שיעור בוקר 08.03.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא – הכול מושג בכוח התפילה

קטעים נבחרים מן המקורות

אנחנו עוד לא יכולים לעזוב את הנושא הזה, זה נושא מאוד חשוב ועיקרי. אנחנו רואים בעולם הזה, "אני רעב", אז אני מתחיל לאכול, ואז הרעבון פוחת והתיאבון פוחת והתענוג פוחת לאט לאט ואז אני נשאר ריק, באפס, וככה זה בכל דבר.

אנחנו שומעים הרבה טענות מאחד לשני שהחיבור, ההשתוקקות, האהבה נעלמים. בהתחלה כשנפגשים למשל בחור ובחורה יש ביניהם איזו משיכה, ואחר כך זה הופך להיות להרגל ונעלם. יש הרגל שנעשה טבע שני, אבל זו לא אותה השתוקקות, אותו הרצון ואותו התענוג שהם יכולים ליהנות זה מזה. אותו דבר בכל דבר, מקבלת מזון ועד כל דבר אחר. הרגל או מילוי הם ממש מפיגים טעם. הטעם נעלם, ההרגשה לחיבור נעלמת, אין לזה כבר צורך, זה מה שקורה לנו בגשמיות, ובסופו של דבר זה גורם למוות.

החיים הרוחניים הם נצחיים ושלמים בגלל שאנחנו עוד לפני שנכנסים לפעולות רוחניות, לומדים איך לשמור עליהם שהם יהיו נצחיים ושלמים. הרצון שלנו הוא לא נעלם אלא הוא רק גדל, ואנחנו מבינים עד כמה זה חשוב. ודווקא בדאגה לרצון, כמה שיהיה יותר גדול וכמה שיהיה יותר מורכב, על זה אנחנו צריכים כל הזמן לעמוד. ולכן ההתקדמות ברוחניות היא עד כמה שאנחנו מרכיבים רצון יותר מסובך, משובח, מורכב, שיותר ויותר יכלול בתוכו מכל ההבחנות שהבורא הכין לנו בשבירת האדם הראשון. ואנחנו יכולים כך להחזיק את אותו רצון שאנחנו מרכיבים, ואנחנו לא רוצים לאבד אף חלק ממנו. ודווקא מתוך זה שאנחנו דואגים לכל הרצונות שיהיו קיימים, שיחזיקו זה את זה, שהם יגדלו דווקא בהבחנות ביניהם, בזה אנחנו מגיעים לנרנח"י האמיתי השלם שבגמר התיקון.

זאת אומרת כל ההבדל בין גשמיות לרוחניות, שבגשמיות כשאנחנו עושים פעולות בעל מנת לקבל אז המילוי מכבה את החיסרון, וברוחניות אנחנו לומדים איך על ידי קבלת התענוג רק להגדיל את החיסרון עוד ועוד יותר ויותר. לכן "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" כבר מקבל כאן ברוחניות צורה אחרת, חשיבות, דרגה אחרת. ואנחנו מתחילים להסתכל על החיסרון כמו על העיקר ולא על המילוי כעיקר, אלא על החיסרון, כי בהגדלת החיסרון, בלסדר אותו נכון, לייצב אותו נכון בזה תלוי המילוי. ולכן לאו דווקא שאני אקבל ואקבל מילוי לתוך החיסרון, אלא אני נהנה מהחיסרון עצמו שהוא גדל ונשאר ויש לי השתוקקות לזה, ואני הולך ועוד ועוד מגדיל אותו.

לכן, העבודה היא אחרת. אני לא דואג למלא את החיסרון, כי המילוי נמצא בצורה אינסופית באור העליון הממלא את כל המציאות, אלא אני דואג רק לחיסרון שיהיה לי כל פעם נכון וכמה שיותר גדול ויגדל. לכן התפילות, הבקשות, ההודיות לבורא, כל מה שאנחנו יכולים לכוון אליו ולהעלות אליו, בשבילינו זה החשוב. כי בזה אנחנו מודדים את המצב שלנו, את המילוי שלנו, שבאמת אני נהנה מהחיסרון שיש לי. גם מהעולם הגשמי שלנו אנחנו זוכרים, שכשהיינו צעירים והיינו מתלהבים מאהבה למישהו, אז נהנינו מזה שיש לנו את האהבה הזאת, את הנטייה הזאת, את החיסרון הזה, ולא מהמילוי. מילוי הוא בא והולך ונשאר אחריו מקום ריק, אלא דווקא השתוקקות היא יכולה למלאות את הכלי ואותו אנחנו זוכרים אחר כך.

אם אנחנו רואים את כל היצירות שאנחנו עושים בציור, במוסיקה, בספרות, בכל דבר, בכול מדובר על חיסרון, על השתוקקות, על התפילה בקיצור. ולכן אנחנו צריכים לשים לב שאומנם אנחנו עדיין אתכם נמצאים במצב שאולי משתוקקים למילוים, אבל המילוי האמיתי הוא מזה שאנחנו נמשכים למי שאנחנו אוהבים, ודווקא המשיכה הזאת, הנטייה הזאת, שאני עורג לזה, זה בעצם המילוי האמיתי. זה כתוב בהרבה מקומות אנחנו עוד נמצא אותם.

לכן אנחנו עוד לא גמרנו את עניין התפילה, העלאת מ"ן, והכול מושג בכוח התפילה. אנחנו צריכים לייצב נכון את היחס שלנו למילוי, לאיזה סוג מילוי, שהמילוי הזה לא יכבה את החיסרון אחרת אנחנו נשארים ריקים. אלא דווקא המילוי שמגיע הוא חי בתוך החיסרון ורק מגדיל אותו עוד יותר ויותר, וזה סימן שנמצאים ברוחניות. זאת אומרת רק בהשפעה ממני החוצה, בנטייה הזאת, אני לא מכבה את המילוי אלא עוד בונה מקום להגדיל אותו, להגביר אותו. יש בזה הרבה דברים אנחנו עוד נלמד. לאט לאט אנחנו נייצב את החיסרון שלנו נכון, ובהתאם לזה נגלה איך הבורא הכין לנו את הכלים האלו כדי להגיע למילוי הרוחני.

רוחניות היא לא נעלמת היא נצחית, לכן אנחנו צריכים להכין רצון שגם הוא יהיה נצחי. כדי לקבל מילוי נצחי צריך להיות חיסרון נצחי. וחיסרון נצחי זה שתמיד הוא נשאר ורק גדל בהשתוקקות למילוי. והמילוי הוא לא יכול להיות אגואיסטי כי הוא מייד מכבה את החיסרון, אלא הוא צריך להיות בהתאם לחיסרון, כי מילוי וחיסרון הם הולכים יחד ועוד מגדילים ומגדילים זה את זה. לכן רוחניות היא נצחית, ולא כמו שבעולם הזה כל הדברים האלו מכבים זה את זה ונגמרים, שהחיסרון נכבה על ידי המילוי, ואז גם זה נעלם וגם זה נעלם ולא נשאר גם מהחיסרון וגם מהמילוי שום דבר. נלמד איך אנחנו נגיע לחיסרון נצחי, למילוי נצחי, לחיים נצחיים.

שאלה: איך אנחנו יכולים להגיע לרצון הנצחי הזה ולשמור עליו בתוך העשירייה?

את זה אנחנו נלמד.

קריין: באגרת י"ט, בעל הסולם כותב כך.

"שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל". כלומר, שבשעת הכנה נראה החן והיופי לעיקר השלימות, שאחר זה הוא משתוקק וכוסף, אולם בעת התיקון, "שימלא הארץ דעה את ה'", אז, עולם הפוך ראיתי, כי רק היראה והגעגועים הם עיקר השלימות הנכסף להם, ומרגישים שבזמן הכנה היו משקרים בעצמם, והבן זאת."

(בעל הסולם, אגרת י"ט)

זה העיקר, מזה האדם נהנה. אנחנו נמצאים בחיפוש מצב איך אני יכול למלא את עצמי. אבל לאט לאט על ידי העבודה שלנו ועל ידי המאור המחזיר למוטב במיוחד, אנחנו מקבלים שינוי כיוון, ואני מתחיל לחשוב על הבורא, איך אני דווקא ממלא אותו ולא ממלא את עצמי. לאט לאט זה קורה על ידי המאור המחזיר למוטב. יוצא, שבהתחלה הייתי כל הזמן רץ למלא את עצמי, משתוקק לכל מיני מילויים, הבנה, הרגשה שתתלבש בי ותהיה בי. לאט לאט אני מתחיל לשנות את כיוון ההשתוקקות שלי, איך אני ממלא את הבורא, איך אני נותן לו נחת רוח. בצורה כזאת אני מגיע למצב שזו בעצם המטרה שלי, הכוונה שלי, התענוג שלי. ואז מגיעים למצב שבאמת ההשפעה היא המילוי.

מה שאני מסוגל לגרום לזולת, שזה וודאי דרך העשירייה ואחר כך דרך כל האנושות, כמה שאנחנו יכולים להוציא מעצמנו החוצה ולראות איך נהנים כל הכלי העולמי, וגם הבורא שהוא בעצם העומד אחריו, זה בעצם הופך להיות התענוג שלי. לכן התענוג הזה יכול רק לגדול והוא תלוי בי ולא באף אחד אחר, כי האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, כל הכלי שבור ומוכן לפעולה שלי, ואז רק השתוקקות לגרום לתענוג מחוצה לי, את זה אני רואה כמילוי שלי. ולא צריכים חוץ מזה שום דבר. ואז האדם המגיע לזה וגורם לזה, הוא מגיע לנצחיות בעצמו.

שאלה: איפה התענוג הזה של לחיות בחיסרון תמידי? אנחנו מתפללים ונהיים בעלי חיסרון גדול יותר, אז צריך להיות איזה מילוי בתוך החיסרון הזה, איפה הוא מתחבא? אמרת שזה משהו שקשור להשפעה, תוכל להסביר שוב? אני לא ממש מבין את זה.

לשם זה נעשתה שבירת הכלי דאדם הראשון. הבורא שבר את הכלי הזה, שאנחנו יכולים להיות בשבירה תמידית ובחיבור תמידי. אנחנו עוד נדבר מה זה נקרא "גמר התיקון". כי כשאנחנו מחברים את כל הדברים האלה יחד, יכול להיות שבזה הכול נגמר, אז איפה ההשתוקקות שלי לחבר אותם ולמלא אותם זה עם זה וזה עם זה. אלא מה, אם הכול הופך להיות למושג אחד, משהו כאן נפסק ולא יהיה לי מקום עבודה, לא יהיה לי מקום מילוי. כי אני מתמלא רק מזה שאני גורם לחיבור, גורם להם למילוי, ודרכם אני גורם לבורא תענוג. כי מה תיתן לו, הוא שלם, הוא נהנה רק מזה שכל אחד מאיתנו מתקן את הכלים מצידו. כל אחד מבחינתו מתקן את כל הכלי הכללי של אדם הראשון, לכול אחד מאיתנו יש נקודה שבלב והוא מהנקודה הזו מתקן את הכלי. יוצא שכל אחד מאיתנו בזה גורם תענוג לבורא. אם הכלי נגמר אז מה קורה?

