שיעור בוקר 03.01.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס קבלה לעם העולמי 2022 - "מתעלים על עצמנו"
שיעור מס' 7 – מבקשים מהבורא למלא את המקום בינינו

קריין: שיעור הכנה לכנס קבלה לעם העולמי 2022 "מתעלים על עצמנו". שיעור מס' 7, "מבקשים מהבורא למלא את המקום בינינו".

יש יחס של אדם למקום, הכוונה למקום בינינו, ויש יחס של אדם לחברו, וקודם כל אנחנו צריכים לסדר את היחסים בין אדם לחברו ומהם כבר את היחסים בין אדם למקום. המקום בינינו הוא ריק, ובזה שאנחנו מתעוררים לחיבור בינינו, אנחנו מגלים שהמקום הזה הוא לא ריק אלא יש שם אותו יחס שאנחנו רוצים שיתגלה בינינו, שנאה או אהבה, דחייה או משיכה, וכך אנחנו בונים אותו.

לכן כתוב "אתם עשיתם אותי" כי אנחנו בונים כביכול את המושג הזה שנקרא בורא, מגלים אותו בינינו לפי הרצון שלנו. בזה אנחנו נקראים נבראים חופשיים שיכולים לקבוע בעצמנו מיהו הכוח שימלא את היחסים בינינו, וכך נגלה את הבורא הטוב או הבורא הרע, ואת עצמנו בעולם הטוב או בעולם הרע, כך הכול נמצא בידינו. והכול כלפי אותו מקום שמרחיק בינינו או ההפך, שיכול לקשור בינינו.

לכן הבורא נקרא "מקום", יש "מצוות שבין אדם לחברו" ו"מצוות שבין אדם למקום", ואנחנו צריכים למלא את המקום הזה שבינינו, שהבורא בכוונה ברא אותו ברצון לקבל, בכוח הדחייה האגואיסטית. לכן כשמתגלה בכל אחד ואחד הרצון לקבל האגואיסטי זה כוח הבורא שמתגלה בצורה הפוכה כדי לגרות אותנו, כדי למשוך אותנו לתיקון. אם כך אנחנו תמיד עובדים עם הבורא באותה מידה שהוא מתגלה בינינו בצורה של דחייה או בצורה של משיכה.

ומזה יש לנו את כל המצוות של בין אדם לחברו ובין אדם למקום. מתוך זה שאני רואה את החברים סביבי ועושה איתם פעולות כדי להתקשר בינינו, אני מגיע לפעולות ביני למקום, לבורא, אני מגלה אותו שממלא את המקום בינינו, ובמידת ההצלחה שלי להתקשר לחברים אני מגלה שהמקום הזה בינינו הופך להיות ממקום של דומם, למקום של כוח עליון, של משיכה, של חיבור, של אהבה, לכן שם הבורא העליון נקרא "אהבה", ובזה אנחנו עולים לדרגה האחרונה, הגבוהה ביותר של הקשר בינינו, לאהבה.

לכן אנחנו צריכים שכל תשומת הלב שלנו לא תהיה על עצמנו, אלא ההיפך, על מה שבינינו, היחסים שבינינו, המקום שבינינו. שאותם היחסים, אותו מקום שעכשיו נראה לנו שהוא מקום ריק, אנחנו נגלה אחר כך שהוא דווקא לא ריק, זה המקום הכי גבוה, מיוחד, זה המקום שמוליד אותנו ועובד עלינו, מקרב בינינו, ולכן מיחסים בין אדם לחברו, אנחנו מגיעים ליחסים בין אדם למקום, עד שיתגלה אותו מקום בינינו מלא אור של אהבה וכך נגיע לתיקון.

ולכן המילה "מקום" הופכת להיות מילה מאוד מאוד חשובה, מהותית, ולזה בעצם אנחנו צריכים לשים לב. שקיימים רק אנחנו האגואיסטים, בדידים כאלה, שהמקום הזה עכשיו מרחיק בינינו ומתחיל לשחק בינינו, עד כמה אנחנו רחוקים, עד כמה אנחנו קרובים, נותן כל מיני אופנים ליחסים בינינו, הכול על ידי המקום. הבורא שמשתנה בינינו, שמשחק כך איתנו, הוא בעצם מעורר בנו כל מיני צורות ואופני יחסים ובזה מגרה אותנו, מחמם אותנו בינינו ואז כלפיו.

וכך אנחנו רואים שכנראה יקרה בתיקון העולם, שמתוך זה שאנחנו נראה את עצמנו שנמצאים ממש באגו, בשנאה גדולה זה כלפי זה וכבר עייפים ולא מסוגלים יותר לחיות בזה, אנחנו נתחיל להתייחס מאין ברירה ליחסים בינינו, למקום שבינינו בצורה אחרת, וכך האנושות גם תתקרב לזה.

לכן בסופו של דבר אנחנו מבקשים מהבורא שזה כוח החיבור והאהבה, תכונה כזאת שלא קיימת בעולם שלנו, שכל הזמן מגדל אותנו בכך שעוד ועוד נתרחק זה מזה, נשנא זה את זה, אנחנו מבקשים שאנחנו נתחיל להכיר עד כמה חשובים היחסים בינינו, וכך נגלה שהמקום בינינו הוא מקום חי, הוא מקום מיוחד, הוא מקום שממולא בכוח עליון, חכם, מרגיש. ושם בעצם במרחק בינינו נמצא כל העולם הרוחני, תוכנית הבריאה, תכלית הבריאה, הכול נמצא במה שעושה את המרחק בינינו. וצריכים לשים לב לזה, כי כל העבודה שלנו בסופו של דבר היא לסגור בינינו פערים, לא בצורה פיזית ודאי אלא בצורה רגשית, שכלית, לסגור בינינו את הפערים בכל מיני צורות ואופנים כך שנוכל לגלות על ידי זה את הבורא בצורה השלמה.

גילוי הבורא הוא מהדרגות ההפוכות שאנחנו יכולים לתאר אותו כמתגלה ככוח הדוחה, ככוח נגדנו, עד שאנחנו עוברים לכוח שעוזר, כוח המושך, כוח המחבר, עד שכוח אהבה ממש שורה וממלא את כל העולם. זה בעצם כל השינוי בעבודה שלנו כשאנחנו עוברים משלב לשלב וכך אנחנו מגלים אותו. לכן צריכים לשים לב לא למה שנמצא בכל אחד ואחד, אלא למה שנמצא בינינו, איך אנחנו מתייחסים למרחקים וליחסים בינינו, ואיך פונים לאותו מקום שעכשיו הוא ריק, ורוצים לגלות שהוא לא מקום ריק, אלא מקום מלא חיבור ואהבה.

אם כך שיעור מספר 7 "מבקשים מהבורא למלא את המקום בינינו", יותר מזה לא צריך. יוצא שאנחנו קטנים כך בינינו יותר ויותר, והבורא ממלא את המרחקים בינינו יותר ויותר בחיבורים עד כדי כך שאנחנו לא מרגישים שאנחנו בכלל נמצאים באיזה מרחק, אלא הכול מתקשר בהתאמה גדולה מאוד זה לזה. ככל שאנחנו מתקרבים לתיקונים שלנו, אנחנו נראה שאין מקום בינינו, שהבורא שממלא את המקום במדרגות רוחניות גם מתגלה איתנו יחד, שאין הבדל של ממש בין הבורא לנבראים. זה כבר מצב מאוד גבוה, נעלה, ואנחנו נתחיל מהמקום שלנו.

שאלה: איפה נכון להשקיע כדי להשיג את המקום בינינו?

רק במקום. אנחנו צריכים את כל תשומת הלב לשים למקום בינינו. זאת אומרת היחסים בינינו, אופן היחסים, צורת היחסים, מהות היחסים רק להם לשים לב, אף אחד לא לעצמו. כי לעצמך זו ממש קליפה, אתה כביכול עוזב את הבורא שהוא המקום בינינו ושם לב לעצמך. לכן כל הזמן תשומת הלב שלנו צריכה להיות לקשר בינינו, לסוג הקשר, לעוצמת הקשר, לאופני הקשר. עד שהקשר הזה מתחיל להיות מורגש, וזה נקרא שאתה כבר נכנס להרגשת העולם הרוחני, כי הבורא נמצא בכל מקום, "כבודו מלא עולם". כך אנחנו עובדים עד שנהיה כמו חלקיקים קטנים בתוך הבורא, ואחר כך יהיו עוד מדרגות. אבל זה מה שאנחנו צריכים לעשות, קודם כל להחליף מה שהיה חשוב לטפל, ומה שטפל לחשוב, כלומר לא אנחנו חשובים אלא המקום בינינו חשוב. שם אנחנו מצפים לגלות בנטייה לחיבור ואהבה את כוח החיבור וכוח האהבה שזה הבורא.

שאלה: למה אנחנו אומרים שהמקום בינינו הוא ריק, למה הוא לא מלא רק בצורה שלילית?

בהתחלה אנחנו בכלל לא שמים לב למקום, כי מה זה המקום בינינו. זאת אומרת, יש אותך, יש אותי ועוד כמה אנשים, ואנחנו נגיד בעשירייה, ואז איפה כאן המקום, מה זה מקום.

אנחנו צריכים לעבור ממקום פיזי למקום רגשי, למהות הקשר בינינו, עד כמה אנחנו רחוקים או קרובים זה אל זה. המקום הזה בינינו נראה לנו בהתחלה שהוא היחסים בינינו. כמו שנגיד אני יוצא מהבית, מתרחק מהבית, אבל אני מרגיש את בני בית שהם נמצאים איתי באיזה יחסים, לכן זה לא נקרא שאני מתרחק. אומנם פיזית אני מתרחק אבל נפשית יכול להיות שאני עוד יותר מתקרב, כי המרחק הפיזי פועל בצורה כזאת שיש לנו עוד יותר נטייה זה אל זה.

כשאני מתחיל לעבוד עם החברים אני משתדל להרגיש שהם נמצאים בקרבה רגשית אליי ואני אליהם ודאי. אחר כך אנחנו צריכים להבין, להרגיש, לפחות עכשיו, שהמקום בינינו צריך להיות מלא בכוח חיבור, אהבה, ולכוח החיבור והאהבה יש מהות, מי שמוליד חיבור ואהבה, שזה הבורא, לכן זה נקרא "בוא וראה". לאן אנחנו צריכים להגיע? "מאהבת הבריות לאהבת ה'", מגילוי הקשר בינינו לגילוי הקשר עם הבורא, ובקשר הזה אנחנו נכללים וכך פועלים. עד שיהיה כזה קשר בינינו, שלא נרגיש את עצמנו אלא רק את הבורא בלבד שנמצא וממלא את כל המציאות.

תלמיד: באיזה מישור נמצאים היחסים בינינו היום בשונה מהמקום שאליו אנחנו צריכים להגיע?

את זה אתה צריך לגלות, אתה צריך להראות את מהות הקשר, אתה קובע. לכן הבורא נקרא "בוא וראה", "אתם עשיתם אותי", ככל שנגלה אותו, ככל שנהיה מוכנים לקשר בינינו יותר מעשי, יותר איכותי, לפי זה נגלה את הבורא, וכך אנחנו מכנים אותו בשמות.

