שיעור הקבלה היומי24 ספט׳ 2019(בוקר)
שיעור בוקר 24.09.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' ,377, מאמר "הכנה לסליחות מהו"
קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א' בעמוד 377 מאמר "הכנה לסליחות מהו".
הכנה לסליחות מהו
"ידוע, לכל דבר שרוצים, צריכים להכין את האמצעים, להשיג את הדבר. לפי זה מה האדם צריך להכין, בכדי שיקבל סליחות. בגשמיות אנו רואים, שאין אדם אומר להשני "סליחה", אלא אם כן שעשה לו משהו, שעל ידי זה השני נפגע, בכסף, או בכבודו, או ביסורי הגוף, שגרם לו איזה חבלה וכדומה. אז שייך לומר, שחבירו יבקש ממנו סליחה, שיסלח לו על החטא שעשה לו. וכאן יש להבחין ב' דברים:
א. אם לא עשה לו שום דבר ומבקש ממנו סליחה, השני מסתכל עליו כמו על אדם שאיננו שפוי בדעתו. נצייר לעצמנו, אם אנו רואים אדם הולך ברחוב, ואומר לכל אחד "סליחה, סליחה", מה היינו אומרים עליו, בטח שהוא משוגע, כי "סליחה" שייך לומר רק על איזו עבירה.
ב. אם אדם עשה להשני הפסד גדול מאוד, והוא מבקש ממנו סליחה, כעל דבר קטן שעשה לו, בטח שלא יקבל את מבוקשו, כי הוא עשה נגדו עבירה גדולה, ומבקש ממנו סליחה, כאילו הוא עשה דבר קטן. בטח שדבר זה אינו בא בחשבון, שיסלח לו. אלא האדם מודד את שיעור הפגיעה, שעשה בחבירו, בשיעור זה הוא עושה את האמצעים, שחבירו יסכים לסלוח לו.
וזה אנו רואים בסדר הנהגה בגשמיות, איך האדם מתנהג בענין הסליחה שבין אדם לחבירו. ומבין אדם לחבירו, אנו צריכים ללמוד אותו סדר בין אדם למקום. זאת אומרת, כשהאדם הולך לבקש סליחה מאת ה', שיסלח לו על עוונותיו, גם כן נוהגות ב' בחינות הנ"ל.
א. שלא שייך לומר סליחה על הלא דבר, רק על מה שפגע בהשני. אחרת הוא נראה כאדם בלתי נורמלי. או שמתלוצץ מהשני, בזה שהוא מבקש ממנו סליחה.
ב. שסדר הביקוש של הסליחה, הוא לפי ערך שפגע בהשני. אי לזאת, כשהאדם בא לבקש מה', שיסלח לו על מה שחטא כנגדו, ופגם בכבודו יתברך, אז האדם צריך לחשוב מחשבות, בענין מה שחטא להבורא. היות אם האדם לא מרגיש שום חטא, ומבקש סליחה, הרי כאילו הוא מתלוצץ, וצועק, ובוכה, ומבקש מהבורא סליחה, בו בעת שהוא לא מרגיש בעצמו שפגע משהו בכבוד המלך.
והסיבה מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, הוא כמו שאמרו חז"ל (יומא פ"ו:) "עבר אדם עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר". ומזה נמשכת הסיבה, מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, בזמן שהוא הולך לבקש סליחה מה'.
נמצא, לפי הבחנה ב', היינו להבחין בגדלות החטא, יש צורך שהאדם צריך מקודם לתת דין וחשבון על גודל הפגם, מה שפגם בכבוד המלך. אחרת לא שייך לומר "סליחה". רק שהאדם צריך להשתדל, עד כמה שאפשר, שיוכל לתת את הביקוש, שימחול לו על עוונותיו, כפי מה שחטא, שיהיה משקל שוה.
והנה חז"ל אמרו (סוכה נ"ב), שאצל הרשעים נדמה להם החטאים כחוט השערה, ולצדיקים נדמה להם כהר גבוה. ונתעוררת השאלה, הדמיון הזה מהו. היינו, אמרו "נדמה להם". אבל מהו האמת.
והענין הוא, כי בזמן שהאדם לא משים לב למי הוא חטא, ואינו מרגיש את חשיבות וגדלות הבורא, והוא בחסרון אמונה, אז, כשמתחיל לחשוב "הלא גם אני יהודי". והיות כעת הוא חודש אלול, ומנהג ישראל הוא בכל הדורות, כיון שהוא חודש של רחמים, וכל מי שבשם ישראל יכונה, ידוע שעכשיו הוא הזמן לבקש מה', שימחול על חטאת בית ישראל, וגם תוקעין שופר, בכדי שהלב של האדם יכניס לעצמו הרהור תשובה על החטאים, אז האדם מאמין, שבטח שגם הוא חטא, וצריך לבקש סליחה מה'.
אבל כמה השיעור של הפגם שפגם בהמלך. הרגשה זו אין בידי האדם להרגיש. אלא כפי שיעור אמונתו בגדלות ה', ובשיעור זה הוא יכול לשער בעצמו גודל הפגם שעשה עם חטאיו. אי לזאת, כל אלה שהולכים לומר ולבקש סליחה, בלי שום הכנה על מה שהם מבקשים סליחה, אין זה אלא כמו מי שמבקש ממי שהוא סליחה, אף על פי שהוא עשה נגדו דברים רעים, שעל זה צריכה להיות חרטה אמיתית, על מה שהוא עשה. והוא מבקש סליחה, כאילו חטא נגדו בדבר של מה בכך. וממילא אין הדבר של ביקוש סליחה ענין ערך של ממש, כמו שצריך להיות על חטא ממש.
ובהאמור יוצא, שמטרם שהאדם הולך לבקש סליחה, צריך מקודם לתת לעצמו חשבון נפש על עיקר החטא. ואח"כ הוא יכול להסתכל על החטאים, שנגרמו על ידי עיקר החטא. והאדם צריך לדעת, שעיקר החטא, במה שהאדם פוגם, שמסיבה זו נמשכו כל החטאים, הוא שאין האדם משתדל, שיהיה לו אמונה בקביעות. ורק אם יש לו אמונה חלקית, כבר הוא מסתפק בזה.
וזהו כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד), שאם היה לו אמונה בקביעות, אמונה הזו לא היתה נותנת לו לחטוא. זאת אומרת, שהוא מבקש סליחה מה', היות שהוא רואה הסיבה האמיתית לכל החטאים, היא בזה, שחסרה לו אמונה בקביעות. אי לזאת, הוא מבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, היינו שתהיה לו האפשרות, שתמיד יהיה נקבע בלבו את האמונה. וממילא הוא לא יבוא לעשות חטאים ולפגוע בכבוד ה'. היות, כיון שאין לו ההרגשה בגדלות ה', ומשום שאין הוא יודע איך להעריך את הכבוד שמים, ולא לפגוע בו.
אי לזאת, הוא מבקש סליחה מה', שיעזור לו, שיתן לו כח לקבל על עצמו את עול מלכות שמים למעלה מהדעת. היינו, שיהיה לו כח התגברות, ולהתחזק באמונת ה'. וידע, איך להתנהג בין אדם למקום עם קצת יראת הכבוד.
זאת אומרת, כשהאדם יתן חשבון לעצמו, אז הוא יראה, שרק דבר אחד חסר לו. היינו, לעשות חשבון נפש, מה ההבדל בין יהודי לנכרי, אשר עבור זה אנו עושים ברכה בכל יום "ברוך אתה ה' שלא עשני גוי". ואין האדם נותן תשומת לב במה שאומר "שלא עשני גוי". היינו, שהוא לא מסתכל על עצמו, במה הוא ישראל ולא גוי. שצריכים לדעת, כי עיקר ההבחן הוא באמונה, שישראל מאמין בה', והגוי אין לו אמונה בה'.
ולאחר שכבר יודע את ההבחן הזה, הוא צריך לבדוק עצמו, מהו שיעורו באמונת ה'. היינו כנ"ל בהקדמה לתע"ס (אות י"ד) עד כמה הוא מוכן לוותר לטובת אמונתו בה'. ואז תהיה לו היכולת לראות את האמת. שפירושו, אם הוא מוכן לעשות מעשים אך ורק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. או רק בשיעורים קטנים הוא מוכן לעשות לשם שמים. היינו, שחס ושלום לא יפגום באהבה עצמית, אחרת אין בכוחו לעשות שום דבר.
נמצא לפי זה, שאז הוא המקום, שיכול לראות האמת, את שיעורו האמיתי באמונת ה'. ומזה הוא יכול לראות כל החטאים, הנובעים הוא רק מסיבה זו. ועל ידי זה הוא יקבל הכנה והכשרה, בזמן שהולך לבקש מה', שיסלח לו על עוונותיו. אז יוכל לשער את שיעורו האמיתי של הפגם, היינו במה שהוא פגם בכבודו של המלך, וידע מה לבקש מה', היינו על איזה חטאים שחטא. והוא צריך לתקן אותם, בכדי שלא יחטא עוד הפעם.
ובהאמור נבין מה שכתוב בפרשת נצבים (שישי) "כי המצוה הזו, אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא, ולא מעבר לים היא, כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו"."
ולשון "כי המצוה הזאת", לאיזה מצוה הוא מתכוון. וכמו כן יש להבין, מהו הפירוש "לא נפלאת הוא ממך". והענין הוא כנ"ל, שעיקר המצוה היא מצות אמונה, היינו להאמין בה'. ואח"כ יכולים לקיים מצוותיו. ובמצות האמונה, כאן באים כל המקטרגים וכל ההפרעות. והגוף מתחיל להקשות הרבה קושיות, בין שהגוף בעצמו שואל. וכמו כן מה שהגוף שומע שאלות על האמונה מאנשים אחרים.
והם באים להאדם, בזמן שהאדם רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא", היינו הכל למעלה מהדעת. פתאום נעשה הגוף פיקח, ומתחיל לחקור חקירות. ושאלות "מי ומה". ובשום אופן לא נותן לו לקבל עליו את מצות האמונה. והקושיות של הגוף הם כל כך חזקות, עד שאין האדם מסוגל לתת לו תירוצים על שאלותיו. ואז בא האדם במבוכה, שאין לו כח להתגבר על טענותיו הצודקות, לפי השכל שהוא שואל. והשאלות של הגוף הוא ממש פלאי.