אנחנו צריכים עוד להבין מה זה נקרא "תיקון שלם", מה זה נקרא "גמר תיקון", והאם בזה אנחנו מגיעים לכלי שלם, לכלי אחד ואור אחד וכן הלאה, מה הם המושגים האלה. זה עוד קצת רחוק לנו להבין את זה בצורה נכונה, אבל רק כדי שזה יהיה לנו בכל זאת כשאלה. כי בסך הכול כל המילויים, כל התענוגים שאנחנו יכולים להשיג הם רק בשינויים, רק בנטייה, רק בערגה לגרום נחת, לגרום תענוג לזולת ודרכם לבורא. לכן אם נגמרת האפשרות הזאת, מה נשאר לי? לכן אנחנו צריכים להבין במה בעצם זה נקרא "נצחיות", "שלמות" ו"גמר תיקון" ברוחניות, מה בדיוק אנחנו עושים. יכול להיות שדווקא ההיפך, שגמר תיקון זה שאני מקבל אפשרויות אינסופיות למלא את כולם, ולגרום כל הזמן לחיבור עוד ועוד מיוחד ומורכב, ובזה אנחנו נמצאים בעולם אינסופי. נראה, הכול לפנינו.

אבל מה אני רוצה להגיד, ישנן כאן איזה נקודות שאנחנו לא יכולים לעזוב את עניין התפילה. גם נושא "העלאת מ"ן" שאנחנו רוצים להגיע אחרי הנושא הזה, הוא גם שייך לתפילה. כך אנחנו בזה נעמוד, עד שנבין ונתחיל לממש את הדברים האלה בפועל.

שאלה: בהתאם לדוגמה שלך, אתה משתוקק למישהי ואחר כך אתה מתחיל לחיות איתה יחד והכול עובר.

זה בגלל שאתם לא יודעים איך לעשות חיבור נכון, וזה כולנו. גם הפסיכולוגים לא מלמדים אותנו נכון, כי הם לא מבינים את היסודות שלנו. אבל באמת אם היינו מלמדים אנשים, הם היו מבינים שכדי לקבוע יחסים נכונים בגשמיות הם חייבים רוחניות.

אבל בהחלט, כל אחד ואחד זוכר מהילדות, ובכוונה הבורא סידר לנו כך שתהיה לנו אפילו התרשמות במצב גשמי, נטייה לשני, נטייה כביכול נקייה, יפה, קוראים לזה "אהבה", ואחר כך עד כמה זה נעלם. אנחנו זוכרים את ההשתוקקות שזה היה המילוי. זאת אומרת, החיסרון היה ממלא אותנו, שהיה חסר לי מִשהו, מגע עימו, לא מגע פיסי אפילו, לא מדברים על זה, מדברים על געגוע פנימי. לכן ניקח מזה דוגמה.

תלמיד: כן זה נכון, וזה קורה לא רק בילדות. לגבי הבורא, הרי כשאנחנו מגיעים לאיזה קשר עימו, יוצא שגם אנחנו צריכים להישמר מכך שנקבל איזה מילוי כדי שאותה אהבה לא תעבור.

אם אתה מגיע למצב שאתה מתחיל להבין שהעיקר זה השתוקקות לבורא, לא לקבל ממנו אלא לגרום לו נחת רוח, אז אתה כבר מתחיל להיכנס עימו ביחסים נכונים. אם קודם חשבנו שרק מילוי אנחנו צריכים, אחר כך אנחנו רואים שדווקא ההשתוקקות, החיסרון הזה הוא המילוי האמיתי.

קריין: מתוך אגרת י"ט. של בעל הסולם.

""שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל". כלומר, שבשעת הכנה נראה החן והיופי לעיקר השלימות, שאחר זה הוא משתוקק וכוסף, אולם בעת התיקון, "שימלא הארץ דעה את ה'", אז, עולם הפוך ראיתי, כי רק היראה והגעגועים הם עיקר השלימות הנכסף להם, ומרגישים שבזמן הכנה היו משקרים בעצמם," חשבו שיכולים למלא את עצמם על ידי זה שמתחברים. לא, דווקא לא מתחברים. זה מה שבעל הסולם כותב במקום אחר, ב"שיר הבהיר", תיזהרו לנגוע בו, לשלוח לו יד.

זה מה שאנחנו צריכים להרגיש, להבין, לדבר על זה, כי זו נטייה אמיתית ליחס הרוחני. אני נהנה מזה שאני משתוקק לשני ובזה אני ממלא את השני, והמילוי שלי בא כתוצאה מזה שאני ממלא את השני, ואף פעם לא ממלא את עצמי בעצמי. על ידי זה אנחנו באים לחיבור, שמה שנמצא בו כמילוי, זה מה שממלא אותי. התענוג שלו זה מה שממלא אותי.

קריין: שיר "הבהיר".

"הבהיר! ומן שחקים מזהיר

שמה: מבפנים לפרכת המסך.

סוד צדיקים שמה מתבהר!

ויאירו יחדיו האור והחושך

טוב מאוד, לחקור מפעליו,

ואליו הזהרו משלוח יד

אז תשמעוהו, וכה תפגשוהו,

במגדל עוז, שם המיוחד.

ויערב לכם דבר אמת,

לדבר דבר בלי בר.

וכל שאתם תחזו לכם,

עיניכם תראנה ולא זר!"

(בעל הסולם. "הבהיר")

זאת אומרת, רק השתוקקות, אנחנו נזהרים מלנגוע בו, אלא מהיחס שלנו אליו אנחנו ממלאים את הבורא, וכך גם זה את זה. כשאנחנו מדברים על חיבור, מילוי ואהבה הדדית בכלי שלנו, שאנחנו רוצים להקים אותו מהשבירה, זה הכול מתוך זה שכל אחד נהנה מעד כמה שהוא רוצה למלא את השני, עד כמה שהוא מקים את השני, מחזיק אותו.

שאלה: אנחנו לוקחים דוגמה מהחיים שלנו, לגבי אישה נגיד, אבל החיסרון שלא מתמלא זה גם טרגדיה, זו אהבה שלא הושלמה וכולי. אז מה זו הדוגמה הזאת של חיסרון שלא התמלא?

זה בדיוק. מפני שאם אנחנו מדברים על אהבה שהיא נשארת בלי תגובה, בלי מילוי, זה מפני שאתה משתוקק למילוי לא נכון. אתה משתוקק שימלאו אותך, שאתה תקבל מילוי מהאהבה עצמה, ואתה צריך לקבל מילוי מזה שאתה אוהב מישהו ללא שום חזרה לעצמך. על זה מדובר.

מדובר על השפעה, שאני מתמלא מהשפעה שלי לזולת. זה שיש לי אפשרות להשפיע מתוך זה שאני אוהב אותו, מזה אני מתמלא. ואני אפילו לא דורש את היחס שלו אלי, אני אפילו רוצה להיות בהסתרה. זה נקרא צניעות ברוחניות. "ספרא דצניעותא" זה חלק מיוחד שיש לנו ב"זוהר". משפיעים ורוצים להישאר בעצמם בהסתרה ממי שמשפיעים לו, אני לא רוצה שהוא יידע עלי, אני מסתיר את עצמי. זה נקרא שאני באמת רוצה לגרום לו נחת רוח, לו ולא לעצמי באיזושהי צורה ישירה או בעקיפין. וזה שאנחנו רואים איך אנחנו נכשלים בכל מיני יחסים בעולם הזה, זה מפני שנמצאים באגו שלנו, רוצים לקבל מילוי, תגובה. ולכן אנחנו נשארים ריקניים ומאוכזבים.

נלמד ברוחניות איך עושים את זה, וזה יהיה מספיק לך. ואני מבטיח לך שאתה לא תצטרך לקיים את זה בגשמיות אפילו, עד כדי כך הרוחניות תמלא אותך לגמרי, והיא תכלול בתוכה גם את כל היחסים הגשמיים.

תלמיד: בעבודה שלי בעשירייה אתה אומר שעלי למלא אותם, אבל יחד עם זה שלא יידעו שאני עשיתי זאת. אבל אצלנו בעולם החומרי זו אחת הצורות של האגו. האם עלי בתוך העבודה שלי בעשירייה לדעת שהודות לי העשירייה קיבלה מילוי?

יכול להיות שכן, להשתוקק לזה אתה צריך. אתה צריך להגיע למצב שאתה משפיע לעשירייה כמה שאפשר יותר כדי לדחוף אותם לבורא. וכמו שכותב רב"ש, אתה רוצה להיות כאפס כלפי האחרים, אפילו לקדם אותם בצורה כזאת שהם לא יידעו שאתה מקדם אותם, כי אחרת זה יהיה המילוי האגואיסטי שלך. בקיצור, לסדר את הדברים לפי זה. הרב"ש כותב שם בצורה מאוד מיוחדת, נקודתית, עדינה, אנחנו עוד לא רואים מה שהוא כתב. אם אנחנו מקיימים את זה אז בטוח שמגיעים לחיבור הנכון.

עוד נגיע, אל תדאגו, זה לא יברח מאיתנו. אנחנו נמצאים דווקא במצבים רוחניים מתקדמים. אתם עדיין לא יכולים לראות איפה אתם נמצאים כי זה יקלקל אתכם, אבל אלו כבר פעולות ותהליכים רוחניים, בהם כבר אנחנו נמצאים.

שאלה: כאשר אני משתוקק לאיחוד עם העשירייה ואני מגלה את הניגוד שלי לבורא, האם זה החיסרון שלי, כמה שאני משתוקק לחיבור כך אני רואה את ההתנגדות שבי, הניגוד שבי, וכך החיסרון גדל יותר ויותר לאין סוף? בגלל זה קרה צמצום א'?

אני לא אוהב לדבר בכל מיני מונחים מהקבלה, כי זה מבלבל אותנו ומי יודע איך אנשים אחרים מבינים את הדברים. נדבר רק במסגרת מה שדיברתי.

אנחנו דיברנו על זה שאנחנו צריכים להחליף את הרצון שלנו למלא את עצמנו, לרצון שלנו למלא את הבורא. והתענוג שלנו יהיה לא מזה שאנחנו מתמלאים ומרגישים, כמו שאני שאוכל ומרגיש שהבטן מתמלאת וזה התענוג שלי, אלא שאני ממלא את הבורא ואפילו לא מרגיש שאני ממלא את הבורא, כי זה כבר יכול להיות בשבילי שכר. ואני לא רוצה שכר, אני רוצה שההשפעה, המילוי הם יהיו ממש חד סטריים. כך אנחנו צריכים להשתדל. לאט לאט, זה מגיע.

אבל העיקר זה הנקודה העקרונית, ממה אני נהנה. אז אני רוצה ליהנות מזה שאני ממלא את החברים, דרך החברים אני ממלא את הבורא, ואני בעצמי רוצה להישאר לגמרי לגמרי בהסתרה עצמית. זה נקרא בצמצום, שאין לי שום ידיעה, שום הרגשה שאני באמת משפיע, כי זה יכול להיות בינתיים אצלי כפיצוי ובזה כל פעולת ההשפעה שלי נמחקת.

לאט לאט אני מגיע למצב שאני יכול לעשת את הפעולות האלה באמת ללא שום קשר לעצמי. ואחר כך עד כדי כך, שאני מקבל מילויים, גילויים, וגם אותם אני מקבל בעל מנת להשפיע. הכול מחוצה לי. עוד נלמד איך להתקרב לפעולות כאלה.

תלמיד: יוצא שאני כל הזמן נמצא בתפילה עבור החברים ואני לא מכליל את עצמי לתוך התפילה.

