שיעור בוקר 15.05.12 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

כתבי בעה"ס, "הקדמה לתע"ס", עמ' 799, אות קל"ג

heb_o_rav_bs-akdama-tes_2012-05-15_lesson_n59

אנחנו מתחילים חלק חדש ב"תלמוד עשר הספירות". עד כאן דיברנו על הסתר וגילוי, על כך שיש הסתר בתוך הסתר, והסתר רגיל, גילוי רגיל, וגילוי כפול, שכך, בארבעת השלבים האלה כמו שכרגיל אנחנו מתקדמים בה-ו-י-ה, י-ה-ו-ה. ולמעשה גם עכשיו אנחנו נמצאים בכל עולם האין סוף, רק לעומת המצב הגלוי, אנחנו נמצאים בהסתרות תחת מאה עשרים וחמישה מסכים ועוד המסך האחרון, שזה העולם הזה. ולכן מה שמרגישים בניתוק מכל מצבי ההשפעה, במצב הקבלה, זה מורגש בנו כעולם הזה, וממנו אנחנו מתחילים לגלות.

וכבר אמרנו שהמיוחד הוא בכך שאנחנו יכולים להשיג בעולם הזה, ושאלנו לָמה אנחנו נמצאים מחוץ לכל מדרגות ההשפעה. לפחות יכולנו להיות באיזו מדרגת השפעה אחרונה, אחד חלקי מאה עשרים וחמש, במשהו, לָמה לא? מפני שדווקא המעבר הזה בין הניתוק, בין "אין", ל"יש", הוא מאוד חשוב, ובו אנחנו צריכים להיות כל זמן שלא נברר את הניתוק הזה בכל הצרכים שלו. לכן זה חייב להיות מה שנקרא "ארבע שנות הגלות", ארבע המידות השלמוֹת בבירור הניתוק והחושך.

ואיך אנחנו מתקדמים לגילוי? על ידי כך שאנחנו יכולים להתחיל להתחבר בינינו בצורה מכאנית, שקרית לגמרי. כי אף אחד לא רוצה להתחבר באמת לפי הדרישות של מאה עשרים וחמש מדרגות. אנחנו לא רוצים להתחבר, אבל אנחנו יכולים לשחק, להשתדל להיות כאילו מחוברים, כאילו רוצים. זאת הייחודיות של המצב שלנו שנקרא "העולם הזה", שיכולים לעשות פעולות שקריות, והן בכל זאת מזמינות עלינו את האור העליון המברר, המתקן, הממלא, שנקרא "אור ע"ב ס"ג", שנקרא כך מפני שהוא לא מגיע אלינו בצורה הגלויה כ"אור המקיף". אבל זה אותו האור שפועל בכל המדרגות העליונות, אותו אור אין סוף שיורד ומקטין את עצמו בכל המדרגות ומאיר עלינו מה שנקרא "מרחוק". מרחוק הכוונה היא שאנחנו נמצאים בעולם האין סוף, אנחנו נמצאים בכל האורות האלה, בכל הכלים, בכל, אבל כלפינו הוא משפיע בצורה מאוד מזערית, וכך בהדרגה אנחנו גדלים, מבררים את עצמנו.

אז בצורה כזאת, שאנחנו משתדלים בתמיכה, בעצות מקובלים, על ידי המאור המחזיר למוטב שמגיע לנו בהכנה נכונה בחיבור בינינו, אם אנחנו מתחילים לקרוא את הספרים שלהם שמדברים על המצבים המתקדמים, אנחנו מתקדמים ועוברים את שלבי ההסתרה ומגיעים לשלבי הגילוי. ארבעה שלבים, שנקראים "עשיה", "יצירה", "בריאה", "אצילות". ובעולם האצילות אנחנו משיגים את הכל, כי עולם אין סוף ועולם הכתר, כולם מופיעים, נמצאים, מתגלים בעולם האצילות. זה מה עברנו עד כה. ומה בעל הסולם רוצה לספר לנו עכשיו?

כל ההקדמה הזאת מתחילתה הייתה מחולקת להרבה חלקים, ורק אחר כך בעל הסולם סידר אותה. לפני כן, ההקדמה הזאת בחצייה הייתה מחוברת לחלק א' תע"ס, והחצי השני לחלק ב' תע"ס, וכך הוא רצה לכתוב את ההקדמות לכל החלקים. אבל אחר כך משום מה איחד את זה להקדמה אחת, וכך זה עד היום.

