מתוכם, את השבירה שביניהם, שבין חלקי האדם הראשון. זה מה שמוקרן לנו, וזה מה שאנו רואים ומרגישים. הרצונות עצמם הם גולמיים.
שאלה: אפשר להגיד שכל אחד רואה ב-לֵפְטוֹפ את החלק שלו מהתמונה, במקום להקרין את כל התמונה על מסך ענק?
רב: לא. מדובר על כך שבעולם הזה יש הרגשה משותפת בין כל באי העולם, בין כל באי הקולנוע, וכולנו נמצאים בסרט אחד פחות או יותר. אך כל אחד מתפעל ממנו בצורה אחרת. אם מאתיים איש ייכנסו לקולנוע כדי לראות סרט, כל אחד יתפעל מהסרט בצורה מיוחדת משלו. כך גם לנו הנמצאים בחיים האלו מקרינים סרט אחד, דרגה אחת מקרינים לנו, את דרגת העולם הזה, שבה אנו נמצאים בהווה, אבל כל אחד מקבל זאת בצורה משלו.
לא הייתי אומר שזה לפטופ אחר, זאת אותה התמונה הכללית לכולם, אך כל אחד מתפעל בצורה משלו. ואז כל אחד, אם הוא נמצא בבהמיות אז בכלל אין שום הבדל ביניהם אז כולם כבהמות. אם נשאל את הוטרינרים הם יגידו שלכל פרה יש אופי משלה. גם מטפלי הפרחים יגידו זאת על הפרחים.
כל דבר שמעט מתפתח מעט יש לו גם מעט אופי. אנשים הדבוקים לטבע, בעלי יכולת הרגשת הטבע, יכולים להגיד לנו איזה אופי הם כביכול מרגישים בדומם, באבנים, בקריסטלים, ובכל סוגי הדוממים הנוספים.
האדם הכלול מכל הטבע מתחיל להרגיש את האופי הזה, ומבדיל בין זה לזה. הוא אינו יכול להרגיש בקריסטלים את שינויי האופי בין האחד לשני, גם לא בצמחים מאותו המין, אלא רק ממין למין, מסוג לסוג. בבעלי חיים האדם מרגיש יותר, הוא מרגיש שיש פרה כזאת ופרה כזאת. ובדרגת המדבר ההבדל כבר גדול, כל אחד אישיות.
אבל אם אנו מדברים במסגרת העולם הזה, זהו סרט אחד. וכשמתחילים להתפתח, הסרט מתחיל להתחלף, וכבר מתחילים להרגיש אותו בעובי. לאחר הסרט הזה יש עוד סרט, עמוק יותר, וכך הלאה. ואז האדם מתחיל להתבלבל לגבי מה שהוא רואה בדיוק, האם הוא רואה את זה או את זה. איך עליו להצליב ולהדביק את שני המסכים האלו, את שני הסרטים הללו. אבל בעצם זהו סרט אחד, זהו האור מתלבש בתוך הכלי דאין סוף. אך לפני האדם יש מסכים נוספים כאלה.
אלה הם אינם לפטופים שונים. גם המדרגות האלו, וכל מאה עשרים וחמישה מסכי הקולנוע האלה, הם אותו הסרט. האדם רואה בכל הסרט הזה את אהבת הבורא החלוטה. שזהו סרט אהבה. ואין יותר.
שאלה: שני מקובלים נמצאים בהשגה והם משוחחים ביניהם, מה כל אחר מספר על איך הוא רואה את הסרט שלו?
רב: וודאי שכל אחד מקבל בכלים שלו, כל אחד שפוסל במומו פוסל, "אין לדיין אלא מה שעניו רואות". אנו מרגישים לפי הכלים שלנו, ובתוך הכלים שלנו, ששניהם אינם מרגישים אותו הדבר, ואין דבר כזה. יש את מידת התיקון שהיא שונה, או שווה, שזה כבר משהו אחר. אבל לכל אחד יש כלים משלו.
אדם יושב ליד החבר שלו וצופה על תמונה כלשהי, בטלוויזיה, ברדיו, בכדורגל, לא חשוב באיזה מקום, וכל אחד חווה את התמונה הזאת בצורה משלו. האחד רואה את הצורה הכללית כביכול, רואה מדרגה, ואת איך שהוא מקבל בהווה את המדרגה הרוחנית הזאת. והאחר רואה כדורגל, כי כך המדרגה הרוחנית מופיעה אצלו, כך היא מופיעה ברצונות שלו. והשוני הוא לא איך המדרגה מופיעה, אלא איך האדם מתייחס לזה, מה הוא מחפש בזה, וכיצד הוא מוביל את עצמו להגיע למדרגה עליונה יותר.
