שיעור בוקר 12.09.12 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

זוהר לעם, ויקהל, עמ' 13, אותיות ק"ז – קי"ז

heb_o_rav_zohar-la-am-vayakhel_2012-09-12_lesson

כוונת התפילה

"קז) בכל יום קורא כרוז, לכל בני העולם, בכם תלוי דבר זה, שכתוב, קחו מאיתכם תרומה לה'. ואם תאמרו, שהדבר קשה מכם, כתוב, כל נדיב לבו יביאֶהָ."

מהי תרומה לה'? אותה הכוונה. תרום - ה'. עד כמה שאתה מרים אותו בחשיבותו יותר מעצמך.

"קח) מכאן הסוד לתפילה. כי אדם הירא מריבונו ומכוון ליבו ורצונו בתפילה, הוא מתקן תיקון העליון. בתחילה בשירות ובתשבחות, שאומרים מלאכים העליונים למעלה, ובסדר ההוא של תשבחות שאומרים ישראל למטה, המלכות מקשטת עצמה, ומיתקנת בתיקוניה, כאישה המתקשטת לבעלה."

זאת אומרת, קודם כל מרומם את הבורא כנמצא מעל לכל יתר הערכים שלו, הוא החשוב ביותר מכל מה שיש, ואין משהו שיכול להיות חשוב כמוהו. הוא בדרגה העליונה ממש, הרבה מעל לכל יתר הערכים.

"קט) ובסדר התפילה, בתיקון של תפילה בישיבה," זאת אומרת, שהאדם נמצא בקטנות. "מברכת יוצר אור ועד תפילת שמונה עשרה, שבעמידה, התקינו כל אלו העלָמות, ז' הנערות של המלכות וכל אלו מתקשטים עימה. לאחר שניתקן הכול ונסדר, כשמגיעים למילים, אמת ויציב, אז מיתקן הכול, היא והעלמות שלה, עד שמגיעים למילים, גאל ישראל. ואז צריכים הכול לעמוד על מעמדם."

"קי) משום שכאשר אדם מגיע למילים אמת ויציב," אם הוא מגיע לזה, מובן מה זה "מגיע", זה לא בקריאת הטקסט, אלא בעליה שלו. "והכול כבר ניתקן, העלמות נושאות המלכות, והיא נושאת עצמה אל מלך העליון, ז"א. כיוון שמגיעים למילים, גאל ישראל, אז מלך הקדוש העליון נוסע במדרגותיו בסדר ג' קווים, המאירים רק בנסיעה. ויוצא לקבל את המלכות."

אנחנו צריכים להבין שכל זה קורה רק בתוך החיבור, ומדובר בחיבור יותר ויותר יציב וצמוד במעשה ובכוונה. כי יותר ויותר בתוך הציבור, בתוך החיבור מתייצבת דמות משפיע האור, שזה הבורא.

"קיא) ואנו, מפני מלך העליון, צריכים לעמוד על מעמדנו באימה וברעדה, כי אז מושיט לה ימינו בברכת, מגן אברהם, שהוא קו ימין. ואח"כ שמאלו ששם תחת ראשה בברכת, אתה גיבור, קו שמאל. ואח"כ מתחבקים שניהם יחד בנשיקין בברכת, האל הקדוש, קו האמצעי. ומשם ולמעלה הן נשיקין עד ג' אחרונות. ואלו הם שלוש הברכות הראשונות של תפילת שמונה עשרה. וצריך האדם לשים ליבו ורצונו, ולכוון בכל אלו התיקונים והסדרים של התפילה, פיו וליבו ורצונו יחד."

זה השלב הראשון של סדר הכוונות שאדם מבצע וזו עדיין קטנות, התחלת המעשים. "מעשה" נקרא כוונה, הכנה.

"קיב) עתה שמלך העליון והמלכות הם בחיבור בחדווה באלו הנשיקין," בזיווג הקטן, הראשון. "מי שצריך לשאול שאלות ובקשות ישאל, כי אז הוא שעת רצון. כיוון שביקש האדם בקשותיו מלפני המלך והמלכה בי"ב ברכות האמצעיות, אז יתקין עצמו ברצונו וליבו לשלוש ברכות האחרונות, לעורר חדווה שבסתר. כי מאלו שלוש ברכות הוא מתברך בדבקות אחרת, בזיווג." יש זווג רוחני שנקרא "זיווג דנשיקין", למה הוא זיווג רוחני? נקרא רוחא ברוחא, רוח ברוח, כי זה זיווג בשפתיים. ולמה הוא רוחני? כי הדרגה היא רק רוח, אין יותר, קטנות, נה"י. אחר כך יש זיווג דיסודות, שזה כבר זיווג בעביות גדולה, וההבדל בין כל הזיווגים והפעולות שעושים ביניהם, הוא רק בייחוד הכוונה. לחדד אותה, על איזה רצונות ועל איזו עביות שברצונות היא שורה. "והאדם יתקן את עצמו לצאת מפניהם ולהניח אותם בחדווה מוסתרת שבאלו שלוש ברכות. ועכ"ז צריך להיות רצונו, שהתחתונים יתברכו מאלו הברכות של חדווה המוסתרת."

