שיעור בוקר 15.12.2016- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"כתבי בעל הסולם", "כתבי הדור האחרון", עמ' 813, הקדמה

"כתבי הדור האחרון" הם דבר מיוחד, בעל הסולם לא סידר אותם, לא עיצב אותם נכון לדפוס, לאיזה קונטרס או משהו. אלא ככה הם נשארו לנו כאיזה רישומים שלו, לא מסודרים לגמרי. יש בהם חלק קצת יותר מסודר, חלק קצת פחות מסודר, פיסות נייר כך למיניהן.

אנחנו נלמד מה שיש, כדי להתרשם מהם כי בכל זאת הדברים הם מאוד אקטואליים. נשתדל לקשור אותם למה שהעולם עובר. יש לפנינו עכשיו, בתקופה הקרובה, שינויים גדולים בעולם, היינו אמריקה ואירופה עוברות שינויים מאוד משמעותיים וזה משפיע על כל העולם, וודאי שאנחנו יחד עם זה קשורים מאוד חזק וזה מאוד רגיש, כל שינוי ששם, אצלנו.

אז מכתבי דור האחרון האלו, אנחנו יכולים להבין את הדברים יותר. סוג השינויים, אופי השינויים, מה קורה, איך זה משפיע עלינו, חובתנו בזה, וכל האנושות מה תלוי בה, איך היא תעבור את כל השינויים האלה? או שאנחנו כצאן או שאנחנו יכולים להיות כבני אדם שמחזיקים את גורלנו בידנו.

בואו נראה מה כותב בעל הסולם. שוב, רצוי גם שכל אחד ירשום לעצמו דברים קצרים. או אפילו בספר, בשולי הדף, או בדף לחוד, כי אנחנו נצטרך לעבד את הדברים האלה טוב טוב, לדבר, לחבר אליהם עוד חומר וביציאה כלפי הקהל הרחב להסביר לו איפה הוא נמצא, לפני אילו שינויים הוא נמצא, ומה השוני בין ללכת בדרך הזאת או בדרך אחרת.

זה מאוד מאוד חשוב, זה גורל, לטוב או לרע, שעכשיו נמצא לפנינו. במיוחד לפני עם ישראל, שדור האחרון הזה וכתבי דור האחרון מיועדים לנו כי אנחנו אלו שנמשכים ישר-אל, כל החברים שלנו בכל הכלי העולמי, שנמשכים לזה, אנחנו בעצם נצטרך להוביל את האנושות לכיוון הנכון. לכן צריכים לראות כמה אנחנו יכולים בכל זאת למצוא כאן, במילים, בין המילים, בין האותיות, איזה אור לדרכינו.

קריין: עמוד 813, בכתבי בעל הסולם, כתבי הדור האחרון, הקדמה.

הקדמה

"משל לחברה רעבים וצמאים התועים במדבר, והנה אחד מהם מצא מקום ישוב בכל טוב, התחיל נזכר באחיו האומללים, אמנם כבר נעתק מהם הרבה עד שלא ידע מקום המצאם. מה עשה התחיל לצעוק בקול גדול ולתקוע בשופר, אולי ישמעו חביריו הרעבים והאומללים את קולו ויתקרבו אליו ויבואו ג"כ לישוב ההוא המלא מכל טוב.

כן הדבר שלפנינו, הנה תעינו במדבר הנורא יחד עם כל האנושות ועתה מצאנו אוצר גדול המלא מכל טוב דהיינו הספרי קבלה שבאוצר, שמשביעים נפשינו השוקקות וממלא אותנו דשן ונחת ושבענו והותרנו, אלא זכרון החבירים שלנו שנשארו במדבר הנורא אובדי עצות, אמנם המרחק רב בינינו ואין הדברים נשמעים בינותינו, ולפיכך ערכנו את השופר הזה לתקוע בקולות אולי ישמעו אחינו ויתקרבו אלינו ויהיו מאושרים כמותינו."

זאת אומרת שיש סיכוי שעל ידי הסיפור שהוא הולך לפתוח, אנחנו נקל את הגורל שלנו, אנחנו נתקדם יותר נכון, בדרך יותר נכונה לאותה המטרה, לאותו המצב שחייבים בכל זאת להגיע אליו. ולכן יש צורך בזה שהוא כותב ושאנחנו נקרא ונלמד.