תלמיד: למה מה שיש בינינו היום זה לא נקרא מקום רק בצורה הפוכה מהמקום של חיבור ואהבה?

כי אתה לא מגלה יותר מהמקום הפיזי. הבורא ברא כך מלכתחילה כדי שתתחיל לפתח את הרגש שלך מרגש למקום פיזי, אומנם זה גם רגשי, כי אין חוץ מרגש שום דבר בכלל במציאות, אבל הרגש הזה פועל בכל אחד ואחד, אפילו בדומם, בצומח ובחי. וכשאנחנו מתחילים לפתח את היחס שלנו למקום שבינינו, אז נקרא שאנחנו כבר מתחילים להתייחס לבורא.

כך אנחנו מגיעים לסוג, לאופן, לעוצמת יחסים בינינו, שלילית, חיובית, עד שרוצים לאהוב זה את זה, להרוג זה את זה וכן הלאה, וכך אנחנו בסופו של דבר מכיילים את הכלים שלנו, מחדדים אותם להרגיש את הבורא. הכול תלוי בעוצמת התרגילים ובקצב התרגילים שאנחנו עושים בקשר בינינו כדי להגיע "מאהבת הבריות לאהבת הבורא". הכיוון הוא ברור, רק הכול תלוי במספר התיקונים והפעולות שנעשה.

לכן אנחנו מתקדמים ומתקרבים לכנס ורוצים לעשות בו ממש פעולות חיבור עוצמתיות ככל האפשר. בעבודה הזאת אנחנו נמצאים גם בצורה הדדית בקשר עם הבורא, אומנם הוא נסתר ולא מורגש, אבל אנחנו רוצים להתקשר בינינו כדי לבנות מקום לגילוי שלו, כדי לתת לו נחת רוח, ואין עבודה יותר חשובה וגדולה בכל העולמות, בכל הזמנים, בכל המצבים, רק זאת. לגלות בקשרי האהבה בינינו את קשרי האהבה בינינו לבורא כדי לגרום לו נחת רוח, זה המשפט שאנחנו צריכים לבצע.

שאלה: מה חסר לנו כדי להרגיש ביחד שהבורא נמצא בינינו ומסדר הכול באהבה?

חסר לנו "איש את רעהו יעזורו", ולהבין שאני לא יכול לעורר את השדה בינינו כי בי אני נמצא לבד, אבל מחוץ לי אני יכול להיות קיים רק בקשר בינינו. והקשר בינינו הוא צריך להיות כמו בעשר ספירות, וזה לא חשוב אם אנחנו יודעים או לא יודעים מה זה עשר ספירות, אבל זה קשר שאנחנו נמצאים בנטייה זה אל זה, כל אחד לחברים שלו, וכך בונים את רשת הקשר בינינו.

חוטי הקשר האלו בינינו, אם אנחנו מגיעים בהם לאיזו צורת השפעה המינימאלית ביותר, אנחנו כבר מתחילים להרגיש בזה את המייסד של הרשת, את הכוח העליון שברא ועשה ומקיים את הרשת הזאת. ואז אנחנו מגיעים למצב שמאהבת הבריות, מהחיבור ברשת הזאת, אנחנו מגיעים לחיבור עם הבורא. חוץ מזה שמתגלה הרשת עצמה בינתיים בדרגות דומם ואחר כך צומח כשכבר יש איזשהן תכונות, ואחר כך חי, אנחנו מתחילים לגלות ברשת הזאת, בתוך המנגנון הזה שמגלים, שזה המקור שלנו, שזה החיים שלנו. זה יתגלה.

שאלה: מהו הקשר בין "יש מאין", לבין המושג "מקום"?

אנחנו אומרים שזה כלפי האדם, וכלפי האדם הגילוי של הבורא הוא רק דרך הכלים. כשאנחנו אומרים שהבורא מתגלה בעוצמת נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, אנחנו מגלים את עוצמת גילוי כוח השפעה ואהבה בתוך הכלים שלנו, בינינו. קודם הם היו מתגלים ככלים אגואיסטים, כלים של דחייה, ואחר כך על ידי התיקונים, המאמצים שלנו, תפילה, אנחנו מתקנים את הכלים האלה ומעבירים אותם ליחס של אהבה. כך מגלים את מידות הקשר, מהות הקשר בינינו משנאה לאהבה.

כל המצבים שאנחנו עוברים משנאה לאהבה, כל המצבים האלה נשמרים, נמצאים בתור רשימות. ובסופו של דבר כשאנחנו מגיעים לאיזה פער בין שנאה לאהבה, אז מתחילים להרגיש שזה נקרא "בוא וראה", בורא, מהות המילוי שבנו שמתגלה. כי כל הגילוי הוא רק בפנים בתוך הכלי, אבל בכלי שעבר מספר פעמים חושך ואור, ריחוק דחייה שנאה, וקשר התקרבות ואהבה. כך מגלים את הכול ביחסים בינינו.

באותם היחסים בינינו שאנחנו רוצים לשפר עוד ועוד, אנחנו מגלים גם את מקור היחסים האלה שזה כוח יותר פנימי, שאחר כך אנחנו מגלים אותו כ"יחידה", "אחד יחיד ומיוחד", שזה הכוח העליון, הבורא, ש"אין עוד מלבדו". זה עניין של הרגשה, כשמגיעים לזה מבינים על מה מדובר, מה מהות המילים האלה.

שאלה: הבורא הצטמצם לתוך נקודה שחורה ופינה לנו מקום, במה התמלא אותו המרחב שהבורא פינה?

אותו מרחק מתמלא באנטי בורא, בחיסרון, שאנחנו מגלים אותו ככוח אגואיסטי. הבורא כאילו הופך את עצמו כמו בגד שאתה הופך אותו מפנים לאחור, זה האחוריים של הבורא. וכשאנחנו מקבלים את הרגשת האחוריים אנחנו קוראים לזה "חושך", "קליפה", כל מיני צורות כאלה, ובדרגות דומם, צומח, חי, מדבר או שורש, א', ב', ג', ד'.

יש לך בזה כל מיני מצבים רעים בכל הסולם כנגד מצבים טובים, ואז בין שני המצבים האלה אתה יכול להרגיש, לקבל הרגשה, לפתח כלי הרגשה. כי אין אור אלא "יתרון אור מתוך החושך", אור וחושך אלה מילים, אבל אין דבר מתגלה אלא רק מדבר והיפוכו.

לכן כך אנחנו צריכים להתקדם, לא לפחד מכל הדברים השליליים, וכל פעם כשאנחנו נופלים אז להבין שחייב להיות כאן קשר יותר חזק בינינו. והבורא שמתגלה בקשר הזה, או עוד לא מתגלה אבל בכל זאת קיים, שהוא יעזור לנו וימשוך אותנו קדימה.

אנחנו מראש צריכים להצטייד בנוכחות הבורא בינינו עוד ועוד, לתאר אותו עוד ועוד, עד כמה אנחנו שמים לב שהוא נמצא ממש בכל הפעולות, בכל המחשבות שלנו, ובמיוחד איך אנחנו יכולים למשוך אותו על ידי התפילה שלנו, בקשה שלנו. כאן מתחילה להיות עבודה ממש מעשית.

תלמיד: יש דמיון כלשהו בין הכוח שבחורים השחורים ביקום, לבין המצב שאנחנו אמורים להתמודד איתו בקשרים בינינו ומול גילוי הבורא?

נדבר על זה פעם, עכשיו זה לא מדאיג אותי. עכשיו מדאיג אותי מה קורה ביני לבין החברים שלי בעשירייה, ולא ביני לבין החורים השחורים ועוד כל מיני תופעות בגלקסיה, זאת דרגת דומם דדומם. צריך לחשוב על משהו יותר פנימי.

שאלה: מה הם התרגילים שאנחנו צריכים לעשות בינינו כדי להגדיל את החיבור ואת הקשר?

אתם צריכים לראות מה שאתם מקבלים בשיעור, לקרוא אותו יחד, לשמוע אותו יחד, ולהבין מה אתם צריכים לעשות ביניכם כדי לממש את השיעור, ומתוך זה לשאול את עצמכם ויכול להיות גם אותי. כל התרגילים שאתם צריכים לעשות לא כתובים כמעט בצורה גלויה, בכל מאמר ומאמר יש לך מספר תרגילים שהמקובלים ממליצים לך לבצע, רק אנחנו קוראים את זה בצורה פיוטית, שזאת כאילו זרימת הסיפור.

צריכים לראות את זה בקפדנות, מה כל המילים, משפטים, הסיפור עצמו, במה הוא מחייב אותנו לקשר מצידנו ומהקשר שלנו לבורא. אין יותר חוץ מאני, הקבוצה והבורא, לזה אני צריך לשים לב. נעשה חלק מהתרגילים האלה יחד בזמן הכנס כנראה, אבל בעצם הכול תלוי בתשומת הלב שלכם. אני קורא, ואני יודע שגם אתם קוראים את כל הקטעים האלה ומכינים את עצמכם לשיעור. אבל ההכנה צריכה להיות יותר רגשית, יותר פנימית, מוחשית, בקשר ביניכם, עד כמה כל אחד ואחד מתאר את עצמו שהוא מתקשר לחברה, לחברים, ומשנה בצורה מהותית את הקשר ביניכם, זה מה שחשוב.

נניח שעכשיו בשיעור אנחנו כבר מגלים באיזו צורה נמצא המקום הזה בינינו, ריק, בדחייה, באיזו נטייה לחיבור, באיזו דרגת חיבור אנחנו רוצים או אנחנו מרגישים שזה נמצא, לתת לזה ציון, מספר. ולהרגיש מיום ליום או כמה פעמים ביום עד כמה הקשר בינינו משתנה, מה אנחנו רוצים לעשות עם זה, מה אפשר לעשות, איך אנחנו יכולים לברר את הדברים האלה בינינו, ולפנות לבורא שיעזור לנו.

זה המקום שלו, שיקח אותנו לשם ויראה לנו שכאן זה מקום כזה וכאן זה מקום כזה, יראה לנו את הטיול בתוך הנשמה שלנו. כי איך שאנחנו בינינו בעולם הזה זאת דרגת חי, ואיך שאנחנו נהיה בהתקשרות בינינו דרך הבורא, זאת כבר תהיה דרגת העולם הרוחני, העולם העליון.

תלמיד: האם אתה ממליץ חוץ מלקרוא את המאמרים כפי שאנחנו עושים בהכנה לשיעור בוקר, לקחת את הקטעים האלה ולעשות בירור בבוקר כהכנה?

למה לא? כן, ודאי. על זה עבדו הרבה אנשים, חברים שלנו, הם סידרו לנו את זה. אני חושב שזאת עבודה מצוינת, יש לנו עזרה גדולה מלמעלה שהבורא שלח לנו כאלה מלאכים שמכינים לנו את השיעור.

שאלה: קודם כל אני רוצה לשבח את כל המלאכים והמלאכיות שעוזרים בהכנה של החומר. איך להתרכז ולתת תשומת לב בשיעור לכל רגע ורגע, לכל משפט שאתה אומר, לא רק לזרום ברוח הכללית החיובית, אלא ממש להיות ברגש לדברים?

