שיעור בוקר 11.04.13- הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

כתבי בעה"ס, "הקדמה לספר הזוהר", אותיות ל"ו-מ', עמ' 442

heb_o_rav_bs-akdama-zohar_2013-04-11_lesson_n21

אות ל"ו

"נוסף עליו, "הצומח", שהוא בחי"ב של הרצון לקבל. שמדתו כבר גדולה יותר, ממדתו שבדומם. והרצון לקבל שבו, שולט בכל פרט ופרט, מהפרטים שלו. כי כל פרט, יש לו תנועה פרטית לעצמו, שמתפשט לארכו ולרחבו, ומתנועע למקום זריחת השמש. וכן ניכר בהם, ענין של אכילה ושתיה והוצאת הפסולת, לכל פרט ופרט." ההבדל בבירור שיש באדם שעולה מדרגת הדומם לדרגת הצומח, הוא גדול מאוד. בדרגת הדומם הוא לא יודע מה הוא עושה, אם בכלל. הוא דומם דדומם. אחר כך גם בדומם יש ד' דרגות שהן דומם, צומח, חי, מדבר. וכשהוא עולה לדרגת מדבר דדומם, הוא עדיין דומם, אבל הוא מבין ומרגיש ומסכים שכל העבודה שלו היא בהכנעה, בכך שהוא משתדל כאילו להשיג איך הבורא פועל בו, ולהזדהות עימו בלב ונפש. זו לא סתם דרגה פשוטה, כי אנחנו כבר מדברים על אדם שנמשך להכרת המצב. זאת אומרת אני לא מרגיש, אני לא מבין, אני לא יודע, אני לא משיג, אבל אני רוצה להיות בזה.

בדרגת מדבר דדומם, בצורה כללית מאוד ולא מדויקת, אני רוצה להרגיש איך הבורא פועל בכל תא, בכל רצון, בכל מחשבה ושהוא מנהל אותי. אני רוצה להרגיש את עצמי כלבוש עליו, שהוא נמצא בי וכל הזמן כך מפעיל אותי. ואין לי ודאי שום התנגדות לכך, אלא רק הסכמה מלאה של העבדות, ממש כך. ומתוך זה אדם מתחיל להתפתח הלאה. אלה הצורות שאנחנו משיגים בהתפתחות בעובר.

אבל הצומח זה משהו שמאישיותו מתחיל להיות שייך להזדהות, להכרה. זאת אומרת, יש לו התנגדות, הוא לא רוצה וכן רוצה, לפי הזמן, תנועה, מקום, מילוי, אופן המילוי, כל הדברים. ואז הוא חייב להביא את עצמו להסכמה, וההסכמה היא תמיד נגד הטבע שלו. ואז הוא מתחיל להיבנות לקראת "להיות אדם", אבל בדרך זו עדיין לא הצורה השלמה, לכן היא נקראת "צומח" או במצב שלנו זה "קטנות".

"ועכ"ז, עוד לא נמצא בהם, הרגש חפשי פרטי, לכל אחד.

אות ל"ז

נוסף עליו מין "החי", שהוא בחי"ג של הרצון לקבל. ומדתו כבר נשלמה במדה מרובה. שהרצון לקבל הזה, כבר מוליד, בכל פרט ופרט, הרגש חפשי פרטי, שהוא החיים המיוחדים, לכל פרט, באופן משונה מחברו. אמנם עדיין, אין בהם הרגש זולתו. והיינו, שאין בהם שום הכנה, להצטער בצרת חברו או לשמוח בשמחת חברו, וכדומה.

אות ל"ח

נוסף על כולם, מין "האדם". שהוא בחי"ד של הרצון לקבל. והיא כבר במדתו השלמה הסופית. הרי הרצון לקבל שבו, פועל בו, גם הרגש זולתו. ואם תרצה לידע, בדיוק נמרץ, כמה הוא ההפרש, מבחי"ג של הרצון לקבל, שבמין "החי", עד הבחי"ד של הרצון לקבל, שבמין "האדם", אומר לך, שהוא, כמו ערך בריה אחת של המציאות, כלפי כל המציאות כולו.