"דעו אחינו בשרינו, כי חכמת הקבלה כל עקרה הוא הידיעות איך נשתלשל העולם ממרום גבהה השמימי עד ביאתה לשפלותינו. והמציאות הזה היה מוכרח משום ש"סוף מעשה במחשבה תחילה" ומחשבתו ית' פועלת תיכף כי אינו צריך לכלי מעשה כמותינו, ולפיכך יצאנו מתחילה בא"ס ב"ה עם כל השלמות ומשם עד לעולם הזה - ולפיכך קל מאד למצוא כל התיקונים העתידים לבא מתוך העולמות השלמים שקדמו לנו.

ומתוך זה אנו יודעים האיך לתקן דרכינו מכאן ולהבא כמו מעלת האדם על הבהמה, ש"רוח הבהמה יורד למטה", כלומר שאינו רואית אלא ממנה והלאה ואין לה שכל ובינה לראות מהעבר עליו כדי לתקן העתיד, נוסף עליה האדם ש"רוח האדם עולה למעלה", כלומר להעבר, ומסתכל בהעבר כמו אדם המסתכל במראה ורואה לתקן את פגמיו, כן השכל רואה בהעבר עליו ומתקן את דרכיו על מכאן ולהבא.

ולפיכך אין התפתחות למין הבהמה ועדיין עומדים על אותו המקום שנבראו, משום שאין להם המראה להבין מתוכה איך לתקן הדרכים ולהתפתח לאט לאט כמו האדם. והאדם הולך ומתפתח יום יום עד שמעלתו מובטחת ומורגשת שעוד על הפלנטות העליונים ירכב.

וכל זה אמור בדרכי הטבעים שמחוץ ממנו דהיינו הטבע שבהמציאות שבסביבתינו, דהיינו מזונותינו ועיניני החיצונים, שעל זה מועיל בהסתפקות גמור השכל הטבעי.

משא"כ בפנימיותינו ועצמינו, הגם שאנו מתפתחים למקצת אבל אנו מתפתחים ומשתבחים מחמת דחיפות מאחורינו (ויז-א-טערגא) ע"י יסורין ושפיכות דמים. והוא מטעם שאין לנו שום תחבולה להשיג מראה לראות בפנימיות האדם שהיו בהדורות שעברו, ואצ"ל בפנימיות הנפשות והעולמות איך שנשתלשלו ובאו לחורבן נורא כהיום שלא יהיו לנו בטוחות בחיינו, ונהיה מוכנים ועומדים לטבח ומיתות משונות בשנים הקרובות, עד שהכל מודים שאין להם שום עצה למנוע זה."

עד כמה שאנחנו מתפתחים, ההתפתחות שלנו, כמה שאנחנו יכולים להמשיך קדימה, תלויה בעד כמה שאנחנו מבינים את ההתפתחות שלנו לאחור. לכן מאיפה מתחילים המקובלים להסביר לנו? "דע כי טרם נאצלו הנאצלים, ונבראו הנבראים". מהרגע זה והלאה, או מהמצב, מהמקום הזה והלאה, אנחנו לומדים. למה? כי אי אפשר לדעת איך להתקדם הלאה אלא אם כן מתוך כל השלבים שעברנו עד כה. הם מסבירים לנו את מטרת הבריאה מהתחלה ועד הסוף. התהליך שעברנו מסביר לנו איך אנחנו צריכים להתקדם הלאה, מאיפה אנחנו קיימים, מאיזה חומר אנחנו, מאילו תכונות אנחנו, מה בידינו וכן הלאה. הכול לומדים מהעבר לעתיד.

לכן הבעיה של האנושות שהיא לא יודעת מאיפה ומה אנחנו, ולכן חושבת שכל אחד מגלה את העולם. כל אחד חושב שהוא יודע איפה הוא קיים, למה, באילו חוקים הוא נמצא, באיזו מציאות, מה פועל עליו. זה כל העניין.

