שיעור הקבלה היומי19 נוב׳ 2026(בוקר)

חלק 1 רב"ש. מהו היסוד שהקדושה נבנית עליו. 16 (1988) (מוקלט מתאריך 07.02.2002)

רב"ש. מהו היסוד שהקדושה נבנית עליו. 16 (1988) (מוקלט מתאריך 07.02.2002)

19 נוב׳ 2026

שיעור בוקר 19.11.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 07.02.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/ddx8l0Vs?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך א',  

מאמר "מהו היסוד שהקדושה נבנית עליו"

באמצע, בהמשך המאמר "מהו היסוד שהקדושה נבנית עליו", קראנו כמה דפים ולא גמרנו. היו מאמרים כאלו שהרב'ה היה כותב אותם כמה שבועות, וככה אנחנו קראנו אותם לפי החלקים.

תלמיד: קו ימין נקרא קו אמת, ואומרים בכל זאת שהולכים בקו אמצעי, אז איך להבין את זה?

אמת נקרא "קו ימין". קו אמצעי זה לא אמת, קו אמצעי זה פשרה. פשרה, זאת אומרת אתה יכול להגיד ש"זה נקרא אמת לפי הכוחות שלי לעת עתה", אבל זה לא נקרא אמת לאמיתו. אמת לאמיתו נמצא בקו ימין. אם הייתי יכול ב-100% להידמות לקו ימין עם כל הקו שמאל שלי, זאת הייתה אמת מוחלטת. 

אבל אני לא מסוגל, לכן אני עושה פשרה, ככל שאני מסוגל לעבוד על מנת להשפיע, זה מה שאני עושה, סך הכול.

לכן קו אמצעי זה עדיין תוצאה מהמאמץ ואם קו שמאל לגמרי עובר לקו ימין, ונעשה מהם קו אחד ממש, לא קו אמצעי, אלא חוזרים לקו אחד, כמו שמג' קווים חוזרים לעקודים, לקו אחד, שעולם האצילות עם עולמות בי"ע מתרומם מעל הטבור דא"ק ועולה לעולם השורש, לעולם א"ק, לאינסוף, אז שם זה באמת אמת. מה זאת אומרת שהנברא ללא שום חשבונות ובלי התחשבות במה שיש לו, נכלל בבורא ודומה לו ונעשה כמוהו. זאת באמת אמת. אז הקו האמצעי הוא עדיין תוצאה מהתיקונים.

תלמיד: אז מצב של גמר תיקון הוא בכל זאת שייך ב-100% לקו אמת או לקו ימין?    

גמר התיקון נקרא שקו שמאל וקו ימין נעשים ממש קו אחד, לא אמצעי אלא אחד כמו בא"ק. עד כדי כך הם נעשים כאחד שאחרי זה יש לנו תיקון של ל"ב האבן, שאין קווים בכלל, אלא אותה מלכות דאינסוף, אף על פי שהיא בשטח כמו עיגול, העיגול שלה הוא לא מזה שאין גבול מצד האור, אלא אין גבול מצד הכלי בקבלת הכלי. 

זאת אומרת חוזרים לעיגול. מה זה עיגול? שכל הרצונות מתוקנים במסך, אז שוב הכלי לא מוגבל באף מקום ולאף צד, לא בצורת מרובע שזה נעשה לנו בקו אחד, ולא בצורה משולשת שזה נעשה בצמצום ב', אלא חוזר הכול ל'אין גבול' מטעם שיש מסך על כל התכונות של הנברא. 

תלמיד: יש קו ימין, ויש קו שמאל, ויש קו אמצעי. איזה קווים אתה בונה על ידי הקבוצה ובאיזה קווים צריך עזרה מה'? מתי נכנס הבורא לתמונה?

מתי הבורא נכנס לתמונה? מתי שמרשים לו להיכנס. אני אומר ברצינות. אין דבר כזה "מתי". האדם עושה כל מיני מעשים, בלימוד, בקבוצה, בכל מיני מאמצים, בכל מקום איך שהוא יכול באמת להכריע את עצמו להיות שייך להליכה למטרה. כתוצאה מזה הוא מתחיל להיכנס לחושך. לפעמים נותנים לו אור, קצת הארה. בסך הכול, אחרי תקופת הסתר כפול הוא נכנס לתקופת הסתר אחד. בתקופת הסתר אחד הוא כבר לא שומע מה שאומרים לו, הוא כבר מתחיל בעצמו להבין איך עובדים עליו.

