שיעור ערב 06.04.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 173 "פתיחה לחכמת הקבלה",

אותיות מ"ו - מ"ט

קריין: אנחנו קוראים בכתבי בעל הסולם, פתיחה לחכמת הקבלה, בעמוד 173. אנחנו באות מ"ו, בטור ב' למטה.

טעמים נקודות תגין ואותיות

אות מ"ו

"אחר שנתבאר הביטוש דאו"מ באו"פ הנוהג אחר התפשטות הפרצוף לבחינת גוף, שבסבתו מזדכך המסך דגוף וכל האורות דגוף מסתלקים, והמסך עם הרשימות הנשארים בו עולים לפה דראש, ומתחדשים שם בזווג דהכאה מחדש, ומוציאים קומה חדשה בשיעור העביות שברשימות, נבאר עתה, ד' מיני אורות טנת"א, הנעשים עם הביטוש דאו"מ ועליות המסך לפה דראש."

האור העליון כל הזמן לוחץ על הרצון לקבל שברא, מחייב אותו להרגיש בושה. עקב זה מחייב אותו לעשות צמצום. עקב זה מחייב אותו להגיע להשתוות הצורה, והמכשיר להשתוות הצורה זה המסך, שכתוצאה מהשפעת האור העליון נעשה מסך בין הרצון לקבל לאור.

ואז הרצון לקבל, על ידי זה שמרגיש את הרצון שלו ומרגיש את המסך ומרגיש את האור העליון, הוא יכול להחליט כמה הוא מקבל על מנת להשפיע, ואחרת לא מקבל. וכך נבנה הפרצוף הראשון וכך הלאה נבנים כל הפרצופים מלמעלה למטה.

כל זה נעשה על ידי זה שהאור העליון כל הזמן, כל הזמן לוחץ על הרצון. אחר כך לוחץ על המסך, שהמסך לא נותן לו לפרוץ לתוך הרצון. מסך זה כוח ההתנגדות, ההתגברות של האדם, שהוא רוצה להבדיל בין כוח הקבלה שלו ובין כוח ההשפעה שלו, ומצמצם את עצמו ואומר, רק עם כוח ההשפעה אני אעבוד. עם כוח הקבלה אני לא עובד.

ואז הוא מתחיל לקבל רק על מנת להשפיע. קיבל פעם ראשונה בעל מנת להשפיע. כמו באותה הדוגמה שבעל הבית מפציר מאוד באורח, "קח, קח, תקבל, תתכבד", והאורח עושה את זה, מקבל על מנת להשפיע, בודק את עצמו עד כמה יכול להשפיע לבעל הבית.

וודאי שהחשבון שלו הוא המקסימום שהוא מסוגל. זאת אומרת, עד כמה שבעל הבית רוצה לתת לו, את כל השולחן הערוך הזה, האורח בודק כמה הוא יקבל אך ורק כדי ליהַנות לבעל הבית, כמו שבעל הבית רוצה ליהַנות לו. שהם יהיו שווים ביחס הזה עכשיו זה לזה.

ואז הוא מקבל, ומקבל קצת מאד כי אין לו כוחות התגברות, אבל מקבל. כמה שקיבל זה נקרא "תוך הפרצוף". מפה עד הטבור מתפשט המילוי, והעודף של אותו בעל הבית, של כל אותו הרצון של בעל הבית למלא את האורח, הוא נמצא מחוצה לקבלה ונקרא "אור מקיף".

האור המקיף הזה כל הזמן לוחץ על הטבור דפרצוף. איפה שהפרצוף הפסיק לקבל ונעצר מקבלה, שם יש לחץ. בעל הבית אומר, עוד קצת, עוד קצת, כמה שאפשר. עד שהאורח רואה שהוא לא יכול לעמוד בזה, בלחץ של בעל הבית, ועוזב לגמרי את העסק עימו. זאת אומרת הוא אומר לבעל הבית, "אני לא מקבל יותר, זהו, סופית".

ואז, אם הוא לא מקבל סופית, בעל הבית אומר, אבל אני הכנתי בשבילך אין סוף. אתה לא יכול לא להגיע לזה, כי אז הבושה שלך נשארת בושה. עוד יותר גרועה מהבושה שהיתה באין סוף. באין סוף היית מקבל, הרגשת שם שקיבלת, אבל קיבלת בגלל שאני בראתי אותך בצורה כזאת. עכשיו אתה בחרת ואתה קיבלת ואתה מילאת את עצמך. במה? באיזו פרוסת לחם וסלט? מה עם בשר ודגים וכל מה שעוד יש לפניך על השולחן? כלום.

זאת אומרת כאן כבר אתה נהיית בעל הבית בזה שקיבלת. ואז יש בעיה לאורח, והוא מסתלק. הוא אומר, אני לא מוכן לעמוד. כי הלחץ שיש עליו בטבור הוא הרבה יותר גדול מאשר הלחץ בפה. בפה הוא יכול להגיד, סגרתי את הפה וזהו. אבל כשקיבל קצת, גם את הקצת שקיבל מהתענוגים, הוא קיבל בתוך הרצון לקבל, למרות שקיבל בכוונה על מנת להשפיע. אבל הכוונה על מנת להשפיע היא בראש, והתענוג בלקבל הוא בתוך. אלה שני כלים שונים, זה כלי וזה כוונה. ולכן הקבלה הזאת, למרות שהיא בעל מנת להשפיע, היא מחלישה את הרצון לקבל ואז הוא חייב להזדכך.

הוא מזדכך בהדרגה. זאת אומרת בכל דבר ודבר הוא צריך לעשות חשבון, "אין מקצת ברוחנית", הוא חייב לעשות את זה בצורה של כל פרט ופרט לגופו. ואז נפטר מאור היחידה, חיה, נשמה, רוח, נפש. בהדרגה האורות האלה עולים מתוך לראש, ומסך עולה מטבור לפה. יש כאן בפנים עוד כל מיני אירועים בין האורות שיוצאים והאורות שנכנסים, המסך שעולה וכן הלאה. כל הבירורים האלה הם נקראים "אותיות".

כך שעכשיו שהוא נפטר מכל מה שקיבל בעל מנת להשפיע, עכשיו הוא מבין איפה הוא נמצא לעומת הבורא. כי הוא קיבל, ובעל מנת להשפיע, זאת אומרת עשה פעולה הכי הכי קרובה לבורא, ורואה שאין לו כאן שום עניין בלהשפיע באמת. ולכן נשאר בחיסרון גדול, בייסורים גדולים. והחסרונות האלה הם עולים לראש, ונכללים במסך דפה דראש.

תלמיד: אז התגין נשארים במסך והאותיות יורדות לסוף?

הכול קשור למסך. כל הטנת"א קשורה למסך.

תלמיד: גם האותיות במסך?

ודאי, והן עולות לפה דראש.

שאלה: הנקודות והאותיות עולות יחד?

לא. הנקודות מלובשות באותיות, כי "נקודות" זה האורות שמסתלקים ו"אותיות" זה רשימות מהאורות שמסתלקים. אבל בשביל מה אתה צריך את זה, מה יוצא לך מכל "הסיבוב" הזה? אתה הופך להיות למדן?

תלמיד: לא, זה התחיל משאלה אחרת, איך בטבור אפשר להרגיש בכלל אור מקיף?

מסך שעושה מחיצה ולא רוצה לקבל יותר, מרגיש שהוא עושה גבול על קבלת האור. איך מרגישים את זה בטבור? זה נכון, מרגישים את זה בראש, רק בראש מרגישים את הכול. אבל איפה שנעשה ביטוש פנים ומקיף, זה בטבור. קיבלתי מכה, שברתי את הרגל, אם הראש היה מנותק מהרגל, לא הייתי מרגיש שום כאב. מזריקים לי זריקה עכשיו ברגל, מרדימים לי את הרגל, ואני צוחק כאילו הכול בסדר. הכול בראש.

