שיעור הקבלה היומי13 лип 2018 р.(בוקר)
הרב"ש. אהבת חברים - ב. 6 (1984)
13 лип 2018 р.
שיעור בוקר 13.07.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 17, מאמר: "אהבת חברים"
במשך כל אלפי השנים שקיימת חכמת הקבלה, כמעט ששת אלפים שנה מינוס מאתיים, אנחנו רואים שהמקובלים כתבו כל פעם עוד ועוד חיבורים על מבנה העולמות, והעיקר על ההתאמה בין העולם הזה עד כמה שאפשר לפי ענף ושורש, לעולם הרוחני, ועל העבודה הרוחנית כתבו בצורה מאוד סגורה, צנועה.
אפשר להגיד שבכל מקום כותבים על העבודה של האדם בעולם הזה כי סך הכול הוא צריך להשתנות, הוא צריך לשנות את הטבע שלו, הוא צריך להידמות לא-לוהות. אבל למרות שכל "התלמוד הבבלי" וכל הכתבים, "תהלים" כל התנ"ך ומה לא, כולם מדברים על עבודת האדם, אבל מי מבין ומי יכול לקבל משם איזו הדרכה פשוטה, נאמנה שלפיה הוא הולך ומתקרב, ומבין לפחות מה צריך לעשות ולהמשיך?
גם האדם, גם הקבוצה [הבינו] רק מהבעל שם טוב, כמו שכותב בעל הסולם, שקיבלנו מהאר"י הסברה על מערכת העולמות והנשמות, באיזו צורה? גם לא לגמרי פשוטה ונגישה. ובעל הסולם השלים את זה על ידי "תלמוד עשר הספירות" שגם בו אנחנו מתקשים להבין, כי זו הדרך, כנראה שהרוחניות קשה מאוד עד שהיא מקבלת איזה ביטוי בשפה הגשמית, אם בכלל אפשר.
אבל בעבודה הרוחנית אנחנו רואים שהבעל שם טוב בכלל לא כתב כלום, והוא בעצם היה המייסד של עבודת ה' להמונים. בגלל שאר"י כותב, מרח"ו תלמידו של האר"י כותב, ומהאר"י והלאה כבר מתחילה להיות תקופה של משיח בן יוסף שזה האר"י, וגם משיח בן דוד מתחיל להיות, שזו התקופה האחרונה של התיקון האחרון.
והבעל שם טוב התחיל לפעול באמת בצורה כזאת, והוא הסביר לכולם ונסע ממקום למקום, והיו לו מתנגדים ממש גדולים, ובכל זאת הוא הצליח, התקופה הייתה מאוד מיוחדת. והוא התחיל את הגילוי של עבודת ה' גם ליחיד וגם לרבים. וכמו שכותב בעל הסולם, במשך הזמן השתמשו בכל תורתו של הבעל שם טוב, ותנועת החסידות פרחה והגיעה ממש לגובה בפריחתה, אחר כך זה הכול איכשהו נסגר.
ושוב זה התחדש רק בעבודתו של בעל הסולם בכתבי האר"י, ועבודת הבעל שם טוב שאותה חידש הרב"ש. והוא במאמרים שלו בצורה כבר עקבית, מערכתית, קודם ונמשך, פירש, פירש, פירש את כל פרטי העבודה הפנימית של האדם, עד כמה שהוא נכנס לקבוצה, נכלל עם האחרים, מתחבר איתם, מאבד את עצמו שם, קונה במקום הרצון האישי, האגואיסטי שלו, את הרצון של החברה וכך הוא נכלל שם.
ואז במקום עצמו, בתוך הרצון הזה שקנה, הוא מתחיל לגלות את תכונת ההשפעה ואת כוח ההשפעה העליון שבמציאות שנקרא "הבורא".
ואנחנו לכן לומדים בחכמת הקבלה את במבנה העולמות לפי בעל הסולם כדי למשוך מאור המחזיר למוטב, אבל האור הזה יכול להופיע עלינו רק בתנאי שאנחנו מאורגנים היטב בקבוצה כי אחרת הוא לא עובד, לא פועל.
לכן אנחנו רוצים היום לעבור על המאמר הזה, "אהבת חברים", ב"כתבי רב"ש", בואו נראה מה הוא ממליץ לנו לעשות כדי לממש את מטרת חיינו.
אהבת חברים
""ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה", משמע מכאן אם מקיימים את הכלל, כבר נכלל שם כל הפרטים, היינו שכבר נגיע להפרטים מאליו, בלי שום יגיעה, ויותר מזה אין לנו מה לעשות."
זאת אומרת, הכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך" הוא מכסה את כל מה שאדם צריך לעשות, כי בתוכו מתגלה הכול. אל תרוץ אחרי כל מיני "זה חסר לי, וזה חסר, וזה חסר". לא חסר לך כלום חוץ מהמטרה הזאת שאתה צריך להשיג, "ואהבת לרעך כמוך", בה אתה מגלה את העולם העליון, הכוח העליון, הקשר עימו, המערכת העליונה, הכול דרך הכלל הזה.
"אבל אנו רואים שהתורה אומרת לנו: "מה ה' שואל מעמך, כי אם ליראה אותי", נמצא לפי זה מה הוא הדרישה העקרית שדורשים מהאדם, הוא רק יראה. שאם האדם מקיים מצות יראה, כבר נכלל בזה כל התורה ומצות, היינו אפילו מצוה של "ואהבת לרעך כמוך"."
יש משהו שמקדים, יותר חשוב מ"ואהבת לרעך כמוך" שזה "יראה". למה ומה זה?
"ולפי דברי ר' עקיבא הנ"ל הוא להיפוך שגם היראה נכלל בכלל של "ואהבת לרעך", ולפי דברי חז"ל משמע דלא כר' עקיבא, שדרשו על פסוק "סוף דבר את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", והגמרא שואלת: "מאי כי זה כל האדם, אמר ר' אלעזר, אמר הקב"ה כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה" (ברכות דף ו). ולפי דברי ר' עקיבא משמע שהכל נכלל, בכלל של "ואהבת לרעך"."