הוא גם רואה קצת את הבורא, איך הוא מסובב לו את כל הדברים, וגם רואה את הטבע שלו, מרגיש את הטבע שלו, עד כמה הוא לא מסכים עם מה שהבורא עושה לו. ולמרות שמצד הקדושה הוא רואה שצריכים לעשות כך וכך, אבל מצדו עצמו הוא רואה שהוא לא מסוגל כך לעשות. זה נקרא "הסתר אחד". 

ואז הוא נמצא תמיד במאבק פנימי, במתח פנימי, מצב מאוד לא נוח, אבל מצב כזה עסיסי, שהוא ממש רואה את שני הצדדים ולא יכול להכריע לצד הקדושה. לפעמים לאיזשהו רגע נותנים לו קצת לחשוב ככה, אבל בדרך כלל לא. בכל זאת, "אין לי ברירה, אני הולך לגנוב", ויודע שזה אסור ובכל זאת עושה. 

אם הוא עושה מאמצים נכונים ורוצה כוחות, ספרים מיד הקדושה ודורש מהקבוצה, מכל דבר, אז איכשהו משתדל להכריע את עצמו, להדביק את עצמו לקו ימין. אבל קו ימין כאן זה שצריך לעשות לא לפי השכל, לא לפי מה שהחיים כביכול אומרים לו מעל זה. מעשה שטות כאילו, לא לפי החשבון הנכון שהוא רואה בחיים. זאת בעיה. 

וככה עובר הרבה זמן עד שבאמת מתרקמת אצלו בפנים כל המרירות מזה שהוא לא מסוגל להתרומם קצת מהבהמיות על פני הרוחניות, הקדושה, האלוהות שהוא רואה. וזה בדברים הפשוטים ביותר ובדברים הגדולים שיכולים להיות. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". בזמן ההכנה, שאתה רואה שהגוף שלך והשכל שלך והבהמיות שלך, כמו שכל העולם אומרים שצריכים כך וכך לעשות, כך וכך לשמור על הכול, ומצד זה, ממש ליד זה אתה רואה שהרוחניות, האלוהות הן לא כך, הן למעלה מזה, אז תדרוך על החשבונות האלו. 

ואדם שעושה מאבקים כאלו, לאט לאט זוכה לזה שהוא בא להחלטה שהוא חייב לבקש עזרה מהבורא. זאת אומרת זה לא נגמר בזה שהוא מצליח, אלא מכל ההצלחות והאכזבות, וככל שמצליח יותר, הוא מגיע למצב שהוא לא מצליח והוא חייב.

וכאן צריכה להיות הדרכה מאוד צמודה, כי אדם יכול לעשות שטויות, הוא יכול ללכת באמונה למטה מהדעת במקום באמונה למעלה מהדעת, ויראה לו שהוא כבר באמת עושה מעשים של צדיק גמור ממש. אז לא לעשות שטויות בחיים הרגילים, במאורעות החיים, לא להתחיל לפזר כסף, או להתחיל לעשות משהו הפוך, או לזרוק את עצמו ממקום עבודה, או לאילו יחסים, כאן צריכים ממש טיפול נמרץ.

אבל לאט לאט מהשמיים מסדרים הכול, ואז מגיע למצב כמו שכתוב כאן, "הצילו", שהוא כבר צועק לבורא, ולא למישהו אחר, ואז מקבל עזרה.

תלמיד: כתוב במאמר שעלינו כל הזמן לחפש עצות איך להשיג גדלות וחשיבות הבורא. איזה עצות? 

אנחנו לומדים שהמציאות שלנו היא רצון לקבל שמשתוקק לתענוגים בכל מיני אופנים. כדי לתקן את הרצון לקבל שיקבל על עצמו התחשבות אחרת, אפשר רק אם הרצון לקבל ירגיש שהוא תלוי במשהו. מה זאת אומרת במשהו? למשל בזה שהוא לא מקבל תענוגים. כי איך מלמדים את האדם? "אתה רוצה משהו? אני לא אתן לך. למה? כי אני לא רוצה לתת לך". אז הוא תלוי בך, ועכשיו אתה יכול להציג לו תנאים, אתה תיתן לו מה שהוא רוצה תמורת מה שאתה רוצה לקבל ממנו.

אני רוצה לחיות, אני רוצה לאכול, בעל הבית או כאלה שיש להם כסף לא ייתנו לי, לכן אין לי ברירה, אני נכנע ומבקש, "אני מוכן לעבוד אצלך כדי שתיתן לי קצת תענוגים". כך מכניעים את הרצון לקבל. אחרת לא הייתי הולך לעבוד, או בכלל משהו לעשות. 