כן. כמו אימא לילדים, לתינוקות, היא דואגת רק להם. זו הדוגמה היחידה מהעולם הזה שאנחנו יכולים ללמוד ממנה לרוחניות.

שאלה: נגעת בנקודה מאוד חשובה, כאשר אנחנו מתפללים ומבקשים לתת לנו כוחות של אהבה והשפעה אנחנו מצפים לקבל זאת אל תוך עצמנו, וכאן אנחנו צריכים את אותה התפילה לבנות בצורה כזאת שתהיה יראה, שלא אני אקבל אלא החבר. תוכל לפרט את זה? אפילו התפילה משתנית כשאני משנה את הכיוון מעצמי כלפי החברים, נכון?

אני לא יכול להסביר את זה יותר כי המילים שלנו לא מתאימות להסביר את העניין. אבל תתאר לעצמך כמה שאתה יכול שאתה עושה פעולה ולא רוצה להיות קשור לתוצאה. שכל התוצאה שלך תהיה רק לגרום נחת רוח או לחברים או לבורא, האמת זה לא חשוב, כי כול מה שמחוץ לגופו של אדם לא מורגש בו כקיים, וכך אתה תתרגל לרכוש יותר ויותר כלים דהשפעה. במידה שיהיו לך כלים דהשפעה תתחיל להרגיש תוצאות ממה שאתה גורם בכלים דהשפעה. ואז נדבר על זה.

תלמיד: רק לדייק. הרבה פעמים אני שומע מהחברים שהם מבקשים ומבקשים, אבל לא מקבלים. וברור שהם מבקשים לעצמם כאילו.

איך אתה אומר מבקשים ומבקשים ולא מקבלים? הבורא לא נותן לנו את זה, כדי שאנחנו לא נבקש כדי לקבל אלא נבקש כדי להשפיע.

תלמיד: אז במה הטעות באמת, כי אנחנו תמיד מבקשים, תן לנו כוח אהבה והשפעה, אבל אני כאילו מכוון את זה לתוך עצמי ואני צריך לכוון את זה כלפי החברים. יש פה איזו עדינות?

להשתדל יותר ויותר לקרוא את מאמרי רב"ש. אני אומר לך, כמה שנקרא את מאמרי רב"ש יותר ויותר, מתוך זה יבוא אלינו המאור המחזיר למוטב ונבין איך נכון לסדר את הדברים, מילים כאן יבלבלו אותנו. העיקר רק להבין שאנחנו צריכים להגיע למצב שאני משפיע ונהנה מהשפעה, מהפעולה שלי שאני נותן. ומה קורה עם זה אחר כך? קודם כל עכשיו אני חותך את עצמי מזה, לא רוצה לדעת, לא רוצה לשמוע, לא רוצה לקבל על זה שום תגובה, רק לתת. מהפעולה עצמה לתת, מזה שנתתי אני נהנה ולא דורש על זה שום דבר, [נהנה] רק מההזדמנות לתת.

שאלה: בגשמיות אומרים שאהבה היא מזון לנפש. ילדים שלא מקבלים יחס טוב או שמקבלים יחס שלילי, יוצאים אנשים פגומים. אנשים כל הזמן צריכים יחס מהסביבה, יחס טוב. מה קורה לזה? איך זה מתהפך בגשמיות שבן אדם כבר לא צריך את זה ולא מחפש את זה ברוחניות?

ברוחניות זה לאט לאט מתהפך על ידי המאור המחזיר למוטב. זה לא מיד, אלא אחרי כמה שנים האדם זוכה למצב שהוא מתחיל להעריך את פעולת ההשפעה יותר מפעולת הקבלה. זה מגיע דרך ייאוש, דרך כל מיני אכזבות, אבל הוא מגיע למצב שהוא לא רוצה לקבל שום דבר. זה בא ככה, כהארה מלמעלה שמחזיקה אותו, זה נקרא המאור המחזיר למוטב. ואז הוא מתחיל להעריך את ההשפעה. כמו שקודם העריך את הקבלה, עכשיו הוא מעריך יותר את ההשפעה. שבאמת הוא לא דורש לעצמו כלום מלבד כדי להתקיים, אבל למעלה מהקיום שהכול יהיה רק בנתינה יותר ויותר.

שאלה: בשלב הראשון כשיש חיסרון הדחף הטבעי הוא למלא את החיסרון הזה, וכשלא ממלאים אותו אז ישנה תחושה של הפסד, כאילו אתה מאבד משהו. השאלה היא, האם עם הזמן אצליח לראות בחיסרון הזדמנות ישר בהרגשה או שתמיד בשלב הראשון ארגיש את זה כהפסד או כאיבוד משהו?

אנחנו צריכים להמשיך ואיך שמסתדר מסתדר. אל תעשה עכשיו חשבונות רבים. רק השתוקקות לפעולת ההשפעה וכמה שיותר לצפות למאור המחזיר למוטב. הוא עושה לנו את ההיפוך הזה שבו אנחנו מתחילים להעריך השפעה יותר מקבלה, ורוצים גם להרגיש שאנחנו משפיעים, ליהנות מזה שאנחנו נמצאים בהשפעה. אבל לא שיקרה להשפיע על מנת לקבל, כאן יש לנו עוד מה להוסיף. זה יבוא אחר כך.

שאלה: איך אני יכול להיות בטוח שאני עושה נחת רוח לבורא דרך החברים?

מה שאתה עושה לחברים זה מה שאתה עושה לבורא. פשוט אין לך יותר למי להשפיע. אותו כלי של החברים שבו אתה משפיע ומקדם אותם כמה שאתה מסוגל ומבין לחיבור עם הבורא, אותה הפעולה היא גם הפעולה הסופית, אתה לא צריך אחר כך להגיע להשפיע לבורא. פשוט הבורא זה נקרא הכולל של כל הפעולות האלה שאתה עושה לחברים, לאנושות, וכך לכן אנחנו מתחילים וגם גומרים את כול התיקונים. לא צריך לדאוג להשפיע לבורא כי לא יכולה להיות השפעה לבורא יותר מהשפעה לחברים. הבורא שהוא הכולל, בסך הכול מקבל את כל מה שאתה משפיע לחברים. אם אתה רוצה להסתדר עם הבורא, להתקרב אליו, זה רק דרך התקרבות, רק דרך התחברות לחברים. ולאדם קשה מאוד לשכנע את עצמו, אני יודע את זה על עצמי, הדבר הזה היה לי קשה מאוד, ממש שנים לא יכולתי להרגיש, להבין שממש זה וזה הם אותו דבר.

שאלה: אני עובד עם העשירייה שלי ומאוד רוצה להשפיע בלי לקבל משהו בתמורה. אני מתפלל כיוון שאני יודע שבתוכי אין את הדבר הזה. אבל כשאני עובד עם העשירייה שלי, במה התגובה החוזרת שלי מהעשירייה כדי שלא אסטה מהמטרה?

על ידי כך שבינתיים כשאני משפיע לחברים אני מתקרב לרוחניות ולבורא. החברים בשבילי הם לא חשובים, השפעה לחברים עדיין לא יכולה להיות אצלי כמילוי ולכן אני כך פועל כמה שאפשר. מתוך קנאה, תאווה וכבוד, כשאני מסתכל בחברים ולא רוצה ליפול בעיניהם אז אני גם עושה פעולות השפעה ואז בצורה כזאת אנחנו נמצאים בפעולות "איש את רעהו יעזורו", כל אחד לומד מאחרים מה צריך לעשות כי הוא לא רוצה בצורה אגואיסטית להיות פחות מכולם וכך מתקדמים עד שמגיעים להבחנות יותר רוחניות שהן יותר בהשפעה.

שאלה: הנושא מאוד מעניין ואפשר לזהות קו שאתה מעביר אותנו. למעשה האפשרות הזאת קיימת רק בשינוי החומר שלנו, אני, כול עוד לא עברתי לכלים דהשפעה, רצון לקבל, רוצה לקבל לעצמי, ובתוך העשירייה אנחנו מתרגלים את זה. אבל העשירייה היא הרי מאוד הטרוגנית, יש קפיצות יש נדנדות בתוכה, איך לוקחים את כל העשירייה לתהליך הזה ועוברים ביחד את השלב שבו אני רוצה לקבל לעצמי לתכונת ההשפעה. שכל מה שחשוב זה למלא את החברים?

הרב: אני נמצא בעשירייה ואני משתוקק להחזיק את עצמי בצורה מכובדת, כי האגו שלי הרצון לקבל שלי מחייב אותי כך להתנהג וכך אני מתייחס אליהם, רוצה להשפיע להם שהם יראו שאני משפיע. לאט לאט, וזה על ידי האור המחזיר למוטב ולא שאני יכול לעשות זאת בעצמי, אני נותן לכם את השלב הבא, אנחנו מגיעים למצב שמקבלים איזו הארה מלמעלה שמחזיקה אותנו קצת יותר קרובים להשפעה ואז אני מתחיל להעריך את פעולת ההשפעה. אני מתחיל להעריך את הבורא יותר מעצמי, כי כל אחד ואחד מאיתנו [חושב] שהוא יותר חשוב מהבורא. מתי אני חושב על הבורא? כשכדאי לי. וכאן לאט לאט אנחנו מתחילים לעצור את עצמנו ולחשוב, איך אני חושב עליו, איך אני מעמיד אותו למעלה מראשי, שהוא יהיה יותר גדול, שאליו אני אהיה מכוון, שארצה להיות מחובר אליו לכבד אותו, לגרום לו תענוג, לעשות משהו בשבילו. אמנם שכל הפעולות האלה עכשיו הן בכל זאת אגואיסטיות אבל אני בכל זאת רוצה להתקרב אליהן ואיכשהו לבצע אותן.

אני קם בבוקר על מי אני חושב קודם על עצמי או על העולם הזה או על הבורא, זה מאוד חשוב. אם אתם מדברים על זה לפני השינה, קוראים קריאת שמע נניח או עוד משהו על המיטה, אז יכול להיות שאתם מתעוררים במחשבה על הבורא, תנסו לעשות את זה כמה שיותר, להתחיל לחשוב לכיוון שלו. זה לא כמו שהדתיים עושים, אנחנו עושים את זה מפני שאנחנו רוצים שיתהפך אצלנו הרצון לקבל לרצון להשפיע ואז זה יקרה, זה יקרה. אבל שוב, העיקר שאני רוצה לתפוס את עצמי כך שהבורא בשבילי יותר חשוב מכל היתר, שאני רק משתוקק לחשוב עליו, לגרום לו נחת רוח, שלא יהיה לך אל זר מה שנקרא, זה בעצם כיוון העבודה שלנו, עד כמה שהבורא יהיה יותר גדול מהאגו שלנו, מפרעה, במידה הזאת כבר נתקרב ליציאה מהרצון לקבל, מעל מנת לקבל שלנו, מהמצרים שלנו.

קריין: כותב בעל הסולם באגרת י"ח.

"ותכף בבוקר, בקומו משנתו יקדש הרגע הראשון בדביקותו ית', וישפוך לבו להשי"ת, שישמרהו כל הכ"ד שעות שבמעל"ע, שלא יעבור במוחו דבר בטל, ולא ידומה לו זאת לנמנע, או למעלה מן הטבע, כי תמונת הטבע העושה המחיצה של ברזל וכו'. וראוי לאדם לבטל מחיצות הטבע המוחשות לו. אלא מתחילה יאמין שאין מחיצות הטבע מפסיק אליו ית' ח"ו, ואחר כך יתפלל בכל לבו, אפילו על דבר שהוא למעלה מרצון טבעו.