וחוץ מזה, צריכים להבין שחוץ מישר-אל, אותם האנשים שמקבלים התעוררות למטרת הבריאה, כל היתר הם "כולם כבהמות נדמו". אמנם שיש גם בהם את אותה נטייה, אבל היא עדיין נמצאת בהסתרה ולכן אין להם בכלל שום זיקה, שום קשר עם ההתפתחות הנכונה. אלא שהם חושבים שהם מתפתחים, ואיך שחיים חיים. ומה הלאה, מה התועלת מכל זה? התועלת להרגיש בכל רגע במצב טוב ומה שיהיה לא אכפת לי, העיקר שעכשיו אני מרגיש לעת עתה טוב? גמרנו, כך זה צריך להיות.

על אדם כתוב, שעיניו בראשו, שהוא לא יכול לא לראות את העתיד, הוא דואג לעתיד יותר מאשר להווה כי כך הכלים שלו בנויים. כי הכלים לראיה לעתיד הם לא מוגבלים כמו הכלים לעת עתה, לראיית ההווה. ולכן מי שבאמת ראוי להתקדם, בשבילו העתיד מאוד חשוב. והוא דווקא מעדיף לדאוג לעתיד יותר מאשר להווה. כך אנחנו בנויים, עם אלו, שנמצאים עם נקודה שבלב. ואלו שאין להם נקודה שבלב, הם דבוקים בחיים שלהם כמו בהמה ולא יכולים ממש לדון בכובד ראש על העתיד של משהו.

שאלה: קודם כל דברייך מתיישבים אצלי. כתוב פה ש"רוח האדם עולה למעלה", כלומר להעבר,". זה לא מסתדר לי עם מה שאמרת עכשיו, וגם לא מסתדר לי. למה למעלה זה העבר? למעלה זה נראה העתיד כמו שאמרת, שאנחנו מתעלים במעלות ברוחניות לקראת עתיד יותר מתוקן, יותר טוב.

אז אני אוסיף לך, שכל הנקודה שלנו שאנחנו מתקדמים למטרת הבריאה, זאת חזרה לנקודה שממנה יצאנו, למלכות דאין סוף. ולכן בזה שאנחנו לומדים את כל ההשתלשלות, תראה מה שכתוב בחכמת הקבלה, השתלשלות של כל העולמות, ספירות, פרצופים, אורות, כלים, למה? כי מזה אנחנו יודעים איך אנחנו חוזרים לשם.

אבל כשחוזרים לשם, אנחנו חוזרים בעצמנו, בהקדם הרצון שלנו. לא שיש לנו כוחות לחזור, אלא בהקדם הרצון שלנו אנחנו מעוררים את העליון, זה נקרא "העלאת מ"ן" ואז הוא מעלה אותנו. לכן "ואכלת ישן נושן". אין לך ברירה אלא לדעת את העבר ולעשות ממנו את כל התיקונים כדי שאתה תוכל עכשיו לעלות אליו ולהיות באותה דרגה שהיית פעם, בעבר, אבל עכשיו בהקדם החיסרון שלך אליה.

תלמיד: בעל הסולם אומר כאן להסתכל על העבר כמו במראה בשביל לעשות תיקון, אין עם זה בעיה. אבל לגבי העתיד, אמרת שרק במצב הג' מגיעים לאגו הגדול.

כן, ג' וד' זה הכלים דקבלה.

שאלה: אז את המצב העתידי שלנו, אנחנו רואים את המציאות רק ממחשבת הבריאה?

אדוני תשמע, קצת יותר סבלנות קודם כל, אתה לומד אז קצת יותר סבלנות, תתאפק ותהיה כמו כולם, זה דבר ראשון, סליחה. ודבר שני כבר אמרתי לך שאי אפשר להתקדם לעתיד ולא לדעת את העבר כי אנחנו חוזרים לאותה נקודת המלכות דאין סוף, לאותו מצב אין סוף. וכל העבודה שלנו היא להידמות, להתחכם אחרי הבריאה ובזה אנחנו לוקחים דוגמאות, ואנחנו בזה מדמים את עצמינו לעליון. לכן אדם נקרא "אדמה לעליון" ולכן אנחנו צריכים לדעת את העבר. כדי שבכל הדרגות שהתקדמנו עד כה, עכשיו אנחנו צריכים ללמוד איך להידמות לכל הצורות האלה שעברנו, בעצמינו כדי שאנחנו נרכוש את הצורות האלה וזה התיקון שלנו.