יש לנו סתירה בין רבי עקיבא לחכמים. הם אומרים שיראה חשובה קודם כל, והוא אומר "ואהבת לרעך כמוך" כולל הכול.
"אבל אנו רואים בדברי חז"ל שאמרו שעיקר הוא האמונה, שאמרו: "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה" (מכות כ"ד)." שיש עיקרון אחד, אמונה, ואם אדם עומד על זה, גם זה מכסה לו את הכול. "ומפרש שם מהרש"א, שהוא האחד היותר כולל לכל בר ישראל בכל עת, והוא אמונה. משמע מכאן שעיקר הכלל הוא אמונה, ולפי זה יוצא שהן היראה והן "ואהבת לרעך", כולם נכללים בכלל האמונה.
ובכדי לבין את הנ"ל, צריכים להתבוננות יתירה: א) מהו אמונה, ב)מהו יראה, ג) מהו "ואהבת לרעך כמוך"."
האם אנחנו יכולים בשכל שלנו להבחין בהם ולקבוע מה יותר חשוב ומה לא, זאת שאלה בצד, אבל בכל זאת צריכים לברר את זה.
"העיקר צריכים תמיד לזכור מהו המטרת הבריאה. וידוע, שהוא להטיב לנבראיו, אם כן אם הוא רוצה לתת להם טוב ועונג ג' דברים הנ"ל למה לי, היינו אמונה, יראה, ואהבת לרעך. אלא משמע, שהם לא צריכים אלא להכשרת הכלים שיהיו מוכשרים לקבל את הטוב והעונג, מה שהבורא רוצה להטיב לנבראים.
עכשיו צריכים להבין מה הג' דברים הנ"ל נותנים לנו את ההכשרה. הנה אמונה, ובכלל זה בטחון, נותן לנו, שקודם כל צריכים להאמין על המטרה, שהוא להטיב לנבראיו. כמו כן צריכים להאמין על בטחון שיכול להבטיח לעצמו, שגם הוא יכול להגיע להמטרה, זאת אומרת שמטרת הבריאה הוא לאו דוקא לאנשים יחידי סגולה, אלא שהמטרת הבריאה, שייכת לכל הנבראים, בלי יוצא מהכלל.
ולאו דוקא אנשים בעלי כשרונות, וגבורי כח, היינו שיש להם כח התגברות אמיצי לב, וכדומה, אלא שזה שייכת לכל הנבראים. עיין בהקדמה לתע"ס אות כ"א, שכתב שם, בשם מדרש רבה, "וזאת הברכה": "אמר הקב"ה לישראל חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו", עד כאן לשונו.
נמצא שגם צריך להשתמש עם בחינת אמונה שיהיה לו בטחון, שהוא יכול להגיע להמטרה, ולא להתיאש באמצע עבודה ולברוח מהמערכה, אלא להאמין שה' יכול לעזור גם לאיש שפל ונבזה כמוהו, היינו שה' יקרבו אליו ולזכות לדביקות ה'."
אז בינתיים מה אנחנו יכולים להגיד, מה יותר חשוב? ודאי שחשובה האמונה, כמו שהוא אומר לנו כאן, להאמין שהבורא יכול לעזור לכולם, ויש לו תכנית עבור כולם, וכשיבוא הזמן [האדם] יקבל מה שצריך בהתאם ליגיעה שלו. אבל בכל זאת כלפי כל אחד ואחד יש תכנית והתכנית הזאת מתבצעת, כי הכול הכול תלוי בהכשרת הכלים. ובטחון אנחנו צריכים בטוח כדי לא לעזוב את העבודה שלנו בדרך כי היא כולה נגד הרצון האגואיסטי שלנו שאותו צריכים לשנות, לתקן. "ובכדי לזכות לאמונה, צריכים להקדים מקודם, יראה (הקדמת הזוהר דף קצ"א בהסולם ד"ה ביאור הדברים), כותב שם כי היראה היא מצוה כוללת כל המצות שבתורה, להיותה השער לאמונתו ית', שלפי התעוררות יראתו בהשגחתו ית', כן שורה בו האמונה, בהשגחתו ית'. ומסיים שם, והיראה הוא, שמפחד שמא ימעט בעשית נחת רוח ליוצרו, שפירושו שהיראה שהאדם צריך לפחד מה' אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח לה' ולא שהיראה תהיה לתועלת עצמו. לפי הנ"ל יוצא כי השער לאמונה הוא יראה. אחרת אי אפשר להגיע לאמונה.
ובכדי להגיע ליראה, היינו שיהיה לו פחד אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז מקודם צריך שיהיה לו רצון וחשק להשפיע, ואח"כ אפשר לומר שיש מקום לפחד אולי לא יהיה לו אפשרות לקיים, את היראה. אבל בדרך כלל אדם מפחד אולי לא יעלה בידו לקיים בשלימות אהבה עצמית, ולא שידאג אולי אפשר לא יוכל, להשפיע להבורא.
ומאיזה חומר אדם יכול להגיע, ולהשיג תכונה חדשה, שהוא צריך להשפיע; וקבלה עצמית, הוא דבר פסול. הלא זה הוא נגד הטבע. והגם שאדם מקבל לפעמים איזה מחשבה ורצון, שצריכים לצאת מאהבה עצמית, שזה הגיע לו ע"י ששמע מפי סופרים וספרים, אבל זה הוא כח קטן מאד, שאינו מאיר לו תמיד את הדעה הזו, שיוכל להחשיב אותה, שישתמש עמה בתמידיות, ולומר שזהו כלל לכל המצות שבתורה.
אי לזאת יש עצה אחת, אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני.
כולם יש לכל הפחות בכח, את ענין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי.
אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח.
