שיעור בוקר 08.04.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

פסח - קטעים נבחרים מן המקורות

במשך היום ואפילו כשאנחנו קמים מהשינה אנחנו מרגישים מנותקים במשהו ממטרת החיים, מהקשר בינינו, מהתעוררות הלב לבורא. לפי זה אנחנו רואים ששוב ושוב אנחנו צריכים להתעורר ולחזור למצב הנכון, הטוב, שאנחנו משתוקקים איכשהו לחיבור, דרכו למטרת החיים שלנו, למרכז הבריאה, למרכז כל היקום הגשמי והרוחני.

וכך אנחנו רואים שמיום ליום יש לנו יותר ויותר הכבדת הלב, הפרעות, גם בכמות וגם באיכות, ועם זאת אנחנו מבינים שצריכים להתמודד איתן ודווקא להתגבר עליהן ולהביא את עצמנו למעלה מהן לחיבור בינינו ועם הבורא כל פעם יותר ויותר.

ולכן אנחנו מקבלים את כל ההפרעות האלה שמיום ליום מתעוררות בנו כחלק בלתי נפרד מהדרך שלנו. ודווקא על ידי כוח התגברות משלנו על כוח התנגדות של האגו שלנו שנפתח כל יום יותר ויותר, אנחנו הולכים קדימה. וכך אנחנו הולכים בדרך העלייה, על אף שעוד לא מכירים ומרגישים את דרך העלייה הזאת, אבל כך אנחנו מתעלים עוד ועוד למעלה מההפרעות, עד שנתחיל להרגיש אותן בצורה יותר ברורה ונתחיל אפילו לשקול אותן, לראות בהפרעות האלה כל מיני צורות שונות במוח, בלב, ביחסים בינינו, ביחסים ללימוד שלנו, ובזה נתחיל לרכוש את הידיעה, ההבנה וההרגשה בדרך.

בסך הכול הדברים האלה יתחברו ויתנו לנו כלים שבהם נרגיש ונקדם את עצמנו. ומפני שאנחנו בכל זאת גוף גדול, נתחיל להרגיש שהמחשבות והרצונות שלנו מתחברים, מתערבבים, נכללים זה בזה, ולכן לכל אחד ואחד יש כל פעם כלי גדול יותר ויותר.

בהתחלה האדם רואה שהוא נכלל בצורה חיצונית יותר בחברים, אבל אחר כך הוא ירגיש שהוא מתחיל להיות כלול מכל מיני דעות, מחשבות ורצונות של כל הכלי הגדול שלנו או לפחות של העשירייה ואחר כך יותר מהעשירייה, וכך נתקדם. עד שהפרטים האלה יתחברו עוד ועוד ואז נבין שאלו לא סתם פרטי התקשרות שלי לחברים קרובים או רחוקים, אלא שההתחברות הזאת מביאה לי כזו מידת חיבור בינינו שהופכת לרשת קשר, למבנה רגשי, שכלי, וככל שאני נכלל בהם הוא הופך למבנה הרוחני. כי כל מה שהוא לא אני אלא מחוץ לי זה כבר רוח.

וכך מיום ליום אני אשתדל, אני אשתוקק, אני אסדר לעצמי את הנטיות האלו להימצא יותר בתוך החברים שלי, בתוך כל חברי "בני ברוך". להיות בהם, לקבל מהם, לשתות מהם, לשמוע, להרגיש, כי מה שאני מקבל מהכלים החיצוניים האלה, ולא חשוב אם הם נראים בעיניי גדולים או קטנים, זה כמו שכתוב "מכל תלמידיי השכלתי", דווקא על ידי זה שאני נכלל בהם ורוצה לקבל מהם את ההתעוררות, את הנטייה להתחברות, בזה אני מגדיל את הכלי שלי לגילוי הבורא.

אם כך, אנחנו ממשיכים בדרך, נשתדל לעבור מהר ככל האפשר על הקטעים האלה, ונמשיך לקרוא אותם ולעבוד עליהם יחד גם במהלך היום. כדאי להיות שקועים בכל הקטעים האלה כל הזמן, בכל הזדמנות שיש לכם לקרוא אותם שוב ולהיכנס בהם יותר ויותר.

שאלה: האם אני נכלל במחשבות וברצונות של החברים שלי או שהם נכללים בי?

אני לא יודע עד כמה הם נכללים בי, אני יודע שאני צריך להיכנס בהם, לכלול אותם בי, להתכלל בהם וזו העבודה שלי. ככל שנרגיש שאנחנו מאבדים את עצמנו בצורה כזאת, והקשר שאנחנו בונים הוא שאני מבטל את עצמי כדי להיות קשור לחברים, כך אני אתקדם לגלות שאני מבטל את עצמי כדי להיות קשור בבורא. שבתוך הקשר שלי עם החברים אני מוצא את הבורא, כמו שכתוב "בתוך עמי אנכי יושבת", שם נמצא הבורא.

ככל שאני מבטל את עצמי מה"אני", ככל שאני מתקרב להתכלל בהם, להיטמע בהם, בזה אני מתקשר ומתקרב לבורא. זה נקרא "מאהבת חברים לאהבת הבורא", מדבקות בחברים לדבקות בבורא, כך הרשת פועלת. כי לבורא אין כלי שאני יכול להתכלל בו, אני לא יכול להידבק בו, אין לו גוף ואין לו כלום. אבל הגוף, הרצון של החברה ששם אני נכלל, כן נמצא ומזומן לדבקות שלי. לכן הקבוצה היא אותה מערכת שבדבקות בה אני מגלה את הבורא.

שאלה: האם הרצונות האלה של החברים, החיבור ביניהם הוא הכלי של הבורא?

לא. אלא במאמץ שלי להתכלל בהם אני מגלה שאני נכלל בבורא שנמצא בתוכם. הבורא נקרא "בוא וראה", "בוא" זה נקרא שאנחנו נכללים יחד ככל האפשר על ידי כך שכל אחד מאבד את עצמו ומתכלל באחרים, ו"ראה" נקרא שמרגישים אז את אותו הכוח שממלא את הביטול ההדדי שלנו זה כלפי זה.

שאלה: אמרת שברשת הקשר בינינו צריך להיות מבנה רגשי. אם כל אחד מרגיש את התיקון, את החיים בצורה שונה, מהו הרגש המשותף ברשת הקשר?

ודאי שאנחנו תמיד מרגישים את עצמנו. אפילו שאני רוצה להרגיש את האחרים, אני אף פעם לא מרגיש אותם, אני מרגיש את הכול בכלים שלי, וכשאני משתדל לבטל את האגו שלי אני גם מגלה את מידת הביטול שלי כלפי הקבוצה. אבל כלפי הקבוצה בינתיים אני לא יכול להגיד שאני מרגיש משהו. זה יבוא אחר כך, כשהעליון יבוא ויקשור אותנו יחד ונהיה כפרצוף אחד, אז אנחנו נראה מה זה נקרא לגלות דבקות הדדית על ידי ערבות, מה זה להיות יחד בכלי אחד.

תלמיד: אם אין עכשיו רגש משותף, זה אומר שאנחנו עדין לא בשלים לכך? אז מה צריך למצוא עוד בינינו ברשת הקשר הזו?

ברשת הקשר הזאת אין עדיין רשת קשר, אנחנו צריכים להשתדל שתהיה לנו נטייה כזאת להיות בינינו קשורים. קשורים בכל הרצונות שלנו, בכל המחשבות, בכל התקוות, בכל הכוונות, וזה הכול כדי שהרשת הזאת תהיה אחידה ותתקרב למושג בורא.

שאלה: מהו ההבדל בין להתכלל בקבוצה עם החברים לבין להתכלל עם הבורא?

קבוצה זה הכלי והבורא זה המילוי של הכלי שמתגלה לנו כמהות הכלי, מהות הקבוצה, זה כבר בורא.

שאלה: בזמן ההתכללות בחברים, איך לפעול לגילוי הבורא? האם בכלל צריך לנסות לגלות את הבורא או שזה יבוא מאליו?

אנחנו רוצים שהתכללות שלנו בחברים תביא לנו הבנה והרגשה משלמות ההתכללות שלנו, כי זה מתאר לנו את הקשר שלנו לבורא, את ההתקרבות לגילוי המושג הזה. בורא מהמילים "בוא וראה", שאנחנו מסדרים את הקשר שלנו כך שאנחנו מתחילים לגלות את מהות הקשר שהוא הבורא.

שאלה: האם בזה שאנחנו נתמיד יותר ויותר להתעסק בהפצה, בגילוי הנשמה בתוך האנושות דרך הכלי, זה יקדם וידחוף אותנו יותר לגילוי הבורא?

ודאי שיקדם וידחוף, אבל אנחנו מדברים עכשיו לא על הפצה, שזו פעולה חיצונית, אלא על פעולה פנימית, על קשר בינינו, עד כמה אני צריך להגיע לקשר בינינו כך, שבתוך הקשר של הקבוצה אני מתחיל לגלות את הכוח המשותף, שזה תחילת גילוי הבורא.

שאלה: מצד אחד עלי להקטין את האגו שלי, מצד האחר לעודד את החברים. מי זה ה"אני" שמתבונן על שתי הפעולות ההפוכות לגמרי האחת מהאחרת?

יש לנו הרבה פעולות, אבל הכוונה צריכה להיות אחת אפילו שהפעולות שונות לגמרי. תבדוק את הכוונה, ולא חשוב איזה פעולות אתה עושה, אפילו כאלה שיהיו לגמרי שונות וכביכול רחוקות זו מזו.

קריין: קטעים נבחרים מה מקורות בנושא – פסח, כותרת: מקוצר רוח ומעבודה קשה.

"בעבודת ה', בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, וחושב, לפי סדר עבודה בכל יום ויום מתקדמים והולכים קדימה, אז האדם אומר, שכדאי להמשיך בעבודה זו דלהשפיע, כי בטח הוא ילמד את המקצוע הזה, באופן לדעת איך לעשות כל דבר רק בשביל לשם שמים.

מה שאין כן כשהוא רואה, לאחר שהשקיע כמה זמן בעבודה זו, ולא די שהוא לא מתקדם, עוד הולך אחורה, אז הגוף אומר לו, חבל על הכוחות שאתה משקיע בעבודה זו, כי זה לא בשבילך עבודה זו, כי לעבודה זו צריכים בעלי כשרונות מיוחדים, ובעלי אמיצי לב, ולכן לך לפרנסה אחרת, היינו תעבוד כמו כל הכלל, ואל תהיה יוצא מהכלל.