הבורא נסתר. אם הוא היה מגולה, אז זה היה כמו עם כל דבר אחר בחיים, היינו רואים שהוא גדול ואני תלוי בו. ואם אני תלוי בך, אז אני מוריד את הכובע ומכניע את עצמי, "בבקשה תעזור לי" וכן הלאה. הרצון לקבל עובד בצורה פשוטה, כל החשבונות על גאווה וכל מיני דברים, הם בסופו של דבר מתקבצים למה שנקרא "תענוג". תענוג זה או מכסף, או מכבוד, או ממושכלות, או מתאוות בהמיות, לא חשוב ממה, זה בכל זאת תענוג. יש תענוג יותר בסיסי ותענוג יותר נעלה. ככל שהוא יותר קרוב לבהמיות, ליסוד, אז התענוג או הייסורים הם יותר מורגשים בנו.

אם לא תיתן לאיזה פרופסור לאכול, אז הוא ישכח מהמדע שלו ורק יחשוב כל הזמן איך הוא יאכל, אין בעיה. לכן אריסטו אמר, שהבעיה של הפרופסורים של היום שהם רוצים גם לאכול טוב וגם רוצים מדע, ואז תמורת אוכל טוב יכולים לקנות את המדע שלהם. ואז מבקשים ממנו לפתח פצצה, ותמורת אוכל טוב הוא עושה הכול. אם הבורא היה מגולה, אז לא הייתה לנו שום בעיה, היינו רצים אליו לעבוד אצלו, לקבל את הדברים הטובים ביותר, כי בשביל מה לי לעבוד אצל מישהו אחר.

כדי להגיע לעל מנת להשפיע אנחנו צריכים דווקא שהוא יהיה נסתר. אבל מה יש לי מזה שהוא נסתר? על ידי מה אני מחליף את הכוונה לעל מנת להשפיע? אני צריך לקבל ממנו כוח בלי שהוא יתגלה. כי אם הוא יתגלה, אז אני כבר אהיה מכור לתענוג שבא ממנו, ואני צריך להיות מכור לידיעה עצמה, לאידאה, לתכלית, לרעיון עצמו על מנת להשפיע. איך לעשות את זה? אנחנו צריכים, חייבים, להביא את עצמנו למצב שנרצה את זה במקום תענוגים. עד כדי כך שגם אם תביא לי את כל התענוגים, אני אגיד "לא, אני רוצה תיקונים, אני לא רוצה תענוגים". איך אפשר? הרי לרצות תענוגים זה הטבע שלי, איך במקום זה ארצה תיקונים, כוונות על מנת להשפיע? הכוונות האלה הן בכלל בשכל שלי, לא בכלים דקבלה, לכן זה אפשרי רק על ידי ייסורים. 

נותנים לכלים דקבלה ייסורים, עד כדי כך שנמצאים במצב שיותר טוב לא להשתמש בהם, ויחד עם זה נותנים תענוגים וייסורים בכוונה. בעל מנת להשפיע אני מרגיש ייסורים, ובעל מנת לקבל תענוג. על ידי הייסורים גם בכוונות, אני מתחיל לאט לאט לרצות כוונות על מנת להשפיע, ולסבול מהכוונות שלי על מנת לקבל. תראו איזו התהפכות צריכות לעבור שתי המערכות האלה מר ומתוק, אמת ושקר, וזה ממש על ידי דבר שהאדם מבין. ומה הוא מבין? או מכה או סוכריה. 

אז גם במערכת הבהמית, מר ומתוק, וגם במערכת האנושית, אמת ושקר, אנחנו חייבים לעבור דרך התפתחות. הבורא נסתר ובזה הוא עוזר לנו, כי אני יכול לאט לאט לצמצם את המערכת מר ומתוק, ובמערכת אמת ושקר לדרוש רק את האמת, על מנת להשפיע. לכן הסתרה היא דבר הכרחי.

תלמיד: הסתרה היא דבר הכרחי. בגדלות וחשיבות הבורא, מה צריך להיות השכר?

איך אני משנה את הכוונה שלי מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע? איך אני מכריע את עצמי לחשוב כך? על ידי גדלות הבורא. מה נותנת לי גדלות הבורא? הוא גדול, מה אכפת לי אם הוא גדול או קטן, זה נותן לי תענוג? מה זה נקרא גדלות הבורא? שהוא גדול, אני לא יודע אם הוא גדול או קטן. שאני רואה אותו כגדול, מה זה עושה בי, איך אני מתפעל מזה? לאיזה דבר, לאיזו מערכת שלי זה מוסיף? זאת השאלה.

