שיעור בוקר 11.09.18 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ראש השנה תשע"ט

ב' דראש השנה

חודש אלול וחג ראש השנה – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: קטע מספר 15 מתוך רב"ש ב'. אגרת כ"ג. מתוך כותרת "ראש השנה ויום הכיפורים למה נקרא בחינת יום טוב אף על פי שהוא דין".

"ראש השנה ויום הכיפורים למה נקרא בחינת יום טוב, אף על פי שהוא דין. שעיקר הדין הוא מצד השלימות שמתגלה בזמנים הללו, ויש חשש לחיצונים, היינו שלא יבוא לקבלה עצמית בבחינת מוחא וליבא, לכן צריכים להרבות בהתעוררות לתשובה. שענין תשובה הוא השבת את רצון לקבל לרצון להשפיע, שעל ידי זה חוזרים ומתדבקים במקורם העליון, וזוכין לדביקות הנצחי. ואזי יכולים לקבל את השלימות המתגלה בימים הנוראים, מפני שמזונותיו קצובים בראש השנה, היינו שמתגלה את אור החכמה והשלימות והבהירות. אלא שצריכין להכין כלים שיהיו מוכשרין לקבל, היינו את בחינת אור דחסדים שצריכים להמשיך, שזהו בחינת תשובה והתעוררות הרחמים, בסוד "מה הוא רחום אף אתה רחום". שכן אזי נוכל לקבל את כל השלימות על צד הטהרה. וזה ענין שנקרא יום טוב מסיבת התגלות השלימות. וזה ענין "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", שענין שופר מלשון "שפרו מעשיכם", מפני שיש עכשיו כסא להלבנה, היינו בחינת הסתרה."

(רב"ש - ב'. אגרת כ"ג)

העולם שלנו הוא כתוצאה מהמערכת העליונה, ממערכת הכוחות, למעלה מכול זה אור אין סוף שנכנס דרך המערכת למערכת, והמערכת הזאת מחלקת את אור אין סוף לחלקים גדולים וקטנים, למנות שצריכות להתגלות בהדרגה בזו אחר זו. כל החלוקה הזאת נעשתה על ידי מערכת שנקראת מערכת העולמות, העלמה, ואז מגיעים אלינו האורות האלה המלובשים בכלים, שמטרתם המעטת האורות, ואנחנו כבר מתחילים להתפעל מהאורות האלה שמגיעים מלובשים בכלים האלה המיוחדים.

זאת אומרת, אנחנו לא מרגישים את האורות, אנחנו מתעוררים בעצם מהכלים. ובכל ההשפעה הזאת מלמעלה, מאור אין סוף שמגיע דרך המערכת הזאת של המעטת האורות וסדר האורות שישפיעו עליי, עלינו, על כל האנושות, על כל העולם, בהשפעה הזאת ישנם שלבים מיוחדים בהשפעתם שנקראים מועדים, חגים, ימי השנה, שבתות, ראשי חודש, שביעי ועוד. לכן יוצא שאנחנו נמצאים עכשיו בלימוד מצב מיוחד שנקרא "ראש השנה", מה אומר החג הזה? הוא אומר כך, יש אור עליון שעומד ומחכה לתיקון הכלים כדי שהוא יוכל להתגלות, להתלבש בהם. האור העליון הזה מלובש בתוך הכלים, וכך מגיע אלינו מאין סוף דרך כל המעטת האורות בהדרגה ופועל עלינו, מעורר אותנו שנרצה לקבל אותו.