על זה בא הכתוב ואומר לנו "כי המצוה הזאת", היינו מצות אמונה, "לא נפלאת הוא ממך". היינו, שאין אתה צריך לתת תשובות להגוף על שאלותיו, מה שהוא שואל תוך הדעת, כי מצוה האמונה היא דוקא נבנית על למעלה מהשכל. היינו, שאין השכל החיצוני, שניתן לאדם, יכול להשיגה. ועל כן אין אתה צריך לתת לו תשובות על השאלות הפלאות שלו.
כי האדם צריך להאמין, שכל השאלות, מה שהגוף שואל, איננו באות בכדי שתתרץ אותם. אלא להיפך, השאלות האלו באו לאדם, בכדי שיהיה לו מקום, להאמין בלמעלה מהדעת. אחרת, אם הגוף היה מבין, עם השכל שלו, את זה שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים, היה זה בתוך הדעת. והיה נקרא זה "ידיעה" ולא אמונה. כי דוקא במקום שאין שכל האדם מגיע להשיג, שם, אם עושה משהו, הרי זה רק על בסיס אמונה.
ובהאמור יוצא, שאין האדם צריך להיות בעל כשרון גדול, בכדי שתהיה לו היכולת לענות להגוף על שאלותיו. כי כל התשובות הוא למעלה מהדעת, הנקרא "אמונה". וזה נקרא "כי לא בשמים הוא, ולא מעבר לים", שצריכים לעשות תחבולות גדולות. אלא בתכלית הפשיטות. וזה נקרא "בפיך ובלבבך לעשותו". היינו רק רצון שיהיה בהלב, יכולים להתגבר.
אבל ענין של "למעלה מהדעת" צריך ביאור. היות שיש שם להבחין הרבה הבחנות. ואאמו"ר זצ"ל אמר, שלמעלה מהדעת נקרא, שהאדם צריך לצייר לעצמו, איך הוא היה מקיים תורה ומצות, באם הדעת שלו היה מחייב אותו, שכדאי לעסוק בתורה ומצות. דהיינו, אילו הוא היה מרגיש את הטעם של כל מצוה ומצוה, את הטעם שיש בה.
כי האדם צריך להאמין, כי כמו שיש בתענוגים גשמיים, למשל בתענוגים של אכילה, או שתיה, או כבוד, וכדומה, שאנו רואים, שבכל דבר יש טעם אחר, כמו כן אנו צריכים להאמין, שיש בכל מצוה ומצוה טעם מיוחד. ולפי זה, אם הוא היה טועם את שנוי הטעמים בעת התעסקותו בתו"מ, איזה התלהבות וחיות היה מרגיש בעת עבודתו. כי הדעת היה מחייבתו, שיעשה לעצמו תמונה בעבודה, מה שמתאים לעובד ה'. והיה מסתכל על כל הדברים, שהיו רוצים להפריע אותו מעבודתו, שהיו דומים בעיניו כקליפת השום, שאין כדאי להסתכל עליהם.
ולפי הציור הנ"ל, שהוא מצייר לעצמו בתוך הדעת, אותו צורה הוא צריך לעשות למעלה מהדעת. היינו, שהגם שאין לו שום הרגשה, שיהיה משהו, שהדעת יחייבו, ומכל מקום הוא עובד, בדיוק כאילו היה לו דעת חזקה והרגשה חזקה. ובזמן שהוא עושה כך, זה נקרא שהוא "עובד למעלה מהדעת".
אולם, כל זמן שהוא מרגיש, שאילו היה לו דעת, היה עובד ה' ביתר חשק ויותר התמדה, נמצא, שהוא עובד עדיין בתוך הדעת. היות שיש עדיין הפרש בין דעת ולמעלה מהדעת. ודוקא בזמן שאין לו הפרש, זה נקרא "למעלה מהדעת"."
אם אנחנו נראה את כל הפעולות שאדם צריך לעשות, הפעולות שצריכים להתגבר עליהן הן פעולות של חיבור. ואז אדם צריך לבטל את האגו שלו, לוותר על עצמו, במידה שמסוגל להקטין את השליטה שלו, לתת מקום לזולת, להתחבר עם הזולת עוד יותר, שם זו כל העבודה. זה נובע גם מהתיקון שלנו הכללי של החיבור לנשמה אחת. לכן כל העבירות, כל המצוות, הסליחות, שכר ועונש, הכול מדובר אך ורק כלפי החיבור. ככל שהחיבור הוא יותר רחב, יש יותר בעיות בלהקטין את עצמו, בלתת מקום לזולת, חשיבות. כל הזמן כלפי זה אנחנו מדברים.
יש גם עניין בחיבור של רוב בניין ורוב מניין, מתי זה חשוב ומתי זה חשוב. יש הרבה דברים. אבל צריכים להבין שכל הסליחות שאנחנו מבקשים, איפה שהאגו שלנו היה צריך לוותר ולא יכולנו כך לדרוש ממנו, כול זה רק בעניין החיבור בינינו. עד שהכמות הופכת להיות לאיכות, עד שמה שאנחנו מולידים, זאת אומרת מרחיבים את הכלים שלנו, זה מוסיף לנו יותר. איך בפרצופים אנחנו רואים? כל פרצוף הבא שהפרצוף העליון מוסיף, זה מוסיף בפרצוף העליון עוד דרגת השגה, עוד דרגת אור. במקום נפש שמוליד הפרצוף הבא בנפש, אז בעצמו מקבל רוח וכן הלאה. כך כמות הופכת להיות לאיכות.
לכן ישנה השאלה, מה יותר חשוב, תיקון איכותי או תיקון כמותי? אנחנו צריכים להבין שלא יכול להיות תיקון איכותי אלא אך ורק על ידי התיקון הכמותי. שבסך הכול הפעולות שלנו הן פעולות מאוד פשוטות, בדידות. שעל ידי עוד ועוד הרבה מאוד פעולות שהן בסך הכול פעולות הוויתור, החיבור, בזה אנחנו משיגים את ההשגות ובזה אנחנו מתעלים. לכן לא החכם לומד, אלא דווקא מי שיותר ויותר מוסיף, וכל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול. זאת אומרת יש כאן תמיד עניין של הרבה פעולות נפרדות והן נותנות תוצאות גדולות, תוצאות גדלות.
זה העניין של הסליחות, שאנחנו לא יכולים להגיד שלא יכולנו לעשות איזה דבר גדול. אין דבר גדול. בכל מקום, בכל מצב יש לך תמיד דווקא פעולות קטנות, שאם תוכל עוד ועוד לבצע אותן, לחבר אותן, לאסוף אותן, על ידן נעשים תיקון וגדלות.
שאלה: אם אדם צריך לבקש סליחה, זה מהחברים, כי הוא פגם בחיבור. ואם הוא מבקש סליחה אז אין עוד מלבדו, זה הבורא עשה לו את זה.
אתה מחפש איך לא לבקש? מה לעשות?
תלמיד: אני שואל מה זה בדיוק הסליחה, מה עומד מאחורי זה?
את זה אנחנו צריכים לברר. אם אין עוד מלבדו, כמו שאתה אומר מלכתחילה, שהבורא סידר לי את הכול ועשה לי את כל הדברים, אז בכלל אין לי על מה לחשוב, להגיד, משהו לעשות, שום חשבון, כי זה מלמעלה. כנראה שזה לא כך, אחרת בזה אתה מוחק בכלל את פעולת האדם. איזה סליחות, איזה פעולות, איזה חשבונות אני צריך לעשות, אם הכול הוחלט מלמעלה? כנראה שלא על כל דבר הוחלט מלמעלה, אלא יש לי גם איזו פעולה משלי, הבחנה, בירור. השתתפות חייבת להיות, אחרת אין אדם. צריכים לברר בדיוק מהי ההשתתפות שלי בעניין.
שאלה: מה הקשר בין סליחה לחיבור?
כל התיקונים שלנו הם תיקונים בחיבור. למה "ואהבת לרעך כמוך, כלל1", שהפעולה הזאת כוללת את כל הפעולות, את כל המצבים, את כל מה שאנחנו צריכים לעשות, למה? כי אהבה זה נקרא חיבור, התכללות זה בזה, וזה אופן התיקון של הכלי השבור. לכן יש לנו בזה עבודה, מאמץ. העבודה שלנו היא לא בזה שאנחנו מתקנים, אלא העבודה היא בזה שאנחנו מבררים את החיסרון ומבקשים מהבורא שיתקן. בזה עושים לו נחת רוח.
תלמיד: איפה יש מקום להגיד סליחה?
על זה שלא ביקשת. "למה לא ביקשת?".
תלמיד: ומה הקשר בין אמונה למעלה מהדעת וסליחה?
שכל התיקונים שלנו הם למעלה מהדעת, למעלה ממה שהרצון לקבל שלנו רוצה.
תלמיד: איך לברר מה זו סליחה? הרי הבורא עושה הכול, גם אם אני לא מבקש, זה גם הבורא.
גם הבורא. אז איפה אני? בכלל לא נמצא.
תלמיד: אני בוחר את הסביבה, זאת הבחירה שלי.
לממש את הבחירה זה בסביבה. שמהסביבה אתה מקבל כוחות ואז אתה יכול עם הכוחות האלה לפעול, לבקש, לבדוק את הכול. אתם כאילו רוצים למחוק את עבודת האדם, שאם "אין עוד מלבדו", זה מכסה את הכול. אם זה מכסה את הכול אז אין צורך בבריאה.
תלמיד: העבודה שלי היא כל הזמן, כל רגע ורגע לראות שאין עוד מלבדו, שהוא עושה, לא אני, זו העבודה שלי, נכון?
איפה שחסר הבורא שם אתה צריך להוסיף אותו. בסדר. כנראה שלא עשית את זה בכל מיני מצבים, לכן אתה מבקש סליחה. מה זה סליחה? שאתה דורש מהבורא להיות חזק יותר, מבין יותר, מרגיש יותר, מזהה יותר את הדברים שאתה יכול בדברים האלה לבקש מהבורא שיתקן.
תלמיד: אני רוצה לראות שהבורא מנסה הכול, שהוא עושה הכול, וכל הזמן אני משתדל לבקש על זה בסביבה. במקום הזה, איפה יש מקום לסליחה?