והבן את זה תמיד, גם כן בכל שעה שיהיו עוברים ושבים עליו צורות שאינם של קדושה, ויופסק כרגע, תכף בזוכרו, יראה לשפוך לבבו, שמכאן ולהלאה, יציל אותו השי"ת מהפסק מדבקותו, בכל יכולתו, ולאט לאט יתרצה לבו לה', ויחשוק להדבק בו באמת. וחפץ ה' בידו יצליח."

בצורה יותר פשוטה, אנחנו מבקשים מהבורא שייתן לנו מחשבות להשפיע לו, שיהיה לנו נעים שאנחנו משפיעים לו. ככה זה פשוט, כמו אימא כלפי תינוק שהיא נותנת לו היא נהנית? ועוד איך, כך אנחנו רוצים שיהיה לנו כלפי הבורא.

שאלה: אנחנו עכשיו מגיעים לברור אולי העיקרי ביותר שהמילוי שאנחנו מקבלים זה בעצם החיסרון, הצורך להשפיע נחת רוח לבורא. אז המילוי הזה הוא ניתן לכל העשירייה כביכול, לא לאדם פרטי.

לא, אנחנו יכולים לדבר גם על אדם אחד, זה שהוא עושה את העבודה שלו בעשירייה, זה נכון. אבל לא שהעשירייה יכולה לעכב אותו. אם הוא עובד בעשירייה בסך הכול, אז אם הוא מקבל התעוררות מלמעלה, ומתחיל להתעורר בלהשפיע נחת רוח לבורא, שזה הופך להיות אצלו דבר החשוב, העיקרי, זה לא חייב להיות שממש כל העשירייה נמצאת כבר בזה. הוא מעביר את היחס שלו לבורא דרך העשירייה, אבל זה לא שהם נמצאים באותה הפעולה.

זה כמו שלרבי יוסי בן קיסמא, היו לו תלמידים קטנים, הוא העביר יחס לבורא דרכם, הם היו משתתפים בזה בצורה לא בהפעלה, לא ברצון ממש, זה לא כל כך חשוב. אחר כך אנחנו נגיע למצבים, שבאמת מכל אחד ומכל אחד, צריכה להיות הפעלה הדדית, שאנחנו בזה בונים את הבורא, כמו שכתוב "אתם עשיתם אותי", בכל מיני צורות החיבור שלנו מבררים, אז מה זה כוח העליון הזה.

אנחנו בונים את הכלי, לפי הכלי הזה, אנחנו מגלים את האור העליון המופשט, לפי הכלי שלנו, שמתלבש בתוך הכלי. ואז מכל מיני כאלה פעולות שלנו, אנחנו עוד, ועוד מגלים את האורות, שאלה הבעות חיצוניות, יחידיות של הבורא, עד שאנחנו מגלים אותו במלואו. חכו, הכול יהיה, הכול יבוא.

שאלה: האם אני צריך להנות מהחיסרון שלי חסר בורא, או מהחיסרון שחסר הבורא לאחרים, לעשירייה ולאנושות?

להנות? אני לא מבין מה אתה מדבר.

תלמיד: שהמילוי זה החיסרון.

ממה אני נהנה? אני נהנה מזה שאני גורם מילוי.

שאלה: מטרת הבריאה היא להנות לנבראים. אם אני נותן לחברים, האם אני הופך להיות דומה לבורא?

שאני נותן לחברים, אני בזה גורם נחת רוח לבורא. אבל אנחנו לא מדברים על הנתינה עצמה, אלא איך שאני מגלה בתוכי נטייה לנתינה.

שאלה: מה הפעולה צריכה להכיל כדי שהפעולה תחשב כפעולת השפעה כלפי החברים?

פעולת ההשפעה כלפי החברים, זה לפי מה שאני לומד מכתבי רב"ש, רוצה לגרום להם כזה קשר שהם יהיו יותר קרובים לבורא, זאת פעולת הנתינה שלי כלפי הקבוצה, לקרב את הקבוצה בחיבור הפנימי ביניהם, כך שהם יהיו יותר קרובים בסך הכול לבורא. אם אני מחזיק ככה לפניי את התמונה הזאת, זו כבר השפעה.

שאלה: לאיזה חיסרון במצבנו עלינו להגיע בעשירייה וכלפי איזה הבחנות להיות בחיסרון במצבנו?

אנחנו צריכים להגיע לחיסרון שבחיבור בינינו, אנחנו יכולים לגרום נחת רוח לבורא. יש לך כאן גם פעולה, וגם כוונה. נקודה.

קריין: אנחנו נמצאים בציטוט מספר 15 במסמך שנקרא "הכל מושג בכוח התפילה" מתוך "שמעתי". י"ט.

"האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע. והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע."

(בעל הסולם. "שמעתי". י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

שאלה: איך לעשות מהפכה ממחשבות גשמיות לעשייה רוחנית?

רק להמשיך לפי מה שאנחנו לומדים מכתבי רב"ש, רק להמשיך, אין יותר. זו הפעולה היחידה שאנחנו יכולים לעשות. דרך הקבוצה לעשות פעולות, ולבקש התקדמות לקראת השפעה.

שאלה: כל הדרך הזאת של מילוי הרצונות שלנו זה כדי להגיע להרגשה שאנחנו רודפים אחרי משהו שהוא לא חשוב או עקר או שאנחנו צריכים להגיע להרגשה שאנחנו צריכים לרוקן את עצמנו כדי לתת לבורא את האפשרות למלא אותנו עם הרצון לעזור לחברים?

אני נתתי לכם דוגמה מהילדות, שבכל אחד ואחד יש כזאת התרשמות מהשתוקקות לבחורה, לילדה, שכל אחד היה פתאום מרגיש שהוא משתוקק אליה, לחשוב עליה, לדבר עליה, לראות אותה. מאיפה נותנים לנו את ההרגשה הזאת? שנלמד שהיינו יכולים להיות מלאים בלהשתוקק, שההשתוקקות עצמה, החיסרון עצמו, הוא יכול להיות מילוי ויותר גדול מכל המילויים שיבואו אחר כך. לזה אנחנו צריכים להגיע. סך הכול על זה רציתי היום לדבר, ואתם כבר קופצים לכל מיני דברים אחרים, רק על זה, איך אני מגיע לחיסרון שהוא להשפיע לבורא, ושאני נמצא בחיסרון הזה להשפיע לבורא, החיסרון הזה מורגש בי כמילוי, ואני לא צריך יותר. זה בדיוק אותו החיסרון שבו אחר כך מרגישים את שלמות הפעולה הזאת, שהיא נקראת "אהבה". מזה שמשתוקקים להשפיע, משתוקקים לחשוב, משתוקקים להיות מקושרים בצורה כזאת בנטייה, בערגה.

שאלה: האם החיסרון להשפיע הוא משהו שאנחנו מקבלים כתמורה לעבודה שלנו או אם זו מתנה מהבורא?

הכול מגיע מלמעלה, כל החסרונות, כל הנטיות, כל התכונות, כל מה שמגיע, מחשבה, רצון, פעולה, הכול מגיע מלמעלה, האדם לא עושה כלום. רק לאט לאט אנחנו מתחילים להיות ערים למה שנעשה בנו, מתחילים להיות מין פסיכולוגים, לברר מה בדיוק עובר עלינו. אחר כך מתחילים לראות את עצמנו איך אנחנו מתנהגים, כמו בובות שנמצאות תחת השגחה עם חוטים מלמעלה, וכך אנחנו לומדים יותר ויותר עבודת הבורא עלינו, ויכולים מתוך זה, להיכנס בהזדהות עימו. ואחר כך אפילו לבקש ממנו לנהל אותנו יותר להשפעה, יותר לחיבור, שאנחנו מתחילים לרוץ כאילו לפני העגלה, לפני שהבורא עושה את פעולות התיקון עלינו, אנחנו מבקשים את הפעולות התיקון עלינו, ואז זה כבר נקרא העלאת מ"ן, חיסרון. וזה נקרא "ניצחוני בניי", שלא הבורא כביכול עושה את הפעולות לפי התוכנית שלו, אלא אנחנו דורשים ממנו מהר יותר. ואיך לבצע את התוכנית שלו. אלה כבר תיקונים גדולים מאוד שבהם אנחנו עוד מעט ניכנס, וזה נקרא "ניצחוני בניי", שאנחנו בעצם מתחילים להיות כאן ממש שותפים של הבורא.

שאלה: מה עלינו לשים קודם רק להשפיע בעיניים עצומות או לתת תענוג ואז להשפיע?

אנחנו משתוקקים לחיבור בינינו. רק על העבודה בחיבור בינינו, אנחנו יכולים ללמוד מה זה נקרא פעולות רוחניות. וכמה שזה מנוגד לטבע שלנו, אז נלמד עד כמה שמנוגד, אבל להמשיך רק בזה.

קריין: ציטוט מס' 16. כותב הרב"ש.

"בזמן שהוא רוצה לעשות הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו, הגוף מתנגד בכל כוחו, היות שהגוף טוען, למה אתה רוצה להמית אותי ואת כל רשותי שיש לי. ואתה בא אלי שצריכים לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, שהוא ממש ביטול הרצון לקבל מכל הענינים. ואתה אומר לי, שחז"ל אמרו "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", היינו להמית את כל הרשות של תועלת עצמו, ולדאוג אך לתועלת ה', ומטרם זה אין האדם יכול לזכות לבחינת תורה. והאדם רואה שאין במציאות, שיהיה לו כח ללכת נגד הטבע. ואז אין להאדם שום עצה אלא לפנות לה', ולומר, שעתה הגעתי למצב, שאני רואה, שאם אין אתה עוזר לי אני אבוד, ואין לו מציאות, שיהיה לי פעם כח, שיהיה בידי כח להתגבר על הרצון לקבל, שזה הטבע שלי, אלא רק ה' יכול לתת טבע שני".

(הרב"ש. מאמר 37 "מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה" 1991)

שאלה: איך אני יכול להשפיע כך שאני לא אקבל כלום לעצמי, כי האגו שלי תמיד רוצה משהו מזה, אז איך אפשר להתגבר על האגו?

השאלה ברורה לכולם, אבל חוץ מהרצון לקבל שלנו יש עוד אור עליון שהוא יכול להפוך את הרצון שלך מלקבל ללהשפיע, הוא יכול להביא לך תכונות חדשות. וודאי שאתה לא יכול, גם לא דורשים ממך שאתה תוכל, אתה לא יכול בעצמך לעלות לדרגה הרוחנית וליהנות מהשפעה. לא. אלא נגיד אישה שהיא מולידה תינוק, מרגע שהיא נכנסת להריון יש לה רק רצון כלפי התינוק, מחשבה על התינוק. כל הזמן. וכשהוא נולד היא כל הזמן לידו, כל הזמן רוצה להחזיק אותו וזהו. ככה זה בא לה מהטבע.

אנחנו יכולים להיות במחשבה על ההשפעה רק בתנאי שאנחנו נקבל כוח מיוחד שאין בנו, זה נקרא הארה מלמעלה, מאור המחזיר למוטב, שאנחנו פתאום מרגישים שאני רוצה להשפיע לזולת. כלפיי הבורא, כלפיי חברים, כך זה מתגלה באדם. זה גם מתגלה לסירוגין, פעם כן, פעם לא, יותר, פחות, ככה האור העליון משפיע עלינו ומביא אותנו למצב שאנחנו כן רוצים להשפיע.