החוק לקבלת האור העליון שיתגלה בנו, הוא חוק השתוות הצורה, כמו בכל חוקי הטבע, אפשר להרגיש איזו תופעה אך ורק אם היא קיימת בך קודם, ואז תוכל להתפעל מהתופעה הזאת בעצמה. לכן אנחנו צריכים מראש להכין את עצמנו לקבלת האור הזה, זה נקרא לעשות תיקונים עלינו. למה אנחנו צריכים לעשות תיקונים? כי אנחנו מלכתחילה בכוונה נבראים הפוכים מהאור. למה? כדי להרגיש אותו, כדי לקבל אותו, להתפעל ממנו, אנחנו צריכים להיות הפוכים ממנו, לפי אותה דרגת התפעלות בכמות ובאיכות שאנחנו צריכים להשיג. זאת אומרת, מנת האור מגיעה אלינו כבר מלובשת בכלי מיוחד, הכלי הזה לפי כמות ואיכות לוחץ עלינו, ואנחנו צריכים להתאים את עצמנו לאותו הכלי. ואיך אנחנו מתאימים את עצמנו? על ידי כך שקונים לבוש מיוחד על עצמנו, התאמה לאור העליון שנקרא "אור חסדים" מצידנו, כוונה על מנת להשפיע.

במידת הכוונה על מנת להשפיע, או במידת אור החסדים שממלא אותנו, כך אנחנו מתאימים את עצמנו לגילוי האור העליון, ואז מה שמובטח לנו בראש השנה שיתגלה, יתגלה. אז מצד אחד, זה היום שמתגלה כל האור הגדול שמוכן להתגלות בנו, לפי זה נקראו הימים האלה הימים הנוראים, הגדולים, המיוחדים, ומצד שני, יחד עם זה מופיע אור התיקון שאנחנו יכולים להשתמש בו, ולכן זה נקרא חג, יום טוב, והכול יחד נמצא בראש השנה. הכול תלוי בעבודה שלנו.

סדנה

איך אנחנו משתמשים בכוח העליון כדי לקנות ממנו כוח השפעה, אור חסדים שיתלבש בנו וייתן לנו כוונה על מנת להשפיע, שאז אנחנו בזה נהיה דומים לאור עצמו, אור ישר, שנהיה דומים לו באור חוזר מצידנו, ושני האורות האלו יוכלו להתלבש זה בזה, ואז נוכל לגלות בתוכנו אור ישר המלובש בתוך האור חוזר שלנו? איך אנחנו עושים את הפעולה הזאת?

בבקשה. תעזרו אחד לשני, זה יותר חשוב מתשובה נכונה.

*

איך אנחנו מזמינים על עצמנו את השפעת האור שייתן לנו כוונה על מנת להשפיע? איך אנחנו מזמינים כוח שנברא בנו, כוונה על מנת להשפיע?

*

קריין: קטע מספר 16 מתוך רב"ש ב'. אגרת י"א.

"על מלכויות זכרונות שופרות דרשו חז"ל, "מלכות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שתעלה זכרונותיכם לפני, ובמה?- בשופר"...  ענין "מלכות, היינו שתמליכוני עליכם", היינו שפעולת שאנחנו נתפעל מזה, זאת אומרת שאנחנו נקבל על עצמנו קבלת עול מלכות שמים. אבל אנחנו רואים, שתיכף אחרי הקבלה אנחנו שוכחים מהקבלה. אזי נותנין לנו עצה, "כדי שתעלה זכרונותיכם לפני", היינו לפני ה'. זאת אומרת, כל הזכרון שיש לנו צריך שיפעול רק לזכור את ה'. "ובמה?- בהשופר". האר"י מפרש שופר, היינו שופרא דאמא, שופרא דבינה. שופרא פירושו יופי, ו "יופי" הוא בחינת חכמה הנמשך מבינה השבה להיות חכמה. שעל ידי זה שהאדם מאמין שכל היופי והחשיבות יש בבחינת חכמה, שבה נכללים כל התענוגים, אלא מה שחסר רק תיקונים, אזי בדבר טוב האדם רוצה לזכור. לכן אנחנו צריכים להאמין כל הדברים הוכן בעדנו, אזי נזכה לבחינת זכרון ולא לשכוח את ה' אף לרגע."