אות קל"ג

"גם יש לדעת, שמה שאמרנו, שאין ענין הבחירה נוהג אלא בזמן הסתר הפנים, כנ"ל ד"ה "וצריכים", אין הכונה, שאחר שזכה להשגחה של גילוי פנים, אין לו עוד שום טורח ויגיעה, בעסק התורה והמצוות, אלא אדרבה, עיקר העבודה בתורה ומצוות כראוי, מתחילה אחר שזכה האדם לתשובה מאהבה, כי רק אז אפשר לו לעסוק בתורה ומצוות באהבה ויראה, כמצווה עלינו." בכל כוח הבינה שנקרא "הארה" ובכל כוח החכמה שנקרא "אהבה". כך בשני כוחות אבא ואמא שהוא משיג, בקשר שמייחד אותם בכוח שלו, הוא מגיע להשפעה שלו לכתר. ""ולא איברי עלמא, אלא לצדיקי גמירי" ["ולא נברא העולם, אלא לצדיקים גמורים"] (ברכות ס"א).

אלא הדבר דומה למלך, שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה. מה עשה, נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה כקטן כגדול, יבא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו. אבל העמיד מעבדיו שומרים רבים, על פתחו של ההיכל, ובכל הדרכים המובילים להיכלו. וציווה אותם להטעות בערמה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המוביל להיכל."

למה הוא עושה כך? הבורא ברא היכל, רצה להזמין לשם את כל האוהבים, ואותם האוהבים הוא רוצה עכשיו לסנן על ידי השוטרים והשומרים, עושה להם "בלגן", כמה מכות וייסורים הם עוברים, תראו מה שהוא עושה, אין לו אפשרות אחרת לבחור? הוא לא יודע מי יהיה נאמן, מי אוהב אותו, ומי לא אוהב?

תלמיד: זה הפוך מהשכל.

אבל לָמה זה כך? למה הבורא דוחה את כולם ורוצה להעביר את בני האדם רק על ידי שוטרים, ומי שיעבור, יעבור? זה ברור, כי אז הוא הנאמן, אז הוא השייך, אז הוא זה שאמת מתאים ומיועד לזה. כן או לא?

תלמיד: רק כך ניתן ליצור את הכלי שבתוכו ניתן יהיה לקבל.

נכון, כי זו יצירת הכלי לקבלת התגמול שבהיכל המלך. איך אתה תבנה את הכלי? זה לא שאתה מוכן מלמטה רק לא נותנים לך לעלות למעלה. אז באמת, באיזה מקום נמצא הצדק? אני רוצה מכל הלב, ואז בא איזה שוטר, נותן לי סתירה, ואני מתגלגל בחזרה לתחתית ההר. אלא אני בכלל הפוך ממה שאני צריך להיות למעלה, בפסגה. אני לא אותו אדם שצריך להיות שם אחר כך.

רק על ידי השוטרים האלה אנחנו כל פעם משתנים, מתאימים את עצמנו יותר ויותר. ודאי שכלפי האגו שלי הם נראים שוטרים, שומרים אכזריים, נוראיים. הבורא הוא האכזר ביותר בין כולם, כי הוא העמיד את השוטרים והשומרים. מי יכול להיות יותר אכזר ממנו? הוא עשה את יצר הרע, ועוד כנגדו עשה כל מיני בעיות.

איך יכול להיות? בראת ילד מסכן ובנוסף לכך, אתה עוד נותן לו מכות? במה אשם התינוק הזה? המחשבות הן כולן לטובתנו, כדי להצדיק אותנו, אבל במה העניין? אפשר לבנות את הכלים הנכונים, רק על ידי קניית התכונות החדשות, שאין בנו מהן כלום.

ולכן הגישה הנכונה מלכתחילה, היא שאתה מפצל את עצמך לשניים. מצד אחד, אתה רואה מה יש לך ברצון לקבל שלך, מסתכל עליו, ומצד שני, מה יש לך ברצון להשפיע שלך, בהידמות לבורא, זה נקרא "כלפי העלייה להר המלך", ואתה צופה מעצמך על שתי הנקודות האלה, או שזה נקרא "מהקו האמצעי". וכלפי הרצון לקבל שלך, הדרך היא אכזרית ואין בה צדק והכל קורה ההפך. וגם כלפי רצון להשפיע אתה לא מוצא הרבה הצדקות והרבה תומכים.

הכל זה ביגיעה, גם כלפי האגו וגם כלפי רכישת הרצון להשפיע. אבל העיקר שאתה מסתכל על שתי הנקודות הללו בצורה נפרדת, מנקודה נפרדת. אתה מתעלה כאילו לכתר, מסתכל כמו הבורא על המכונה הזאת, היא לא שייכת לך, היא שייכת לך רק כדי להידמות לו. תתפוס את עצמך כמו הבורא, בדבקות אליו, ותסתכל על כל היתר, כעל אמצעי.

בצורה כזאת תוכל להצדיק, להבין, לעבור את הדברים האלה למעלה מהדעת. למעלה מהדעת של ההשפעה והקבלה, כי ההשפעה היא כולה מהקבלה.

שאלה: מה זה בדבקות אליו?

