(אות ב' עד אות ה')
שיעור 2
שיעור בוקר 14.11.07- אחרי עריכה
"ואם עוד אפשר לנו להתיגע ולמצוא דרך ליישב דבריהם שבכאן, הנה ערוך לעינינו מאמר שני עוד יותר בולט, באותו הגר שבא לפני הלל (שבת לא.) ואמר לו "למדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, ואמר לו כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד, (התרגום של ואהבת לרעך כמוך) ואידך, פירושא הוא זיל גמור", הרי לפנינו הלכה ברורה, אשר אין לנו שום העדפה בכל תרי"ב המצוות ובכל המקראות שבתורה על המצוה האחת של ואהבת לרעך כמוך. כיון שבאים רק כדי לפרש ולאפשר לנו לקיים מצות אהבת הזולת על היכנה, שהרי אומר בפירוש "ואידך פירושא הוא זיל גמור", דהיינו שכל שאר התורה הם פירוש של המצוה האחת הזאת שאי אפשר לגמור מצות ואהבת לרעך כמוך זולתם."
בעולם שלנו האדם מתפתח מרצונות גופניים שהגוף דורש, שהם: אוכל, מין ומשפחה, ומרצונות לכסף, לעושר, לכבוד, לשליטה, ולמושכלות, וכל זה נקרא "העולם הזה". מה שאדם מקבל ברצונות האלו, הוא מגלה שזה העולם הזה. עד שמתחילה אצלו הנקודה שבלב, שבה הוא מתחיל להרגיש השתוקקות למשהו חדש. ומתחיל לפתח אותה, בעודו נמצא ברצונות שבעולם הזה, שמכבידים עליו. ואז הוא עובר עם הנקודה שבלב עד המחסום בשני שלבים, הסתר כפול ובהסתר רגיל. (שרטוט)
וכשעובר מחסום מתחיל לגלות מהנקודה הזאת שבלב, שכל הדרך הזאת, בהסתר כפול והסתר רגיל, היא כדי לעלות על "הר" האגו, האגואיסטי, להעלות את הנקודה שבלב. ואז כשהוא עולה מעל האגו, הוא מתחיל לקבל את האור המחזיר למוטב, שנקרא "תורה", ולתקן את הנקודה שבלב. הוא מתחיל להרחיב אותה ולהפוך אותה לכלי, וכשהוא מרחיב אותה ועושה ממנה כלי לקבלת האור, להשתוות הצורה לאור, הוא מתחיל להבדיל, שאחרי המחסום הנקודה הזאת היא כבר לא נקודה, אלא כלי. יש כאן ממש יצר הרע, שזה הקליפה, וכנגד זה יש לו אור שנקרא "תורה", מה שנקרא "קדושה".
יש תרי"ג אורות של תורה, "תרי"ג אורחין דאורייתא", ויש תרי"ג רצונות, שכולם מגיעים לאדם כיצר רע, "לעצמו". ואז הוא מתחיל לתקן אותם, כמה שאפשר לתקן וכמה שלא, ועם המסך בונה מהם כלי בעל מנת להשפיע. אז במידה שמתרי"ג הרצונות שלו הוא בונה את הכלי בעל מנת להשפיע, יש לו השתוות הצורה לאור שממלא אותו, ואז הוא מגיע לדבקות עם הבורא.
איפה רואים כאן "ואהבת לרעך כמוך"? זאת כאילו עבודה פנימית, פרטית, אישית של האדם. אין כל העניין שעליו מספר בעל הסולם ב"מתן תורה", העניין הוא פשוט, שגם בכיוון של הסתר כפול והסתר רגיל, וגם כשאדם ממשיך בקו שמאל וקו ימין, כקו האמצעי, הוא לא יכול להתקדם, אלא כל ההתקדמות שלו היא בחיבור עם יתר הנשמות, לא מול הבורא.
הבורא נסתר, ויש לאדם יכולת להגיע להשפעה, להביע רצון להשפעה, להשיג רצון להשפעה, רק דרך החיבור שלו עם החברה. כי לבורא האדם היה משתוקק רק בצורה האגואיסטית - "תן יותר", ולא מספיק לו העולם הזה, הוא רוצה גם את העולם הבא. היה משתוקק אליו כ"עטלף", כמו שמסביר בעל הסולם ב"הקדמה לתע"ס". ואם אין לאדם מה שמושך אותו, אז הוא יכול על ידי כל האמצעים, שנמצאים לרשותו, בכל זאת להביא את עצמו לחיבור עם החברה. ששם הוא בהחלט משיג קודם רצון דלהשפיע, חיסרון דלהשפיע, ואיתו הוא פונה לבורא. אחרת אדם לא פונה לבורא, אלא לתענוגים.