נמצא שרק על ידי זה קבל צורך שמבין שענין להשפיע הוא דבר חשוב ונחוץ וזה הגיע לו ע"י אהבת חברים, ואז שייך לומר יראה היינו שמתירא אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח להבורא שזה נקרא יראה.
נמצא שעיקר היסוד שעליו יכולים לבנות, את הבנין, דקדושה הוא הכלל של "ואהבת לרעך", שעל ידי זה יכולים לקבל צורך, שצריכים להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ שייך ענין יראה, היינו שמתירא אולי לא יכול להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ כשכבר יש לו השער, שנקרא יראה, אז הוא יכול לבוא לאמונה. כי "האמונה הוא, הכלי להשראת השכינה, כידוע, כמו שמפורש בכמה מקומות.
נמצא לפי זה, שיש לנו ג' כללים, הכלל הא' הוא של ר' עקיבא, שהוא "ואהבת לרעך", שלפני זה אין שום דבר, שיתן איזה חמרי דלק לאדם שיוכל לזוז משהו ממצבו שבו הוא נמצא, מטעם כי רק דרך זה יש אפשרות לצאת, מאהבה עצמית, לאהבת הזולת, ולהרגיש, שאהבה עצמית הוא דבר רע.
ואח"כ באים להכלל השני, שהוא היראה, כי בלי יראה אין מקום לאמונה, כנ"ל בדברי בעל הסולם.
ואח"כ באים להכלל הג', שהוא אמונה. ולאחר שקנו את הג' כללים הנ"ל אז זוכים להרגיש את מטרת הבריאה שהוא להטיב לנבראיו."
סדנה
אז איך אנחנו יכולים לגשת לאהבה, אהבת חברים, אהבת הזולת, בתנאי של רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה", איך אנחנו יכולים לגשת אליו ללא יראה, ללא אמונה, ללא שום דבר. אלא ממש קודם, איך אנחנו מגיעים? האם אפשר להגיע לזה בלי יראה ואמונה?
*
אם אנחנו קודם כל מפתחים אהבת חברים, איזו יראה ואיזו אמונה יוצאות לנו מזה? קודם כל יראה, איזו יראה יוצאת לנו מאהבת החברים? נניח רכשנו איזו תכונה מינימאלית, יש לנו נטייה זה לזה, שצריכים לכלי אחד, שצריכים להגיע למטרה אחת שבה צריך להתגלות בורא אחד לכולם וכן הלאה. נניח שיש לנו איזו הרגשה קטנה בזה, איזו יראה יוצאת לנו, מה סוג היראה שנדרשת במצב כזה?
*
.
שאלה: למה יש יראה לפני אהבה? מה זה בכלל יראה?
זה מה שאני שאלתי.
תלמיד: אנחנו לא יודעים, אז אני שואל.
אם קודם כל זו אהבת חברים ואחר כך יראה, יוצא שבהתעסקות באהבת החברים אנחנו זורמים לכיוון היראה. אז על מה היראה? האם יש לי אהבת חברים או לא? האם אני מספיק נמצא בזה? הכול מתוך אותו המושג.
תלמיד: האם אפשר להגיע לאהבה בלי תחנת הביניים שנקראת יראה?
לא. אבל באהבה יש לך הרבה צער. אהבת חברים ואהבת ה' וגם יראה ואמונה, אלה מרכיבים שתומכים זה בזה ובאים מתחתית הסולם עד פסגת הסולם, עד סוף הסולם ובכל מדרגה. זו המהות של כל המדרגות.
תלמיד: זאת אומרת, שאלו ממש שלבים טכניים, זה בכלל לא קשור לקטע של העבודה שלנו, אלא יראה זה שלב טכני שאתה חייב לעבור, אבל מה בא לפני?
מה זה שלב טכני בלי העבודה שלך? אם הוא כותב "ואהבת לרעך כמוך", אני צריך לעבוד בזה. לא שאני מהיום למחר משיג, אני משיג את זה בסוף הסולם, שם "מאהבת הבריות לאהבת ה'" מתחברים כאחד. אבל אני צריך להתחיל לעבוד דווקא עם זה, לכן הבורא מביא אותי לקבוצה ואומר "קח לך", אז אני חייב.
תלמיד: זאת אומרת, יש שלב לפני יראה, מה השלב לפני היראה? מה צריך לעשות לפני כדי להגיע ליראה?
השלב לפני יראה זה להשתדל בחיבור בין החברים, ולראות עד כמה שאתה לא מסוגל, למרות שאתה מאוד רוצה. ולא שאתה רוצה, אבל כתוב ואתה משתדל. ולא שיש לך לזה רצון, אין לך רצון לזה, אבל אתה יודע שבלי זה אתה לא תגיע למטרה. למטרה אתה כן רוצה להגיע, כי הבורא הדליק לך ניצוץ, נקודה שבלב ואז אתה נמצא מסכן. אתה קשור עם הניצוץ שלך לסוף הסולם, ואתה לא נמצא אפילו בתחתית הסולם, אז אתה נמצא בפיצול מאוד גדול.
אז אתה מתחיל איכשהו באהבת החברים, בחיבור איתם אתה לא רוצה, בשביל מה ולמה, אבל נניח שלאט לאט על ידי ההשפעה הכללית, וזה לוקח המון זמן. אנחנו בונים בכל זאת חברה שמבינה שאין לנו בררה אלא להשיג את המטרה, ושאנחנו יכולים לעשות זאת אך ורק על ידי החיבור בינינו. עד כמה שהוא שנוא, עד כמה שבתת הכרה אנחנו ממש לא רוצים לקבל אותו בשום פנים ואופן.
אבל עושים פעולות. והפעולות מביאות מאור המחזיר למוטב, אפילו שאני לא רוצה, הוא מאיר לי מרחוק ואני לאט לאט מתחיל להסכים שטוב אם היה כך, אבל אני עדיין לא מסוגל לזה, הטבע שלי לא בזה. כשחברים מתחברים ביניהם, יושבים יחד ומבינים שהם אבודים, שהם נמצאים בגלות, שפרעה שולט עליהם והם לא יכולים לצאת ממנו, לברוח ממנו, אז הם מתחילים לצעוק, "וייאנחו בני ישראל מהעבודה"1.
