שיעור בוקר 03.04.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך ו', חלק ט"ו, "בנין הנוקבא דז"א" דף א'תשח, עמ' 1708, אותיות מ"ב – נ"ב

קריין: אנחנו לומדים מתוך הספר "תלמוד עשר הספירות", חלק ט"ו, עמוד א' תש"ח, 1708, אות מ"ב בדברי האר"י.

אות מ"ב

"ואח"כ כשגרמו העונות נחרב בית ראשון, ובעת חורבן עצמה ירדה המלכות אחורי היסוד דז"א. אמנם ט"ס העליונים שבה לא ירדו לקליפות כמו שהיה בחטאו של אדה"ר, אמנם עלו למעלה בתוך ז"א בשרשיהן, כנ"ל בענין מיעוט הירח. ואלולי שנתמעט מיעוט הזה הגדול, לא היה יכולת אל הקליפות ולאה"ע להחריב בהמ"ק. אך אמנם, חזרו ט"ס עליונים להתעלם למעלה בז"א, ולא שלטו בהם הקליפות."

אות מ"ג

"אמנם תכף אחר החרבן, חזרה הנוקבא להתקן בבחי' ג', ונעשה פרצוף של י"ס אב"א מהחזה ולמטה, ואף כי גם אז היו מאירין בה ה"ר של ז''א. וכל זה בחול, כי בשבת היתה פב"פ בבחי' ו', נמצא כי בעת חרבן בית ראשון באותו גלות של ע' שנה דבבל, היתה הנוקבא ממש כמו שהיתה ביציאת מצרים ודור המדבר. וזש"ה המדבר הייתי לישראל וגו'."

אנחנו רואים שבגלות בבל ע' שנה, הנוקבא נמצאת כמו ביציאת מצרים. זאת אומרת, הגלות והגאולה, יחסית גאולה, זו לא הגאולה השלמה, הכול יחסי אחד כלפי השני. מפני שאחרי יציאת מצרים הייתה עליה בבית המקדש הראשון ואחר כך ירידה לגלות בבל, לכן בבל נקראת גלות, למרות שלעומת המצב של מצרים זו הייתה גאולה, יציאת מצרים. לכן יציאת מצרים וגלות בבל, זו כאילו אותה רמה. זה ברור לנו מתוך זה שאנחנו תמיד מודדים רק מצב לעומת מצב.

אות מ"ד

"ומה שהיה אז בחינת גאולת מצרים נחשב עתה לגלות, לפי שבתחילה בגלות מצרים היתה גלות גמור, שאפילו בהיותה אב"א בימי החול, לא היו אור ה"ר שלו מאירין בה, ולכן כאשר נתוסף הארת ה''ר, נחשב לגאולה." הגלות היתה נפש רוח דרוח, והגאולה היתה ג"ר דרוח בסך הכול. זה הספיק כדי לצאת ממצרים. "אבל עתה שבזמן בית ראשון אפילו בימי החול היו פב"פ וקומתן שוה, ואח"כ כשחזר לבחי' ג' דאב"א, אע"פ שאור הה"ר מאירין בה, נחשב לגלות גמור."

אפשר להגיד כך, זה מה שכתוב אצלי שרב"ש אמר, גלות או גאולה, רואים שלא חשוב איזה מילוי. בקיצור, הכול לפי החיסרון או המילוי, זה נחשב כגלות או כגאולה. או שכלפי הכלי זה נקרא גלות או שכלפי הכלי זה נקרא גאולה. לפי המגמה, באיזו מגמה זה נמצא, במגמת עלייה או ירידה לעומת המצב הקודם.

אות מ"ה

"אמנם הגירעון שהיתה עתה בגלות בבל, הוא, כי אותן הארות שהיו מאירין ז"ס עליונים, שבהם נתפשטה בינה בז"א כנ"ל בימי בית המקדש ראשון, וכולם היו מאירין בה בבחינת פב"פ כנ"ל, הנה אלו האורות ירדו כולם ונמשכו אל הקליפות בעו"ה. אך לא ט"ס ראשונים עצמם שבה, כנ"ל, שעלו בז"א, אך אלו הז' האורות ירדו בקליפות והיא חזרה אב"א בימי החול."

אות מ"ו

"וזהו ענין גלות בבל ע' שנה, נגד ז' אורות אלו שהוא ז' בחי' כל א' כלול מי', לכן נקרא גלות בבל שהוא גימטריא ד"ל, כנודע כי מלכות נבנית ע"י בוכ"ו חילוף אהי"ה, שהוא גימטריא ד"ל, ואז שיעור קומת המלכות היא אורך היריעה שלשים באמה, ורוחב ארבע באמה, כמנין ד"ל. ועתה נתמעטה בניינה וקומתה הראשון שהוא גימטריא ד"ל."