אבל עדיין ההשפעה הזאת לבורא ולעשירייה נגיד, היא השפעה אגואיסטית. אני רוצה להשפיע להם כמו אימא לתינוק. יש כאן עוד כמה פעולות שאנחנו נצטרך לעבור על ידי המאור המחזיר למוטב עוד ועוד, שאנחנו נתנתק מהרצון לקבל שלנו כך שהיחס שלנו לזולת יהיה לגמרי להשפיע. זה אחר כך. היום אנחנו מדברים רק על הפעולה הראשונה שאנחנו צריכים לחפש אותה, לבקש אותה, לחפש ולאתר אותה בנו. שיש לי נטייה להשפיע לבורא, שאני נהנה מזה שאני משפיע לו, שאני נהנה שאני משפיע לחברים, וההנאה הזאת היא הנאה אגואיסטית עדיין אבל היא כבר מלובשת בהשפעה לזולת, מעל הרצון לקבל שלי.

שלפי הרצון לקבל שלי אני לא נמשך להשפיע לבורא, אני לא נמשך להשפיע לחברים. ואני כן מבקש שתהיה לי כזו נטייה, ועדיין הנטייה הזאת היא ככה מתעוררת בי. אחר כך נדבר אם היא בתוך הדעת, למעלה מהדעת, נגד הרצון, בעד הרצון, את זה אחר כך אנחנו נראה, אבל בינתיים אני רוצה שיהיה לי. זה נקרא "שלא יהיה לך אל זר", הבורא נעשה רצוי, קרוב יותר ממה שהיה קודם.

שאלה: כשאנחנו מנסים לעשות כך שלא יהיה שום מילוי לעצמנו אלא שרק הבורא יוכל להתגלות לחברים ולהשפיע להם, האם המצב הזה הוא מצב נכון?

כן. בכל זאת, כל מה שאנחנו עוברים זה מצבים נכונים, רק צריכים עוד ועוד להשתוקק לחיבור בתוך העשירייה, זה יגרום לנו להגברת המהירות לעבור ממצב למצב. כי העשירייה נמצאת לפנינו, אנחנו יכולים לזרז את הפעולות שלנו בה, על ידי זה אנחנו גורמים לזירוז של כל הפעולות הפנימיות רוחניות גם עם העשירייה.

שאלה: מדוע כתוב "להמית עצמו עליה"? אם אנחנו נמית את האגו שלנו לא יהיה לנו מקום עבודה.

לא, זה שאנחנו ממיתים את האגו זה לא שלא יהיה לנו מקום עבודה. אגו זה נקרא על מנת לקבל, אנחנו רוצים לעלות מהרצון לקבל, כוונה על מנת לקבל לעל מנת להשפיע. זה נקרא להמית את האגו. אגו זה הכוונה, לא הרצון עצמו. הרצון לקבל הוא לא רע ולא טוב, איך רוצים להשתמש בו זו כבר הכוונה.

קריין: נקרא ציטוט מס' 17. כותב רב"ש באגרת ס"ה.

"מוכרח האדם להחליט בעצמו שרוצה שה' יתן לו רצון להבטל אליו מכל וכל, היינו לא להשאיר תחת רשותו שום רצון אלא שכל הרצונות שבו יהיו רק לעשות כבוד שמים. וכשהחליט בלבו על ביטול שלם, אז הוא מבקש לה' שיעזור לו שיוציא זה מכח אל הפועל - בבחינת כח. זאת אומרת הגם שבבחינת כח המחשבה והרצון הוא רואה שאין הגוף מסכים לזה שיהיה מבטל כל רצונותיו לה' ולא לטובת עצמו, אז הוא צריך להתפלל לה' שיעזור לו שירצה להבטל אליו עם כל הרצונות ולא להשאיר לעצמו שום בחינת רצון. וזה נקרא תפילה שלמה, היות שרצונו שה' יתן לו רצון שלם בלי שום פשרות לעצמו והוא מבקש שה' יעזור לו שיהיה תמיד עם צדקתו".

(הרב"ש. אגרת ס"ה)

זאת אומרת סך הכול בקשות בקשות בקשות לבורא שישנה אותו, שיטפל בו, שיתקן אותו, יקרב אותו לאמת. ושוב, האדם צריך להתחיל להרגיש איך הבורא מחליף לו כיוון, שהוא כבר לא רואה פעולות השפעה כמשהו זר, מוזר, הפוך מהטבע שלו, אלא יש בהן משהו שמושך אותו. בצורה אגואיסטית, הוא עדיין אגואיסט, אבל בכל זאת קצת משהו בנטייה לזה.

קריין: ציטוט מס' 18. כותב בעל הסולם.

"האדם צריך לדעת, בעת השתדלותו להשיג את בחינת לשמה, שיקבל על עצמו, שהוא רוצה לעבוד כולו להשפיע על תכלית השלמות. היינו כולו להשפיע, ולא לקבל כלום. ורק אז הוא מתחיל לראות, שאין האברים מסכימים לדעה זו.

ומזה הוא יכול לבוא לדעת בבירור, שאין לו עצה אחרת, אלא שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שהגוף כן יסכים לשעבד עצמו לה' בלי שום תנאים. היות, שהוא רואה, שאין בידו לשכנע את גופו, שיבטל את עצמותו לגמרי. נמצא, שדוקא בזמן שהוא רואה, שאין מה לקוות שגופו יסכים מצד עצמו לעבוד לתועלת ה', אז התפלה שלו יכולה להיות מעומק הלב. ואז נתקבל תפלתו".

(בעל הסולם. "שמעתי". מאמר ה'. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")

כן. זאת אומרת, הוא ממש רואה שהוא לא מסוגל לכלום ורק תלוי בעבודת הבורא עליו, והוא יהיה במצב אחר רוחני רק בתנאי שאז הרצון לקבל שלו ישתנה, בצורה כזאת הוא דורש מהבורא והבורא מבצע. הכול תלוי בתפילה.

שאלה: אתה אומר שהיום רצית להעביר לנו מסר מרכזי אחד והוא, איך אני מגיע לחיסרון שהוא להשפיע לבורא.

כן.

תלמיד: ואיך?

על ידי זה שאנחנו חושבים על זה. על ידי זה שאני חושב על זה ואני מחפש האם יש לי לזה איזה אמצעים להגיע לרצון להשפיע לבורא. שוב, זה כמו אימא עם התינוק, אין לנו כאן דוגמה יותר טבעית. יש לה רצון? פתאום נולד לה רצון? הכרת איזו בחורה, אישה, כלום, יש לה רוח בראש. פתאום היא נכנסת להריון, היא לא חושבת על כלום חוץ ממה שיש לה בבטן. נולד, היא לא חושבת על כלום, רק עליו.

תלמיד: ואם אני לא בהיריון ואין לי עדיין ילד, מאיפה תבוא דאגה תמידית כזאת, חיסרון קבוע כזה להשפעה?

ודאי שמלמעלה, מהבורא. מה, בנו? בנו אין כלום. אני לא יכול לדאוג לזה שיהיה לי חיסרון להשפיע, שאני ארצה להשפיע, שאני ארגיש שיש בזה תענוג מיוחד בהשפעה, והתענוג הזה, אחר כך אנחנו נדבר, לא לשם התענוג אני עובד, אלא לשם פעולת השפעה אני רוצה.

יש בזה עוד הרבה דברים, אבל סך הכול אנחנו רוצים שהרצון הזה ייוולד בנו. והכול תלוי במידת האור שמשפיע עלינו. משפיע עלינו בינתיים האור ששייך לדרגת חי, ולכן אנחנו חיות. חיים בתוך הרצון לקבל האגואיסטי שלנו, דואגים רק לקיום האגואיסטי שלנו, גופני ותו לא.

ואיך נגיע לרמה אחרת של רצון? רק על ידי זה שתהיה לנו השפעה אחרת של המאור המחזיר למוטב. גם עכשיו אנחנו נמצאים תחת האור והוא כל הזמן מנהל אותנו, אבל זה אותו אור ששייך לדרגות דומם, צומח וחי. אני צריך את האור בדרגת המדבר, שהוא יקדם אותי כלפי הבורא, בהתקרבות לבורא.

ברור? זה יבוא. תראו במה התחלנו לפני שנה כשהתחילה הפנדמיה ועד היום, כמה בכל זאת עברנו את כל השלבים וגמרנו את כל השלבים האלה. עכשיו אנחנו בעצם נמצאים בשלב האחרון שהוא נמצא בגבול בין גשמיות לרוחניות.

עד כמה יכולים לממש אותו זו שאלה אחרת, אבל אנחנו עברנו בעצם את כל השלבים. ועכשיו לפנינו זה רק בפועל איך נשתדל לממש את זה ב"יציאת מצרים" מה שנקרא. אנחנו מתקרבים עכשיו לפסח, בפסח אנחנו בדיוק רוצים להגיע למצב שאנחנו מחליפים רצון לקבלה עצמית, לאהבה עצמית, לרצון לאהבת הזולת. זה בדיוק המעבר מאני לזולת, זו בדיוק היציאה, יציאת מצרים. נלמד את זה בצורה ממש פתוחה מיד אחרי שנגמור את הנושא הזה.

שאלה: בעל הסולם כותב פה בקטע הקודם שהאדם צריך לבטל לחלוטין את הרצון שלו בפני הבורא. איך הוא עושה זאת?

תסתכל על אישה כלפי התינוק שלה, עד כמה היא כל הזמן חושבת רק איך לטפל בו, איך לגרום לו נחת, רק מה שלטובתו. אין לה חיים לעצמה, רק לתוך התינוק. זה נקרא מחליפים רצון לרצון. בתוך הרצון לקבל אפילו, אני עוד לא מדבר על רצון להשפיע.

תלמיד: הבורא נותן יותר ויותר רצונות שצריך להתגבר עליהם.

ודאי שהבורא מגדל בנו רצון לקבל יותר גדול, ועל פניו, אם אנחנו מבקשים הוא גם נותן לנו רצון להשפיע. וכל פעם ופעם אנחנו צריכים לעלות לרצון לקבל יותר גדול, ואז נקבל מתוך זה גם רצון להשפיע יותר גדול. ודאי. איך יכול להיות שבלי עביות אתה תגיע לאור חוזר ולבניית הפרצוף? רק בצורה כזאת.

שאלה: האימא לא חושבת על הגוף שלה כשהיא דואגת לילד. האם זה המצב שאני צריך להגיע אליו, מצב שבו אני לא דואג לגוף שלי?

לא. אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו, לקיומנו, למשפחות ולהכול במידה שזה הכרחי להתקדמות ברוחניות. סך הכול כל הקיום שלנו בעולם הזה הוא כדי שאנחנו נגיע לרוחניות ובתוך הרוחניות עוד נגיע עד גמר התיקון.

תלמיד: אז מה מפריע? מה אני צריך לסלק, למה אני לא צריך לדאוג?

אתה צריך לדאוג לכל דבר, אבל קודם כל אתה מעביר את זה דרך היחס שלך לבורא, דרך הקבוצה. אתה רוצה לסדר את העשירייה, שבתוכה, מתוכה אתה משפיע לבורא ומכין לו בזה כלי שהוא יכול להתגלות, לקבל מזה נחת רוח. וכל הזמן אתה צריך עכשיו להרגיש איך אתה מכוון אליו, איך אתה נהנה מזה שיש לך כל הזמן מחשבה עליו.