אז מפני שהרצון לקבל בנוי בצורה כזו שהוא בא כתוצאה מהעליון, בקשר שלו עם העליון הוא מרגיש תענוג, ביטחון, ואז הכרת גדלות האלוהות, מפני שזו מדרגה יותר עליונה, בלי שאני מקבל ממנו, יכולה לשמש אצלי כתענוג.

לאדם גדול, אני מביא כוס תה. איך נהניתי להביא לו כוס תה! היום החבר הביא לי כוס תה. הוא שאל, זה מספיק סוכר? זה מספיק שחור? זה מספיק חם? אני באמת הרגשתי שהוא מכבד אותי. אבל מאיפה יש לו כוח לכבד אותי? הרי הוא לא קדוש. הוא מחזיק אותי כגדול. בזה שהוא מביא לי כוס תה, יש לו פרנסה מזה. זה בינינו, הוא לא יודע. הוא מרגיש תענוג. אז אכפת לי מאיפה להרגיש תענוג? אם יש לי הזדמנות לתת כוס תה ולהרגיש תענוג, או יש לי הזדמנות לקחת ממנו עשרה שקלים במקום לתת לו כוס תה ולהרגיש תענוג? אין הבדל.

אז הבורא רוצה להחליף לי את סוג הפרנסה, שבמקום שאני איהנה מהאור שלו בצורה ישירה, שאני אתן ומזה אני אקבל אותו תענוג? מה ההבדל, למה להחליף פרה בחמור? שום דבר, אין הבדל. אם תבדוק את הגוף של החבר, תראה שהגוף שלו קיבל אותה התפעלות, נגיד של עשרה שקלים, אני מצטער שאני כך אומר, נגיד מאה שקל, כמו שהיה מקבל לעצמו. 

ההבדל הוא שזה דבר נצחי, שזה דבר בלתי מוגבל. ועל ידי זה שאדם מקבל תענוגים מזה שהוא משפיע, מעבר לזה יש לו עוד מעמד להיות המשפיע, כמו הבורא. שאת זה אנחנו לא יכולים עכשיו לתאר, מהו המצב הזה, מפני שהוא מעל הטבע שלנו. זה לא שאני נותן ומקבל או סתם מקבל, העניין הוא לעלות לדרגת האלוהות.

תלמיד: אם אני צריך להתבטל לפני הגדול, מאיפה יהיה לי רצון להיות כמוהו, להתבטל בפניו?

מזה שאתה מתבטל לגדול לא יהיה לך רצון להיות כמוהו, זה נכון, אנחנו רואים כך בעולם הזה. אם אתה משתוקק לתענוגים, אתה מתבטל אליו, מקבל ממנו תענוגים ושלום על ישראל. מה אכפת לך ממנו בכלל? אתה מתבטל כי זה אמצעי.

אבל אם אתה מתבטל מפני שאתה רוצה שיהיה לו טוב, אז אתה מתחיל ללמוד אותו, אתה מתחיל להכיר אותו. "דע את אלוהי אביך ועבדהו", אתה חייב לדעת את החסרונות שלו. כשאתה מתחיל לדעת את החסרונות שלו, לקלוט את החסרונות שלו, אתה קולט חסרונות דלהשפיע, אתה כבר הופך להיות מישהו אחר. אתה כבר נכלל מרצונות שלו להשפיע ממש. אתה כבר מחליף את התוכנה שלך ממש פנימית.

אני נותן ונותן כדי לקבל ולקבל. זה בסדר גמור. כך זה בעולם הזה, נכון. אבל אם אני כדי לתת, צריך לדעת מה חסר לו? ואני מתחיל להתקשר אליו דווקא, אז מה חסר לו? מה הוא רוצה? הוא רוצה שיהיה לי טוב. הוא רוצה לתת לי ככה, אני מתקשר לחיסרון שלו דלהשפיע. יוצא שאני בזה קונה ממנו כלים חדשים, ממש דלהשפיע. מזה אני קונה טבע אחר.

תלמיד: ואיך זה מפתח בי את הכלים האלה? הוא מתקשר רק לכלים האלה של העליון.

זה נקרא שאנחנו קונים ט' ראשונות, שהם ממש מצטרפים אליי. בלי זה אני רק הנקודה השחורה של המלכות. אני רוכש ט' ראשונות, וכשיש לי ט' ראשונות עם המלכות, אז אני יכול להיות כמוהו. 

תלמיד: לא כל כך ברור לי. 

זה לא יכול להיות ברור, בשביל זה צריכים לעבור מחסום. זה קריעת ים סוף, זה נס. כל עוד לא נכנסים לטבע שני לא יכולים להבין אותו בכל זאת. כל המילים שלי זה סתם, כדי לשכך את האוזן. 