נמצא, שזה נקרא "עבודה קשה", היות שבכל עבודה, שהוא רוצה להתאמץ וללכת בעבודה דלהשפיע, הגוף לא נותן לעבוד, בזה שעומד נגדו עם טענות צודקות. ובאמת בתוך הדעת הוא צודק מאה אחוז. נמצא, שהלשון הרע, מה שהוא שומע מהגוף שלו, זה מכביד עליו העבודה, והיא שנקראת "עבודה קשה"."

(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)

ככל שאנחנו מתקדמים בכל מיני צורות כדי להתקרב לקבוצה על מנת בקבוצה לגלות את הבורא, יהיו לנו הרבה מאוד הפרעות עוד ועוד, זה נקרא "גלות מצרים". זה חייב להיות ארבע מאות שנה, זאת אומרת ארבעה שלבים, א', ב', ג', ד' בכל עובי הכלי. כי כל מה שאנחנו אחר כך מקבלים שאנחנו יוצאים ממצרים, מתעלים מעל העביות הזאת, אנחנו כבר מגלים את הקשר שלנו עם הבורא.

ולכן כל הגלות מתקרבת למצבים כאלו שאנחנו לא נהיה מסוגלים לסבול אותם, עד כדי כך הם יהיו יותר ויותר קשים, יותר מבלבלים, יותר מושכים, ממש לוחצים על כל העצבים שלנו. אנחנו נגיע למצבים שאנחנו יותר נתחיל לשנאות ולדחות זה את זה ויהיו יותר ספקות בכל אחד ואחד על הדרך. זה מה שכתוב בכל סיפור של גלות מצרים וגם המקובלים מסבירים על כך, עד כמה העניין קשה וכל העבודה שלנו היא רק בחיבור בינינו עוד ועוד, מעל כל הספקות ומעל כל ההפרעות.

וכשאנחנו מגיעים לכך שבכל זאת אנחנו לא עוזבים את הדרך - עוד לא יוצאים ממצרים, מהחושך, מכל הקושי - אלא ממשיכים בעבודה בחיבור בינינו, אז אנחנו מגיעים למצב שאנחנו לא מסוגלים כבר להחזיק, צועקים ואז מגיעים המכות, שאנחנו לא מסוגלים לסבול את השעבוד שאנחנו נמצאים באגו שלנו ולא רואים בכלל עד כמה נמשיך בזה, זה נקרא "חושך מצרים". ואז אנחנו מגיעים למצב שבכל זאת בצעקה שלנו ובמאמץ שלנו לא להיפרד אנחנו זוכים לכך שנפתח לנו פתח איך לצאת מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, לחופש מהאגו שלנו.

המצבים שאנחנו עוברים הם לא פשוטים, הם פנימיים, ככל שאנחנו עובדים בינינו להתחבר עוד ועוד למרות הלחץ שיש על כל אחד ואחד מבפנים, אם אנחנו בכל זאת לא עוזבים אנחנו מתקדמים ומתקרבים לגאולה.

ההבדל בין המילה גלות למילה גאולה היא האות אלף, אלף מסמל לנו את אלופו של עולם, את הבורא. אין בין מצרים שאנחנו נמצאים בתוך האגו ששולט עלינו ומחוץ למצרים שאנחנו כבר חופשיים משליטת האגו ומתחילים לראות את העולם הנצחי, השלם, אלא רק האות אלף, זאת אומרת שהבורא מתגלה, אלופו של עולם, ואז רואים עולם הפוך.

קריין: 112.

"האדם צריך להאמין, שבאמת הוא כן מתקדם, אלא מה שהוא רואה, שכל פעם הוא יותר משוקע באהבה עצמית, והוא נמצא עכשיו במצב יותר גרוע, היינו שהוא נמצא במצב של שפלות, יותר ומבטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, הוא מטעם "כי אני הכבדתי את לבו"." הבורא עושה זאת בכוונה לאדם. אסור שנשכח שאין עוד מלבדו וכל מה שאנחנו עוברים בא ישירות מהבורא - כל המצבים, כל מה שיש, דווקא הכי גרועים. "היינו, שה' מגלה לו כל פעם, מהו שלא לעבוד לתועלת עצמו, אלא רק לתועלת ה'. נמצא, בזה שה' מודיע להאדם את הפירוש "שלא לעבוד לתועלת עצמו", בזה האדם רואה, איך שהוא ממש נגד הטבע. מטעם שהאדם נברא עם הרצון לקבל לתועלת עצמו. ועתה הוא רוצה לעשות דבר שהוא כנגד הטבע. לכן נקרא זה "עבודה קשה"."

(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)

אין דבר קשה יותר ממה שאנחנו עוסקים, בזה שרוצים להתרומם מעל האגו שלנו ולהיות קרובים יותר לחברים ודרכם לבורא, זה המאמץ הכי גדול שיכול להיות בעולם שלנו לפני היציאה לרוחניות.

שאלה: הוא כותב בקטע שמאוד קשה להיפטר מהטבע האגואיסטי.

לא שקשה לעזוב את הטבע האגואיסטי שלנו, אלא זה בלתי אפשרי. בכל הגלות אנחנו מגלים עד כמה אנחנו עוד ועוד שקועים באגו שלנו. כל הגלות הזאת באה כדי להראות לנו עד כמה אנחנו לא מסוגלים לצאת מהאגו שלנו, ואז אנחנו מגיעים לצעקה אמיתית.

תלמיד: בתחילת השיעור אמרת שאנחנו צריכים להתכלל במחשבות וברצונות של החברים. האם זוהי הדרך שבה אנחנו יכולים למוסס את האגואיזם שלנו?

כן.

קריין: 113.

"זה שהאדם מרגיש, איך שהוא מרוחק מהעבודה דלהשפיע, אלא שמשוקע באהבה עצמית, זהו גילוי מלמעלה. ועבודה זו נעשית עתה קשה. היינו, לאחר שמלמעלה הודיעו לו את הפירוש "לשם שמים ולא לתועלת עצמו", עתה נעשית העבודה שלו יותר קשה."

כי האדם רואה עד כמה נדרש ממנו לא לחשוב על עצמו, אלא לקחת רצונות זרים ולעבוד איתם, עם מה שהם רוצים. איך זה יכול להיות? אין לי שום אפשרות אפילו לחשוב על זה, להרגיש את הרצונות של החברים במקום את הרצון שלי, איך אני אעשה זאת?

"אולם האדם חושב, שהוא נעשה עכשיו יותר גרוע, מבעת שנכנס לעבוד בעל מנת להשפיע, כאילו מצד עצמו הוא נעשה עתה יותר גרוע", שהוא מצד עצמו יותר גרוע ממה שהוא היה אתמול ושלשום, "אז האדם צריך להאמין, שאינו כך, אלא הוא כן התקדם לאמת, בזה שהקב"ה הודיע לו את מצב האמיתי שלו", זאת אומרת, האדם לא השתנה, אלא הוא מרגיש את אותו רצון אגואיסטי שלו בצורה יותר ברורה. "נמצא, שע"י העבודה, שהתחיל לעבוד בעבודה זו, שנראה לו עתה, שהיא עבודה קשה, זהו מטעם שהקב"ה פנה אליו, מטעם שהוא עכשיו במצב יותר מעולה, מבעת שעוד לא נכנס בעבודה דלהשפיע."

(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)

ככל שאנחנו מתקדמים ורוכשים יותר כוחות והבנות בדרך שלנו, בעבודה שלנו, אנחנו מגלים את הרצון לקבל שלנו ביתר עומק, ביתר כוח ואז אנחנו רואים שהעבודה יותר קשה. וזה לא מפני שאנחנו נעשים יותר חלשים, אלא מפני שאנחנו רואים יותר את הרצון לקבל עד כמה הוא ממש קשה.

לכן לא לפחד ולא להתבלבל שאנחנו נעשים יותר חלשים, אלא הרצון לקבל נעשה יותר גדול ואני רואה אותו בצורה יותר אמיתית. אבל ניתן לי לראות את זה בצורה מאוד מדויקת, הבורא מודד בדיוק כמה לכל אחד ולכולנו יחד מגיע לגלות את הרצון לקבל, עד כמה האגו שלנו הוא ממש נגדנו ושאנחנו נגלה אותו כחומר מיוחד, עזר כנגדו, שדווקא בצורה כזאת אנחנו נגלה עד כמה אנחנו לא מסוגלים להתקדם ואנחנו צריכים לפנות לבורא, שאין לנו ברירה.

שאלה: כתוב בקטע שאדם רואה ומרגיש שהוא נהייה גרוע יותר. איך בעבודה בעשירייה אנחנו מתחילים לקבל את ההרגשה הזאת, איך זה מתגלה?

שהוא לא יכול לקיים את מה שקיים אתמול, שהוא לא יכול להיות בקשר עם החברים כמו שהיה אתמול, בא לו להתרחק מהם, הוא לא מרגיש אליהם נטייה כמו שהיה קודם. האדם מרגיש שהוא נעשה יותר גרוע, שהוא לא כל כך רוצה ללמוד, שהוא לא מרגיש נטייה לבירורים, ללימודים, לשום דבר. הרבה פחות מקודם, לא לגמרי, אבל פחות.

זה מה שמתגלה גם כלפי חברים, גם כלפי לימוד, כלפי כל הדרך, וזה הכול מפני שהרצון לקבל נגלה עוד ועוד.

תלמיד: מה שתיארת מגיע כתוצאה מעבודה רוחנית או סתם מתוך עצלות של האדם?

אין דבר כזה שאני לא רוצה, שאני לא נמשך, אלא הכול תלוי אך ורק בגילוי הרצון לקבל באדם. אין שום נתון, פרמטר אחר, חוץ מהרצון לקבל.

תלמיד: אם אני לא קם לשיעורים ונעשה לי קשה יותר להתקדם, ואני לא שומע אחר כך את השיעורים, איך לעבוד עם דבר כזה?

זה שקר. זה שאני יכול להצדיק את עצמי בכל מצב, זה נכון, אבל זה שאני לא הולך ללמוד ומצדיק את עצמי, זה שקר. אנחנו צריכים למדוד את עצמנו לפי מה שניתן לנו ללמוד - הייתי בשיעור, שאלתי שאלות, שמעתי תשובות, התקדמתי לפי הטקסטים שאנחנו קוראים, השתתפתי בישיבת חברים, השתתפתי בתפילה שלנו - זה נקרא שאני מתקדם, אני יכול לסמן שהשתתפתי בכל מיני פעולות שלנו. אם אתה לא נמצא בזה, אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, אתה נמצא בהפסד נקי.

אני אומר לך שוב, לימוד יום יומי, אם אפשר באמצע יום להשתתף בישיבה, בתפילה זה מה שמציל אותנו, אני לא רואה אמצעים אחרים. ואם יש לאדם זמן שיפתח את החומר של שיעור בוקר, את החומר של השיעור אתמול, את החומר של השיעור מחר, וכל הזמן ישתדל למלא את עצמו בפסוקים האלו.