"קיג) ואז צריך ליפול על פניו, ולמסור את נפשו, בשעה שהמלכות אוחזת הנפשות והרוחות. אז היא השעה למסור נפשו בתוך אלו הנפשות שאוחזת. כי אז צרור החיים, המלכות, הוא כראוי."

"קיד) דבר זה שמעתי בין הסודות של רבי שמעון, ולא ניתנה לי רשות לגלות, חוץ מכם חסידים העליונים. שאם בשעה שהמלכות אוחזת הנפשות והרוחות של בני האדם, ברצון אחד של הדבקות, האדם שם ליבו ורצונו לזה, ונותן נפשו בדבקות ברצון ההוא, לכלול נפשו באותה הדבקות, אם בשעה ההיא, התקבלה מסירת נפשו, ברצון הנפשות והרוחות והנשמות שאוחזת, זהו אדם שנצרר בצרור החיים, בעוה"ז ובעוה"ב."

"קטו) ועוד שהמלך והמטרוניתא, תו"מ, צריכים להיכלל מכל הצדדים מלמעלה ומלמטה, ולהתעטר בנשמות בכל הצדדים. היא מתעטרת בנשמות מלמעלה ומתעטרת בנשמות מלמטה, מאותם שמוסרים לה נשמתם. ואם האדם מכוון ליבו ורצונו לכל זה, ומוסר לה נפשו מלמטה בדבקות וברצון, אז הקב"ה קורא לו שלום למטה, כעין שלום של מעלה, יסוד, המברך את המלכה, ומכליל אותה ומעטיר אותה מכל הצדדים."

אנחנו יודעים שסולם המדרגות קיים רק כביכול. בעצם שום דבר לא קיים, אלא שבתוך הרצונות שלנו ישנה חלוקה, דרגות. ואם אנחנו מתפתחים אז ההתפתחות שלנו היא לפי תבנית מיוחדת שנקראת "ה-ו-י-ה". בה-ו-י-ות האלה אנחנו צריכים לעלות כל הזמן בעוצמת הכוונה בעל מנת להשפיע. לכן הסולם הזה קיים בנו, ואם אני מגיע לעוצמת הכוונות והרצונות הנכונה, בזה אני כבר נמצא בהתאמה מסוימת לאור הנסתר שבי, ואז הוא והרצונות שיתגלו בכוונה הנכונה בהתאם אליו, נכנסים לזיווג.

לכן אפשר להגיד שיש זעיר אנפין ומלכות, ואני ברצונות ובכוונות שלי, צריך להגיע למצב שאתלבש על המלכות או אגיע למלכות, אתכלל במלכות. בזה אני אחייב את המלכות להתלבש על זעיר אנפין ולהיכנס לזיווג. כך אנחנו הנשמות כאילו בונות את המלכות, ומחייבות את המלכות להתלבש על זעיר אנפין. ואז מתגלה זעיר אנפין בתוך מלכות, זאת אומרת הבורא בתוך הנברא.

"קטז) אף כך האדם הזה, הקב"ה קורא לו שלום. כמ"ש, ויקרא לו ה' שלום. וכל ימיו קוראים לו כך למעלה, שלום. משום שהכליל והעטיר את המלכה מלמטה, כעין שלום הזה שלמעלה, יסוד."

"קיז) וכשהאדם ההוא מסתלק מעוה"ז, נשמתו עולה ובוקעת בכל אלו הרקיעים. ואין מי שיעכב בידה. והקב"ה קורא לה ואומר, יבוא שלום. והשכינה אומרת, ינוחו על משכבותם, ויפתחו לה י"ג (13) הרים של אפרסמון הטהור. ולא יהיה מי שיעכב בידה. וע"כ, אשרי מי ששם ליבו ורצונו לזה. וע"כ כתוב, כל נדיב ליבו יביאה את תרומת ה', אל מלך העליון."