תלמיד: אם מנתינה לגדול הגוף מקבל תענוג, אז למה הרצון לקבל כל כך מתנגד לזה? למה הוא מעדיף בכל זאת לקבל ולא לתת? אם מנתינה לגדול הוא מרגיש אותו תענוג באותה מידה כמו מקבלה לעצמי, אז למה יש פה קושי?

נתינה לגדול נותנת תענוג בלתי מוגבל. הבעיה היא שאין לידך גדולים, אתה מרגיש את עצמך גדול, זה הכול. אם היית מרגיש מישהו גדול. מה זה נקרא גדול? גדול נקרא שהוא יכול בהבנה, בהרגשה שלך למלא אותך. זה נקרא גדול.

מה זה נקרא גדול? מדרגה יותר עליונה, שאם אתה נדבק אליה, אז טוב לך. זה נקרא גדול. תן למיליארדי אנשים הרגשה כזו, תראה איך שהם יידבקו במישהו ויהיו מהופנטים, רק להיות שייכים לו, רק להיות דבוקים בו. כי בזה הם ממלאים את הרגשת הביטחון שלהם, של שלווה, של העתיד, של היום, הכול מובטח, הכול טוב, הכול יפה. כמו גוזלים תחת כנפי האימא, הם יושבים והיא עם הכנפיים יושבת מעליהם, והם לא צריכים יותר כלום, זה טבעי. הבעיה היא כשהם גדלים.

בגלל זה עמך ישראל מסכן. היה בן גוריון, אדם גדול, אז לפחות כמו בן גוריון. גם מה שעשו ממנו אחר כך זו בושה. אין כאלה, ומי שאתה חושב שהוא גדול, אתה רואה, הוא נעשה בלון נפוח. 

תלמיד: גדול, זה בהרגשה הלא מתוקנת שלי. איך להתכלל בתכונה של הגדול?

אנשים שיוצאים ממחנה עבודה נגיד מסיביר, הם רוצים להישאר שם, לא רוצים לצאת החוצה. בשביל מה לי לצאת החוצה? אני יודע, יש כאן עבודה, יש כאן משטר, אני תחת המשטר הזה, נדבק בגדול, מקבל את החתיכה שלי. אנשים גדולים כך מרגישים, לא סתם כאלו שלא יודעים שום דבר בחיים, אלא גדולים, ונשארים שם במקום. הם יכולים לצאת, להיות חופשיים. יש לך מיליוני קילומטרים שאתה יכול ללכת, יש לך איפה לחיות. הוא לא רוצה, רוצה להישאר כאן.

מדרגה גדולה, לא חשוב במה היא שולטת או במה היא טובה או רעה, אם באמת מקבלים אותה כגדולה, זה לפי הטבע, מפני שאנחנו תוצאה מהשורש. לכן הרגשת השורש אוטומטית מביאה לנו את התכונות שלו.

תלמיד: מה ההבדל בין גדלות הבורא לגדלות החבר?

גדלות החבר, זה אם אתה עושה אותו גדול, אז הוא כבר לא חבר, הוא כבר רב. כל גדול ממך נקרא רב. זה יכול להיות בורא, זה יכול להיות מורה. זה יכול להיות חבר, זה יכול להיות, לא חשוב מי, מי שאתה בוחר שהוא גדול. מי שבחרת.

תלמיד: אנחנו למדנו פה במאמר שהיה ריב בין רועי יצחק ורועי גרר, שזה רצון לקבל ורצון להשפיע. ולפני זה היה מאמר של "ויתרוצצו בנים בקרבה", שגם היה כביכול אותו דבר. אלה הבחנות אחרות?

לא, אני לא יכול עכשיו להיכנס לזה. אני רק רוצה להגיד דבר אחד, אני רואה מכל האנשים שיושבים כאן, מי שעושה עבודה טובה זה החבר שלנו. הוא יושב וצוחק, מצחיק את כולם. אולי כולם רק מתרגזים מזה ולא רוצים להסתכל על הפנים שלו, "מה הוא עושה לנו פרצופים, תראה מה שהוא עושה". אבל אל תסתכלו על זה כך שאתם מחליטים מקודם איך אתם רוצים לקבל את אור פניו, אלא תראו איזו עבודה הוא עושה כדי לעורר מישהו אחר, מצליח או לא מצליח, זה דבר אחר. הוא רוצה לעורר בכם מצב רוח טוב והרגשה טובה ויחס טוב למה שאתם שומעים ממנו. הוא משתדל. אם הוא לא יודע עוד לעשות את זה טוב, או שזה תלוי בנו, זה משהו אחר, אבל הוא משתדל. 