לכן מסביר בעל הסולם, ש"תרי"ג מצוות" זה שאדם מתקן את תרי"ג הרצונות שיש לו לעצמו, על ידי תרי"ג אורות דאורייתא, אורות התורה, ועושה כוונה נכונה על כל רצון ורצון. כמו שכתוב "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", "כי המאור שבה מחזירו למוטב", הוא מתקן את הרצון מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. אז כל הדרך היא, להשיג קודם רצון להשפיע, הוא חייב להיות קודם בנברא. ואז הוא מגיע כל פעם להתקדמות, לדרישה: "תן לי כלי", היינו מסך, "תן לי אור שמתקן אותי", "תן לי אור שממלא אותי". אבל חייבת להיות התפילה "תן לי", העלאת מ"ן קודם, שהאדם מקבל רק מהשפעת הקבוצה.
לכן אומר בעל הסולם, מרגע שאדם מקבל נקודה מביאים אותו לקבוצה, הבורא מיד מביא אותו למקום, שבו יש לו יכולת להתחבר לכלי דאין סוף. מיד יש לו הרצון הזה, היכולת הזאת, הסביבה הזאת. זה לא תלוי באדם, כי הנקודה הזאת, אם היא מתגלה, היא מתגלה כשהיא כבר קיימת בתוך המערכת הזאת. במידה שהנקודה בוערת, לא לפי הרצון האגואיסטי שלה, אלא רצון דלהשפיע, אדם מרגיש את עצמו קשור יותר לאותה מערכת דאין סוף.
לכן כל הזמן כשהאדם מתקדם, כשרוצה להתקדם לכיוון המטרה, הוא יכול להתקדם אך ורק, אם מקבל מהסביבה את החיסרון להתקדם למטרה. הוא משקיע את עצמו בסביבה, מהסביבה מקבל חיסרון לחיבור, על ידי הלימוד פונה לאותה המערכת האינסופית של הכלי ואור שמלאים, ומקבל שוב את המאור מהסביבה. זאת אומרת, כל הזמן זה מסתובב בצורה כזאת, שהכל מתגלה בתוך הכלי הכללי. עד כמה שאדם נכלל בו, מתגלה שזה הכלי דאין סוף. (שרטוט)
לכן צריכים להבין איפה משתווים כל הדברים הללו – האדם, הקבוצה כסביבה ולימוד הקבלה. איפה "ואהבת לרעך כמוך" כלפי הקבוצה, למה באהבת לרעך כמוך האדם מגיע ל"אהבת את ה' אלוהיך", למה מידת "אהבת לרעך כמוך", שהוא רוכש, נקראת "עליה במדרגות רוחניות".
שאלה: לפי המאמר הילל אמר "כל השנוא עליך אל תעשה לחברך", והפירוש הוא "ואהבת לרעך כמוך". אבל זה נראה כאילו משהו פסיבי.
נכון, כי הילל אמר זאת כשגֵר בא להתגייר. הרצון לקבל, שנמצא בכוונה על מנת לקבל, לא יכול בבת אחת לעשות את התיקון לעל מנת להשפיע, קודם כל הוא בא לצמצום. ו"צמצום" נקרא "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", זאת אומרת, לא להשתמש ברצון לקבל על מנת לקבל, ואחר כך יש שלב להשתמש ברצון לקבל בעל מנת להשפיע.
"ובטרם נחדור לעומק הדבר עלינו להתבונן במצוה הזאת גופה, כי נצטוינו "ואהבת לרעך כמוך" אשר מלת "כמוך", אומר לנו שתאהב את חברך באותו השיעור שאתה אוהב את עצמך לא פחות בשום פנים שבעולם, זאת אומרת שאתה מחויב לעמוד תמיד על המשמר ולמלאות צרכי כל איש ואיש מכל האומה הישראלית, לא פחות כמו שאתה עומד תמיד על המשמר למלאות את צרכי עצמך, אשר זה הוא לגמרי מן הנמנעות, כי לא רבים המה שיוכלו ביום העבודה שלהם למלאות די צרכי עצמם ואיך אתה מטיל עליו לעבוד ולספק את משאלות כל האומה? וזאת לא יתכן כלל לחשוב שהתורה מדברת על דרך הגזמה כי ע"כ מזהירה אותנו התורה לא תוסף ולא תגרע וכו', לומר לך שהדברים והחוקים נאמרו בדיוק נמרץ."
בסך הכל המקובלים מספרים על הטבע דאין סוף. בעל הסולם מסביר ש"ואהבת לרעך כמוך", עם הרצון האגואיסטי שמתגלה באדם, זה התיקון שאדם צריך לעשות. שלא ירגיש את עצמו, אלא רק את הצרכים של הזולת, וכל טרדות האדם מהבוקר עד הלילה יהיו, איך למלא את הצרכים של הזולת. נראה לנו בלתי אפשרי לביצוע, אבל זה החוק שהמערכת קיימת ברוחניות, ולמצב הזה נצטרך להגיע, בטוב או ברע. מקובלים מספרים סך הכל על חוקי הטבע.