תלמיד: נתת דוגמה קודם על האורח שבא ואוכל רק סלט ותוספת. ובעל הבית אומר, אבל הכנתי לך גם דגים ובשר. מאיפה יש לו את האפשרות להרגיש בכלל מה זה דגים ובשר, אם הוא פעם ראשונה בחיים אוכל את זה?

יש לו בראש אור אין סוף, הראש לא מוגבל.

תלמיד: בראש אין צמצום א'?

עד פה דראש אין שום צמצום.

תלמיד: החשבון שהוא עושה, הוא עושה אותו בלי צמצום?

את החשבון הוא עושה אחרי הצמצום.

תלמיד: אז איפה הצמצום נעשה בראש, האם עוד לפני המסך?

המסך הוא תוצאה מהצמצום. "מסך" זה כבר החשבונות אחרי הצמצום, "כמה אני יכול לקבל בעל מנת להשפיע".

תלמיד: אז ההרגשה של האור מקיף היא, שהוא מרגיש שיש משהו שהוא לא יכול להיכנס אליו, אבל יש רק הארה שלו?

הרגשת המקיף היא שדחו אותו ולא מקבלים אותו. האור העליון זה הבורא, אז יש חלק מהבורא שאני מזדהה עימו וחלק מהבורא שאני לא מזדהה עימו, כאילו בועט בזה. כך אני מחלק את הבורא בצורה כזאת לשני חצאים, חצי רצוי וחצי לא רצוי.

תלמיד: וההרגשה הזאת, היחס הזה שתיארת עכשיו, קיימת בעצם במהלך הזדככות בכל נקודה ונקודה. זה בעצם היחס שגורם להזדככות כל פעם?

כן.

שאלה: מה זה ראש בכלל, נשמע שראש זה אפילו לא כלי?

ראש זה לא כלי. ראש זה המקום איפה שבו נמצא יחס הבורא לנברא, ואיפה שהנברא יכול להביע את היחס שלו לבורא. עשר ספירות דאור ישר שמתלבשות בעשר ספירות דאור חוזר העולות מפה דראש ומעלה.

תלמיד: איפה זה קיים, מחוץ לכלי, מחוץ לנברא?

זה קיים למעלה מהרצון לקבל. ברגע שהרצון לקבל עושה צמצום על עצמו, הוא יכול אחרי זה לעשות חשבון כמה הוא מקבל על מנת להשפיע, והחשבון הזה נקרא "ראש". אתם צריכים ללמוד את המאמר הזה בעל פה. פשוט בעל פה, איך שזה כתוב. אני קראתי זאת ממש עשרות פעמים.

שאלה: מה יותר חשוב הראש או הגוף?

אי אפשר להגיד. ודאי שהגוף חשוב מפני ש"גוף" זה הרצון לקבל. אבל כדי שהגוף יתקיים בהשתוות הצורה עם הבורא הוא צריך ראש, אבל קודם הוא צריך גוף, קודם רצון. אחרי זה על הרצון מרכיבים עוד כל מיני חלקים נוספים, ידיים, רגליים, חלקי הגוף.

הכול מתחיל מטיפת זרע, שזה רצון לקבל גולמי, אחר כך הרצון מתנפח על ידי האור שממלא אותו, ואז הוא מתחיל להגיב, בונה ראש, ומתוך הראש שיש לו הוא מתחיל לחלק את עצמו לתוך וסוף, קצוות, וכן הלאה.

תלמיד: אז נברא זה גוף, או הכול שלם?

נברא זה הכול, ראש, תוך, סוף. איך בכלל אפשר לשאול, האם נברא זה גוף? ראש זה לא נברא? רגליים זה לא נברא? הבורא זה רק אור, אור מופשט. לא יותר.

שאלה: תוכל להסביר שוב את ההבדל בין רשימות דהתלבשות לרשימות דעביות?

לא. תקרא על הנושא הזה כמה פעמים ואז נראה.

קריין: קוראים אות מ"ז.

אות מ"ז

"כי נתבאר שע"י הביטוש דאו"מ במסך דגוף, הוא מזכך למסך מכל עביות דגוף עד שנזדכך ונשתוה למסך דפה דראש, שהשתוות הצורה עם הפה דראש נמצא מיחדהו כבחי' אחת עמו, ונכלל בזווג דהכאה שבו. אמנם נבחן שאין המסך מזדכך בבת אחת, אלא על פי סדר המדרגה, דהיינו מתחילה מבחי"ד לבחי"ג, ואח"כ מבחי"ג לבחי"ב ואח"כ מבחי"ב לבחי"א, ואחר כך מבחי"א לבחינת שורש, עד שנזדכך מכל בחינת עביותו ונעשה זך כמו המסך דפה דראש."

מדובר על מסך שהוא מסך המקבל בעל מנת להשפיע, שהוא ירד מהפה לטבור ועכשיו עלה בחזרה מהטבור לפה. מה שאין כן, המסך העומד בפה דראש ולא נותן לאור להיכנס, כמו שהוא היה, ככה הוא נשאר. המסך המקבל, שהוא כמו בוכנה, שירד ואחר כך עלה בחזרה, עכשיו מזדהה עם המסך העומד בפה דראש.

"והנה אור העליון אינו פוסק מלהאיר אף רגע, והוא מזדווג עם המסך בכל מצב ומצב של הזדככותו, כי אחר שנזדכך מבחי"ד, ונסתלקה כל הקומת כתר הזו והמסך בא לעביות דבחי"ג, הרי אור העליון מזדווג עם המסך על פי העביות דבחי"ג הנשארת בו, ומוציא ע"ס בקומת חכמה, ואחר כך כשנזדכך המסך גם מבחי"ג ונסתלקה גם קומת חכמה, ולא נשאר במסך רק בחי' ב', נמצא אור העליון מזדווג עמו על בחי"ב ומוציא ע"ס בקומת בינה. ואחר כך כשמזדכך גם מבחי"ב ונסתלקה הקומה הזו, ולא נשאר בו רק עביות דבחי"א, הנה אור העליון מזדווג עם המסך על עביות דבחי"א הנשארת בו, ומוציא קומת ע"ס בקומת הז"א. וכשנזדכך גם מעביות דבחי"א וקומת הז"א מסתלקת, ולא נשאר בו אלא שורש העביות, מזדווג אור העליון גם על העביות דשורש הנשארת במסך, ומוציא ע"ס בקומת המלכות. וכשנזדכך המסך גם מעביות דשורש וגם קומת המלכות נסתלקה משם, כי לא נשאר במסך עוד שום עביות דגוף, הנה אז נבחן שהמסך ורשימותיו עלו ונתחברו עם המסך דראש ונכלל שם בזווג דהכאה, ויוצאים עליו ע"ס חדשות, הנקראות בן ותולדה לפרצוף הראשון.

והנה נתבאר, שענין הביטוש דאו"מ באו"פ המזכך למסך דגוף של הפרצוף הא' דא"ק, ומעלהו לפה דראש שלו, שעי"ז נולד ויוצא פרצוף שני ע"ב דא"ק, אין זה נעשה בבת אחת, אלא על סדר המדרגה, אשר אור עליון מזדווג עמו בכל מצב ומצב מהד' מדרגות שהולך ובא עליהם במשך זמן הזדככותו, עד שנשתווה לפה דראש. ועד"ז שנתבאר יציאת ד' קומות במשך זמן הזדככות הגוף דפרצוף א' לצורך ע"ב, כן יוצאות ג' קומות במשך זמן הזדככות המסך דגוף דפרצוף ע"ב, בעת אצילותו לפרצוף ס"ג, וכן בכל המדרגות. כי זה הכלל, אין המסך מזדכך בבת אחת אלא בסדר המדרגה, ואור העליון שאינו פוסק להתפשט לתחתון, נמצא מזדווג עמו בכל מדרגה ומדרגה שבדרך זיכוכו."