כתוצאה מזה לאט לאט הם מתקרבים, כוח משה מתעורר ביניהם ולאט לאט מושך אותם ליציאה. הם מתחילים להבין שיחד לצעוק לבורא זו התקווה היחידה שתעזור ומתחילים. זאת עבודה קבוצתית טובה, יפה, מתוך לחץ, מתוך חוסר אונים, אבל בזה הם מגלים שלפחות יכולה להיות כאן איזו פריצה, וזה מקדם אותם.
אבל מתחילה להיות כאן גם יראה. מה זאת אומרת? האם אנחנו באמת יכולים או לא יכולים להגיע לחיבור בינינו? כי בתוך החיבור בינינו נוכל או לא נוכל לעשות נחת רוח לבורא. הבורא עדיין לא מורגש, מיהו מהו, אין לי הרגשה שלו. הוא לא נותן לי להרגיש אותו במקצת כדי שאני אוכל להגיד שאני רוצה לעשות לו משהו או לא רוצה לעשות משהו. זה משהו שלא נמצא בשום חוש שלי ולכן זה מאוד קשה.
אבל כשאנחנו מדברים בינינו, לאט לאט על אהבת החברים, מתוך החיבור בינינו, ממש במרכז החיבור בינינו אנחנו מתחילים לקבל איזה יחס למשהו כזה שנקרא בורא. זאת אומרת, מתחילים לייצר, לייצב, לבנות את המושג הזה שנקרא "בורא", אך ורק בתוך החיבור בינינו. הבורא לא קיים מחוצה למרכז העיגול שלנו, הוא לא נמצא בכלל.
תלמיד: אנחנו רואים שהתורה אומרת לנו: "מה ה' שואל מעמך, כי אם ליראה אותי", צריך לפחד מהבורא, יש פחד ממשהו?
"יראה" זה נקרא שאם אני מגיע בעבודה שלי להשפיע לו, כמו שאני משפיע לחברים, כך "מאהבת הבריות לאהבת ה'", אני צריך להגיע לזה, שגם אני אחשוב, האם אני באמת יכול להשפיע אליו. כי להשפיע לחברים זה שלב הרבה יותר קל מלהשפיע לבורא. נדמה לנו שלהשפיע לו זה יותר קל, כי זה בורא, הרצון לקבל שלי בכל זאת מפחד, נכנע.
זה לא נכון, להשפיע לבורא זה מאוד, מאוד קשה. אנחנו לא מבינים איך להגיע לזה, אם זה היה נראה לנו לא היינו משפיעים. אלא אתה צריך מגיע להשפעה לבריות, לכולם, כי הם בשבילך הכלי שלך, ורק בתוך הכלי הזה אתה מגלה את השורש שלהם, את האבא שלהם, ובאהבה אליהם כמו לבנים שלו, שם אתה משפיע לו.
שאלה:, חבר שמשרת את הקבוצה באופן פיזי, איך הוא יכול לכוון את ההשפעה כשהוא עסוק בפעולה עצמה, מה עליו לעשות כדי לא ליפול לרצון לקבל?
זאת אומרת, איך הוא לא מתנתק מהכוונה שהוא עושה את זה למען החברים, ולא שיש לו בזה איזה קשר אישי עם הבורא והעיקר הוא חושב על זה?
תלמיד: לא, העניין הוא, כפי שאתה יודע, יש בנו את הרצון לרַצות, שהוא לאו דווקא להשפיע, אלא אני מקבל משהו מזה. איך אני יוצא מהרצון לקבל לעצמי, מהאהבה העצמית בעניין הזה?
אני ממליץ לא לחשוב על זה. אתה לא יכול לצאת מהרצון שלך ליהנות ממה שאתה עושה, אין דבר כזה. אל תחשוב שאתה רוצה לבטל את השכר. אם אתה מבטל את השכר, לא יהיה לך כוח לעבודה. הרצון שלנו ממש עוזר לנו לעשות פעולות, והפעולות האלה מביאות אותנו למאור המחזיר למוטב' ועל ידי מאור המחזיר למוטב, אנחנו כבר משנים את הכוונה שלנו לעצמנו, לכוונה על החברים ודרכם לבורא. רק על ידי המאור המחזיר למוטב.
אם אתה תבטל את ההתעניינות האישית שלך, לא יהיה לך כוח לעשות שום דבר. אתה צריך להסכים עם הטבע שהבורא ברא בנו, ושאנחנו צריכים להשתמש בטבע הזה בכל מה שיש בו בצורה ריאלית, ממשית. זה אני, זה האגו שלי, ודאי שאני רוצה לעצמי, לא אכפת לי מכל העולם, לא אכפת לי אפילו מהבורא, שום דבר לא חשוב לי. חשוב לי רק אני, "אני אמלוך"2, "מי ה' שאשמע בקולו"3, זה אני.
איך מגיעים להיהפך מזה? לזה צריכים ללכת בהדרגה, אבל לא שמבטלים מיד את הטבע. אתה לא יכול, הבורא ברא הכול בכוונה, לכן יש "שבע שנות שובע", שאתה נהנה מהרצון לקבל, שאתה מתקדם, בונה חברה, משתתף בה, יש לכם מקום, יש לכם סדר, יש לכם כבר תכניות איך אתם מקיימים את החיים שלכם, זה לא פשוט, זה לוקח שנים רבות עד שהקבוצה נכנסת לתלם הזה ומוכנה לזה.
והלוואי, אדרבה, אם אנחנו נתקדם על ידי האגו שלנו לחיבור, שאנחנו כן רוצים להצליח ולהרוויח ולהשיג, ואת הבורא אנחנו לא רוצים להשיג שיהיה שלנו ושיעזור לנו ושישרת אותנו. הכול הכול ברצון לקבל, כך גדלים והאגו שלנו גדל, זה הפרעה שנמצא בשבע שנות שובע, פרעה הטוב.