כי הרצון לקבל שבמין "החי", החסר מהרגש זולתו, לא יוכל להוליד חסרונות וצרכים אליו, רק בשיעור, המוטבע באותה הבריה בלבדה. משא"כ האדם, שיש לו גם הרגש זולתו, נמצא חסר גם בכל מה שיש לזולתו, ומתמלא קנאה, לרכוש לו כל הישות, שנמצאת בזולתו. ואם יש לו מנה, רוצה מאתים. וכן נמצאים חסרונותיו וצרכיו, הולכים ומתרבים, עד שהוא רוצה לבלוע כל הישות, שבעולם כולו."

זאת אומרת, דרגת המדבר היא מאוד מאוד שונה מכל הדרגות הקודמות לה. במה? אדם שנמצא בדרגה הזאת מסוגל בעצמו להגדיל את הרצון שלו על חשבון הזולת. מה שאין כן בדרגות הקודמות הוא פועל בתוך הטבע שבו ורק מפתח אותו יותר ויותר, אבל בצורה אינדיבידואלית בלבד, הוא בפני עצמו, דומם, צומח, חי. כשהוא מגיע לדרגת המדבר הוא מתחיל לגדול מעבר לכל הדרגות שקיבל מהטבע. זאת אומרת, יש לו עכשיו איזו הצטיינות, איזו הזדמנות תמידית לרכוש, לקבל רצונות, חסרונות מבחוץ. ולכן אותם החסרונות שהוא מקבל מבחוץ והופך אותם מלקבל ללהשפיע, הם נקראים "דרגת האדם". לכן הדרגה הזאת, דרגת המדבר, לא נראית בעולם שלנו כשונה מהחי כי היא לא נמצאת בגופי.

לפי הגוף אני חי, אני בהמה, אבל אם אני רוכש חסרונות, רצונות נוספים מהחברה וממלא אותם בצורת ההשפעה כלפי החברה, אז המידה הזאת שאני רכשתי מהם רצונות, תשוקות, מחשבות, כאילו גדלתי על חשבונם, והפכתי את זה להשפעה, בזה אני דומה לבורא. היכולת לספוג חסרונות מהחברה היא אותה היכולת של להפוך אותם לעל מנת להשפיע. כך זה אם אני מדבר על המישור הרוחני.

במישור הגשמי אנחנו יכולים לקלוט זה מזה, לא מדובר על כך בכלל. אלה רצונות קטנים שרק מביאים לקלקול, לשבירה ולמשבר כמו שעכשיו.

שאלה: בעל הסולם אומר כאן על כל אחת מהדרגות של הרצון "נוסף עליו", יוצא שכאילו באדם יש את כל הרצונות האלה דומם, צומח, חי ומדבר. מהו הגורם הנוסף באדם שהוא כאילו מצביע על איפה הוא נמצא עכשיו, או על מה חשוב.

נהייתה לי תמונה של איזו מין סקאלה כזאת, אבל על הסקאלה צריך גם להיות משהו שאומר "עכשיו אני נניח בדרגת הדומם או בדרגת החי". מהו הגורם הנוסף הזה שהוא מעבר לדרגות האלה, שאומר מה המצב עכשיו של אדם, של קבוצה, של רצון?

אדם מודד את עצמו בסולם המדרגות לפי הכלים שלו, לפי האורות שנכנסים לתוך הכלים. בעל הסולם עוד ידבר על כך בהמשך המאמר, שנכנסים נפש דנפש, רוח דנפש, וכן הלאה.

שאלה: האור נמצא במנוחה מוחלטת ובי יש בחינות דומם, צומח, חי ומדבר. נניח שעכשיו אני נמצא בהבחנה מסוימת או במצב מסוים. מי זה האני הזה שנמצא במצב, אם הכל נמצא בי והאור הוא גם קבוע? יש הרבה שאלות שנגזרות מזה.

כשאתה מדבר על אבולוציה אתה אומר שיש ארבע דרגות, הן לא התפתחות אחת של השנייה, אלא יש סדר יציאת המדרגות. יצא דומם, אחריו יצא חי, ולאחר מכן יצא האדם. אבל זו לא התפתחות. למה עכשיו אנחנו אומרים שכאילו אנחנו יכולים להתפתח ולעבור למדרגה הבאה.