אות מ"ז

"אח''כ בבית שני עלתה בימי השבת פב"פ בבחי' ו'," הכוונה היא נוקבא עם זעיר אנפין. מדובר רק על המלכות, שהיא כונסת את כל הנשמות, מה כלפי זעיר אנפין מצבה. "אח''כ בבית שני עלתה בימי השבת פב"פ בבחי' ו'" עמו, עם זעיר אנפין. "אך בימי החול עלתה פב"פ של בחינה הה', שהיתה פרצוף בי"ס שלימות ושיעור קומתה, מהחזה שלו ולמטה פב"פ, והיו ה"ר שלו מאירין בה מרחוק, אמנם לא עלתה היא כנגדן ממש, כמו שהיתה בבית א' בימי החול."

זאת אומרת, נוקבא רק עד החזה דז"א. ומה שלמעלה מחזה דז"א בכל זאת יש לה הארה ממה שלמעלה מחזה ללמטה מחזה.

אות מ"ח

"וזה הענין שחסר ה' דברים בבית שני, ואלו הם, אורים ותומים וכו'. וזהו ענין מ"ש בזוהר פרשת שמות, כי בית ראשון לקבל ה' עלאה ובית שני לקבל ה' תתאה."

זאת אומרת, או מאורות שמאירים מלמעלה מחזה דזעיר אנפין, או מאורות שמאירים מלמטה מחזה דזעיר אנפין, זה ההבדל בין בית ראשון לבית שני.

אות מ"ט

"והענין היא, שכבר בארנו, שבבית ראשון היו פב"פ עד למעלה בבחי' ו' והיו ה"ר מאירין בה, ואז נקרא סיהרא באשלמותא, במלוי הלבנה בט"ו לחודש," "סיהרא באשלמותא" זה ירח מלא, ירח שלם. כמו שרואים בשמיים ירח שלם, ויש כל מיני מצבים שהוא פחות משלם. "במלוי הלבנה בט"ו לחודש, בסוד חמשה עשר: ה' על י', כנ"ל. נמצא כי בהיותן שם למעלה נקרא גם היא ה' עלאה, אך בבית שני שהיתה בימי החול פב"פ בד' תחתונות שבו והיא חמישית להם, אז נקרא ה' תתאה."

זאת אומרת, שמקבלת רק למטה מחזה דזעיר אנפין. זה מבית שני, ולכן חסרים לה חמישה אורות מלמעלה מחזה, ולכן יש חמישה דברים שחסרים בבית המקדש השני לעומת בית המקדש הראשון.

אות נ'

"ועוד ט''א עם הנ"ל, כי בבית ראשון אמא עלאה הנקראת ה' עלאה, נתפשטה עד הוד ב' דז"א, ואמנם המלכות היתה יונקת ממנה, כי שם מקום המלכות. אך בבית שני, לא נתפשטה הבינה רק עד הוד ראשון דז"א בלבד, שהוא בחינת גבורה של עתה, כנ"ל."

כך אנחנו לומדים, שיש הוד העליון והוד התחתון. בהתחלה זה היה הוד אחד ואחר כך כשגדלים, מתארכים הפרצופים, לכן במקום הוד נעשתה גבורה, שזה באותו קו. קו שמאל למעלה מהוד זו ספירת הגבורה.

אות נ"א

"נמצא, כי המלכות עתה בחול בבית ב', אע"פ שהוא פב"פ, היא מחזה ולמטה, ואינה יונקת מה' עלאה, לכן נקרא ה' תתאה, לפי שאינה יונקת מה"ר. ושמור הקדמה זו, על ענין בינה המתפשטת עד הוד א' אימתי הוא, ואימתי מתפשטת עד הוד ב'."

אות נ"ב

"והנה אח"כ בחורבן בית שני, היתה המיעוט היותר מועט שבכל הזמנים, והוא דומה ממש אל זמן חטא אדה"ר, והוא כמו שהיתה בבחינה ראשונה של אצילות אב"א, שהיתה בבחינת נקודה כלולה מי', שהוא המלכות שבה בלבד אב"א תחת היסוד שלו, ונתוסף בה פגם, שאותן הט"ס שלה ירדו למטה בין הקליפות, ואז סמכין אתאבידו, שהם נה"י ז"א הסומכים אותה."

זה בעצם מה שאנחנו לומדים במקצת על המצבים של המלכות דאצילות, מפני שהיא קובעת כל מה שיש בנשמות, הנשמות כלולות בה. לפני שהן עולות למלכות דאצילות, הן שבורות. במידה שהן יכולות לתקן את עצמן, הן נכללות במלכות דאצילות. וכאן אנחנו לומדים על כל המצבים של המלכות, בהתאם לאיזה סוג נשמות עולות אליה, ואז כל מה שיש במלכות, מתקבל גם בתוך הנשמות. מדובר כאן רק קצת על המצב של פסח, נשתדל למצוא עוד על המצבים האלו. ב"בית שער הכוונות" של האר"י יש קצת יותר, אנחנו נלמד את זה גם בפסח עצמו.

(סוף השיעור)