את זה אפשר לדמיין שוב לפי הדוגמה, קבלתי משהו מבעל הבית ועכשיו אני רוצה להפטר מזה. והוא אומר, "תאכל עוד קצת" ואני אומר, "לא, אני יוצא" והוא עונה, "אולי בכל זאת." כך האור העליון, כל הזמן מפציר, כל הזמן לוחץ על המסך ורוצה שהמסך יקבל יותר, והמסך בכל זאת דוחה ומעלה את עצמו בחזרה עד שמשתווה עם פה דראש.

זאת אומרת, יש כאן כניסת אורות הדרגתית, אחרי זיווג דהכאה בפה דראש, הוא מחליט והוא מקבל, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, חמישה אורות נכנסים בתוך חמישה כלים, ואחר כך יש לו ביטוש בטבור וההחלטה להזדכך.

ודאי שכל ההחלטות הן בראש, אבל הפקודה יורדת לטבור והוא מתחיל להזדכך, ואז הוא מתחיל לעלות בהדרגה מטבור למעלה, מגרש את האורות בחזרה, יחידה, חיה, נשמה, רוח, נפש, וכך עולה לראש. זה בתוך פרצוף גלגלתא.

אם ניקח את פרצוף גלגלתא לפרצופים הבאים, גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, גם בהם קורה אותו דבר. גם בכל אחד מהם יש כניסת אורות, יציאת אורות, כניסת אורות וכן הלאה, אבל גם בכל אחד ואחד מהם יש נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה והזדככות בחזרה. גם, או בפרצוף אחד או בסדרה של חמישה פרצופים, כי בכל פרצוף יש לנו חמישה כלים, לכן זה אותו דבר. אנחנו יכולים להגיד, עולם אדם קדמון, כולו שיש בו חמישה פרצופים, זה פרצוף אחד. וכך לצייר אותו.

שאלה: אני הבנתי שהראש עושה חישוב, מבין כמה אפשר לקבל ואז מקבל לפי מה שהחליט. אבל לפי מה שעכשיו אני רואה, האם כל מדרגה שהמסך יורד הוא עושה עוד פעם זיווג על כל קומה?

לא, אתה שואל כך, האם כשאורות נכנסים לתוך הפרצוף, הראש עושה כל פעם חשבון. לא, פעם אחת. פעם אחת על ירידת האורות בתוך זה. כי אין מקצת ברוחניות, ואם הוא החליט על קבלה אז הוא צריך להחליט על כל הקבלה, לא חלק כן, חלק לא, חלק ככה, חלק ככה וכל פעם חשבון אחר. החשבון שלו הוא קומפלט על כל קבלת הנרנח"י בתוך כח"ב זו"ן.

תלמיד: ואז כשהאורות יוצאים, מה הוא הסביר באות הזאת בעצם?

בחזרה הם יוצאים בצורה כזאת, כמו שהם נכנסו ככה הם יוצאים. מי שנכנס אחרון יוצא ראשון.

תלמיד: אז לא הבנתי מה הוא כותב פה, כי כאילו הוא אומר שכל פעם שיש יציאה יש תגובה.

ישנה תגובה זה משהו אחר, אבל זה בדרך. אתה שאלת על החלטה. החלטה אחת, אבל תופעות בדרך, הרבה.

תלמיד: כניסת האורות כשהוא החליט לקבל 10 גרם זה ברור, זה נכנס לתוך. אבל הזדככות, דוגמה כזאת בעולם לא קיימת. איך אפשר להבין שבהדרגה זה יוצא?

בהדרגה אני אומר לבעל הבית אני לא רוצה את זה ואת זה ואת זה, כבר גמרתי את כול מה שאני יכול, יותר מזה אני לא מקבל.

תלמיד: אבל מה זה נותן לי שאני אומר שאת זה אני לא רוצה, את זה אני לא רוצה, כאילו עולה לאט לאט?

רשימות נשארות לך. רשימות שונות נשארות לך ואתה לפי הרשימות האלה תדע אחר כך לפעול, מה היה לך, ממה אתה מסתלק. זו בניית הכלים החדשים.

תלמיד: אז אותם 10 גרם, לאט לאט בחמש דרגות הם יוצאים ואז אני מבין מה בדיוק אני לא רוצה או מה בדיוק אני רוצה?

לא. כי יש הבדל גדול בין שקיבלתי, ואחר כך אני עוזב ויוצא. זה הבדל, זה הבדל רגשי ולכן זה לא אותו דבר. זה לא שמכאנית מילאתי את הכוס ועכשיו אני שופך את הכוס. אני מילאתי את הרצונות, שהם יתמלאו, שהם יתחברו עם המילוי. מי ממלא אותי, למי אני מהנה. ואחר כך אני מתפטר מזה. איזה עוול אני גורם לבעל הבית, איך אני מתפטר מתענוגים להשפיע לבעל הבית. כל הדברים האלה זה מלא רשימות.

תלמיד: זה ברור שזו ממש הרגשה אחרת, עד כמה שאני מצטער להיפטר מזה כי אני רוצה לקבל יותר, להשפיע יותר.

כן. תחשוב יותר, אין מה לעשות.

שאלה: האור שנכנס מהזיווגים כשהמסך מזדכך, זה אור חדש שנכנס לתוך הפרצוף?

ודאי, כן. זה אור חוזר היורד. יש הרבה אורות. תפתחו תלמוד עשר הספירות חלק ד', הסתכלות פנימית, שם הוא נותן לא הרבה, אבל לפחות יש לך 15 סוגי אורות בכניסה ויציאה.

תלמיד: איפה יש פתאום עוד רצון שאפשר לעשות עליו זיווגים?

זה אחר כך. כשהוא כולו מזדכך ונכלל עם החסרונות שלו שקיבל על מנת להשפיע לבעל הבית, הוא נכלל עכשיו בזיווג דהכאה שנמצא בראש הפרצוף. אותו הלחץ שהיה של בעל הבית מתחדש, אבל הוא נמצא כבר עם רשימות חדשות אחרי שקיבל בעל מנת להשפיע, אז יש לו עכשיו חשבון אחר עם בעל הבית. ועושה זיווג דהכאה במדרגה אמנם פחותה יותר, אבל יותר מבוררת. הוא כבר יודע איך זה להיות בקשר עם בעל הבית.

הוא מפסיד בכמות ומרוויח באיכות. ובמה הוא מרוויח באיכות? שבמקום אור הנפש שהיה בגלגלתא, בכללות הגלגלתא, עכשיו אור הנפש נכנס לע"ב אבל בגלגלתא נכנס אור הרוח.

תלמיד: אני מתכוון על הזיווגים כשהמסך מזדכך בהדרגה, זה אור חדש שנכנס שם?

כן, זה נקרא אור חוזר היורד. מזה באות האותיות, כלים אמיתיים לפרצוף הבא.

שאלה: האם רק בהזדככות יש חמישה זיווגים, או גם בהתפשטות יש את החמישה זיווגים האלה?

בהתפשטות יש רק זיווג אחד בפה דראש.

שאלה: האם כל העולמות והפרצופים זה התפתחות של בחינה ד', או שזה תהליך מפורט של כל ההתפתחות, ארבע בחינות?

לא, רק בחינה ד' היא עושה את החשבון והיא פועלת. כל ג' הבחינות הן רק בונות ומחזיקות את בחינה ד'. הן נקראות האור בכלל, כל ג' הבחינות. אלא רק בחינה ד' היא מתפעלת, יש לה רצון לקבל. וכל מה שקורה, אנחנו מדברים רק על בחינה ד'.