"ותדמו לעצמכם למשל, אם היום תמצאו איזה ספר הסטורי שהיה מצייר לכם את הדורות האחרונים שיהיה אחר עשרת אלפים שנה, כי כמו שאנו ואתם מרגישים בטח יספיק הלקח של היסורים והשחיטות שיחזיר אותם למוטב בסדרים טובים.

ואנשים אלו, הרי לפניהם סדרים טובים המשמשים להם להספיק הבטחה והשאננות לכל הפחות להבטיח את חייהם היומיומית בהשקט ושלוה.

ובלי ספק, אם היה איזה חכם שהמציא לנו את הספר הזה מחכמת המדינות ומדרכי היחיד, אז היו המנהיגים שלנו ימצאו כל התרופה איך לסדר את החיים כמותם ו"אין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו", ומתבטלים היו השחיטות והיסורין הנוראים והכל על מקומו יבוא שלום.

אם היינו מוצאים ספר שהיה מסביר לנו איך העולם מתנהג ומה קורה עם בני האדם, באיזו צורה הם קיימים ולמה הם עוברים כאלו מצבים, לאן האנושות מתפתחת, איך היא יכולה לסדר את עצמה בצורה יותר טובה, אז ודאי שהיו מסודרים ומסתדרים. אבל אין כזה ספר. החיות מקבלות הפעלה מצד הטבע בצורה ברורה ואין שום בעיה בזה. חיה יודעת, היא לא טועה, היא יודעת בדיוק מה לעשות. כוחות הטבע פועלים בה במאה אחוז ולכן מה שקורה לה, חייב לקרות, אין לה או לכאן או לכאן ללכת, לכאן או לכאן לעשות. רק לנו נדמה שזה ככה, אצלה הכול מדוד וברור כל פעם ופעם. אפילו כשהיא הולכת עכשיו למות, זו הדרך היחידה שהיא חייבת לבצע.

מה שאינו כן עם בני האדם, אצלם יש תמיד שתי דרכים. וכאן זו הבעיה, איך אנחנו מנוהלים, מתנהלים, מנהלים את עצמינו בלי שאנחנו נדע בדיוק מה קורה. אין לנו הפעלה אינסטינקטיבית במאה אחוז כמו בחיות. לכן אנחנו זקוקים לתוספת, להדרכה, למדריך, לספר חוקים, למשהו מאותם הרצונות ששייכים למין האדם, מעל הבהמה שלי, שאני שם קיים כאדם, אני צריך לדעת מה לעשות.

ותראו מה שאנחנו משתדלים לעשות, אני צריך לדעת מה לאכול, איך להתנהג, איך לבנות ואיך להרוס, 1001 דברים, כל מה ששייך למין האדם מעל הבהמה. ואפילו גם את הבהמה שלי אני מקלקל, כל הדברים שאני אוכל, ואיך אני בונה את היחסים שלי עם אחרים, אני הורס, והורס, בגלל שאין לי ספר הדרכה. ואז הוא אומר שכן, אפשר למצוא כזה ספר.

"עתה רבותי, הרי לפניכם ערוך ומוטל בארון זה הספר שבו כתוב ומפורש כל חכמת המדינות וכל סדרי היחיד והצבור אשר יהיו בסוף הימים דהיינו הספרי קבלה [בכתב היד, בצד הטקסט המתחיל כאן, הופיע הכיתוב: "הם השלימות קודם לבלתי שלימות"], שבו מסודרים העולמות המתוקנים שיצאו עם השלימות, כנ"ל שמהשי"ת יוצא השלימות בראשונה אח"כ אנו מתקנים אותם ובאים לשלימות המונח וקיים בעולם העליון היוצא מא"ס ב"ה בדרך "סוף מעשה - במחשבה תחילה". ומטעם שמהשלם לא נמשך תיכף בלתי שלם אלא בדרך הדרגה ואין העדר ברוחני, וע"כ נשארים כולם קיימים ומצויירים בכל דמויים וצלמם בכללות ופרטות בחכמת הקבלה.