כשאנחנו קוראים מאמר ודאי שהוא לא שלי, אלא של רב"ש ומכל שכן של בעל הסולם, אז אנחנו קוראים אותו גם ברצף, גם מילה במילה, גם בקשר בין המילים, ואנחנו רוצים להרגיש אותו מבפנים, בזרימה פנימית, ולכן כך אנחנו מתקדמים למהות המילים של הכותב. זה מה שצריכים לעשות. רק לחזור ולחזור כמה וכמה פעמים על המאמר או על הקטעים. והקטעים האלה לאט לאט מרוב חזרות יכנסו ויתחילו לחיות בנו עוד ועוד, ממש בצורת חי.

שאלה: אפשר להיות בחדות במהלך השיעור כל רגע ממש, או שזה לא הגיוני, בא והולך.

אני נמצא בחנות ויש לפניי כמה אלפים שאני חייב לתת להם הסבר, שיעור, גם ברמה ההגיונית, גם ברמה הפנימית, רוחנית, ככל שניתן לי בזה כוח וככל שהם מסוגלים לספוג ממני. ולכן ודאי שיש לי יחס לטקסט שנמצא ולאותו המחבר ולקבוצה ולכול, ואני נמצא בין שניהם כמעביר, כמחבר.

אתם צריכים לראות את הדברים האלה בצורה יותר קונקרטית, כל אחד מתאר לעצמו את העשירייה שלו ואיך שהוא מעביר כל מה שהוא שומע ומשיג מהמאמר לחברים. אצלי יש מסה גדולה ויותר קשה להחזיק אותה כאיזה לקוח, אבל אצלכם זה יותר קל. כי יש מספר אנשים, חברים שכל אחד, ככל שהוא מבין ומתקשר לבורא, מעביר מהבורא דרכו את ההתפעלות הרגשית, ההבנה השכלית, כול מה שאפשר לחברים. והוא בעצמו בעצם לא קיים אלא ממש כצינור, כי עושה מעצמו צינור מהבורא אליהם. וכך כל אחד ואחד מנסה לשפוך כמה שפחות הפרעות משלו שמגיעות לו מהבורא אליהם, זה התפקיד של כל אחד בעשירייה.

שאלה: ואיך אפשר להיות כל הזמן בחדות על זה ולא לברוח ולהתחיל לשמוע את השיעור ברקע אלא להיות כל הזמן מוכוון על זה?

כי זה העיקר. לא החכם לומד, כך כתוב, כי מה יהיה לי מזה שאני אדע את החכמה. כמו שמקובלים צוחקים, "כמה מלאכים בשמיים", "איך נקראים בשמותיהם", אלא ניתנה תורה כדי לזכך את הלב. ולכן לא החכם לומד, אלא רק אלו שדווקא דוחים את החכמה ורוצים שהאור העליון ימלא את הלב, וזה לא אור החכמה, אנחנו קוראים לו חכמה אבל זה לא החכמה שלו, אלא זה אור שמגלה את הבורא, יסוד הטבע.

תלמיד: אז אם אני יוצא מהשיעור בלי איזה הבחנות שכליות, ריק אפילו, זה בסדר שאני כאילו הייתי בנטייה כלפי החברים ולא יצאתי עם איזה חידוש מהשיעור, חידוש שכלי?

לא, החידוש השכלי בכלל לא נחשב. אם אנחנו מדברים על חכמת הקבלה, זו חכמת החיבור וזה לגמרי לא שייך לשכל. השכל צריך לבוא אחר כך, כשאתה נכנס לפעולות מעשיות ולומד מהן והן מתאספות אצלך כמו בעל ניסיון, "אין חכם כבעל ניסיון", ככה כתוב, שרק מתוך המקרים שאתה עובר בצורה רגשית, בחיבור, יש לך ניסיון במעשים האלה, אז אתה נקרא חכם. "אין חכם כבעל ניסיון". מה שייך ניסיון? ברוחניות ניסיון זה לא כמו בעולם הזה.

שאלה: מה לעשות אם מתוך הלימוד אתה לא מצליח להגיע לשינויים רגשיים או שינויים ביחס לחיבור?

לשבת ולבכות.

תלמיד: כן, זה ברור. אבל מה לעשות עם זה הלאה?

לבכות לפני הבורא זאת התפילה, ובכי זה דבר מאוד גדול ובחיסרון הזה "תבכה נפשי", כך אנחנו מכינים את עצמנו לקבלת יחס הבורא שיסביר לנו, שיבין אותנו. כי כביכול הבורא לא מבין, הוא מזמין לי כאלה מצבים, אבל זה שאני מרגיש אותם ומביע לו את זה בחזרה זה כבר משהו אחר. זה מה שאנחנו צריכים.

תלמיד: אבל מה קובע את השינויים הרגשיים האלה, שהכלים שלנו ישתנו?

מה שלא עושה השכל עושה הזמן. אין מה לעשות, זה לוקח הרבה זמן. עד כמה שהנשמה יותר גבוהה זה דורש יותר זמן. רצון לקבל יותר גדול, שאדם יהיה יותר גדול כשיתקן אותו אבל בינתיים זה קשה לו על כל צעד ושעל. אין מה לעשות, רק להמשיך.

תלמיד: ברור. לגבי המקורות שאנחנו קוראים, מה מיוחד בהם שכל פעם שאנחנו ניגשים אליהם כאילו המקור פותח ככה בדיוק את הצעד הזה שאתה עכשיו צריך להתקדמות?

זה נכון. כי המקור זה איזה תא של האור העליון שמתגלה לפי הכלים. לכן איך שאתה ניגש, כך אתה מרגיש אותו. והוא בעצמו, האמת שאין שם שום דבר, זו מנת אור כלשהי מהעליון שמתגלה לפי הכלים שלך. לכן כל פעם שחוזרים וקוראים שוב ושוב מרגישים הרבה יותר גילויים, הבחנות.

שאלה: כל יום אנחנו נפגשים בעשירייה כפעמיים ומבצעים אילו תרגילים, משימות, אבל יש הרבה עשיריות והרבה תורנים שמתחלפים בכל עשירייה וזה מייצר כל מיני פורמטים של התרגילים. האם לא יותר טוב שתהיה לכולם אותה משימה, ממש שווה לכולם?

העניין שזה יוצא מכל אחד, וכל אחד רק רוצה לעשות את זה בצורה אחרת זה טוב. כי כל אחד מבטא את זה מתוך מבנה הנשמה שלו, זה מצד אחד. מצד אחר מה אנחנו עושים? אני לא חושב שאנחנו יכולים להסכים זה עם זה בכל המילים ובכל הצורות והאופנים של החיבור, ההכנה לשיעור וכן הלאה. לא יכולים, זה ברור שלא. אנחנו עוד לא מתוקנים. כי הכלים שלנו שהתערבבו זה בזה, לא חשובים לנו כי אנחנו נבין לגמרי זה את זה מתוך כך שכולנו נהיה כלולים מכולם ואז הכול יהיה מובן ומקושר זה עם זה, וככה לא.

לכן אני לא אומר בדיוק מה לעשות, אלא תנסו אם אתם רוצים, כל מיני צורות חיבור כאלו או כאלו, הכנה לשיעור כזו או כזו. בסופו של דבר רק לא לעזוב את כל הדברים האלה ולעשות אותם ממש מיום ליום בצורה קפדנית. מחליטים לשנות – תשנו, וכך זה ילך. אבל שכל השינויים יהיו פחות או יותר לפי מה שהרב"ש אומר לנו בכללי החברה.

שאלה: אנחנו כל הזמן אומרים בשיעור, שמתוך התקרבות פיזית ברמה הגשמית עלינו לעבור כבר לרמה הרגשית של החיבור בינינו. מה זה הקירוב הרגשי?

התקרבות רגשתי מגיעה מתוך זה שאני סוף סוף מתחיל להבין ואחר כך להרגיש, אבל לפחות להבין שאני מקבל רוחניות בתוך הקשר עם החברים האלו, שהבורא מתגלה הוא עומד אחריהם. שהוא מושך אותי אליו, אבל החברים עומדים בדרך, הוא מעמיד אותם בדרכי אליו ואני חייב כך להתקדם אליו. לכן לא יכול להיות שהיחס לחברים יהיה שונה מהיחס לבורא. את זה אני צריך כל הזמן להגיד לעצמי, עד שאני מתחיל להרגיש את זה. וכך אני מעלה את החברים, כמו שרב"ש כותב באגרת שלו, שהוא מרגיש שאין בעולם שום דבר חוץ מהחברים.

שאלה: מה זה אומר שיש רגשות?

אני לא יודע מה זה רגש, אי אפשר להסביר מה זה רגש. רגש זה התפעלות בכלים הרגשיים שלי שהם בינתיים כלים דקבלה. כשיהיו גם כלים דהשפעה, אז בהם אני ארגיש את הרגש. והקשר בין הכלים זה כבר שכל. בין רגש ורגש יש שכל. אבל בין הרגשות, לא סתם שכל בלי רגש, זה שכל בהמי.

שאלה: מה ההבדל בין חברים ובורא? כי כלפי עצמי אני מרגיש את הנקודה השחורה שממנה אני מרגיש הבדל ביני להכול בעצם. כלפי חברים ובורא אני לא יודע איפה לשם את הגבול, שעד כאן זה חבר ומכאן זה בורא. איך מסדרים את זה נכון?

אתה צריך בצורה רגשית להגיע לזה ותאר לעצמך שזה אחד. שכל החברים יחד הם הכלי שבו אתה מגלה את הבורא. אם אתה מחבר אותם יחד בסך הכול אתה מגלה את הבורא.

תלמיד: אז בעצם אני צריך לשאוף שלא יהיה גבול בין החברים לבורא.

הכול תלוי במאמצים.

תלמיד: אני צריך לשאוף שלא יהיה גבול, שלא יהיה חבר ובורא אלא שהם יהיו אחד.

לא, זה מקום לבלבול. את זה אני לא אומר לך. שהחברים זה הכלי ומה שמגלים בתוך הכלי זה הבורא.

שאלה: מה צריך לעשות שכבר כאן ועכשיו נהיה מתוקנים?

חיבור.

שאלה: יש רצון של החברים שלי בעשירייה כפי שאני מרגיש אותם, ואני מנסה להתקרב אליהם אבל מה זה אומר שיש מקום ביניהם?

כאשר הנטיות, הכוונות, הרצונות שלך יהיו יחד עם כל החברים שלך וכולם יתחברו ממש יחד לאותו כיוון, לאותה מטרה ללא שום הבדל, ואתם תרגישו שאתם באמת נמצאים בהם יחד, זה סימן שאתם נמצאים בסירה אחת או בכלי אחד. וכך תהיו מוכנים לגילוי הכוח האחד הזה. הבורא הוא סך הכול התוצאה שאתם מגלים בקשר ביניכם.

שאלה: תמיד סיקרן אותי, הזכרת רמות של חיבור בדרגות 1, 2, 3 במוח.