בעל הסולם רק רוצה לדייק, כדי שנבין עד כמה הטבע האגואיסטי שולט בנו בכל פרט, באטום, במולקולה, בכל הנוזלים, בכל התדרים החשמליים, בכל מה שיש לנו בגוף, בדומם, בצומח, בחי, במדבר, בחיצון, ובפנימי שבאדם. שנבין עד כמה כל זה מסתובב רק מתוך החשבון, איך למלא את עצמו בצורה האופטימאלית ביותר, המירבית, בכל מיני תענוגים אפשריים, המתאימים לגדולים ולקטנים. החשבונות נעשים בכל הבריאה עם הרצון לקבל שלה, זהו מחשב אדיר, שכל הזמן נמצא בעשיית חשבון, איך, ומה, ואיפה יותר ויותר לספוג תענוגים במינימום השקעה, יגיעה.
ואנחנו צריכים להבין רק עד כמה שאנחנו לא מבינים את המערכת הזאת לעומקה, שהיצר הרע מתפתח עד אין סוף, עלינו להבין מהו בכלל המושג הרוחני של ה"אגו". האגו שלא נקרא אצלנו "אגו" בכלל, אנחנו אפילו לא צריכים לתקן אותו. לכן מהדוגמאות שמביא בעל הסולם מה זה נקרא "כמוך", אנחנו צריכים להבין שבצורה ההפוכה לגמרי מזה, כהעתקה, אנחנו צריכים להגיע לחיים דלהשפיע. זאת אומרת, שכל אותה המכונה הגדולה האדירה, עם היצרים הגדולים, הרצונות האיומים האלו לעומקם, שאנחנו לא מרגישים אותם כעת, שהם כולם יעבדו בתוכנה דלהשפיע, ולא דלקבל.
ואת כל זה אנחנו צריכים לרצות, ולממש את הביצוע, זאת אומרת, את השינוי, את שדרוג התוכנה. אנחנו צריכים לעשות זאת, למחוק את התוכנה הקודמת, ולהעלות תוכנה חדשה. לכן בעל הסולם מקצין ואומר, לתת את הכר והכיסא, על מנת להבהיר שלא נשאר לאדם כלום ממערכת ההפעלה הקודמת.
שאלה: אם מסתכלים על "ואהבת לרעך כמוך" כגוף אחד, יוצא ש"כמוך" זה כאילו אתה צריך לאהוב את תכונת ההשפעה, כמו שאתה מוכן לתת לעצמך הכל. אז אפשר לפרש זאת במילים כאלה, להוציא את המשפט הזה מהטקסטים שלנו, ולדבר רק על תכונה, כמו שאדם אגואיסט, כך שיהיה משפיע.
כן. ודאי.
שאלה: אני לא מצליח להבין קשר מתמטי בין תרי"ב לתרי"ג. כי אומרים "סכום", אז למשל תר"י חייב להיות כל סכום השש מאות ועשר לפניו, ואז נהייה שש מאות ואחד עשר? או שזה משהו אחר?
כשאדם מתחיל להתקדם מדַרגת האפס, שזה המחסום, למצב האין סוף, יש בדרך חמישה עולמות. אפילו כשהוא טיפת זרע, אפילו כשהוא עוּבר, יש בו גם תרי"ג רצונות. אפילו כשהוא הגדול ביותר, יש לו גם אותם תרי"ג רצונות. כמו שמסביר בעל הסולם שאפילו בטיפה כבר יש הכל, רק צריכים להתפתח. וכשאומרים "המקיים כל תרי"ג המצוות", הכוונה היא בכל עוצמתם. אפשר לומר פי תר"ך פעמים, או קכ"ה מדרגות, או משך שיתא אלפי שנין, זה לא חשוב, הכל רק איך להביע שאדם צריך לתקן את הכל. (שרטוט)
גם כשאדם בטיפה, או כשהוא קטן, או כשהוא יותר גדול, יש לו אותם תרי"ג הרצונות, רק כל פעם הם גדלים בצורה אחרת, אלו לעומת אלו, וכן הלאה. ואדם צריך כל פעם לעשות עליהם מקסימום ההשפעה, זאת אומרת, לתקן אותם להשפעה. אז אחרי תיקון של תרי"ג הרצונות, אדם מגיע ל"אהבת לרעך כמוך", שזה כלל, שאז באמת כל הרצונות שלו יהיו בעל מנת להשפיע, לפני כן, הם בצורה חלקית.
שאלה: אם אומרים שבעבודה של האדם, הוא צריך להתעסק עם הרצונות והכלים בסופו של דבר, אז יוצא שכל העניין של להתחיל עם תרי"ג הוא סתם מבלבל, כמו אותם אנשים שמתעסקים כל הזמן במצוות.
לא מדובר על אלו שמתעסקים חיצונית בקיום מצוות. אנחנו הולכים לתקן את הכלים של גלגלתא ועיניים, שנקרא "שכר ועונש". עדיין אדם לא מתוקן, עדיין הוא לא חושב על אהבת הזולת, עדיין חושב איך להתנתק מהרצון לקבל. וכשיש לו כבר גלגלתא עיניים, אז הוא עובד מתוך גלגלתא עיניים, איך לחבר אליה אח"פ, שזה כבר זולת. וזה כבר לא שכר ועונש, זה נקרא "אהבה". אז רק בדרגה האחרונה אדם מגיע לאהבה. ויש לפני כן עוד שתי דרגות, הסתר כפול והסתר רגיל, סך הכל ארבע דרגות, עד שאדם מגיע ליישום של אהבה.