כי זה ממטה למעלה על חשבון הזולת. אני אמרתי שזה לא כמו בעולם הזה, שאנחנו מקבלים זה מזה, "מתפרנסים זה מזה" מה שנקרא. כי מה שאני רוכש מהזולת בעליה רוחנית הוא נגד האגו שלי, הרי לא בא לי בכלל להתקשר לזולת, לא בא לי לראות אותו. אני מתעלה מעלי, אני נכלל עם החסרונות שלו, אני לוקח את החסרונות שלו, קונה אותם כביכול, כדי להזמין עליהם, כמו עליון כלפי תחתון, מ"ן ומ"ד ולקבל בשבילו ולהעביר לו. על ידי זה אני מתפתח.

ההתפתחות שלי היא רק על ידי זה שאני נעשה עליון כלפי תחתון. (ראו שרטוט מס' 1)

שרטוט מס' 1

שאלה: איך זה קורה? לא ראיתי דוגמה שפָרה הופכת להיות אדם. לא ראיתי דוגמה של אבן שפתאום יוצאות לה עלים.

נכון.

שאלה: איך אדם שהוא בדרגת "חי", וכפי שבעל הסולם רושם פה המצב שלו הוא לא מי יודע מה מובחר, הופך להיות אדם פלוס מדרגה עליונה, אדם פלוס אחד. מה זה הפלוס האחד הזה?

יש לך אדם שהיה סתם בחור, אחר כך למד באוניברסיטה, אחר כך התקדם והפך למהנדס, אחר כך למדען, ואחר כך לעוד משהו גבוה מאוד. כשאתה מסתכל עליו, מה ההבדל בו? האם הגוף? ההפך, הוא נעשה זקן במשך הזמן. מה יש בו? היו לו שערות עכשיו יש לו קרחת, היה לו גוף בריא עכשיו זקן, מה נתווסף בו? אנחנו לא רואים מה שמתווסף בו בדרגת האדם, כי את זה הוא קונה על חשבון הזולת. לכן הדבר זה נעלם בעולם שלנו. בעולם שלנו אין הבדל בין האדם לבהמה. ראיתי אתמול ברווז, וגם הוא הולך על שתי רגליים וראש עוד יותר למעלה. איפה האדם? האדם זו דרגה פנימית.

תלמיד: כשמגיעים לדרגת המדבר, אמרנו שמתחילים להרגיש את הזולת מחוצה לנו.

נגד הרצון, בהתנגדות. אתה צריך לאהוב את החבר, אז תאהב אותו.

תלמיד: אני לא מרגיש אותו עכשיו.

אתה לא מרגיש, כי אתה צריך לשבור, להתעלות, מעל האגו שלך כדי להרגיש אותו, כדי להתחיל לשרת אותו, אולי להתחיל לעשות כל מיני פעולות, ואז אתה תתחיל להרגיש אותו. מתוך זה שאתה תרגיש אותו, אתה תקנה את הרצון שלו, הוא יהיה כבר תחתון לעומתך, ואתה עליון, (ראו שרטוט מס' 2). אתה תוכל על ידי זה להתפתח, להעביר לו אור. אבל קודם אתה צריך לספוג ממנו חיסרון, ואחר כך להעביר לו אור. אור מילוי.

שרטוט מס' 2

שאלה: האם כשמגיעים לרוחניות לא מרגישים את הזולת, והזולת נהיה כביכול חלק ממני?

אני לא יודע מה זה "להגיע לרוחניות". כשאתה עושה התנגדות, כשאתה עושה צמצום, כשאתה מתעלה מעל עצמך, זה נקרא שאתה נכנס לעולם הרוחני. ואז אתה עושה יותר מאמץ כדי להרגיש את הזולת. ובמידה שאתה נכלל עם הרצון שלו, ואם הרצון שלו נעשה מספיק חזק כך שאתה יכול להעלות אותו למ"ן, אז צריכה להיות לזה גם סאה. לכל דבר יש מידה משלה ואז אתה מעלה את המ"ן. (ראו שרטוט 2).