פתחו הספרים הללו ותמצאו כל סדרים הטובים שיתגלו באחרית הימים, ומתוכם תקבלו הלקח הטוב איך לסדר הדברים גם היום כדרכיכם בעיניני העוה"ז, שאפשר ללמוד את הסטוריה העוברת וממנה אנו מתקנים את הסטוריה הבאה."

ספרים נמצאים, אנחנו צריכים רק ללמוד אותם, להבין אותם, ולראות איך אנחנו מסדרים את החיים שלנו לפי זה. בטוח שאז אנחנו לא נטעה, והחיים שלנו יהיו מובטחים כחיים טובים. זה מה שספרי קבלה מבטיחים לנו, בתנאי שאנחנו ודאי נלמד ונממש את כל מה שקורה שם, את כל מה שנמצא שם.

שאלה: אף אחד לא מעוניין בדבר הזה. זאת אומרת, מי מעוניין היום לדעת איך לצאת מהצרות? העולם נמצא בצרות צרורות, כולם יודעים שהוא נמצא בצרות וכולם מתעלמים מזה. אני לא מבין, מה זה עוזר שיש ספר, אז יש ספר, בסדר.

כל זה תלוי במידת תענוג או ייסורים שעוברים, כי אנחנו רצון לקבל, רצון לקבל הנאה, אז אם אני מקבל הנאה אני נהנה, ואם אני לא מקבל הנאה אני סובל, אבל במקום זה יכול להיות שאני מקבל אפילו ייסורים, זאת אומרת מינוס, לא אפס. ואז אני לפי זה מחפש איך לברוח מהייסורים, לא איך להגיע להנאה, אלא לפחות לברוח מייסורים. יש מפלוס עד לאפס ולמינוס בכל הסקאלה הזאת. אם היית אומר כך "לא אכפת לי על מה מדובר, זה לא שייך". אם זה לא היה נוגע לבשרי, אז אתה צודק, אז מה אכפת לי ספרים ובכלל זה לא שייך לי. אבל אם אני מתחיל לסבול, אז אני מחפש איך פחות לסבול. או שאני הולך לסמים, או שאני מקבל איזו תרופה אחרת להרגעה, או שאני הולך למות, גומר עם כל העניין הזה, או שאין לי ברירה ואני חייב למצוא פתרון. מה? יש לך עוד אפשרות בבקשה, אני הראשן שאשמח לשמוע.

שאלה: בוא ניקח דוגמה פשוטה, כולם יודעים שלעשן זה רע, יש הוכחות מפה עד ירושלים שלעשן זה לא טוב, זה מקצר את החיים.

לא, אני לא בטוח.

תלמיד: אתה לא בטוח?

לא, ולכן אני מעשן.

תלמיד: זה בדיוק העניין, שכל אחד עד שהוא לא חווה על הבשר שלו את הסבל.

אז זו מידת הייסורים שצריך לעבור.

תלמיד: זה מה שאני אומר, אז מה עוזר הספר? עד שאני לא חווה את הייסורים, אני אעשה כלום, אז מה עוזר הספר.

אז הבורא על ידי המקובלים הכין לך ספרים, והבורא יסדר לך גם סבל, ואז אתה תרצה לבוא לספרים ולבדוק מה אני יכול לעשות, כדי שלא לסבול.

תלמיד: בעצם הספר והספרים שמדבר עליהם בעל הסולם, הם לא כדי למנוע את הסבל, אלא הם כדי שכשיהיה כבר סבל.

ההיפך, הם מחכים שאתה תסבול, אחרת איך אתה תפתח את הספרים?

תלמיד: אז זה בעצם המצב.

לכן חכמת הקבלה כמו שגילו אותה רבי שמעון וכן הלאה, הסתירו, ועכשיו היא מתגלה, כי הצרות שהיו אז לא היו מספיקות. עכשיו הצרות התגברו, הם התגלגלו, הם יתאספו משך הדורות, ועכשיו אנחנו קמים בכאלו בעיות, שנוכל לרצות לפתוח ספרים.

