שיעור בוקר 01.12.2019 - הרב מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שיעור בנושא: העבודה באמונה למעלה מהדעת

קריין: שיעור בנושא: "העבודה באמונה למעלה מהדעת".

זה נקרא שכוח ההשפעה חשוב יותר ונמצא למעלה מכוח הקבלה. כל החשבונות שלנו הם בכל זאת בתוך הרצון לקבל שגדל מרגע לרגע ומזמין אותנו לבנות מעליו את כוח ההשפעה וכך "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", בגלל שיצרו גדל אז הוא גם יכול להיות גדול יותר בהשפעה וכך אנחנו גדלים. לכן לא מבטלים את הרצון לקבל אלא דווקא על ידו בונים מעליו את הרצון להשפיע, וזה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". אנחנו צריכים לראות ולהרגיש בזה עד כמה אנחנו יותר מתאחדים, כל הכלי העולמי שלנו, ואיך אנחנו מתנתקים ועולים למעלה מכל האנושות, בערכים ובחשבונות שלנו, בכל מה שאנחנו במושג הרוחני. כדי להרגיש את ההתעלות הזאת מיום ליום אנחנו צריכים להשתדל שכך זה גם בהתקבצות בינינו, חיבור מיום ליום, וגם בעליה.

קריין: קטע מספר 20. מתוך המסמך מקורות בנושא: "העבודה באמונה למעלה מהדעת".

"האדם צריך לעבוד "בלתי ה' לבדו", שהכוונה "בלי שום תמורה", הכוונה היא, שהוא מוכן למסירת נפש בלי שום תמורה, בלי שתיוולד מזה איזו מציאות של תמורה מהמסירות נפש שלו. אלא זהו העצם, שזוהי המטרה שלו, שהוא רוצה לבטל את עצמותו לה', היינו לבטל את הרצון לקבל שלו, שזהו מציאות נברא, את זה הוא רוצה לבטל לה'. נמצא, שזוהי המטרה שלו. זאת אומרת, המטרה שלו היא למסור נפשו לה'."

(רב"ש - א'. מאמר 12 "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" 1985)

כאן רב"ש משחק עם כמה הגדרות כדי להראות לנו איך כתוב על מסירות נפש, ביטול הרצון לקבל, לבטל את עצמותו וכן הלאה.

שאלות: הניסוח פה הוא לבטל את הרצון לקבל לעומת מה שאנחנו אומרים, מעל או ליד.

לבטל את הרצון לקבל מהשימוש. אתה לא יכול לבטל שום דבר בטבע, אתה רק יכול לתת לזה חשיבות זו או אחרת. זה בסך הכול נמצא בידיים שלך, בבחירה שלך.

קריין: קטע מספר 21.

"אשרי הוא מי שממעט את עצמו בעוה"ז, כמה הוא גדול ועליון בעולם הנצחי. מי שהוא קטן בעוה"ז, הוא גדול בעולם הנצחי. ומי שהוא גדול בעוה"ז, הוא קטן בעולם הנצחי... אין הקב"ה מגדיל, אלא למקטין את עצמו. ואינו מקטין, אלא למגדיל את עצמו. אשרי הוא מי שמקטין את עצמו בעוה"ז, כמה הוא גדול במעלה לעולם הנצחי."

(זוהר לעם. פרשת חיי שרה, 21)

יש את הרצון לקבל שבסך הכול הוא ומה שקורה לו נקרא "העולם הזה", יש רצון להשפיע, דרגת בינה, שמה שקורה ברצון להשפיע או בדרגת ההשפעה, בדרגת בינה נקרא "עולם הבא" או "העולם העליון", או "העולם הרוחני", ומתוך זה, בין שני הרצונות האלו אנחנו בונים את מציאותנו. לכן מי שקטן או מי שגדול נבדק ונמצא בין שני הרצונות הללו, ועד כמה שהוא קרוב יותר לדרגת בינה, ורחוק יותר מהמלכות, נקרא "גבוה יותר".

קריין: קטע מספר 22.

"האדם צריך לתת עבודה, שיהיה לו רצון וחשק, שירצה לבטל את רשותו, על דרך שאמרו חז"ל על הכתוב "אדם כי ימות באוהל", "כי אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה". שפירושו הוא, שהוא רוצה לבטל את העצמיותו, היינו שהאדם צריך להגיע, שאין לו אלא רשות אחד, שהוא רשותו של הבורא. כלומר שאין האדם עושה שום מעשה לתועלת עצמו, אלא הוא דואג אך ורק לתועלת הבורא. וזה נקרא "רשות היחיד", שזאת נקראת "מלחמת הרשות". היינו הוא לוחם עם עצמו להשיג את הרשות היחיד, וזוהי נקראת "מלחמת הרשות" בעבודה."

(רב"ש - ב'. מאמר 44 "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב" 1990)

המלחמה הזאת היא בלתי פוסקת, היא קבועה ונמשכת כל הזמן, האדם כל הזמן צריך לבדוק את עצמו מי שולט בתוכו או הרצון לקבל או הרצון להשפיע, וכל הזמן הוא צריך לסדר את היחס ביניהם כך שהרצון להשפיע ישלוט על הרצון לקבל, זה נקרא שהבורא שולט על הנברא שבו וכך בזה שיראה את העבודה שלו. עד שלגמרי "אדם כי ימות באוהל", שמביא את עצמו לתיקון הסופי של הרצון לקבל, שכבר לא מדבר בו בעל מנת לקבל ומתחיל לעבוד עימו בעל מנת להשפיע.

שאלה: מה הבדיקה הזאת של מי שולט?