אני רואה שהדברים האלה הם עדיין מעורפלים.

שאלה: לשנות את התענוג מקבלה לתענוג מהשפעה זה התיקון? זה גמר התיקון?

לא. אני צריך להחליף את הרצון לקבל שלי לרצון להשפיע ואחר כך לרצון לקבל על מנת להשפיע. להגיע לדרגת הבינה, להשפיע על מנת להשפיע, ואחר כך לדרגת הכתר, לקבל על מנת להשפיע. זה התיקון הסופי.

ואת זה אני צריך לעשות על כל הכלי העולמי. אני חלק מהכלי, החלק השבור, ואני יכול לתקן את עצמי בזה שאני מתחבר לכל הכלי השבור של אדם הראשון. זאת אומרת, לכל המציאות אני מתחבר בצורה כזאת שאני גורם להם מילוי בקשר שלהם עם הבורא. זאת אומרת אני נמצא המקשר בין כל האנושות, בין כל הנשמות עם הבורא. בזה אני סך הכול רק מסיים את התיקון שלי, וכך כל אחד ואחד.

שאלה: כאשר חבר משפיע בעשירייה איך ההשפעה שלו מורגשת בחברים?

את זה אני לא יכול להגיד. אני לא יודע באיזו דרגה הוא נמצא, מה זה נקרא שהוא "משפיע", איך הוא יכול לסדר את ההשפעה שלו באמת דרך הבורא לעשירייה או דרך העשירייה לבורא. כל הדברים האלה תלויים במצב שלו, בדרגה שלו. אין על זה תשובה.

זה כמו שבעולם שלנו. איך אנחנו יכולים להגיד איך כל אחד משפיע על השני? לפי המצב שהוא נמצא, באיזה אמצעים שהוא נמצא להשפיע לאחרים כך הוא משפיע.

שאלה: זה מאוד מעניין, אבל יש עדיין כמה דברים שמטרידים אותי. זה שאני יודע שלהשפיע לחברים ולבורא זה ייתן לי תענוג, בעצם זה הופך את זה לאגואיסטי, כי עכשיו אני יודע שזה ייתן לי תענוג.

אבל לפחות יש לך יחס לבורא שאתה רוצה להשפיע לו. יש לך רצון להשפיע לו, כמו אימא לתינוק. ודאי שזה יחס אגואיסטי, עדיין לא רוחני, אבל כלפי הבורא שלא היה קודם. כי קודם הוא לא היה קיים, ועכשיו לאט לאט נפתח לך קשר אליו, חוט קשר אליו. עדיין הקשר הזה אגואיסטי, נכון. אבל לאט לאט אתה כבר יכול לתקן אותו.

תלמיד: איך זה עובד, איך מתקנים את זה בצורה הדרגתית? מה צריך לעשות, אולי על ידי התפילה? מה לעשות כדי להפוך נניח את הפגם הזה שזו עדיין צורה אגואיסטית להשפעה שהיא טהורה?

רק על ידי אותו המאור המחזיר למוטב. כמו שעכשיו הוא נותן לך הרגשת הקשר שלך לבורא, שהבורא כבר לא נעשה בשבילך כלא קיים, כזר, כבכלל לא מורגש, עכשיו יש לך איזו הרגשה. ההרגשה הזאת היא עדיין הרגשה מאוד מאוד מעורפלת, אתה לא יכולה לאתר אותו, אתה לא יכול לייצב אותו איכשהו לפניך, אבל כבר הכיוון, הרצון שלך שמכוון לבורא, כיוון הרצון בעצמו, הוא נותן לך איזו הרגשה ועל פני זה אנחנו עוד ועוד נתחיל לעבוד.

לאט לאט, אין ברירה, יש כאן תוכנית, אנחנו לא יכולים לקפוץ כמה דרגות. אתם רואים, כבר שנה אנחנו נמצאים בתהליך ועכשיו אנחנו מגיעים ממש לכניסה. קודם ליציאה מהאגו וכניסה לרוחניות. זה בדיוק הפסח.

שאלה: בעבודה הזאת, כשיש לי חיסרון לתת לבורא נחת רוח, או שאני מאבד אותו או שאני מגדיל אותו, יש פה את העדינות הזאת.

אני לא יודע, תשחק עם זה. תשחק עם זה ותראה עד כמה כך זה טוב, או כך זה טוב.

קריין: ציטוט מספר 19, כותב בעל הסולם.

"שהאדם רוצה לעבוד בבחינת כולו להשפיע, וכל מחשבותיו עבור הנאה עצמית יהיו בביטול גמור. ואז, כשמרגיש, מה שהוא מדבר, אזי לבו יכול לפחד, שמא חס ושלום יתקבל תפילתו. היינו שלא יהיה לו שום רצון עבור עצמו. ולגבי הנאת עצמו מצטייר מצב, בדומה שהוא עוזב את כל תענוגי עולם הזה ביחד עם כל הבריות, והחברים, ובני ביתו, וכל קניניו ורכושו. ופורש את עצמו ללכת למדבר, אשר אין שם שום, רק חיות רעות. ואף אחד לא ידע ממנו וממציאותו. ונדמה בעיניו, כאילו אובד את עולמו בפעם אחת, ומרגיש שמאבד עולם מלא חדוות חיים, ומקבל על עצמו מיתה מעולם הזה, ומרגיש שהוא כעת מאבד עצמו לדעת, בזמן הרגשת הציור הזה. ויש לפעמים, שהס"א עוזרת לו לצייר את מצבו עם כל הצבעים השחורים, אז הגוף בועט בתפילה זו. ונמצא, שאי אפשר שיתקבל תפילתו, מסיבת שהוא עצמו לא רוצה שתתקבל תפילתו. 

לכן צריך להיות הכנה להתפילה, שירגיל את עצמו לתפילה, כאלו שיהיו פיו וליבו שוים." 

(בעל הסולם. "שמעתי". קכ"ב, "להבין מה שמבואר בשולחן ערוך")

כן, צריך כל הזמן להשתדל להתפלל, אנחנו מדברים על זה, ולא לעזוב. לא לעזוב. פנייה לבורא צריכה להיות כל הזמן כי רק הוא המקור של כל השינויים.

קריין: ציטוט מספר 20.

"אמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו", רק שהאדם מחויב לחזק את עצמו בכל פעם מחדש, לבלי להיות נסוג אחור ממלחמה הזאת, ולבלי לייאש את עצמו בשום אופן, כי ודאי במלחמה הזאת אין רואים עדיין בחוש מי המנצח, כי עדיין המלחמה ארוכה מאד והגלות מתגבר, ועל כל אחד עובר מה שעובר. אעפ"כ, כל זמן שאוחזים עדין הכלי זין בידינו, ועיקר הכלי זין שלנו הוא תפילה, וכל זמן שאין אנו מייאשים עצמנו ממלחמה הזאת ח"ו, ואוחזים עדיין הכלי מלחמה, בוודאי אנחנו מנצחים, כי כל זמן שהאדם מחזק את עצמו בתפלה וצעקה להשי"ת, הוא בכלל מנצח את המלחמה, כי זה עיקר הניצחון."

("משיבת נפש". אות מ')

לא להתייאש, לא לעזוב, אלא כל הזמן ממש ללחוץ וללחוץ על הבורא שיעזור ושיקדם.

שאלה: התפילה היא תמיד עבור כלל העשירייה, נכון?

תפילה היא בדרך כלל עבור העשירייה ועבור הבורא.

תלמיד: איך אפשר לכלול ולהצדיק בתפילה לפני תפילה את החברים שלא נמצאים בחיבור, שלא מחוברים עכשיו? קשה לעשות את זה.

את זה קשה לעשות ואני לא יודע אם זה הכי חשוב. הכי חשוב לי להשפיע דרך החברים לבורא, בכל זאת הבורא זו המטרה ולא החברים, ורק לבורא אני צריך להיות בסופו של דבר מכוון, וכדי לכוון את עצמנו לבורא אנחנו צריכים את החברים. צריכים רק להבין מה המטרה, מה האמצעי, כי בסופו של דבר לבורא אנחנו צריכים להגיע להשפעה, הוא המקור שמשפיע עלינו ואנחנו צריכים להגיע לאותה נקודת ההשפעה אליו.

לכן אם אנחנו כבר מדברים על הקבוצה ומטפלים בקבוצה זה משהו אחר, אז אני מתפלל עבור הקבוצה ועבור החברים, שיבואו ויהיו נוכחים בשיעור, אבל אם אנחנו מדברים כמו שאנחנו מדברים היום, שהעיקר בשבילנו זה לבקש מהבורא שישנה בנו את הכיוון שאנחנו נתחיל להרגיש שחושבים עליו, שרוצים להשפיע לו, שמזה יש לנו נחת רוח, נחת רוח לנו, מזה שאנחנו חושבים עליו, אז אנחנו מטפלים בזה. אנחנו עוד לא יכולים להיות בכמה פעולות יחד, היום אנחנו מדברים על התפילה שאנחנו מבקשים מהבורא שייתן לנו רצון, טעם, לפנות אליו.

שאלה:, מתוך המאמר "שמעתי" קכב, יש הססנות או אולי איזה פחד, חשש, להיכנס למדרגה החדשה של השפעה. כי אתה מפחד שתאבד את עצמך, יש פחד מהלא נודע. אני יודע שזה מה שמעכב אותי הרבה פעמים. איך אנחנו יכולים לבקש מהבורא שייתן לנו איזה מדד למה אנחנו יכולים לצפות או מה נרוויח, מה נשיג אם נשתדל להתקדם להשפעה ולצאת מהאגו שלנו?

אני לא יכול להגיד לך מה תרוויח. אני חושב שצריכים יותר ויותר להיות שקועים במאמרים, בחומר שלנו, בבעל הסולם וברב"ש. וכמה שיותר בכל רגע ורגע בתקווה שאתם שקשורים לטקסטים האלו, הם ישפיעו עליכם וישנו אתכם. ולכן, זה מה שאנחנו צריכים. נגיד היום כבר היום רביעי שאנחנו קוראים את הטקסטים על התפילה, שהכול מושג בכוח התפילה. האם אתם חוזרים על זה במשך היום? האם אתם רוצים לראות שם עוד משהו בכל הקטעים האלו? יש קבוצת אנשים שעובדת כדי להביא לנו את הקטעים האלו וזה מאוד חשוב לנו כי דרכם, דרך הקטעים האלו, אנחנו נקבל את המאור המחזיר למוטב. האם אתם ממש קשורים לתוך הטקסטים האלה? אז אחר כך נדבר מה קורה לכם.

אבל אם אתם שמעתם רק שיעור בוקר באוזן אחת, בהתרשמות ראשונה, ואחר כך לא חוזרים ולא חורשים את הטקסטים, ממש עם העיפרון או עם ה"עכבר" נגיד, אז אני לא יודע איך זה משפיע. בינתיים, לפי מה שאני רואה, יש לנו עוד אפשרות להתקדם יותר מהר, זה תלוי ביגיעה שלכם. עד כמה אתם תהיו קשורים לאותם הקטעים שאנחנו עוברים. שימו לב, איך אתם ממלאים את הזמן במשך היום בכל הקטעים האלו. אפשר לקבל אותם בקול או באנגלית?