ולא ראיתי כאן אף פרצוף אחר שצוחק, ששמח מזה שהוא יושב ונתנו לו מהשמיים כזו זכות לשבת וללמוד ולשמוע כאלה דברים. אני לא ראיתי כאן. אני רואה אנשים דפוקים, מסכנים שממש אספו אותם, הרימו מהמיטה, הביאו אותם לכאן, הם ממש סובלים. זה לא מה שאנחנו דיברנו שצריכים לעשות אחד כלפי השני, מזה אתם לא מעוררים שום דבר. אחר כך אתם שואלים, מה יש לנו לעשות, מה אנחנו צריכים לעשות?

בגלל זה אני אומר, אם אתם לא יכולים כבר ביחד להחליט, אז אולי כל אחד שיתפזר לפינה ויישב בשקט ויתחיל לחשוב באמת מה דורשים ממנו. אולי אתם מדברים יותר מדי ולא מספיקים לחשוב על מה שאתם מדברים. צריכים באיזו צורה לעשות כך. ואז לא תהיה שאלה על מה לדבר בישיבת חברים, מאיפה ניקח עוד חומר, מאיפה עוד לעשות. מה זה עוד לעשות?

תלמיד: אתה אמרת שבזה שמשרתים את הבורא, את העבודה לאט לאט אנחנו רוכשים את הכלים שלו, כי עכשיו, אם אני עושה עבודה כזאת עם החבר, איך אני יכול לדרוש ממנו?

אם אנחנו משרתים את הבורא, אז אנחנו מקבלים ממנו את הגדלות שלו, זאת אומרת את התכונות שלו. אם אני משרת את החבר, איזה תכונות אני יכול לקבל מהחבר, הרי הוא דפוק כמוני. כך אתה חושב בזמן שאתה הולך לשרת אותו? אז הוא לא יותר גדול ממך. ואם אתה חושב שהוא יותר גדול ממך וכדאי לך לשרת אותו, אז בדיוק אותה חשיבות ששמת עליו, ובזה הוא גדול ממך, אותה תכונה אתה תרכוש. 

נגיד שאני חושב עליך שאתה יותר ישר ממני. אני גונב מעל 100 שקל, עד 100 שקל אני לא גונב, ואתה גונב רק מעל 1000 שקל, עד 1000 שקל לא. זו גדלות, אני אומר ברצינות, זו גדלות. אם אני חושב על זה טוב, אז אני רואה את זה כדבר גדול. לכל אחד יש גבול. הגבול שלך הוא פי 10 מהגבול שלי, זה לא צחוק. אני אומר לכם, אתם עוד תראו מה ההבדל בין הרמות אצל כל אחד ואחד, בכל דבר ודבר, עד כמה זה מאוד מאוד חשוב ומכריע. 

אני רוצה להידבק אליך כדי לקבל ממך את התכונה הזאת, איך אפשר עד 1000 שקל להתאפק ולא לגנוב. זאת אומרת, לחשוב על הבורא עוד פי 10 זמן, לחשוב על הרוחניות להיות מסור לזה פי 10. בכל דבר אתה יכול להגיד מה זה פי 10, אתה יודע מה זה? אז אם אני חושב שאתה כזה, אני לא בודק אותך, אלא נראה לי שזה כך, אני עשיתי אותך גדול בזה בעיניי, אז אני כבר מתחיל לקנות את התכונה הזאת, אם היא נמצאת בך או לא נמצאת. 

אתה לא צריך לבוא וללמד אותי, "אתה יודע מה, אני אלמד אותך איך לא לגנוב עד 1000 שקל", לא. אני לא צריך ממך את הלימוד, אלא ככל שאני בעצמי מתאר לעצמי אותך גדול, את הגודל הזה אני קונה. יכול להיות שאתה שקרן וגונב, ומה שאתה רואה אתה לוקח, לא חשוב. 

תלמיד: אני לא עובד עם הבורא, אני עובד עם משהו אמיתי.

כך אתה עובד גם עם הבורא מפני שאתה לא רואה אותו. אתה עובד ככה עם החבר ועם הבורא ועם מי שאתה יכול, אחרי זה אתה מגיע למצב שאתה אומר, "אתה חייב להראות לי את גדלותך". למה? אולי באופן הזה שאני אעשה עם החבר אני אעשה עם הבורא, וכל הזמן אדמיין כמה הוא גדול כזה וכזה? לא. בזה לא תקנה את התכונה על מנת להשפיע. על מנת להשפיע לא תקנה, כמו שמחבר אתה לא יכול לקנות תכונה על מנת להשפיע.