ואחר כך מעצמו, מהמאור המחזיר למוטב שהוא פועל בכל זאת, כי אנחנו פועלים בקבוצה ובחיבור ובלימוד ובהפצה, אז לאט לאט אנחנו מגלים שבאמת לעבוד לעצמנו בזה לא משיגים את המטרה. טוב לנו בעולם הזה, אנחנו לומדים, יש איזה חלום שאנחנו מגיעים לעולם הבא, אבל זה הכול שקר.
ואז מתחילים לראות שהאגו שלנו רע, זה נקרא ש"שבע שנות שובע" מתחלפים ל"שבע שנות רעב", אבל זה נעשה מעצמו. אנחנו לא נעשים מראש כאלה חכמים שאנחנו מבטלים מיד את הרצון לקבל שלנו, הוא "עזר כנגדו". הוא פועל בינתיים כאילו כנגד הבורא, אבל הוא עזר, הוא מביא אותנו אליו.
לכן עלינו לכבד את הטבע, אין מה לעשות. ולראות ריאלית מה שקורה, איפה שאנחנו נמצאים. אנחנו ביחד כולנו, הכלי העולמי, נמצא דווקא במצב לא רע, אנחנו מתקדמים. כמות כזאת של אנשים שמתחברים מכל מיני מקומות, מכל מיני שיטות, תרבויות וכן הלאה, סך הכול האווירה מאוד טובה, היא חלשה, אבל הכיוון, ההבנה היסודית בעצמה נכונה.
שאלה: איך לעבור מפחד על עצמי לפחד על הקבוצה?
זה מגיע כמו שאמרתי, על ידי המאור המחזיר למוטב, זה לוקח אולי עשר שנים ויותר. קודם כל זה לוקח הרבה שנים עד שאני שומע ומתחיל לבצע. אנשים באים, יושבים, שומעים, הולכים הביתה, באים לסעודה, באים לכל דבר, אבל להשתתף, עד כאן. הרצון האגואיסטי לא נותן.
אחר כך מאין ברירה הם מתחילים לאט לאט להשתתף. בכל זאת יש להם כל מיני הברקות, הם לומדים הרבה דברים, מתחילים לקשור את הדברים בצורה הגיונית בשכל שלהם. אחר כך הם רואים שאין ברירה, כנראה שאני נמצא כאן בתנאי, שאני נמצא מול הקיר. אם לא אלך על זה, אז כדאי לי לחזור. לאן לחזור? בינתיים אין לאן. היום אפילו העולם מרגיש את עצמו שהוא נכנס לאיזה משבר מאוד מאוד גדול, טוטאלי.
מה עושים? מתחילים קצת יותר לשמוע, להתקרב, להסכים לדבר בעשירייה, להסכים לעורר זה את זה, עוד ועוד לעשות קצת פעולות, עד שהלב מתחיל להגיב קצת מאין ברירה. זה גם נקרא "יראה", למה יראה? אני לא אגיע לכלום, בינתיים אני חושב על עצמי. כל השלבים האלה עובדים יחד, גם יראה, גם אמונה, "אמונת חכמים", זה הם כתבו, האם אני צריך להאמין בהם או לא. גם יראת ה' וגם קצת אהבת ה', כל ארבעת השלבים האלה, אהבת הבריות, יראה, אמונה ואהבת הבורא, הם עובדים יחד. אפילו בדרגה הקטנה יש את כל ארבע הדרגות. וכך אני מתקדם, עד שאין לי ברירה, אני נכנס בכוח.
יש לנו כלי גדול מאוד, אנחנו יכולים להכניס בכוח. נניח עוד מעט יש לנו כנס אירופאי, אנחנו בכוח מכניסים את הקבוצות שלנו להשתתף בזה, להיות בזה. בסדנאות סביב העולם, בכל הפעולות. לא רוצים או כן רוצים, אנחנו מכניסים את עצמנו, "איש את רעהו יעזרו" כמו שנקרא וכך מתקדמים.
לכן זה שאין לי יראה, היא תבוא. גם מתוך זה שאני משקיע כל כך הרבה כוחות, ואז "מה יהיה לי מזה?". אפילו אותו האגו שמתפתח הוא דורש ממך שאתה תתקדם.
תלמיד: מיום ליום נבנית הרגשת חיסרון ליראה לגבי משמעות הכנס. מהו בעצם הביטחון הזה שכל כך חשוב שהחברים מאירופה ירגישו מצד הכלי העולמי?
אנחנו חושבים שאמריקה היא חזקה, רוסיה קצת פחות חזקה, אבל סין עוד יותר חזקה מרוסיה. יש כאלה שקופצים כמו איראן, צפון קוריאה, טורקיה ועוד. אנחנו לא מבינים שהכי בעייתית זאת אירופה, היא ממש החלק החולני של כל העולם. ועכשיו זה הולך ממש לפיצוץ, לשבירה, להתרחקות, וזו בעיה גדולה מאוד.
טראמפ כאן בעיניי הוא כמו מלאך שמזרז את ההתפתחות. כמו שבעל הסולם כותב, לא בהרבה מקומות, אבל כותב על זה שבמקום ליברליזם באה התפתחות לפשיזם, וכך העולם יתקדם. רוצים או לא, זה לא תלוי בנו, הטבע הפנימי שלנו, הרצון שלנו חייב כך להתפתח.
לכן אנחנו שנמצאים בשלבי התפתחות כאלה חמורים הייתי אומר, אנחנו צריכים לעשות משהו. יש בינתיים זמן להכין את עצמנו ולהכין את העולם. עד כמה שאפשר לפזר חומר על עתיד העולם, על העתיד הטוב ועל העתיד הרע, דרך תורה ודרך ייסורים. דרך האור היא שאנחנו מתחברים, ועל ידי המאוד המחזיר למוטב מושכים את המאור המחזיר למוטב וכך מתקדמים.