"בדבקות אליו" זה שאתה רוצה לא להיות קשור לרצון לקבל, אלא הוא כאמצעי. הרצון לקבל הוא אמצעי, כמו שהתורה היא אמצעי. אתה חייב על ידי התורה להפוך אותו ליצר הטוב, שבו אתה נדבק בבורא.

יוצא כך, בשביל מה אני צריך יצר טוב? כדי להגיע לדבקות. אני לא יודע עכשיו מה זו דבקות, אבל כדי להגיע לדבקות אני צריך משהו שנקרא יצר הטוב. אבל כדי שהיצר הטוב הזה יעזור לי להיות דבוק לבורא, אני צריך להגיע אליו מצד היצר הרע על ידי שימוש בתורה.

זאת אומרת, כל הבריאה היא כדי להגיע לדבקות. לכן תסתכל מנקודת הדבקות שאתה רוצה להשיג, על כל התהליך שעובר עליך. אז אתה תהיה מנותק מלראות את עצמך בתוך הרצון לקבל, בתוך האגו, אתה כל הזמן תשלוט עליו, תראה אותו מהצד, כאמצעי.

לכן כותב לנו רב"ש, שהעיקר זה כל הזמן להעלות גדלות המטרה, גדלות הבורא, גדלות הקבוצה, גדלות החברים, כי זה עוזר לך להסתכל על כל היתר כמו על אמצעי.

שאלה: איך אפשר לראות את עצמי מהצד, או לפצל את עצמי.

לא את עצמי, את האגו שלך.

תלמיד: איך אני עושה זאת אם אני נמצא בתוך האגו?

תצטרך להתעלות ממנו.

תלמיד: אז מה אני עושה אם אני נמצא בתוכו?

תשמע מהחברים איך הם מסתכלים עליך. תנסה להיות איתם, לראות את עצמך מהצד.

תלמיד: אז אני צריך להכניע את עצמי?

תידבק בדעה של הקבוצה, וממנה תסתכל על עצמך. זה לא נעים, אבל זה עוזר. יש כאן פסיכולוגיה, אל תגידו שזה לא אפשרי. מתחילים מפסיכולוגיה פשוטה, ואז מתחילים להוסיף עליה כבר הבחנות רוחניות. אבל זה ממש עניין פסיכולוגי, כל אחד יכול לעשות זאת.

שאלה: בכנס דיברת על כך שאנחנו צריכים ללמוד איך למשוך את האור נכון. האם תוכל לפרט קצת איך אנחנו יכולים ללמוד לעשות זאת?

ההבדל בין המצב שלנו לבין כל המדרגות הרוחניות, שאנחנו יכולים אפילו ממצב שנמצאים בשקר, באגו, להיות בהזמנת המאור. בדרגה רוחנית אתה לא יכול לעשות זאת. בדרגה רוחנית זה פשוט, אתה כבר נמצא בתוך המערכת, יש מצב של כן או לא, לפי הדרגה, לפי המצב, לפי המקום. אנחנו חושבים שהעולם הזה הוא כאילו לרעתנו, הוא דווקא לטובתנו. אנחנו כמו תינוקות יכולים לצעוק, לדרוש בצורה שקרית, ולקבל אפילו שזה שקר.

זה כל העניין של העולם הזה. אני לא רוצה חיבור עם החברים, אני נמצא במצב אגואיסטי, נורמלי, של האגו שלי. אבל אם אני מתחבק איתם, יושב איתם, איכשהו מתחבר איתם, רוצה להגיע כאילו לקשר, ואפילו שהכול בנוי על אגו טוטאלי ואין כלום חוץ ממנו, אז מתוך המאמצים האלה, כמו ילדים שמשחקים בחול, בקוביות, בלגו, מתוך זה אני פתאום מתחיל לקבל שכל, תפיסה, הרגשה. אני מתחיל לגדול, יש לי הבחנות ביד.

והעיקר הוא שבכל זאת אני משחק במשחקים יותר ויותר אמיתיים. חיבור בינינו, איכשהו לוותר, להכניע את עצמי, איכשהו ללמוד, לקרוא, לכוון לאיזה מאור. ואז אני מקבל פתאום חשיבות בהשפעה. פתאום השפעה נעשית דבר חשוב, כנראה שיש בזה משהו. וגם מתוך זה שהעולם סובל עוד קצת, הסבל שלו עוזר לנו לא כל כך להעריך את המצבים האחרים, האגואיסטיים וכן הלאה.

העולם הזה הוא ממש המצאה והוא המיוחד, כל יתר המדרגות הרוחניות זו רק מערכת. כאן בעולם הזה זו הייחודיות. לכן במדרגה הקטנה הזאת, מתגלה כל הבחירה. כל הבחירה, כי העבודה שלנו בעולם הזה היא כל הזמן בבחירה, כי היא מתוך החושך. אחר כך יש דברים אחרים, אלה סוגי בירורים בחיבור, אתה כל הזמן רוכש את המומחיות, מוסיף. אתה מגלה עושר של אופני הבעת המלך, ההתגלות שלו. אבל זה לא כמו שעכשיו.