תלמיד: יש איזו דרך למנוע את הסבל?

כן, הפצה שלך. אם אתה תפיץ, אז יכול להיות שיהיה להם יותר קל להבין, איך הם יכולים למנוע את הסבל. הם יסבלו קצת, אבל "אוי" ומספיק להם כדי לפתוח ספר. מה שאין כן בלי ההפצה שלך, בלי שהספר יהיה לידם, זה יכול לקחת המון זמן וצרות איומות.

תלמיד: זאת בעצם הסיבה שבעל הסולם כתב את הספר.

זו הסיבה שהוא כתב ואנחנו מפיצים. לא חשוב שצועקים עלינו, ולא חשוב שלא רוצים אותנו ומקללים אותנו. זה "צער גידול בנים" נקרא. יבוא הזמן שהם יגידו "ברוך ה' שיש לנו את ספרים האלו", "שיש לנו את החומר הזה", שנמצא הכול באינטרנט" ועוד. בינתיים ככה זה.

שאלה: מה שאני צריך לקחת מההקדמה הזו מבחינת התוכן, זה שיש איזו שיטה, ספרים שזו אוטוריטה האומרת לנו איך בעצם לצאת מהמצב הנוכחי, למצב יותר טוב?

איך אפשר להסביר את זה לאדם? הוא יגיד לך שכך האנושות מתקדמת, אנחנו תמיד לומדים מהעבר.

אין לי תירוצים לאדם שרוצה לשמוע תירוצים, אני לא הולך לשכנע אף אחד. אתם מגיעים אלי עכשיו כאילו עם דרישה "איך אנחנו נעשה?" אני לא רוצה לעשות כלום. אני רגיל כל החיים בעצם לקבל אנשים חולים, נזקקים איכשהו. הם באים ומבקשים, ולא שאני בא אליהם מקודם. הם צריכים להרגיש רע, ואז אני לא רוצה שהם סתם יסבלו, חס ושלום. אבל אפילו רע קטן ייתן להם כיוון איפה אפשר לקבל תרופה, שזה הספרים שלנו.

תלמיד: לקרב את זה לאדם בחוץ, איך אפשר להסביר?

נחכה לרע. אני אומר ברצינות. כי לפעמים אתה מסתכל על הילד ואתה רואה שאין לך שום דבר איך להסביר לו, ואתה אומר, "טוב שיקבל מכה, אז הוא יידע, ואני אוכל להסביר לו, והוא יילמד". לפעמים גם את זה צריכים. אין ברירה. אנחנו כאלו, אנחנו עצלנים. על עצמינו אנחנו לא מרגישים כך? אם עכשיו לא תבוא אלי איזו התעוררות כזאת, משהו, מה יהיה איתי? אז אני אשב בלי לעשות כלום.

שאלה: איך בצורה מושכת אפשר להסביר לאדם לפחות לעניין אותו, שבספרים האלה, בכתבי הדור האחרון, יש את העניין בלי מכות.

לא, בלי מכות אי אפשר. לא, לתוספת הזאת אני לא מסכים. אנחנו עובדים עם רצון לקבל, רצון ליהנות, זה חומר שלבריאה אין חוץ ממנו. אם החומר הזה לא סובל, אתה לא יכול לבוא אליו ולדבר, הוא לא שומע, כי הוא לא סובל. צריך להיות חור, חיסרון, אז הוא ישמע, "אי, אי, אי, נו עוד תגיד, אולי עוד, אולי עוד" זה לפי הסבל.

שאלה: אפשר לתת סוג כזה של דוגמאות, שמשתמשים בהן כמו באיזה מדריך, וזה מונע את האדם מהייסורים?

לגמרי.

שאלה: לא לגמרי. לפחות לתת איזה קו מחשבה.

אז אנחנו הולכים לפי עצת חכמת הקבלה. אז אנחנו פונים אליהם ואומרים שזה כדאי, דרך חינוך ילדים, דרך בריאות, דרך כל מה שאתה רוצה. אנחנו עושים את זה דרך הצרות הקטנות כאילו. אבל בכל זאת, אתה צריך לפנות לאדם לפי החיסרון שבו. אפילו חיסרון שהוא קצת נוגע לחכמת הקבלה, בכל זאת אנחנו רוצים כך להגיע אליו. אבל בכל זאת זה חייב להיות חיסרון מצדו, אחרת הוא לא מסתכל עליך. כמו שאתה תדבר לחתול.