אם לא, אנחנו הופכים להיות מדינות פשיסטיות, כמו שבעל הסולם כותב, עם כל מה שהיה לנו כבר בגרמניה ואפילו עוד יותר גרוע, ממש מחנה ריכוז כללי לכל האנושות, שאף אחד לא יצטרך את מיליארדי האנשים האלה, שאין בהם בכלל צורך. האנושות תיפול במשבר כללי ענק לצורת קיום של אמצע המאה הקודמת, בערך 1960, שהיא בקושי חיה, אין מה לאכול ואין מה לשתות וכולי וכולי.
מתי היה כל כך הרבה שפע ומזון ושתייה לאנושות כמו שעכשיו, למרות שפתאום משני מיליארד שהיו בתחילת המאה עשרים, קפצנו לכמעט שמונה מיליארד. איך זה קורה? אנחנו לא מבינים. אנחנו ממש עומדים לאבד גם אותו עודף אוכלוסייה וגם אותו עודף מזון. תראו מה שיש, מתי היתה אפשרות לאנושות ללבוש מה שרוצים? מאיפה זה מגיע? נכנסים לכל מקום, יש שפע. איך זה? ולכל אחד, אין שום בעיה. מגיעים מאפריקה בני אדם, רואים איך שהם לבושים, מכל מקום. יחסית כולם אוכלים, כולם שותים. אנחנו לא מבינים איפה אנחנו נמצאים, כשלפני מאה שנה אפילו, היה קשה מאוד לכל אחד יחסית להשיג אוכל.
אנחנו עומדים לפני משבר גדול מאוד, שהוא יזרוק אותנו בחזרה, וצריכים להסביר את זה לאנושות. זו דרך הייסורים שבעל הסולם כותב עליה, זו הדרך שעכשיו עומדת לפנינו. או דרך האור, דרך החיבור, דרך אהבת הזולת, אם נרצה. לא שדרך אהבת הזולת נתחלק זה עם זה ויהיה לנו טוב, אולי העמךָ יחשוב כך, אלא בדרך אהבת הזולת אנחנו מושכים מאור המחזיר למוטב, הוא מביא את השפע.
לכן הכנס הוא מאוד חשוב, הוא יכול להיות כאיזו מין פריצה רוחנית. בגשמיות אנחנו ודאי לא נגיע לשטחים רחבים כך סביבנו, אבל מבחינה רוחנית אנחנו כן נוכל להשפיע להרבה חברים וחברות שלנו, ודרכם לכל היתר שנמצאים בסביבתם. לכן כדאי ומאוד חשוב להשקיע כמה שיותר, אנחנו בזה ממש מבטיחים את העתיד הקצת יותר טוב שלנו, או בכלל טוב. הכול נמצא בידינו, הכדור בידינו.
שאלה: אנחנו מכינים כנס חדש באירופה, באיטליה, איך נוכל לפתח יראה כלפי אירופה?
נקווה. אני אשתדל להכין עוד כמה חומרים, לדבר על זה, עד כמה אנחנו תלויים כולנו, כל העולם, באירופה, כי אירופה היא המרכז האידיאולוגי של העולם, אנחנו נראה בה עוד הרבה הרבה שינויים בקרוב. אנחנו נדבר על זה בכנס, אולי גם לפני הכנס, אנחנו צריכים לחזור על החומר של בעל הסולם שכותב על העולם, על עתיד העולם, וקצת יותר לדבר על מה שמתרחש באירופה, אנחנו נראה עד כמה הדברים האלה מקבילים לְמה שהוא כתב.
שאלה: אני מבקש לחזור לנושא ה"יראה". הצלחת לבלבל אותי שוב ואני שמח על כך הפעם. אני מנסה להגדיר לעצמי את נושא היראה, אני לא מבין לָמה אני צריך לפחד מלאבד את הקשר עם הקבוצה או הבורא?
אני לא יכול להסביר לך את זה, תנסה בכל זאת להסביר לעצמך לבד. אם העתיד שלך, עד כמה שהוא יקר לך, תלוי בהם, נמצא בהם, המטמון נמצא בתוכם, ואתה נמצא באיזו פריפריה, באיזה מקום רחוק מהם, הם גם לא שמים לב אליך כל כך, אתה מגיע, כן, לא מגיע, לא, אולי אתה אפילו מגיע ומשתתף, ואתה בוער ככה, אבל זה רק למראית עין, ובאמת זה לא מכובד ולא נחשב, כי בפנים אתה לא נמצא, אז אתה לא קרוב למטמון. תחשוב אם זה יקר לך או לא, או שאתה גומר עוד מעט את החיים הגשמיים שלך וקוברים אותך כמו כלב או שאתה ממשיך ב"עולמך תראה בחייך", בכוונה דלהשפיע לעלות לעוד ועוד ממדים.
הפחד צריך להיות מהדרגה הגשמית, "מה יהיה איתי?". אני זוכר איך רב"ש אמר לי, "מה יהיה איתך?", היה לא נעים לשמוע את זה. ועד שאתה מתחיל לראות, מתי תהיה לי אהבת החברים, אני כל כך השקעתי בזה ואני עדיין לא מוצא בזה את עצמי אפילו במאומה, אני מוכן לעזוב אותם. עכשיו יגידו לי "סע לאיזה מקום יפה על פני כדור הארץ, תבלה שם", אני מוכן, למה לא? או שאני תופס אותם בידיים, ברגליים, בשיניים, רק שלא ינתקו אותי מהם. תבדוק. לפי זה אתה קשור לכלי הרוחני שלך שבו אתה מגלה את מטרת החיים. אם זה חשוב לך, כן, אם לא, לא.