למה הזמן של מדרגת העולם הזה הוא כל כך ארוך, ממושך, מתיש? כי אחר כך אתה משתמש בכל המדרגה הזאת של העולם הזה, לכל המדרגות. למה רק כל עוד אתה חי בעולם הזה אתה יכול לתקן את כל 125 המדרגות? כי אפילו לתיקון המדרגה האחרונה ביותר אתה חייב להרגיש את עצמך "שמעון מן השוק".

המדרגה הזאת של העולם הזה, המצב הזה שאנחנו מרגישים, הרי זו לא מציאות שאכן קורית ואני נמצא בעולם הזה פיסית, אלא זה מה שמצטייר בי במוחי. אני חייב להרגיש במוחי מציאות כזאת מיוחדת, ניתוק מוחלט, שממנו על ידי כל מיני חיבורים שקריים אני מזמין המאור.

וגם לאותן מדרגות כשאני כבר נמצא באצילות, לא חשוב אילו מדרגות, אני חייב את המדרגה הזאת. בלעדיה לא מתקנים "יש מאין". כי דבקות בבורא לא יכולה להיות אם בכל מדרגה אני לא מוסיף מהנתק בין העולם הזה לכל יתר העולמות.

תלמיד: אבל אתה מתאר את התהליך באופן כל כך מפתה, כך שאני שוב מתאר אותו בתוך האגו שלי.

תהיה באגו, אין בעיה. העיקר תגיע, בדרך אתה תזרוק אותו.

תלמיד: אפילו שכרגע אני רואה את ההשפעה רק כאיזה תענוג עתידי?

כן, תענוג. כמו שאומרים לילדים. אני זוכר שמאוד רציתי רובה אמיתי, רציתי לצאת לצייד. סבא שלי אמר, "אני אקנה לך, אם תסיים את שנת הלימודים עם ציונים לא פחות מתשעים". כך סיימתי את השנה, והוא לא קנה לי את הרובה. התרגזתי, אבל בשנת הלימודים כן השתדלתי ללמוד.

תלמיד: זאת אומרת שזה בסדר שאני רואה כרגע את המטרה כתענוג ואני מתקדם אליה מהמקום הזה. זאת אומרת, זה בסדר לרצות אותה או להשתוקק אליה מתוך המקום הזה.

זו סתם טענה. יש לך הכול, יש לך חברה שבה אתה יכול לממש את הכלי שלך, והאור יתגלה שם, והבורא יתגלה שם. מה עוד אתה צריך? יש לך מערכת, אתה נמצא במשפחה. אתה לא רוצה, אל תעשה. אתה כן רוצה, כן תעשה. אין אפשרות אחרת. יש לך תמיכה מכל העולם, מהמון חברים שלנו שבכל העולם, וגם מהעולם כולו שמראה מיום ליום את האפסיות שלו. אין כאן בעיה, אין לנו על מה להתלונן.

האם אנחנו עד כדי כך אפסיים, שצריכים לגלות לנו כל המערכת הזאת בצורה כזאת שהכול שבור, וחוץ מהדרך הזאת אין כלום? זה רק מראה על אפס כוח ההתנגדות שלי, עד כמה שאני ממש קטן, שפל, אומלל וכלום. בזמנים של בעל הסולם העולם כולו היה מלא בריצה אחרי תענוגים, בהתפתחות של כל מיני טכנולוגיות, מדע, עושר והכול. היום הכול כאילו בא כדי לתמוך בך.

"וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך. אמנם, נידחו בערמת השומרים החרוצים. ורבים מהם התגברו עליהם, עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל. אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר. ומי שהוא שהתקרב אל הפתח, הסיתו אותו והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא."

זאת אומרת, זורקים את האדם, דוחפים אותו, עד לנפילה ממש למטה. וכל פעם שהוא מרגיש למטה, אז מפני שעלה למעלה הוא מרגיש את הלמטה עוד יותר גרוע. וככל שעוד רגע הוא כבר מגיע, אז פתאום מחליק למטה. לזה באמת צריכים כוח התמדה גדול, אף אחד לא מצויד בו, אלא ניתן לקבל אותו רק על ידי הסביבה. כמו אצל מטפסי הרים.

"וכן חזרו ובאו ושבו, ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו, וכן חזרו חלילה כמה ימים ושנים, עד שנלאו מלנסות יותר." אתה יכול לראות סביב ההר, למטה, הרבה גופות. אבל אחר כך מחיים אותן. "ורק הגבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם," את המידה הזאת אסור לשכוח, מידת הסבלנות. לא החכם, ולא החזק, ולא כלום. רק סבלנות. אבל לא סבלנות שאתה יושב ומחכה, אלא סבלנות שאתה מתעקש, עקשנות. "וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה לו."