תרומה זה תרום – ה'. כמה שמעלים את זעיר אנפין לעומת המלכות, כי יכולים להצטרף למלכות ולגרום את עלייתה לזעיר אנפין, וככל שזון יהיו בדרגה גבוהה יותר, זו בעצם עליית התפילה. מלכות נקראת "תפילה", "ענית תפילה". בכמה היא העלייה עצמה? במידת הצפיפות בין החברים, עד כמה שהם יכולים לאחד את הכוונות שלהם לכוונה אחת, זה נקרא "כאיש אחד בלב אחד"¹, ובהתאם לזה הם עולים. זאת אומרת, ככל שמתקבצים, כך עולים. כי ההתקבצות, ההתחברות, באה מעל האגו הגובר של כל אחד ואחד, והוא המדד של העלייה. יצר הרע, שמעליו יכולים לעלות ולהתחבר בכוונות, הוא המדרגה, הבשר, של המדרגה שעליה עומדים.

שאלה: מה המיוחד בטקסט הזה דווקא עכשיו, לפני ראש השנה והכנס בצפון?

זהו זמן של חזרה בתשובה. זמן מיוחד כענף ושורש ולכן אנשים צריכים לעשות עכשיו חשבון נפש. עשה חשבון נפש איפה אתה נמצא.

שאלה: ולמה דווקא הטקסט הזה? מה יש בו?

כי בעלי הזוהר כתבו על זה, הם ביטאו בטקסט הזה את ברור הכוונות. בהתחלה הם מדברים על כוונת התפילה, עכשיו הם ידברו על עליית התפילה. איך על ידי כוונה נכונה, החלקים של הנשמה עולים ומיתקנים. ”עולים" הכוונה היא בערכים של השפעה.

שאלה: מורגש שדווקא היום, יותר מתמיד, אתה מצפה מאתנו שזה יעבור דרכנו בצורה פנימית יותר, מה השתנה?

מה שהשתנה הוא שצריכים להתקדם, צריכים לעבור לשלבים יותר מתקדמים. אנחנו באמת צריכים להסתכל בצורה רצינית מאוד על מה שקורה ולא להרפות את עצמנו.

שאלה: כשאני בוחן את הכוונות שלי לעומק, אני רואה שהכל זה רק למען עצמי. האם יש דבר כזה להסתכל על הכוונה של הכוונה, או שאני בזה מתחיל לבלבל את עצמי?

תסתכל על הכוונה של הכוונה, זה לא חשוב. רק תבדוק למען מה אתה עושה. המעשים בעצמם לא חשובים, הכוונות חשובות.

תלמיד: אנחנו מדברים כל הזמן על הרצון ועל עביות הרצון. אנחנו לא מדברים על עביות הכוונה.

אנחנו לא מדברים על רצון ללא כוונה, אין בכלל דבר כזה. יש כוונה על מנת לקבל, או כוונה על מנת להשפיע. אין רצון ללא כוונה. כי אנחנו תוצאה משבירת הכלים ומשבירת אדם הראשון, אין דבר שהוא ללא כוונה. אלא "ללא כוונה", זה שאתה לא דואג לשנות את הכוונה, אתה זורם איתה. ותמיד לטובתך או לרעת אחרים או שניהם ביחד. ואדם כזה דווקא נקרא מוצלח בעולם שלנו.

שאלה: אנחנו לומדים ממך בתקופה האחרונה שהמפתח לשינוי יבוא מהאחריות ההדדית שכל אחד ירגיש כלפי כולם. מה אנחנו, כל הכלי העולמי, יכולים לעשות עכשיו כדי לתת עוד מאמץ?

רק כוונות לחיבור, אין שום דבר. למרות מה שקורה בכל העולם, אנחנו חייבים להיות מחוברים. כל העולם מדרדר, נכנס לעוד ועוד התקוטטיות, אנשים רוצים לאכול, להרוס, לחתוך ולהמית זה את זה. ואנחנו כנגדם צריכים להפעיל את כוח החיבור. ובמיוחד כלפי ישראל מכל החברים והקרובים שלנו.

תלמיד: כולם תלויים בי ברמה מסוימת, ואם עכשיו אני לא אלחץ על עצמי כדי להוציא ממני יותר, אף אחד לא יתקדם, הכל יהיה תקוע, וכך גם כל אחד כאן. מצד שני החברה צריכה ליצור לי את הסביבה הכי טובה, התנאים הכי טובים.

זאת אומרת, שאתה צריך לדאוג לאחרים ואז האחרים ידאגו לך.