זה או אני או העשירייה. אני חושב שדברנו על זה הרבה אבל נזכיר את זה שוב. איך אני יכול לבדוק מי שולט בי, הרצון לקבל או הרצון להשפיע? אתה יכול לצאת לרחוב, האם אתה משפיע? בטח. האם אתה מסור לחברה, למדינה, למשהו? בטח. בטלוויזיה שם כולם מדברים כך, בזה אין ספק כביכול. איך אנחנו יכולים לבדוק אם זה כן או לא? אך ורק לפי העשירייה, אין בדיקה אחרת. ויכוחים יכולים להיות ללא גבול, אלא אך ורק אם אנחנו נמצאים בעשירייה שם ישנה בדיקה מצוינת במקום וברורה לכולם. עד כמה אתה מסור למבנה הזה שנקרא עשירייה, חושב רק על זה, רק בזה משקיע, דואג רק לזה, רק אותו מבנה אתה מפתח, מגדל, זה כמו הבייבי שלך ממש, וחוץ מזה אין כלום, שזה מה שנקרא "עיני כל העולם מסתכלים על זה", זו השכינה. אם אתה נמשך לזה אתה בדרך הנכונה, אם לא אתה כחיה שתועה בשדה.

תלמיד: זו אותה בדיקה אם אני נמשך לעשירייה ומסור אליה לעומת בדיקה של הרצון לקבל והרצון להשפיע?

כן.

תלמיד: זה אותו הדבר.

הכול נבדק לפי ההתכללות בעשירייה, שם כל ההבחנות. מה שנלמד מעכשיו ועד גמר התיקון מזה שהתחלנו עם מרכז העשירייה הכול ילך רק פנימה ופנימה.

תלמיד: אם בבדיקה אני רואה שאני נמשך לרצון לקבל אז מה אני עושה?

אתה יודע מה לעשות, אתה צריך כוחות שיכוונו אותך נכון לעשירייה, שתהיה לך חשיבות של המבנה הזה, שהחיבור הזה יהיה חשוב לך יותר ממה שאתה לבד. כי לבד אתה לא נחשב ברוחניות רק בגשמיות, והרוחניות מתחילה מזה שעשרה הם כאחד ואחר כך עוד ועוד עשרה כאחד, אבל כל אחד בעשירייה הופך להיות בעל רצון לקבל אגואיסטי גדול, מתעלה מעל עצמו למען החיבור עשרה כאחד וכך מתקדמים. זו כל העבודה שלנו, אין יותר.

תלמיד: מה הופך את האדם מסור יותר למבנה הזה של העשירייה?

חשיבות. על זה צריכים לדבר. חשיבות ניתנת לחברה, כאן זו עבודה של "ערבות" מה שנקרא, שהאדם מבין שהוא לא מסוגל כאן לבד, אם החברים בחברה לא ישפיעו עליו גדלות, חשיבות ודווקא מתוך העשירייה וכולם, אז הוא לא יתפעל מספיק כדי להחליט שהוא צריך לעלות למעלה מהרצון לקבל שלו.

שאלה: בתחילת המאמר, כתוב "האדם צריך לתת עבודה, שיהיה לו רצון וחשק," אני לא כל כך מכיר הרבה אנשים שרוצים לעבוד וגם להמית את הרצון לקבל שלהם?

אבל צריכים לדאוג שיהיה רצון וחשק, כי אם אין רצון אז אין אדם. אנחנו לא שוקלים את האדם לפי קילו הבשר שיש בו אלא לפי הרצון. אם יש רצון יש אדם, אם אין רצון אין אדם, אז ודאי שכל אחד צריך לדאוג שתהיה לו התלהבות, משיכה, התרוממות, התעוררות וגדלות וזה תלוי עד כמה הוא מכניע את עצמו לחברה, הוא לא יכול לקבל את זה מעצמו, כמה שיקרא. אלא כמה שיבטל את עצמו כלפי החברים יוכל לראות אותם גדולים. אמנם הם יכולים להיות מאוד קטנים במעשה, כך בעיני כולם, אבל אם הוא מקטין את עצמו הם הופכים להיות גדולים והופכים להיות למקור, להשפעה רוחנית עליו, הכול תלוי באדם. הבורא מביא אותך לעשירייה, לאיזה מצב, גמרנו, הכול תלוי הלאה בך, עד כמה שאתה פשוט יורד.

תלמיד: לזה אני מאוד מסכים, אני רק לא רואה מאיפה האדם לוקח את החשק והרצון הזה שיהיה לו כוח על מנת להמית את עצמו באוהלה של תורה?

הוא מתחיל מפעולות גשמיות.

תלמיד: מה זאת אומרת?

פעולות גשמיות, ככה זה. אתה מסדר, אתה משרת אותם ועושה עוד משהו בפעולות גשמיות, ואתם גם חייבים בתוך העשירייה לדבר על גדלות, על גדלות העשירייה, מהי הגדלות הזאת. נניח אתה קונה מכשיר טלוויזיה מיוחד שבו אתה רואה את הבורא, מוכן לקנות?

תלמיד: ברצון.

ברצון. אז יש לך, אז מה הבעיה?

תלמיד: כי אני מרוויח מזה משהו, אבל למות באוהלה של תורה, מה אני מרוויח? לקום בבוקר וכל היום ללמוד? אני לא רוצה.

לא. לא מדובר על זה, למה אתה מפרש את השיטה שלנו בצורה כזאת? אתה צריך להמית את הרצון לקבל שלך ואז התורה מתקיימת בתוך הרצון להשפיע שאתה מסדר במקום הרצון לקבל.