זה מידת הקשר בין הכלים השבורים שעל ידי צמצום, מסך ואור חוזר הם מתקשרים ביניהם לכלי אחד, כאיש אחד בלב אחד. ואז בצורה כזאת הם יכולים להיות מותאמים מצד הכלי לצד האור, וכך הוא ממלא אותם באותה עוצמה כמו שהם מתחברים ביניהם.

שאלה: קודם נתת דוגמה איך כל אחד צריך להפוך את עצמו כצינור במהלך השיעור כלפי החברים. אמרת איך אתה מעביר את ההתפעלות הרגשית והשכלית וזה עוזר לך להיות מרוכז. איך אנחנו שנמצאים רק בהקשבה, נהפוך את עצמנו כצינור בזמן השיעור? מה הוא מעביר?

על ידי מחשבה ורצון.

תלמיד: איך אפשר להחזיק בזה?

על ידי התמדה.

תלמיד: כשאני צריך להעביר את החומר, אני שומע אותך וזה עוזר לי להתרכז ולחשוב איך אני מעביר את החומר גם בצורה רגשית, גם בצורה שכלית. אבל כשאין לי את התוצאה הזו שאני שואף אליה בסוף זה מאוד קשה. אולי אפשר לחשוב על משהו שיעזור לנו בזה?

תאר לעצמך שאתה נמצא שוב בקשר עם החברים ומזה תבוא אליך אותה הרגשה או חלק ממנה ותוכל לדבר גם כלפי התלמידים שלך.

שאלה: האם המקום שדיברת עליו הוא מקום קבוע ומה שמשתנה זה הרגשתי והמצב של הכוח הפנימי שלי, או שאני גורם שהמקום משתנה?

הכול משתנה, אני והמקום והמילוי שלו, הכול נמצא בכל מיני שינויים. אני לא צריך כל הזמן לעצור, לקבע את התמונה.

שאלה: איך אפשר למשוך את הבורא למקום בינינו? על ידי בקשה לביטול עצמי או איך?

אני צריך לעשות ההיפך, אני צריך להעלות את החיבור בינינו לדרגה כזאת, שאני ארגיש שהחיבור הזה הוא חי, יש לו אישיות, יש לו אופי, הוא משתנה, אנחנו בעצם משנים אותו ונותנים לו רוח חיים. כמו שכתוב "אתם עשיתם אותי".

שאלה: האם אפשר להגיד שהמקום משותף אם כל העשירייה מרגישה את המקום אותו דבר?

אנחנו לא יכולים להשוות בדיוק רגשות פנימיים, ולכן אני לא יכול להגיד. פשוט, מה שלא יהיה אנחנו בכל זאת נשארים בהתפעלות פנימית אישית רגשית, עד שמגיעים לכל מיני מצבים שמתחיל להיות כלי ממש משותף.

את השאלות האלה אנחנו עוד לא יכולים לברר.

שאלה: איך נגיע לרצון אמיתי שהבורא ימלא את החללים בינינו? כי האגו תמיד נגד זה ואנחנו מנסים להתפלל עבור זה כל הזמן אבל נראה שמה שחסר הוא רצון אמיתי בלב.

אין מה לעשות, מה שמתגלה מתגלה. לשנות מה שמתגלה ניתן רק על ידי שינוי החיבור בינינו.

שאלה: האם אפשר לדבר בעשירייה על כך שהמקום מרגיש ריק? האם זה לא יפחית חשיבות מהחברים?

אנחנו בדרך כלל צריכים לדבר על המצבים המתקדמים שמביאים לנו התפעלות.

שאלה: האם צריך להגדיר את המקום, האם זאת עבודה אישית או שלפעמים יש צורך לדבר על זה בין החברים בעשירייה?

ודאי שאיש את רעהו יעזורו, גם בהסבר וגם במימוש.

שאלה: מה פירוש שהקשר בינינו צריך להיות כמו עשר ספירות?

אנחנו עוד לא מבינים את זה. ככל שאנחנו מצמידים את עצמנו זה לזה כך אנחנו מגיעים למצבים שאנחנו נרגיש את המהויות שלנו, את מהות הקשר, את צורת הקשר, ואיך אנחנו יכולים לשנות אותו, לכוון אותו.

שאלה: האם הרגשת הזמן והמרחק של העולם הזה אמורה להתחלף להרגשת הבורא? האם בגלל זה אומרים שאין זמן ומרחק בעולם הרוחני?

זה ודאי קשור זה לזה, אבל את הקשר הישר וההפוך אנחנו צריכים ללמוד מהמעשה.

שאלה: אם נעלבתי מאוד מחבר, בלי שנאה, רק נעלבתי, ברור שמדובר על האגו, אבל האגו מרגיש חסר אונים, האם רק תפילה יכולה לעזור? מה עוד אפשר לעשות?

קודם כל לשייך את זה לבורא כמו כל דבר, שסך הכול זה מה שעושה לי הבורא והחבר לא שייך לזה כל כך אלא הבורא משחק דרך החברים, מתלבש דרך החברים וכך עושה איתי כל מיני תרגילים כדי שאני אתעלה למעלה מהאגו שלי ואתחיל לזלזל בו לפחות כמו שאני מזלזל בכולם, בכל העולם, וגם בבורא.

שאלה: האם המצב "לא החכם לומד" זה מצב שצריך לייצב בעשירייה? האם אנו תלויים זה בזה בכך?

אני צריך להגיד לעצמי, כמה חכמה ושכל שיהיו לי אני לא אתקדם על ידי זה ברוחניות. ברוחניות מתקדמים רק מתוך הרגש, ובתוך הרגש אני מתחיל לגלות את מדרגות הקשר, היחס, ולכן כל חכמת הקבלה היא חכמת הנסתר, כי ברגש שעליו מדובר אין לאף אחד מאיתנו שום התחלה. זה רגש של נתינה, של אהבה, של נטייה, של התחברות בפעולה לקראת הזולת. לזה אנחנו צריכים להשתדל לפתח את עצמנו, ללמוד, להתקרב.

שאלה: האם הבורא נותן לנו תשובות דרך החברים?

כן, ודאי. כמו שכתוב "מכל חברי השכלתי"¹.

שאלה: אנחנו במרחק זה מזה, האם מדובר על הכוונות שלנו? ואם הכוונות שלנו מוחזקות על ידינו במקום אחד, מה זה אומר לגבי המרחק זה מזה?

אנחנו נמצאים במרחק זה מזה, יותר נכון להגיד שאנחנו נמצאים בניתוק זה מזה, במקרה הטוב, או במרחק שלילי בינינו, ביחסים שליליים בינינו, שכל אחד אם מסתכל על האחר ורואה שהאחר במצב יותר גרוע ממנו אז הוא שמח. כך בצורה אינסטינקטיבית, אוטומטית אנחנו רואים את העולם. ככל שיותר גרוע לאחרים זה נקרא שיותר טוב לי, כי הכול נמדד לפי היחסים, מה יש להם לעומת מה שיש לי. אם אני מגיע למצב של התקרבות לחברים, אז לפחות עליהם אני מסתכל אחרת, כמו על הילדים שלי נניח, וכך אנחנו מתחילים לראות איפה אנחנו צריכים עוד לשפר את מצבינו.

אני מאוד שמח לראות שהנשים נמצאות איתנו יחד ודווקא מעוררות שאלות נכונות וטובות, פחות פילוסופיות מהגברים, זה טוב שהן מתחברות לגברים ואנחנו לומדים יחד. בכל זאת צריכים להגיע לתיקון בכל הכלי, בכלי השלם, אז תודה לכן על ההשתתפות.

קריין: אנחנו קוראים מתוך שיעור מספר 7 בנושא "מבקשים מהבורא למלא את המקום בינינו". ציטוט מספר 1 של הרב"ש.

"אנו מבקשים שה' יתן לנו את הכח, שאנו נוכל לעשות את כל מעשינו בשבילך, היינו לתועלת ה'. אם לא, היינו אם אין אתה תעזור לנו, אז יהיו כל מעשינו רק לתועלת עצמנו. וזהו הפירוש, אם לא, כלומר, שאם אין תעזור לנו, תהיו כל מעשינו רק למעננו, לתועלת עצמינו, כי אין לנו כח התגברות על הרצון לקבל שלנו. לכן תעזור לנו, שנוכל לעבוד בשבילך. לכן אתה מוכרח לעזור לנו."

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה" 1991)

אני חושב שכאן כתוב הכול. זאת אומרת, לפנות תמיד לבורא מכל מצב ומצב, לא חשוב מאיזה מצבים, ולבקש רק דבר אחד, תעזור לנו, לא לי אישית, אלא לנו, תעזור לנו ביחד, שנוכל לעשות משהו על מנת להשפיע לך בחזרה, באמצעות כל הרגש והשכל שיש לנו. אין מה לעשות, זה כמו תינוק, לפי מה שיש לו, כך הוא עובד, כך הוא פועל, וכך גם אנחנו.

שאלה: מאיפה זה נובע שהבורא מוכרח לעזור לנו?

אנחנו רואים את זה בעולם שלנו ביחס בין הורים וילדים, אנחנו קוראים את זה מהפסוקים, אפילו שלא מבינים בהם כמעט שום דבר, זה מה שהמקובלים כותבים לנו בשם הבורא כי הם משיגים אותו ומתוך זה שמשיגים הם יכולים לפנות אלינו בשם ה'. וכשנתחיל להתקדם, אנחנו נראה, נרגיש מה מרגיש הבורא. מה זאת אומרת הבורא? מה מרגיש כוח ההשפעה כלפי הנבראים, כי גם אנחנו שנתעלה למעלה מכוח הקבלה שלנו לכוח ההשפעה, אנחנו נגלה את הבורא בנו, ומתוך זה נבין ונרגיש מה הוא מתכנן, מבצע, מחליט כלפינו, איך הוא מנהל אותנו, וזה נקרא שיש לנו גילוי הבורא. הגילוי הזה הוא בפועל, בכלים המתוקנים שלנו, אנחנו נושאים בתוכנו כבר את צורת הבורא, צורת ההשפעה והאהבה, וזה נקרא "ויהי השם ה' עליך"².

אני בכוונה לא נכנס יותר פנימה, כי אני רוצה לתת לקבוצות להתחיל קצת יותר לעבוד עם פנימיות החומר.

קריין: ציטוט מספר 2, כותב בעל הסולם.

"כתוב "קראהו בהיותו קרוב", כלומר, בשעה שתקראו אל ה' שיקרב אתכם אליו ית', תדעו, שכבר קרוב הוא אליכם, דאי לאו הכי [שאם לא כך], ודאי שלא הייתם קוראים לו, וזה ג"כ שיעור הכתוב "טרם יקראו ואני אענה", דהיינו כנ"ל, כי אם אתם קוראים אליו ית', הלא כבר פנה אליכם, ליתן לכם ההתעוררות לקרוא אותו.

(בעל הסולם. אגרת נ"ב)

אסור לנו לשכוח שמה שיש בנו נמצא קודם בדרגת האור העליון, עד שהוא מתיישב בכלי ומעביר לכלי את המהות שלו. ואז הכלי מתחיל להתפעל מזה והאדם מרגיש שיש בו שינוי, עד שהוא מבין את מהות השינוי, מאיפה, למה ואיך הוא צריך להגיב. כל זה משתלשל דרך כל המדרגות מאינסוף עד אותו האדם, או עד אותה הקבוצה, ומתחיל לעבוד עליהם. כך זה קורה.