קריין: אנחנו בעמ' 174 באות מ"ח.

אות מ"ח

"אמנם אלו הקומות שיוצאות על המסך במשך זמן הזדככותו ע"פ סדר המדרגה" שמסך עולה מטבור לפה. "אינן נחשבות להתפשטות מדרגות אמיתיות, כמו הקומה הראשונה שיצאה מטרם התחלת הזדככות," זאת אומרת, מסך מטבור, מד', בטבור זה ד', עולה לג', לב', לא', לשורש, וכל פעם כשהוא עולה האור דוחף אותו ורוצה להתפשט פנימה. וחוץ מזה שהוא עולה נעשה זיווג, נעשית הכאה, שם רשימות יוצאות, הרבה דברים, והאורות נכנסים ויוצאים בכל התהליך הזה שהוא עולה. "אלא שהן נחשבות לבחינות נקודות, ומכונות בשם או"ח ודין," למה? כי הוא רוצה להתפטר והאור העליון דוחף אותו וכאילו מתנגד לו, ואז יוצאות כאן ניצוצות "כי כח הדין של הסתלקות האורות כבר מעורב בהם. כי בפרצוף הא', הנה תיכף כשהביטוש התחיל לפעול וזיכך את המסך דגוף מבחי"ד, הנה נחשב כאלו כבר נזדכך כולו, כי אין מקצת ברוחני, וכיון שהתחיל להזדכך כבר מוכרח להזדכך כולו, אלא מתוך שמדרך המסך להזדכך על סדר המדרגה, יש שהות לאור העליון להזדווג עמו, בכל מדרגה של עביות שהמסך מקבל במשך זמן הזדככותו, עד שמזדכך כולו, כנ"ל, וע"כ אלו הקומות היוצאות במשך זמן הסתלקותו, כח ההסתלקות מעורב בהן, ונחשבות רק לבחינות נקודות ואו"ח ודין. ולפיכך אנו מבחינים בכל פרצוף ב' מיני קומות בשם: טעמים ונקודות. כי הע"ס דגוף שיצאו בראשונה בכל פרצוף, נק' בשם טעמים, ואותן הקומות היוצאות בפרצוף בדרך זיכוכו, דהיינו אחר שכבר התחיל המסך להזדכך עד שמגיע לפה דראש, כנ"ל, הן נקראות בשם נקודות."

שאלה: כשהמסך מזדכך מעביות ד' ועולה לג', קורה זיווג בפה דראש שוב ויש טעמים?

בדרך כלל אנחנו לא לומדים כך. יש החלטה אחת להזדכך על כל חמש הבחינות. לא יכול להיות על חצי, או רבע, אלא על כל החמש, על כל החבילה. אבל בדרך ההזדככות יש לו כל מיני תופעות. אבל ההזדככות שהוא מתחיל בטבור היא חייבת לעלות לפה, ואף אחד לא יכול לעצור אותו באמצע. כמו שהייתה החלטה בפה לקבל בירידת המסך מפה לטבור, כך יש החלטה בפה להעלות את המסך בחזרה מטבור לפה, לרוקן את הפרצוף.

תלמיד: אבל מה יש במקום הזה שהמסך עכשיו עלה?

הוא נכלל שם בעביות חדשה. מד' לג', מג' לב' וכן הלאה. ואז מתחדשים בו שם כל מיני הבחנות חדשות. התפטרתי מבשר, התפטרתי מדגים, התפטרתי מסלט, התפטרתי, הוא מרגיש שהוא מתפטר מזה, מתפטר מהמילוי, לפי זה הוא מרגיש את הצער. צער מזה שהכלי שלו מתרוקן, צער מזה שהוא לא יכול להנות בזה את הבורא, וצער שבכלל לא מחזיק במצב הכללי. כל זה נשאר. ואז הוא מגיע עם כל הצרות האלה, עם כל ההבחנות השליליות הללו, הוא מגיע לפה דראש ובאה רשימה חדשה.

שאלה: למה הגלגלתא לא הצליחה לקבל את כל האור ויצרה את הטבור והסוף, מה שגם מביא להמשך ההשתלשלות של המערכת. הרי היה לה מסך.

למה לא שאלת את זה קודם, כשדברנו על קו דק מאוד באמצע החלל? שזה אומר על היכולת של הרצון לקבל להזדהות עם הרצון להשפיע של הבורא. כי קו דק מאוד בעל מנת להשפיע שיוכל לעשות ועל מנת לקבל הוא יכול לקבל את הכול, אם היה אפשר, כמו לפני הצמצום. אבל אחרי הצמצום כשהוא מחליט שהוא יכול להיות רק בעל מנת להשפיע, כבר אין לו שום אפשרות לעשות משהו ואז הוא מקבל רק קו דק.

למה? כי הרצון לקבל עובד בסגנון שהוא משפיע, שהוא ממלא את הזולת, לא את שלו. בכמה שהוא יכול להתרשם מגדלות המאציל, לפי זה הוא יכול לעשות עכשיו קבלה בעל מנת להשפיע. זו פעולה שהיא נגד הטבע שלו ולכן זה נס. רק האור העליון נותן לנו כוח שכך אנחנו נתקיים, ותרגישו את זה עוד מעט עד כמה שזה קשה. אנחנו עכשיו מרגישים שזה בלתי אפשרי, אמנם עוד לא יודעים עד כמה שזה בלתי אפשרי ולכן זה נס יציאת מצרים.

שאלה: אנחנו משתמשים באותה המילה "מסך", לשני דברים שנשמעים לי פתאום שונים, מסך בראש ומסך בגוף.

אתה יודע כמה מסכים יש, רק זה? ומחוצה לפרצוף? זאת אומרת, צדדים [שעושים] גבול בין האור המקיף ופנימיות הכלי.

תלמיד: המסך בראש מקבל אור, חלק מזה הוא עושה כאילו חישוב, ולחלק הוא נותן להיכנס.

לא. המסך דראש עושה חישוב שלם. אין אף אחד שעושה חישוב חוץ ממנו, ולא חלק שהוא מחליט וחלק מקבל. הוא מחליט על הכול.

תלמיד: ואחרי שהוא החליט, הוא מכניס נגיד, 20% ו80% הוא מחזיר.

כן.

תלמיד: המסך בגוף מחזיר הכול, או לא נותן לכלום לעבור. זה כמו אטם לעומת מסננת, זה ככה נשמע לי.

המסך בגוף הוא פועל לפי החלטת המסך בראש, והוא מקבל עד שמקבל, והמקום הזה נקרא "טבור".

תלמיד: אבל הוא כאילו עומד שם ולא נותן לכלום לעבור. כמו אטם כזה.

נכון. שיהיה ככה. כן.

תלמיד: בזמן שהמסך בראש הוא כמו מסננת. הוא נותן ל20% לעבור ו80% מחזיר.

כן.

תלמיד: אז זה נשמע דברים שונים.

ודאי שכן. כן שונים.

תלמיד: אז אני מנסה להבין מה זה מסך, יש משהו שהוא מסך באופן כללי?

יש לך עשרים סגנונות המסכים. תלוי על מה אתה מדבר. מסך זה תוצאה מהצמצום שהוא מחליט לעקוף את עצמו, לא לתת לעצמו לקבל, לשמור על הצמצום, ולעבוד למעלה מהצמצום בעל מנת להשפיע. מסך זה ההמשך של הצמצום. קודם צריך להיות צמצום. לעצמי אני לא מקבל, גמרנו. עכשיו, כמה אני יכול מעל זה להשפיע לבורא, זו כבר עבודת המסך.

תלמיד: המסך דראש הוא זה שנותן אור חוזר, מסך דגוף בתפקיד הרגיל שלו הוא לא נותן אור חוזר?