(רב"ש - ב'. אגרת י"א)

איך אנחנו משתדלים לא לשכוח? אנחנו מזכירים את זה לפחות פעם ביום, אז איך אנחנו שוכחים כמעט מיד ולא חוזרים לזה? איך אנחנו יכולים לבנות מערכת בנו שלא נשכח את הבורא, את גדלות הבורא, שליטת הבורא, את "אין עוד מלבדו"¹, שזה ילווה אותנו בכל רגע, שאין לנו יותר על מי לחשוב ובמי לתלות את כל מה שנעשה, הסך הכול, להיות כלולים בו, איך נביא את עצמנו למצב כזה ונישאר בו?

*

האם אני אשם בזה שאני שוכח את הבורא, ייחודיות הבורא, גדלות הבורא, בכלל קיום הבורא? האם אני אשם בזה או שהחברה אשמה? מה אנחנו כאן יכולים לעשות? איפה האשמה, הקלקול, ואיפה התיקון? בבקשה. חייבים להגיע למצב שהבורא כל הזמן יתעורר ויתעורר בנו, ממש, עולה ויורד, שיתגלו כל פעם מצבים שונים בהתעוררות אליו, אבל כל הזמן. בתדירות ממש אינסופית. איך עושים זאת?

*

איך המערכת בנויה בצורה כזאת שאם אני מעורר תשעה חברים, בטוח שאני לא אשכח את הבורא? אני לא דואג לעצמי, זה מראש פסול, אני לא אוכל לזכור ולהיות בזה, אלא אך ורק אם אני דואג לגדלות הבורא בעיני החברים זה חוזר אליי בלי שאני אפילו מתכוון לזה, ואני נמצא כל הזמן בהתפתחות גדלות הבורא בעיניי. איך זה עובד?

*

כשאני הולך לעורר את החברים, מה אני עושה? אני יכול לעורר אותם, או שאני חייב לפנות לבורא שידאג להם, שיעורר אותם? אם כן, אז ההתעוררות שהם מקבלים ממני נקראת מצידי העלאת מ"ן ומצד הבורא נקראת ירידת מ"ד. בבקשה. דברו על זה.

*

האם אנחנו צריכים לפנות לבורא ממש שיעורר את החברים, או שאנחנו בעצמנו הולכים לעורר אותם?

*

קריין: קטע מספר 17 מתוך רב"ש ג'. "כתיבה וחתימה טובה".

"בעבודת ה' נקרא "כתיבה" שחור על גבי לבן, היינו מה שהאדם עוסק בתורה ומצוות נקרא שהוא כותב על לוח לבו, זאת אומרת שהמעשים מה שהאדם עושה נכתבים. ורוצים שהכתיבה תהיה "לטובה", היינו מעשים טובים. והחתימה, היא הכוונה המעידה על עצם המכתב, היינו שהכוונה מעידה על מצוות של מי הוא מקיים. פירוש, אם כוונתו בקיום המצוות הוא לשם שמים, או חס ושלום לא. נמצא, שהכתיבה, היינו המצוות ומעשים טובים, זה נקרא כתיבה טובה, היינו שיכול להיות להיפך, שעושה מעשים רעים חס ושלום. נמצא מקודם צריכים להיות מעשים טובים, שהם קיום תורה ומצוות בתכלית הפשטות. ואחר כך בא ענין של הכוונה, הנקרא לכוון שהכל יהיה לשם שמים. כי בלי תשומת לב, עוד לא ידע האדם לשם מי ולצורך מי הוא מקיים תורה ומצוות, יכול להיות שכל כוונתו היא שלא לשם שמים. לכן אומרים, "כתיבה וחתימה טובה", היינו מקודם צריך להיות מעשה, המכונה "גוף", ואחר כך כוונה הנקראת "נשמה"."

(רב"ש - ג'. מאמר 879 "כתיבה וחתימה טובה")

איך אנחנו מצרפים כוונות למעשים? לאיזה מעשים אפשר לצרף את הכוונות? לאיזה מעשים אפשר לצרף כוונות, איזה מעשים, איזה כוונות ובאיזו צורה? בבקשה.