שאלה: מה אנחנו עושים או לא עושים בעשירייה שיראה לנו את האחוריים של הבורא או את התמיכה שלו במקום את הצד האחר?

זה שאנחנו מגלים את מצבנו הנוכחי, לא חשוב באיזו צורה, זה הבורא כך מייצב אותנו, ככה הוא מוליד את המצב הנוכחי שלנו בעשירייה. וזה שאנחנו רוצים לשנות את המצב שלנו, ובשביל מה לשנות, לאיזו כוונה, זה כבר תלוי בנו. אבל קודם כל אנחנו צריכים לקבל את העובדה שמה שיש לנו עכשיו, כרגע, לפני שהגענו למצב הנוכחי, זה מגיע אלינו מלמעלה, ועכשיו אנחנו צריכים לסדר את זה, להיכנס לעבודה הדדית עם הבורא.

אנחנו מתחילים לחשוב במה אנחנו יכולים לשנות את המצב שלנו, כלומר את החיבור בינינו, במה אנחנו יכולים לשפר אותו כדי להתקרב לבורא, ואולי עד כדי כך להתקרב שהוא יתגלה בנו בפועל. זו חכמת הקבלה המעשית, שאנחנו בפועל, על ידי שינויים בכלי שלנו, מחייבים את הבורא שיתגלה, מושכים את האור העליון שיתגלה. אנחנו רוצים לסדר את המצבים שלנו כך שהרצונות שלנו יהיו מחוברים ומכוונים לבורא, לקבל את הגילוי שלו כדי לעשות לו נחת רוח, ולכן אנחנו צריכים להיות מצוידים במסך ובכוונה בחזרה אליו לעשות לו נחת רוח, זה נקרא "אור חוזר". וכאן אנחנו יכולים בפועל להתחיל לממש את הדברים, ממש כמו שכתוב.

אני לפעמים שומע מכם "למה אנחנו לא לומדים תע"ס?". מה יהיה לכם מזה שתלמדו בלי לממש את מה שכתוב שם? קודם כל אנחנו צריכים לדעת מה אנחנו צריכים לעשות כדי שנפתח את התע"ס והוא יהיה לנו כמעין מדריך טיולים או ספר מתכונים, שאני ממש אראה מה אני צריך לעשות כדי לטעום, כדי לראות את הדברים שמתגלים. זה נקרא "קבלה מעשית". לפני שאנחנו נמצאים בכוחות כאלה, קצת לומדים את זה, אנחנו לא יכולים לגשת לקבלה מעשית כזאת. זה רק יבלבל אותנו ונחשוב שאנחנו כביכול כבר בקריאה נמצאים באיזשהן פעולות רוחניות, בהשגה רוחנית.

לכן להתייחס ליחסים בינינו כדי להעביר אותם לדרגה של הרגשה, רע לנו, טוב לנו, מתקרבים, מתרחקים, בשביל מה, למה ואיך, והלאה, לזה צריכים להגיע. וכל הזמן להשתדל לעסוק בזה, כך שבמשך היום אין לי רגע פנוי שבו אני לא עוסק איך לאחד בינינו, איך לשפר בינינו, איך לקרב בינינו, כי על ידי זה אני מגיע לגילוי הבורא. יש לי זמן לדברים האלה? יש. אני יכול לעשות את זה עם כל עבודה שהיא, כי תיקון כלים רוחניים עם עבודה גשמית זה במישור אחר לגמרי. ולכן אין רגע בחיי אדם שאדם יכול להיות פנוי מכוונה, ממש לא, בכל מצב שיהיה.

תלמיד: אני רוצה להגיד לך תודה רבה, אני מאוד מאוד נזקקתי לשמוע את זה.

גם אני שמח שאתה שומע.

שאלה: הוא כותב כאן שלפני שאני פונה לבורא הוא כבר פנה אלינו. איפה אנחנו נפגשים?

אם אתה רוצה לגלות אותו בצורה נכונה אז שם אתם נפגשים, ביחס שלך אליו, וודאי שזה עובר דרך מרכז העשירייה.

תלמיד: אני לא כל כך מבין, איך לגלות אותו? איך בכל זאת לבקש?

זה שאתה מגלה שאתה חייב להיות במרכז העשירייה ובשבילך זה כמו רחם, ואתה חייב שם להתחיל להיוולד, להתחיל להרגיש את הקשר שלך דרך הקבוצה עם הבורא, בצורה כזאת אתה מתקדם. אתה תרגיש בזה גם אחריות, שמה שאתה הולך עכשיו לעשות בזה אתה פועל על כל החברים שלך ואפילו על כל האנושות, וגם אם אתה לא רואה ולא מרגיש, היא נכללת בכל הפעולות שלנו. אנחנו עוד נגלה את זה ובקרוב, עד כמה בכל הפעולות שלנו האנושות נכללת איתנו, אומנם אנחנו לא מתכוונים ולא יודעים ולא מרגישים, אבל כל האנושות יחד איתנו נמצאת בכל הפעולות שלנו כביכול כאיזו תוספת, והרצונות שלהם, הכוונות שלהם, הסבל שלהם, התקוות שלהם, כולם ממש מלווים אותנו. בסופו של דבר כל מה שאנחנו עושים, אומנם אנחנו לא מודעים לזה, אבל אנחנו עושים את זה בשבילם, שהם יגיעו לחיבור עם הבורא. כי בכלים האלו של האנושות דווקא שם יתגלו אור חיה ואור יחידה. אנחנו מביאים רק תיקונים שנקראים נפש, רוח, נשמה, אבל אור חיה ויחידה מתגלה בחיבור של האנושות אלינו.

תלמיד: כל פעם כשאני מתחבר עם העשירייה בתפילה הזאת, כשאני רואה כבר שהבורא הכין את הכול, אני צריך להוסיף לזה את העולם כולו?

אני לא חושב שזה עכשיו נכון ומציאותי, זה רק ידלל אותנו. אנחנו לא נוכל להחזיק אותם יחד באותה עוצמה כמו עשירייה ובינתיים לא צריך. אלא אני רק רוצה לתת חשיבות לחיבור שלנו, שיחד איתנו, אפילו בלי מודעות ובלי הרגשה, נמצאת כל האנושות, ואנחנו גורמים ממש לתיקון הכללי של כולם.

תלמיד: לגבי העבודה בעשירייה. כשאני מתחבר עם החברים ואני כבר צריך לתאר לעצמי שהבורא עשה את הכול, הכין את הכול, איפה התוספת כדי להשפיע לו?

הוא הכין את זה בתקווה, בכוונה שמתוך זה תלמד איך להשפיע דרך החברים אליו. בצורה כזאת אתה מגיע להשתוות עימו, לדרגה שלו. מה שהבורא מלמד אותנו זה איך להגיע למצב שהוא כמוהו.

שאלה: נראה שאתה שם דגש על החיבור הרגשי לחומר, למקורות, בצורה מאוד מאוד חזקה, כאילו כל הייחודיות של חכמת הקבלה כסגולה היא, לקרוא חומר שגם אם לא מבינים אותו, העיקר משתוקקים אליו, זה מה שחשוב, כאילו קצת נדחק הצידה כל המקום הזה של הסגולה. אבל אם אין חיבור רגשי אז איך נוכל להוציא את המאור, את הסגולה בכל פעם מתוך החומר?

בכך שאני משתוקק לממש את הדברים האלה בפועל. "בפועל" זה נקרא ברצון, ותופעות ברצון נקראות "הרגשה", ככה אני מחדד את הכלים שלי ומקרב את עצמי לגילוי הבורא, שזו המטרה, כדי לעשות לו בזה נחת רוח. מה זה נקרא גילוי הבורא? זה שאני הגעתי בתכונות שלי למצב שאני יכול לעשות אותן הפעולות, הכוונות. זאת אומרת, במה יש לי פעולות? בכוונות, כמו הבורא. בזה אני עושה לו נחת רוח. אין יותר.

תלמיד: אני שואל על הקשר, על החיבור, על העבודה עם המקורות. מה יותר מוצלח האם לקרוא איזה מקור שממש מרגיש כמו חצץ ומתפתחת אצלי איזו תפילה, איזה כאב, איזה צער, או שאני מתפעל ממנו רגשית?

כשמתפתח צער. כשמתפתח צער על כך שאני קורא ולא מרגיש זו כבר תפילה. ובכך שאתה מרגיש שזה כמו חצץ, חול ואין בזה טעם, גם זה מביא אותך לתפילה. אם פעולה כלשהי שלנו לא מגיעה, לא מביאה אותנו לפנייה לבורא, היינו לתפילה, אז זו פעולה לא כשרה או לא מבוררת, לא גמורה.

קריין: ציטוט 3.

"כתוב: "דרשו ה' בהימצאו", כלומר, בשעה שה' ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו ג"כ, שדרך האיש להקדים, כלומר, שה' מקדים את עצמו לתת לכם לב לדרוש אותו. וכשתדע את זה בטח תתחזק מצדך כמה שתוכל לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות. כי המלך קורא אותך." 

(בעל הסולם. אגרת נ"ב)

אנחנו מרגישים כל מיני מצבים, אבל בכל זאת צריכים לתת לעצמנו דין וחשבון שהם לא באים משום מקור אלא רק מהבורא. הוא מעורר בנו את המצבים ומחייב אותנו כך להתייחס אליו.

שאלה: האם עבודה לתועלת ה' היא כבר בתוך הדעת, כי לבקש עזרה למעלה מהדעת זה חלק מהתפילה, כלומר, אני מבקש בתוך הדעת להיות מעל הדעת? כיצד ניתן להשיג שהתפילה תהפוך לרוחנית ומכוונת לחיסרון מדויק?

מי ששואלת, שואלת נכון מאוד ובסדר גמור, רק כך להמשיך. אני לא נותן שום תשובה. צורת המחשבה והפנייה טובות מאוד, תמשיכי בזה ותצליחי. אין לי מה להוסיף.

שאלה: "קראהו בהיותו קרוב", הבורא קרוב, האם זה אומר שאדם גילה את הבורא, ואם כן, למה הוא צריך לקרוא אליו?

כשהאדם מרגיש שהבורא קרוב יותר מהרגיל, אז הוא צריך, כמו שכתוב "בשעה שתקראו אל ה' שיקרב אתכם אליו ית', תדעו, שכבר קרוב הוא אליכם". זאת אומרת, "טרם יקראו ואני אענה". הבורא מקדים את האדם, ונותן לאדם כל מיני רגשות, מחשבות, תכונות ומה שנלווה לכך, שהאדם יקרא. זה מעין משחק, כמו שעושים עם ילדים, אנחנו יודעים מה הם יעשו, אבל אנחנו יוצרים להם תנאים שהם יגלו דברים. חשובה לנו התגובה הנכונה שלהם, איך הם יעשו, ולא שבשבילנו זה יהיה גילוי חדש, אנחנו כבר מראש יודעים מה קורה. ועם הבורא זה באמת כך, אפילו שאנחנו עומדים לטעות וליפול ולהיכנס לכל מיני מצבים לא טובים, לא כשרים, הבורא כבר יודע על כך מראש. הוא צריך להעביר אותנו דרך אותם המעשים גם, ועושה את זה, ואנחנו צריכים על זה לעשות חשבון משני. עוד נדבר על זה, אבל ודאי שכל מה שאנחנו עושים, הכול, בא מלמעלה.