שאלה: אז למה בכלל לעסוק בתרי"ג, ולהשתמש בכלל במילה הזאת. זה סתם גורם לחשוב כל מיני מחשבות ולנסות להבין זאת. מספיק סתם להגיד שיש פה סוג מסוים של רצון שאני צריך רק לגלות, למה בעל הסולם מזכיר את זה בכלל? למה בכלל מתעסקים בזה בטקסטים?
"תרי"ג" הוא מִספר שבא מרוחניות. לא שבגשמיות המציאו תרי"ג פעולות גופניות, שאדם מבצע כשהוא חי בגוף, ומתוך כך קיבלנו את המושג תרי"ג. "תרי"ג" זה רפ"ח ושס"ה, שכך מתחלקים גלגלתא עיניים ואח"פ. תרי"ג הוא מושג רוחני. אלא שבעולם הגשמי שלנו לקחו הכל כהעתקה, והעמךָ משתמשים בזה כדי להגיד שהם "עושים מצוות", אבל אנחנו מבינים שאלה מנהגים.
בחוכמת הקבלה ובכלל בתורה לא מדובר כלל על העולם הזה. כל התורה הקדושה מדברת רק על הקדוש, על הנבדל, על מה שנמצא למעלה מהעולם הזה. איך אדם מגיע להיות בחלקת הבורא, ולא בחלקת היצר הנבזה שלו. ואכן זה מבלבל בהפצה, ומבלבל את האנשים, אז אפשר באמת לא כל כך להזכיר זאת כדי שיתרגלו.
באחת ההרצאות שהעברתי קם בחור חילוני, והתחיל להגיד שהבורא ברא את העולם בשבוע ימים, הסברתי לו שמדובר בפעולות רוחניות, שהתורה לא מדברת על העולם הזה. ואם מדברים על אסטרונומיה, לא יכול להיות יום ראשון ויום שני, אם לא היו עדיין שמש וירח ומושג של יום. הוא לא יכול היה לקבל זאת ויצא מההרצאה.
אז יכול להיות שכדאי לנו לעקוף את הדברים האלה, לא לגלות אותם, עד שאדם מתרגל למושגים רוחניים. אבל בכל זאת אחר כך צריכים להשתמש בכינויים. אפשר בלי "תרי"ג", בלי מצוות, להגיד "תיקונים" על האגו, על הרצון לקבל. בכך אנחנו לא מסלפים את התורה, אלא רק עוזרים לאנשים להתקרב אליה בלי בלבול.
יכול להיות שאני באמת משתמש במושגים האלה באופן חופשי, בלי לציין כל פעם שמדובר על רוחניות וכן הלאה. אבל כמה שנסביר לבני האדם הפשוטים, המושגים האלה כבר כל כך מושרשים במוחם, שקשה מאוד להסביר שמדובר ברוחניות. אולי לרגע אחד הוא פתאום יבין, ואחר כך יברח חזרה למה שמוכר לו.
שאלה: אז מה זה במילה אחת התרי"ג הזה. אם אני איזה כלי, מרגע שמתגלה הנקודה שבלב אני מתחיל להתעסק בכוח הזה, תרי"ג.
תרי"ג הוא מספר החלקים שבנשמה הפרטית, וגם מספר החלקים שבנשמה הכללית, כי פרט וכלל שווים.
שאלה: חלקים זה גשמי?
זה לא גשמי, אלה רצונות. פאזל רוחני, שמתגלה לנו כרצונות בודדים, או בתרכובת שלהם.
שאלה: אפשר לספור אותם?
אם אדם לוקח שורש, א', ב', ג', ד', דרגות התפתחות הרצון, איך שכל אחד התפתח, ואיך שכל אחד נכלל בבחינה האחרונה, כי היא מתחילה לעבוד בלהרגיש את עצמה שהיא הפוכה מהבורא, אז הוא רואה שבכל ההתכללות הזאת של כל הבחינות בבחינה ד', בחינה ד' בעצמה לא מוסיפה על התרי"ג, ואפילו בחינות ג' וב' וא', הכל נמצא כבר בנקודת יש מאין.
אלא כל הרצונות האלו הם מידות ההתפתחות, ההתגלות של עוצמת הרצונות האלו. זו עוצמה לא מספר. גם תרי"ג הוא אף פעם לא מספר, אלא עוצמה. אז אומרים, שהתכללות של כל הרצונות זה בזה וזה בזה בצורה המלאה, נקראת המספר תרי"ג, אפילו תר"ך. ויש עוד שבעה רצונות ששייכים לסיום המלכות.
שאלה: אז אפשר להגיד שמה שאני לוקח, זה כוח. יש כוח עם כל מיני גוונים, ואני פשוט מגלה את העוצמה שלו יותר ויותר?