*

איך אני בטוח בכוונתי לעשות נחת רוח לבורא ולא לעצמי נניח?

*

אני חייב לעשות את הבדיקה הזאת לפני שאני מפעיל את הפעולה. להכין את הכוונה, זה כמו בפרצוף, צמצום, מסך, אור חוזר, זיווג דהכאה, ואז מעשה. אנחנו עוד לא פרצוף, אבל איך אנחנו כך מכינים את עצמנו להיות בטוחים שהפעולה שלנו היא בסדר, שהיא נקראת מצווה?

למה אדם הראשון טעה ואנחנו יכולים לא לטעות? אנחנו מסוגלים לא לטעות, והוא טעה עד כדי כך שאנחנו מתקנים את הטעות שלו.

*

למה אם אני משפיע לבורא דרך הקבוצה, בטוח שאני משפיע לו טוב? למה אם אני משפיע לבורא דרך הקבוצה, אני בטוח שאני משפיע טוב, לטובתו?

*

כתוב, אם צדקת מה תיתן לו? מה אני יכול לתת לבורא? מה אני יכול להשפיע לו? סתם כך את הכוונות שלי או שבפועל אני כן יכול להשפיע ולתת? איפה מתבטאת הנתינה שלי לבורא? איפה אני מגלה שהוא שמח, מרוצה?

*

שאלה: האם באמת יכול להיות ביטחון שתהיה כוונה נכונה בפעולות שאנחנו עושים?

לא ביטחון אלא בדיקה. מה זה ביטחון? בדיקה, האם הכוונה נכונה. איך? כל מה שאני רוצה להעביר לבורא אני מעביר דרך הסביבה, דרך הקבוצה, דרך העשירייה, ואם באמת בפועל כך אני עושה, אז אני מרגיש איך שאני עושה את זה ואיך שהבורא מתלבש בכוונה שלי, ביחס שלי בחזרה. זה נקרא שאור ישר מתלבש באור חוזר.

תלמיד: וזה יכול להיות לפני שאני מנסה משהו ואז רואה את התוצאה?

אני מסדר את היחס שלי עם החברה, ואחרי שהוא ברור לי, אני מכוון אותו לבורא. סך הכול ההבדל בין בורא לחברה, שהבורא זה הכול, כולל, אני מתייחס לחברה כמו לט' ראשונות, והבורא זה הכתר.

שאלה: שאלת בסדנה מה יותר מדויק כלפי לעשות נחת רוח לבורא? אני יכול לדאוג שיהיה חיבור בין החברים כמה שאני יכול.

לא, כמה שאתה יכול זה לא יעזור. כמה שאתה מבקש מהבורא שיהיה חיבור בין החברים. אתה לא בעל פעולה, אתה רק יכול לעלות מ"ן, חיסרון. זאת הטעות הראשונה. אם אתה בא לארגן ביניהם איזה מפגש, אתה צריך כל הזמן לחשוב שבעצם אתה מבקש מהבורא שהוא יקיים את זה, אחרת אין תוקף במה שאתה עושה.

שאלה: אם אנחנו מדברים על זה שלעשות נחת רוח לבורא זה שהכוונות שלנו יהיו נקיות מעל מנת לקבל. ואם הקבוצה תהייה חשובה לי, ואני מבקש עבור הקבוצה, זה לא שוב על מנת לקבל?

אתה פונה לבורא דרך הקבוצה שהוא ימלא אותם, יתקן אותם, יקדם אותם, יחבר ביניהם, יתגלה בהם, כדי לעשות נחת רוח לו.

תלמיד: זה לא בכל זאת על מנת לקבל? בגלל שהם חשובים לי אני מבקש עבורם.

הם לא חשובים לך. הם אף פעם לא יהיו חשובים לך, מלכתחילה. אתה תצטרך לעשות מאמץ, לעלות אותם לדרגת חשיבות וגם זה יקרה אך ורק אם תקבל הארה דרכם אלייך, ואז אתה תראה אותם כחשובים, ותתייחס בחזרה אליהם.