שאלה: למה בזמן תפילה ובקשה אדם צריך להרגיש את קרבת הבורא כדבר מחייב, כשלמות? האם בזמן הודיה צריך להרגיש את קרבת הבורא כמותרות, להרגיש רחוק ונמוך, האם זה עדיף?

תנסו לראות את עצמכם בתור תינוק, כשהוא מרגיש את הקירבה לאימא, עד כמה הפנייה שלו לאימא היא יותר פתוחה, רחבה, עוצמתית. לכן אם הבורא נסתר, קשה לנו לפנות אליו, לגלות את הלב, ולכן ודאי שאנחנו צריכים להכין את עצמנו מראש לפנייה לבורא.

איך אנחנו יודעים את זה? אם אני לא מתקרב לחברים, סימן שאני רחוק מהבורא. זה חייב להיות אצלנו כאקסיומה, לא צריכים לזה הוכחות, כך כתוב, וזה נכון. זה גם מובן מהמבנה של רשת הקשר בינינו, שמעצמנו זה נסתר, ובעצם נמצאים בעולם אין סוף, בקשר הנכון הסופי בינינו, כי כל הקלקולים קרו רק כלפי הנבראים. כמו שאנחנו קונים לילד קוביות שיעשה מהן איזה בית ולא מבנה שלם, אותו דבר כאן. לכן חשוב לנו מאוד לעבוד על זה יחד. אני מקווה שאנחנו כבר נמצאים בשלבים מאוד רציניים של בניית הכלי.

שאלה: בזמן הודיה איך להתייחס לבורא?

קודם כל, שהוא הביא אותנו לזה. ואנחנו מודים לו על זה שהביא אותנו למצב שאנחנו יכולים להודות לו על זה שתיקן את הרצונות והכוונות שלנו, ואנחנו הגענו להיות דומים לו במשהו, ואין מצב יותר גבוה, יותר גדול, יותר חשוב בעינינו מכך שאנחנו דומים לו.

שאלה: מה היא נקודת החיבור בקבוצה שמחברת אותה לבורא? מה הופך קבוצה למעבר ראוי של אור הבורא? האם סוג הבקשה מהעשירייה הוא זה שהופך אותנו לעשירייה?

החיבור בינינו זה התנאי. אם אנחנו מתחברים למעלה מהכוחות שדוחים אותנו זה מזה, ואנחנו בכל זאת מתגברים על כוחות הדחייה ומתחברים בינינו, כי אנחנו מבינים שאחרת לא נגיע לדרגת הבורא.

לכן כל כוחות הדחייה לא מקררים אותנו, אלא דווקא מחממים אותנו לחיבור, כי אז עוצמת החיבור תתגלה עוד יותר. ואז כולנו נותנים דוגמה זה לזה, עד כמה טוב שיש לנו כוח התגברות על פני כוח הדחייה שמגיע מהבורא. את כוח ההתגברות אנחנו משיגים מתוך "איש את רעהו יעזורו", וכך כשאנחנו מתחברים בינינו, אנחנו מגיעים בסופו של דבר על ידי שני הכוחות האלה, גם התנגשות, כלומר דחייה, וגם חיבור מעל הדחייה, לתוצאה שנקראת הספק, מהות העבודה שלנו. וכך אנחנו מגיעים למצב שמתחילים להיות ראויים להידמות לבורא, כי הוא בורא את החושך, ואנחנו על פני החושך מגלים את האור. זה נקרא "ניצחוני בניי", שמצידו מגיע חושך, דחייה, ומצידנו דווקא אור, שאנחנו מעוררים אותו, מקרבים אותו.

שאלה: כל העולם מתוקן, רק אני לא רואה טוב. האם זה אומר שאני מבקש רק לתקן אותי, את תפיסת העולם שלי? כאילו צריך מחשב אחר כדי לשרת, לאהוב את העולם של הבורא ברמה אמיתית, גבוהה יותר?

לא. אני מבין שאפשר לראות לפנייך כמה מסכים ובכל מסך לראות משהו אחר, מצב העשירייה, מצב העולם הגשמי, מצב העולם הרוחני וקבוצה ברוחניות ועוד כל מיני מצבים. מסכים כאלה הם אין סוף לפי המקומות השבורים שבכלי דאדם הראשון. אנחנו צריכים לראות רק דבר אחד, את עצמנו נמצאים בנטייה כלפיי הכוח העליון, איחוד ואהבה, זה הכול. שום דבר חוץ מזה ורק שזה יהיה לפנינו כמטרה האמיתית, אין יותר מזה. כל המספרים שאנחנו לומדים אחר כך, כל השרטוטים שאנחנו יכולים לצייר אחר כך, זה הכול ביטוי של ההרגשה הפנימית שלנו. ולכן אני מאוד מפחד להשתמש בזה כדי לא לבלבל אתכם ולהעביר אתכם מצורה רגשית לצורה שכלתנית כי זה הורס את הכל.

שאלה: איך להיות כל הזמן בבקשה שהבורא יתגלה לחברים, שיחזק אותם בדרך, מה עוזר לי לעשות את זה כל הזמן? אני מרגיש שהבורא לוקח ממני את המחשבות האלה מהר יותר ממה שהן עולות.

זו המחשבה הכללית של כל העשירייה, כמה היא משתדלת. לא חשוב כמה היא מצליחה, אלא כמה היא משתדלת, זה כבר מספיק כדי לתקן את הכלים. כי ההשתדלות משלנו זה מה שצריך וההצלחה תלויה בבורא ולא תלויה בבקשה שלנו. התוצאה תלויה בעוד אלפי תנאים ששייכים לכל הכלי הכללי דאדם הראשון, באיזו מידה הוא צריך להיות מתוקן, באיזו מידה כבר מגיעים מצבים גשמיים, רוחניים, שחייבים להיות בתיקון, בכל מיני תנאים, מה שנקרא "הזמן גורם". כמו שבעל הסולם כותב, מה שזכיתי, זכיתי בדור שלי ולא שאני בעצמי.

לכן אנחנו צריכים לדאוג רק להשתדל לבצע מה שיש לפנינו. ומה שצריך להיות, יקרה. אחרי שאנחנו עושים ככל שמסוגלים, אנחנו לא עוצרים, אבל כל פעם ופעם אחרי כל מעשה ומעשה חזק וטוב אנחנו צריכים להגיד "זהו, זה מה שיכולתי, אני אשתדל בפעם הבאה לעשות יותר". ולא שאנחנו מראש אומרים "אני רוצה להגיע לזה ולזה", אין דרישות. יש דרישה רק בפעולה עצמה של החיבור והשפעה אבל לא על התוצאה ממנה. זה מאוד חשוב, אני לא משתוקק לתוצאות, אני משתוקק לעבודה, ליגיעה. הוא כותב לנו שם שעובד ה' האמיתי משתוקק ליגיעה.

שאלה: אם אנו קוראים לו והוא שומע אותנו האם זה אומר שאנו פועלים באמונה למעלה מהדעת?

אם הבורא שומע? וודאי, רק כשאנחנו כבר נמצאים באמונה למעלה מהדעת. אבל הבורא שומע אותנו בכל מקרה, תמיד, רק השאלה באיזו רמה. אם אנחנו רואים ומרגישים שהוא שומע אז כבר אנחנו נמצאים איתו באיזו מידת קשר שווה. זאת אומרת בהלוך ושוב, באותם התנאים, באותן התכונות. זאת אומרת אנחנו כבר נמצאים באמונה למעלה הדעת, בכוח הבינה, השפעה, למעלה מכוח המלכות, לפחות במשהו.

שאלה: כיצד בהתחלה, בגילוי האהבה לזולת ולאחר מכן באהבה לבורא ניתן להשיג אהבה אמיתית ולא להיות תלוי במתוק ובמר?

על ידי השפעת האור העליון עלינו. אנחנו, אחרי שהוא משפיע עלינו, מתחילים להעריך את הקשר, את תכונות הבורא, השפעה, אהבה, שכולה מחוץ לנו, מתחילים להעריך את זה בצורה הגבוהה ביותר.

שאלה: האם התפילה נולדה בתוך העבודה שלי או תחת השפעת האור המקיף, האם אני יכול להשפיע על איכות התפילה?

אנחנו חייבים לחשוב שאנחנו יכולים להשפיע על הכל, בכל ההבחנות מתחילה ועד הסוף. ואחר כך אנחנו נגלה מהי האמת וכמה הבורא נמצא בכל פעולה שלנו.

שאלה: האם המקום בינינו הוא מרכז העשירייה, אם אני מרגיש את זה ואת עצמי במרכז או שזה כבר הרגשה של העשירייה?

המקום שלנו הוא אותה נקודת החושך כמו חור שחור שיש לנו ביקום, שבולע את כל האור וכולם כולם נכנסים לשם ונעלמים שם. אז אפשר לדמות שזה המרכז של הכלי שלנו. והכול מתגלה לפי התכונות שלנו, במידה שאנחנו מתקנים את עצמנו אז החושך הופך להיות לאור ומר למתוק. וכך אנחנו נגלה על ידי התיקונים.

תלמיד: האם אני יכול לייצור קשר עם העשירייה על ידי שינוי התפיסה שלי לגביהם?

וודאי. מי זאת העשירייה? עשירייה זו תבנית שאני מקבל מהבורא, כמו האנושות והעולם הזה עם כל הכוכבים וכל מה שיש, הכול מצויר בכלי שלי. כשאני מאחד את הכלי הזה, את כל הדברים האלה שיש בו, יחד ולבורא, אז אני אראה את הצורה האמיתית. אין שום דבר אלא "אין עוד מלבדו".

שאלה: ההרגשה שהבורא עומד מאחורי החבר, האם זו תחושת המרכז ביני לבין החבר?

אפשר להגיד בינתיים, נכון.

שאלה: מה עושים כאשר מתחזקת הרגשת דחייה חברתית?

זה מקום לעבודה. יפה מאוד. זה סימן שאנחנו מוזמנים לעלות מדרגה.

שאלה: האם התפילות שלנו עושות נחת רוח לבורא?

התפילות שלנו עושות נחת רוח לבורא, בטוח.

שאלה: מה עלינו לדרוש כעשירייה וכבני ברוך כדי שהבורא ישמע?

אני לא עונה על השאלה הזאת כי דיברנו על זה שעות רבות.

קריין: ציטוט מס' 4.

"אנו מריצים בקשותינו למרומים, דפיקו בתר דפיקו [הכאה אחר הכאה], בלי עייפות, ובלי הרף, ואין אנו נרפים כלל וכלל, מזה שאינו עונה לנו. באמונתינו ששומע תפלה הנו ית', אלא שממתין לנו, לעת שיהיה לנו הכלים לקבל השפע הנאמן." הבורא שומע ומבין את כול הרגשות וכל המצבים שלנו ורק מצפה שבאמת נרגיש את המצב שלנו בצורה כזאת, שזה יביא אותנו לתגובה אמיתית שלה הוא מצפה. "ואז נשיג מענה על כל תפלה ותפלה, בפעם אחת כי "יד ה' לא תקצר" ח"ו".