הרצון לקבל שעובד בעל מנת להשפיע זה נקרא "רצון להשפיע" שבאדם, ובו התורה מתקיימת, היא הופכת להיות למאור המחזיר למוטב, למה שמתגלה בתוך הרצון המתוקן, צורת ה', תמונת ה'.

תלמיד: ואת הרצון הזה אני לוקח רק מתוך החברה?

כן. כל הפעולות הרוחניות שלנו מלמעלה מגיעות לנו דרך העשירייה, ומאתנו דרך העשירייה עולות למעלה. עשירייה זה מכשיר הקשר לכל הכיוונים.

שאלה: אז אם רוצים לדייק את העבודה, אז בעצם צריך לעבוד במקביל? מצד אחד להיות במאמץ מתמיד כל הזמן להגדיל את העבודה להשפיע מעל ל-לקבל, ובמקביל לזה לייצר מצב שהעשירייה היא כמו איזו מערכת הזנה.

זה אותו דבר, מה שלא תגיד זה אותו דבר. כל העבודות שעליהן דברנו עד כה, בכלל כל העבודות, הן אותן העבודות. לקבץ את כל החברה, להתכלל בתוכה, להכניע את עצמי ודרכה להשפיע, דרך החברים להשפיע לאיחוד שלהם ולבורא, הכול זה אותו נתיב ואותה העבודה. אתה יכול לדבר עליה כמה שאתה רוצה, אבל זה אותו דבר.

קריין: קטע מספר 23 מתוך רב"ש ב', "מהו כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה".

בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה. ועיבור פירושו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון "עברה ודינין", בסוד הכתוב "ויתעבר ה', בי למענכם". ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות.

(רב"ש - ב'. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

גם כאן אנחנו רואים, שכל העבודה היא נגד הרצון לקבל על מנת לקבל. להתעלות מעליו לחיבור, בעל מנת להשפיע זה מתבטא רק בחיבור, זה לא כוונות שסתם תלויות באוויר, הן צריכות להיות ממש בשטח. ואז לפי היכולת שלנו לתאר את עצמנו מחוברים למעלה מהדחיות, זה נקרא "למעלה מדינים", זעמים, ואז בונים בהתנגדות לרצון לקבל מסך וכל העבודה, זאת העבודה.

זאת אומרת, אנחנו מתחילים להבין שכך בנויה הנשמה. שבתוכה רצון לקבל, שהוא דוחף אותנו חזרה לכיוון האישי, ואנחנו צריכים מעליו לדחוף את עצמנו לחיבור, לזה שאנחנו ממש נכללים בעשירייה, שאנחנו משתחווים לפני החברים לקראת החיבור בינינו. שכל אחד עד כמה שנעשה אפס, יותר מצליח להגיע לרוחניות. עד שנעשה מעצמנו אפסים, ואז הבורא לוקח אותנו כטיפת זרע, ומגלה לנו את הגילוי הראשון שלו שנקרא "רחם". ואז אנחנו נכללים שם, דבוקים שם.

זאת אומרת, כל פעם עבודה בביטול, בביטול של כל העשרה כטיפה אחת הדבוקה בעליון עוד יותר, עוד יותר. שכמה שאנחנו מבטלים זה לזה כולנו יחד, בצורה כזאת, בסך הכול אנחנו מבטלים את עצמנו כלפי העליון, עד שנעשים בו כטיפת זרע ומתחילים להתפתח. ואז נכנסים לכל התהליך.

אני רואה שאתם לא כל כך מתלהבים מזה. מה עוד אני יכול לספר? אני לא יודע. אתם אפילו לא שואלים. אבל העבודה היא למעלה מעברה, זעם וצרה. כל העבודה היא להתקשר נגד כוחות דפרודא.

שאלה: על עיבור הוא כותב במקום אחר, שהוא רואה מסוף העולם ועד סופו.

זה לא עיבור, זה מה שהעיבור מקבל, זאת אומרת מה שהוא מגלה. בגלל שהוא מבטל את עצמו, אז קודם כל זה העיבור, שמבטל את עצמו לגמרי, אחרי זה, מתחילה להיות בו איזו ישות שהיא כבר שייכת לביטול. יש בו איזה רצונות שהם יכולים להיות בביטול ובהתפעלות מהעליון. כי הכניסה להיריון זה שהוא מבטל את עצמו לגמרי.

אחר כך מעבר לביטול, יש לו כבר איזה רצונות שהם יכולים להיות בביטול שלהם כמו עובר. ובאותם הרצונות הוא מתחיל להרגיש מסוף העולם עד סופו.

תלמיד: אז זאת כבר התפתחות בתוך הרחם?

כן, וודאי. בהרגשת העליון, בגילוי העליון, במילים אחרות. מה זה בתוך הרחם? הבורא, העליון מורגש בו כרחם, מקום שהוא נמצא בעולם העליון כבר, אבל בצורה מאוד מסוימת. מאוד מוגבלת מצד אחד, מצד שני בכל זאת הוא מרגיש את הכוחות האלה שפועלים שם.

אין לו כלים עדיין. אנחנו חושבים "רואה מסוף העולם ועד סופו", זה בגלל שאין לו כלים, הוא לא יכול להגביל, הוא לא יכול לקלוט, אלא ככה, זה נקרא "רואה מסוף העולם עד סופו". זה לא שהוא מבין וקולט, לא.

תלמיד: איך הוא מסכים לעבודה הזו של עברה ודינים ולא בורח ממנה?