תלמיד: יש מצב כזה באמת לבקש עבור חברים בלי כוונה על מנת לקבל?

אם אתה ממשיך כדי לעשות נחת רוח, לגרום נחת רוח לבורא, בזה אתה מנקה את עצמך מהדאגה האגואיסטית לחברים.

תלמיד: זאת אומרת העיקרון פה הוא רק גדלות הבורא.

"ישראל, אורייתא, קדוש ברוך הוא חד הוא". כן.

שאלה: לא ברור לי למה אם אתה מעורר את החברים זה נקרא מ"ן?

זה לא נקרא מ"ן. מ"ן נקרא כשאתה פונה דרך חברים לבורא, כדי שהבורא יטפל בהם. אין לנו מעשים, אין בנו מעשים, אנחנו לא מסוגלים לעשות כלום חוץ מהעלאת מ"ן. ולכן אני חייב לפנות לבורא, אבל דרך מה אני פונה? דרך המערכת שאני רוצה שהוא יתקן. אני מעביר את הרצון שלי לתיקון דרך המערכת הלא מתוקנת ולבורא ואני מבקש ממנו שהוא יתחיל לתקן אותה, את המערכת הזאת. מצידי זו העלאת מ"ן, וממנו זו ירידת מ"ד.

תלמיד: שמעתי בסדנה שאם אני מעורר את החברים זה נקרא מ"ן.

אם אתה מעורר את החברים זה לא נקרא מ"ן, לא מ"ד ולא כלום.

תלמיד: מה זה?

כלום, שום דבר, זו פעולה מכאנית גשמית שלא תהיה אחריה כמעט שום תוצאה. אולי בכל זאת תהיה תוצאה, אבל מאוד מאוד קטנה, מזערית, כי אתה לא מבקש את הבורא שיעשה תיקון אלא אתה בעצמך חושב, אנחנו עכשיו נתעורר, אני מעורר אותם ואז על ידי זה אנחנו נעשה. מה תעשו? האור עושה את הפעולות, לא אתם. עליכם רק להעלות חיסרון.

תלמיד: אני צריך לבקש את הבורא לעורר את החברים?

כן. כל דבר שאתה רוצה לתקן, אתה רואה את הקלקול בחברה ומבקש את הבורא שיתקן אותם וכך כל חבר וחבר. ואז על ידי שהם מיתקנים גם אני איתם מִתקן.

תלמיד: אם אני משתדל להגיע לאמונה מעל הדעת איך זה מעורר את החברים?

באמונה למעלה מהדעת אתה כבר נמצא בהשפעה, אתה כבר נמצא בכוח ההשפעה בתוך הקבוצה.

תלמיד: אבל איך זה יעורר את החברים?

עדיין בכלום, הם יכולים אפילו לא לדעת על זה, אבל כשאתה נמצא באמונה למעלה מהדעת, כבר יש לך כוח השפעה, איזו הזדהות עם הבורא, ואתה יכול להפעיל את המערכת.

תלמיד: שמעתי שאנחנו צריכים כל הזמן להשתדל להיות באמונה מעל הדעת. מתי בתהליך הזה, מתי בפעולה הזאת אני צריך לעורר את החברים?

אתה צריך כל הזמן לדאוג לזה. אני לא מבין את השאלה מתי. אני רוצה כל הזמן לדאוג להיות באמונה למעלה מהדעת, זה נקרא ברוחניות, בהשפעה על פני כוח קבלה. אני צריך לדאוג בנטייה הזאת לעורר את הקבוצה, את החברים ולעורר את הבורא שיעזור להם. אני שדואג להם ומעורר בזה את הבורא, אני כאן המפעיל וכך כל חבר וחבר. כך הקבוצה מגיעה לתיקון. לא יודע מה עוד להוסיף.

שאלה: יש הבדל בין הבקשה הזאת מהבורא, ומ"ן, אם אני כעליון כלפי החברים או כתחתון כלפי החברים?