לא. מסך דגוף זה רק תוצאה ממסך דראש, איפה שהראש מחליט שהוא גומר את הקבלה, את האור בעל מנת להשפיע, שם עומד המסך דגוף.

תלמיד: אבל עכשיו בהזדככות זה נשמע שהמסך דגוף גם פתאום נותן אור חוזר. ככה אמרת.

לא. מסך דגוף הוא רק נפעל ממסך דראש בלבד. אין לו שום החלטות, כלום.

תלמיד: לא החלטות, אבל המסך דגוף כשהוא מזדכך, הוא מחזיר אור חוזר?

הוא בעצמו לא יוצר שום דבר. הכול המסך דראש עושה. מסך דגוף זו תוצאה, פועל יוצא בלבד.

תלמיד: אבל הוא מחזיר אור חוזר בהזדככות?

אור חוזר, כן. האורות שיוצאים מתוך הפרצוף ונעלמים, שוב חוזרים לאורות שבראש, אתה יכול לקרוא להם גם כן "אור חוזר", יש הרבה סוגי אור חוזר.

אני כאן שוב מזכיר לכם, אין אור אחד, יש אלפי סוגים. אין מסך אחד, אין צמצום אחד אפילו, הכול בהרבה מאוד אופנים. ולכן, כשאתם אומרים "המסך", איזה מסך? איפה הוא עובד? מה הוא עושה? מסך דראש זה מסך מיוחד, זה מסך שעושה חשבון. כל יתר המסכים זה תוצאה ממנו. זהו.

שאלה: מתי הנברא מעריך יותר את מה שהוא מקבל מהבורא, את האורות שהוא מקבל בזמן הטעמים כביכול, או בזמן שהוא מזדכך, בזמן הנקודות?

מעריך מה שמקבל, מה זאת אומרת שמקבל, שמקבל על מנת להשפיע? שעושה נחת רוח לבורא? מה אתה מתכוון שמעריך?

תלמיד: בזמן שהוא מזדכך הוא כביכול מאבד את כל מה שיש לו.

אבל הדבקות שלו בבורא עולה, ועובדה שאנחנו אומרים שהמסך עולה מטבור לפה.

תלמיד: את זה קשה לי להבין.

חבר'ה, עד שלא תחשבו לבד ותתבלבלו, ותמצאו איזה תשובות זה לא יעזור. חייבים כאן להיכנס ולהכניס את עצמנו לתהליך הזה.

שאלה: אני מנסה להבין מה הבריאה מקבלת מהבורא? מה זה האור בצורה רגשית, מה זה המילוי הזה? מה מגיע מהבורא? מה היא דוחפת?

אור פנימי שמתפשט בפרצוף, זה מה שמקבלים מהבורא. מה זה? זה אור של דבקות.

שאלה: מה זה ברגש, זה מילוי?

אור של דבקות של נברא בבורא. זה הכול. דבקות. ודאי שזה רגשי.

תלמיד: אין משהו דומה בעולם הזה, זה לא אותו תענוג שאנחנו מקבלים?

אמרתי לך שאין. למה אתה רוצה לדמות את זה? תפסיק לקבל אור, תחשוב רק על הבורא, שאתה רוצה להשפיע לו בלבד ולהיות דבוק בו וליהנות בזה שהוא נהנה ממך, ואז אתה אולי איכשהו תמחיש מה זה נקרא "אור פנימי" שבתוך הפרצוף.

קריין: מ"ט. כן. אנחנו באות מ"ט.

אות מ"ט

"ואלו הרשימות הנשארות למטה בגוף אחר הסתלקות האורות דטעמים, נקראות בשם תגין. ואלו הרשימות הנשארות מקומות הנקודות נקראות בשם אותיות שהם כלים. והתגין שהם הרשימות מהאורות דטעמים הם חופפים על האותיות והכלים, ומקיימים אותם. ונתבאר ד' מיני אורות הנק' טעמים נקודות תגין ואותיות.

אשר הקומה הראשונה היוצאת בכל פרצוף, מה"פ הנקראים: גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן, נק' בשם טעמים." בכל אחד מהם מה שיוצא בהתפשטות מפה ולמטה, נקרא "קומת הטעמים".

"וקומות היוצאות בכל פרצוף אחר שכבר התחיל להזדכך, עד שמזדכך כולו, נקראות בשם נקודות." זאת אומרת, יציאת האורות מהגוף מתוך הפרצוף.

"והרשימות הנשארות מהאורות דטעמים שבכל קומה אחר הסתלקותם, נק' בשם תגין.

והרשימות, הנשארות מהאורות של קומות הנקודות אחר הסתלקותם נק' בשם אותיות או כלים.

ותזכור זה בכל ה"פ הנק', גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן, כי בכולם יש הזדככות, ובכולם יש אלו ד' מיני אורות."

שאלה: למה הכוונה שהאותיות הם הכלים?

כי זה מה שנשאר לנו מכל התפשטות האור בתוך הרצון ויציאת האור מתוך הרצון, ולכן זה נקרא הכלי. כי יש בו התרשמות מכל התהליך, וחיסרון שנשאר מתוך זה. ההתרוקנות הסופית מכל הפעולה ומכל האורות שהיו בו, ולכן יש כן חיסרון שלם המוכן להמשכה.

תלמיד: על החיסרון הזה יעשה הזיווג בפרצוף הבא?

כן.

תלמיד: האם בעליה ממטה למעלה, יש בכל מדרגה תחתונה איזו הרגשה של האותיות של המדרגה הקודמת?

מה זה מדרגה, שהמסך עולה מתוך הפרצוף?

תלמיד: לא, בעליה ממטה למעלה.

בכלל.

תלמיד: כן, של האדם.

בסולם המדרגות.

תלמיד: האם בעליה ממטה למעלה, בכל מדרגה יש איזו אינפורמציה מהמדרגה הבאה?

לא. רק אם הוא נכלל בפה דראש שבמדרגה שלו אחרי שהוא עולה, אז שם הוא נכלל ברשימו של המדרגה הבאה.

תלמיד: שום דבר מהטנת"א של המדרגה העליונה לא נמצא במדרגה תחתונה ממנה, כלום?

כלום.

תלמיד: אז איך הוא עולה ממדרגה יותר תחתונה?

כי כל העליה היא למעלה מהדעת, שהוא הולך על הכול עם עיניים עצומות. שהוא רוצה רק להשפיע ולא אכפת לו כמה הוא משפיע ואיך הוא משפיע, רק להשפיע. ואז כשהוא נכלל בצורה כזאת בעבודה הוא מגלה רשימות חדשות.

תלמיד: אני צריך להתבלבל כמו שאתה אומר, אבל בכל זאת אני שואל.

לא, זה לא קשה, אני הולך עכשיו להשפיע ולא אכפת לי כלום. על עצמי אני לא חושב, מחקתי את עצמי, יש לי רק יכולת לעשות משהו, אני רוצה לעשות משהו. מה? אני לא יודע. "תן לי משהו לעשות בשבילך, משהו שאתה רוצה", ואז מתגלות בי רשימות ולפי זה אני עובד, אם אני באמת רוצה לעשות פעולת השפעה. אז אני לא צריך לדעת על זה, דווקא ההיפך, אני רוצה להגיע ריק, נקי.

תלמיד: מה ההבדל בין נקודות לאותיות? נקודות זו ההתרשמות בפועל מההסתלקות?

כן.

תלמיד: אז למה צריך גם רשימות מהדבר? מה ההבדל בין רשימות מזה לבין הדבר עצמו?

לא, נקודות הן הרשימות. טעמים זה התפשטות האורות, וההתרשמויות שנשארו מהם, מהאורות האלו, זה נקרא "נקודות".

תלמיד: אם אני מבין נכון נקודות זה משהו אחר. זה ההתרשמויות בפועל מההסתלקות. הטעמים זה הכניסה בפועל של האורות.