עברה ודינים זה כנגד הרצון לקבל שלו. אז במידה שהוא רואה אותו עזר כנגדו, במידה הזאת הוא יכול להתעלות מעליו. יכול להיות מרוצה מזה שהוא דווקא מרסן אותו, שולט בו, להחזיק אותו בפנים ולעמוד מעליו. כל העולם הרוחני נבנה על פני הגשמיות, על פני הרצון לקבל. צמצום, מסך, אור חוזר וכולי, זה עוד רק עכשיו מתחיל.

תלמיד: אז כל העבודה הזו צריכה להיות בהסכמה, ברצון?

בהסכמה עם האדם שעובד נגד רצונו.

שאלה: רציתי לברר לגבי תיקון הרצון לקבל. כשאנחנו רק מתעלים מעליו ולא מתקנים, מה קורה עם הרצונות שאנחנו לא מתקנים אלא מצטברים בתהליך ההתעלות מעליהם?

כל הרצונות בסופו של דבר, הם לפי התור באים לתיקונים ומתעוררים בנו. אנחנו לא יודעים למה הרצונות האלו או אחרים. אנחנו צריכים לעבוד בסך הכול עם הרצונות שמתעוררים ולמיין אותם, מה יותר חשוב, פחות חשוב, עד כמה שאנחנו צריכים לעבוד איתם כדי להגיע לחיבור ואיתם לעבוד.

אני לא שואל על כל הרצונות ועל כל מה שקורה. אני מסתכל לפני, מה בדיוק אני צריך לעשות? ולעשות את הפילוסופיה הזאת על מה קורה בסך הכול עם הכלי, אני לא יכול בינתיים. כמו שתינוק לא יכול לחשוב למעלה ממה שיש לו בפה.

קריין: קטע מספר 24, מתוך רב"ש ב', "מהו מבול מים, בעבודה".

"צריכים לדעת, לזכות לבחינת בינה, הוא עבודה גדולה עד שמשיגים בחינה זו. כלומר, שיהא מסתפק במועט, בהרגשה שיש לו, ובשכל שיש לו, אלא הוא שמח בחלקו, במה שיש לו. ואדם הזה יכול להיות תמיד בשלימות, מטעם שהוא שמח בחלקו. אולם מה יש לאדם לעשות, שעדיין לא הגיע לבחינה זו, והוא רואה שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל. אז הוא צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה. כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שיתן עזרה לנצח את מלחמות היצר."

(רב"ש - ב'. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)

נראה לנו שרוחניות היא בורחת בין האצבעות ואנחנו לא יכולים לתפוס אותה, ולעבוד איתה כמו עם החומר, כמו שיש לנו פטיש, מברג, משהו כזה, את חפירה, לא יודע, משהו גשמי, ברור, זה לא נכון. שוב, אם ישנה חברה, קבוצה, שזה מקום העבודה, שזה מקום קבלת התגמול, ושם אני רואה את התוצאות מהעבודה שלי, אז אני כבר צריך לראות תוצאות מהעבודה שלי בתוך החברה, זה דבר ראשון.

הלאה, אני צריך לעבוד, איפה? בתוך החברה, זה דבר שני. אני צריך לדעת איך אני עושה ואיפה אני, זאת אומרת, על כל מאמץ ומאמץ שלי אני רוצה לראות תוצאה מלמעלה. בדעת, בלמעלה מהדעת, לא יודע, אבל אני חייב, אני חייב להגיע למצב שעושה ומרגיש תגובה, עושה ומרגיש תגובה. לא ברצון לקבל, אומרים ברצון להשפיע, לא חשוב איך. אבל אנחנו צריכים לא לראות את הדברים האלה כמעורפלים, נמצאים באוויר, אלא כמה שיותר ויותר להביא אותם להרגשה, לפעולה, שאנחנו לא נמצאים כיושב בטל, אלא לתאר לעצמנו את המערכת כל פעם בצורה יותר ויותר ברורה ולראות שינוי.

שאלה: אז איפה אני רואה את התגובה אחרי המאמץ אם לא ברצון לקבל?

ברצון של החברה. במידה שהחברה נעשית יותר צמודה, יותר מחוברת, במידת ההתלהבות שלהם, נטייה למטרה וכן הלאה. איפה ברצון לקבל? הרצון לקבל הוא נמצא בפנים, אתה בונה הכול על פניו, הפוך ממנו.

תלמיד: זאת אומרת, אני עשיתי מאמץ לפי עקרונות רב"ש, להשקיע בחברים שיהיו שמחים, לאהוב אותם, כל מה שאנחנו לומדים, והתוצאה היא שאני רואה שזה מתממש באותה צורה בחברים, לא בי, בתוך החברה? איפה אני רואה תגובה?

אתה צריך לראות תגובה בחברה, בעשירייה. כי עשירייה זה אותו השטח, הנשמה, אותו השטח ששם אתה מגלה את הבורא.

תלמיד: רואים את זה ממש בעיניים, או שזה גם למעלה מהדעת?

בעיניים אני לא יודע עם איזה משקפיים רואים, רואים את זה בחוש שאתה רוכש, שאתה קונה אותו על ידי היגיעה. אחרי שהתחלנו לדבר על מרכז העשירייה והעשירייה, אנחנו צריכים סוף סוף להתחיל לעבוד על זה. בצורה שאין יותר, זאת הנשמה, אנחנו צריכים לפתוח עשירייה כנשמה, אנחנו צריכים לפתוח אותה כמקום לגילוי הבורא. אנחנו צריכים דרך זה לשלוח לבורא מה שאנחנו רוצים, דרך זה לקבל מהבורא מה שהוא רוצה להביא לנו.