יראה זה דבר מאוד מאוד חשוב, זה עובד ישירות על הרצון לקבל שלנו, ישירות על הרצון. יראה קשורה לרצון, כי רצון, רצון לקבל או רצון להשפיע, לא חשוב, זה משהו שאנחנו צריכים למלא או בקבלה או בהשפעה, למלא, ויראה ליד זה, זה פחד האם אני ממלא או לא. ממלא את הרצון לקבל בקבלה או ממלא את הרצון להשפיע בהשפעה, היראה היא תמיד ליד זה, ואני צריך לפתח אותה. לא סתם, אלא צריכים להשיג את היראה. זה לפי החשיבות, או ממי אני מקבל או למי אני משפיע וכן הלאה. יותר לחשוב על זה.
תלמיד: אני רוצה להגיד משהו על אירופה, כי יש פה שאלה של אחריות. אנחנו נושאים עכשיו באחריות לכל העולם, לכן אני רוצה לבקש מכל הכלי העולמי לא לאפשר לנו האירופאים לישון. אל תהיו בשקט, אל תנוחו, כי יש לנו אחריות, בידינו האחריות לכל העולם, לכן אני מבקש מהכלי העולמי לדחוף אותנו, לשלוח לנו כל מה שאנו זקוקים לו, הודעות, קליפים, הכול, רק לעורר אותנו. אני מרגיש שיש עכשיו שלב חדש באירופה, חברים משתדלים להתחבר עוד יותר, ואנחנו זקוקים לדחיפה קטנה מהכלי העולמי. תודה חברים.
כן, ללא ספק הכלי העולמי חייב לפתוח ממש מערך שלם בעזרה, בתמיכה, בלחמם את אירופה, להראות לה שאנחנו סביבם, שהם ממש נמצאים בתוכנו כחלק העיקרי.
שאלה: אם אירופה היא המרכז האידיאולוגי של העולם איך אנחנו יכולים בחיבור בינינו בכנס, לקדם את האידיאולוגיה הזו לכיוון של איחוד האנושות והתקדמות לרוחניות, ומה התפקיד של החברים האירופאים שלנו?
אני רוצה להגיד רק דבר אחד, מה אתם מצפים ממני לשמוע תשובות על השאלות האלה, למה אתם לא חורשים את המקורות שלנו, שגם אני ניזון מהם. אני לא מקבל מהשמיים איזה מברקים, מסרונים, אימיילים או וואטסאפ. ולכן אני שואל אתכם, מה אתם רוצים ממני? בואו תכינו חומר על תקופתנו, כמה היא מיוחדת, על מה אנחנו צריכים לעבוד ובאיזה צורה, הכלי העולמי עם אירופה שנמצאת עכשיו בתוכו. לא היה דבר כזה בזמן הבעל הסולם, ולא בזמן הרב"ש, לא דיברו על זה, לא כתבו על זה, בבקשה, תכתבו אתם, תחשבו, תשלחו לכאן, אנחנו נבדוק, ונעשה מזה איזה חיבור. מה אתם שואלים על כל פרט ופרט, אתם תעשו את זה יחד בעבודה.
שאלה: איזה סוג של פעולה ואיזה סוג של מעשה נדרש, אם אני רוצה להשיג את הבורא לאחר מצב היראה?
יראה צריכה להיות כתוצאה ממה שאתה נמשך, למה שאתה נמשך, ממה שאתה רוצה לעשות. כשאני רוצה להגיע למשהו ורואה שלא יכול, אז מתפתחת היראה. אחרת מה זה יראה, שאני מפחד סתם? אני מפחד להשיג משהו או לא להשיג, לבצע משהו או לא לבצע, ממשהו. לכן כאן מדובר שקודם צריכה להיות אהבת החברים, שאני רואה עד כמה אני מסוגל או לא מסוגל להיות בזה ואז מתפתחת בי יראה.
שאלה: יש את שני המושגים האלו "פחד ויראה", האם יש הבדל בזה שבפחד אין את אהבת המקור, וכאילו ביראה אני אוהב את המקור.
אני מבין, יראה זה כאילו מושג יותר רחב, יותר עמוק, יותר רוחני, והפחד הוא כאילו משהו גשמי, משהו בהמי, שיש לי פחד כמו חיה שמפחדת, כמו אדם רגיל או כלב שמפחד. כך חושבים, אבל באמת בהרבה מקומות, בהרבה מקורות, משתמשים במילה פחד במקום יראה.
אם להגיד בדיוק מהי ההגדרה, אז יראה יותר שייכת באמת לפחד שמעוררים אותו על ידי המאור המחזיר למוטב. אבל שוב אני אומר, זו לא כל כך בעיה, ההרגשה היא בעצם אותה הרגשה, יראה היא יותר עמוקה, יותר קשורה למקור בכל זאת.
שאלה: מפעם לפעם אני רוכש יותר ויותר יראה כאשר אני שואל אותך שאלות.
בקשר לחיבור שמתבצע בקבוצה, אתה משתמש במושגים האלה, שכדי להתחבר לחברים עלי להביא כוס מים, כיסא, כרית. הזמן עובר והתהליך מתמשך, ויש עייפות החומר. מה זה "כוס המים" הזו?
אנחנו צריכים להגיע למצב שנקרא "כמוך". כמו כשאני צמא אני חושב איך לספק לעצמי כוס מים, כך אני צריך בעצם להתייחס לחבר. לא שאני חייב להרגיש מה הוא מרגיש, אני עוד לא הגעתי למצב הזה, אני עוד לא יוצא מהכלים שלי של רצון לקבל, שאני אגלה מה יש בלבו. אנחנו עוד לא קשורים כך, אבל בכל זאת אני צריך לחשוב מה חסר לו כדי שאני אספק לו.