הבורא עושה תיקונים אך ורק בתנאי שאתה מבקש אותו. זה נקרא שאתה מזהה את הקלקול, ולפי שאתה מזהה את הקלקול אתה מבקש את התיקון. זאת אומרת, יש לך גם הבנת הקלקול וגם הבנת התיקון, רק כוח אין לך, זה ברור, ואז אתה מבקש אותו. יש בזה גם הבנה איפה היה חוסר הבורא ואיפה עכשיו יש נוכחות הבורא, ובצורה כזאת, בחתיכות הקטנות אתה מגלה אותו. מתוך החושך, חוסר הבורא, וגם מתוך זה שהוא מופיע, שזה האור, נוכחות הבורא, יום, מתוך זה אתה מתחיל לגדול, מלזהות חיסרון הבורא ונוכחות הבורא. אבל בזה צריכה להיות העבודה שלך.
העבודה שלך היא שאתה צריך להתקשר לסביבה, שרק בסביבה אתה יכול לקבל כוחות, הבנות, כל מיני תמיכות, ואז לזהות איפה יש באמת חוסר הבורא ואיפה הוא צריך להשלים. אז העבודה שלך היא עם הסביבה ועם פנייה דרך הסביבה לבורא.
תלמיד: בדיוק. איפה בזה יש סליחה? בסוף יום לא עשיתי מה שצריך.
בסוף הכול? זה שאתה לא מחובר לחברים.
תלמיד: זה מה שאני מגלה כל הזמן.
זה מה שאתה צריך לבצע כל הזמן.
תלמיד: אבל איפה יש סליחה?
על זה שלא ביצעת את זה, שלא עשית. אתה יכולת להגיד "אין לי כוחות", למה לא ביקשת?
תלמיד: אבל זה הוא.
מה זה הוא? יש משהו שזה אתה, או לא?
תלמיד: אני, זה כל הזמן לראות שאין לי כוח.
אין כוח לעשות מה?
תלמיד: אין כוח בתוכי, כל הכוחות בתוך החברה, בתוך העשירייה, זה מה שאני מגלה כל הזמן.
בסדר. אתה נכלל בכוחות האלה? אתה רוצה להיות בזה? אתה עושה את כל הפעולות כדי להיות בזה?
תלמיד: משתדל, אבל בסוף אני רואה שאני לא עשיתי כלום, הוא עושה.
אבל ביקשת או לא?
תלמיד: כן, כל הזמן, זו העבודה שלנו.
אם כל הזמן ביקשת אז הבורא כנראה אשם, הוא צריך לבקש סליחה ולא אתה.
תלמיד: באמת הבורא צריך לבקש סליחה על כל הבלגן שהוא עושה, אני לא עשיתי כלום.
יפה מאוד.
תלמיד: אם אני רואה מה שקורה בעולם.
כל הפוסל במומו פוסל. אתה צודק. יש גם כאן הרבה אנשים שמסכימים איתך.
תלמיד: כל שנה אני שואל אותה שאלה על סליחה. איך להגיע לסליחה אמיתית?
"סליחה אמיתית" היא שאני לא נתתי כנראה מספיק כוחות להתכלל עם הסביבה כדי לקבל מהם כוח, גדלות הבורא, גדלות החיבור, גדלות המטרה, בקיצור גדלות התיקון בסופו של דבר. לא התרשמתי מהסביבה בצורה מספקת כדי להרגיש שאני לא מסוגל את זה לבצע, והבורא כן יכול לבצע רק שאני אבקש, ואני מבקש. זו כל העבודה שלי.
תלמיד: למה כל הזמן יש שאלה כזאת כשבן אדם מבקש ואומר, שהבורא אין עוד מלבדו, מה אני צריך לעשות?
אתה משייך לאין עוד מלבדו כל מיני דברים ששייכים לך לעשות, ויש כאלה שאתה צריך לעשות, "אשר ברא א-לוהים לעשות", ואותם גם אתה משייך לבורא. העניין הוא איפה הבחירה? בזה שאתה נכלל בסביבה ומבקש ממנה כוחות, מקבל ממנה כוחות, ערכים וכל הדברים האלה ועם זה אתה פועל, זאת הבחירה שלך, על הבחירה אתה לא יכול להגיד אין עוד מלבדו, את זה אתה חייב לעשות.
לכן בנקודה הזאת של הבחירה אתה נקרא "אדם", את זה אתה חייב להוסיף. אל תגיד שאין עוד מלבדו, אז מה רוצים ממני בכלל, אתה קיים בנקודת הבחירה, שם האישיות שלך, שם הכול, שם אתה, חוץ מזה הכול בורא. אתה צודק. אבל את הנקודה הזאת, אתה חייב למלא ואתה יכול למלא אותה רק בתנאי שאתה יוצא לחברה, ומתחיל לבדוק כמה יש לך ואין לך חיבור איתם לפי הכמות ולפי האיכות, "ברוב עם הדרת המלך" ועוד כל מיני כאלה, יש לנו הרבה פסוקים, "רוב בנין", "רוב מניין" וכן הלאה, ושם אתה בודק מה אתה יכול להוסיף, ואז אתה מבקש שוב.
העבודה היא דרך הקבוצה לפנות לבורא שהוא יעשה, אבל לתאר את המקום שבו הוא צריך לעשות, לפנות אליו ולהתפלל, זה עליך. לכן כל העבודה שלך היא לגלות את המקום שהבורא צריך להשלים, ודרך הקבוצה לדרוש ממנו שישלים, זה נקרא "לעשות לו נחת רוח". זה שאתה אומר שאתה בכל דבר נמצא, אבל כאן יש מקום שאתה עוד לא נמצא, ואותו אתה צריך להשלים, ואתה דורש את זה. ודווקא בנקודה הזאת שהוא עכשיו הולך להשלים את החיבור בינך לבין הסביבה והוא עושה את זה, שם הוא נמצא, שם מתגלה לך הבורא שלך, שכל אחד מרגיש אותו בצורה אחרת, אתה מרגיש אותו דרך אותו מקום שבקשת ממנו להשלים.
שאלה: רב"ש כותב במאמר על שאלות פלאיות של הגוף. מה זה שאלות פלאיות של הגוף ואיך מזהים אותן?
רצון לקבל שאתה מרגיש שאתה לא יכול להתגבר עליו, ואין לך מה לעשות נגדו אתה מרים ידיים. במקום להרים ידיים אתה צריך לפנות לבורא. לפנות לבורא אתה יכול רק בתנאי שאתה מגיע להכרת הרע ברצון הזה, שהוא גורם לך ניתוק מהבורא וגם עוד לפני זה, שאתה אפילו לא יכול להתקשר לחברה כדי לקבל כוחות, כדי לקבל שנאה אליו לאותו הרצון המפריע.
תלמיד: אז הרצון שמפריע, אלה השאלות?
לא, רצון שאתה לא יכול להתגבר עליו.
שאלה: בעשירייה העולמית אנחנו מגלים שיש קבוצות שלא מדברות עם קבוצות אחרות, חברים שלא מסוגלים לדבר עם חברים אחרים, יש שוני בין לסלוח, היכולת לסלוח לבין לבקש סליחה? מה זה לסלוח?
אנחנו לא מדברים על הסליחות האלו בין הקבוצות, ובין האנשים בודדים או אנשים בעשירייה. לא על זה מדברים בסליחות. הסליחות שאנחנו כאן נמצאים בהן, אלה סליחות כלפי הבורא, כשאדם רוצה לבקש סליחה, על זה שהיה בהזדמנויות לדרוש מהבורא תיקונים, ולא עשה את זה ועכשיו הוא מבין ועושה, דווקא ההכרה הזאת שהיה צריך לבקש, ואולי באיזה צורה היה רוצה לבקש אבל בכל זאת לא ביקש, שזה עצר אותו, שלא הגיע להכרה שלמה של הרע, כי לא הרגיש את הרע, שהיחס שלו בלבד זה הרע, אלא לא כלפי החברה ולא כלפי הבורא, בקיצור לא השיג את הרע. כמו שיש כאלה דברים שהם לא בסדר, נכון, אבל עד שזה לא מגיע אלי אני יכול להגיד שזה לא בסדר, ולא יכול לעשות כלום, מה שאין כן כשזה מגיע אלי, אז כבר אני קם ואני פועל ומתקן, איכשהו מסיר את הרע הזה. לכן בסליחה יש דרגות, ואני מבקש סליחה על זה שלא עבדתי מספיק כדי לשייך את הרע שמתגלה, בצורה כזאת שהיה מפעיל אותי.
נגיד שמתגלה עכשיו איזושהי צרה בעולם, אז מתגלה, שמעת בטח אתמול גם כן על כל מיני דברים כאלה, וזה מזיז לך משהו? לרגע אחד, אז אנחנו מבקשים סליחה על זה שהיינו יכולים להיות יותר רגשיים לזה, יותר שייכים לזה, שזה תלוי בעניין ההתקשרות באהבה שבין החלקים של הכלי דאדם הראשון, ואנחנו לא פיתחנו, לא גרמנו להעלאת הרגש כך שארגיש צרה כללית כמו צרה פרטית שלי, ועל זה אנחנו מבקשים עכשיו סליחה.
אבל זה תלוי אך ורק, בעד כמה שהאדם הולך לקבץ את הכלי שלו יותר ויותר, להיות שייך לו, זה מה שאנחנו עכשיו עושים. על ידי זה שאנחנו רוצים להרחיב את הכלי שלנו, כל אחד ואחד יקבל רגישות הרבה יותר גדולה, גם לאותם החלקים שנמצאים לידינו. זאת אומרת, דווקא ההתקשרות יותר בעשירייה תהיה מושגת על ידי זה שאנחנו נתרחב מחוץ לעשירייה הפרטית, אז כל הדברים האלה שיכולתי לקרב אלי, ובאיזושהי צורה בכל זאת על ידי העבודה בעשירייה, לראות את הצרה הזאת הרחוקה כמו צרה קרובה, ולקבל אותה כך, אמנם שהיא לא שייכת לי אישית כאילו, בזה אני צריך להיות ער.
שאלה: בקשר לעניין הזה של הסליחה, הבנתי על מה אני צריך לבקש סליחה, אבל כשאני מבקש סליחה, עדיין ישנה הרגשה כזאת שמשהו לא שלם, משהו לא עד הסוף.
אם זה לא שלם, זאת אומרת שאתה לא מרגיש את הרע עד כדי כך רע שזה מקפיץ אותך לצעקה, לזה התכוונת?
תלמיד: לא. הבנתי על מה אני צריך לבקש.
עדיין אין הרגשה. יש רק הבנה.
תלמיד: כן. יש הבנה. אבל משהו לא שלם עדיין עד הסוף.
על המשהו הלא שלם, אני מרמז לך, זה בגלל שאין הרגשה מספקת כדי לצעוק.
תלמיד: לא יודע.
אתה תגיד. אתה לא אומר מה הבעיה.