בקיצור, עשיריה זה המכשיר, המודם, אני לא יודע איך להגיד, מכשיר קשר ביננו לבורא. מאתנו זאת דרגת ההשפעה, דרגת הבינה, שהיא למעלה ממלכות. ממנו אנחנו נראה איך שהוא יורד מדרגת כתר לדרגת הבינה, זה המקום.

שאלה: מה זה נקרא לראות תגובה מלמעלה על הפעולות שאני עושה בתוך העשירייה?

אני מרגיש עד כמה שהסביבה היא הופכת להיות גוף אחד. מתקרבת, נמצאת בכל מיני מצבים. הבורא יותר פועל בה. אני אומר ברצינות. אתה צריך להרגיש בה תוצאות מהמצב שלך. ודאי ש"כל הפוסל במומו פוסל"¹.

תלמיד: אז מה הופך לפלוס אחד של החברה כל הזמן?

אתה יכול בלהידבק בה, בלהסתכל עליה, בלבקר אותה, אתה יכול לדעת באיזה מצב אתה נמצא. אחר כך אתה מגלה שהיא נמצאת במצב האינסוף.

תלמיד: אבל איך אתה מצליח לזהות דווקא את השינויים שבאים מלמעלה כתוצאה מהעבודה שלנו? אנחנו עובדים בתוך העשירייה. איך כתוצאה מזה אנחנו רואים את השינויים שמלמעלה עושים עלינו?

שאתה רואה אותם בצורה אידיאלית את כל החברים שלך כט' ראשונות, ואתה כמלכות וכראש הפרצוף, עד כמה שאתה עובד איתם בצורה כזאת, כך אתה מייצב את המצב.

שאלה: אמרת שעבודה בעשירייה מתחילה בפעולות גשמיות. מלבד ההגעה לשיעור, אלו פעולות אחרות יכולות להיות?

כל דבר שאתה יכול לשרת את העשירייה שלך כדי לקרב אותם לעבודה רוחנית. לסדר מקום, לדאוג להם בכל מיני צורות, כל דבר. אבל זו עבודה שאנחנו חייבים לעשות, כי דווקא בזכות היגיעה הזאת אנחנו עושים השקעה גדולה בחברה. דווקא עד כמה שאנחנו לא מרגישים, לא מבינים, אבל ההשקעה הגשמית בחברה, להכין להם את כל התנאים כדי שהם כבר ידברו, יטפלו ברחניות שלהם, זה מאוד מועיל לאדם.

קריין: קטע 25, רב"ש ב', "מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה".

"בזמן שהוא רוצה לעשות הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו, הגוף מתנגד בכל כוחו, היות שהגוף טוען, למה אתה רוצה להמית אותי ואת כל רשותי שיש לי. ואתה בא אלי שצריכים לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, שהוא ממש ביטול הרצון לקבל מכל העניינים. ואתה אומר לי, שחז"ל אמרו "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", היינו להמית את כל הרשות של תועלת עצמו, ולדאוג אך לתועלת ה', ומטרם זה אין האדם יכול לזכות לבחינת תורה. והאדם רואה שאין במציאות, שיהיה לו כח ללכת נגד הטבע. ואז אין להאדם שום עצה אלא לפנות לה', ולומר, שעתה הגעתי למצב, שאני רואה, שאם אין אתה עוזר לי אני אבוד, ואין לו מציאות, שיהיה לי פעם כח, שיהיה בידי כח להתגבר על הרצון לקבל, שזה הטבע שלי, אלא רק ה' יכול לתת טבע שני."

(רב"ש - ב'. מאמר 37 "מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה" 1991)

זה ברור לנו כבר. אנחנו עוברים כאלו מצבים, אולי לא כמו שכאן הרב"ש מצייר לנו אבל ודאי שרק מתוך הייאוש מכוחותיו אדם מגיע למצב שהוא מתפרץ בתפילה וזה עוזר לו. אבל במה הוא מתייאש מהכוחות שלו? מה זה נקרא שמתייאש? מה זה נקרא הוא מגיע לתפילה, להתפרצות הבקשה, למה הוא בדיוק מבקש? כל הדברים האלה עד שאדם מסדר בתוכו זה לוקח שנים רבות. אמנם שכל כך קל להגיד, אתה צריך להיות מיואש מהכוחות שלך כדי לפנות לבורא, ולפנות לבורא אתה צריך כבר עם הבקשה האמיתית. אמיתית מי יודע, זה להיות בכוחות דלהשפיע.

אתה צריך להשתדל שיהיה לך נושא לפנייה, זאת אומרת שאתה תהיה בעשירייה ואתה מיואש בזה שאתה לא יכול להתחבר איתם, ולהגיע למצב שאתם כשכינה, ככלי לגילוי הבורא ואז אתה מתוך העשירייה, יחד עם כל העשירייה מתחילים יחד לפנות לבורא.

מ"ן צריך לעלות מהמבנה השלם. ולהגיע לזה לכן זה נדרש כל כך הרבה מאמץ, זמן, השקעה.

שאלה: מלכות זה מבנה שמתייצב בעשירייה כבר?

הבורא לא שומע, אם אפשר כך להגיד, הוא שומע הכול, אפילו שאתה צועק שם משהו, הכול נרשם. כי אתה נמצא בתוך מערכת, אתה לא יכול לרצות משהו אם לא מעוררים אותך, ושאתה מתעורר לא חשוב באיזה צורה זה הכול נרשם במערכת בכל זאת. אבל אנחנו מדברים על ההליכה בצורה מכוונת, מועילה ממש לתיקון הנשמה.