שאלה: מדוע בעל הסולם כותב בסוף אות ל"ח, "עד שהוא רוצה לבלוע כל הישות, שבעולם כולו." ?

בעל הסולם נותן לנו דוגמה מהאדם בעולם, עד לאן האגו שלנו מגיע, שאנחנו רוצים באמת לבלוע את הכל.

תלמיד: אבל למדנו שדרגת "אדם" היא אהבה לזולת.

הדרגה זה משהו אחר, בעל הסולם מספר לנו על האדם שבעולם שלנו. ושאנחנו מדברים על הדומם, צומח, חי, מדבר, זו כבר בהתפתחות מלמטה למעלה. כשאתה מסתכל על הטבע אתה רואה דומם, אחר כך מתפתח צומח, חי, ומדבר. הרצון לקבל שבכל אחד הוא יותר גדול מהרצון שהיה קודם, ולא סתם גדול, הוא גם גדול באיכות. בעיקר אנחנו צריכים להסביר כאן את האיכות.

אז האיכות בצומח היא בזה שהוא סופג דברים ופולט דברים, זאת אומרת, הוא כבר מתפתח. החי הוא כבר עצמאי מהסביבה, והמדבר הוא כביכול עצמאי מהבורא.

תלמיד: לפי השרטוט האדם בעצם הופך להיות לבחינת מעבר.

אדם הוא אותו חלק שמתווך בין הבורא לבריות. לכן אדם נקרא "ישראל", "ישר א-ל", "אתם קרואים אדם ולא אומות העולם". מפני שרק אותו מסך שאתה מסדר לכל האנושות, נקרא "אדם", נקרא "אתה". את העביות אתה לוקח מהם, ואת האורות מהבורא, ואתה צריך לסדר את המסך כלפיהם. זו בעצם המגמה של כל פרצוף עליון, להיות בסך הכל המתאם, המקשר, המעבר, כמו שבעל הסולם אומר. אין לך במעבר הזה כלום, חוץ מהתאמה. זו העבודה שלך, זה התפקיד שלך, זה היעוד שלך, זה מה שאתה צריך לעשות, וגם כל אחד שיש לו נקודה שבלב.

שאלה: על איזה אגו אנחנו צריכים להתגבר, או מה מפריע לנו להיות "בחינת מעבר"?

כל ההפרעות שלנו בטיפול בכל העולם הן כדי להשפיע נחת רוח לבורא. הבורא רצה לתת להם תורה אבל נתן אותה לנו, כמעבר, כמקשר, כמתאם. ואנחנו צריכים לעשות את זה. הכלים נמצאים באומות העולם, האורות נמצאים למעלה, ואנחנו צריכים להתאים אותם זה לזה. מי אנחנו? אנחנו הפרצוף העליון שמתאם או מסך ואור חוזר.

מה דורשים מאתנו? רק יגיעה, וחוץ מזה כלום. יגיעה במה? הרצון שיש בנו הוא קטן לעומת הרצונות של אומות העולם, לכן כתוב "אתם מעטים מן העמים". הכוונה היא לא על פי מספר המיליונים אלא מבחינת הרצון לקבל, העביות שלנו שייכת רק לדרגת הבינה. אחרי השבירה ואחרי הבירורים, אנחנו בדרגת הבינה, וכל הייעוד שלנו הוא לשרת למלכות, לכל הכלים, לכל אומות העולם. לבנות מהם את "בית מקדש השלישי. "בית המקדש השלישי" אלה כל הרצונות, כל התשוקות הרוחניות, שהתגלו בהם ואנחנו נצטרך למלא.

שאלה: למה אני מרגיש שזה על חשבוני?

לכן כתוב "חכמה בגויים תאמין" כי הכלים שלהם חייבים לקבל אור חכמה, ו"תורה בגויים אל תאמין" למה? כי תורה קיימת רק בישראל.