התפשטות ממעלה למטה בתוך הפרצוף.

תלמיד: כן, זה טעמים.

כן. וההסתלקות?

תלמיד: זה נקודות.

נקודות. מה ההבדל, ולמה? הנקודות נקראות ככה מפני שישנו בהן רצון לקבל שכל הזמן מכניס את עצמו ואז עושה נקודות באור העליון.

תלמיד: את זה אני מבין.

זה [לגבי] הטעמים והנקודות. תגין זה הרשימות מהטעמים, מה שנשאר מהטעמים מהשתלשלות האורות בתוך הכלים. "כמה טוב לי לקבל כשאני מרגיש איך שהבורא נהנה", נניח כמו שהתינוק מקבל מאמו ומרגיש איך שהיא נהנית מזה, ומזה נשארות לו רשימות. אני צריך את הרשימות האלה, איך בהנאה שלי, ואני הרי חייב ליהנות, אני גרמתי הנאה לבורא. זה נקרא "טעמים", איזה טעם יש בזה. לא הטעם שבמאכלים, אלא שאני גורם על ידי זה לטעם בו, איזו אהבה, איזה חיבור.

כשנשארות מזה רשימות זה נקרא "תגין", הם מחיים את הכלים. ואחר כך "אותיות", שהן הכלים עצמם. הכלים הם אחרי שאני כולי כולי מזדכך. מה כל כך ברור ויפה וטוב בזה? שבזה אני מבין שלא הייתי מסוגל לעשות את המדרגה הזאת במלואה, מתגלות עכשיו ההגבלות שלי, אבל ההגבלות הן ברורות, הן נותנות את צורת האות, את הסימן מי אני, את הסיכום מכל התהליך.

תלמיד: יש כל כך הרבה שאלות. אני אקח את ההמלצה שלך, אני אמשיך להתבלבל ולחפש תשובות בעצמי, עד ששם משהו יסתדר בפנים. יש פה הרבה שאלות.

יש הרבה על זה ב"אור הבהיר". אבל אני לא חושב שאנחנו צריכים יותר מזה, כי אנחנו לא נכנסים בינתיים לתוך זה. כל היתר רק מתוך ההשגה, ממש. אם יש זמן כדאי לקרוא משהו שמעורר להתכלל בעשירייה במקום הפלפולים האלה. כי כל עוד לא נרגיש אותם, הם יהיו רק פלפולים. זו ההמלצה שלי.

שאלה: בעליה ממטה למעלה, אתה אף פעם לא יודע מה המצב שאליו אתה הולך?

אתה מדבר על נקודות?

תלמיד: אני מדבר על התפתחות האדם ממטה למעלה.

ממטה למעלה אני חשבתי שזה המסך שעולה ממטה למעלה. עוד הפעם.

תלמיד: אז ממטה למעלה בהתפתחות של האדם, האם הוא יודע לאן הוא הולך, הוא יודע מה המדרגה שאליה הוא מתפתח?

לא ולא רוצה לדעת.

תלמיד: אז מה זה יציאת הרשימות עבורנו, זה לא המצב הטבעי?

כי לא אכפת לי איזה רשימות, לא אכפת לי מה אני מקבל. אני רק רוצה לעשות פעולת השפעה, שיתגלו איזה נתונים ולפי זה אני אעבוד. אני רוצה רק להתכלל בפעולת ההשפעה בלבד.

תלמיד: אז מה זה רשימו, זה נתונים עתידיים? זה נתונים נוכחיים?

כשאני נכלל ברשימות של העליון, אז אני נכלל בו כמו עובר.

תלמיד: אבל מה זה רשימו?

שאני מקבל התרשמות מה עלי לעשות, העליון מלמד אותי. אני לא מבין בדיוק על איזה מצב אתה מדבר.

תלמיד: אני שואל על ההתפתחות של האדם לרוחניות. שהאדם עובר כשהוא מתפתח.

על ידי עיבור, על ידי ביטול.

תלמיד: שם יש רשימות?

לא. אין כלום, ביטול. אחרי זה תתחיל לגלות.

שאלה: "הנקודה שבלב", זה שייך לנקודות שעליהן בעל הסולם כותב פה?

"הנקודה שבלב" זו השתוקקות האדם להשגת המאציל שנמצאת בלב. בתוך הרצון האגואיסטי שלו נמצאת נקודה שמהכוח העליון היא נמצאת שם. זה נקרא "חלק א‑לוה ממעל".

תלמיד: זה גם רשימו מהסתלקות האור?

לא, לא להתבלבל, אין שום דבר.

שאלה: בעניין הרשימו, פעם היית מצייר את זה כמו סליל, וכל פעם מתעורר רשימו חדש.

כן, אלו הרשימות מלמעלה למטה עד העולם הזה, כך הן נמצאות, בתוך צורת החילזון הזה, בתוך הסליל הזה, ואנחנו לאט לאט פותחים את הסליל.

תלמיד: אז שני סוגי הרשימות האלה, שבעל הסולם דיבר עליהן, תגין ואותיות, זה מה שנוצר על הסליל הזה, על זה אנחנו לומדים עכשיו?

כן.

תלמיד: ואיך הנברא משתמש בזה, מה המטרה של הרשימו הזה?

על ידי זה שהוא מתבטל לעליון כל הזמן. אחרי שהוא מתבטל בעליון, העליון נותן לו כל מיני רשימות ואז הוא עושה חשבון.

תלמיד: מי עושה חשבון?

הנברא.

תלמיד: מה זה נקרא לעשות חשבון מול רשימו?

לפי הרשימות מתגלים לו עכשיו נתונים והוא עושה חשבון.

תלמיד: לא הבנתי מה הם הנתונים שמתגלים לו, מה זה החשבון הזה שהוא עושה?

אתם לא תבינו, אתם תעשו ואז תראו ותבינו. "ממעשיך הכרנוך", בלבד.

תלמיד: אז גם זה תהליך שקורה מלמעלה?

אלא מה, בך תלוי רק היגיעה, כמו תינוק.

תלמיד: כי כשאתה אומר, "עושה חשבון", זה נשמע כמו משהו יותר עצמאי.

אני לא אומר לך שאתה צריך לעשות חשבון, אלא רק חשבון אחד, איך אני מתעלה לרצון להשפיע לבורא. או להתכלל בעשירייה. איזה עוד חשבונות אנחנו יכולים לעשות.

שאלה: אפשר לומר שתגין זה רשימו דהתלבשות ואותיות זה רשימו דעביות שדיברנו עליהם?

גם, אבל זה לא הכול. אתם שואלים שאלות שיש בהן שאלה, אבל אני לא יכול לענות עליהן בצורה ברורה, מפני שכל שאלה כוללת הרבה מאוד נתונים פרטיים ופרטי פרטיים, שאני לא יכול לכלול אותם יחד וזהו. כאן יש קושי. אתם שואלים על רשימות, אתם יודעים כמה סוגי רשימות יש. אפילו אם תשאלו גם על אורות, יש עשרים סוגי אורות, אור ישר ואור חוזר ויש כאלו וכאלו, וכל אחד מהם מתפרס לעוד עשרים, שלושים, סוגים. ואלה הם רק מתוך מה שמקובלים מסבירים. ומה עם כול מה שהם לא מסבירים?

חכמת הקבלה היא חכמה פרקטית, אתם רואים איך המקובלים כותבים. בספר עץ חיים, כמו שאנחנו לומדים, שם בכלל כבר מהדף הראשון האר"י כותב איך באריך אנפין ובאצילות קורה כך וכך, הוא בכלל לא מתחשב בזה שרק עכשיו התחלת לקרוא בספר, אין לו צורה דידקטית להעביר לך את כל החומר בהדרגה. רק החכם שמשיג את הדברים יודע על מה מדובר. זה נקרא "טעמו וראו כי טוב ה'", קודם "טעמו" ואחר כך "ראו".