שאלה: האנושות סובלת עכשיו, יש חיסרון קיים ויש ספרים. אנחנו יודעים שיש ספר והספר הזה הוא אמת. אין לאף אחד ספק בו. אנחנו רוצים לקשר בין הסבל של האנושות לספר הזה שהוא הפתרון. אנחנו מתקדמים מאוד בהסברים האלה בקמפוסים, אנחנו נותנים דוגמאות נפלאות שמסבירות דברים מאוד מסובכים.

בהקדמה הזו בעל הסולם אומר שהכול תלוי ביכולת של בן אדם לקבל את הספר, את "הדור האחרון" כאוטוריטה. אז איך אנחנו יכולים לקחת את החיסרון הקיים באנושות היום ולקשר אותו לספר הזה בדוגמאות פרקטיות שבן אדם יכול להבין, " יש דברים כאלה. הנה עשינו אחד שתיים שלוש, והמצב השתפר".

אתה מתבלבל. להסביר זה דבר אחד, ולהראות דוגמה שזה מצליח זה דבר שני. אתה כבר אומר, "מאיפה אנחנו לקחנו"? "אנחנו לוקחים אחד שתיים שלוש, והמצב משתפר", זה כבר משהו אחר. גם את זה אנחנו יכולים להסביר בצורת מעגלים, שאנחנו בזה יכולים לשפר יחסים בין בני אדם. אבל שוב אני אומר, צריכים להמשיך, להסביר, לצאת לקהל הרחב. אין ברירה.

שאלה: מי קרוב יותר לבורא, האלטרואיסטים שרוצים לעזור לכולם, או רמאים, פוליטיקאים, גנבים?

קרוב לבורא זה נקרא "קרוב" לפי השתוות הצורה. לכן, מי שעושה פעולות השפעה כמו הבורא כלפינו, ומגלה אותו באותה מידה שמשפיע, אז הוא קרוב. אין לנו איך עוד למדוד קרבה לבורא. הוא מסביר לנו את זה לפי חוק השתוות הצורה.

על פוליטיקאים ובכלל על אלו אנחנו לא מדברים, כי אלה אנשים שמנוהלים על ידי רצון לקבל, והם לא רעים ולא טובים, "כולם כבהמות נדמו". כל העולם, "כולם כבהמות נדמו". אין להם לא רע ולא טוב. בצורה אנושית אנחנו כן יכולים להגיד שהם רעים, או יש כאלו, ויש טובים, אבל באמת כל העולם הוא פשוט עדר המנוהל על ידי הכוח העליון.

אנחנו צריכים לראות בכל העולם רק את האנשים האלו שיש בהם נקודה שבלב, או שיכולה להתחיל להתעורר נקודה שבלב, כי אז אנחנו מושכים אותם לפעולות שלנו שיכולות לקדם אותם ואת כל האנושות. אבל בעצם, התכלית שלנו היא, שאנחנו נוביל את כל האנושות. שכל האנושות תרצה ללכת אחרינו כי הם סובלים, ולא יודעים איך לצאת מהסבל, והם מיואשים כי לא יכולים לצאת מהסבל. את זה אומר לנו כאן בעל הסולם, ואז הם צריכים רועה צאן, ואז הם ילכו אחריו.

אז מי זה רועה הצאן? בני ברוך שאנחנו עכשיו מארגנים את הקבוצה הגדולה בכל העולם, בכל המדינות, בכל היבשות, שיהיו שם נציגים בכל השפות, שיוכלו להסביר לבני אדם שיהיו מיואשים מאד, ממש במצב שאין תקווה, ואין תרופה, ואז הם ישמעו מה שאנחנו אומרים. ואז הם יבינו שזה הגיוני ושישנה רק פעולה אחת שאפשר על ידה להצליח, וזו פעולת ההשפעה, כך אנחנו מתקדמים.