קריין: כן.

אתם צריכים לרשום את זה בטלפון, באיזה מקום, וללכת עם אוזניה ובכל מקום אתם יכולים להיות קשורים לעניין. ואתם תראו עד כמה אתם תגלו כאן בין המילים עוד ועוד דברים.

שאלה: הקטעים עצמם וגם קטעים נבחרים מהשיעור וגם השיעור במלואו הכול נמצא ב"קבלה מדיה" בכל השפות, בארכיון, דבר ראשון. דבר שני, יש שאלה שחוזרת מהרבה חברים וכל יום בווריאציה אחרת. איך אתה ממליץ לחלק את הזמן שלנו במהלך היום?

כי אתה אומר לשמוע שיעור, לקרוא מאמרי רב"ש, לקרוא את הקטעים מתוך השיעור, נגיד, לעשות סדנה לפעמים, לבנות תפילה בינינו ולשכתב אותה. איך אתה רואה את סדר היום של החברים במשך היום?

הכי טוב, הכי חשוב זה לחזור על החומר של השיעור. כי אז אתם תבינו בכלל מה אנחנו עושים. אני ממשיך את השיעור הבא מתוך זה שאני בטוח שאתם עברתם וספגתם את השיעור הקודם. וזה הרבה יותר חשוב מסתם לקרוא מאמרים של רב"ש, זה היה פעם. הכי חשוב זה לעבור על השיעורים, על כל הקטעים של השיעורים.

תלמיד: זאת אומרת לעבור על הקטעים מהשיעורים או לעבור על דברי הרב בשיעורים או לשלב?

אני מדבר על זה שאדם לא נמצא אולי ליד מחשב ולא יכול לראות את זה, ודברים כאלה, אבל עם האוזנייה לפחות.

תלמיד: במפגש המשותף שעשירייה מתכנסת, חצי שעה פעמיים ביום, מה לעשות? לא כל אחד עם האוזנייה ועם הזמן שלו.

במפגש המשותף אני חושב שהם צריכים לדבר בקצרה כל אחד, ממש חצי דקה, על כל קטע וקטע. נגיד אנחנו קוראים עכשיו קטע 21, אז על קטע 21 כל אחד מקבל חצי דקה, דקה מקסימום, אפשרות להביע משהו. אבל גם זה פועלים מחוסר זמן.

אבל אני פונה לא למפגש ביניכם אלא על זמן שיש לאדם. הוא הולך לכל מקום, הוא מסתובב, הוא עושה משהו, איזו עבודה שגרתית, שישתדל כל הזמן להיות עם האוזנייה. ולשמוע את הקטעים האלה, דרך זה נכנס בו המאור המחזיר למוטב.

שאלה: איך לעורר קנאה אצל החברים אם אנחנו משפיעים בסתר, בצניעות?

להשפיע באמת זה בסתר, בצניעות, אבל לעורר קנאה אתם צריכים בצורה כזאת שכולם יראו, כן. יש זה ויש זה. באמת את הדברים האמיתיים שלי כלפי העשירייה אני עושה בהצנעת לכת, מצד אחד. ומצד שני, אני עושה כאלו דברים שהם יקנאו בי ומזה יתקדמו. זה לא עניין איך הם יקבלו את זה, זה עניין איך שאני מתייחס לזה. יש דברים שאני עושה בצניעות, בהסתרה, ויש דברים שאני דווקא עושה אותם בגלוי.

קריין: ציטוט מס' 21.

"חטאו של אדם הוא בזה, שלא בקש עזרה מה'. כי אם היה מבקש עזרה, בטח היה מקבל העזרה מה'. אלא אם האדם אומר, שבקש עזרה וה' לא נתן לו, על זה באה התשובה, שהאדם צריך להאמין, שהקב"ה הוא שומע תפלות. כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלות כל פה". ואם היה מאמין באמת, היתה תפלתו שלימה. וה' שומע תפלה שלימה, היינו שהאדם משתוקק בכל לבו, שה' יעזור לו.

מה שאין כן אם תפלתו אינו שגורה בפיו, שהפירוש הוא, שאין לו האמונה אמיתית, שה' יכול לעזור לו, ושה' שומע את כל מי שמבקש ממנו, ושלפניו קטן וגדול שוים, דהיינו שעונה לכולם. נמצא, שהתפלה אינה שלימה."

(הרב"ש. מאמר 4 "מהי התפלה על עזרה ועל סליחה, בעבודה" 1988)

קריין: "מה שאין כן אם תפלתו אינו שגורה בפיו, שהפירוש הוא, שאין לו האמונה אמיתית, שה' יכול לעזור לו, ושה' שומע את כל מי שמבקש ממנו, ושלפניו קטן וגדול שוים, דהיינו שעונה לכולם. נמצא, שהתפלה אינה שלימה."

(הרב"ש. מאמר 4 "מהי התפלה על עזרה ועל סליחה, בעבודה" 1988)

אדם חייב לקבל ביטחון מהסביבה, סביבה זה עשירייה, ממה שאנחנו לומדים. אם הוא מבקש, בטוח הבורא מסדר הכול, בצורה שנכונה לאדם. אבל אנחנו יכולים לזרז את התפתחות שלנו רק על ידי פניה, רק על ידי בקשה, רק על ידי תפילה.

קריין: ציטוט 22. כותב רב"ש.

"הגם שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפלה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפלות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל אז, על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפלת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל."

(הרב"ש. מאמר 23 "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה" 1989)

קריין: ציטוט 23. רב"ש.

"מטרם שהאדם יודע, שאין הוא מסוגל להשיג בעצמו את הכלים דהשפעה, אין הוא מבקש מה', שיתן לו. נמצא, שאין לו רצון אמיתי, שה' יענה לו על תפלתו.

ומשום זה צריך האדם לעבוד בעצמו, בכדי להשיג את הכלים דהשפעה. ואחרי ריבוי עבודה, שהשקיע בזה, ועוד לא השיג אותם, אז מתחילה התפלה אמיתית מעומק הלב. ואז הוא יכול לקבל עזרה מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".

אבל היות שהתפלה הזו היא נגד הטבע, מטעם שהאדם נברא של רצון לקבל, שהוא בחינת אהבה עצמית, ואיך הוא יכול להתפלל לה', שיתן לו כח השפעה, וכל האברים הם נגד הרצון הזה. לכן נקרא עבודה זו "תפלה", היינו שצריך לתת יגיעה גדולה, שיוכל להתפלל לה', שיתן לו כח השפעה, ויבטל אצל האדם כח הקבלה."

(הרב"ש. מאמר 10 "ענין תפילה" 1986)

זאת אומרת, צריך לתת הרבה יגיעה כדי שירצה לפנות לבורא, כדי שירצה לבקש כוח השפעה שהבורא יתן לו, שתהיה לו סבלנות לחכות עד שהבורא נותן לו את זה. זאת אומרת, כל הזמן להתפלל להתפלל להתפלל עד שמקבל מהבורא את מה שמבקש. כשבאמת מבקש כוח השפעה, מקבל אותו.

קריין: ציטוט 24.

"צריכים, לתת לב לזה, ולהאמין בכל המצבים הכי גרועים שאפשר להיות, ולא לברוח מהמערכה, אלא תמיד לבטוח בה', שהוא יכול לעזור ולתת לאדם, בין שהוא צריך עזרה קטנה ובין שהוא צריך עזרה גדולה. ואליבא דאמת, מי שמבין שהוא צריך שהבורא יתן לו עזרה גדולה, משום שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הוא יותר מסוגל שתתקבל תפלתו, כמו שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע"."

(הרב"ש. מאמר 19 "בא אל פרעה - א'" 1985)

כמה שאדם מרגיש שהוא יותר גרוע מהחברים, הוא יותר קרוב לקבל תשובה מהבורא.

קריין: ציטוט 25.

"רק אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים לא זזים מעבודה." זאת אומרת, הם רוצים לברוח אבל מבינים שאין לאן לברוח, גם כאן אין להם כלום וגם בכל העולם אין להם כלום. לגמרי לגמרי אין להם שום כיוון ושום תקווה וכלום, הם איבדו את התקווה שלהם לקבל מילוי, אגואיסטי, בינתיים הם נמצאים ברצון לקבל, שאין שום אפשרות לקבל מילוי אגואיסטי מאף מקום. "והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, שהיו צועקים מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה', שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז הם זכו ליציאת מצרים, הנקראת בבחינת עבודה "יציאה משליטת הרצון לקבל ולהכנס בעבודה של להשפיע"."

(הרב"ש. מאמר 34 "מהו, אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, בעבודה" 1991)

קריין: ציטוט 26.

"צריך לתת תפלה, שיאמין, שה' כן שומע תפלה, וכל מה שהאדם מרגיש במצבים האלו, הוא לטובתו. וזה יכול להיות רק למעלה מהדעת. כלומר, הגם שהשכל אומר לו, שמכל החשבונות, אתה רואה, שאין שום דבר יכול לעזור לך, גם זה הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול להוציא אותו מהרצון לקבל לעצמו, ותמורת זה הוא יקבל את הרצון להשפיע."

(הרב"ש. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

מה שאני מבקש, לטובתכם, תקראו במשך היום שוב את כל הקטעים האלה ובמשפט אחד קצר אתם צריכים על כל קטע להסביר על מה מדובר. במקום קטע שיש בו חמישים או מאה מילים, אתם כותבים במשפט אחד של חמש, שש, שבע מילים על מה מדובר.

קריין: ציטוט 27.

"יש ג' תנאים בתפילה:

א. להאמין שהוא יכול להושיע לו, אף על פי שיש לו תנאים הכי הגרועים מכל בני דורו, מכל מקום "היד ה' תקצר מלהושיע לו", שאם לא כן, הרי חס ושלום אין בעל הבית יכול להציל את כליו.

ב. שכבר אין לו שום עצה, שמאי שהיה אפשר בכוחו לעשות כבר עשה, ולא העלתה רפואה למכתו.

ג. שאם לא יעזור לו, טוב לו מותו מחייו, שענין תפילה הוא ע-אבודה שבלב. שעד כמה שהוא בבחינת אבוד כך גודל התפילה, שבטח שאין דומה למי שחסר לו מותרות, או למי שיצא פסק דינו למות וחסר רק הוצאה לפועל, והוא כבר כבול בכבלי ברזל והוא עומד ומתחנן לבקש על נפשו. שבטח לא ינום ולא ישן ולא מסיח דעת אף רגע מלהתפלל על נפשו."

(בעל הסולם. "שמעתי". ר"ט. "ג' תנאים בתפילה")

שאלה: מה ההבדל בין כוח המחשבה וכוח התפילה?

מחשבה זאת מחשבה, תפילה זאת כבר פנייה לבורא על מה שאתה רוצה להגיד לו, או להודות, או לבקש, זה הבדל גדול. מחשבה תלוי למי היא מכוונת, הכול מתברר במחשבה. בדרך כלל משתמשים במחשבה לפני שאנחנו פונים, כשאנחנו מסדרים את הפנייה.

שאלה: עד כמה חשוב ביטול בהפגנת אהבה לחברים בעשירייה?

אם אני לא מבטל את עצמי כלפיהם אני לא משפיע להם.

שאלה: איך עשירייה שלמה מפתחת חיסרון להשפעה?