תלמיד: עושה רושם שדווקא התגין, שזה התרשמות מהתפשטות האורות, אמורים להיות הכלים, ולא ההתרשמות מהסתלקות האורות?

התגין מחיים את הכלים, אבל הם לא הכלים עצמם. הכלים עצמם הם האותיות.

תלמיד: דווקא הרושם מזה שהסתלק, מהצער, הופך להיות כלי, הרי "אותיות" זה התרשמות מהסתלקות האור, ודווקא זה הופך להיות הכלי. הכלי בעצם אמור להיות מהתרשמות של הטעמים?

לא, הכלי ממש, הוא אחרי הסתלקות.

שאלה: בעל הסולם כותב, "אשר הקומה הראשונה היוצאת בכל פרצוף, מה"פ הנקראים: גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן, נק' בשם טעמים. וקומות היוצאות בכל פרצוף אחר שכבר התחיל להזדכך, עד שמזדכך כולו, נקראות בשם נקודות."

מה הכוונה "קומות היוצאות", זה מה שמתקבל בגוף?

הן יוצאות בתוך הגוף, מטבור לפה יוצאות חמש קומות. למה? כי הוא צריך להרגיש שהוא מתפטר מכל קומה וקומה. אבל אין על זה החלטות, יש רק החלטה אחת, ובכל זאת הן יוצאות בהדרגה.

תלמיד: אז אפשר להגיד ש"נקודות" הן אורות שמתקבלים בתוך הגוף, בהזדככות המסך?

אלא איפה הן קיימות? הן יוצאות מהגוף.

תלמיד: אבל בכל קומה כשמסך מזדכך, יש זיווג דהכאה.

זה זיווג דהכאה, אבל זה לא כמו [זיווג דהכאה] שבראש. אלא זו התנגשות בין האור שבא מלמעלה לאור שעולה ממטה למעלה.

תלמיד: אז יוצאים, מה שנקרא, "ניצוצות", זה "הנקודות"?

כן.

תלמיד: והן נמצאות בתוך הגוף.

הן נמצאות בתוך הגוף והן יוצאות, יורדות, מהמקום שבו הייתה התנגשות לקומה יותר תחתונה, הן נכנסות לשם, הן מוציאות החוצה את הרשימות שנמצאות. לדוגמה, נעשה עכשיו ביטוש פנים ומקיף ביציאה בדרגה ב', מתוך זה יש ירידת האור החוזר, "היורד", זה נקרא, לדרגה ג', הוא בא לדרגה ג', זורק משם את הרשימו, נכנס בתוכה ונמצא בתוך הגוף. בתוך הגוף, בדרגה ג', הייתה התרשמות מ-ג' ועכשיו יש לו התרשמות מ-ב', ואחר כך כשעולה לדרגה עוד יותר גבוהה, מ-ב' ל-א', נפסק האור מדרגה ב' ל-ג', והרשימו דבחינה ג' חוזר לכלי שלו.

תלמיד: אז בעצם אותיות הן רשימות, התרשמויות, מהפעולות האלה שהסברת עכשיו.

"אותיות" הן ההתרשמות הסופית השלמה מכל התהליך. לכן הם כלים גמורים.

שאלה: "הסתלקות", איך מסתכלים עליה נכון?

הסתלקות האורות [נעשית] בתוך הכלי, כי הכלי מבין שקיבל על מנת להשפיע, נניח, אחוז אחד, אבל אם הוא נשאר במצב הזה, הוא לא מגיע לגמר התיקון, ואז הוא מזדכך. כי גם ההזדככות שלו זה בעצם כדי להגיע למימוש מחשבת הבריאה.

שאלה: האם הסתלקות האורות מביאה להתרשמויות חדשות או שפשוט נאבדות ההתרשמויות הישנות?

אף רשימו לא נעלם, הכול מתווסף והכול מגיע לתיקונים. בעליה ממטה למעלה אנחנו אוספים את כול הרשימות ועובדים איתן. וכשמגיעים לגמר התיקון, יש לך סל ענק של כל הרשימות ועל ידי המאור הגדול כל הרשימות האלה מתחברות ובאות לרשימו האחרון, על ידי אור שנקרא "משיח", ואז נעשה הזיווג האחרון. כל הרשימות מכל הפעולות האלו מתחברות אז לרשימו האחד הזה.

שאלה: איך נוכל להימנע מפילוסופיה במהלך לימוד הפתיחה, אם אנחנו צריכים לחשוב על מה זה אומר לנו? איזו עצה אתה יכול לתת לנו איך לחשוב כדי להימנע מקלות ראש?

להשתדל לממש את מה שאנחנו לומדים בתוך העשירייה. כל אחד מבטל את עצמו, כל אחד נכלל מאחרים, כל אחד מושך כמה שאפשר עזרה מהבורא עבור האחרים והוא כמשרת, וכך עובדים. שכל אחד הוא גבאי, כל אחד הוא ש"ץ וכן הלאה. אני מקווה שאתם מממשים את זה.

שאלה: שמעתי שאמרת לחבר, שבכניסת האורות לתוך הפרצוף אין את ההתנגשויות האלה כמו ביציאה בכל קומה, יש זיווג דהכאה אחד ונכנס כל האור.

כן.

תלמיד: אז מה החלוקה שם, למה זה "טעמים" ולא "טעם", איך הוא מבדיל ביניהם בכלל?

זה טעמים, כי יש לך חמש דרגות עביות כשהאור נכנס לתוך הכלי, שורש, א', ב', ג', ד'. לפי זה יש לך הרבה טעמים, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.

תלמיד: אבל הם מתמלאים בלי שום חלוקה, פשוט נכנסים?

כל אחד מתמלא לפי העביות שלו, אז בכל אחד יש טעם משלו. לכן זה נקרא "טעמים".

תלמיד: כי ביציאה יש לכל מדרגה את ההתנגשות הזאת, כמו שאמרת.

זה אותו דבר גם בכניסה גם ביציאה. רק שביציאה יש בירור שאני מתפטר מהאור בגלל החולשה שלי, לכן הנקודות, הנקודות השחורות, שאני לא יכול להחזיק את האור בעל מנת להשפיע ולהמשיך אותו עוד יותר, אני חייב להצטמצם.

שאלה: האם המסך דטבור מזדכך בצורה בדידה לכל העביות או בצורה רציפה?

בצורה רציפה, אבל בדרך הוא נתקע ועושה כל מיני פעולות מתוך זה שהאור מתנגד כביכול לזה שהוא עוזב את העבודה שלו. לכן יש ביטוש.

שאלה: דיברת קודם על גבאי וש"ץ. אנחנו מחליפים את הגבאי והש"ץ בעשיריות כל מוצאי שבת. והערב גם נחליף, יש תורנות כזאת. הגבאי, תפקידו לארגן את העשירייה בפועל, לדאוג לתוכן של מפגשי הזום, להכנה לשיעורים וכולי, לדאוג לכל חבר בעשירייה. והש"ץ, תפקידו פנימי יותר, להחזיק כל הזמן את העשירייה, להתפלל על העשירייה. עלתה הצעה, האם נכון לחבר בין שני התפקידים האלה שיהיו יחידה אחת בתוך העשירייה כדי שזה ייתן כוח אחד לשני?

יכול להיות, תעשו את זה לזמן מה ותראו. "אין חכם כבעל ניסיון".

תלמיד: זאת אומרת, חופשי.

חופשי. אין לי שום עניין בזה, זו העבודה שלכם ואצל רב"ש זה לא היה קיים. אין לי ניסיון בזה ולכן אין לי שום דעה מקודם. נראה יחד.