שאלה: במה תלויה מידת הסבלנות של הקבוצה?

בעולם שלנו סבלנות נקרא שאני מתייחס לתופעות שקורות בצורה פסיבית. בהתקדמות הרוחנית אין דבר כזה. סבלנות וסובלנות ברוחניות נקרא שאני מוכן לסבול, ואני מחפש כוח לעלות למעלה על ידי החיבור המתמיד שלי בקבוצה, וכל הזמן אני עובד רק לזה.

כמו מטפסי הרים שקודם כל לומדים בקורס מיוחד איך להתגבר על כאב, כי הכאבים נוראיים וצריכים לדעת איך לעבוד מעליהם.

שאלה: מה זה הכאב הזה?

בספורט זה כאב פיסי. אם אתה רוצה להגיע להישגים, אתה נתקל בגבול של כאב. וכך בכל ספורט, גם ברכיבה על אופניים. אבל זה בגוף, ואנחנו מדברים על הגוף הפנימי, גם שם אותו דבר. סבלנות נקרא שאתה מוכן לעמוד על כאב, שיסבול הגוף, ומעל הכאב הזה, מעל ההרגשה הזאת, אתה ממשיך לעבוד.

צריכים להסביר קצת יותר איך עושים זאת, להמחיש זאת. אני השתתפתי מעט בריצה, אבל לא הלכתי לכיוון הספורט, ולכן אני לא יכול להסביר, אבל אני מבין זאת מתוך העבודה הרוחנית.

תלמיד: את הסבל של הגוף עוד אפשר לתפוס, אבל סבל פנימי זה משחק אחר לגמרי.

אבל גוף חיצוני דומה לגוף פנימי, גוף בשרי וגוף רוחני. זאת אומרת, גם שם יש מחסום של כאב, אהבה עצמית, אי יכולת להתגבר על הגאווה, על השליטה, על ההכנעה כלפי הקבוצה, לא נותנים לך להתקדם, ואתה חייב לסבול את הדברים האלה. זה סבל פנימי, מנטאלי, רגשי. זה לא סבל פיזי בבשר, למרות שמורגש בבשר, מורגש ממש כך, שהגוף כמו בירידות, בנפילות, שאתה מרגיש כאילו הגוף עצמו כואב, שיש בו אפילו שינויים.

שאלה: אז במה תלוי המקום הזה של האדם, שכל פעם למרות שהוא עדיין מרגיש שהוא לא הגיע, הוא דורך על עצמו ועדיין ממשיך. הוא עדיין ממשיך להחזיק בקבוצה, להמשיך איתם לעבר ההיכל?

זה תלוי בהכנעה שלו, כמה שהכניע את עצמו כלפי הקבוצה. יש פה כמה נתונים. קודם כל זה שורש נשמה. על זה אין מה לדבר, על זה אין בחירה. לכן אם יש, אז יש, ואם לא, אז לא. יש כאלה שחיים בג'ונגל, יש כאלה שחיים בקבוצה הזאת. את זה לא אנחנו בוחרים. אחר כך אפילו כשנמצאים בלימוד יש כאלה שיש להם תכונות כאלה, ויש תכונות אחרות. כל אחד מתוך שורש הנשמה, ולפי שורש הנשמה מידת הניצוץ שיש בו. אבל כל הדברים האלה לא ניתנים לאדם לבחור ולעשות משהו. אנחנו מדברים רק מרגע או ממצב שהוא אחרי כל הנתונים שנולדת איתם, אתה נולדת יפה, אני מכוער. אתה עם משקפיים, ההוא בלי משקפיים. עם כל מיני תכונות. נולדנו וזהו.

זה לא חשוב, כי לצורך הרוחניות כל אחד, אם מממש את עצמו, הוא מגיע לגמר התיקון, זהו. אז השאלה שלי היא רק מה תלוי בי, ועל זה אנחנו מדברים. תלויה בי דרגת הסבלנות, מידת הסבלנות. כי מידת הסבלנות עוזרת לאדם להגיע לגמר התיקון. מהי הסבלנות? סבלנות היא הכוח, כוח ההתמדה שאני רוכש אותו מהחברה, מהספרים, מכל דבר שאני שומע מהמורה, מהספרים. שאני צריך להכניע את עצמי, לקנות כוח מהסביבה. אני חייב להשתדל לעשות זאת. וזה נגד הרבה מכשולים. חיבור בגשמיות, חיבור ברוחניות, באמת להשתדל כל רגע לבדוק כמה אני נמצא איתם בלב פתוח ובהרגשה פתוחה או לא. זו התמדה, זו הסבלנות. וזה עם סבל, כי האגו לגמרי נגד, ולא נותן לך לחשוב לכיוון זה, להתחיל להרגיש.