וכמו שאתה אומר שלא היית בשיעור ואתה אחר כך לא עובר עליו, על כך אין שום הצדקה. מכאן והלאה האדם כבר יורד ואין לו שום תקווה לחזור.

שאלה: האם הבורא עוזר לנו להרגיש את עצמנו ואת החברים, כשאנחנו לא מרגישים את ההתקדמות ומרגישים להיפך?

הבורא נותן עזרה כמה שהאדם צריך, כמה שהוא נזקק. זה לא לפי מה שהאדם חושב, אלא לפי מה שהמערכת הכללית צריכה לקדם אותנו לתיקון. לכן אם אתה נותן, כנגד זה הבורא נותן. אם לא תיתן, אז מצד הבורא יש רק דבר אחד, לתת לך מה שהיית צריך לקבל, אבל בצורה הפוכה, ואתה מרגיש בזה חושך וצרות, וכך הוא מקדם אותך.

שאלה: לָמה אנחנו לא יכולים למדוד את עצמנו ברצון להשפיע, אלא רק על יד התגלות הרצון לקבל - גרוע מזה שהיה לנו?

כשאנחנו נתחבר ויהיו בינינו כבר חיבורים, אפשר יהיה למדוד את מידת החיבור על פני הרצון לקבל שלנו, על פני העביות. עביות שורש, שמתחברים מעליה, עביות א', שמתחברים מעליה, עביות ב', שמתחברים מעליה וכן הלאה. ואז על פני הפירוד נבנה חיבור בינינו ונרגיש את החיבור כפרצוף, כמערכת שאנחנו מחוברים שם, ובמערכת הזאת אנחנו מגלים את הבורא, את האור הפנימי. בינתיים אין לנו נתונים כאלו, כי אנחנו לא מחוברים.

תלמיד: אז אנחנו רק צריכים להתחבר, זה הכול?

כן, אנחנו צריכים לבנות פרצוף מהרצונות האגואיסטים שדוחים זה את זה, אנחנו צריכים לעשות על כל פרצוף ופרצוף מידת הצמצום, ואז על פני מידת הצמצום נגלה יכולת לחיבור. קודם כל צמצום, אחר כך חיבור, ועל ידי החיבור אנחנו כבר מתחילים להשיג את מידת החיבור שכבר מורגשת כאור עליון שמחבר אותנו - זו "קבלה מעשית".

שאלה: כשאתה אומר תפנו לבורא, האם אתה מתכוון לפנות לחברים?

"לפנות לבורא" זה כשאני משתדל להתחבר עם החברים ויחד איתם פונה לכוח העליון שמעלינו שהוא הבורא, אבל לפנות לבד זה לא כל כך עוזר.

שאלה: בקטע שקראנו רב"ש אומר, להתקדם לקראת האמת. האם זה כלי?

"לקראת האמת" זה לקראת החיבור, ובחיבור אנחנו מגלים כבר את כל העולם הרוחני. אנחנו משחזרים את הכלי שהיה לפני השבירה ומחזירים אותו בחזרה למצב כשהוא לא היה שבור, מאה עשרים וחמש מדרגות ומאחדים את הכלי.

שאלה: בשני קטעים הוא כותב, ש"האדם צריך להאמין, שבאמת הוא כן מתקדם". מה זה הפעולה הזאת של ה"להאמין", מה זה אומר?

בכל המצבים שלי, אם אני לא נפרד מהקבוצה ומהבורא, אני בטוח מתקדם, אפילו אם אני לא מרגיש את ההתקדמות. הבורא לא נותן לי להרגיש את ההתקדמות - הוא רוצה ממני יותר תפילה.

תלמיד: "להאמין" הזה זה מין תרגיל פסיכולוגי כזה?

כן, בינתיים זה ככה, אין לנו כלי אחר.

תלמיד: האם ההתכללות הראשונה בינינו והצעקה לבורא היא מתוך הגורל המשותף?

כן, הרגשת הכתף של החבר, הרגשת הגורל המשותף, שכולנו מכוונים למטרה משותפת, שבה אנחנו נכללים יחד ללא שום הבדל בינינו וכל אחד מאבד שם את האני שלו, ובמקום "אני" יש "אנחנו", זה הכיוון לתיקון.

תלמיד: כשאנחנו עומדים מולו יחד, זה החיבור?

כן. חיבור זה אותו הכלי, אותה הרגשה, שאנחנו נגלה בה בורא אחד.

שאלה: במצבים של דחייה, בהם אני לא מגיע לתפילה, לא מגיע לשיעורים, ואני מצליח להצדיק את עצמי - אני לא יכול לצאת מהמצב הזה לבד, וכך אני מאריך לעצמי את הדרך, למרות שנדמה לי שאני עכשיו אנוח ויהיה בסדר?

איך אני עכשיו עוזב את הקבוצה, אני נח, עושה לעצמי חופש, ואז אני אתקדם עוד יותר מהר? איך אתם חושבים שזה אפשרי? על זה כתוב בכל כתבי המקובלים, "אם תעזבני יום, יומיים אעזבך", זאת אומרת, שאם אני עוזב יום אחד את לימוד הבורא, המערכת העליונה שמטפלת בי, עוזבת אותי ליומיים.

מה זאת אומרת ליומיים? אני צריך לראות, שבכך שלא שמעתי את השיעור אתמול, לא התקדמתי צעד אחד, ואז גם היום אני לא יכול להתקדם באותו הצעד. זאת אומרת, ההפסד שלי על שלא הייתי יום, זה הפסד של יומיים, וזו בעיה גדולה מאוד.

לכן להיות בשיעור יום יום זו חובה, לא באותו זמן כמו שאנחנו לומדים עכשיו, אבל אתה חייב לשמוע את השיעור, ואתה חייב לקיים את מה שנאמר כמה שאפשר, אפילו מעבר לשיעור, אבל שיעור זו חובה.

אני לא יודע איך יכול להיות שאדם מפסיד יום. אם במשך היום אני לא נוגע בחומר שלנו כבר זהו, היום הזה מחוק מהחיים שלי, ואני לא יודע על ידי מה אני אצטרך להשלים אותו. תיזהרו מאוד.

תלמיד: בדיוק במצב הזה כשהחשיבות נופלת, אני כביכול הופך לחיה אגרסיבית שדחפו אותה לפינה. והשאלה, איך הקבוצה צריכה להשפיע עלי? כי במצב הזה הקבוצה מנסה להשפיע עלי ואני בכלל לא שומע, נראה לי שהם רוצים להזיק לי, שהם אגואיסטים וכן הלאה.

אני לא יודע שישתמשו בכל מיני אמצעים, שיבואו לאשתך ויגידו לה, "תראי איזה בעל יש לך, הוא לא גבר, הוא לא קם לשיעור, מה זה? תעזרי לו להשתתף עם החברים. בשביל מה הוא חי?"

שאלה: הכישלון המתמשך בעבודה, מביא אותנו למצב של חושך שבו הכול נראה רע. איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שהדרך נכונה?

רק על ידי זה שאתה מסתכל על החברים. אין לך שום ביטחון. מה אתה רוצה שיהיה, שהבורא יתגלה? הוא לא יתגלה, רק כשאתה תשנה, תשפר את התכונות שלך, אז תגלה את הכוח העליון, את הרוחניות, את הטבע העליון. אבל זה אחרי שיהיו לך כלים, לפני זה יש רק אמונת חכמים.

במשך חמשת אלפים שנה, היו הרבה אנשים שגילו את מערכת הטבע העליון והם מספרים לנו ומזמינים אותנו גם לגלות אותה, כי בלי זה אתה בהמה, אתה לא עולה לדרגת אדם. וכאן נותנים לך הזדמנות לעלות ולהיות דומה לבורא - לגלות אותו. וכאן חייבת להיות השפעת הסביבה על האדם, שאתה נכנע כלפיהם והם משפיעים עליך את חשיבות המטרה.

שאלה: לפעמים אנחנו מאבדים שליטה על הרצון לקבל. יש מצבים שבהם אני מפחד מהרצון לקבל שלי.

מצוין שאתה מפחד ולא יכול לשלוט על הרצון לקבל. אז תתקפל כלפי החברים שהם ישלטו על הרצון לקבל שלך. זה כמו אדם חולה שמשכיבים אותו במיטה ומתחילים לטפל בו כי הוא עצמו אין לו כוח, ולא יכול לעשות הרבה - אבל ישנם אחרים שמטפלים בו. אותו הדבר איתך. אל תחשוב שאתה חזק כלפי הרצון לקבל שלך - כי אתה לא חזק. ואם הרצון לקבל מתגלה קצת יותר מהרגיל, אז אתה סמרטוט ואתה לא יכול שום דבר לעשות. אבל יש לך חברה, וזה בכוונה נעשה כך שאתה תתקפל כלפי החברה, תכניע את עצמך כלפי החברים, תן להם לשלוט בך. במה? תעשה מה שחברה מכתיבה לך ובזה אתה תמיד בטוח בדרך ואתה מתקדם בצורה הכי טובה, חזקה ונכונה. תצליח.

שאלה: נראה שכל העולם מתקדם לקראת משבר שיגיע מהר מאוד. מחוצה לנו נראה שיש מהלך מאוד מהיר של דברים שקורים, אבל פנימית זה לא נראה כך. לפעמים התחושה היא שהעבודה של הגשמיות נותנת לנו פתרונות או תוצאות יותר טובות. מה לעשות בעשירייה כדי להרגיש התקדמות מהירה?

נגעת כאן בכל כך הרבה דברים שונים. אני אגיד רק דבר אחד, העולם מתקדם, ודאי בגשמיות ומתגלים עכשיו כאלה כוחות, כאלה התנגשויות בחברה האנושית שמראים לנו איזה קצב גדול מאוד אנחנו צריכים לעבור בהתפתחות הכללית שלנו בכל החברה האנושית, ובהתאם לזה אנחנו צריכים להתקדם. ואנחנו מתקדמים בהתאם, אל תחשבו שלא. ההפך, מיום ליום שאנחנו עוברים משיעור לשיעור, מקטע לקטע שאנחנו קוראים, בזה אנו עושים צעדים גדולים מאוד קדימה.

לכן זה שאנחנו רואים שיש בעולם כל מיני שינויים גדולים, מלחמה, כל מיני פעולות רציניות גדולות, ושלעומת מה שאנחנו עושים ברוחניות אלה לא דברים גדולים. תבינו שאנחנו עושים פעולות הרבה יותר גדולות, שינויים הרבה יותר גדולים בכוחות הרוחניים שמנהלים את העולם. לכן אל תפחדו, ואל תחשבו שאנחנו לא מתקדמים נכון, שאנחנו מפגרים אחרי התקדמות העולם. ההפך.