נכון, אפשר להסביר כמו בפיסיקה. יש כוח המשפיע וכוח המקבל. כוח המשפיע זה הטבע, אל תגיד "בורא", וכוח המקבל זה הנברא שנמצא בתוך הטבע. ויש ביניהם, בין הכוחות האלה, התחברות או התנגשות, כמו בכל הכוחות שאנחנו רואים, חיובי ושלילי. אין יותר מחיובי ושלילי, רק בכל מיני רמות, מכאניקה, חשמל, שדות למיניהם, וכן הלאה. כך מסבירה חוכמת הקבלה.
לפעמים היא לוקחת את השמות שאנחנו משתמשים בהם גם בעולם הזה. אבל גם בעולם הזה תרי"ג זה מרוחניות, איננו רואים בגוף שלנו תרי"ג חלקים, המדע עוד לא הגיע למצב כזה שיכולים להגיד בפיסיולוגיה או באנטומיה, שיש בגוף תרי"ג חלקים.
אז אפשר וכדאי להסביר את חוכמת הקבלה ללא מילים מהמקרא, ולהשתמש במה שמקובל בעולם הזה, כדי לא לבלבל את הקורא. ניסיתי לעשות זאת הרבה פעמים, אבל בכל זאת תמיד השתמשתי גם במילים מהמקרא כדי להראות על מה התורה מדברת, כדי להראות שהתורה היא קבלה, והיא מדברת על התיקון, ולא על העולם הזה.
"ואם מעט לך זה, אומר לך, שפשטה של המצוה הזאת של אהבת הזולת מחמירה עוד שעלינו להקדים צרכי חברינו על צרכי עצמינו, ע"ד שכתבו התוס' בשם הירושלמי (קידושין דף כ.) בפסוק "כי טוב לו עמך" האמור לגבי עבד עברי, וזה לשונם: דפעמים שאין לו אלא כר אחד, ואם שוכב עליו בעצמו ואינו נותנו לעבד הרי אינו מקיים כי טוב לו עמך, שהוא שוכב על כר והעבד על הארץ. ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו הרי זו מדת סדום. נמצא, שעל כרחו צריך למסרו לעבדו והאדון עצמו שוכב על הארץ. עכ"ל עש"ה.
ונמצינו למידים אותו הדין גם בכתוב שלנו בשיעור אהבת הזולת, שהרי גם כאן השוה הכתוב את מילוי צרכי חבירו כמו מילוי צרכי עצמו, כדוגמת "כי טוב לו עמך" שבעבד עברי, באופן, שגם כאן במקרה אם אין לו אלא כסא אחד ולחברו אין כסא כלל, יוצא פסק ההלכה, שאם הוא יושב עליו ואינו נותנו לחברו הריהו עובר על מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, כי אינו ממלא צרכי חברו כמו שהוא ממלא צרכי עצמו. ואם הוא אינו יושב עליו וגם אינו נותנו לחברו, הרי זו רשעות כמדת סדום, אלא שמחויב ליתנו לחברו לשבת עליו והוא עצמו ישב על הארץ או יעמוד. ומובן מעצמו שכן הדין אמור בכל הצרכים שמצויים לו וחסרים לחברו, ומעתה צא ולמד, האם המצוה הזאת היא בגדר האפשרות לקיימה?"
לא חשוב כלפי מי מדובר, כלפי גר, כלפי עבד, או כלפי חבר. אלה צורות היחס מתוך הרצון לקבל כלפי הזולת, שמגלה שזולת בשבילו זה "גר", זולת בשבילו זה "עבד", זולת בשבילו זה "חבר". זה לא כל כך חשוב לנו, אלה קושיות בפני עצמן. אלא חשוב הסיכום, שבדיוק במידה שאדם מגלה את היצר רע, זאת אומרת, עד כמה שהוא אוהב את עצמו, זה בעצם הגילוי, להראות לו כמה שהוא צריך להיות בהשפעה לזולת, זה הכל.
אנחנו מבינים מראש שלא מסוגלים להגיע לזה בכוחות עצמנו, ומי שלא מבין וחושב שהוא יכול לעשות זאת, שיבדוק. אולי בדורות הקודמים רצו לבנות כל מיני חברות אוטופיות למיניהן, ברוסיה ובקיבוצים חשבו שאפשר לעשות כך. אי אפשר לשנות את טבע האדם בכוחות שנמצאים לרשותנו בעולם הזה, אלא אך ורק כשאנחנו מושכים את האור העליון, כוח מדרגה עליונה יותר, אז אנחנו יכולים לשנות את עצמנו.
ולשם כך ניתנה לנו חוכמת הקבלה, שאם לומדים אותה, מגיעים למצב שמושכים את האור המחזיר למוטב, כמו שמסביר בעל הסולם באות קנ"ה ב"הקדמה לתע"ס". זו הסיבה היחידה שחוכמת הקבלה התגלתה וניתנה לנו, רק לצורך כך, שהמאור שבה מחזירו למוטב. ובמידה שאדם מגלה את היצר שלו, ומגלה שהיצר הזה רע, ורע לא מפני שמקבל מכות, אלא רע מפני שמרחיק אותו מהבורא, במידה הזאת הוא כבר מתחיל לבקש תיקון. אז יש פעולות הדרגתיות עד שמגיעים לתיקון, אבל בכל זאת חייבים להגיע למצב, שכל תוכנית ההפעלה שלנו חייבת להפוך מ"לעצמו" ל"זולת".