תלמיד: לא יודע. משהו לא שלם אם זה
"משהו", אני לא יודע. מה זה משהו שחסר.
תלמיד: אני לא יודע איך להסביר לך את זה.
אם אתה לא מסביר, זאת אומרת, אין לך עדיין שאלה. אתה צריך לעבוד על זה, להצטער, לבקש בירור, ואז זה יבוא. הבקשה חייבת להיות שלימה. עד כדי כך שאתה מתפוצץ. היא חייבת להיפתר.
שאלה: רב"ש חוזר פה הרבה פעמים במאמר על למעלה מהדעת, על אמונה, מה התפקיד של זה בתפילה?
התפקיד בתפילה הוא, שאני רוצה לעשות פעולות, שהן למעלה מהרגש והשכל שלי הנוכחי. אני רוצה לעשות פעולות, מעשים, בירורים כאלו שאני באמת ארגיש בהם חוסר יכולת והכרחיות, שיהיה לי חיסרון אמיתי. אני מרגיש, אבל זה לא חיסרון שלי, כאילו שכואב משהו אי שם, לפעמים, לא נעים, לא נוח. אתה רואה? כל העולם כך מראה לנו גם כן אותה דוגמה. העולם סובל, אבל סובל, בסדר, כולם סובלים. זאת אומרת, אין עדיין השגת הרע בצורה אמיתית.
תלמיד: אז על מה למעלה מהדעת?
למעלה מהדעת זה למעלה מהרגש, למעלה מהשכל שלי, שעדיין אין לי את זה. זה נקרא "למעלה מהדעת". אם היה לך עכשיו כואב הכאב של כל העשיריות, למשל, יש לנו עכשיו את העשירייה האיטלקית, אתה רואה על המסך? יש לך בדיוק שם שניים עשר אנשים. יש אולי יותר, אבל על המסך כך מופיעים, אז אם היית רואה, מרגיש את הכאב שלהם, את הרצון שלהם, היית נכלל איתם יחד בחיסרון שלהם, עד כמה שהיית אז מבקש ורוצה ובוכה וכן הלאה, אבל אין לך את זה. אז אתה מבקש שיהיה לך. זה שאתה לא מרגיש עכשיו, ורצית, ואתה רוצה להרגיש יותר, זה נקרא "למעלה מדעתך". בכלי הבא. במדרגה הבאה. זה נקרא "למעלה מדעתי".
תלמיד: התפילה היא על הלמעלה מהדעת? על היכולת להיות בלמעלה מהדעת? על זה התפילה?
התפילה היא שאנחנו נעלה לדרגה של למעלה מהדעת, לדרגה הבאה בהשפעה.
תלמיד: איך אתה פועל בדרגה הנוכחית בלמעלה מהדעת?
אני משתדל. מפני שבכל רשימו יש רשימו דהתלבשות ורשימו דעביות אני לא רוצה להיות קשור לרשימו דעביות אלא להתקשר לרשימו דהתלבשות. וזה שאני קשור אליו לדרוש כוחות מסך, לדרוש כוחות לעלות לדרגה העליונה הזאת, לרשימו דעביות הבא.
תלמיד: אבל מאיפה אתה מביא את הכוח לעשות פעולות כשאתה לא רואה מה לעשות?
בזה שאני נמצא פיזית במדרגה הבאה, זו הסביבה. הסביבה כלפי היא תמיד מדרגה יותר עליונה. למה? כי אני חושב שסביבה זה חיבור. ואם אני הולך ומתחבר לסביבה, אז אני מקבל מזה, כביכול לעבוד עם רשימו יותר גבוה.
סביבה זה, אני היום, זה היום. אני מחר, זה איך שסביבה מציגה לי את המצב. זה עניין של ההתלבשות ועביות. וברגע שאני משיג את הסביבה, אז אני רואה את עצמי כסביבה ואת הסביבה אני רואה בדרגה שוב יותר גבוהה. וכך אנחנו כל הזמן עובדים. לכן כל עתיד האדם תלוי בכמה הוא קשור לסביבה. בסביבה מממשים את הרשימו דהתלבשות. הופכים אותו לרשימו דעביות.
שאלה: אם אני לא מרגיש את הכלי העולמי, מה אני צריך לבקש?
יש לך בעיה.
תלמיד: ברור.
יש לך בעיה. לעבוד על זה.
תלמיד: מה העבודה?
העבודה, להשתדל להרגיש.
תלמיד: איך להרגיש? לא מרגיש, כמו עוד הרבה דברים.
אני לא יודע. אני רואה שהחבר שלי קנה תוכי, או כלב, לא חשוב מה. ואחר כך מספר לי על האופי של הכלב הזה, עד כמה הוא כזה וכזה, וחכם וכולי. אני שומע איך איזו אישה מדברת על התינוק שלה. עד כמה הוא חכם, ומדבר איתה, איך היא מבינה אותו. הכול קונים על ידי ההתקשרות, על ידי הפעולות.
תלמיד: אם הייתי קאורדינטור של איזו קבוצה והייתי מטפל בה יום יום, סביר להניח שהייתי מפתח רגש. אבל אין לי עוד זמן לטפל בקבוצה או בעוד משהו.
תבכה. אין לי תשובה אחרת. תצטער על זה.
תלמיד: חייבים מעשים בשביל להרגיש את הזולת?
יכול להיות שמעשים, כן.
תלמיד: איך להרגיש את הזולת בלי מעשה?
להשתדל להתכלל. אתה צודק, אבל בכמה שאפשר. אין ברירה, אנחנו נמצאים בעולם המעשה. לכן מתגלה הטכניקה וכל מיני אפשרויות.
שאלה: איך אני מבין מהו קלקול, מהו הקריטריון להבנה שזה קלקול, ואיך אני מתקן את הקלקול הזה?
למה יש לנו בעולם שלנו משפחה? באיטליה זה דבר מאוד חשוב. שתהיה לנו דוגמה מה זה נקרא שיש אנשים שהם זרים מלכתחילה, ואפילו לא יודעים זה את זה, מתקשרים זה עם זה, מולידים ילדים, בונים בית וכן הלאה, עסק, משהו. אנשים מתחברים לחמולה, לאיזה משפחות גדולות, קלנים כאלה. יש ויש. זה כדי שתהיה להם איזו הרגשה במה אפשר להתקשר.
אבל ההתקשרות למעלה מכולם זו התקשרות שיש בין אנשים זרים, רחוקים לגמרי, שהם בסופו של דבר צריכים להיות מקושרים לא רק למשפחה אחת, או לכלי אחד, או להיות קרובים, אלא ממש להיות כחלקים הצמודים לגוף אחד והבורא ממלא אותם כולם באור אחד. זאת אומרת, הקשר ביניהם זה בלי תפרים, בלי דבק ביניהם, ממש הופכים להיות כחתיכת בשר אחת.
אנחנו צריכים להזמין את המאור המחזיר למוטב שיחבר אותנו עד צורה כזאת. זאת הפעולה שצריכים להזמין מהבורא. צריכים לקבל חיסרון לזה, זו העבודה שלנו, ולא להגיד "אין עוד מלבדו" עד שהבורא יעשה. הבורא יעשה, אבל את החיסרון אנחנו צריכים לגלות. האור נמצא במנוחה מוחלטת, הכלים שבורים, את החיסרון לחיבור הכלים אנחנו צריכים לגלות.
איך אנחנו עושים את זה? על ידי כל מיני צורות חיבורים שבנו. עכשיו אנחנו לומדים, מכינים את עצמנו לאיזה כנס, כינוס של החלקים השבורים ואנחנו רוצים לראות איך אנחנו יכולים להתחבר. בלי לנסות להתחבר בינינו אנחנו לא נגיע לבקשה לבורא. ודאי שהוא עושה את החיבור, אבל ודאי גם שאנחנו לא יכולים לבקש אם לא ננסה לעשות את זה לבד. אז בשתי הפעולות האלו, לדרוש מעצמנו ולבקש מהבורא, בזה אנחנו צריכים לעבוד.
תלמיד: איפה נמצא הקלקול, בתוכי או רק בחיבור בין החברים?
לא באף אחד, רק בינינו. אף אחד לא מקולקל. מקולקל רק הכוח שהיה מחבר אותנו יחד ובמקומו נעשתה שבירה. התגלתה השבירה. קשה מאוד לתאר שפעם זה היה כלי אחד שלא היו בו אפילו תפרים, או מקום שהיו יכולים להגיד שכאן יהיה קלקול, שם יהיה קלקול. אז כך זה נעשה.
כאילו נראה לנו שזה בין בחינות א' לב', ב' וג', ג' לד', שבגבולות האלו כנראה שהייתה השבירה. זה צריכים להרגיש, זה לא בדיוק כך. נגלה את זה.
שאלה: האם יש הבדל בין בקשת סליחה לבין העלאת מ"ן?
לא, זה אותו דבר. אחד מסוגי העלאת מ"ן זו סליחה. הפניה שלנו היא יכולה להיות דרך העשירייה שזו תהיה באמת פניה נכונה גם לכמות וגם לאיכות. לכיוון הנכון זה חייב להיות דרך העשירייה לתיקון העשירייה, כי אם אני רוצה משהו לתקן לא חשוב איפה. אנחנו עכשיו מתכוונים איתכם לתקן איזה כלי נניח אוסטראלזיה, אוקיאנייה, לא חשוב איפה, רוצים לתקן. אנחנו צריכים לתקן את העשירייה שלנו שהיא תהיה מוכנה חזקה לתקן את הכלי ההוא, את החלק ההוא, להתקשר אליהם לצרף אותם אלינו וכן הלאה. זאת אומרת תמיד דרך העשירייה אנחנו פונים לבורא.
שאלה: בעבודה הפנימית שלנו מה הקשר בין הסליחות והדבר הזה קורה בראש השנה?
ראש השנה זו תמיד התחלה. בכל מדרגה יש לנו בכל סיבוב שאנחנו גומרים יש לנו ארבע בחינות ובכל בחינה ובחינה יש לנו ראש השנה. זאת אומרת יש ארבע ראשי השנה כך אנחנו גם מציינים. אז בעבודה על כל דרגת העביות החדשה יש לנו תחילה החדשה שזה נקרא ראש השנה. זה הכול.
שאלה: אנחנו מדברים על חיבור וכשאנחנו הולכים לקבוצות השונות ברחבי העולם אני מרגיש כאילו החיבור כבר קיים. כל החברים נותנים לנו את כל הלב שלהם החוצה. האם החיבור כבר קיים וזו רק העבודה שלנו לגלות את הקשר, את החיבור?