שאלה: מהניסיון ראינו שכשאתה בתפקיד הגבאי, מאוד ברור לך מה לעשות וזה מעסיק אותך כל הזמן כלפי העשיריה. אם אתה בתפקיד הש"ץ זה לא ברור אם אתה מממש או לא מממש את התפקיד, אם אתה מועיל או לא מועיל לעשיריה.

אבל אלו שני דברים שונים.

תלמיד: נכון, אבל בתפקיד הש"ץ אתה לחלוטין לא יודע אם אתה מצליח לממש אותו.

אתה צריך ללכת עם החיסרון של העשירייה, איך אני משתדל כל רגע ורגע לחבר אותם יותר, יותר לקשור אותם יחד, עד כדי כך שבקשר ביניהם הם יהיו דומים לבורא. איך אני רואה בכל אחד ואחד שהרצונות להשפיע שלו מתחברים לרצון אחד, שיהיה במשהו שווה לבורא. זו העבודה של הש"ץ.

תלמיד: אבל איך הוא עושה את זה?

יש מארגן גשמי ויש מארגן רוחני, לכן אני לא רואה כל כך קשר ביניהם ששניהם יהיו באיש אחד, אבל תנסו.

תלמיד: אז אולי צריך לברר מה זה אומר להיות ש"ץ, כי לגבאי מאוד ברור מה הוא עושה.

אתם תמצאו. הש"ץ צריך להביא את הקבוצה במשך שבוע ימים לגמר התיקון. הבורא ברא תוך שבוע ימים את העולם.

תלמיד: במה תפקיד הש"ץ שונה מתפקיד כל חבר בעשירייה?

שהוא חייב. כולם מביאים לו את החובה הזאת. אחרת זה כל אחד ואחד מתי שהוא יכול, מתי שלא, אתם יודעים איך זה. ש"ץ חייב.

תלמיד: מה תפקיד שאר החברים בעשירייה כלפי הש"ץ?

תנסו לעורר אותו בצורה הדדית שיתפלל עבורכם. אבל אתם "כאילו" מעבירים לו את השרביט. הוא עכשיו ככוהן הגדול, הוא האחראי, האבא, של הקבוצה, יש לו קשר עם הבורא, ואת הסמכות הזאת אתם העברתם לו.

תלמיד: איך אני פועל, זה לא ברור, מה צריכה להיות המחשבה?

אנחנו צריכים בכל זאת להראות לו שאנחנו סומכים עליו, שהוא מבצע עכשיו את הדרגה שלו. הוא כמו כתר, כמו הראשון בקבוצה, והוא חייב להיות אחראי על כולם. לוקח מאיתנו חסרונות מעלה אותם למעלה, מקבל מאור מהבורא, מוריד אותו אלינו. זה התפקיד העיקרי. זה הכוהן הגדול.

שאלה: אז מה לעשות עם אני ש"ץ, זה גורם לחרדות.

אז תהיה קצת בחרדה, מה יש? על מה יש לך לחשוב? אלא בשביל מה כל הדברים האלה? שתהיה בחרדה. ודאי. כן.

שאלה: אולי כדאי להחליף כל יום גבאי וש"ץ שכל הקבוצה תעבוד?

אני לא נכנס לדברים האלה. אל תשאלו אותי, אני לא מבין מה שאתם עושים, אני לא עושה את זה אתכם. אני סתם שומע מהצד איזה קבוצה וזהו. אני לא מתערב בכל העבודה שלכם. תעשו מה שתעשו. העתיד בידיים שלכם. אני לא יכול, אסור לי.

שאלה: איך אפשר לברר את ה"פתיחה" בעשירייה? איך אפשר לעבוד עם החומר הזה במהלך היום?

תעשו. תנסו לעשות חישוב, שאתם עשירייה, ונניח הבורא מתגלה, איך אתם עושים את צמצום א'. רק אתם צריכים לעשות צמצום א' לא מלמעלה מהאור אין סוף, אלא מלמטה איפה שאתם נמצאים. אנחנו עושים על עצמנו צמצום. מה זה צמצום? לא מחשבות, לא רצונות, לא חשבונות לעצמנו, רק לבורא בלבד.

אז מה נעשה? אנחנו צריכים עכשיו לגלות את גדלות הבורא. ואז, מתוך הכרת גדלות הבורא נוכל להתקדם. לכן בואו נצעק שיתגלה. שיתגלה לא הוא, אלא גדלותו. ואז נוכל לעשות צמצום על עצמנו, ולמעלה מהצמצום נתחיל להיכנס לסולם.

שאלה: אני אתן דוגמה מהעשירייה שלי. אנחנו קיבלנו החלטה לפני תקופה שאנחנו בערבות, מתנהגים כמו בערבות, רוצים להרגיש ערבות, דורשים ערבות. בהרגשה שלי, הגענו לנקודה שאנחנו לא יודעים איך באמת ליישם את הדבר הזה, מה עושים עם זה וזה התאדה. השאלה, את הדבר הזה עכשיו שהסברת, איך אנחנו בסופו של דבר, בתהליך, יכולים את לעשות במשך השבוע?

אתם לא יכולים לעשות כלום. רק להתפלל לבורא אתם כן יכולים, אם תתארגנו נכון. זה הכול. "אנחנו עושים", "אנחנו".

שאלה: מהי ההכנה הטובה ביותר לשיעור "פתיחה"? האם לעשות ממש שיעורי בית ולעבוד על השיעור מדי יום בשיעורי "פתיחה" לשיעור הבא?

צריכים לקרוא הרבה פעמים את הטקסט, הרבה פעמים, עד שיהיה מונח בקופסה. ואחר כך אתה כבר יכול לעבוד עימו.

תלמיד: זאת אומרת, כל יום לקרוא את מה שלמדנו או לעשות הכנה למה שנלמד?

גם הכנה למה שנלמד. זה לא חשוב, כמה שיותר.

שאלה: יש לנו בארכיון איזה שבע שמונה "פתיחות" מהעבר. עכשיו אנחנו לומדים בצורה שונה לגמרי. אז למדו בצורה יותר סכמתית. השאלה האם זה לא מזיק לעבור על הישנים האלו או שלא כדאי עכשיו, כדאי להידבק למה שכרגע?

אני לא חושב שיש לכם זמן לזה. לא. מספיק מה שאנחנו עוברים כאן. אבל לקרוא מה שכתוב בספר, כן. הוא לא מסביר, הוא נותן לך רק רצף, רצף פעולות בלבד. גם אני לא מסביר, אני יכול להיכנס ל"פתיחה" ממש? "פתיחה" אם אפשר, הייתי מרחיב אותה לעשרה כרכים.

תלמיד: אז הייתם עם שרטוטים.

אני זוכר מה שעשיתי.

שאלה: השאלה אם זה הורס את מה שקורה כרגע.

לא כדאי להיכנס לשם, אתה תתבלבל, פשוט נכנס ליער ולא יוצא משם.

תלמיד: אז למי מיועד הארכיון?

הארכיון לא לאנשים כמוך. יבואו אנשים יותר חכמים והם ילמדו. ארכיון צריך להיות, חייב להיות, בכל זאת.

אנחנו כשמתקדמים אנחנו גם מעבדים את החומר, את השיטה, מלבנים אותה, ולאט לאט נראה לאיזו צורה נגיע. אבל בסך הכול, אנשים לא ילמדו טכניקה. הם ילמדו בצורה יותר מתקדמת, כמה שיותר קרובה למימוש, וזה רק רגש. זה מה שאנחנו מנסים לעשות עכשיו. נראה. אני חושב שזה מצליח, אני רואה עליכם שלאט לאט אתם [מתקדמים]. טכנית זה מקובלים ירושלמים, לא כדאי אפילו לחשוב על זה.

(סוף השיעור)