אנחנו מתקדמים מאוד מהר, ואנחנו הקבוצה הבינלאומית הגדולה ביותר שמתקדמת בצורה רוחנית למטרת הבריאה, אין כדוגמתה, ולכן כל העולם מתקדם אחרינו. ככל שנתקדם יותר, אנחנו נראה עוד מעט שההתקדמות שלנו היא שקובעת את צורת ההתקדמות של העולם, של האנושות.

שאלה: מה צריך לעשות כדי שהגוף יסכים לעבוד בהשפעה?

להתכלל בחברים, להשקיע בארגון הקבוצה, העשירייה ואז תראה שכשאתה נכלל בזה, אתה בעצמך נכנס להתקדמות הרוחנית. זה נקרא מאהבת החברים לאהבת ה'.

שאלה: ביחס לשאלות של אני, קבוצה והמאמצים שלי, הכול בי, יוצא שהבורא זה המאמצים שלי בחיבור, וגם יוצא שאלה המאמצים שלי לראות את המאמצים שעושה החבר?

לא. הבורא זה כוח עליון מחוצה לך שפועל גם בך במידה שהוא יכול לקדם אותך לרוחניות לפי הקשר שלך עם החברים.

תלמיד: בורא מורכב מהמאמצים שלי על פי אותן שאלות שהיו כלפי זה שאני עושה מאמץ וגם לראות את המאמץ שעושה הקבוצה. אז אני צריך לראות את מה שעושה הקבוצה וגם אלה המאמצים שלי?

כן, אתה צריך להשתדל לראות את המאמצים שעושה הקבוצה.

שאלה: כשאנחנו מגיעים לנקודה של יציאת מצרים, אנחנו יכולים להבחין שאנחנו מתקדמים או שההרגשה הזאת שאנו תקועים ובחוסר ידיעה תימשך?

כשאנחנו מתקדמים ליציאת מצרים, אנחנו מרגישים שאנחנו נכנסים ליתר חושך, לחוסר אונים, שאנחנו לא מסוגלים לכלום. אם קודם היינו יכולים להתחבר, ללמוד ולהתאסף, עכשיו אנחנו לא יודעים מה לעשות, ולא מסוגלים לפעולות כמו קודם. הכול נעשה הרבה יותר קשה כי הרצון לקבל מתגלה יותר ויותר ואז אותן פעולות שעשינו קודם, עכשיו אנו כמעט ולא מסוגלים לעשות, או עושים אותן אבל בקושי גדול. כי לקראת יציאת מצרים החושך נעשה יותר גדול, זה נקרא "ויאנחו בני ישראל מהעבודה", פרעה נעשה יותר גרוע, וזה בעצם מה שדחף אותם ליציאה.

שאלה: לפני כמה דקות ענית שלהתפלל בנפרד זה לא מאוד אפקטיבי. אם אפשר לחדד עד כמה קטנה השפעה של המילים האלה, ואיזו התקדמות נותנת בכל זאת תפילה לבד?

אני לא חושב שכשאדם מתפלל לבד זה ממש מקדם אותו, אבל אם הוא מתחבר לאחרים ומבקש יחד איתם, זאת אומרת אם הוא מחבר את החסרונות לחיסרון אחד, למטרה אחת, בורא אחד, ככל שיכולים לתאר את זה יחד, זה בטוח עוזר.

כל העולם מתפלל ביחידות, כל אדם בעולם כביכול במשהו מבקש את הבורא, אבל מה התועלת מזה, אתה רואה. צריכים להשתדל בכל זאת להיות יחד, להתחבר יחד, ללמוד יחד וכך תתחילו להרגיש זה את זה.

הבעיה כאן היא בהכנעה, צריכים להכניע את הראש כלפי העשירייה ולהשתדל לקבל את מה שקורה בעשירייה. אני מקבל את זה, אני מוכן לתמוך בהם במה שהם, ולא לקפוץ לבד ולהראות שאני חושב אחרת, ועוד ועוד.

שאלה: מה אני עושה כשאני חושב שאין לי שום דבר להביא לקבוצה. כל מה שאני עושה זה רק להתפלל, להתפלל ושום דבר לא משתנה?

אם משתנה או לא משתנה אתה לא יודע כי אנחנו לא רואים את זה. אבל זה שאתה לא יכול לעשות עבור הקבוצה אני לא מאמין. לקבוצה יש איזה רצון, כיוון, סדר, ואתה יכול להשתתף איתם ולעזור להם ככל האפשר. רק אל תדרוש מיד שמגיע לך משהו אלא תשתדל להכניע את עצמך ולעשות מה שהם צריכים להתקדמות.

שאלה: אם הבורא כל הזמן מגלה את המצב האמיתי של מידת ההשפעה שלי, מה זה אומר שיש לי תפיסה עצמית מעוותת?

אני לא יודע. צריכים לברר.

שאלה: מה ההבדל בין להתפלל עבור הקבוצה, לבין להתפלל עם הקבוצה?

כשאתה מתפלל עבור הקבוצה אתה מתפלל לבד אומנם עבור הקבוצה. וכשאתה מתפלל עם הקבוצה אז אתה נכלל יחד איתם ואז עולה התפילה - הרצון שמחובר מכל החברים שנכללים בתפילה, זה כבר משהו אחר לגמרי. הבורא שומע את התפילות האלו, "תפילת רבים" או תפילה עבור הרבים או תפילה שהרבים מתחברים.

שאלה: מה השתנה בי או ברוחניות כשברגע אחד יש לך הרגשה ברורה שאתה חייב להיות בשיעור בוקר? מה שאי אפשר לומר על מצבים קודמים יותר כשהכול כביכול פעל נגדך. אולי העשירייה עבדה באיזו צורה על הרגשות שלי או משהו ברוחניות? אני לא יודע, אני פשוט מבין שזה אפילו לא אני בעצמי.

כל מה שקורה - קורה מלמעלה - מהבורא ומגיע אליך דרך הקבוצה. אפילו שהקבוצה לא מרגישה את זה ואתה לא תבין ולא תדע עכשיו למה זה קורה, זה לא עניינך, עליך רק להתקדם. להגיד תודה רבה על מה שיש, וצריכים "לברך על הרע כמו על הטוב". ישנם שינויים ואתה הולך מכאן והלאה להתקדם בתנאים החדשים.

שאלה: עם כל שיעור יש תחושה הולכת וגוברת שאני אפס והבורא הוא הכול. בהתחלה זה היה מפחיד ועכשיו זה מביא שמחה מסוימת, אבל אתה לא רוצה להיות אפס לגמרי. מהי העבודה שחשוב שנעשה בתחושה כזאת?

אל תשאל על עצמך שאתה רוצה להיות אפס או לא רוצה להיות אפס. כשאתה דואג לעצמך, זה דבר הכי גרוע. אתה תשאל מה אתה יכול לתת לקבוצה כדי לקדם אותה לבורא כדי שהבורא יוכל להתלבש בקבוצה ולקבל מזה שמחה. רק על זה תחשוב.

קריין: 114.

"אמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". והיות מה שנותנים מלמעלה הוא דבר שלם, לכן האדם צריך להיות לו כלי שלם, היינו חסרון שלם, הנקרא "כלי שלם", שבתוכו יכול לכנס אור שלם."

חיסרון שלם. חיסרון צריך להיות. לא מילוי, אלא אני צריך לשמוח מזה שאני רוצה, כולי רוצה, שאין לי כלום מהנתינה לבורא, לגילוי הבורא, לחיבור עם הקבוצה, כל החסרונות האלה אני צריך שיתגלו בי כמה שיותר.

"נמצא, שמה שהקב"ה מגלה להאדם את הרע, הוא בכדי לתת לו העזרה. כלומר, שאין אור בלי כלי. לכן, כשאין הרע מגולה עדיין בשלימות, אין לו כלי שלם. ויש לפרש "כלי שלם" היינו רצון שלם לעזרתו יתברך. כי כל זמן שאין הרע מגולה, אז לפעמים אדם אומר, שאם הוא יתגבר, בטח יכול להגיע לעבודה דלהשפיע, ולפעמים אומר, שגם ה' לא יכול לעזור לו. לכן בזמן שהאדם משקיע כוחות בעבודה דלהשפיע, אז הכוחות שהשקיע, לא נותנים לו לברוח מהמערכה, ומקבל כל פעם צורך יותר גדול לעזרת ה'. נמצא, שהעבודה קשה בעצמה היתה הגורמת שיצעק לה', שיעזור לו."

(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)

זה קטע מאוד חזק. ממליץ לכל אחד לקרוא אותו אחר כך כמה פעמים.

שאלה: מה זה אומר שבעל הסולם כותב שאנחנו מגלים התקדמות כל הזמן בעבודה הקשה?

כל ההתקדמות שלנו בכמה שחסר לנו.

תלמיד: אבל מה חסר? אם זו התקדמות זה כבר שלמות.

במה אני מתקדם? בזה שחסר לי. יותר חסר - ומה שחסר יותר מדויק.

תלמיד: איפה החיסרון? הקושי בעבודה מתגלה ובעל הסולם אומר שזו ההתקדמות.

מה עוד נותר לי לעשות, איפה פה החיסרון, איפה התפילה?

עוד לפעול בתוך הקבוצה וכלפי הבורא. אין לך יותר חוץ מחיבור עם החברים ותפילה לבורא. זה כול מה שיש לך. אתה תתחיל לבנות כאן עוד כל מיני מערכות שיבלבלו אותך?

תלמיד: לא. אבל אם אני חוזר לעבוד בקבוצה וחוזר לשיעור ולקטעים במהלך היום איפה יש מקום לתפילה?

כשאתה קורא ואתה לא מבין ואתה רוצה להשיג מה שכתוב זו כבר תפילה. תפילה זה רצון שמתגלה בזמן שאתה נמצא בכתבי מקובלים. אתה רוצה להגיע למה שהם הגיעו, להבין מה שהם אומרים, זאת תפילה. אתה מכוון אותה לבורא שהוא המקור שממנו יבוא אליך הכול.

תלמיד: היא צריכה להיות מורכבת מהחסרונות של החברים להבין, להשיג?

ככל האפשר יותר, כן, מכל הקבוצה. כשכל הקבוצה נמצאת באותה נטייה אז ודאי שזה כוח גדול מאוד שמעורר את הבורא, את הכוח העליון, את המדרגה העליונה יותר. ככל שאתם יותר מאוחדים לעשירייה, אתם יותר ראויים לקבל מלמעלה את ההשפעה.

תלמיד: קודם דיברת על בניית הפרצוף, אחרי שיש תפילה בונים את הפרצוף?