קריין:

קריאה לבני סגולה ללמוד קבלה

"ואנכי הכותב מכיר מעט את עצמי ומקומי שאינני מהמצויינים ביותר שבמין האדם, ואם אדם כמוני היום יגע ומצא כל זה בהספרים הגנוזים בארונות שלנו הרי קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאם יחידי סגולה שבדור יתיגעו בהספרים האלה, כמה מהאושר והטוב מוכן להם ולכל העולם כולו".

זאת אומרת, הוא בטוח שאנחנו על ידי ספרי הקבלה יכולים להגיע לכל טוב.

קולי שבשופר למה בא?

"וכל זה שמתי אל לבי עד שאינני יכול להתאפק עוד, והוסכם אצלי לגלות מההסתכלותי וממה שמצאתי כתוב בספרים ההם כדי דרכי התיקון העתיד המוחלט לנו, ואצא ואקרא לבני העולם בשופר הזה אשר לפי דעתי והערכתי יספיק לקבץ את כל בני סגולה שיתחילו ללמוד ולהגות בהספרים, ויכריעו את עצמם ואת כל העולם כולם לכף זכות."

שוב, הוא בטוח שלא נשאר בעצם זמן לעולם, ולכן חייבים הספרים האלה, הכתבים שלו ובכלל כתבי הקבלה להתפזר בין כולם, להיות מובנים, להיות קרובים לכולם, כי על ידם אפשר יהיה להגיע למצב הטוב.

תלמיד: העשיריות שהיו איתנו היום הן עשירייה ממוסקבה, מהקריביים, מהונגריה, מכרמיאל ועשירייה מפתח תקווה. והמשימה היומית היא שכל חבר שם לב במשך היום לכל ההזדמנויות שהבורא נותן לו להתבטל בפני העשירייה ורושם כמה פעמים הצליח וכמה לא.

טוב. נשמע כשיעורי בית רציניים. להתבטל כלפי העשירייה? צריך כל הזמן לעשות חשבונות, איך זה, ולמה זה, ובשביל מה זה, ואיפה אני בזה? מה הם, כלפי מי אני בדיוק מתבטל? מי זאת העשירייה שכלפיה אני מתבטל? במה הביטול עצמו? איך אני מודד את זה? איך אני לא שוכח על זה? איך אני נמצא איתם בקשר שהם כל הזמן יחשבו עליי ויראו אותי? זה עניין של הערבות בינינו. איך אני בקשר איתם מגיע לבורא ומחייב אותו, ממש מחייב אותו שהוא יהיה ערב, שהוא ידאג שאני לא אשכח, כי בי בטוח שאין שום דבר. מה זה אין בי שום דבר? בי בטוח יש כל מה שהוא נותן. אז אם אני לא מבקש ממנו שייתן לי להיות בקשר עם החברה, הוא ייתן לי כל מיני דברים אחרים כדי שאני אגלה אז עד כמה שאני זקוק בכל זאת לקשר. והקשר מביא אותי אליו, וכן הלאה.

אז כדי לא להתפזר לכל מיני כיוונים אנחנו צריכים להבין שאנחנו צריכים לגשת לחברה. אני צריך לתאר את עצמי שאני קשור אליהם, ואני צריך לתאר את עצמי שאנחנו כולנו יחד בזה, ואני מתפלל עבורם, ואני מתפלל לבורא שהוא יחזיק את הקשר בינינו.

וכאן "מתפלל בעד חברו זוכה תחילה". כי אם אני דורש עליהם, איך אני מחזיק אותם, אז זה יחזיק אותי. אני את עצמי לא יכול להחזיק. להתפלל עבור עצמי, אני לא יכול. זה לא עובד, הבורא לא מקבל את הפנייה. אם אני דואג להם ומבקש מהבורא שידאג לנו לכולנו, "ועלינו" מה שנקרא, שאנחנו בסוף כך מוסיפים לתפילה, אז זה קורה.

נקווה שאנחנו נסתדר להרכיב את הפנייה הזאת נכון. תחשבו על זה. טוב שאתם לא זוכרים כבר. יש מקום לחפש אותיות משל עצמו.

(סוף השיעור)