"ולאחר שכל אחד ואחד אמר "נעשה ונשמע"," מכל אלו שהקרינו להם את הסרט הזה, הרוצים להגיע לקבלת השיטה, של איך להתחבר. כי התורה היא לא יותר מקבלת שיטת החיבור. "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", היא רק עוזרת לתיקון היצר בלבד. אין לה יותר מזה. "אז נעשה הדבר לאפשרי," כמו שכתוב, "אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד". הם לא היו צריכים יותר כלום.
לא הייתה לאבות חובה לתקן עביות גדולה, לפיכך התורה לא ניתנה להם, כי הם לא היו צריכים אותה, גם מצד השלילה וגם מצד החיוב. "כי זה ברור בלי שום ספק, כי אם שש מאות אלף איש לא יהיה להם שום עסק אחר בחייהם, רק לעמוד על המשמר שלא יחסר שום צורך לחברו, ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה אמיתית בכל נפשם ומאודם. אז ודאי בלי ספק כלל, שלא יהיה שום צורך ליחיד מכלל האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו, שהרי יש לו שש מאות אלף איש אוהבים ונאמנים אשר משגיחים עליו שלא יחסר לו כלום מצרכיו."
זאת אומרת, הערבות היא זאת שעוזרת לאדם לנטרל את הרצון לקבל שלו, כדי שיוכל לחשוב על ההתקדמות הרוחנית שלו, על להשפיע, שזה העיקר. חוץ מזה האדם מתרשם מהשפעה, מגדלות הבורא, ומכל שאר הדברים. אך כל הדברים האלה, הם אלה שעוזרים לאדם לא לדאוג לעצמו.
נטרול הרצון בעבר היה דרך "פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה", האדם חתך את עצמו לחתיכות, וממש חי בתוך חבית, בתוך מדבר ובעינויים.
ואילו אנו לא צריכים לעשות זאת, כי כל ההתנהגויות האלה באו כדי לרסן את האגו, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, היה אפשרי בדרגות הקטנות של האגו. עתה אנו נמצאים בדרגות הכול כך גבוהות של האגו, שלא ניתן להגיע לזה כלל.
באנשים שלא מקבלים את חוכמת הקבלה, ואת האור המחזיר למוטב שבה, אנו רואים איך שכל העיסוק שלהם כולל העיסוק בתורה, פותח להם את האגו יותר ויותר, אפילו בלי להסביר היכן הם נמצאים. לכן הערבות קיימת בתנאי שהאדם מספק לכל האחרים את גדלות המטרה, שמזה האדם רואה את שיפלות עצמו, הנותן לו כוח להתעלוֹת מעל הרצון לקבל שלו, ויחד עם זה לשמור אותו בצורה הכרחית, שלא יזלזל, כי הוא חייב להתקיים כדי להגיע למטרה. ובצורה מאוזנת לקבל לעצמו לפי ההכרחיות ולהשפיע ככל שניתן, זהו התנאי של הערבות. אז הם מוכנים לקבל עכשיו את שיטת התיקון שנקראת תורה, לאחר שהם נמצאים כבר בערבות.
ומדוע? כיוון שאנו כולנו נמצאים במעין כלי, והאדם חייב לקבל לעצמו את המינימום ולהיות מוכן להשפיע לאחרים. לא שהאדם כבר משפיע, אלא לפי הרצון שמתגלה לו להשפעה לחברים. מינימום קבלה לעצמו בצורה ההכרחית, זאת הערבות. אם האדם ברצונות הגשמיים שנמצא בהם, מוכן לזה, אז הוא מקבל מלמעלה אור המחזיר למוטב, ואז האדם מתחיל לקבל תוספת, מתחילה להתגלות בו עביות נוספת חדשה, שזה כנגד זה, והאדם מתחיל לקבל אותה כאור תורה, כנגד אור התורה, כעביות נוספת. (שרטוט)
והעביות הנוספת היא הסיבה שהאומה עשתה את עגל הזהב מיד אחרי יציאת מצרים, ושהיו להם בעיות שונות,. הרי איך זה יכול להיות, הם רק עכשיו סבלו במצרים, עברו את קריעת ים סוף, קיבלו את התורה, את ימי ההגבלה, את ימי ההתעלות של "כאיש אחד בלב אחד", את התגלות האלוקות. ואכן התגלות האלוקות הייתה כלפי גובה רצון מיוחד. לפיכך ברגע שהתגלה רצון גדול יותר, אז שום דבר כבר אינו פועל, כי בתוך הרצון החדש של האדם אין אלוקים, יש "אני", הרצון לקבל - עגל הזהב.