בונים פרצוף מהחסרונות שאנחנו מחברים אותם ומשייכים למדרגה יותר עליונה שנקראת בורא. אנחנו פונים אליו ואז כתוצאה מזה אנחנו מקבלים השפעה עליונה. יכול להיות שההשפעה הזאת מביאה לנו בינתיים עוד חסרונות ועוד חסרונות, ועל פני החסרונות האלה אנחנו מתחברים ושוב מבקשים ושוב מבקשים. ואחר כך אנחנו מגיעים למצב שכבר מתחילים כל פעם להרגיש שבתוך הבקשה שלנו אנחנו מקבלים תגובה ולפי זה אנחנו מסתדרים מחדש. זה מעמיד אותנו מחדש, וכך יותר ויותר ויותר אנחנו נעשים מוכנים להיות כלי.

שאלה: בעשירייה שלי כולם עושים את המיטב אבל הכבדות עלינו הולכת ומתגברת מיום ליום. האם זה יסתיים או האם כל הזמן אתקדם כך?

זה סימן מאוד יפה - הבורא מעלה לכם את האגו שלכם, פותח לכם את האגו, וכך אתם מרגישים אותו. זה נקרא שאתם ממשיכים בגלות, וזה הכרחי לקראת הגאולה. כשהכבדות תתגלה בצורה מספקת, אז אתם תתחילו לגלות בתוך הכבדות את הכוח העליון שנקרא "גילוי הבורא" או "גאולה ממצרים".

שאלה: כל מה שנמצא בצד שלנו נקרא רע, ואם אנחנו מעבירים את זה לצד השני, לצד הבורא זה הופך לחיסרון?

נגיד, כן.

שאלה: מהי תפילה שלמה, מהו חיסרון שלם בעבודה הרוחנית?

הרצון הנכון כשהוא מתגלה מכל העשירייה ומכוון לבורא. ומהות הרצון שאנחנו רוצים שהבורא יתגלה בנו לא מפני שאנחנו רוצים להרגיש אותו וכך להרגיש טוב, אלא שאנחנו רוצים כך לתת לבורא אפשרות לשמוח מאיתנו שאנחנו עשינו מעצמנו כלי לגילוי שלו. ולכן כל קבלת הבורא בנו תהיה על ידי צמצום, מסך, אור חוזר והתלבשות האור ישר בתוך האור חוזר וברצונות שלנו המשותפים. זה נקרא הכלי הנכון שמקבל את האור העליון בעל מנת להשפיע.

שאלה: למה דווקא החיסרון לעזרה מהבורא מביא אותנו לתכונת ההשפעה?

כי אתה בזה מבטל את האגו שלך שאתה כאילו מסוגל. אתה נכנע כלפי הכוח העליון, כוח ההשפעה ואתה מקבל שהוא כוח יותר גדול ויותר שלם ממך. אז אתה רוצה שהכוח הזה ישלוט בך שגם אתה תהיה במקצת כמוהו - משפיע ושלם על ידי זה שאתה משפיע. בצורה כזאת אתה מתחבר עם הבורא במשהו והשלמות שלו מההשפעה ממלאה אותך בכוח השפעה. זה נקרא האור הפנימי של הפרצוף.

קריין: קטע 115

"דוקא שכל הרע מתגלה, אז יש כלי שלם, שיכול להאיר בהם אור שלם. ומהנ"ל אנו רואים, מהי הסיבה, שה' הכביד את לבו, היינו שהלב, הנקרא רצון, היה כל פעם יותר מתנגד לעבודה דלהשפיע. והטעם הוא, שאנו צריכים לעבודה קשה, שרק ע"י היסורים דעבודה קשה, היסורים האלו, הם הגורמים שיצעקו לה' עם רצון שלם, שה' יעזור לו לצאת משליטת פרעה מלך מצרים. היינו, שדוקא ממצב השפלות, שהאדם מרגיש, שיותר רע לו מכל אנשים, זה נותן לו דחיפה, שיצעק לה' בכל לבו, שיעזור לו."

(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)

שאלה: מהו ההבדל בין זה שהאדם צועק לבורא שיעזור לו אישית לבין זה שהוא יעזור לכל הקבוצה?

אדם שצועק לבורא שיעזור לו אישית, זו צעקה אגואיסטית. אני לא מזלזל בה כי היא לאחר מכן מביאה את האדם לידי כל מיני אירועים, מצבים שהוא מתייאש מזה שהבורא לא עוזר לו ואז הוא מתחיל בכל זאת להבין שהבורא לא עוזר לו מפני שהוא מתפלל עבור עצמו. זאת אומרת, הוא נעשה יותר אגואיסט, הוא צועק ולא מבין למה הבורא לא עוזר לו, הוא נמצא בניגוד עם הבורא, כאילו במאבק עימו - זו תפילת יחיד.

תפילת רבים, כמו שכתוב ויש לנו פסוקים על כך, תמיד מגיעה לבורא. אפילו שאנחנו מתפללים שהבורא ייתן לנו, בכל זאת בזה אנחנו נמצאים באיזה ביטול של הרצון האגואיסטי כלפי האחרים כדי להתחבר. אפילו אם התפילה היא כדי שהבורא יעזור וייתן לנו בצורה אגואיסטית, בכל זאת יש בכך איזה ביטול האדם כלפי האחרים ובמידה הזאת אנחנו זוכים לאיזו הארה מלמעלה, אומנם עוד לגמרי לא יציאה ממצרים, אבל זו בכל זאת תפילת רבים אגואיסטית כמו שכל העולם מתפלל, בוכה וצועק.

מה שאין כן, כשאנחנו מדברים על תפילת רבים, אצלנו רבים זה כאחד - אנחנו רוצים להתחבר בלב אחד ולבורא אחד בבקשה אחת, אנחנו רוצים להתעלות מעל האגו המשותף שלנו ובזה אנחנו מגלים את הנחיצות שלנו לעזרה. ואת העזרה שלנו אנחנו רואים בכך שהבורא יחבר אותנו, שכל אחד יתבטל כלפי האחרים, ממש ימס בתוך האחרים, שהוא לא יהיה מורגש, אלא שרק יוסיף את הכוח שלו, אבל לא את "האני" שלו. אם אנחנו בצורה כזאת מגיעים לרצון אחד, אז אנחנו "כאיש אחד בלב אחד" פונים לבורא אחד ומגיעים לכך שהוא מתקן את החיבור בינינו וממלא אותו.

עלינו לחשוב, לדבר על כך כדי להבין קצת יותר מה ההבדל בין תפילת יחיד לבין תפילה של כל אחד עבור עצמו אפילו שהוא כאילו מתפלל עם כולם. אבל זה לא עם כולם, אלא זה חייב להיות חיבור הלבבות, וכך אנחנו נגיע לתחילת כלי אחד של האדם הראשון ואחר כך עוד 125 מדרגות.

תלמיד: כשהאדם מרגיש את ההכבדה, הוא מרגיש את מה שכל הקבוצה מרגישה, והעבודה שלו היא לקחת את ההרגשה שהוא חש ולהעלות אותה בשם כל הכלי או בשם העשירייה כי הוא מבין שזה ניתן לו לא בשביל עצמו כדי שהוא יוריד איזה עול מעל עצמו אלא למען כולם?

יפה אמרת. הוא צריך להרגיש ממש חולה עבור הקבוצה, האם הקבוצה מתקדמת לבורא או לא, האם הבורא יעזור לה או לא?

שאלה: אני לא מצליח להבין את כל מה שקורה בתוך הרצון לקבל שלי, הרי אותה זעקה גם היא נובעת מתוך הרצון לקבל מפני שמכריחים אותי להתפלל, והתפילה גם היא נובעת מתוך הרצון לקבל?

אל תתחיל עם פילוסופיות, פשוט תעבוד ואז יבוא אליך מאור ואתה תבין. אתה לא יכול עדיין לענות על השאלות האלה, אתה רק תתבלבל וזה יעצור אותך מעבודה. תשקיע את עצמך רק בחיבור ומתוך החיבור לתפילה.

שאלה: איך אנחנו בדיוק יכולים לבצע את התנאי של תפילת רבים? אין לנו בית כנסת שאנחנו עוזבים ונפגשים שם ומתפללים.

על מה אתה מדבר, איזה בית כנסת?

תלמיד: בית הכנסת שלנו הוא זום. והזום שלנו הוא באמצע העבודה, שזה בסדר אין שום בעיה, אבל אנשים עובדים והם בקושי מצליחים להתנתק מהעבודה. אמנם אנחנו נפגשים ועושים כמיטב יכולתנו, אבל התנאים לא מושלמים לתפילת רבים, הם לא ממש טובים ונוחים.

כל אחד במשך היממה צריך להוסיף את הרצונות שלנו, את החסרונות שלנו, את הדיבורים שלנו לכלי העולמי ממש סביב השעון, סביב הגלובוס. בצורה כזאת אנחנו נתקרב למצב שיש תפילה אחת של כולנו יחד לבורא אחד - זה מתקבל ועל זה הוא עונה.

לא חשוב באיזה מצבים אתה נמצא ומתי, אם אתה מוסיף את מספר המשפטים שאתה רוצה להגיד לבורא דרך החברים במשך 24 שעות, זה נכלל בתפילה הכללית.

תלמיד: אז, אם כל אחד במשך היום מכיל את כל העשירייה במחשבה, בלב שלו ופונה לבורא זו תפילת רבים?

כן, זו תפילת רבים, תפילה עבור הרבים. אפילו שכל אחד מתפלל ולא מרגיש את האחרים, לא רואה את האחרים, לא נמצא באותו מתחם, זה לא שייך לו, אבל נמצא באותו רצון - מקום זה רצון, כמו בית מקדש, שאנחנו רוצים לקדש אותו, לעשות אותו בעל מנת להשפיע.

שאלה: מורגש שב"ויאנחו בני ישראל" במצרים יש כוח של ייאוש, אפשר לומר שזו פעולה של תפילה ויש בה כוח? ואיך מוצאים את הכוח בלנסח תפילה?

כשאני קורא את מה שכתב רב"ש, אני מרגיש את הכוחות שלו, את הלב שלו, את כל התקוות שלו. תנסו לעשות זאת, אתם יכולים להתחבר אליו, אנחנו כולנו נקראים "בני ברוך", הילדים שלו שהולכים אחריו.

תלמיד: איך עשירייה בודקת שהיא לא כתבה רק מילים יפות, אלא הגיעה לתפילה?

שכל אחד יבדוק את הלב שלו. מה יש לי עוד להוסיף על כך? כל אחד שיתעמק בליבו -איפה ליבו ולמה ליבו נוטה.

שאלה: איזה תענוג מגיע לאחר הכרת הרע?

אני לא יודע. זה שאנחנו מכירים את הרע, זה כבר התענוג, שאנחנו מרגישים.