זה שאתה לא הולך לגנוב עכשיו עד אלף שקל במקום עד מאה שקל, זה נקרא שקיבלת תכונות דהשפעה? חס ושלום. החשבון שלך השתנה, הרוחניות יותר גדולה מהגשמיות, כדאי לי יותר להרוויח מהרוחניות במקום להרוויח מהגשמיות. עשית הערכה אחרת. כדאי לך לעבוד כאן במקום שם, הפרנסה יותר טובה, הלא לשמה יותר גדול. 

אבל כדי לעבור מלא לשמה ללשמה אתה חייב שהוא יתגלה, באמת לקנות תכונה שלו ולא מה שאתה מדמיין. כי אתה יכול לדמיין רק מתוך הרצון לקבל שלך, זה יהיה תמיד לא לשמה, זה יהיה תמיד רצון לקבל. 

תלמיד: למה יהיה לי חיסרון שיתגלה?

למה יהיה לך רצון שיתגלה? כי אתה תרגיש על ידי האור המקיף שבא אליך שמה שיש לך הוא לא אמיתי, שזה לא לשמה, שזה על מנת לקבל. האור המקיף ייתן לך בנוסף ללא לשמה שלך חיים דקדושה, שתרצה בכל זאת לעשות משהו שיהיה לגמרי מנותק מעצמך. זו תכונה שהאור נותן, את זה אדם לא מרגיש. 

תלמיד: אדם שנמצא בייסורים ומקבל מכות הוא תמיד מרגיש את גדלות הבורא, כשהוא יוצא מהמצב הזה הוא בדרך כלל מאבד את התחושה. איך אפשר לשמור במעבר הזה שאתה נכנס לתקופה יותר טובה?

אדם נמצא בייסורים, במכות, ויחד עם זה הוא מרגיש את גדלות הבורא, או לא?

תלמיד: מרגיש.

מרגיש? יכול להיות שלא מרגיש, אני שואל אותך. 

תלמיד: מרגיש. 

במקרה שלך אתה רוצה לומר שיחד עם המכות הוא מרגיש את גדלות הבורא ושזה בא לו מהבורא. מה אתה שואל?

תלמיד: כשהוא יוצא מזה והמצב משתפר, הוא כביכול שוכח אותו.

קודם כל אנחנו צריכים להבין, שאנחנו לא שוכחים ואנחנו לא זוכרים, ואנחנו שום דבר לא עושים, אלא נותנים לנו במוחא ובליבא נתונים מלמעלה. אז אני שואל אותך, איך אתה מצייר את המכונה הזאת שנקראת "אדם"? מה נמצא בו? מה הכנסת בו? איזה צינורות חיברת? האם הוא מרגיש עכשיו בלב רע, מכות, ומרגיש במוח שיש בורא או אין בורא? אם יש בורא, אז הוא קיבל את שתי ההזנות האלה.

אחר כך הוא עובר למצב אחר, מנתקים ממנו איזה קו והוא מרגיש רק טוב נניח, בלי להרגיש שיש גם בורא. אז מה אתה רוצה לומר? מה הוא רוצה להבדיל בין המצב הזה שנתנו למערכת הזאת שנקראת אדם הרגשת ייסורים והרגשת הבורא, לעומת מצב אחר שנתנו למערכת הזאת רק הרגשת הטוב במקום ייסורים? מה על ידי זה רוצים מהשמיים שהאדם ירגיש, איזה הבחנות הוא יעשה?

תלמיד: כן.

מה יוצא לו אם הוא מנקה את זה מזה, משווה זה עם זה? הנתונים האלה לא מספיקים כי אין לו עם מה להשוות. עם מה הוא משווה? אפשר להגיד, "שקודם הרגשתי ייסורים ביחד עם זה הרגשתי בורא, עכשיו אני מרגיש טוב ולא מרגיש את הבורא, טוב לא להרגיש את הבורא". האם יכולה להיות תוצאה כזאת? תלוי עם מה הוא משווה ואתה לא נותן לי מספיק נתונים. אנחנו נלמד קיברנטיקה.

אני אומר ברצינות, המערכות הגופניות עובדות בצורה פשוטה מאוד, אם אתה מתחיל לחלק את זה בצורה מדעית מה מכניסים לתוך האדם ואיפה, ומשווה את המצבים, אתה רואה מה חסר לו. 

תלמיד: אם הדרך הכי טובה, הנכונה להגיע לגדלות הבורא זה על ידי גדלות החבר, אם כך אני יכול להגיע בקבוצה להתייחס לכולם בצורה שווה?