זאת שאלה לא פשוטה. האם אנחנו צריכים להתייחס לחברים שלנו שהם מתוקנים ו"כל הפוסל במומו פוסל" או שאנחנו מתייחסים אליהם שהם מקולקלים ואנחנו הולכים לעזור להם ולתקן אותם. או לתקן את התפיסה שלנו כלפיהם. ועד שהם יהיו יראו יעמדו בנו כמתוקנים, שלמים. או שאנחנו באים לתקן אותם לאהוב אותם לחבק אותם להכניס אותם פנימה לתוכנו וכך לגדל אותם. יש בזה כמו שעכשיו אמרתי כמה פעולות גם כאלו וגם כאלו ואנחנו צריכים לראות את זה.
יש כאן כמה נטיות בוא נגיד פניות או שאני יותר גבוה או שהם יותר גבוהים. ואיך מתייחסים זה לזה ומגיעים להשתוות וחיבור בסופו של דבר. את זה עוד נלמד.
שאלה: כעיקרון המאמר הזה איכשהו גילה באופן מפתיע, כמו שתמיד הרב"ש עושה את זה באהבה גדולה, הוא כאילו מפיל את האגואיזם לקרשים, בשבילי זה מפתיע. כאילו איזה חלק חשוב כזה, הרי זה לא משהו עונתי או תקופתי שרק לפני ראש השנה צריך להימצא בחשבון הנפש הזה אלא זה דבר קבוע?
ודאי.
תלמיד: אז כאילו יוצא שאני צריך להיות גם בבקשת סליחה וגם בביטחון. זו כאילו תוספת של התכווננות שהוא מוסיף. זה אומר שבעצם זה חלק מהשיטה שלנו, שכל הזמן באופן מתמיד צריך להימצא בי. עכשיו אני מבין שאני לא נמצא בזה בכלל. זה כאילו מזכיר לי איזו גישה דתית כזאת שאני צריך להימצא כל הזמן באיזה חשבון נפש שאני מפסיד כל הזמן. אבל זה הרי חלק חשוב של השיטה?
כן, נכון. אני מבין את ההתפעלות שלך רק אני לא מסכים איתה.
תלמיד: אני גם לא מסכים. זה פשוט כאילו נהיה לי אפילו איזו הרגשת פספוס שנזכרנו בזה רק לפני ראש השנה כי הרי אנחנו צריכים להימצא בזה כל הזמן.
זה שאתה מרגיש זה אמת יפה ונכון. זה שאתה חושב שזה שייך לראש השנה או חשבת זה גם, אני מבין את הצער שלך. ודאי שאין לנו ראש השנה, ואין לנו כל החגים האלה, כל יום ויום זה חייב להיות כלול מכל יתר הימים. ויש בכל יום איזה רגעים שאנחנו עוברים כמו בסליחות כמו בראש השנה ביום כיפור וכן הלאה. אלה סימנים כאלו של המצבים והמצבים האלו לא שייכים ללוח שיש לנו לוח השנה הגשמי שכדור הארץ מסתובב וסביב השמש מסתובב והירח מסתובב. זה לא שייך אחד לשני.
אלא המצבים הפנימיים שאנחנו נמצאים בהתקשרות בינינו הם עוברים כאלו צורות התקשרות כאופנים כאלו שיש דברים שחוזרים על עצמם כשנה וחודש ויום, וגם כן יש כאלו דברים שלא שייכים בכלל לאיזה תופעות שקבועות בטבע לפי ד' בחינות שזה יום ולילה חודש ושנה. אלא נגיד שבוע. מה פתאום שיש לך שבוע. מי קבע שהיום זה יהיה יום ראשון, בואו נסכים שהיום זה יום חמישי. שיהיה ככה מה זה חשוב איזה יום.
זאת אומרת יש איזה דבר מלאכותי שהוא לא מגיע לפי שום סימנים שבעולם שלנו, שהשמש הירח וכדור הארץ נמצאים באיזו תנועה יחסית של מצבים היחסים ביניהם. אלא כביכול זה תלוי באדם. כמו שמגיע מלמעלה "בראשית ברא א-לוהים" ואז יש לך "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". זאת אומרת למעלה מכל הפעולות שמגולות לנו.
אנחנו צריכים להבין שכל העבודה שלנו היא איך לצרף את העבודה שלנו שהיא קשורה רק לבני אדם ולחיבור ביניהם, איך אנחנו מצרפים אותה לשינויים שהבורא סידר אותם מלמעלה. בד' בחינות, בכ"ה מדרגות, בחמישה עולמות בכל הדברים האלה. כך אנחנו צריכים לסדר את הדברים האלה שיהיו כולנו כאחד. אין בזה שום בעיה.
ולדת זה בכלל לא שייך. כי הדת היא ממש קשורה כולה ללוח הזמנים שבעולם הזה. ואנחנו לא קשורים לזה. אנחנו לא קשורים. זה שאנחנו עכשיו קוראים את המאמר על הסליחות זה באמת מפני שיש לנו הזדמנות על זה לדבר, כי כך כולם. אבל אצלנו יכול להיות שאני נמצא במצב של סליחות וראש השנה באביב. זה לא שייך. כי כל אחד הוא לפי מצבו שלו הפרטי עובר את כל הדברים האלה. וסך הכול כשאנחנו עוברים תיקונים, אז ביחד כולנו אנחנו מייצבים את המצב הכללי השלם.
שאלה: התהליך שהאדם עובר בכדי להגיע לדרגת אמונה זה תהליך ארוך אנחנו מכירים אותו יש לנו עליות ירידות. איך אנחנו עוברים את זה בעשירייה. ברור שצריך לעבור את זה בעשירייה ביחד להגיע לדרגת אמונה, אז איך אנחנו עושים פעולות נכונות בכדי להגיע לעשירייה אחת על זה?
אתה לא יכול להגיע לתיקון גמור בעשירייה אלא רק אם אתה משתוקק לקשור את כל העולם בעשירייה ואז עשירייה שלך היא נכללת עם כל העולם. כך זה בסופו של דבר צריך להתברר. עכשיו מעלים אותנו לדרגת תיקון יותר גבוהה, שאנחנו נחשוב על העשירייה הכללית. עדיין נראה לכם שזה אולי לא לעניין. אז מה פתאום שיש לי צורך לתקן את כל בני ברוך בכל העולם איפה שהם נמצאים, אין לי מקום לא בלב ולא בראש שאני יכול לעבוד על זה. זה קצר ראיה, זה נדמה לך שאתה מחויב למישהו. אלא אתה מחויב לעצמך להתקשר נכון לעשירייה שלך ביתר דיוק, ביתר כוח פנימי, ביתר בירור, לברר בה פרטים נוספים כדי סוף סוף שיתגלה הבורא, אתה צריך דווקא לטפל בחוג יותר רחב.
ויש לנו את זה מכל המקרים שבעולם הזה. שאנחנו רוצים להתעמק במשהו בעולם הזה באיזה עניין, אנחנו מגלים שאנחנו צריכים דווקא להתרחב ולהתרחק ממנו לכל מיני כיוונים ואז מזה נבין את התופעה הזאת בעצמה. שאנחנו יוצאים לחלל סביב כדור הארץ, אנחנו מבינים מה זה כדור הארץ שעליו אנחנו נמצאים. וכך כל דבר.
אתה רואה איך אדם יוצא ממקום למקום הולך לגלות יבשות עושה כל מיני דברים זה עוזר לו להבין את עצמו מי הוא. אותו דבר על העשירייה שלך. אתה לא יכול לברר את העשירייה וללמוד אותה לגלות בה את הבורא, עד שאתה במשהו חייב להתייחס לכל העשיריות הדומות לעשירייה שלך. אתה צריך לקשור איזה חוטים איזה צינורות קשר ביניכם. כי אחרת אתה לא תבין איך זה עובד.
לפי תא אחד אתה לא יכול ללמוד את תפקיד הגוף ותפקוד הגוף ואפילו על התא עצמו כי הוא חלק מהגוף כולו, אתה לא יכול להבין גם כן בשביל מה זה ולמה זה בתוך התא הזה, כי יש לה רוב המערכות שלה זה מערכות שהיא קשורה לתאים האחרים. וזה הבדל גדול. אתה לא יכול להוציא איזה נגד טרנזיסטור מהמחשב ולחשוב שאתה יודע כבר על כל המחשב. זה לא עובד בצורה כזאת.
לכן זה שאנחנו קיבלנו דחף להתרחב ולהתחיל לחשוב על כל בני ברוך העולמי, לא על כל העולם, רק על בני ברוך העולמי, על כל הקבוצות שלנו, זה סימן שאנחנו צריכים להגיע לחיבור בתוך העשירייה, בדרגה עוד יותר גבוהה, בלי זה, זה לא ילך.
אתה תתחיל לגלות את העשירייה שלך, וכמה שהיא קשורה לעשיריות אחרות, ובמה היא מסוגלת לעבוד, יהיה לה יותר הרגשות כלפי הבורא, כלפי העבודה שלה בצורה יותר חיצונה, אין לי מילים, זה הכול תראו בעצמכם, אבל זה דבר ההכרחי, חשוב, וחייבים לעשות.
שאלה: רב"ש כותב שהסיבה לכל החטאים זה שלא משתדל להשיג אמונה בקביעות ומסתפק באמונה זמנית. אתה יכול להסביר בדיוק מה זו הנקודה הזאת?
הסיבה לכל החטאים, שאנחנו לא רוכשים בזמן את כוח ההשפעה, כן.
תלמיד: מה זה בקביעות והמסתפק בזמני?
חייב להיות כוח אמונה בקביעות, זה אור החסדים, ומעליו כל מיני דרגות, יותר או פחות, באור החכמה. למסור את עצמו לקבוצה, זה נקרא להיות באור החסדים.
שאלה: בקשר למדרגה החדשה, שאנחנו מנסים להגיע אליה, אם בעבר החיבור בינינו היה מעבר לאור, האם עכשיו החיבור בינינו צריך להיות מן רפלקטור של אור, שבכלל לא נרגיש אותו?
אני לא מבין את הדברים האלה, רפלקטור ומעבר, אני לא יודע ,עם פנסים אני לא עובד.
תלמיד: בעבודה בעשירייה, במה העבודה משתנה כשאנחנו עוברים למדרגה החדשה הזאת של עשירייה, שאנחנו קוראים לה עשירייה כללית או עשירייה כוללת של כל הכלי?