כן, גם זה וגם זה צריך להיות.

תלמיד: וכתחתון מה אני יכול לבקש, איזה מ"ן אני יכול להעלות? אם אני רואה את החברים דווקא כגדולים וכמתוקנים מה אני יכול לבקש מהבורא?

מה חסר לך?

תלמיד: להיות דבוק בהם דווקא, להיות כלול בהם.

אז למה אתה לא יכול לבקש?

תלמיד: זה נקרא מ"ן?

גם זה נקרא מ"ן, אתה רוצה להתכלל בהם, אתה רוצה להיות כמוהם, בהשפעה, על השפעה אתה תמיד יכול לבקש.

תלמיד: אבל ממה שאני מבין המ"ן זה כשאני לוקח את החסרונות של החברים.

אבל אם אתה רואה אותם כולם כגדולים אין לך יותר מה לתקן? הפעולה שלך נשארת עדיין פעולה ריקנית, אתה לא פועל, אתה מבקש מהבורא כוח להתחבר איתם, להשפיע, להיות יחד איתם כך בכל לב ונפש, להשפיע בכל הכלי שלך.

תלמיד: להשפיע לתוך איזה חיסרון? לאיזה חיסרון אני אוכל להשפיע כשאני אקבל את הכוח ממה שהעליתי לבורא כתפילה?

להצטרף אליהם, כי אתה גם חלק מהם, החיסרון שבך, החיסרון שלך. בהם אתה לא רואה חיסרון, אבל את החיסרון שלך אתה כן רואה, שאתה הקטן ביותר ולא משפיע.

אלה דברים שעוד יתגלו בדרך, אתם שואלים קצת למפרע.

שאלה: מה לעשות אם העולם הגשמי הזה כל פעם נכנס לי במה שעובדים פה?

מה עושה העולם הזה? תרביץ לו.

תלמיד: אם הייתי מסוגל.

זה הבורא עושה לך, אז תרביץ לבורא.

תלמיד: לא יודע מה לעשות, זה מפוצץ לי את המוח.

לאט לאט. זה צחוק כשאתה אומר דברים כאלה, מפני שהבורא מסדר לך את כל המחשבות והרצונות, ואתה בוכה שהוא עושה לך ככה והוא עושה לך ככה. אתה צריך להתיישב [בדעתך] ולהבין שהכול בא ממנו והוא רוצה ממך תגובה רצינית, מיושבת.

תלמיד: אני משתדל לראות שזה בא מהבורא, אבל אני מתפוצץ, אני פשוט לא מצליח להתרכז.

תתפוצץ. בינתיים הוא רוצה שתתפוצץ. לאט לאט מכל המצבים האלה אתה תרכוש חכמה, שכל ורגש, ותתחיל לראות איך להסתדר עם זה. לאט לאט, זה מצב מצטבר שמביא לידיעה, לבירור. בהתחלה האדם לא יודע מה לעשות, הוא משתגע, הוא ממש נמצא בפיצוצים פנימיים כאלו, אבל לאט לאט זה מתיישב והוא רואה בזה דרך והמשכיות, תהליך, יחס אליו, למרות שדווקא דרך הבלבול כך זה בא אליו.

תלמיד: אתה רואה שזה באמת סוג של תהליך, אבל זה לא מגיע לסוף.

לא. אין סוף. אתה צריך להרים ידיים ולהסכים שהבורא יעשה איתך מה שהוא רוצה.

תלמיד: הוא גם כך עושה מה שהוא רוצה.

אבל האם זה בהסכמה שלך או לא? אם זה ללא הסכמה שלך אז אתה מסכן, סתם כמו חיה קטנה. אם זה בהסכמה שלך אז אתה נקרא?

תלמיד: אדם?

עובר. זה כל ההבדל. אז תשתדל להיות עובר.

שאלה: מה הכוונה הנכונה בזמן של דחייה מהמעשים?