שאלה: איך מוסיפים עוד קצת לחץ? מורגש שיש פה לחץ, אבל חסר עוד קצת.

על ידי אחריות, דאגה, והתעוררות ההדדית. להשתדל להיות בקשר. כל אחד נכנס לתוך הנישה שלו. גם עכשיו בזמן השיעור אתם לא ביחד. אחרי זה כל אחד ילך לדרכו ולא יחשוב על החיבור. אחר כך אתם מתאספים לכל מיני פעולות, זו לא נקראת התאספות, כי אין בזה ממש.

כל אחד בא להשתתף, אחד בא כי יש לו תורנות, "אני בא לעבודה". כל אחד נמצא בתא שלו, בנישה שלו, על הכיסא שלו וכן הלאה. אין לכם במשך כל השעות שאתם כאן, את הדחף להיות בלב אחד. כל אחד בורח למה שנוח לו.

תלמיד: מה התנאי שהתנועה ההרמונית ביני ובין החברה תתחיל להתנדנד?

דבר ראשון, שאני יעשה מה שטוב לחברה ולא מה שטוב לי. מה שטוב לעולם, מה שטוב לישראל, ומה שטוב לבורא. זאת אומרת, שאני אהיה בכוונה, לאיזה כיוון אני מכוון את עצמי. איפה צריך להיות רווח, אצל מי.

תלמיד: אמרת עכשיו שאני צריך לדאוג לחברה, וזה תנאי התחלתי. יכול להיות משפט עם הכוונה הכי יפה ועמוקה שיכולה להיות באדם, אבל מה יגרום לי לעשות את הפעולה הזאת בכוונה הכי עמוקה, כדי שבאמת תפעיל את המערכת הפנימית. אני צריך להפעיל איזה לחץ פנימי, ואני מצפה מכל אחד ואחד בכלי העולמי שיעשה את זה.

ההבדל בין כל הפעולות הוא, האם בסופן נמצא הבורא. והבורא לא יכול להיות אם לפני כן אין חיבור של כולם ללא שום הבדל, ולטובת הכלל, השלם. והאני לא קיים, אני רק מצבע את הפעולות האלה, וחוץ מזה אין לי שם זכר. אפילו שאני הוא זה שעושה, אני לא רואה ולא יודע, ולא צריך להיות בזה, כדי שלא יהיה לי תענוג ממה שגרמתי. זה קצת נוגע בהשפעה.

להיות בתכונה כזאת זה בלתי אפשרי, אבל כשמבררים ורואים שזה בלתי אפשרי, מבינים שזה צריך לבוא מחוצה לי. ככל שמשתדלים ורואים שלא יכולים, מודעים יותר ויותר שזה כוח עליון ממש, משהו לא ראלי, ואז דורשים שזה יקרה, זו כבר תפילה. למה? כי אני שואל על כח הבינה, העלאת מ"ן, אני רוצה לעלות ולהתכלל בתכונה כזאת. אני נקי מעצמי ממש ורק נכלל בפעולות דהשפעה של האחרים. ואני לא יודע אפילו את זה, אין לי בחזרה שום דבר רק את המידה שאני גורם להם.

אני לא רואה את המשך הפעולה שלי בצורה של סיבה ומסובב, אני לא רואה שאני הגורם, אני לא רואה שזה נעשה בהשתתפות שלי במשהו. האני נעלם כאן בדרך. ויוצאת רק פעולת ההשפעה. אנחנו לא מבינים איך הפעולה לא קשורה לאיזה רצון לקבל, ל"האני". אבל היא באמת לא קשורה ל"האני". והמציאות הזאת נקראת "נשמה".

למה אני מספר על כך? כי אם אנחנו כבר מדברים על כוונות, אז שנתחיל קצת יותר לעשות משהו לקראת זה.

שאלה: האם הדיאלוג הזה ביני לבינך עכשיו, הפריע לחברים בכוונה או הוסיף לכוונה הכללית?

אני לא חושב שהפריע. האם אתה חושב שיש לי סבלנות לשמוע אותך, או מישהו אחר ולענות לכם? אלא שיש לי חשיבות בכך שכולנו נתכלל ונתקדם יחד, אנחנו מתחברים והחשיבות הזאת עוזרת לי לתקן את כל העצבנות, אי ההסכמה והכעסים. ויחד עם זה השכל בוער בי בפנים, אני נדבק בשאלה ובחיבור באחרים ומשתדל לבצע את הפעולה. אני מקווה שכך זה גם באחרים.

(סוף שיעור)