אני לא יודע במה היא משתנה, אני אומר לכם שצריכים כך לעשות ואתם עושים, אתם לא רוצים לעשות, אל תעשו, זהו, ממעשיך הכרנוך2, אי אפשר להסביר. יש גבול עד כמה שאני מוכן לעבוד בצורה שאתם חכמים כאלו, יש גבול, כי ככה זה לא עובד.
יש לו רצון לא לבצע, אלא לדעת, משום מה, למה, אני לא רוצה למלא לו את הרצון הזה, ככה לא לומדים, זאת לא גישה.
שאלה: האם נכון להגיד, שיוצא מהמאמר הזה שכל התהליך הזה, של הכרת הרע, מתחיל מזה שאדם מתחיל מהרע הקטן והפרטי שלו, עד שהוא בסוף מגיע למצב שהוא צריך לבקש על שלום כל העולם, ממש כמו שאומרים, לדון את כל העולם לכף זכות.
כן.
תלמיד: מבלי לבקש על עצמו, כביכול.
עבור כל העולם, כן.
תלמיד: יש בתוך זה אבל שני דברים, גם תלמידים תמיד שואלים על זה, אחד, האם עצם הכרת הרע זה לא נקרא להרשיע את הבורא? איך להתייחס לזה?
הבורא אומר, בראתי יצר הרע. אני לא מבין את זה, הוא ברא את יצר הרע שעל ידי היצר הרע הזה, כשאתה מגלה אותו, אתה מגלה את המרחק, שישנו בין הבורא אליך, לפי המרחק הזה, אתה מביא את האור שמכסה את המרחק הזה, ואז בקונטרסט הזה, בניגוד, בעד ונגד, מה שיש במרחק ובהשלמת המרחק, אתה מגלה את הבורא, כיתרון האור מתוך החושך.
החושך נשאר, האור לא מבטל אותו, אלא רק ממלא משהו מעליו, לפי היגיעה שלך, ואז אתה כך מגלה את הבורא, על פני החיסרון שבו.
תלמיד: אז העניין הזה של הטוב ומיטיב, איפה הוא משתלב? במעל הדעת?
זה כתוצאה מזה שאתה משיג את הפעולות שלו גם מלכתחילה, שהכול עשה את זה מתוך אהבה חלוטה.
תלמיד: אני צריך להרגיש את זה, להגיע להרגשה הזאת?
בסוף ודאי שכן.
שאלה: אם יוצא שבדרך לקבוצה יש לך כל מיני בירורים, אתה רוצה לתת התפעלות לחברים ואז בדרך הזאת יש בירור, שאני מנסה לחשוב על מה עשיתי לא נכון, מה לא אמרתי נכון, ואז כאילו בפנים יש בקשת סליחה, בפנים, אבל שאתה מגיע פעם הבאה עוד פעם לקבוצה, זה שוב נעלם לאן שהוא.
זה כל הזמן ככה, מה הבעיה? כל הזמן זה נעלם ובא, ובא ונעלם, ואתה צריך להיות כל הזמן בבירורים האלו, ודאי. אבל כל הבירורים הם לא אתה לבד, אלא כל הבירורים אך ורק כלפי הקשר שלך עם הקבוצה.
אם אתה דן רק את עצמך, אז אתה נמצא לגמרי לא בבירור הנכון, אם אתה כל הזמן נמצא בקשר אני וקבוצה, עד כמה שאני יכול להשלים אותם, להוריד להם, או אפילו בין הקבוצות, עוד יותר, זו דרגה כבר עוד יותר גבוהה, שאני שם הגורם, ורוצה לברר את זה. זאת אומרת, כמה שיותר רחוק מהאני כלפי הזולת, זו דרגה יותר גדולה, ובזה אתה שומר את עצמך מלהתעסק בקליפות, באני שלך.
שאלה: איך אנחנו מפתחים רגישות זה כלפי זה בכלי העולמי, בעשיריות, בין החברים? לדוגמה, אתמול הייתה פגישה של עשירייה מספר שתיים של מוסקבה עם קבוצת בולגריה, הם מכינים עכשיו התאספות משותפת בערבות טים, ביום חמישי.
אני התחברתי, השתדלתי להתכלל בחברים, ולהרגיש על מה הם מדברים, את הכוונה המשותפת הזאת, ויש כזאת רוח של התעוררות, מתעוררת החשיבות של המפגשים האלה, האם לזה הכוונה כשאנחנו מדברים על לבנות את הקשר, לפתח רגישות, שאנחנו עושים או מכינים איזו פעולה משותפת שבה כולם יתכללו?
כל דבר שממנו אני יכול להתרגש, להתקשר, להתקרב, זה תיקון, כל דבר, העיקר כל הזמן להיות בכאלו פעולות, מעשים, התרשמויות, זה מאוד מועיל, יותר חשוב אפילו מללמוד.
תלמיד: בהתחלה אתה דיברת על זה שאדם יכול לבקש מהבורא אישית, הבנה, הרגשה, שכל, להתכלל בקבוצה, להתכלל בסביבה.
הכול כלפי התכללות, רגש, שכל, אבל הכול כלפי התכללות.
תלמיד: אני למשל לא אוהב את ישיבות החברים בכלל, בשבילי זה גמר התיקון. אם אני בכל זאת מבקש כוחות מהבורא לפחות להגיע לשם, לישיבת החברים, האם אפשר לעשות את זה?
תנסה. לא חושב שזה ילך לך, אבל תנסה. מכיר אותך כבר שנים.
שאלה: אנחנו מדברים מתחילת השיעור שבשביל לעבור לאיכות צריכה להיות כמות, גם מדברים על הרחבת הכלים, להתכלל עם כל הכלי. חברים שואלים את זה ואתה אומר "אני לא יכול להגיד מה לעשות". מאיפה אנחנו יכולים לדעת מה לעשות, אם אתה לא אומר מה לעשות?
אתם רואים, בינתיים קבוצת מוסקבה עושה משהו.
תלמיד: אין בעיה, כאלה דברים אפשר לעשות בכמויות, את זה לעשות?
אני לא יודע.
תלמיד: אז מי יודע, אם אתה לא יודע?
אני לא הולך עכשיו להיות המנהל, המתָאם, המפעיל את "בני ברוך" בצורה מעשית. זה לא התפקיד שלי, אני מצטער. אתם צריכים כבר לדעת. איך עשיתם בקבוצה, בעשירייה?
תלמיד: אתה נתת כיוונים.
איזה כיוונים?
תלמיד: כל הזמן אתה נותן כיוונים מה לעשות ואז לוקחים את מה שאתה אומר ועושים. כמו שאז אמרת, תעשו פגישות של כמה דקות במהלך היום, אז תרגמנו את זה לפגישות של כמה דקות במהלך היום בזום. אמרת תעשו את זה שלוש פעמים במהלך היום, אז עשינו שלוש פעמים במהלך היום.
יפה. אז יש לכם דוגמאות? אז קדימה.
תלמיד: מה אני מבין מזה? שאני צריך לעשות בדיוק את מה שאני עושה, פשוט עם עוד קבוצות בעולם?
אבל יש לך דוגמה איך מתחברים לעשירייה, רק עכשיו במקום אדם אחד שמתחבר עם תשעה, יש לך קבוצות. תנסו אותה תבנית ותראו. אם אתה שואל אותי, אני יכול להגיד, אבל אין לי שום ניסיון.
תלמיד: בסדר, אולי אני לא שואל נכון. אני לא מצפה שתבוא ותגיד לי "תעשה כך", אבל חסר לי כיוון.
תגיד משהו.
תלמיד: לא, חסר לי כיוון, אני לא יודע במה לעסוק, אני משתגע מזה מאז שאנחנו מדברים על להתרחב.
יש לכם עשיריות. אמרתי לך, לכולם, הרבה פעמים "כלל ופרט שווים", שכמו שהיה לכם חיבור בעשירייה וניסיון במשך כמה שנים, איך התחברתם לעשירייה ובניתם שם כל מיני קשרים והתגברתם על כל מיני בעיות, יש לכם עכשיו אותו הדבר רק פי עשרה, אז מה?
תלמיד: בסדר, אני אשמח מאוד שכל מי שיודע לעשות, שיוביל אותנו, שיעשה, שיגיד איך עושים.
הכול צריך רק לפי פקודה מבחוץ? אתה לא יכול לשבת עם החברים שלך ולהחליט איך אנחנו נכללים עם כל יתר העשיריות, אפילו שכאן, איך אנחנו נכללים עם העשיריות שנמצאות בעולם? איך יכול להיות שאתם לא יודעים כבר מה לעשות? תשאלו בצורה יותר ברורה.
תלמיד: אנחנו יכולים לארגן מהיום, ממחר, שכל יום יהיו חמש עשיריות מכל העולם שאיתם אני מתחבר בזומים. אני יכול לארגן כל מה שאתה רוצה.
עשיתם כאן בעשיריות שלכם?
תלמיד: זה כבר דבר שנעשה בעבר.
נעשה?
תלמיד: כן.
יופי, אז אתם ממש עושים העתקה.
תלמיד: בסדר גמור. הייתה לנו גם עשירייה תורנית, כל יום קבוצות אחרות מהעולם עשו הכנה, בחרו משימות.
מצוין.
תלמיד: מיליון ואחד דברים עשינו שכללו את כל העולם.
טוב מאוד.
תלמיד: אז לעשות בדיוק אותו הדבר מה שעשינו?
מאיפה אתה עוד יכול ללמוד?
תלמיד: אני לא יודע, בגלל זה אני שואל. אם הייתי יודע לא הייתי שואל.
כך עושים, כן. הדרגה הקודמת נקראת "אב", הדרגה החדשה נקראת "בן", שהבן ילמד מהאב, ככה זה, "מעשה אבות סימן לבנים", כך זה הולך. כמו שגדלת בבית מסוים, אתה רוצה או לא רוצה, בבית הנוכחי שלך אתה פחות או יותר הולך לפי אותם הכללים שהיו לך בבית שלך, זה "הרגל נעשה טבע שני". חוץ מזה יש לך עשרה חברים שאתם יכולים לדון איך אתם מבינים שצריכים להתקדם. יש לך עשיריות מסביבך.
אתם צריכים ללמוד רק בצורה כזאת. אם אתה שואל אותי, אין לי גם ממה ללמוד, רק ממה שעברתם. אלא על הדרגה החדשה אני יכול להגיד, קיבלתי איזה מסר, אבל על המצב שאתם צריכים לבצע אין כאן שום דבר שצריך לחכות לו מלמעלה. מלמעלה יכולות לבוא רק מכות, אם לא נבצע בזמן.