אז הבורא לא שומע פחות מעשרה. אם אתה לא מאורגן במניין אתה לא קיים, אסור לך להתפלל.

תלמיד: ומלכות, כעשירייה, זה משהו שמתייצב דבר ראשון?

אם נקרא שקיימת. אחרת לא קיימת.

תלמיד: מפה איך ממשיכה העבודה, אחרי שהתייצבה המלכות כעשירייה?

היא מגלה את החיסרון ומתחילה לעבוד מול הבורא. כי זה כבר ישות. ישות, הם כבר משהו, הם כבר עשרה שמחוברים יחד ברצון אחד, לקראת מטרה אחת.

תלמיד: אני יכול להגיד משהו על ההמשך פה?

אני?

תלמיד: אתה.

לא, ההמשך – שנקבל תשובה.

שאלה: הקטעים האלה הם מאוד מוחלטים, מאוד גבוהים מבחינת דרגה שצריך להגיע אליה.

אבל הם די ברורים.

תלמיד: הם ברורים, ובגלל שהם מאוד ברורים וחדים נוצר אולי איזה פער ברלוונטיות שלהם למצב הנוכחי. איך אני מגשר על הפער הזה?

אתה נמצא בעשירייה, אתה צריך לממש את זה עם העשירייה. תדברו על זה, תסכימו שזה מה שיש לפניכם, איך אנחנו מממשים מה שכתוב. ודאי שאף אחד לא רוצה, זה כל העבודה נגד הרצון. אם אני אחכה עד שאני ארצה זה לא יקרה אף פעם. אז אדם כאן צריך להגיע לאיזו שבירה, שאין לי ברירה, אני מוכר את עצמי, ממש ככה, הכנעה צריכה להיות, שאני מקבל את התנאים האלו.

אני לא מחכה עד שתנאים האלה ישתנו כמו שאני רוצה. זה לא יקרה, אני יכול להגיע למצב הזה בעוד עשרים שנה, שלושים שנה, עד שאני סוף סוף אראה שאין ברירה וחייבים לעשות אחרת. אז העשירייה חייבת לדבר על זה שאנחנו נמצאים במלכודת, לא יכולים לצאת מבית הסוהר הזה, מהעולם הזה, רק בתנאי או שאתה מת וחוזר בגלגול עוד ועוד ולא יהיה לך שום דבר טוב. יותר טוב לא יהיה, זה בטוח, כל הגלגולים הבאים הם יהיו יותר גרועים. כדאי לי לממש עכשיו את התיקון.

תלמיד: מה היא המכירה הזו, מה זה אומר?

שאני מוכן לעבוד לחיבור עם עשירייה כדי להגיע למגע עם הבורא.

תלמיד: אני מניח שהרוב המכריע של האנשים פה כך מוכנים או חושבים שהם מוכנים או רוצים להיות מוכנים.

חושבים. האם מבצעים אחרי המילים האלו משהו כדי לקדם את המשפט הזה.

תלמיד: והביצוע, במה אנחנו רואים אותו? במה אנחנו יכולים לבדוק שאנחנו מבצעים אותו?

את הביצוע הם יכולים להרגיש בלב שלהם עד כמה שבאמת הם רוצים להגיע לחיבור. עד כמה שרוצים לבטל קירות לבם. להתכלל ממש ברצון אחד. שאפשר להראות לבורא שיש לנו רצון אחד, לב אחד, "כאיש אחד בלב אחד" מה שכתוב. זה בפועל הפעולה שצריכים לבצע.

ודאי שלפני זה יש הרבה מצבים.

קריין: קטע מס' 26 מתוך רב"ש ב', אגרת ס"ה.

"מוכרח האדם להחליט בעצמו שרוצה שה' יתן לו רצון להבטל אליו מכל וכל, היינו לא להשאיר תחת רשותו שום רצון אלא שכל הרצונות שבו יהיו רק לעשות כבוד שמים. וכשהחליט בלבו על ביטול שלם, אז הוא מבקש לה' שיעזור לו שיוציא זה מכח אל הפועל - בבחינת כח. זאת אומרת הגם שבבחינת כח המחשבה והרצון הוא רואה שאין הגוף מסכים לזה שיהיה מבטל כל רצונותיו לה' ולא לטובת עצמו, אז הוא צריך להתפלל לה' שיעזור לו שירצה להבטל אליו עם כל הרצונות ולא להשאיר לעצמו שום בחינת רצון. וזה נקרא תפילה שלמה, היות שרצונו שה' יתן לו רצון שלם בלי שום פשרות לעצמו והוא מבקש שה' יעזור לו שיהיה תמיד עם צדקתו."

(רב"ש - ב'. אגרת ס"ה)

שאלה: אני מרגיש צורך גדול להיפגש עם רב"ש. כשאני שומע את הכתבים שלו.

אין לך שום בעיה, בבקשה, הוא פנוי. אני אומר ברצינות, מה הבעיה? אין שום בעיה, עם מי שאתה רוצה לדבר בבקשה, עם כל פרט אין שום בעיה, הכול זה רק כמו עם רבי חייא שרצה לראות את רבי שמעון? אמרו לו, לא, אתה עוד לא יכול. אז הוא נכנס לצום עוד ארבעים יום. לא מספיק, עוד ארבעים יום. אז התחיל לראות את רבי שמעון. בבקשה, אין שום בעיה. זוהר נותן לך עצה.

זאת אומרת, להגיע לדרגת הבינה בצורה מסודרת נכונה מהמלכות לבינה, ארבעים יום, אז אתה כבר נכלל במשהו. יכול להיות שעוד לא מספיק, עוד ארבעים יום.