אתה בורח מזה כמו שאתה לא רוצה לגעת בפצע. ואתה אוטומטית מחזיק את עצמך בתנוחה מסוימת. כמו ילד שלא מבין כלום, אבל הוא מחזיק את עצמו, כמו בהמה קטנה, הוא מחזיק את עצמו כך שלא יכאב לו. כך אנחנו.

שאלה: זה שהתהליך נגד הטבע על זה אין בכלל שאלה. אבל איך אדם מגביר בעצמו את מידת הסבלנות, את העקשנות הזאת כלפי הדרך?

רק על ידי הקבוצה. ועם הקבוצה אתה מגיע ללימוד, עם הקבוצה אתה מגיע לפעולות, אבל קודם כל להיכנס בה, כי שם מתרחשת לך כל פסגת ההר והעלייה עצמה.

3. שאלה: והקבוצה כלפי התפקיד שלה לעולם? איך היא מגבירה את הסבלנות שלה ואת העקשנות שלה לממש את התפקיד?

תעזוב את מה שקורה כלפי העולם. אנחנו מדברים איך אנחנו מטפסים להר המלך. זאת אומרת, למרכז של הקבוצה. הפעולות שלנו כלפי העולם הן משניות. כמו שכותב בעל הסולם, שבמידה שישראל מתקנים את עצמם העולם יתוקן. אנחנו צריכים לדאוג לזה, אנחנו צריכים לפעול כלפי זה, אבל האמת היא שאם אנחנו היינו מחוברים יחד היום, כקבוצה אחת ממש, ומגיעים לדרגה הראשונה של הרוחניות, כל העולם היה כמו צאן אחרינו. לא יותר מזה. אתה רואה מה שקורה.

5. שאלה: אז בשבילנו היכל המלך שאליו מטפסים זה מרכז הקבוצה?

   כן. במרכז הקבוצה, שם פסגת ההר ושם ההיכל. וכשאנחנו עולים להר זה כאילו אנחנו באים למרכז הקבוצה. כתוב, "בתוך עמי אנוכי יושבת".¹

תלמיד: והמסלול לאותו היכל?

המסלול לאותו היכל זה מסלול החיבור.

תלמיד: איך רואים כל הזמן לאן ללכת?

כל הזמן יותר לחיבור, לחיבור, לחיבור, אבל כל אחד מתקדם בשביל אישי לפי התכונות שלו, לפי ההזדמנות שלו. כולם מטפסים, אבל כולנו עוזרים זה לזה. ואני צריך לראות את הקבוצה שנמצאת בפסגת ההר, ואם אני קושר את עצמי אליהם, אז כך אני מתקדם.

שאלה: כשאני מטפס להר, במה אני עוזר לחבר לטפס להר?

אתה מחזיק אותו והוא אותך, בצורה הדדית. אבל קודם כל אתה מסתכל אל הפסגה, ולא שאתה קודח חור, ואז נופל, ומתוך זה שאתה בכל זאת קשור אליהם, אתה גם מוריד אותם. כל התיאורים שלנו הם כאן. אין מה להוסיף על כך.

שאלה: בשני הכנסים האחרונים, ובכלל בכנסים, מורגש שזהו זמן מאוד דחוס ושאתה כאילו עובר בכמה ימים, את מה שאתה עושה בדרך כלל בכמה חודשים.

בריכוז.

תלמיד: כן. מרוכז מאוד, וגם השפעת סביבה מאוד חזקה. כי אתה רואה את הקבוצות מלאות, וגם העבודה במשך הרבה שעות ביחד. ועכשיו, מה הלאה? אני לא שמעתי על שום כנס שמתוכנן בחודשים הקרובים.

אתה רוצה לדעת כבר מהיום?

תלמיד: אני רוצה לדעת, כי שמעתי שאין תכנון לכנס בעתיד הקרוב, וזה מלחיץ.

אנחנו נשתדל להגיע למצב שהכנס יהיה קבוע, אני מבין שהריכוז הזה, במשך כמה ימים בצורה פיזית, מצד אחד זה עוזר. מצד שני, מה כל כך היה בכנס, אנחנו אכלנו בצורה פשוטה, עשו כמה "רכבות" בריקודים, גם לא הרבה, אולי בערבי התרבות היה משהו?

תלמיד: זה המון שעות ביחד.