(בעל הסולם. אגרת ל"ד)

שאלה: קורה לא מעט שחבר נכנס למצב של חולי או קושי גשמי ומעדכן את העשירייה, האם עליו לבקש עזרה ומחשבות מהעשירייה או שעדכון מספיק?

בדרך כלל עדכון מספיק ואנחנו כבר צריכים גם לחשוב עליו. לפעמים חס ושלום אם יש צורך אנחנו ממש צריכים להקדיש איזה חצי יום או כמה שעות לחשוב במיוחד על מישהו שנמצא במצב לא טוב. אבל סתם מחלות פשוטות לא נורא, מספיק שכל אחד חושב על כולם ובזה מרפאים את כולם.

שאלה: לרוב לפני שנגשים למבחן מרגישים בפנים אם מוכנים ואפילו איזה ציון עומדים לקבל. איך לבדוק אם אנחנו מוכנים לכנס כשמדובר במבחן רגשי?

עכשיו כשאנחנו לומדים את השיעור, יש כאן המון שאלות, שהן כמו מבחן. עומדות לפניך הרבה שאלות ואתה תשתדל לענות עליהן, האם אתה מוכן, לא מוכן, עד כמה כן. זה הכול. אף אחד לא יבוא ולא ייתן לך ציונים או איזה פרס, אתה צריך לבצע הכול ולהיות שופט של עצמך.

תלמיד: אמרת שלא צריך לרצות לקבל ציון, תוצאה, אלא יגיעה, היגיעה זו ההצלחה.

בסדר. אבל ליגיעה גם יש מספרים. בכל דבר יש מספרים.

שאלה: כשאנחנו מרגישים שהבורא פונה אלינו אז אנחנו פונים אליו, אבל פה בקטע 4 הוא כאילו מתאר מצב שלא מרגישים, ואנחנו קוראים אליו שוב ושוב, מה ההבדל בין המצבים האלה?

שאנחנו לא דורשים שום פיצוי חוץ מהיכולת להתגבר, לעבוד בלי עייפות.

תלמיד: אבל יש מצב שבו כאילו מרגישים את הקריאה ואז יש לנו את הכוח לפנות, ויש מצב כמו שהוא מתאר פה, שאנחנו כל הזמן פונים, אפילו שאנחנו לא מרגישים. מה ההבדל בין המצבים האלה ואיך לזהות אותם?

זה כלפי האדם, איך שהאדם מבדיל. אבל העיקר, לאן הוא משתוקק. אני אומר לך, מה שלא יהיה, בכל זאת, השתוקקות לחיבור עם העשירייה זה הדבר הבטוח והשלם ביותר. תשתוקק לזה ואחר כך יהיו לך כבר הבחנות בחיבור של מדרגות, ספירות, פרצופים ואתה תראה באיזה דרגות עביות אתה עובד. בינתיים אין לזה מספרים.

שאלה: תיקון הוא הרי תהליך הדרגתי ובקטע כתוב בסוף, שהבורא נותן הכול בפעם אחת. מה זה אומר?

אתה צריך לגלות את זה בפועל ואז תבין. אני לא יכול לדבר על דברים שאדם עדיין לא מרגיש במה מדובר. הבורא תמיד נותן לאדם מה שמתאים לו, מה שהוא צריך. מה זה בפעם אחת או לא בפעם אחת? אחר כך זה יתגלה.

שאלה: האם בכנס אנחנו צריכים להיכנס למצב של התקפה, ואם כן, איך?

אני מגיע לכנס באופן שבו אני יוצא לקרב נגד האגו שלי העומד ביני לבין החברים, ואני חייב לשבור את הקיר הזה שיש בליבי ביני לבין החברים, ולהיכנס איתם למגע כזה שלא תהיה הפרעה לאור העליון. האור העליון מתיישב על המחיצות בינינו שהבורא ברא, אבל אנחנו בונים למעלה מהמחיצות, מעין מעבר לאור העליון כך שהוא יוכל לקפוץ דרך הגדרות האלו. ואז יוצא שאנחנו מגדילים את האור העליון בגובה הגדרות האלו, כמה שהם מבודדים אותנו זה מזה ואני מרגיש באגו שלי שהוא גדל ומרחיק ממני חברים, כך יחד עם זאת אני רוצה לדלג על פני זה ולהיות מחובר איתם.

ואז יוצא שעל ידי דחייה לפי גובה הגדר ועל ידי חיבור מעל זה אני מגדיל את האור העליון שהיה בתחילה באדם הראשון כאור הנפש, קטן מאוד. ועכשיו אני מגדיל אותו, ומגדיל אותו בכוחות שלי, בהבנה, בהרגשה ובחשבון שלי, כמה שאני מסוגל. ואני מגדיל אותו לדרגות של הבורא. לכן בגילוי הרשעים האלו שמתגלים, אנחנו דווקא משיגים את עוצמת וכוח הבורא, אופן הבורא, תכונות הבורא. הכול רק על ידי ההתנגדות של הרצון לקבל והשבירה שמגלה לנו פערים אמיתיים בינינו. ובמידה הזאת אנחנו יכולים גם לגלות קשרים בינינו, עד שנגלה את הכוח, עוצמת הבורא בצורה השלמה.

שאלה: הוא אומר, "דרשו ה' בהימצאו", כלומר, בשעה שה' ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו ג"כ,". מה זאת אומרת שהוא ממציא את עצמו אלינו?

הבורא משחק איתנו בגילוי והסתרה, ורוצה שמתוך הגילוי וההסתרה נבנה רגשות, מערכות כדי לגלות אותו. תראה איך החיים שלנו, כולנו בסך הכול נבנים מפלוס ומינוס. קצת חושך, קצת אור וכן הלאה. זה מה שיש בסך הכול בבריאה. אין יותר מלבד קצת חושך, קצת אור, בכל דבר ודבר. מה שאנחנו צריכים זה רק לגלות מה יכול להיות מעל חושך ואור. זה נקרא שאנחנו רוכשים את הצמצום ולא מסתכלים על טוב או רע, חושך או אור, אלא על מהות החושך והאור. איך אנחנו יכולים לגלות על ידי האור ואפילו גם על ידי החושך, ודווקא מהחושך יש גילוי עוד יותר גדול.

ואז מההבדלים האלה בין חושך לאור אנחנו מגלים את המקור שלהם. זאת אומרת, את מה שנמצא בדרגה עליונה מהם שזה הבורא. לכן מה שיש לנו אלה כלים או לחיבור או לריחוק, ובהם אנחנו יכולים לעבוד, אחר כך בכלים האלו אנחנו צריכים להבדיל בין מה זה חושך לבין מה זה אור. ואנחנו מגיעים למצב שאור זה טוב, יפה, ממלא, וחושך זה ההפך, עד שאנחנו משנים את היחס שלנו לחושך ואור בצורה ממש מהותית, מגלים כמה חושך זה טוב, הוא מלמד אותנו, מיישר אותנו, נותן לנו עצמאות, אישיות, אנחנו מתנתקים אז מהמתיקות, מהמילוי ועוברים למצבים אחרים, שבהם אנחנו לא צריכים מר ומתוק, אלא אמת ושקר. ולמעלה מאמת ושקר "אין עוד מלבדו", בצורה כזאת אנחנו מתחילים להעריך את כול התהליך הזה. ואז מה שהיה חושך נעשה אור, ומה שהיה מר נעשה מתוק וכך אנחנו מגיעים לעולם שכולו טוב.

תלמיד: אז אם אדם מגיע לתכונת ההשפעה, הבורא כבר ממציא את עצמו אחרת כלפיו?

אני לא יודע מה אתה אומר. ודאי שההבנה שלנו בבורא היא כול הזמן אחרת. הבורא זה לא שאתה רואה משהו קיים, זה נמצא במה שאתה מתאר אותו. לכן נקרא "בוא וראה".

תלמיד: בעל הסולם דווקא כתב על זה. ברגע שאדם בא לתכונת ההשפעה הבורא כבר מתייחס אליו אחרת לגמרי. כל דבר שהוא עושה הוא מצליח.

נכון.

שאלה: איפה מצטבר הניסיון שלי בלב או בראש? ומתי אני יכול להסתמך על הניסיון ומתי אני צריך שהוא יתחדש כל פעם?

אתה צריך לקבל כל מצב ומצב שמגיע לך מהבורא, וכשאתה מגיב על כל מצב ומצב אתה כביכול פונה לבורא. כלומר, כל מצב שמתגלה מהבורא אליך או מאליך אליו, מתגלה כדי שיהיה לך קשר עימו. מהות הקשר יתגלה אחר כך כשאתה תגיע לעל מנת להשפיע, אז אתה והבורא תעבדו במישור אחד ואתה תבין אותו ותדע איך לכוון את עצמך נכון.

שאלה: מהי מידת המאמץ המלאה ואיך אני מגיע להבנה שעשיתי את כל מה שתלוי בי?

כל מה שתלוי בנו אנחנו לא יודעים איך להשיג, תמיד יתגלה שיש עוד ועוד מצבים, אנחנו צריכים להתקדם ולחשוב איך אנחנו משפיעים זה על זה. אין כאן מה לעשות, פחות תסתכלו על התוצאות, יותר תסתכלו על מהות פעולתנו, כמה הפעולה שלמה, זה ימלא אתכם.

קריין: ציטוט מספר 5.

"כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה." 

(הרב"ש. 217. "ברח דודי")

כמה שאפשר יותר להשתדל להשפיע ולבקש השפעה ולהיות קשור לחברה.

קריין: ציטוט מספר 6.

"אין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך." 

(בעל הסולם. אגרת נ"ז)

קריין: ציטוט מספר 7.

"התפלה צריכה להיות תפלה שלמה. היינו, מעומק הלב, שפירושו, שהאדם יודע מאה אחוז, שאין מי בעולם שיכול לעזור לו, אלא ה' בעצמו. ואיך האדם יודע זאת, שאין מי שיעזור לו, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. הידיעה הזאת האדם יכול להשיג דוקא אם הוא השקיע כל הכוחות מה שיש ברשותו, ולא עזר לו. לכן מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם, בכדי לזכות לבחינת לשם שמים. אז הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב. ואז הקב"ה שומע תפילתו." 

(בעל הסולם. "שמעתי". ה', "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")

שאלה: על מה צריכה להיות התפילה עבור הכלל?

עליך לתאר לעצמך שהכול מגיע מלמעלה, מהבורא, מאין עוד מלבדו, וכל מה שיכול להיות יבוא רק ממנו. אז איך אתה תפנה אליו אם אתה תהיה בטוח שמה שקורה מגיע ממנו בלבד? תתאר לעצמך איך אתה יכול לחשוב עליו ואיך אתה יכול לפנות אליו, ורק אתה מכל העולם, מכל מיני סיבות יכול לפנות אליו, רק אתה והכול תלוי בך, אז מה יש לך לבקש מהבורא, איך תתאר את המצב הזה, לפי זה תפעל.