תלמיד: אי אפשר שלא להתאהב ברב"ש, הסגנון כתיבה שלו, הצורה שבה הוא מעביר את השיטה היא פשוט גורמת לך לרצות אותו עוד ועוד. לא מטעמים של חלבון.

אני שמח שיש לך דבר כזה, כי זה באמת איש מיוחד. רק אם היה לנו בעל הסולם לא הייתה לנו שום אפשרות בכל זאת נראה לי לתפוס אותו, להתקרב אליו, להתחיל להרגיש אותו, להמחיש אותו. רב"ש הוא נותן עטיפה חיצונה כזאת שאפשר. אחרת בעל הסולם הוא מאוד גבוה, עם כל הכתיבה שלו המרגשת, בכל זאת מאוד גבוה.

קריין: קטע מס' 27 מתוך בעל הסולם, "שמעתי" מאמר י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה".

"חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה."

(בעל הסולם. שמעתי. יט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

איך להגיע לאפס? החברה צריכה לעזור. היא עוזרת בזה אפילו שסתם קיימת, כי אדם שרוצה להגיע לדרגה הבאה, לרוחניות, צריך להגיע לאפס בדרגה הנוכחית ואז הוא עולה.

קריין: קטע מס' 27 מתוך בעל הסולם, "שמעתי" מאמר י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה".

"חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה."

(בעל הסולם. שמעתי. יט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

דרך נקודת האפס, שמקטין את עצמו מלמעלה, מהגובה האגואיסטי למטה, אז דרך מה שאנחנו אומרים מרכז העשירייה, זה אותו דבר, כי כלפי מי הוא מקטין את עצמו, צריך להיות בירור, איזו מדידה.

שאלה: אנחנו אומרים להגדיל את העשירייה, להגדיל את הרצון להתבטל לעשירייה. להגדיל זה ברור, מה זה להקטין את עצמו? או שזה אותו דבר, ברגע שהעשירייה מספיק גדולה וחשובה אז עצמו כבר לא חשוב?

יש הבדל. להקטין את עצמו או להגדיל את העשירייה, אלה שתי עבודות שונות לגמרי. זה שאני מגדיל את העשירייה זה משהו מחוצה לי, וזה שאני מקטין את עצמי, אני מקטין את כל התכונות שלי האגואיסטיות. לא התכונות עצמן, אלא כשהן מחוברות לעל מנת לקבל. אז אותן אני צריך להקטין, לפסול מהשימוש.

תלמיד: אבל למה לפסול אותם, זה לא כנגד העשירייה?

כי אני לא יכול להשתמש בשום דבר שהוא על מנת לקבל.

תלמיד: מהו קנה המידה שאי אפשר להשתמש בשום דבר שהוא רצון לקבל?

הרצון לקבל בצורה כמו שהוא, ללא כוונה על מנת להשפיע, זאת אומרת יש לו כוונה לעצמו, על מנת לקבל לעצמו. בצורה כזאת זה מרחיק אותי מהבורא.

תלמיד: מרחיק מהעשירייה קודם כל.

מהעשירייה, ודאי, אבל אני כבר מדבר בשביל מה אני עושה את זה. כי כל העשירייה קיימת כדי שאני אגיע לדבקות בבורא. אז איך אני ממשיך לעבוד עימו?

תלמיד: אם זאת תוצאה מהגדלת העשירייה והבורא בתוכה, זה ברור. אבל אם אלה שתי עבודות נפרדות, אז מה העבודה להקטין בפני עצמה?

אני רואה את הכוונות שלי על מנת לקבל ככוונות ממש בזויות. הכוונות על מנת לקבל זה הכול הרס, זו גניבה, זה משהו שאני לא רוצה עם זה להסכים. אז הכוונות שלי בעצמן הן רע. אני לא יכול להגיד שרק על גדלות החברה אני עובד. אני צריך אצלי לראות את הרצונות האלו שהם עם הכוונה על מנת לקבל, עם הרצונות אני לא יכול לעשות כלום, אבל לאט לאט הכוונות בעל מנת לקבל הן הולכות ונעלמות.

וזה לא רק על ידי זה שאני עובד ישירות על גדלות הבורא. אני מבין אותך, בעצם זו הנטייה הטובה, הנכונה, אבל אני גם צריך לראות בתוך הכוונות של על מנת לקבל עד כמה אני מקטין אותן.

תלמיד: זו כבר תוצאה שאתה רואה שהרצון לקבל הוא המזיק, הוא הרע.

נכון, העבודה שלנו בעיקר זה להגדיל את הרצון להשפיע, זה נכון.

תלמיד: בעיקר, או שיש עוד משהו?

הבעיה היא כך, אני צריך בכל זאת כל הזמן לבדוק ולהיות שהחטא שלי יהיה לפניי. זאת אומרת, שכל הרצונות עם הכוונה על מנת לקבל יהיו ברורים לי ומורגשים בי, ואני ארצה להתעלות מעליהם ועל ידי זה הם נעלמים. אם אני מפסיק להשתמש בהם הם בזה מתים.

תלמיד: זה בעצם עוד רצון להגדיל את העשירייה. כי עם הרצונות האלה אני לא יכול להתעסק. אז עוד יותר לרצות להיות בעשירייה.

אתה חייב בכל זאת לראות אותם גם כן. לא לעזוב אותם ולעסוק בעל מנת להשפיע.

תלמיד: לראות, זה ברור, התוצאה מהגדלת החברה והעשירייה והבורא בתוכה. אבל מה זה נקרא לעסוק בהם?