ולכן אנו צריכים להבין שהערבות באה, לאחר שכל אחד ואחד אומר "נעשה ונשמע" אז נעשה הדבר לאפשרי, כי ברור ללא שום ספק, כי אם לא יהיה לשש מאות אלף איש שום עסק אחר בחייהם, רק לעמוד על המשמר שלא יחסר שום צורך לחברו, ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה אמיתית בכל נפשם ומאודם. אז ודאי בלי ספק כלל שלא יהיה שום צורך ליחיד מכלל האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו, שהרי יש לו שש מאות אלף איש אוהבים ונאמנים אשר משגיחים עליו שלא יחסר לו כלום מצרכיו.
עתה מובן מהו הפירוש של נעשה ונשמע, כי בדרך כלל לוקחים את המושג הזה, חותכים אותו לחתיכות ומדביקים לכל דבר. הכוונה ב"נעשה ונשמע" היא, שאנו מוכנים לעסוק באהבת הזולת. תן לנו כוחות, שכל, ושיטה איך להגיע לזה, וזה נקרא נעשה ונשמע. נעשה, שאנו מסוגלים ורוצים לקבל את שיטת התיקון, את העבודה, ומוכנים לעשות זאת. מדובר על אהבת הזולת. לכן כנגד זה ניתנה התורה, שאהבת הזולת הוא כלל גדול של התורה. כי התורה באה כדי לממש את הכלל הזה.
"ובאמור מתורצת הקושיה מדוע לא ניתנה התורה לאבות הקדושים. כי במספר קטן של אנשים אין התורה עומדת לקיום כלל, כי אי אפשר להתחיל בענין עבודה לשמה כמבואר לעיל, ולפיכך לא ניתנה להם התורה."
"כי במספר קטן של אנשים", הכוונה היא, לרצון לקבל קטן שבו האגו אינו שולט על האדם, לכן אין כנגד מה לתת את התורה. האדם עם האגו הקטן לא מרגיש כלפי הזולת שהוא אגואיסט, הוא רוצה להתחלק עם האחר. האדם נמצא בשליטת הרצונות אברהם, יצחק, יעקב, שהם חסד, דין, ורחמים. זאת אומרת שהכול בקדושה, בהשפעה, ג"ר של מדרגה, עביות של שורש. והאדם לא צריך תורה, הכול ברור לו, הכול מובן לו, ויש לו אהבה טבעית לכל האנשים שמתגלים לפַניו. ואז זה נקרא שקיימו תורה מתוך זיכוכם, הם קיימו את הכול מתוך זיכוכם. זאת אומרת, שהם קיימו את ואהבת לרעך כמוך, שזה כל התורה, כלל גדול בתורה. לכן הם לא היו צריכים לקבל את שיטת התיקון, לא היה להם את מה לתקן, הם כבר היו בזה לפי העביות של השורש, לפי זיכוך הכלים.
מה שאם כן כשהעביות נגלית, ועביות נגלית בפגישה עם פרעה, פרעה הוא יצר הרע שמתגלה באדם. מדובר על שיכבה של רצון לקבל שמתגלה בתוך האדם, לאחר דרגת האבות. אז דרגת יעקב נגמרת ויורדים למצרים. יעקב נפטר במצרים. לא נפטר, כביכול לקחו אותו, כי הוא הסימן שלצורך זה ירדו למצרים. ומתגלה בתוך האדם רצון לקבל הגדול "פרעה", ואז ודאי שהאדם מתחיל להרגיש את עצמו שונה מהזולת, שונה מכל העולם, וכאן כבר צריכים את שיטת החיבור שהייתה באבות, זאת אומרת, במדרגה הקודמת, בצורה הטבעית.
כמו שמסביר לנו בעל הסולם, אלפיים שנות תוהו, אלפיים שנות תורה, אלפיים שנות המשיח, ימות המשיח. כי התורה צריכה להתגלות רק כשהרצון לקבל מתחיל להרחיק את האדם מהזולת.