שאלה: כתוב שתרי"ב הם פירוש על מצווה אחת, מה זה "פירוש"? מקובל כותב פירוש על התורה, וקורא לו "ספר הזוהר". אחר כותב פירוש על ספר ה"זוהר", וקורא לו "עץ חיים". אחר כותב פירוש על "עץ חיים", ואנחנו שוב מפרשים. מה משמעות הפירוש, האם בפירוש יש תוספת, או הסתרה?
אין בפירוש יותר, אלא הוא מפרש את הכלל. שאם אדם רוצה לדעת מה זה "ואהבת לרעך כמוך", מצד אחד, הוא לא יכול לדעת אלא אם יפרש, זאת אומרת, יחלק באנליזה שלו את הכלל הזה לתרי"ב פרטים. ומצד שני, אם ילמַד כל אחד ואחד מהפרטים האלו, ויחבר אותם בסינתזה חזרה, אז יקבל את הכלל "ואהבת ולרעך כמוך". כך מסביר בעל הסולם.
שאלה: לפי זה, האם המצווה "ואהבת לרעך כמוך" היא המצווה האחרונה, או שהיא מושגת בכל רצון ורצון?
היא מושגת במקצת, באופי שונה, בהיבט שונה, בקיום של כל תיקון ותיקון. אבל ממש "ואהבת לרעך כמוך" אדם משיג רק כשהוא מתקן את כל הרצונות שלו.
שאלה: מה שמתאר פה בעל הסולם הוא בגדר הבלתי אפשרי. אנחנו צריכים להתחיל בחברה לתת את הכרית שלנו, לתת את הכיסא. איך אדם מחשב מה הצרכים של האחר, שהוא ממלא אותם פיסית יותר מצרכי עצמו?
אנחנו לא הולכים לרחוב לעזור פיסית לסבתות משוטטות, ולא לפזר את הכסף, שיש למישהו, וכן הלאה. אלא "אהבת הזולת" בחברה היא בהתחברות לערבות. עם סיום המאמרים "מתן תורה" ו"הערבות", נראה שאהבת הזולת מתבטאת בכך שאדם מרגיש שכולם תלויים בו, והוא תלוי בכולם. הוא חייב לתת להם את הביטחון, הוא חותם שעם כל מה שיש ברשותו, מכל הלב ומכל המוח ובכל הכוח, הוא עומד אחריהם לדחוף אותם לרוחניות. לכן מדובר על הערבות בקבוצה, באלו שמוכנים לכך, בשש מאות אלף אנשים, "שישים ריבוא", שזה המספר של שלימות הכלי.
אם כלי לפי הכמות, ש"כמות" זה מנין מספיק, ולפי האיכות, יכול להגיע לכך, שכל אחד רוצה בערבות, אז כל היתר בא כתיקון. לא שהוא מסוגל, אנחנו לא מסוגלים לערבות, אנחנו רוצים שזה יקרה, בכמה שמסוגלים לרצות. ואז האור שבא מתקן את הכלי, שיהיה לנו רצון, ואחר כך נותן לנו מסך על הרצון, ואחר כך ממלא אותנו. הכל כבר בא מהאור, אנחנו צריכים רק להשתוקק למה שניתן, במצבנו.
שאלה: מיהו היהודי שנמצא בעבדות אצל יהודי אחר?
הרצון לקבל, שמתחיל להתכלל עם הנשמות האחרות, ואז בקשר, ביחס ביניהם, יש כל דרגות החיבור, שהן עבדות, חבר, אדון, גר וכן הלאה. וגם בתוך האדם יש ההבחנות האלו, בחלקי הרצונות אלו לאלו.
שאלה: איך בכל זאת אדם יכול להשפיע לקבוצה, איך הוא יכול לממש את האהבה שלו כלפי החברים לפני המחסום? הוא עוד לא יודע מה זו אהבה.
אבל במשהו הוא שומע על דרגת האהבה, שישתוקק אליה, שיתרום את עצמו לקבוצה בכמה שאפשר, להתכלל יחד עם האחרים לאותה המטרה, אז יקבל מהאחרים השראה. שבתוך ההשראה הזאת הוא ירגיש עד כמה שהוא לא כמוהם, תהיה לו הרגשת הבושה, הרגשת הנבזות, שפלות, והרגשת גדלות המטרה, גדלות ההשפעה, גדלות הבורא. והפער הזה, בין גדלות הבורא שהקבוצה משפיעה אליו, לבין שפלות עצמו שהוא מגלה לעומת זה, יהיה אצלו כמ"ו, כחיסרון שהוא חייב להשלים.
