בהיסטוריה המודרנית, עידן ימי הביניים נחשב לזמן הולדתה של המסורת הקבלית, ונקודת המוצא היא הופעת ספר הזוהר, עבודת היסוד של הקבלה. המקובלים, לעומת זאת, מייחסים את יצירתו של ספר זה לא לימי הביניים, אלא למאה ה-2 לפני הספירה. המחלוקות מוסברות בכך שהן מבוססות על לימוד מונומנטים היסטוריים וספרותיים שונים של ההוראה הקבלית. מקובלים עצמם, שמבינים את העולם הרוחני, אומרים שהקבלה, כמדע של היקום, מקורה בעיר העתיקה של מסופוטמיה, הנקראת אור כשדים. האגדה של אז (בסביבות המאה ה-18 לפנה"ס) מספרת על תושב מסופוטמיה, בשם אברהם, שבתהליך חקר העולם הסובב אותו, גילה מאחורי ביטויים רבים של יסודות טבע שונים, את פעולתו של כוח יחיד. בחקר חוקי העולם הסובב, אברהם סידר את הידע הנרכש, ועל בסיס זה פיתח שיטה להבנת כוח השליטה היחיד וביטוייו באמצעות השפעות שונות שאדם חש על עצמו. לשיטת מחקר זו קרא "קבלה", ואת הישגיו תיאר בספר "ספר יצירה".