שאלה: אנחנו יכולים להיפגש בזום וכל מיני כאלה דברים עם קבוצות אחרות, זה ייתן התפעלות והרגשה טובה. אבל אנחנו כאן בעשירייה, כך אני מתרשם, נבנים כעשירייה לא מהתפעלות, אלא דווקא מתחושות של מחויבות ואחריות שנבנות לאורך זמן, שאני אחראי ואני לא יכול לפשל, אני לא יכול לא להגיע לשיעור.
גם עכשיו אתם צריכים להיבנות הלאה בעשירייה שלכם מאחריות. אתם צריכים להתחיל להתקשר לעשיריות האחרות שמחוץ לעשירייה, ועל ידי זה תגלו עד כמה עוד דברים בתוך העשירייה אתם צריכים לתקן.
תלמיד: איך מפתחים תחושה של מחויבות ואחריות כלפי הכלי הכללי?
זה נקרא "דור האחרון". אתם חייבים להבין, להרגיש ולהתפעל מזה שיש לנו כזאת משימה, כי דווקא מתוך זה שנתחיל להרגיש יותר את העשיריות והאנשים הבודדים, איך כולם מתחברים ונכנסים למערכת שלנו, אנחנו נתחיל להרגיש את הרוחות שבמערכת, את התנועה, כמו רפסודה על המים, כך שם וכאן, כל הפינות שלה וכל הדברים. את זה אנחנו חייבים, אחרת כל אחד בתוך העשירייה זה יביא לנו מוות, אנחנו נאכל זה את זה. בלי התפתחות לרוחב, לא תהיה לנו התפתחות לגובה.
תלמיד: עד היום דיברנו על מחויבות של כל חבר כלפי העשירייה שלו. האם יש מחויבות של כל חבר כלפי הכלי הכללי או מחויבות של כל עשירייה כלפי הכלי הכללי?
כל העשירייה. כל אחד כלפי העשירייה, כל עשירייה כלפי העשיריות האחרות. התקשרות מחוץ לעשירייה עם העשירות האחרות זה רק לפי תפקיד אדמיניסטרטיבי. אבל התכללות בלבבות בכל מה שצריך למערכת, רק דרך העשירייה, זה ברור.
שאלה: אם יש לעשירייה תפקיד לעשות סיכום שיעור ולהפיץ אותו לכל הכלי העולמי, זה נחשב לפעולה שאפשר להתכלל דרכה?
אני לא חושב שזו התכללות, זו פעולה אדמיניסטרטיבית. זה לא דורש לב, זה לא דורש התחברות עם עשיריות וכן הלאה. אתה מבצע עבודה עם החומר, זה גם נכון, גם טוב, גם עוזר, אבל ככה זה. ההתקשרות צריכה להיות בזה שאני מרגיש את החסרונות שלהם, הם מרגישים את החסרונות שלנו, עשירייה מעשירייה, וכך אנחנו עוזרים ותומכים זה בזה.
צריכים להתחיל להרגיש את הכלי האירופאי, לא רק את בולגריה שנמצאת כאן לפנינו. צריכים להתחיל לראות את הכלי האירופאי, ממש יורו כלי, איפה הוא? במקום חדרה, סוצ'י, זיכרון, כל הדברים האלה. לא את אירופה שאתם מראים לי עכשיו על מסך אחד, אני רוצה לראות קבוצות, קבוצות מאירופה. איפה הן כולן? צריכים להשתדל לארגן אותן.
אתם מתכננים איזו אסיפה כללית שכל הקבוצות האירופאיות יהיו באספה הזאת, ונראה את כולם במסכים, גם בודדים, גם קבוצות? מי כאן האחראי על זה, אין? איך זה יכול להיות, מה קורה?
תלמיד: אין בעיה, רק אולי תסביר. אולי אני לא בגישה נכונה אבל אני צריך כיוון כדי ללכת ולבצע את מה שמצפים שיקרה.
עוד לפני שיצאתי לאיטליה, אני חושב שאמרתי בשיחה אחת למה חשוב לנו להרגיש את הכלי האירופאי ככלי שצריך להתאחד, ושאנחנו צריכים לגרום להם תיקונים, לעזור להם, ואנחנו נעשה את זה בהכנה לכנס בולגריה. כשאנחנו באים לבולגריה זה כבר אחרי ההכנה. יש לנו חודש וחצי, אנחנו צריכים עכשיו לראות את כל החברים האלה, לחבר אותם יחד למערכת אחת, לעשות איתם אסיפות למיניהן וכן הלאה, לאסוף. מתי אנחנו עושים את זה? יש לכם כרגיל ביום ראשון אסיפה כללית?
תלמיד: ביום ראשון יש ישיבת חברים, אבל השבוע זה ערב ראש השנה.
אז תעשו את זה אולי ביום אחר, אולי ביום חמישי. מה יש לנו מזה שיש לנו ערב ראש השנה?
תלמיד: יום ראשון זה ערב ראש השנה.
הבנתי. לא, זה לא ילך כך.
תלמיד: ביום שישי בערב, לפי מה שאני יודע, יש ישיבת חברים של הכלי האירופאי. הם עושים כל שבוע כזאת ישיבת חברים מאוד גדולה בזום, והם מזמינים לשם את כולם. אולי אפשר לשדר את זה.
אז תהפכו את זה לכזאת ישיבה, לכזה כלי.
תלמיד: אז אני אדבר עם החברים שם, להבין מהם.
תעשו משהו. זה חובה, תדאגו לזה. עכשיו צריכות להיות, פעם או אפילו פעמיים בשבוע, אולי פעם בשבוע ועוד משהו חוץ מישיבה כזאת, צריכות עכשיו להיות ישיבות שבהן מופיע הכלי האירופאי, ואנחנו, כל הכלי העולמי, הרוסי, כמה שכל אחד יכול, כך אנחנו נדאג לזה.
אתם חייבים להיות ביחד עם כולם בהתארגנות הזאת, שאנחנו נדע איפה נמצאים. זה שמוסקבה עשתה איזה קשר איתם, כל הכבוד, אבל אני לא רואה שזה מדליק את האחרים. כאילו לא אכפת לכם. עשו? עשו, יפה, טוב. אני הייתי ממש נמצא באיזו קנאה, במשהו. בלי קנאה אי אפשר להרחיב את הכלים. למה אין לי לזה קנאה? גם זו בעיה. עשו? יפה מאוד, כל הכבוד. שיעשו עוד, ואני בינתיים מוכן להישאר כך. זה רק מראה על הפיגור בהתפתחות.
שאלה: לגבי ההכנה לכנס, יש הרבה צוותים, האם אפשר שכל אחד יתחבר לצוותים האלה של ההכנה לכנס ואז זו תהיה הזדמנות לקשר בינינו, לקשר בין כל הכלי העולמי?
אני לא יודע. בדרך כלל יש לנו כמות אנשים מסוימת שמטפלת בכנסים. אני מפחד שאם אנחנו נתחיל לטפל בחלק האדמיניסטרטיבי, הארגוני הזה, כדי לארגן את הכנס בצורה אחרת, זה יהיה בלגן ומי יודע איך זה יצא. בכל זאת מגיעים המון אנשים. הם צריכים לדעת שהכול מסודר והכול מתקתק כמו שצריך, עם רישום, עם תשלום, עם כל הארוחות וכל הדברים האלה. אני לא חושב שאנחנו צריכים בשביל זה לארגן משהו חדש. לא, זאת אומרת מה שמקובל בדרך כלל אצלנו, על אותם אנשים אנחנו יכולים לסמוך. אם אתה שואל על זה, כך דעתי.
אנחנו צריכים לדאוג רק איך להביא את עצמנו לחיבור למעלה מהעשיריות. לא לשבור את העשיריות, חס ושלום, לחזק אותן, שמכל עשירייה ועשירייה עכשיו יצא כוח מיוחד, כמו מתא, מתא בודד שיצא כוח מיוחד ליתר התאים, ליתר העשיריות. להתחיל לחבר את כולם למערכת. למערכת, זה כבר השלב הבא שאנחנו רוצים עכשיו להתחיל להרגיש. שם יש חיים אחרים. שם כבר משוטטים כוחות של מערכת האדם, ואנחנו רוצים להרגיש אותם. זה גילוי הבורא בדרגה שהוא מופיע.
שאלה: מה אמור להיות באותה פגישה שבועית, או דו שבועית, שסביב הכלי האירופאי?
קודם כל לראות, להכיר את האנשים, איך אנחנו מקושרים, האם כולם מסודרים? האם הם מבינים מה התכלית, והאם לכולם יש את חומר הלימוד על מה שאנחנו הולכים לעשות? שגילוי הבורא, שזה הרצון של כל אחד ואחד, שיקרה לו, זה לא יכול להיות אלא בתנאי שאנחנו מתעלים מעל האגו שלנו. ולהתעלות למעלה מהאגו שלנו, בחיבור בינינו, בפורמט כזה, בצורה כזאת של אירופה, זה מספיק כדי ממש לגלות את הבורא בצורה שכבר מתגלָה בפועל בנו. על זה לדבר, להביא לזה כל מיני חומרים, על חשיבות המניין חוץ מחשיבות הבניין, איך הכמות הופכת לאיכות. כאלה דברים, יש לנו מלא פסוקים ומאמרים על זה, צריכים לדרוש שיביאו לנו כדי שאנחנו נלמד.
וכשאנחנו הולכים לחבר בין העשיריות ועשיריות כאלה שונות, דווקא בחיבור ביניהן, שם אנחנו מתחילים להרגיש את ההתקשרות לגוף האדם הכללי האחד, למערכת אחת, ושם שם נמצא הבורא. אנחנו גם נרגיש על עצמנו איך שזה עובד, אתם תרגישו זרימות פנימיות.
שאלה: פעם היה פה אקווריום כזה שכולנו התאספנו סביבו והיו מספר אנשים שעברו איזה תהליך אבל זה מאוד השפיע על כולם, על כל הכלי. יכול להיות שמה שצריך להיות בפגישה כזאת זה נציגים מכל מיני עשיריות באירופה שעוברים איזה תהליך וכולנו צופים, או שכדאי להכיר כל קבוצה או כל מדינה כל פעם? אני מנסה להבין איך אנחנו נתכלל בדבר הזה שנקרא אירופה ואיך נעזור לחברים באירופה להכין את המפגש כך שזה באמת ייכנס ללבבות של החברים.