והחיסרון הזה, במיוחד בזמן הלימוד, מעורר את אותה הקבוצה שהוא נכלל בה, לעורר עליו אור, שנמצא בקבוצה בצורה הנסתרת, כאור אין סוף. כי קבוצה היא אותה מערכת דאין סוף, כמו שאנחנו נמצאים באין סוף, רק משתוקקים לזה או לא. ואז יוצא שאדם עובד בתוך אין סוף, יש לו מערכת אינסופית, והוא נכלל בה במידה מסוימת של הניצוץ הקטן שלו, והוא חייב להתכלל בה, הוא רוצה להתכלל בה, לקבל ממנה השפעה, השראה, הארה, שהיא כל הזמן תקדם אותו.
ההארה הזאת מביאה לאדם חיסרון. עם החיסרון הוא שוב פונה לאותה הקבוצה, לאותו כלי, אין לו יותר לֵאן לפנות. ואז, כשלומד יחד עם החברים והכל, הוא מקבל מהקבוצה את האור המחזיר למוטב, ושוב, ושוב. הכל מכוּון רק לתוך הקבוצה, כל העבודה רק בתוך הכלי הזה, עד שמגיעים לערבות. וגם אחר כך, גם גלגלתא עיניים, גם אח"פ, זה הכל כשאדם מתקן את היחס שלו ליתר הנשמות, לקבוצה. עד שמגיע לדרגת אהבה, אהבת הזולת, שהיא הדרגה האחרונה.
שאלה: למה שמאי לא ענה אותה התשובה של הילל, למה שמאי דחה את הגר והילל ענה?
שמאי לא דחה את הגר, הם הסבירו כל אחד בצורה אחרת מה זה נקרא "אהבת הזולת". הגר מבין זאת, כי הוא רוצה להתגייר, הוא נמצא באגו, ברצון לקבל לעצמו, הוא עדיין נמצא כגוי, אבל רוצה לקבל תיקון ראשון. תיקון ראשון על הרצון לקבל נקרא "גר". מסבירים לו, שהתיקון הראשון הוא אל תעשה רע לאחרים, כמו שאתה מבין שיכולים לעשות לך רע, זאת אומרת, רק לעבור את המחסום. ואחר כך כבר יש עבד, ואחר כך חבר, שם כבר לא "אל תעשה לאחרים", אלא "תתחיל לעשות, בלהשפיע".
שאלה: אבל באותו תלמוד מסופר שהגר בא לשמאי קודם, ושמאי סילק אותו.
אלה קו ימין וקו שמאל. שמאי והילל הם שני הקווים שבהם האדם עובד. זה לא כדי להראות, שאחד צודק ואחד לא צודק, אלא רוצים להסביר לנו מה הם שני הקווים שפועלים עלינו, שאנחנו צריכים להתכלל בשניהם. וכשמדברים שההלכה כהילל, לא שלא מקבלים את שמאי, אלא שהוא נכלל, קו שמאל נכלל בימין.
שאלה: מה צריך להיות היחס בתוך החברה הקטנה שלנו, למה שכותב בעל הסולם, שאם אדם יושב על הכיסא "ואינו נותנו לחברו הריהו עובר על מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך"?
בתוך החברה שלנו, אנחנו צריכים לדאוג לערבות, מה שנקרא "להשפיע טוב לחבר". אלא יש הכרחיות, שגם עליה ידבר בעל הסולם, מה שנקרא "לא יגונה ולא ישובח". שאם יש חברים שממש נכשלים בחיים הגשמיים, שלא מסוגלים לקיים את עצמם, אז צריכים להביא אותם לדרגת הקיום, להרים את החבר שנפל. אם למשל קורה משהו לחבר, לאחר שהוא מילא את כל מה שהיה חייב לעשות בעולם הזה. אבל מעבר להכרחיות לא צריכים לדאוג לאף אחד, היתר זה רק ערבות.
שאלה: להבדיל אלף הבדלות, אנחנו יכולים לראות מרכיבים מאהבת הזולת, למשל בקבוצה של אוהדי כדורגל במגרש ספורט. התופעה תופסת תאוצה כל כך גדולה, ומושקעים בה כל כך הרבה אנרגיות וכספים. אפשר להגיד שהמרכיבים האלה מושכים סוג מסוים של אור? ואם כן, מה זה צריך להגיד לנו?
אכן כתוב, שאי אפשר להחריב עיר נידחת, שאם יש חיבור בין האנשים, אפילו בצורה האגואיסטית ביותר, מפני שזה חיבור, ואפילו הוא אגואיסטי, הוא גם מושך לעצמו במשהו הארה מלמעלה. כי זה חיבור, זה ויתור ביניהם, אפילו באגו, ואז בהחלט יש בהם כוח.
רואים זאת גם בקבוצות צבאיות, גם בספורט. לא שזה לטובה או לרעה, אבל אפשר ללמוד מזה הרבה. אלא שעד גבול מסוים, כי עד כמה שהאגו גדל, אנחנו כבר לא יכולים להתחבר זה עם זה. פעם היינו מחוברים כמו בבבל, היום אפילו בתוך המשפחה לא יכולים להיות מחוברים, ילדים לא יכולים להיות מחוברים להורים, וכן הלאה.