אנחנו צריכים להביא את המאור המחזיר למוטב, לתקן את עצמנו ולעשות חשבונות על המסך, ולהביא לאומות העולם את החכמה, את אור החכמה. זה נקרא "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין", כי התורה חייבת להיות אצלך, אתה המקשר, אתה בונה את המערכת. והכלים הם שלהם ושם צריכה להתגלות חכמה.

תלמיד: נראה פעולת ההעברה, היא לא פעולה מסובכת כי זה לא על חשבוני. אומרים לי תעשה כך וכך, תעביר להם את זה כמו איזה דוור, כמו איזה שליח. למה כל כך קשה להיות שליח, מתאם?

הכנו את עצמנו לזה שקודם כל עשינו ניתוק מהכלים דאח"פ, יצאנו מבבל. ביציאה מבבל קודם תיקנו (ראו שרטוט מס' 3) את הכלי של ג"ע שלנו, כי אנחנו בעצמנו כולנו ג"ע, אז קודם כל תיקנו את ג"ע. זה נקרא "אבות" ואחר כך תיקנו את האח"פ שלנו, על ידי גלויות, במיוחד בגלות מצריים, אז יש לנו כלי. אחר כך הגענו למצב שאנחנו בעצמנו כולנו ג"ע ואח"פ, שלנו בלבד. החלק העליון הוא ג"ע, האבות, והחלק התחתון שלו הוא האח"פ שלנו, של בינה.

אחרי זה בנינו את זה ונשברנו. בנינו את זה ביציאה ממצריים בכיבוש הארץ, ואחר כך בנינו את בית המקדש. יש לנו דרגת אבות ודרגת "בנים". עשינו ונשברנו. יש לנו את בית המקדש הראשון, את ההתפשטות ראשונה וההסתלקות, בית המקדש השני, וגמרנו. כמו בעולם הניקודים, הכלי נשבר. מזה שהכלי נשבר, כל הכלי נפל לאומות העולם, ועכשיו אנחנו צריכים לתקן אותו. התיקון שלנו הוא לא כמו שהיה קודם. קודם כל לא הייתה לנו שבירה. עכשיו אנחנו צריכים להוציא את הכלים שלנו מאומות העולם. שאנחנו מוציאים אותם מאומות העולם, אנחנו כבר עושים עבודה גדולה, וחוץ מזה מצטרפים הרבה מאומות העולם. קודם כל אנחנו צריכים לשחזר את עצמנו.

זאת אומרת זאת אומרת שצריכים לחזור לחלק העליון הצהוב, ואחר כך אנחנו צריכים להתחיל לעבוד ולתקן את אומות העולם, כי אנחנו נמצאים איתם כבר בקשר. זאת אומרת שעכשיו אתה מתחיל לתקן את עצמך, אתה כבר מתקן את אומות העולם שדבוקים אליך בזמן הגלות. אז אתה לא בונה עכשיו את עצמך כמו שהיית קודם, כי עכשיו אתה מקים את עצמך ממש מההתקשרויות ביניהם, בכך אתה כבר מתקן בהרבה גם את עצמך וגם אותם, בדרגות הרבה יותר גבוהות. אבל אחרי שקמים ישראל, אז מיד נדבקים אליהם אומות העולם ויש לישראל עבור מה לדרוש, לבקש. אז יש אח"פ שכלפיו צריכים לעבוד. קודם זה לא היה. איזה אח"פ היה? אח"פ של הבינה. אח"פ של הבינה זה כמו רחם של בחורה, של תינוקת, לעתיד לבוא. זה כמו אגס קטן, לעומת מה שאחר כך מקבל נפח, אם יש בפנים תינוק. ממש כך. זה צורתו וזה הגודל שלו. זה רק אומר על איזה כלי אנחנו מדברים.

אות ל"ט

"ואחר שנתבאר, שכל התכלית, הנרצה להבורא ית', מכל הבריאה אשר ברא, היא להנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם, שהכין בעדם, ובשיעור המבואר בכתוב "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים", - הנך מוצא בבירור, שהתכלית הזו לא תחול, לא על הדוממים והכדורים הגדולים, כמו הארץ והירח והשמש, ולוא יהיו זהרם ומדתם כמה שיהיו, ולא על מין הצומח, ולא על מין החי, שהרי חסרים מהרגש זולתם, אפילו מבני מינם, הדומים להם. ואיך יחול עליהם, ההרגש האלקי והטבתו?