שאלה: מה מיוחד בפעולה כשאנחנו פונים יחד לבורא בתפילת הכלי העולמי בזום במהלך היום?

אני לא מבין את השאלה. אנחנו צריכים להשתלב יחד סביב השעון, סביב כדור הארץ יום לילה, כל אחד איפה שהוא נמצא לתפילה לבורא מתוך העשירייה, מתוך הכלי העולמי כך שכולנו נבקש, נגלה חיסרון. החסרונות האלו מתחברים יחד וזה מה שמזמין את הבורא לטפל בנו, לסדר אותנו יחד ולמלא אותנו אחר כך בגילוי שלו.

שאלה: ככל שפרעה גדל האדם מאבד חשיבות ונחלש, איך זה דוחף אותו ליציאה ממצרים?

כך שאין לו ברירה, שהוא חייב בכל זאת לברוח מהאגו שלו שלא נותן לו אפשרות לחיות, להתקיים, להתחבר. זה מגיע על ידי מאור המחזיר למוטב.

שאלה: כתוב בציטוט 113 "לאחר שמלמעלה הודיעו לו את הפירוש "לשם שמים ולא לתועלת עצמו", עתה נעשית העבודה שלו יותר קשה", מה זה אומר?

שהוא עכשיו מבין עד כמה הוא רחוק מלהיות בעל מנת להשפיע. זו התקדמות, גילוי האמת.

שאלה: מה הופך תפילה לתפילה משותפת?

כל אחד חושב על ההצלחה של כולם, ובלי זה אין הצלחה.

שאלה: כיצד נוכל להגביר לא רק את תדירות התפילה אלא גם את איכותה, כדי שההשתוקקות שלנו לאחדות כל הזמן יהיה כמו צעקה של הלב ולא משכל יבש?

יפה הם אומרים, זה על ידי תשומת הלב. דברו ביניכם ואחר כך על ידי תשומת הלב, זה יקרה.

שאלה: אם אני מפיצה ומתפללת לבורא שהוא יעזור לי למצוא את המילים להסביר בצורה ברורה את המסר של הקשר שלנו, ואני מוסיפה כוונה להעביר את התפילה הזאת דרך העשירייה שלי, האם זו תפילה לבד או תפילה עם החברים?

זו בעצם תפילה עם החברים. אבל אני לא בורחת מהקשר בינינו, אלא אני רוצה שהחיסרון לבורא יעלה מתוך הקשר בינינו, ועניית התפילה מהבורא תגיע לתוך הקשר בינינו. את זה אל תשכחו.

שאלה: אמרת במהלך השיעור "תעשה מה שהחברה מכתיבה לך ובזה אתה תמיד בטוח בדרך ומתקדם". מה זה אומר "לעשות מה שהחברה מכתיבה", אם בדרך כלל העשירייה לא באה לאדם בטענות?

לא, אבל לפי מה שהחברים רוצים. אני לא שומע את הבורא, אני לא מבין אותו, אני לא מרגיש אותו, אין לי קשר עימו, אבל עם העשירייה יש לי קשר, אז אני בודק מהו הרצון, מה הצורך של העשירייה, ואותו אני משתדל לקיים.

שאלה: איך אנחנו בעשירייה יכולות לתמוך בכלי הכללי?

להשתדל להתכלל איתם יחד. מה זה הכלי הכללי? אנחנו כולנו גם בזמן השיעור בכלי הכללי. אני עכשיו רואה לפניי אנשים מכל היבשות, מכל המקומות, ורצון אחד, אז זה הכלי הכללי. אתם הנציגים של הכלי של "בני ברוך" הכללי, העולמי.

קריין: עוברים לכותרת "שעבוד מצרים", תת כותרת "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים".

קריין: קטע 116.

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים

"וזכרת, כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלקיך משם"." למה צריכים לזכור שהיינו? זאת אומרת, אחרי שיוצאים ממצרים למה אנחנו צריכים לזכור את זה? כאילו, זה היה ונמחק. לא, "וזכרת". למה? שיש לפרש על דרך העבודה, שהאדם צריך לזכור, שהיתה לו ירידה מטרם שבא לעליה. היינו שה' נתן לו להרגיש את הרע שבו. כלומר, שהאדם צריך להאמין, כי הרגשה זו, שהוא עבד אצל המצריים, היינו שאין לו רשות לעשות משהו לתועלת ה', אלא כל מה שהוא עושה, הוא רק לתועלת המצריים שבאדם, זה בא מצד ה'." 

(הרב"ש. מאמר 44 "מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה" 1991)

"אלא כל מה שהוא עושה, הוא רק לתועלת המצריים שבאדם, זה בא" לו מצד ה'" הבורא. זאת אומרת, הבורא מעורר את האדם לעשות פעולות עבור הרצון לקבל, עבור המצרים, או עבור הפרעה, והבורא עושה את זה כדי שבאדם יבין באיזה מצב אמיתי הוא נמצא.

שאלה: אז או מצד אחד זה מרגיע אותי כי אני אומר "זה הבורא עושה, הכול בסדר",

למה זה בסדר?

תלמיד: כי הוא עושה את זה, הוא מחליט בשבילי, הוא ברא אותי.

אז אתה יכול להסכים עם זה, אז בסדר.

תלמיד: מצד שני אני ממש כועס עליו שהוא שם אותי במצב הזה.

אז מה?

תלמיד: אז מה פה הדבר הנכון? עם איזו הבחנה כן לעבוד?

שאנחנו נדע שמה שיש לנו, זה סך הכול "אין עוד מלבדו", ואנחנו פועלים רק נגד הבורא. רק עם הבורא יש לך עסק, פעם הבורא מתלבש ב"פרעה", ופעם ב"מצרים", ופעם ב"משה", ופעם ב"עם ישראל", לא חשוב איך, זה הכול כלפי הרצון לקבל שלך שאתה תתחיל להבחין בין כל מיני המצבים הללו ומתוכם אתה תראה את הכיוון הנכון.

תלמיד: להסכים איתו או לא להסכים איתו? זה לא ברור.

זה לפי מה שאתה תראה, אתה יכול להסכים עם פרעה למרות שהבורא נמצא בו?

תלמיד: זה לא משהו שאנחנו צריכים לעשות? למדנו שיעקב בא ומכבד אותו וכל הדברים האלה.

זה לחוד וזה לחוד. אבל שאתה מקבל מכות מפרעה, מהמצרים, אז אתה מסכים איתם או לא מסכים איתם?

כמו שאתה אומר, "אז אני צריך מראש להסכים עם כל מה שיש לי בחיים, הכול זה הבורא, "אין עוד מלבדו". תעזוב אותי, אני לא עושה כלום, שיהיה מה שיהיה, זה הכול הוא עושה, מה פתאום שאני נכנס ומתחיל להתערב בפעולות הבורא". כך אנחנו לא נגיע לכלום, אני אפילו לא ייקרא נברא.

תלמיד: אז אחרי שמשקיעים את העבודה, מתחילים לגלות את היחס הזה שמגיעים לדרישה מהבורא שישנה את המצב הזה?

משקיעים את העבודה שלנו כדי בדיוק לראות, איפה אנחנו צריכים לעמוד מול הבורא. עכשיו אנחנו נבין את כל הפסוקים האלה.

קריין: קטע 117.

""וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". כאן מרמז לנו, כי האדם, הנמצא בזמן העליה, הוא צריך ללמוד את מה שהיה לו בזמן הירידה." כי בזמן הירידה זה נקרא שהיה בגלות, ובזמן העלייה הוא כביכול התרומם מהגלות לגאולה. אז מה אפשר ללמוד מהגלות לצורך הגאולה. "כי בזמן הירידה אין עם מי לדבר, כי אז האדם מחוסר הכרה בחיים הרוחניים, ואינו דואג אז, אלא רק למלאות את גופו עם תענוגים, ולא חשוב לו מאיזה מקום באים לו התענוגים, אלא רק "תן". אלא בזמן העליה, אז האדם יכול ללמוד ולהרוויח ממצב הירידה, וזה "וזכרת"."

(הרב"ש. 607. "וזכרת, כי עבד היית")

במצב ירידה לא חשוב לנו באילו מצבים אנחנו נמצאים, כי האדם לא כל כך יכול לשלוט על עצמו. אבל במצב העלייה, הוא צריך להשתדל להתייחס למצב העלייה ולמצב כשהיה בירידה ולמיין את הרצונות האלה, המצבים הללו, ולהבין לשם מה הבורא הביא אותו לכך וללמוד את זה לעתיד.

תלמיד: ללמוד מהירידה ולהרוויח מזה?

בזמן העלייה אני משחזר את מצב הירידה, ומכך אני לומד מה אני יכול לראות יותר מתוך זה שאני זוכר את הירידה, "כיתרון האור מן החושך".

שאלה: אתמול התחברתי עם החברים, השתתפתי יותר ועכשיו כבר פחות, אבל איך אשתמש בניסיון הזה כדי להרוויח היום?

כל מה שאני יכול לעשות זה לשאת תפילה, זאת אומרת לארגן את החיסרון שלי למצב שיהיה מחובר ככל האפשר דרך הקבוצה לבורא ולקוות שבזה אני אתקן את אותו חיסרון.

שאלה: נאמר שבזמן הירידה האדם "מחוסר הכרה", זאת אומרת שהוא אפילו לא מודע לכך שהוא מנותק מהבורא?

ודאי שבזמן הירידה הוא מנותק מהבורא.

שאלה: האם הוא מודע לניתוק?

לא תמיד.

שאלה: האם בזמן העלייה יכול להיות שהוא עדיין מנותק, עדיין נמצא בגלות, אבל כבר מזהה את זה וזו נקראת עלייה? כי הוא מזהה את הניתוק ומכך יוכל לבקש רצון להשתנות?

לא, אנחנו מדברים על זמן העלייה או ירידה לפי ההרגשה, ולא לפי הפילוסופיה הזאת. אם אדם מרגיש שיש לו עכשיו רצון להשפיע, להתחבר עם החברים ולבורא, זה נקרא "עלייה". אם הוא מרגיש שהוא נמצא משוקע בתוך עצמו, מרגיש את החושך, שרע לו, לא רוצה להתחבר, כל מיני הבחנות כאלה וכן הלאה, אז זה נקרא "ירידה", "גלות".

שאלה: האם אני יכול להעלות "תפילת רבים" או שזה תלוי גם באחרים?

אתה וגם כל אחד אחר יכול להתפלל עבור העשירייה וזה נקרא "תפילת רבים". אבל תפילת רבים היא יותר שלמה, כשכולם מתחברים, כולם מדברים וכולם אוספים את הרצונות שלהם, הפניות שלהם לבורא, מבררים אותם ואז מבקשים מהבורא שישלים את התיקון ביניהם, שהחיבור ביניהם יוכל להתגלות שם בשלמות.