שאלה: מה זאת אומרת הם לא היו צריכים שיטה, אז מה קרה בבבל, מדוע אברהם פתח שם את דלת האוהל וקרא לכולם?
רב: לאחר שהאדם נבדל מבבל, הוא התרחק עם הקבוצה שלו, עם המשפחה שלו, ועם כל האנשים שלו. אז הם לא היו צריכים שיטה, כי הייתה ביניהם אהבה, אהבה טבעית. והם מימשו את שיטת אברהם, אבל מימשו אותה בצורה שבה הם הרגישו את עצמם בעביות דשורש. הם לא היו צריכים שיטה מיוחדת כלשהי, הם לא היו צריכים לעבוד על הערבות ביניהם, שהאחד ערב לשני בצורה הדדית, הערבות הייתה מורגשת בצורה טבעית. כי העביות דשורש התגלתה בבבל. עביות דשורש, עביות א', תלוי איך אנו סופרים אותם. אלו שהרגישו כנגד העביות הזאת את הנקודה שבלב, הצטרפו לאברהם. ואלה שלא הרגישו נקודה שבלב הלכו והתפזרו בכל המדינות.
אלו שהרגישו נקודה שבלב, אבל על פני עביות קטנה הגיעו לאברהם, ומיד הבינו שזאת היא השיטה, כי הנקודה שבלב כנגד העביות היו מאוזנים בהם. לא כפי שאצלנו, האגו שלנו ענק, וקיים בנו בלבול שבא מכל העולם, ומכל מה שאספנו במשך גלגולים רבים, והנקודה שמתגלה היא גם מושכת אותנו. לעומת זאת אצלם בתקופת אברהם הייאוש עדיין לא היה מגולה, עוד לא הייתה עביות עם ייאוש עם תסכולים, לכן הכול עבד רק מתוך זַכות, ודאי שכנגד העביות באה הנקודה שבלב, אבל העביות הייתה נניח עביות דא'.
לכן אז השיטה הייתה שכדי להבין מספיק היה לאדם להגיד שזהו הטיפול בכל אחד ואחד. מה שכן אצלנו השיטה היא בהקדם "נעשה ונשמע", בגלות, ביציאה מהגלות בצורה נוראית, בכך שאנו מיואשים, "וייאנחו בני ישראל מהעבודה", ופרעה מתגלה בצורה כזאת שחייבים לברוח ממנו אחרת הוא גומר אותנו. והבורא נותן לאדם מכות בכוונה "אני הכבדתי את ליבו", והבורא מסדר לנו כאלו תנאים במצרים הזה, בגלות הזאת, שאיננו יכולים לא לברוח מזה, חייבים לברוח. ומשה, הנקודה שבלב, מפחדת, לא רוצה להגיע לפרעה. כל פגישה עם פרעה היא כיוון שהבורא סוחב אותו ביד.
הבורא אומר לנו "בוא אל פרעה, אני הכבדתי את ליבו", עכשיו תבוא אלי, ובוא אליו. לשם מה הבורא עושה זאת לאדם. הבורא עושה זאת לאדם בכוונה, הוא מפגיש את האדם עם הדבר הנורא הזה, עם המפלצת הזאת כל הזמן, בכוונה "אני הכבדתי את ליבו". וחוץ מזה מתגלות עוד מספר בעיות בתוך ישראל, והעיקרית שבהן היא התקלה בישראל "אנשי ה' עובדי פרעה". האנשים שלכאורה קשורים לבורא אבל עובדים בעל מנת לקבל. כתוב בתורה שזאת התקלה הגדולה שבישראל, זאת אומרת, שזאת יציאה מאוד מאוד קשה.
שאלה: מה זה "לדאוג בשביל קיומו עצמו"?
רב: לדאוג לקיומו עצמו, זאת אומרת, שהאדם מסתכל על הבהמה שאותה הוא חייב להאכיל ולשמור, כי בלעדיה הוא לא יוכל לתקן את הנשמה, כי הנשמה מיתקנת רק בעודה מלובשת בגוף. כלומר, לא בבשר. אנו מרגישים את הרצונות בשכבה התחתונה ביותר שלנו כגוף, אך מדובר כאן בעצם על הרצונות. האדם חייב לדאוג שהרצונות האלה יהיו קיימים, יתמלאו באור החיים הגשמיים, בחיות, כי רק מהמדרגה הנמוכה ביותר, האדם יוכל לתקן את המדרגות הרוחניות עד לגובה האחרון.