אז אתם יכולים להיות יחד עוד יותר המון. תהיו עשרים וארבע שעות יחד, מה הבעיה? אני אומר לך, מה שמעת בהפעלות או בסדנאות, או בהרצאות, אפילו לא היו ממש הרצאות אם אפשר כך לומר, הייתה איזו שיחה קצרה ואחר כך סדנה. לא היו הסברים, או שרטוטים מיוחדים. הכול היה כהכנה לסדנה, לא יותר. השאלה שלי אם כך היא, מה היה בכנס, שאתם לא יכולים לעשות יחד לבד? מה אתה צריך יותר? אתה יכול אפילו במשך היום למשך חצי שעה נניח, להתחבר עם כולם, ולתת לכל אחד לדבר, אפילו בטלפון או בשיחת ועידה, להתפעל מכולם ולהיכנס לאותה הרגשה. האם הבעיה היא שבכנס אני נואם מהבמה?

אני לא רוצה לנתק את עצמי לגמרי מזה. כאשר דיברו בכנס בקבוצות, אני ישבתי ושמעתי את קבוצת המיקוד, אני השתתפתי איתם כביכול. אני רוצה להשתתף, אני מקבל מזה התרשמות וגם מכל הקבוצות שבעולם רצוי כך לשמוע.

האם זה הריכוז של שעות רבות, במשך יומיים שלושה?

תלמיד: גם ריכוז הזמן. וגם נראה לי שאם נעשה את זה מדי יום, אז נאבד את הריגוש שבדבר, את החידוש.

זה בטוח.

תלמיד: כי יש בזה משהו מאוד מרענן.

לא מרענן, אלא ההכנה היא טובה כזאת. מפני שאני מכניס את המתח והרוגז וכל הדברים, אבל כמה אני יכול? אני לא אעשה את זה כך. תראו למשל מה שעשיתי עם קבוצת ניו יורק. הם הרגישו פער מאוד גדול בין מה שהיה לפני הכנס, לבין מה שנעשה בכנס. יתר הקבוצות פחות, אבל הם ממש השתנו מאוד. הם כבר הגיעו לכנס בשינוי.

תלמיד: זה בדיוק העניין. שכל הדברים תמיד מגיעים איכשהו מזה שאתה מכוון את זה, ואתה אומר שאנחנו לא עצמאים.

עד שהאדם יוצא לדרגה הרוחנית הראשונה, הוא חייב מורה דרך. אחרת בשביל מה הוא עשוי כך? אחר כך יש לו מורה דרך בצורה אחרת, גם אז יש. לא יכולים לגדול ללא מורה דרך עד גמר התיקון. ושם אתה תתחבר, אל תדאג.

תלמיד: זה בסדר שאתה תמיד קובע את הדבר הבא, וזה לא בא מהרצון של הקבוצה והכלי העולמי שדורשים ממך.

תדרשו. הילדים תמיד דורשים, אז מה? הם דורשים. יש הבדל בין מה שהם דורשים לבין מה שאתה נותן להם. אבל אם דורשים, זה טוב.

שאלה: הנושא שהוזכר בתחילת השיעור ודיברת עליו במהלך הכנסים, הוא החיבור בין הקבוצות. איך אנחנו יכולים להתחיל לעשות את זה מבחינה פרקטית?

אומרים שיש היום תוכנות שאיתן אפשר ממש לחבר בין כל הקבוצות. אני חושב שכמו שאנחנו רואים כאן על המסך, תשע או שתים עשרה קבוצות בבת אחת, עם איזה מתאם שיחבר, כך שכל אחד ידבר לחוד, כאילו שאנחנו מדברים בינינו בשולחן עגול, כל קבוצה כלפי הקבוצות האחרות. אני לא יודע איך לעשות את זה, אבל זה אפשרי.

חייבים להרגיש את האחרים, חייבים. אולי לא תמיד אותן הקבוצות ישתתפו בצורה אקטיבית, אבל נניח השבוע הקבוצות האלה, ובשבוע הבא קבוצות אחרות. כל הקבוצות משתתפות, אבל בצורה אקטיבית אולי בכל פעם כמה מהן. אין לנו קבוצות כאלה שכל הזמן נמצאות על המסך מקדימה, יש כמה כאלה. אז נחליף ביניהן כך שיראו גם את הקבוצות השקטות יותר.

אתם צריכים לחפש בקשר ביניכם, בהתכתבות, איך לעשות את זה. אבל בטוח שבלי הקשר ההדדי, לא הקשר הפורמאלי, אלא קשר הדדי במוחא ובליבא, אנחנו לא נגיע לעוצמת הקשר שיתגלה המאור. כך מתגלים לנו התנאים, זה לא משהו שאני יכול להגיד לך. אי אפשר היום לבודד איזו קבוצה ולהגיד שבתוך הקבוצה הזאת אנחנו עכשיו מגיעים לרוחניות. כי תראה מה קורה בכל העולם, ואנחנו פתאום מגלים אנשים, ואני כבר לא מדבר על כך שחצי מהאנשים במטוס מזהים אותי, או את קבוצת בני ברוך וכן הלאה. לא על זה, אלא בכלל, פתאום מגיעים אנשים מכל מיני מקומות. ואם זה מתגלה, אז זה סימן שאתה חייב לקחת אותם בחשבון. ודאי שבמידה מסוימת, אבל ככה זה.