אתה לא צריך בקבוצה להגיע לגדלות החבר, מאיפה אתה תתחיל להכיר בגדלות? מאיפה אתה מכיר בכלל מישהו בקבוצה? אתה צריך לדמיין לעצמך שהחבר שלך הוא גדול, וכך לדמיין כל אחד ואחד. אתה לא יכול בצורה אמיתית לשקול שום דבר. אם אתה תלך לפי השכל שלך ולפי הרגש שלך, כולם אפס אפסים בכלל, מי ישנו כאן בכלל, אין אדם כאן. 

כך אתה מתייחס לכל העולם, כי זה האני של האדם, זה חלק אלוה ממעל האני שבנו בגלל שהאדם מרגיש את עצמו יחיד. ובכלל מי זה כל העולם? אני כל הזמן חולם חלומות שאני הולך לטייל בכל העולם ואין אף אחד. אני נכנס לעיר גדולה מאוד ואין אף אחד. נכנס לחנות, מטייל ובכלל אני לבד - זה בעצם האדם. אז איך אני יכול להרגיש פעם שמישהו גדול ממני? אפילו הבורא לא גדול ממני, אלא אני מוכן לחשוב שהוא גדול בתנאי שהוא ייתן לי. זה האני שבנו וזה היסוד היחיד שלא משתנה. הוא ישתנה רק אחר כך בגמר התיקון, זה ל"ב האבן.

אז לדמיין איזה חבר, מישהו לידי שהוא יותר גדול? לפעמים אני רואה שהוא באמת גדול, אבל כשאני אומר את זה ככה, זה מיד מביא לי בעיה, איפה אני כאן. או אני חייב להדביק את עצמי אליו, ואז כאילו זה שייך אליו וזה שלי גם. או באיזו צורה להוריד אותו, שיש לי משהו אחר יותר גדול ממנו וכן הלאה.

זאת אומרת, העבודה על גדלות החבר היא עבודה, וככל שתדמיין אותו גדול, אתה תתפעל מהדמיון שלך. בגלל זה אני אומר שצריכים לשחק אחד כלפי השני, וחוץ מהמשחק הפנימי שאתה צריך לעשות שכולם גדולים ואני קטן, גם תעשה משחק חיצוני אחד כלפי השני, שכולם יתפעלו ממך ואז על ידי זה, ההתפעלות שלהם תחזור אליך ואתה תקבל את זה באמת, כי מה שאתה מרגיש מהאחרים הגוף שלך מזה מתפעל. 

אתה רואה מה מראים היום בטלוויזיה מהבוקר עד הלילה כל מיני בדיחות, כל מיני דברים כאלה ולמה? כי העם דפוק לגמרי. איבד הווה ובעתיד אין שום דבר. כל היום מהבוקר עד הלילה אם אתה שומע את האמת, אלה רק צרות. במקום זה תראה תוכניות בידור, בידור, ובידור וכך האנשים קצת מחזיקים, הפסיכולוגים מבינים את זה ועובדים על השקר הזה. 

תשאל את החבר התסריטאי על הוליווד וכל הדברים האלה. הוא סיפר פעם שבזמן הנפילה, הדפרסיה בארצות הברית בשנת 1930 אנשים במקום לקנות לחם קנו כרטיס לקולנוע לראות איזשהו סרט ועל מה הסרט? אל איזה עשיר שמסתובב עם עשירה, ואיך הם עושים חיים ומבלים. וכל אחד בשעתיים האלה מרגיש שהוא שבע, שהוא טוב, ושהוא גם כזה. 

מזה אדם חי, מִשֶּׁקֶר. אז למה אתה לא רוצה להשתמש בזה? כי אתה איש אמיתי? אתה לא יכול? אם תשתמש בזה בתבונה, אז אתה תתייחס כאדם לבהמה שלך, מלמעלה למטה. תסתכל על עצמך כך, "יש לי בהמה והבהמה הזאת מייסרת לי את החיים, איך אני יכול לעשות כך שהבהמה הזאת תשמש ותשרת אותי? אז אין לי ברירה אני חייב להאכיל אותה בשקרים, כמו הגזר לפני הארנבת, או כמו שעושים עם כלבים ששמים לפניהם ארנבת.

ואז אתה מבין שאת זה אתה חייב לעשות לגוף שלך. אז למה אתם לא עושים? "אין לנו על מה לדבר, בשביל מה אנחנו מתאספים, אני לא יודע על מה". כך דיברנו?

תלמיד: אז הדמיון זה הכלי היחיד שאנחנו יכולים להשתמש בו.

בטח. לא דמיון, זה נקרא יחס רציני, הנכון, הבוגר לגוף הבהמי, לבהמה, איך ממש לאלף אותו.

(סוף השיעור)