בעל הסולם כותב לנו ב"הקדמה לפי חכם", שאם האדם לא מגיע בזמן חיי חיותו כאן בעולם הזה עד לגמר התיקון, הוא חייב בכל זאת להתגלגל ולסיים את כל התהליך. אז האדם חייב להתייחס לגוף שלו, כמו שגנן מתייחס לפרחים. צריך להשקות אותו, לטפל בו, לתת לו אויר, כי האדם הוא עץ השדה. הכול ניתן ללמוד מכאן, לשים מעט זבל, מעט מים, מעט כל מיני דברים הטובים לגוף. גם הגוף שלנו חי ומתפעל מזבל.
שאלה: מאמר "אהבת השם ואהבת הבריות", ומאמר "מתן תורה" דומים מאוד, ולא ברור מי נכתב לפני מי. בעל הסולם כתב שני מאמרים, שבהם הוא משתמש ממש באותם ביטויים, מדוע?
רב: המאמר הזה הוא לא גמור, הוא טיוטא שנכתב על ידי בעל הסולם, אולי הוא רצה להוציא אותו לאור, אולי הוא נכתב לפני מאמר "מתן תורה", אינני יודע, וגם אינני הולך לחקור את ההיסטוריה. לעולם לא מעניינים אותי כל הדברים שמסביב לנושא, מה שמעניין אותי הוא לחקור את השיטה עצמה ולהבין ובמה שאני רוצה לבצע, ובזה אני מלמד. כל הדברים ששייכים לגיאוגרפיה, להיסטוריה, מה בעל הסולם היה, איזה גובה ורוחב היו לו, לאן הוא נסע וכ"ד. תסלחו לי אך השאלות האלה לא שייכות אלי.
יש אנשים שזאת מידת הדביקות שלהם, הם אינם יכולים להידבק לרעיון הפנימי. אולי היכולת הזאת תבוא בשלב הבא, אך בינתיים הם אינם יכולים. לפיכך הם מתחילים לחקור אודות בעל הסולם. לשם מה? האדם צריך לדעת את הנשמה שלו, את הפנימיות שלו, מה צורך יש לנו במעשיו הגופניים. מה ידוע לנו על משה רבנו? כלום. ידוע לנו על ציפורה בת ייתרו שהיא המשפחה שלו, אבל סך הכול, איננו יודעים שום דבר. כי המעשים שלו ברוחניות, הם החיים שלו.
במקרה שהיתי ליד הרב"ש, עזרתי וטיפלתי בו, חוץ מאשר להיות תלמיד שלו, לפיכך יש לי התרשמויות רבות מהחיים שלו, כי הם היו גם החיים שלי במשך שתיים עשרה שנה. אך מן הסתם איך החיים של הגוף הרגיל, של האדם הרגיל, שייכים לרוחניות. תרופות, בתי חולים, בדיקות רפואיות, במה הם שייכים לפנימיות האדם. למי שרוצה להשיג את מה שרב"ש השאיר בתוך המאמרים שלו, ההתייחסות לגופו של הרב"ש לא יעזרו לו בכך. לכן אינני מדבר על כך, כי אין זה מועיל. אך האנשים הם כמו ילדים קטנים, זה מובן לי ואינני מזלזל בזה.
כשאדם בא כדי להתחיל ללמוד, הוא אינו יכול להתקשר לחומר. ניתן לראות זאת לפי הבלוג שלי. אני נותן להם בלוק של מילים בתוך הבלוג שלי, הם לא מתייחסים לזה. הם כותבים עלי ולא על מה שאני כותב, כי הם עדיין לא מסוגלים לאחוז בפנימיות. אז אט אט מסביב, על ידי הרכילות, על ידי דברים השונים, מגיעים לזה שהם מתחילים להרגיש מילה אחר מילה, משפטים מחוברים יותר, ואז זאת צורה, כך האדם, וכך גם אנו. אלו צורות עברנו משך ההיסטוריה, איך היינו משתחווים ללבוש, לכבוד, ולכל מיני דברים שאין להם שום קשר לאישיותו הפנימית של האדם, אלא לחיצוניות. כך האדם הקטן מתייחס. האדם הפנימי יותר לא רואה את החיצוניות, הוא פשוט לא רואה.