האדם מרגיש שיש לו דחייה, שהוא לא יכול לעשות שום דבר בפועל בידיים וברגליים. אבל ברצון הפנימי שלו, הוא כן מסוגל במשהו? אז הוא צריך ברצון הפנימי הזה להגדיל את גדלות הבורא בעיניו שיהיה עוד יותר ועוד יותר גדול, ולעשות כל מיני פעולות לא פיזיות, אלא לקרוא, לשמוע, להתכלל בדברים שהוא מסוגל, עד שגדלות הבורא תחייב אותו לזוז מהמקום. כל דבר שהאדם רוצה לעשות בדרך רוחנית יהיה תלוי בהכרת ובהערכת גדלות הבורא בעיניו. ויהיה לו יותר ויותר קשה לעשות פעולות ללא גדלות הבורא. הוא יראה שפעולות ללא גדלות הבורא נקראות פעולות של תינוק, כי כמו שהבורא נותן רצון לתינוקות לעשות תנועות כל הזמן בלי הפסקה, שירוצו וככה יתפתחו, כך הוא נותן רצון לרוץ ולהתפתח לכל האנשים, חוץ מאלו שיש להם נקודה שבלב.

ולמי שיש לו נקודה שבלב, הוא מתחיל לפתח לדרגות של חולשה, עד שהאדם לא יכול לזוז, "תהרגו אותי אני לא זז, אני לא יכול לקום, אני לא יכול לעשות שום דבר". למה? כי אז תצטרך לגדלות הבורא בעינייך. ורק במידת גדלות הבורא תוכל לעשות משהו. לכן אלו שנכנסים ללימוד רציני נעשים יותר עצלנים, מרגישים חולשה, לא יכולים לזוז, קשה אפילו להרים את היד.

שאלה: מה זה לפנות לבורא דרך החבר או החברה?

זו כל העבודה שלי. איזו עבודה? זה נקרא "אשר ברא א-לוהים לעשות". הוא ברא את החברה, את הקבוצה שלי, וכל העולם נכלל בזה, כדי שאני אבקש ממנו לתקן את הקבוצה הזאת, שזה נקרא לתקן את הנשמה שלי, ואז אני גם אתכלל בה. אז כל העבודה שלנו היא רק לפנות לבורא לתקן את החברה. אין לי מה עוד לתת לבורא מלבד הכלי המקולקל, שהוא בעצמו בכוונה קלקל כדי שאני אבקש ממנו בכל פעם לתקן אותו. אין יותר מזה. אין מקום יותר מקולקל, מוכן לעבודה ולתיקון, רק העשירייה.

שאלה: מה זה אומר לבקש מהבורא שיתקן את החברה או את המערכת?

אני רוצה שהבורא יתקן את החברים ויביא להם חיבור, לפי מה שאני מתאר לעצמי, איך צריך להיות חיבור טוב. אני רוצה להתכלל בהם, ושהם כולם יתכללו יחד בחיבור הזה, ואני שדוחף אותם לזה, אני המלכות והם ט' ראשונות, וכך אנחנו מגיעים לבניית הנשמה. רצון לקבל שנפטר מכוונה על מנת לקבל, שזה נקרא מוות, אגו, לב האבן, לא חשוב איך, ו ומקבל במקום הכוונה על מנת לקבל כוונה על מנת להשפיע, הוא נקרא נשמה. ומה שמתגלה בו זה נרנח"י, שזה הבורא, כללות כל האור הזה, ואני המלכות בתוך המערכת הזאת.

שאלה: מה זה להוסיף כוונה לפעולה?

למדנו שלשום, ואתמול, על זה שיש מכתב, כתיבה, ויש חתימה. כתיבה זה נקרא מעשה וחתימה זה נקרא כוונה. שבחתימה אנחנו מודים, מראים על הכוונה שלנו, שזה אנחנו.

תלמיד: אז צריכים כל הזמן לעשות פעולות בלי שום קשר איך אני רואה את החברים, כי אני צריך לאהוב אותם ולתת להם כל מה שאני יכול.