שאלה: "אין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו", מה היגיעה שאנחנו מחויבים אליה?

כדי להגיע לפניה נכונה לבורא צריך העלאת מ"ן - חיסרון שמגיע מאתנו - החיסרון מאתנו שווה לאותו אור עליון שהבורא רוצה לגלות, אנחנו צריכים לעבוד על החיסרון הזה. ואת החיסרון אנחנו מפתחים על ידי הרבה מאוד פעולות במשך שנים רבות והוא מתבטא בתפילה.

תפילה זה חיסרון שמתגלה בלב האדם, באותו רצון שהבורא ברא בתוך תוכו על ידי מאמצים שהאדם עושה או שהבורא עושה על האדם, זה לא חשוב, אבל באותו רצון האדם מגלה כמה הוא רוצה בשינויים לא עבור עצמו, אלא בגלל שרוצה לעשות נחת רוח לבורא שיִגַדֵל בו את הרצון הזה.

תתארו לעצמכם שיש לכם ילד במשפחה שגדל אך ורק כדי לעשות לכם נחת רוח, כמה זה הפוך מהילד שאתם רואים בדרך כלל, כזה שלא השית ליבו אליכם, כזה שמתייחס אליכם באופן שבו אתם חייבים לתת לו הכול מכל וכל, וכמה שאתם משקיעים בו הוא לא מתחשב בכם בכלל, אלא אתם חייבים לו.

וכאן אתם צריכים לחשוב איך אתם מסדרים את היחסים שלכם לילד הזה כדי לגדל אותו נכון, להבין שאתם עושים הכול בשבילו וכדאי לו להתייחס בחזרה אליכם באותו היחס, כי אם הוא יגדל רק בצורה אגואיסטית, יהיה לו עולם שבור.

אבל אם הוא יגדל בצורה נכונה דומה לאיך שאתם מתייחסים אליו, כך גם הוא יתייחס מחוצה לו לכל העולם ואז יהיה עולם שלם. תתארו לעצמכם שכל הילדים שלנו יגדלו בצורה שהם רוצים להשפיע לכל העולם כמו שההורים שלהם רוצים להשפיע להם, מה יכול להיות? גמר תיקון.

קריין: ציטוט מספר 8 של בעל הסולם.

""עוד הם מדברים ואני אשמע", כלומר, ששיעור השמיעה של הקב"ה, תלוי ממש בשיעור הגעגועים המתגלים בדיבורי התפילה; ובהרגיש האדם געגועים יתרים, ידע בשעת מעשה, שהשי"ת שומע אליו ביותר. ומובן מעצמו, שביודע את זה, נמצא מתחזק ביותר בשפיכת לבו, כי אין לך זכות גדולה מזו. אשר מלכו של עולם מטה אוזן קשבת אליו."

(בעל הסולם. אגרת נ"ב)

אני במצב שאני לא חשוב ואני מתחיל לעבוד על עצמי כך, שאני רוצה לפנות לבורא, מאיפה באה לי המחשבה והרצון הזה? מהבורא, אולי דרך חברים אבל גם זה למעשה הבורא, כי חוץ מהאדם יש רק בורא.

אחר כך אני מתחיל להתחבר עם החברים ולחזק את הקשר בינינו, מאיפה בא הרצון והכוח והשכל? מהבורא. אחר כך אני מגיע לחיבור איתם ומתוכו כולנו מתארגנים להגיב, להתייחס לבורא, מאיפה זה מגיע לנו? מהבורא.

האם הבורא צריך את העבודה שלנו? ודאי שלא. אלא מה הוא צריך? שאנחנו נבין את הגדלות שלו, כמה הוא נמצא מחוץ לכל החשבונות שלנו ושאין מצב, אין דבר יותר טוב מלהיות בדרגה שלו.

הוא יודע והוא גם לא צריך שאנחנו נדע את זה, אלה דברים אגואיסטים שאנחנו כך יכולים לחשוב עליהם, אלא קודם כל למלאות אותנו בידיעה והרגשה.

אחר כך יש עוד מדרגות שנשתדל גם אליהן לעלות למעלה מההשגה, מההרגשה, ומההבנה, יש עוד לאן לטפס ולהגיע לבריאה האמיתית.

שאלה: האם הכלי העולמי צריך להיות בתפילה משותפת כך שבכנס נגיע בפנייה אחידה לבורא?

מצד אחד, ודאי שאנחנו צריכים להשתוקק לדבר הכי גדול אצלנו - חיבור כללי של כל האנושות עם הבורא ממש בגוף אחד. מצד אחר, מה שנאמר ואיך שנדבר, ברור לנו שאנחנו עוד לא מוכנים לזה. אמנם אני מדבר על הבורא, שאין גבול למה שהוא יכול לעשות, שהוא יכול בבת אחת לתקן את כולנו ובפעולה אחת אדם יכול לקפוץ מהקצה של העולם הזה לקצה של העולמות רוחניים לגובה אין סוף.

ולכן אנחנו תמיד צריכים להעלות את התפילות שלנו לאין סוף, כך כותב רב"ש. ומה שהבורא יעשה איתנו, לא חשוב לנו, העיקר שאנחנו נהיה בשליטתו. בשליטתו לבטל את האגו שלנו, את האישיות שלנו, נסכים לכל דבר שהוא יעשה.

קודם כל ביטול, זה מה שאנחנו רוצים. הביטול יכול להיות פאסיבי, עד אמצע הסולם, עד דרגת הבינה. והביטול יכול להיות אקטיבי, עד דרגת הכתר, שאני לגמרי משווה את עצמי לבורא, אותו גובה השפעה, אהבה, חיבור שהוא עיצב לנבראים. אחר כך אנחנו נראה עוד עליות ועוד דברים. כל מה שאני רוצה להגיד לכם נכון להיום.

תלמיד: אמרת שאנחנו צריכים להשתדל להיות במחשבה ותפילה עבור החברים, ולהשתדל להיות מאמצים ולא חשובה התוצאה. האם אני חייב להגיד לחברים שאני לא יכול להחזיק מחשבה ולתפילה עבורם?

אתה יכול להגיד, אבל זה לא טוב. כמו שאנחנו לומדים, אתה חייב לתת להם דוגמה טובה, ולכן אפילו שאתה לא יכול, אתה חייב להראות להם כאילו אתה יכול ועושה. זו חובה.

שאלה: אנחנו לומדים שאין רגע טוב יותר מהרגע שבו האדם מגיע לייאוש מכוחותיו עצמו ומבקש שהבורא יעזור לו. לעומת זאת אנחנו גם רואים שאנשים שנמצאים בדרך עשר, וחמש עשרה שנה, הם בכל זאת יוצאים מהדרך. איך יכול להיות שהאדם מגיע למקום שהוא צריך לבקש והוא פתאום עוזב?

הוא לא מספיק עבד על עצמו, זה דבר ראשון. דבר שני, הוא לא שכנע את עצמו שהעיקר זה הסבלנות, אין מה לעשות. החיים נמצאים לפניך? כן. אפילו שאתה מת אתה לא גומר עם הדברים האלה, התהליך נמשך. אתה לא יכול להמית את הנשמה שלך, את הרצון שלך, אי אפשר לאבד אותו, אז לאן יש לך לברוח? אתה בורח מההזדמנות שיש לך להמשיך בעבודה, אפילו שאתה לא מרגיש תוצאות. ואם היית רואה תוצאות אז היית ממשיך, כלומר אתה עובד בשביל התוצאות. אנחנו לומדים שזה האגו שלנו כך דורש ולא צריכים להיות כך.

אני צריך לקום כל יום ולהתחיל מחדש אפילו שאין לי כלום מאתמול, כי אני מחויב כנברא להגיע לדרגת הבורא ואין בזה פשרות, פשוט "כשור לעול וחמור למשא". אין כאן מה להוסיף.

שאלה: האם ההשתוקקות צריכה להיות דומה בין כולנו בעשירייה כדי שהבורא ישמע?

ההשתוקקות שלנו צריכה להיות לחבר את כל החברים עם הבורא שנהיה כגוף אחד, נקודה, רק כך.

שאלה: כולנו מכינים את עצמנו לכנס, לכן כדי שנהיה יותר מוכנים ונרגיש את הכנס ואת השיעורים שלו, רציתי לשאול לגבי המבנה של השיעור. השיעור הוא שעתיים, איך אתה רואה את המבנה הנכון שצריך להיות, כלומר חלוקה בין סדנאות, שיעורים, שאלות גברים ונשים?

חברים יקרים, תלמידים, אתם ראיתם את השיעורים האלו, אותם השיעורים יהיו בכנס, כי לא חשוב מה שנלמד, חשוב מה שנעשה בינינו ובעצמנו, לכן הכול תלוי איך אנחנו נעבוד. אחרי שקראתם את החומר, ואחרי ששמעתם, ראיתם, הרגשתם ודיברתם, אתם צריכים להחליט איך אתם מגיעים לחיבור כזה שבו מגלים את הבורא, נקודה. זו המטרה שלנו, איך אנחנו מתחברים בינינו כדי שהבורא יתגלה בתוך הכלים שלנו לפי השתוות הצורה בין האור לכלי. שהאור הכי קטן שזה אור של השפעה בדרגה מינימלית יוכל להתלבש בכלי שלנו שהוא גם בהשפעה מינימלית. רק הכלי מתפתח מלמטה, והאור מלמעלה מקטין את עצמו ומגיע ומתגלה בתוך הכלי. בואו נעשה את זה. תתארו לעצמכם שאתם מדליקים מנורה, מסובבים את הכפתור והאור יותר ויותר מתגלה. כך אנחנו צריכים בצורה מינימלית ביותר להדליק את האור וזה על ידי חיבור בינינו. כך אנחנו יכולים להתקדם לזה, להתקרב ולממש.

לי אין שום פתרונות, תשובות, עצות, הכול מסרתי לכם. אנחנו סיימנו את השיעור האחרון של הכנס, אם אתם רוצים נעשה עוד סדנה, עוד כל מיני דברים, אין לי שום בעיה, אני מוכן. אני מרגיש שאנחנו באמת יצאנו לאיזו רמה מסוימת יפה מאוד, אבל הלאה אנחנו צריכים להמשיך במידה שזה מתממש בנו. לא שאנחנו שומעים ומבינים בשכל, אלא איך בלב נרגיש את השינויים בינינו ומהם לבורא.

לכן נחשוב. יש עד לכנס ארבעה ימים, ויש ארבעה שלבים שאנחנו צריכים לעשות, איך אנחנו מכינים את עצמנו שעוד לפני הכנס נתחיל להרכיב בצורה נכונה את הקשר בינינו, כך שהקשר בינינו יהיה דומה לבורא, שכלי ואור יהיו שווים במידה ראשונה.

(סוף השיעור)

---

1. "מכל-מלמדיי השכלתי: כי עדוותיך, שיחה לי." (תהילים, קי"ט, צ""ט), "אמר ר' חנינא הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן" (תענית ז ע"א).↩

2. "וראו כל-עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך" (ספר דברים, פרק כ"ח, פסוק י').↩