בקשר למאמר הזה, אינני יודע. המאמר הזה נראה כלא גמור ולא מוכן לדפוס על ידי בעל הסולם, אבל האם זאת הטיוטא הראשונה הקודמת ל"מתן תורה" או לא, אינני יודע, יכול להיות. ישנם תלמידים של הרב"ש, שאהבו להתעסק בהיסטוריה ובכל הסיפורים האלה שמסביב. אפשר לשאול אותם במה ששייך להיסטוריה, גם אני מאמין להם, הם אוהבים לחקור זאת ויתכן שזה נכון. אני מעולם לא התעניינתי בזה.
כשהתחלתי לשאול את הרב"ש בעצמו, על כל מיני תהליכים היסטוריים, ראיתי שאת חלקם הוא ידע ואת חלקם לא. הוא לא ידע את מה שלא שייך לפנימיות, למופשט מהגוף, מהזמן, מהמקום, ומהעולם הזה שמדברים על הכלים, האורות והמדרגות, כי המושג "בן אדם" או "תהליך" אצלו, הוא כולו רוחני.
דיברנו על הרמח"ל, למדנו "אדיר במרום", שהוא פירוש הרמח"ל על "ספרא דצניעותא", לפני כן למדתי את פירוש אגר"א על "ספרא דצניעותא", עם אחד ממקובלי ירושלים שאליו הגעתי לפני שהגעתי לרב"ש. אז דיברנו על זה, ורציתי להוציא ממנו מעט מידע על הרמח"ל, והוא לא יכול היה להגיד לי הרבה מההיסטוריה. לא מדובר על אבא שלו או משהו שאולי הוא היה רוצה להסתיר ממני, אלא שלא היה על מה לדבר, הוא היה מדבר על המהות הפנימית.
עם הרמח"ל היו בעיות רבות, שמענו שהיו זורקים אותו מהעיר בגלל שהיה לומד קבלה, ובכלל היו מרחיקים אותו מקהל. היו לו בעיות רבות מהיהודים "היפים" שלנו. אך בכל זאת העיקר היא המהות. לכן גם אנו לא כל כך צריכים להתייחס לכל הדברים האלה. שיטת התיקון מצד אחד היא העיקר, ושלא יהיה חשוב לנו כלום, חוץ משיטת התיקון. ומצד השני יש להבין את האנשים המתחילים והרחוקים שצריכים את החיצוניות מפני שעל זה הם יכולים להתלבש, על זה הם יכולים לאחוז, ועל זה הם יכולים לדבר.
את הבלוג שפתחתי אני מגיש ממש כך. אמנם אני אומר להם לפעמים, "מדוע אינכם הולכים לקרוא ציטוטים של בעל הסולם". ולכאורה דברי אינם נשמעים, כאילו הם לא מבינים מה כתוב שם, וזה בכלל לא מעניין אותם. כמו תינוקות, או ילדים קטנים הרצים עם העולם שלהם בין הגדולים, המדברים על דברים חשובים. לאחר מכן הילדים גדלים.
שאלה: דיברת על "אנשי ה' עובדי פרעה" ועל התקלה, מה היא התקלה הזאת שבתוך האדם?
רב: התקלה הזאת היא נטיית האדם לאמונה שבעולם הזה, להיות מקיים ללא כוונה. מצד אחד המצב הזה נקרא "אנשי ה'", ומצד שני, "עובדי פרעה", כי הם עושים זאת לאגו שלהם. זאת התקלה לישראל, כי ישראל זה ישר – אל, מראה שיש לאדם נקודה לצאת מהגלות. ויש נקודה אחרת שהיא כנגד זה, האומרת תישאר בזה, אתה תרוויח את כל הרוחניות לעצמך. המצב הזה קיים בכל אדם ואדם, וגם בין כל בני האדם בכלל ישראל.
כתוב בתורה, ביציאת מצרים שהם היו תקלה לישראל. זה כנגד זה, שזה אותו הדבר. האדם כאילו אוחז באותה תורה, או שהוא משתמש בה בעל מנת לקבל או שהוא משתמש בה בעל מנת להשפיע. אז "אנשי ה'", עובדי ה' הם שרוצים לצאת ממצרים. ו"אנשי ה' עובדי פרעה", הם אלה שעובדים תחת שליטת פרעה ורוצים להישאר כך. אבל נקווה שנוציא גם את עצמנו, וגם נראה זאת לאחרים.
(סוף שיעור הבוקר)