לא, מה שאני רואה אני רואה, זה הבורא מראה לי, "עיניים להם ולא יראו". מה שמראים לי זה מה שאני רואה, אבל אני צריך להעביר את התמונה הזאת שמראים לי. ככה זה כל העולם, האם ישנו עולם? כל זה נמצא בתוכי, רק שהבורא מעורר בי את הדברים האלה. אז אני צריך להגיב נכון בחזרה, מה אני רוצה לראות במקום התמונה שהוא מביא לי. אני רוצה שהוא יתקן. זה התענוג שלו, שמבקשים ממנו. בשביל זה צריכים להגדיל אותו, לכבד אותו וכן הלאה, ולבקש, ואז הוא מרוצה.

תלמיד: מה אנחנו מבקשים?

אנחנו מבקשים לתקן את הנשמה. הכלי השבור דאדם הראשון, שיחבר אותו בצורה יפה, מתוקנת, וימלא אותו עד בלי גבול וישמח מזה. מזה השמחה שלו. בסך הכול, הכול נמצא בצורה מאוד קונקרטית, סגורה, ואם הקבוצה תופסת את העניין הזה, זה פשוט הולך בקלות בצורה הדדית, ממש בחיפזון.

שאלה: נאמר שאנחנו במצב של עלייה ואנחנו רוצים עוד גדלות של הבורא.

ומה זה עלייה?

תלמיד: שאנחנו ביקשנו.

שאנחנו כבר נמצאים בגדלות הבורא, זה נקרא בעלייה, ורוצים עוד גדלות הבורא.

תלמיד: ורוצים עוד גדלות הבורא.

איך אתה יכול עוד?

תלמיד: זאת בדיוק השאלה.

מה אתה חושב?

תלמיד: יש מאמר ב"שמעתי" שאומר שבמצבים כאלה כדאי לקרוא "סתרי תורה". אבל אנחנו פה בסדנה, אז מה אפשר לעשות?

"איש את רעהו יעזורו". כל אחד רואה את החיסרון בצורה אחרת ויכול להוסיף לחיסרון הכללי. זה החשוב ביותר. אני מילאתי את עצמי בכל החיסרון, בנטייה, בערגה, במאמץ, מתחתי את עצמי עד הסוף, ומה הלאה? איפה החברים? אם אתה לא מעביר דרך החברים את המ"ן שלך, את החיסרון שלך, אז אתה לא מעורר אותם והם לא מעוררים אותך ובסופו של דבר אתה נובל.

תלמיד: אז בעבודה משותפת?

רק. כי אתה קשור איתם, ואם תוך זמן קצר אתה לא מעורר אותם, הם פועלים עלייך בחזרה, ולא כי הם רוצים, אלא אתם מערכת אחת, וזה מפיל אותך. אנחנו נראה את זה מהמעשה, מהפעולות הפרקטיות שלנו. לא יהיו לכם שאלות, ממש, כי הכול יהיה גלוי.

שאלה: מה הדרך הכי קצרה להגדיל את הבורא בעינייך בכל מצב?

דרך החברה.

שאלה: רציתי לברר את העניין של "עיניים להם ולא יראו". לפעמים אני כן רואה את החברים כגדולים ושומע דברים טובים, אז האם לעשות סלקציה, את זה אני רואה ואת זה לא רואה?

צריכים ללמוד איך לעבוד עם זה. בזמן שאתה רואה אותם גדולים איך אתה יכול להיכנע, איך אתה יכול לבקש מהבורא להיות כמוהם, להתכלל בהם? אתה לא אומר שהבורא יתקן אותם, אתה מבקש שהוא יתקן אותך, שתהיה ראוי להתכלל בהם. יש כל מיני תפילות.

mlt_o_rav_2018-09-11_lesson_holidays-rosh-hashana_n1_p0_z2yX2fNQ

(סוף השיעור)

---

1. "אין עוד מלבדו" (דברים ד', ל"ה(.↩