אלא רק מין "האדם" בלבדו, אחר שכבר יש בהם ההכנה, של הרגש זולתו כלפי בני מינם הדומים להם. הנה אחר העבודה בתורה ומצות, שמהפכים הרצון לקבל שלהם, לרצון להשפיע, ובאים בהשואת הצורה ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות, שהוכנו להם בעולמות העליונים, הנקראות "נרנח"י", שבזה נעשו מוכשרים, לקבל את התכלית שבמחשבת הבריאה. הרי שתכלית, כוונת הבריאה, של כל העולמות, לא היתה, אלא בשביל האדם."

שאלה: השבירה הזו שאנחנו חווים היא שבירה שאנחנו אמורים להרגיש אותה עכשיו בדרך שלנו, במצב שלנו?

איזו שבירה?

תלמיד: אחרי שמרגישים את האור בפעם הראשונה.. זה משהו היסטורי או שזה משהו שכל נברא צריך להרגיש בהתפתחות שלו?

עכשיו אנחנו נמצאים בשבירה. אתה לא רואה לפי העולם שאתה נמצא בשבירה?

תלמיד: אנחנו רואים שבירה אבל כרגע שהנברא מתפתח, בסדר ההתפתחות שלו, הוא צריך להרגיש את המקום הזה עוד פעם מתוכו? אנחנו מרגישים את זה כשורשים עד עכשיו.

מה זה "שורשים"? עכשיו אני מרגיש שבירה, אני רואה שבכל מקום כל דבר מתפתח לרע ונעשה רע יותר ויותר.

תלמיד: זה עוד לפני שהגענו להשיג.

זה מה שאנחנו משיגים. על איזו השגה אתה מדבר?

תלמיד: יש את מה שאנחנו רואים בעולם הזה, שהכל אגואיסטי, ויש אותנו פה.

אז אנחנו לאט לאט משיגים את השבירה.

תלמיד: ברגע שאנחנו מרגישים את האור בפעם הראשונה, האם בהכרח אנחנו אמורים לחוות שבירה לפי סדר ההתפתחות?

בסדר ההתפתחות שאנחנו משיגים את האור, אנחנו משיגים את השבירה. היום אנחנו משיגים שבירה מבחוץ. אתה שואל על מקובלים בסדר התפתחות פנימית, האם \ גם הם היו משיגים את השבירה? ודאי. ממטה למעלה.

שאלה: אותה עבודת שחזור, זה מה שאנחנו עושים עכשיו? האם עושים את השחזור, על ידי רכישת רצונות מהזולת או על ידי הבקשה עבורם?

אנחנו מגלים את השבירה. אנחנו רואים את הרע, אנחנו מרגישים את הרע, אין לנו ברירה, אנחנו מתחילים לתקן. אנחנו מתקנים מתוך ההכרה ומתוך ההבנה, מתוך האמונה במה שכתבו לנו המקובלים. מאין ברירה כל העולם מגיע לתיקון. אבל מאין ברירה הוא רק רוצה לברוח מהרע, הוא רק לא יודע איך, ובסופו של דבר הוא ישמע בקולנו.

תלמיד: אני שואל על העבודה שלנו עכשיו. אני מנסה להרגיש את הזולת ואני לא מצליח. אמרת שצריך להרגיש את הזולת בהתנגדות.

בהתנגדות, זאת אומרת שאני לא רוצה להרגיש אותו, אלא אם אני מתעלה מעל עצמי, אני מתחיל להרגיש מה בלב חברו.

אות מ'

"ויודע אני, שאין דבר זה מקובל כלל, על דעת חלק מן הפילוסופים. ואינם יכולים להסכים, אשר אדם, השפל והאפסי, בעיניהם, יהיה המרכז של כל הבריאה, הגדולה והנשאה. אבל הם דומים, כאותה התולעת, שנולדה תוך הצנון. והיא יושבת שם, וחושבת, שכל עולמו של הקב"ה, הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמדת הצנון, שהיא נולדה בו.