זאת אומרת, הקבוצה קיימת, אפילו הקבוצות האלו, לא בגלל שהם מחוברים ביניהם אלא מפני שהכסף, הכבוד, הדברים האלה מחייבים אותם, והצורות האגואיסטיות האלה עדיין מחזיקות. אבל בפנים, ביניהם, אין יחסים של אהבה, אלא למען הצלחה כנגד השונא המשותף, אז לרגע קט של משחק הם מתחברים.
"וקודם כל עלינו להבין, למה ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית ולא ניתנה לכל באי העולם בשוה יחד, היש כאן ח"ו משום לאומיות? וכמובן, אשר רק היוצא מדעתו יכול להרהר כזאת. ובאמת, כבר עמדו חז"ל בשאלה זו, שזוהי כוונתם במה שאמרו ז"ל (ע"ז ב:) שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה, כנודע.
אולם מה שקשה לדבריהם, אם כן למה נקראנו העם הנבחר כמ"ש בך בחר ה' וכו' מאחר שלא היה מי שהוא מאומה אחרת שירצה בה. ועוד, שהדברים מוקשים מעיקרם, היתכן שהקב"ה בא עם תורתו בידו ונשא ונתן עם עמי הארצות הפראיים ההם, אשר לא נשמע מעולם כזאת ואינו מקובל על הלב כלל."
סיפור האגדה הוא סיפור לילדים, וגם חבל שלילדים, כי זה מבלבל אותם כל החיים. שהבורא הוא כאילו דמות, יושב על חמור או במכונית יפה, ונוסע מאומה לאומה "אולי אתם רוצים לקבל את התורה", וכולם שולחים אותו בחזרה, "לך מפה". אבל צריכים להבין את דוגמת חז"ל, שמדובר בצורה הרוחנית ובדיוק נמרץ.
אלא מדובר על הכוחות שנמצאים בתוך המלכות דאין סוף, אילו כוחות יכולים לקבל החלטה על התיקון, ואילו לא מסוגלים לקבל החלטה על התיקון. ובסך הכל כוח אחד, שנקרא "ישראל", "ישר–אל", מִסך כל הרצונות שנמצאים בכל הכלי הכללי, מסכים לקבל את צורת התיקון, היינו מסך על עצמו, מסכים לקבל את שיטת התיקון על ידי האור המחזיר למוטב, לכן הוא נקרא ישראל.
אבל קודם מתגלה המעמד, הניגוד בין האור ובין הרצונות, ברצונות הגדולים ביותר. שם מתגלה הבושה, עד כמה שמסוגל או לא מסוגל, רוצה או לא רוצה. עד שהכלי כאילו מחליט שלא מסוגל לתקן את עצמו, לא יכול שלא לרצות להשתמש ברצונות האגואיסטיים, במידה שיש לו. אלא אך ורק הרצונות שהם הקטנים, לכן נקרא "אתם מעטים מכל העמים". דווקא הם, הלא אגואיסטיים, מתוך הזַכות שלהם, כמו שכתוב, זו "זְכות אבות", מסוגלים לרצות לקבל את השיטה הזאת.
והרצונות האלה מבינים שאפשר להגיע לתיקון אך ורק בשיטה שנקראת "נעשה ונשמע". שגם השיטה הזאת מאוד מנוגדת, נוגדת לרצון לקבל, כי צריך לעבוד מעל האגו שלו לגמרי, בעשיה, ב"נעשה", ורק אחר כך לקבל את תכונות ההשפעה שנקרא "נשמע".
אז מדובר על הכלי, שרואה ומרגיש בתוך כל הרצונות שלו, שלא מסוגל אפילו לחשוב על התיקון, אלא רק בחלק הזך ביותר שלו שנקרא "ישר-אל", "ישראל", ולכן נקרא "עם סגולה". זאת אומרת, שכל יתר הרצונות לא מסוגלים, והחלק הזה של הכלי יכול, הוא חייב להגיע לתיקון עצמי, ואחר כך לתקן את כל יתר הרצונות בהתכללות איתם.
שאלה: אם מדברים רק על העבודה בתוך הקבוצה, אז מה עם כל הרצונות האחרים, כמו משפחה, עבודה, לא צריך לחשוב עליהם בכלל?
אדם, שנמצא במצב שיש לו רצונות גופניים, כסף, כבוד, מושכלות, ונקודה שבלב, צריך לעבוד במינימום ברצונות האלו: גופניים, כסף, כבוד, מושכלות. מינימום נקרא "הכרחי לקיום", שהיה שמח אפילו לא להיות שקוע בהם, כך בודקים את המינימום הזה, מאין ברירה. ואת כל תשומת הלב הוא ממש מפנה לנקודה שבלב. (שרטוט)
בעל הסולם מסביר בהמשך, שמצד אחד זה לא יגונה ולא ישובח, חייבים להתעסק בזה, ומצד שני רק הכרחיות. וכך אנחנו גם דואגים אחד לשני, חייבים לבדוק ולדאוג, שלכל אחד יש הכרחיות, ואם אין לו, אז לעזור, לשלוח לקורסים, לחפש מקום עבודה, להעמיד את האדם שיוכל לקיים את עצמו. מעֵבר לזה רק הנקודה שבלב הכרחית.
(סוף השיעור)