לעסוק בהם ישירות אין לך שום אפשרות. אלא אם אתה לא מנסה לטפל בהם, בהם ממש, אז לא תהיה לך סיבה לפנות לבורא. אתה רוצה לעזוב את כל הכוונות על מנת לקבל שיש לך ולטפל רק בעל מנת להשפיע, מה שאתה יכול להתכלל בחברה. אבל לא תהיה לך סיבה לפנות לחברה אם אתה לא רואה עד כמה שיש לך כוונות כאלה בעל מנת לקבל.

קריין: קטע מס' 28, מתוך רב"ש ג' "עליון מברר לצורך התחתון".

"אין בכוחו של התחתון להתחיל בעבודה, אלא מבחינת שלא לשמה, הנקרא רצון לקבל, כי רק השלא לשמה נותן את כוח המנענע הראשון של התחתון, כי בזמן שאין האדם מוציא טעם מספיק מהנאות גשמיות, אזי הוא מתחיל לחפש אחרי תענוגים רוחניים. נמצא ששורש עבודתו של התחתון הוא הרצון לקבל. והתפילה, הנקרא מ"ן, עולה למעלה, אזי העליון מתקן את המ"ן הזו, ונותן עליה כוח המסך, שהוא רצון לעכב את השפע, מטרם שהתחתון יודע בעצמו, שכוונתו הוא להשפיע. היינו, שהעליון משפיע לתחתון טעם ועונג ברצון להשפיע, שעל ידי זה שהתחתון מרגיש את רוממותו יתברך, אזי הוא מתחיל להבין, שכדאי להתבטל אליו ולהתבטל ממציאותו עצמו. ואז הוא מרגיש שכל זה שיש לו מציאות, הוא רק מטעם שרצונו יתברך הוא כך, שיש רצון לה', שיהיה לתחתון מציאות, אבל הוא כשלעצמו רוצה להתבטל ממציאותו, נמצא אז שכל חיותו שהוא מרגיש, הוא על חשבון לשמה, ולא על חשבון עצמו. וכשמרגיש הרגשה זו, נבחן אז שכבר יש לו התיקון של המ"ן. ואז הוא מוכשר גם כן לקבל את המ"ד, שכבר אין ביניהם שום סתירה, כי גם התחתון רוצה בטובת העליון ולא לתועלת עצמו. וזה נבחן כשהעליון נותן לתחתון בחינת מוחין, אזי הוא נותן לו גם את הלבושי מוחין, שנותן לתחתון את השפע וגם את כוח המסך, שהוא הרצון להשפיע. וזה ענין "מתוך שלא לשמה באין לשמה"."

(רב"ש - ג'. מאמר 587 "עליון מברר לצורך התחתון")

שאלה: הוא אומר שהוא נותן לו גם את המוחין.

מוחין ולבושי מוחין.

תלמיד: ולבושי מוחין. והוא ממשיך שהוא נותן לתחתון את השפע וגם את כוח המסך. ולפני זה הוא כותב שכוח המסך הוא רצון לעכב את השפע. איך זה ייתכן? הוא נותן לו שפע ורצון לעכב את השפע.

כן, ואז הרצון לעכב את השפע הופך להיות לכלי לקבלת השפע. המסך דוחה. אנחנו קיימים ברצון, במחשבה יותר נכון להגיד, במחשבת הבריאה, במחשבה של הבורא. עד כמה שהמחשבות שלנו, היינו נטיות, רצונות, כוונות, הן בהתאם למחשבה שלו, כך אנחנו מגלים איפה אנחנו נמצאים.

קריין: קטע מס' 29, מתוך רב"ש ג', "הכניסה לעבודה".

"אחרי שמשיג המדרגה הנקראת שלא לשמה, אזי הוא זוכה לידי תופעות אחרות, שבא לידי מצב יותר עליון. היינו שאין לו אז שום חשבון לעצמו, אלא כל החשבונות והמחשבות שלו הם האמת. כלומר שכל כוונתו היא אך להתבטל את עצמו לידי מציאות האמיתית, שמרגיש, שעליו רק לשמש את המלך, מחמת שמרגיש את רוממותו וגדלותו וחשיבותו של המלך. אז הוא שוכח, היינו שאין לו שום צורך לדאוג עבור עצמו, שבחינתו עצמו מתבטל כנר בפני אבוקה, מפני מציאות ה' שהוא מרגיש. נמצא אז בבחינת לשמה, היינו נחת רוח לה', וכל דאגותיו ומאויו במה שיוכל להנות לה'. ומציאותו עצמו, היינו הרצון לקבל, אינה עולה שם כלל. ואז הוא בבחינת משפיע על מנת להשפיע."

(רב"ש - ג'. מאמר 223 "הכניסה לעבודה")

קריין: קטע מס' 31, ליקוטי תפילות, חלק ראשון, תפילה ט"ו.

"ותזכני ברחמיך, להתפלל במסירות נפש באמת, ואזכה לבטל כל ישותי וגשמיותי, ולא אתפלל בשביל תועלת עצמי כלל, רק אזכה להתבטל לגמרי בשעת התפלה, כאילו אינני בעולם כלל, וכל כוונתי בתפלה יהיה רק לשמך באמת, להעלות השכינה מהגלות, לגלות אלהותך בעולם." (לקוטי תפילות. חלק ראשון, תפילה ט"ו)

(סוף השיעור)

---

1. כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם ואמר שמואל במומו פוסל (תלמוד בבלי, מסכת קידושין דף ע, א גמרא).↩