אם היא לא מפתחת חיסרון להשפעה היא לא שלמה. אז במה היא שלמה? שכל אחד ואחד מתחבר לאחרים כדי להגיע מתוך השפעה הדדית, "מאהבת הבריות" מה שנקרא "לאהבת ה'", להשפיע לבורא.

שאלה: האם האדם צריך לרצות להרגיש שהבורא נהנה, או שזה באמונה מעל הדעת?

זאת באמת שאלה. לא שאנחנו רוצים להרגיש שהבורא נהנה, אנחנו רוצים להיות בטוחים שאנחנו מעוררים בו הנאה מהפעולות שלנו, מהעבודה שלנו. אז את זה אנחנו עושים מתוך זה שאנחנו משפיעים לחברים. עד כמה שאני רואה בחברים שההשפעה שלי או ההשפעה שלנו הכללית בינינו מעוררת אהבה, חיבור, התעוררות, סימן שמתוך זה אנחנו יכולים להשפיע לבורא.

לכן לפני שאנחנו מגיעים להרגשה שאנחנו משפיעים זה לזה כולנו בעשירייה ומגלים בתוך העשירייה חום, חיבור, אז אין לנו מאיפה להשפיע לבורא. אז ההשפעה שלנו לבורא היא השפעה לא מתוך העשירייה היא השפעה אגואיסטית.

תלמיד: מה אדם צריך לבקש מלמעלה? את ההארה שתשנה אותנו או מקום ליגיעה?

זה תלוי באיזה מצב הוא נמצא. אני רוצה להגיד רק דבר אחד, אני לא חושב שאדם צריך לבקש מקום ליגיעה מהבורא, הוא צריך לראות את זה, לזהות את המקום הזה עם החברים. מקום ליגיעה זו הקבוצה, שאתם כולכם משתדלים להגיע לחיבור ביניכם בצורה כזאת שבאמת עוזרים אחד לשני, נכללים זה מזה, ומתוך זה כבר תהיה לכם תפילה כלפי הבורא.

שאלה: איך אפשר לדעת איזה פעולות צריך לעשות בהסתרה בעשירייה ואיזה פעולות צריך לעשות בגלוי בפני החברים?

בדרך כלל אנחנו צריכים לגלות לעשירייה אהבה, חיבור, נטייה למטרה, נטייה לבורא. את כל הדברים האלה אנחנו צריכים לגלות, במה שאני מרבה אהבה ומרבה חיבור אני צריך לגלות את הדברים האלה. לתת להם דוגמה טובה. לא לעשות את זה בצניעות, אנחנו עוד לא נמצאים במצבים כאלה של צניעות כמו חסידי קוצק שהראו זה לזה דווקא עד כמה הם מזלזלים בהכול, כי אנחנו עוד לא נמצאים במצב שמחזיקים זה את זה כצדיקים.

שאלה: האם אפשר לפנות בבקשה ספציפית לבורא וכולנו נקבל את התשובה ביחס למה שהחבר שאל?

כן.

שאלה: אמרת לנו שחשוב מאוד שנעבוד עם הקטעים של היום, נחרוש אותם ואם אפשר אפילו נסמן אותם. זו עבודה שכל חבר צריך לעשות כשהוא יכול או שזה משהו שצריך לעשות ביחד?

מתי שכל חבר וחבר יכול, שיעשה.

תלמיד: במפגשים?

לא במפגשים אלא כל אחד לחוד שיעשה את העבודה הזאת על הטקסטים של השיעור.

שאלה: מה הכוונה במשפט שקראנו "טוב מותי מחיי".

הרצון לקבל צריך למות. שאני לא ארגיש בו את החיים שלי.

תלמיד: אמרת לנו שאסור לאדם להמית את עצמו. אז מה אני אמור לעשות?

אני מצפה לרגע שהרצון לקבל שלי ימות.

תלמיד: לגמרי?

לגמרי, זה נקרא צמצום, שאני לא משתמש בו, שאני דוחה אותו, שאני שונא אותו. זה מה שאני צריך לגלות ברצון לקבל שלי, שהוא שונא אותי ואני במידה הזאת שונא אותו.

תלמיד: בעשירייה אפשר לממש פסוק כזה?

ודאי שכן, שלמה המלך קרא לרצון לקבל "שונא".

תלמיד: מה יכולות להיות ההשלכות לזה? איך אפשר לעבוד עם זה בעשירייה? שכל אחד יגיד לשני "טוב לי מותי מחיי"?

לא צריך, כל אחד לעצמו.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים להיות בטוחים שעושים נחת רוח לבורא, זאת אומרת שזה נוגע גם לערבות, שאני חייב להיות בטוח שאני אוכל להיות ערב עבור החבר. מה זה אומר להיות "בטוח בעצמך"?

אם אתה דבוק בבורא במידה הזאת אתה יכול להיות בטוח בעצמך.

שאלה: התנאי השני של התפילה היא שעשית כל מה שבידך לעשות והישועה עוד לא הגיעה. איפה אותה נקודת הייאוש מהמעשים, מהפעולות שלנו?

שאתה רואה שאין לך שום תגובה על הציפיות שלך אז אתה מגיע לייאוש. והייאוש הזה חייב להיות, אנחנו חייבים לעבור את הייאושים האלו, כי על ידי הייאושים האלה יש פגיעה מאוד עמוקה לתוך הרצון לקבל שלנו, לתוך האגו שלנו ואז מהנקודה הזאת אנחנו יכולים להתקדם. ייאוש זה דבר מאוד מאוד חשוב, כי אתה מתייאש דווקא מהאגו שלך, מהתכונות שלך ואז מאין ברירה בא לך דחף להחליף אותו.

קריין: ציטוט 28.

"אי אפשר שיהיה תפילה אמיתית, אם לא יודע מקודם, שבלי תפילה אי אפשר להשיגה. לכן ע"י המעשים והסגולות, שהוא עושה בכדי לזכות לשמה, מתרקם אצלו כלים מתוקנים, שירצו לקבל את ה"לשמה". 

ואז, לאחר כל המעשים והסגולות, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. משום שראה, שכל המעשים שלו לא הועילו לו כלום. ורק אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא. ואז הקב"ה שומע תפילה, ונותן לו המתנה של לשמה."  

(בעל הסולם. "שמעתי". כ'. "ענין לשמה")

שאלה: בכל התרגילים האלה שאנחנו מחפשים את התפילה מדי יום, נראה שהתפילה צריכה להיות קודם כל במחשבה שאנחנו צריכים לברר שהבורא שולט בכל דבר ודבר, ורק כתוצאה מזה האור ייתן לנו הרגשה, האם זה נכון?

כן, "הכול במחשבה יתבררו", כך כתוב, ואחרי המחשבה שאנחנו מסדרים את הקשר עם הבורא כבר מגיעה לנו ההרגשה. אבל קודם המחשבה ואחר כך ההרגשה, כי הרגשה היא כבר הרצון שמכוון, שמחובר עם המקור, עם הבורא, ובינתיים אנחנו נמצאים רק בחיפוש איך אנחנו נכנסים בקשר עימו, איפה כאן הבורא שאני נכנס בקשר עימו. לכן אנחנו כל כך דאגנו היום לדבר על איך אני נהנה מזה שמתחיל להיות אצלי איזה יחס לבורא.

זאת אומרת, אני רוצה להשפיע לו? אני רוצה להתחבר אליו? כבר מזה יש לי תענוג. תענוג עדיין אגואיסטי, ודאי שהוא על מנת לקבל, אבל זה כבר יחס לבורא, שאני רוצה להיות בקשר אליו, להתחבר אליו. אני רוצה להשפיע לו, כמו אימא לתינוק. ודאי שיש לה מזה תענוג אחרת היא לא הייתה משפיעה, לכן הבורא מעורר בה, באימא, רצון להשפיע לתינוק, ויש לה מזה תענוג, אז היא משפיעה. ודאי שבעל מנת לקבל הכול מתקיים.

אותו הדבר אנחנו, אבל מתחילים מזה, מתחילים מ"לא לשמה", כי בינתיים אין לנו קשר עם הבורא, לא מכוונים אליו, לכן אנחנו יכולים עכשיו להתחיל להיות מכוונים אליו עם הרצון לקבל שלנו. שיהיה לי טוב, שאני רוצה להיות מחובר, שאני מרגיש תענוג מזה שאני רוצה להשפיע לו, אבל אני מרגיש תענוג, ולשם התענוג הזה אני משפיע. בסדר, זה תחילת הקשר.

שאלה: הרגשת החיסרון שעליה מדברים כל השיעור, נראה שזאת נקודת ההשפעה היחידה שהיא חדשה בתוכי, וכשהנקודה הזאת מופיעה, אני כבר מחפש איך למלא את החיסרון הזה, וכל הפעולות שאני רוצה כדי למלא את הנקודה הזאת, כאילו כבר פעולות.

הכול מדובר כלפי הבורא, שאנחנו מתייחסים ומחפשים איך להיות בנטיית ההשפעה אליו, עדיין בצורה אגואיסטית, ודאי, זה מתוך האגו. אני לא מתעלה מעל האגו, אני עכשיו פועל לפי הכלל ש"לא יהיה לך אל זר", שהבורא לא יהיה לך כלא קיים, אלא שהוא שייך אליך ואתה שייך אליו, שיש ביניכם איזה קשר, ואז את הקשר הזה אנחנו רוצים לקבוע בינינו. ואחר כך אנחנו נדבר על טיב הקשר, זה כבר אחר כך, אבל עכשיו רק מתוך זה שרוצים אנחנו להיות בקשר עימו.

תלמיד: החיסרון הזה, הוא נראה כמו איזה ערך חדש, והערך החדש הזה הוא גדול יותר מכל דבר אחר, ויש לי פתאום הרגשה שאני רוצה לפעול לטובת אותו ערך שמניע את כל המעשים שלי. אז האם זאת התפילה, החיסרון המבורר הזה?

זו כבר תפילה, ותפילה נכונה, שאתה מחפש קשר עם הבורא. ובקשר הזה אתה עדיין נמצא בעל מנת לקבל, ברצון האגואיסטי, אבל זה כמו עובר, כמו תינוק.

לאט לאט הקשר הזה הוא ישתנה, הוא יתייצב, ואתה תוכל כבר להתייחס אליו אחרת, וגם אל החברים בהתאם לזה, אתה תראה אותם כאמצעי לגשת לבורא, אז גם הם יעלו בעיניך לדרגה יותר חשובה, ואתה תתייחס אליהם אחרת.

כי היום אנחנו רק מדברים במילים ש"זה חשוב, העשירייה", אבל כשאתה תתחיל לראות שלגשת לבורא אתה יכול רק אם אתה עובר דרכם, אז לפי זה אתה כבר תעלה אותם בחשיבות. לא יכולה להיות חשיבות עשירייה אלא אם כן לפי מה שאתה משיג דרכה, זאת אומרת לפי חשיבות הבורא, ואחר כך חשיבות הבורא לא יכולה להיות יותר מחשיבות העשירייה. את כול זה אנחנו עוד נברר, בינתיים עכשיו זה ככה, שיתייצב בינינו הנכון.

סדנה

עכשיו יש לנו סדנה שבה אנחנו מבררים על מה אנחנו דיברנו, מה הנושא העיקרי שדיברנו עליו עכשיו, ואיך אנחנו במשך היום לומדים אותו הנושא מהפסוקים שיש לנו בשיעור הזה.

הכול מושג בכוח התפילה.

*

(סוף השיעור)