אני לא חושב שיש כאן מקום לאווקריום כמו שהיה אז, זה היה עוד לפני העשיריות, שהייתי מחויב לעשות משהו בצורה כזו כדי לדחוף קדימה. אני לא חושב שזה הזמן, וזה נגד הפעולה שלנו. אני רוצה דווקא לגרום לזה שהחיבור צריך להיות בין כל העשיריות האירופאיות, קבוצות, בודדים. שאנחנו נתקשר אליהם, שאנחנו נעורר אותם. צריכים לעשות את זה, פעם בשבוע חייבים לעשות כזאת ישיבה כללית.
תלמיד: יש מקום לחברים מקבוצות אחרות לדבר, או שדווקא כל הבמה צריכה להיות הבמה האירופאית ואנחנו צריכים סביבם להתאסף ולעטוף?
רצוי שאנחנו קודם נבדוק איך אנחנו יכולים להתכלל בהם. רצוי את זה לעשות, [לראות] איך יכולים להתכלל בהם.
תלמיד: אני רק רוצה להגיד שאולי החברים מצוות התוכן של הכנס יכולים טיפה להרחיב עם השאלות.
בבקשה, אני מרגיש אתם נמצאים במבוכה, אבל אני בעצמי לא יודע למה. כי חסרה כאן התקשרות, חסרה יציאה החוצה, אליהם. להתחיל לנענע, להתחיל משהו לעשות. נגיד כשהרגשתי את הכלי האיטלקי, שזה כלי כזה שמורכב מבודדים בדרך כלל, אבל כשהתאספו אז הייתה הרגשה שבכל זאת זו קבוצת אנשים שהם מבינים את העניין ורוצים להגיע למשהו יחד, ומבינים שתלויים זה בזה ומסכימים לזה, ובכל זאת הגיעו. אנחנו צריכים בצורה כזאת לפחות לראות את הכלי האירופאי.
ואני חושב שדווקא קבוצת איטליה, כמו שדיברנו איתם אז, עכשיו יש להם שאלה שתכף נשאל, היא יכולה בזה לסייע. ויש לנו איזה בורד אירופאי קטן שם, האחראית ועוד כמה אנשים. אז בוא נתחיל.
שאלה: אני רוצה להגיד שהחבר שאחראי על ארגון הפגישה של העשיריות האקראיות רוצה להזמין כל יום עשירייה אחרת מאירופה לחיבור שלנו בצהריים. כך אנחנו רוצים להתחיל, כי צריכה להיות לנו פעילות מעשית. ועם הפעילות אפשר לראות מה קורה וכולי, הקשר נהייה יותר ברור, גם ההבנה הופכת ליותר ברורה מה לעשות, והחזון ברור יותר. מה שאנחנו צריכים זה קודם כל כמו שאמרת שיהיו לנו פגישות בין העשיריות, ועל בסיס יומי כל העשיריות בעולם ייפגשו בזמן הזה עד הכנס, ישתדלו להתחבר עם העשיריות באירופה ולהחליף ניסיון.
בקיצור, חסר כאן משהו.
תלמיד: הגענו למסקנה שחסר כאן, בפתח תקווה, גוף שיביא את החיסרון של אירופה לתוך העולם. הגוף הזה צריך ממש לעבוד ביחד, לשבת ביחד, לא לעזוב אחד את השני. לייצר כזה חיסרון, שממש יתפשט בעולם. יצאנו מהמשרד שלך עם הברכה שלך.
ומה אז?
תלמיד: מחר זה קורה, מחר נראה שזה קורה ונביא את החיסרון הזה.
טוב, נקווה. בינתיים לא ראיתי שום תוצאה מזה שהתחלתם לעבוד. אני באמת מצטער להגיד אבל או שעובדים או שאנחנו מחפשים הלאה. אין לנו זמן, הזמן לוחץ עלינו.
תלמיד: אם ממחר קבוצות אירופה יקחו חלק בהכנה לשיעור, זה מבורך?
אני לא יודע מה הכוונה ב"מבורך ושהם יקחו", מה זאת אומרת שהם יקחו חלק בשיעור?
תלמיד: בהכנה לשיעור, כל יום קבוצה אחרת מאירופה תארגן לנו את הרבע שעה של ההכנה לשיעור.
רבע שעה לפני השיעור?
תלמיד: כן, כל יום עד הכנס.
זה שלכם, בבקשה, אני לא שייך לזה. אני לא שייך להכנה לשיעור. אני סתם בא מראש ב 2.45 פשוט כדי להתכלל עם האווירה, אבל בעצם את השיעור אני מתחיל ב-3.
שאלה: שני דברים. יש לנו עצה כדי שהקבוצות יתחברו ביניהן, לעשות תורנות רמח"ל לקראת הכנס, יש דבר כזה, מתחברים בזום, הכול נמצא בסביבה טובה, הגברים יכולים להתחבר באופן קבוע כל יום. אנחנו ממש מציעים ורוצים שהרבה יותר גברים יתחברו לתורנות רמח"ל. ודבר שני, חבר שלנו נמצא בקבוצת UK ורוצה לתת דיווח לגבי השאלות שנתת.
תלמיד: רציתי לספר שקבוצת אירופה כבר הרגישו את הצורך להכיר זו את זו ויש כבר במשך חודש, אפילו חודשיים, כל היום חמישי בערב בשעה 20.00 זמן ישראל פגישה בזום של כל קבוצות אירופה. כולם מוזמנים, זה מתורגם לכל השפות חוץ מעברית, שכמובן אפשר להוסיף. כל שבוע קבוצה אחת מציגה את עצמה, וכמה קבוצות מציגות מה הן עושות בהפצה, מה עושים עכשיו בהכנה לכנס. וזה מקום של חיבור לכל הכלי האירופאי. יש כמובן עוד פגישה במהלך השבוע, נשים בסביבה טובה את הלו"ז של כל הפגישות האלה כך שכולם יוכלו להתכלל בזה, כבר הכנו את הרשימה וכנראה זה יעלה במהלך היום.
טוב, למי להתקשר, איך, מה, מו? זאת אומרת, יש כתובת שאליה אפשר להתקשר ומתי?
תלמיד: יש צוות תוכן שעכשיו בונה את הכנס בבולגריה, הוא מורכב מחברים באירופה, הצוות הזה בשיתוף עם חברים מפ''ת יהיו איתם בקשר. והם ייזמו את הפגישה השבועית שאתה מדבר עליה כדי שכל הכלי העולמי יהיה ביחד. האם לזה אתה מכוון? שהחברים באירופה יקבלו את הבמה ולא עוד פעם מפה יניעו מערכות אלא דווקא הם יניעו ויעשו וזה יעזור להם להתחבר ולנו לעטוף אותם. אנחנו נספק מפה את כל השירותים הטכניים שצריך.
בסדר. לא רק טכניים, גם התעוררות, הלב והכול.
שאלה: כשאנחנו מתחברים בעשירייה שלנו וחושבים על הכלי האירופי, זה מרגיש מאוד מופשט, זה כל כך גדול. מה זה הכלי האירופאי? יש את כל הקבוצות האלה, פרנקופונים וכולי, אנחנו לא יודעים מה זה "הכלי האירופי".
אתה צריך להכיר אותם במשך הזמן, אחרת הקקופוניה הזאת תהיה כל הזמן. אבל אתה צריך באמת להכיר מאיפה האנשים, אתה צריך להרגיש אותם, אני אף פעם לא זוכר שמות, אבל להרגיש אותם אתה צריך.
תלמיד: זה לא מספיק, גם אם נעשה תורנות רמח"ל, עשר דקות של זום זה לא מספיק כדי להתחבר עם קבוצה.
מה אתה מציע?
תלמיד: אישית אני מרגיש שאנחנו צריכים שיהיה לנו קשר אישי בין עשיריות. יש פה כל כך הרבה עשיריות, אני חושב שכדאי שיהיה לנו קשר יותר אישי עם הקבוצות במשך הפגישות השבועיות שלנו, או שתהיה לנו התאספות משותפת. בזום, אבל של יותר זמן.
על זה אתם תחליטו, אני לא יודע. תחליטו, ותעשו. אבל אתם צריכים להבין שאתם צריכים להגיע לכנס בצורה שזה לא יהיה כמו איזו הפתעה, אלא אתם מגיעים לשם כדי לסיים את החיבור ביניכם. לסיים, יש לכם חודש וחצי.
אם זה לא יקרה, לא תהיה לכם התקדמות. רק שתדעו, בטוח, שלא תהיה לכם התקדמות. זה הכול.
תלמיד: יש הרבה קבוצות קטנות באירופה, ואולי זה יעזור אם נחבר בין העשיריות, זו יכולה להיות תמיכה גדולה לכלי האירופאי.
כן, תראו איך לחבר אותם לעשיריות, לקבוצות. תראו איך לעשות את זה. יש לך מדינות שיש שם שניים, שלושה אנשים. אז שיתחברו עם מדינה אחרת, כך שתהיה להם כמות קרובה לעשרה.
שאלה: בכל העשייה האחרונה שלך כשהיית בכמה ארצות באירופה, בכל מקום שהיית היה שיעור של שאלות ותשובות. לי אישית זה הרגיש שפתאום אני מתחיל להכיר ולהבין מהי בדיוק הקבוצה. כך היה גם עם האיטלקים, זה גורם להתרשמות מאוד גדולה. אז אולי אפשר לעשות עוד שיעור של שאלות ותשובות עם כל הכלי האירופי.
אני מוכן, אבל אני לא מקבל מהם שום לחץ, שום פידבק, לא כלום. אני גם לא יודע איך עוד יותר להתקשר. אתמול דיברתי עם כל הכתבים בקשר לכנס, נתתי אולי שעה של שיחה, עם תכנית מה אני חושב שצריך להיות וכן הלאה. בבקשה, אני מוכן כל הזמן להיות בזה, מה שתלוי בי, אני רואה בזה את הפריצה החדשה. ומי שלא לוקח את זה יהיה בהפסד ויהיה לו קשה אחר כך.
תלמיד: לגבי צורות ההתקשרות, האם זה צריך להיות מחוץ לזמן השיעור או שזה יכול להיות בזמן שיעור?
עד כמה שאפשר רצוי מחוצה לשיעור. בכל זאת, אנחנו נלמד את זה בשיעור, נהיה עם זה בשיעור, אבל למשל עכשיו נשארה לי רק חצי שעה ל"פתיחה". אנחנו לא יכולים סתם כל הזמן לגזור מזה זמן.
(סוף השיעור)