שאלה: מה אני יכול ללמוד ממצב הירידה למצב הבא?

עד כמה היית מנותק מהחברים, שלא ראית שום תועלת בזה שתתחבר איתם, שהיית משוקע ברצונות, עם המחשבות שלך, לבד, ללא העתיד הנכון, ומזה אתה לומד באיזו מידה אתה נמצא עכשיו במצב הפוך.

שאלה: ומה יהיה הרווח שלי מהפער הזה בפעם הבאה כאשר אני אהיה בניתוק, בריחוק מהם?

זה יעזור לך. ואפילו כאשר אתה תהיה מנותק, אתה תדע שאת הניתוק הזה הבורא גורם לך, ושזה לא המצב האמיתי.

שאלה: ואיך להתקדם? מה אני אמור ללמוד מהניתוק הקודם לניתוק הבא כדי להתקשר בחזרה?

שהכול נעשה מלמעלה, לגרום לך ניתוק כדי שעל ידו אתה תשתוקק לחיבור. "כיתרון אור מתוך החושך". במידה בה אתה מרגיש יותר חושך בזמן הניתוק, אתה תרגיש יותר אור בחיבור. כי אין אור ואין חושך, אלא הכול זה שתי הרגשות, בניתוק וחיבור.

שאלה: האם זה מאפשר כביכול לחבר את שני המצבים לאותו מהלך?

לאותו מהלך ולאותו הגורם, לבורא.

קריין: קטע 118.

"עבד הוא דבר רע, ומכל מקום יש לפעמים, שהאדם רוצה להישאר עבד. אם כן, מהו שכתוב "וזכרת, כי עבד היית במצרים". ומי אומר שלהיות עבד הוא כל כך רע. הלא יש אנשים שרוצים להיות עבד, כנ"ל, שהעבד אמר "אהבתי את אדני". אלא כנ"ל, שענין גלות, הוא לפי שיעור היסורים והמכאובים, שמרגישים בהגלות. ובשיעור זה יכולים לקבל שמחה מהגאולה. וזהו כמו אור וכלי, כלומר שהיסורים שסובלים מאיזה דבר, הוא הכלי, שיכול לקבל אור, אם משחרר עצמו מהיסורים.

לכן בגלות מצרים, שהכתוב אומר "וזכרת, כי עבד היית במצרים", משמע שהעבד הוא כל כך רע, מטעם, היות ששם במצרים הרגישו עם ישראל יסורים. לכן אומר הכתוב "וזכרת", היינו שצריכים לזכור את היסורים שסובלו שם. אז יש מקום להיות בשמחה בגאולת מצרים."

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו הברכה "שעשה לי נס במקום הזה" בעבודה" 1991)

זאת אומרת שבלי לאסוף את כמות הייסורים מהגלות, מחוסר דבקות בינינו ומחוסר דבקות בבורא, אנחנו לא נוכל לצאת ממצרים. כי כל היציאה, השמחה, הרגשת החופש, זה מכך שעכשיו אנחנו יכולים סוף סוף להתחבר בינינו ולהתחבר עם הבורא, והוא מקיים את הקשר בינינו, נמצא בינינו ומאיר בתוכנו. זאת הגאולה.

שאלה: במידה ובמצב של ירידה אני לא זוכר את העלייה, האם זה מביא לעוד ירידות?

אם בזמן העלייה אתה לא מרגיש את הירידה, סימן שגם את העלייה אתה לא מרגיש, כי זה נמדד לעומת זה. כמו כשאתה אומר שבזמן העלייה אתה מרגיש שטוב לך, אבל זה לא נקרא עלייה.

עלייה זה שעכשיו אתה מודד את המצב שלך כשאתה נמצא בהשפעה, באהבה, בחיבור, לעומת המצב שלא יכולת להיות באהבה, בהשפעה ובחיבור, שזה נקרא "ירידה" או "גלות".
כל ההבדל בין העליות והירידות זה שברוחניות אתה יכול להיות בחיבור ובהשפעה הדדית.

שאלה: אז האם העלייה האמיתית היא גם מעל הסבל וגם מעל השמחה, מעל שניהם?

אתה מודד אותו לפי הכלים האחרים, כי חושך בשבילך זה שאתה לא יכול להתחבר, לא יכול להיות באהבה בין החברים ולבורא. זה החושך.

שאלה: הסברת אתמול שכך בדיוק נבנה הקו האמצעי ושהוא חשוב יותר מכל שאר המצבים. האם זה השחרור, החופש האמיתי?

יכול להיות שכן.

שאלה: כאשר אני בעלייה ונזכר במצב הירידה, מופיעה הודיה על כל המצבים האלה. האם זו התועלת מהזיכרון?

אני לא חושב שאתה מדבר על העלייה. אתה אומר "כשאני נמצא בעלייה", אבל במה היא נחשבת עלייה? אתה צריך קודם כל לתאר לעצמך שאתה נמצא בצמצום. צמצום ברצון לקבל על מנת לקבל, ומתחיל לחשוב על מנת להשפיע. ואז אתה מודד את עצמך, האם אתה נמצא יותר בעל מנת להשפיע, או פחות בעל מנת להשפיע? ולפי זה אתה תראה את עצמך באופן נכון.

תלמיד: לזה התכוונתי, שעכשיו אני יכול להתחבר עם חברים, יכול לעשות מאמצים לכיוון ההשפעה, שעד לפני זמן קצר לא יכולתי לעשות.

נכון.

קריין: 119.

"בגלות מצרים שפרעה היה משפיע להם את התענוגים שלו, אזי הם היו משועבדים לפרעה, ולא היו יכולים לצאת מהגלות". כי התענוגים היו מחזיקים אותם, משעבדים אותם. במה פרעה תופס את האדם כך שהאדם לא יכול לצאת מהשליטה שלו? בזה שנותן לרצון לקבל מילוי. "אבל לאחר שהם עשו מעשה, היינו שנתעוררו לצאת מהגלות, כי מעשה זה הוא נבחן לבחינת בחירה, אז הקדוש ברוך הוא שבר את כוחותיו למעלה, היינו שלקח ממנו את התענוגים שעמהם היה משעבד את עם ישראל. 

ובזמן שאין לו מה לתת, זה נקרא שהקדוש ברוך הוא שבר כחו ושרף אותו בנהר דינור, היינו שנטל ממנו את כל השפעותיו. נמצא שאין להסטרא אחרא במה לשלוט על האדם. לכן היה ביכולתם כח לצאת מהגלות. ואז נכנסו לרשות הקדושה, היינו שהתחילו להרגיש טעם בכח דהשפעה. נמצא שנעשו אחר כך עבדים להקדושה". 

(הרב"ש. 921. "הצורך במעשה דלמטה")

זאת אומרת, הבורא שנותן תענוגים דרך פרעה משעבד את הרצון לקבל, אפילו אותו רצון לקבל שרוצה לצאת משליטת פרעה, אבל בגלל התענוגים הוא לא יכול. כי התענוגים קושרים את הרצון לקבל למקור, אם הוא מקבל את התענוגים דרך פרעה, אז הוא שייך לפרעה. זה נקרא שנמצא ב"גלות", ב"עבדות" בעל כורחו.

אם אני מקבל תענוגים מפרעה אז אני קנוי, מכור, אני שייך, זה קושר אותי ולמעלה מכוחי אני קשור לפרעה. מה שאין כן, אם אני מפסיק לקבל תענוגים מהחיים הבהמיים, הגשמיים, האגואיסטיים שלי, אז מחוסר ברירה אותו רצון לקבל מפסיק להרגיש שהוא נמצא בעבדות אצל פרעה, אני כבר לא מרגיש שהוא מביא לי תענוגים, וזה עוזר לי לאט לאט להתנתק מהמקור הזה. בזה אני כבר מתחיל להתקדם ליציאה משליטת פרעה, זה נקרא "יציאה ממצרים".

ולאט לאט כשאני מתנתק מזה אני נכנס לתענוגים אחרים. אז כבר לא הסטרא אחרא, לא על מנת לקבל שולט עליי, אלא לאט לאט אני עובר לכוחות בעל מנת להשפיע, וכך קורית היציאה. אנחנו עוד נדבר על זה, זה לא פשוט, יש בזה כמה שלבים. כולם יצטרכו לעבור את התהליך הזה בלי שום יוצא מן הכלל, לכן כדאי לנו ללמוד אותו כי נצטרך גם להעביר את זה לכולם, לכל האנושות.

שאלה: בתענוגים בהמיים גשמיים, כמו שאתה אומר, יחסית קל להבחין. האם צריך להתנתק גם מתענוגים רוחניים שהם על מנת לקבל?

זה קליפות. נדבר על זה אחר כך, עוד לא עברנו על זה.

תלמיד: אז צריך ממש לשים לב לתענוגים ביום יום.

כן, פשוט מה שיש לפנינו. והבירור הוא רק בכוונה, עד כמה אני שייך לזה או לא?

תלמיד: איך העשירייה יכולה לעזור בזה, בבירור הכוונה הזאת?

בדוגמה שכל אחד נותן, "איש את רעהו יעזורו".

תלמיד: במה העזרה?

בזה שמדברים איך אנחנו מתגברים על תענוגים כאלו שמנתקים אותנו מרוחניות.

שאלה: איך אני יכול לצאת מהתענוג של פרעה אם הטבע שלי הוא רצון לקבל?

מפני שיש לך נקודה שבלב, מתוך כך שהיא נמצאת בתוך הרצון לקבל שנקרא "לב", אתה יכול להגדיל את השפעת הנקודה הזאת והיא תמשוך אותך לבורא, לאור הכללי. כשהוא יאיר אליך יותר דרך הנקודה שבלב, אז כל הלב שלך שהוא אגואיסטי יתחיל לאט לאט להתנתק, להתרחק משליטת פרעה וכך תתקרב לעל מנת להשפיע, לבורא.

זה קורה בהדרגה, וכל המערכת העליונה היא מסודרת כך שאנחנו נמצאים בה, רוצים או לא רוצים, רק שעכשיו רוצים ללמד אותנו איך זה עובד. כל האנושות נמצאת בזה אבל לנו רוצים להסביר את המערכת כדי שנדע איך להגביר את ההתפתחות שלנו, איך לדעת באיזה כוחות אנחנו נמצאים, איך למיין ולסדר את הכוחות האלה שישפיעו עלינו בצורה מכוונת, מטרתית, מהירה. אבל כך או כך זה עובד, "ולא ידח ממנו נדח"¹, וכולם יתגלגלו לשורש העליון שלהם.