שאלה: אחד הדברים שהיו שונים בזמן הכנסים זה שאתה לא היית פה, בפתח תקווה. ויש הרגשה שקרית שכשאתה נמצא פה אז הכל בסדר. וזה היה מאוד בולט, כי כשלא היית פה, אז הכל לא היה בסדר. ויש בזה מין האמיתיות וזה דווקא טוב שאנחנו רואים את זה. השאלה היא איך אנחנו לא נרגעים, ומתמלאים בכל החסרונות שגילינו בזמן שלא היית פה?

עכשיו לא נשאר לנו מספיק זמן, רק שתיים שלוש דקות עד לסיום השיעור. כדאי לברר את זה לפני כולם וברצינות, כי אלה דברים שעליהם, כמו שאמרת, אנחנו הולכים, פוסעים ומתקדמים. אז כל דבר שהתגלה זה לטובה, ברור. שום דבר לא מתגלה סתם, וטוב שגיליתם אותו, וצריכים ללמוד. אני מאוד שמח לשמוע את זה. אבל אל תקבלו את זה כך, שזה בסדר גמור וזה חלק מהדרך ואז תעזבו את זה. אלא צריכים דווקא לגלות את כל העומק של זה, ואת כל האופנים שבזה, כדי לתקן. כדי שבפעם הבאה הנפילה תהיה הרבה יותר רצינית, הרבה יותר כואבת והרבה יותר מקדמת.

20. שאלה: בעניין הקשר בין הקבוצות. בכנס בניו ג'רזי, נראה לי שבשיעור הרביעי, אמרת שההתקדמות שלנו לרוחניות תלויה רק בזה. בכך שאנחנו נתחיל לפתח קשר בין הקבוצות. ושעד היום לא התחלנו עבודה רוחנית, ואם באמת נעשה את זה, אז אנחנו יכולים להגיע להשגה תוך מספר חודשים עד מספר שנים. ושאצלך הכול מלובש בפנים בהרגשה, ואין לך לאן לבטא את זה. השאלה שלי היא במה זה תלוי, שאנחנו ניצור בינינו איזה כלי, כדי שאתה תוכל לבטא כלפיו, ותוכל לפתוח לנו עוד יותר את השיטה?

    זה תלוי בהתפתחות שלכם, בקשר ביניכם. רק בקשר ביניכם. שום דבר חוץ מזה.

    תלמיד: מה מתפתח בקשר בינינו בכל פעם?

עד כמה שמתגלה קצת יותר איחוד, מיד אפשר לספר עליו, ברגשות, המחשות, סיפורים והסברים שכליים, כדי לסיים את האיחוד הזה בהבנה, בהרגשה, ובכך שאתם תקבלו את זה, וזה יהיה אצלכם. כדי לעזור לכם לקלוט אותו. המדרגה בכל זאת מתגלה כאשר ההרגשה מסתיימת בהבנה שלה עצמה, בשכל הברור. כשאנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו מרגישים. זה נקרא שאני פותח את השיטה, במידה שאתם מרשים לעצמכם להרגיש יותר איחוד. כי השיטה הזאת היא שיטת האיחוד, ההסבר עליו. תתאחדו קצת יותר, קחו אותי גם לשם, ואז נקבל יותר הסבר. בכך נוכל לכתוב עוד ספרים, עוד מאמרים, וסופסוף נוציא ספר פשוט על שיטת התיקון, לאדם מה-1% ול-99%. הלוואי, אני אשמח אם פעם תכתבו על זה, או שאני אכתוב איתכם.

תלמיד: אם זה עדיין לא ברור לנו בשכל, אותו האיחוד הזה שאנחנו צריכים ליצור בינינו, אז עם מה אנחנו בונים גם בשכל וגם ברגש ומעצבים את אותו איחוד, כדי שהוא יהיה עוד יותר ברור?

תכינו שאלות דרכן נברר גם מצבים שאתם עברתם, וכך נתקדם לסדנה. נפעיל את עצמנו, נכין את עצמנו. אני מבקש גם עצות איך להעביר את הסדנה, איך לעשות אותה, באיזה נושא, ואילו שאלות לבחור. ושאתם גם תלמדו איך לעשות אותה. סדרת שאלות, סדרת מצבים, לפי מה שרב"ש כותב. גדלות הסביבה, הכנעה עצמית, וכן הלאה. אין כאן דברים מיוחדים, רק בכל פעם כלפי נושא אחר. בכנס בליטא הנושא היה "אין עוד מלבדו", עניין הכבדת הלב. ובכנס בניו ג'רזי דיברנו על דברים אחרים. אפשר לקחת כל נושא, ולפי זה ללכת.

(סוף השיעור)

---

1. מלכים ב', פרק ד', י"ג↩