ומה זאת אומרת, שחסר לו כדי שאני אספק לו? אני רוצה קודם כל לספק לו, ואחר כך אני מחפש מה חסר לו. ולא כמו שאצלנו, חסר לו משהו ואז אנחנו נדאג שלא יחסר. "על כל פשעים תכסה אהבה", אהבה צריכה להיות לפני שאני מרגיש שיש בו איזה צורך. כי בדרך כלל אני מדבר עם האנשים והם אומרים, "לא חסר לו כלום, ברוך ה', לכולם ככה, הכול בסדר". זה מפני שלא מפותחת עדיין הרגשה של אהבה. כי אם יש לך הרגשת האהבה, כמו לתינוק, כמו לנכד, אז אתה מחפש מה אתה יכול לתת לו שייהנה. כך צריך להיות לחבר.
תלמיד: איך אני עם הזמן מביא איכות חדשה לאותה כוס מים?
בתוספת אהבה. אין יותר. אנחנו עוד לא יכולים למדוד את זה, אבל בטוח תוכל להרגיש מי נותן לך כוס.
שאלה: המאמר הזה שלמדנו עכשיו מאוד מעניין כיוון שהוא עושה בירור לפי הסדר, ובסוף מגיע מ-אהבתָ ליראה, דרך אמונה. הוא מצייר פה מנגנון מאוד ברור, ואחרי זה בלימוד שלנו אנחנו כל הזמן נתקלים בכל מיני מנגנונים. לדוגמה מנגנון אחר שנקרא "אֶתי" שמתחיל דווקא מאמונה, תפילה, יגיעה, או מה שאנחנו לומדים ב"תלמוד עשר הספירות". כל פעם המנגנונים הם ממש שונים.
איך אנחנו מחברים את המנגנונים? נראה שבכל מנגנון יש סדר מאוד מסוים, איך אנחנו לאט לאט מסדרים את זה שפתאום עכשיו גמרתי את המאמר הזה, עברתי למנגנון "אתי" ברמה הפנימית, או שאני צריך לחזור לאהבה? איך אנחנו מארגנים את כל הדברים?
בכל דרגה, בכל שלב יש לך אותו מנגנון. זה כמו פרצוף, שכל ספירה מתחלקת לעוד ולעוד. "אתי", זאת אומרת "אמונה, תפילה, יגיעה" היא דבר הכרחי, בלי אמונה באף מקום אתה לא יכול לזוז. מה זה אמונה? כשאתה בא לכאן ושומע כמה מילים, אתה כבר מפעיל את האמונה. אמונה, זאת אומרת שאתה פותח את האוזן ומוכן לשמוע. אם אתה לא מאמין שאתה תשמע משהו שטוב לך, אתה לא פותח את האוזן.
אז צריכה להיות אמונה. אפילו מדָרגה כזאת. אחר כך זה גדל עד שמגיע לאמונה רוחנית, שאני אפילו מתחיל להאמין, מה שלמעלה מהטבע שלי. אני מתחיל לקבל ידיעות, התפעלויות, התרגשויות, כל מיני מילויים למעלה מהטבע שלי. זאת אומרת לא לפי האגו, אלא כבר לפי טבע ההשפעה.
כשאני נמצא בכזאת אמונה אני חייב תפילה, כי בלעדיה אני לא אוכל לעכל את מה שאני רוצה להשיג. וכוח האמונה מושג על ידי כוח התפילה. כי אמונה זה כבר על מנת להשפיע, ותפילה היא כדי לקבל את הכוח הזה מהמאור המחזיר למוטב. ויגיעה חייבת להיות. מה שאני רוצה להגיד שזה יוצא בעצמו, זה לא שאני צריך עכשיו מראש לדעת את הנוסחאות הללו בדיוק.
מה הוא רוצה להגיד? למה "ואהבת לרעך כמוך, כלל גדול בתורה"? שאם אני הולך לפי הכלל הזה וכל הזמן לוחץ עליו, כל הזמן רוצה לממש אותו, זה מביא אותי אוטומטית קדימה. אני לא צריך להיות חכם, "עכשיו אני צריך להפעיל כוח אמונה", "עכשיו את כוח התפילה", "עכשיו את כוח היגיעה", "אחר כך לעבור מאהבה ליראה, מיראה לאמונה, מאמונה לאהבת ה'". לא. זה יתגלגל, רק ללחוץ על דבר אחד, זה מה שאמר רבי עקיבא.
שאלה: אנחנו פונים לאירופה ומציעים כל מיני יחסים חדשים או גישות חדשות, או שההשתתפות שלהם איתנו צריכה להיות כזאת או אחרת. והשאלה היא, עד כמה אנחנו מסוגלים להעביר להם משהו, האם יש לנו מספיק ניסיון? והאם אירופה משתתפת איתנו מספיק בעניין הזה?
אנחנו נמצאים במאמץ גדול מאוד לארגן את אירופה, ואירופה גם נמצאת במאמץ גדול מאוד לארגן את עצמה. אני לא יודע איך אתם [מרגישים], אבל אני מרגיש עד כמה הם הפעם באמת רוצים להצליח בחיבור ביניהם, בהתארגנות לכנס ובלהעביר אותו בצורה כמה שיותר מגובשת ויעילה, לכל העולם. באמת כך. אז זה לא שאנחנו באים ורוצים לנענע אותה, חס ושלום, אנחנו לא טראמפ. אנחנו באים לאירופה כדי יחד איתה לנענע את העולם, זה נכון, שיתעורר קצת לקראת המצבים שיכולים להיות קשים מאוד, ומי רוצה שזה יהיה כך? לכן אנחנו באים.
אני חושב שהיום האירופאים באמת משתדלים מאוד. אני לא ציפיתי מהם למידת ההתכנסות והשתדלות כמו שיש להם. בעוד שבועיים אנחנו נמצאים בכנס, ואני רואה שכמעט 400 איש כבר נרשמו, שזה הרבה לאירופה, ונקווה מאוד שיבואו עוד ועוד.
אני חושב שכבר בזה אנחנו ממתיקים את העתיד של כולנו ומקרבים את עצמנו מאוד לגילוי. סך הכול מה אנחנו רוצים? אנחנו רוצים שבנו יתגלה כוח השפעה, שזה הבורא, השפעה הדדית. נשתדל.
(סוף השיעור)