לכן נבחרנו להבין את המערכת, לקלוט ברגש ובשכל מה היא עושה לנו, עד כמה אנחנו נמצאים בתוך התהליך המיוחד שהטבע או הבורא סידר לנו כך להתפתח. כשאתם תסתכלו על העולם הזה, אתם תראו למה יש מלחמות ובעיות ואיך כל אחד נכלל בגורל משלו, כול זה כדי שנבין ונסכים עם מה שהבורא עושה לנו, הכוח הכללי של כל המציאות. נבחרנו כדי להבין את התהליך, להשתתף בו, ולהסביר אותו אחר כך לאחרים. אומנם כל האחרים לא ידעו כמונו, אבל במקצת כל אחד ואחד ידע. כמו בחיים הגשמיים, יש אנשים שמבינים יותר ויש שמבינים רק דברים פשוטים - לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לחזור מהעבודה, להפעיל טלוויזיה, כך לשבת וללכת לישון, ושוב לקום לעבודה. אז יש כאלו ויש כאלו.

אנחנו יכולים להבין איך המציאות, הטבע, הבורא מסובב את כולם, ואיך יחד עם המציאות אנחנו יכולים לסובב אותה כלפי הבורא. מתוך כל הנבראים אנחנו כן יכולים לסייע לבורא להביא את המציאות לצורה המתוקנת השלמה. נלמד את זה ונממש ככל האפשר.

שאלה: המשיכה שיש לנו לתענוג היא מוכתבת על ידי המצרים, אבל עכשיו כשאנחנו מכירים את התענוג הרוחני שמאחורי המחסום האם זה המצב שיעזור לנו לא לחזור? כלומר, במידה שבה אנחנו נפתח את הכלים להרגיש את התענוג זה מה שיעזור?

נכון. אין חזרה למצרים, אנחנו יוצאים ממנה לתמיד.

תלמיד: האם אנחנו צריכים להיות מחוברים לתענוג גם בגשמיות וגם ברוחניות?

כן, ודאי. כמו שאנחנו לומדים.

שאלה: אם היום הגשמי הוא מאוד קשה, אני למשל עסוק רק בלשרוד, אז איך אפשר להגדיל השתוקקות כנגד זה לחיבור? אני בכלל לא עסוק בזה רוב הזמן.

ככל שאתה יכול. אם הייתם יודעים איך בעל הסולם ורב"ש עבדו קשה. רב"ש היה פועל בניין, סנדלר, עבד בסלילת כבישים, זו הייתה עבודה מאוד קשה, הוא היה נוסע לאיזה כביש עובד בו והיה ישן שם באוהל, ורק לשבת חוזר הביתה. לא הייתה לו החברה שלו ולא כלום, אלא היה לו ספר אחד, ועם הספר הזה היה כל הזמן נוסע וחוזר. אנחנו ודאי שלא חזקים כמוהם אבל אין לנו ברירה, צריכים להשתדל בכל זאת להיות קשורים לחברים.

היום באמצעות הטלפון וכל המכשירים, אתה יכול להיות קשור לכולם. אני שמח לראות איך אתם מחוברים ואיך במשך היום אתם נמצאים בקריאה ובתפילה, זה באמת יפה מאוד. רק יותר ויותר להיות קשורים לזה, וכל אחד שמתחבר לקבוצה במשך היום הוא בזה משיג כוח עצום, גדול, שעומד לצידו. ואין כאן שום אפשרות להקל על עצמך כך ש"אני לא מתחבר, אני לא יכול, יש לי עבודה". תתחבר בזמן אחר, תעשה כל מה שאפשר וכך תתקדם.

שאלה: האם אפשר להגיד שבכלים של קבלה יש נתון נוסף, שאני לא יכול ליהנות כל עוד העשירייה לא נהנית ואחר כך כל העולם?

זה אחר כך, אבל באמת זה נכון.

שאלה: האם אני יכול מהירידה לנסות להיזכר בעליות שהיו לפני כן ואז להתחבר עם הרגשות של העליות שהיו, ולקבל חומר דלק כדי להיעזר בהרגשות שהיו בעליות כמובן בסיוע הבורא?

כן

שאלה: אמרת שעלייה זה רצון להשפיע, להיות מחובר לחברים ולבורא מתוך אהבה. מה זה להיות מחובר מתוך אהבה?

מחובר מתוך אהבה, מתוך שאתה כבר הגעת למצב שאתה נמשך לחיבור איתם.

תלמיד: אני עושה את זה רק בגלל שמקובלים כתבו, יש לי אחריות, יש לי מחויבות.

אז זה עדיין לא מתוך אהבה, אלא מתוך זה שאתה שומע לדברי מקובלים. גם זה טוב.

תלמיד: מה שאמרת לגבי לזכור יציאת מצרים או להיזכר בירידה, יש גם משהו שמקובלים אומרים "כל יום יהיו בעיניך כחדשים". אז לזכור או לא לזכור?

עוד תבין. צריכים לזכור. ואם לא תזכור אז יזכירו לך. אל תדאג.

שאלה: רב"ש אומר שהבורא לוקח מפרעה, מהסיטרא אחרא את האפשרות לקבל תענוג לאחר שאדם עושה את הבחירה שלו. תוכל לפרט איזו מין בחירה זאת, חד פעמית או כל הזמן?

פעמים רבות, וכל פעם אדם צריך לבחור בהבחנות חדשות, במה הוא רוצה להיות דבוק.

קריין: קטע 120.

"השולט על האדם הוא התענוג, והעבד נקרא מי שמשועבד להתענוג. ובזמן שהתענוג של האדם הוא מקבלה, נקראים "עבדי פרעה". ובאם התענוג שלו הוא מהשפעה, הוא נקרא "עבד ה'". ובלי תענוג אי אפשר להתקיים.

ואין בכח האדם לשבור את התענוג, אלא רק הקדוש ברוך הוא יכול לשבור אותו, במה שלוקח ממנו את השפע, שאין לו מה לתת להנבראים. וזה נקרא שבירת כח הסטרא אחרא. והאדם צריך רק לגלות שהוא רוצה בכח דלהשפיע. ושיבקש מה' שיתן לו הכח הזה. וזה נקרא בחירה מצד האדם, שרק זה הוא בחינת אתערותא דלתתא."

(הרב"ש. 921. "הצורך במעשה דלמטה")

קריין: 121.

"בזמן שהאדם הוא במצרים, הוא לא יכול להיות יהודי, כי הוא משועבד לפרעה מלך מצרים. ובזמן שהוא עבד לפרעה, הוא לא יכול להיות עובד ה'.

וזה ענין "כי לי בני ישראל", עבדי הם, ולא עבד לעבדים. כי בזמן שהאדם הוא עובד את עצמו, הוא לא יוכל להיות עובד ה', כי אי אפשר לשמש שני מלכים בבת אחת. ורק לאחר שהאדם יוצא ממצרים, היינו מקבלה עצמית, אז הוא יכול להיות עובד ה'."

(הרב"ש. 932. "חידוש הראשון")

שאלה: יש שאלה על הקטעים הקודמים, גם על מה שאמרת, שכל העולם יצטרך לצאת מתוך הרצון לקבל אבל שההתפתחות שלנו היא מסוימת. איזה מהלך האנושות תצטרך לעשות ומה אנחנו עושים שונה?

אנחנו יכולים לעשות אותו תהליך שהרצון לקבל מגיע לעל מנת להשפיע ובזה מגיע לדבקות בבורא כבר בזמננו, בהכרתנו, בזמן שנמצאים אפילו בעולם הזה, כמו שכותב בעל הסולם, שלאנשים מיוחדים ניתנת אפשרות להשיג "בחיי חיותו שבעולם הזה". הוא כותב על זה, נוגע בזה, ולא כל כך מסביר. אנחנו נמצאים במתכונת הזאת, שיכולים. וכמה שנתקדם, נתקדם אבל בזה אנחנו אלף דרגות יותר מכל באי עולם. ולכן אנחנו צריכים להכין להם את הדרך.

תלמיד: אבל מהי הדרך הזאת, אם גם האנושות תצטרך לצאת מהרצון לקבל, אז איפה הבדל בין מה שאנחנו עושים למה שהם?

יש לך ילדים? ברוך ה'. אתה עושה להם הכנות לעתיד שלהם?

תלמיד: כן.

שילכו עוד מעט לבית ספר, אחר כך יתקדמו, יסתדרו בחיים, אתה רוצה לעשות להם הכנות, איך שהם יגדלו וייכנסו לחיים בצורה נכונה, בשביל הנכון. זה מה שאנחנו צריכים לעשות לכל האנושות, כתוב על זה הרבה.

תלמיד: אבל התלם הזה שאנחנו מכינים להם, בסופו של דבר יוביל אותם לאיזו צורה של יציאה מהרצון לקבל. זה לא יהיה אותו הדבר הרוחני?

זה יהיה אחרת מאיתנו. אנחנו מקווים שאנחנו נעשה להם מערכת עליונה מוכנה כזאת, שהם יעברו בה בצורה חלקה, ולא כמו שעכשיו יש אי סדר שיכול להתבטא במלחמות ובעיות גדולות מאוד, אלא בהכנה הרוחנית שלנו שאנחנו עושים פעולות רוחניות, התקשרות בין הרצון לקבל למקורות האור כך שהאור יוכל להשפיע ובצורה רכה, לקדש את הכלים שיתעלו אליו בצורה הדרגתית יפה. זה הכול תלוי בנו. זה בעצם התפקיד שלנו. אם לא זה, כל האנושות הייתה עוברת מדרגה לדרגה על ידי מכות נמרצות ממש.

שאלה: מה זה אומר שאדם הוא עבד לעצמו?

הוא רוצה להישאר עבד. רוצה להיות ברצון לקבל שלו ולהמשיך בחיים שלו כמו עכשיו.

שאלה: עכשיו ענית לחבר שאם לא היינו מקדמים את האנושות אז היא הייתה סובלת ממכות נמרצות. ואנחנו רואים שהאנושות סובלת, ויש עכשיו מלחמה גדולה שיש בה המון סבל, והרבה מלחמות ובכלל הרבה סבל. ושמעתי קודם בשיעור שאנחנו כן מקדמים ואנחנו כן מתקדמים. אז מה פה לא עובד?

אנחנו צריכים לראות את עצמנו ככאלה שלא עובדים נכון, שלא עובדים מספיק, ואנחנו חייבים להגיע למצב שבאמת כולם, כל האנושות מתקדמת בצורה יפה, חלקה מדרגה לדרגה.

שאלה: איך להסכים עם הבורא על כל המצב הזה?

תשתדל.

שאלה: מדובר על פרעה ש"העבדים שלי הם לא עבדי עבדים, מה זה אומר?

שאנחנו מתקדמים ורוצים להיות עובדי הבורא ולא עובדי הרצון לקבל שלנו.

(סוף השיעור)

---

1. "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח." שמואל ב', פרק יד', פסוק יד'.↩