אבל, ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת: "אני חשבתי, שכל העולם הוא, כמדת הצנון, שנולדתי בו. ועתה, אני רואה, לפני עולם גדול, נאור, אדיר, ויפה להפליא"!

כן אותם, המשוקעים, בקליפת הרצון לקבל שלהם, שבה נולדו, ולא ניסו לקבל התבלין המיוחדים, שהם תורה ומצות מעשיות, המסוגלות לבקוע קליפה קשה הזו, ולהפכה לרצון להשפיע נ"ר ליוצרו. ודאי הוא, שהם מוכרחים להחליט, על אפסותם וריקנותם, כמו שהם באמת. ולא יוכלו להעלות על הדעת, שכל המציאות הגדולה הזו, לא נבראה אלא בשבילם.

אכן אם היו עוסקים בתורה ומצות, להשפיע נחת רוח ליוצרם, בכל הטהרה הנאותה, ויבואו לבקוע קליפת הרצון לקבל, שנולדו בה, ויקבלו הרצון להשפיע, הלא תיכף היו עיניהם נפתחות, לראות ולהשיג, את עצמם ואת כל המדרגות, של החכמה והתבונה והדעת הבהירה, החמודות והנעימות עד לכלות נפש, שהוכנו להם בעולמות הרוחניים. ואז היו אומרים, בעצמם, מה שאמרו חז"ל: "אורח טוב, מה הוא אומר: "כל, מה שטרח בעל הבית, לא טרח, אלא בשבילי"."

שאלה: נניח שמישהו פותח עכשיו ערוץ 66 ומשתלב איתנו בשיעור, ושומע שבעל חי חסר מהרגש זולתו. איך אתה מסביר לו את זה?

הוא שואל על הכלב שלו, הוא רואה שכלב מרגיש אותו טוב מאוד.

תלמיד: עד כדי כך שתשים אותו גם מאה קילומטר מהבית, ויש כלבים שמוצאים את הדרך להגיע בחזרה. אז מה זה "חסר מהרגש זולתו"?

כלב זה לא זולתו. זולתו זה נקרא "מעל האגו שלי", נגד האגו שלי, וההיפך ממה שבצורה טבעית הייתי רוצה, זה נקרא "הרגש זולתו". "זולת" זה נקרא שהוא זר לי, שנוא, נדחה ממני בצורה טבעית, ואני עושה פעולות מאוד מיוחדות כדי להכניע את עצמי, כדי להתחיל להרגיש אותו כקרוב, כנחוץ, כחשוב, עד שאני מתחיל להרגיש אותו ולא דוחה אותו.

בדחייה אי אפשר להרגיש הרבה, אלה כוחות שנאה, חשבונות אחרים, זה כמו פוליטיקאים. אלא אני חייב לשנות את היחס שלי כמו לקרוב ביותר, ואז אני ארגיש אותו. ואז, בצורה כזאת, מה שאני קונה לעומתו זה נקרא שאני נמצא עמו ב"דרגת המדבר", אחרת לא. אם אתה שואל אותי, אנחנו אפילו לא כלבים. אולי "כלבין דחציפין", כלבים חצופים, אבל לא יותר מזה. אנחנו לא חיות. לא מרגישים זה את זה.

שאלה: בקשר למשל הצנון, אין פעם שבשיחות סלון, עם אנשים בחוץ, כשדיברנו משהו מעבר לעולם הזה, שלא אמרו, ראית מישהו שחוזר משם? תמיד אומרים את המשפט הזה, מהמציאות הנוספת?

איזו מציאות הנוספת?

תלמיד: הרוחניות, העולם הבא, איך שנקרא לזה.

איפה יש לך העולם הבא?

תלמיד: אנשים שהגיעו לשם, כמו בעל הסולם, ואני רואה שהוא מתאמץ לשכנע, הוא אומר שאפילו הפילוסופים לא מאמינים שיש משהו מחוץ לצנון.

אין מחוץ לצנון. זה מבחינת ההרגשה, אבל באמת אין. מה שאתה רואה, כל היקום הזה, חוץ ממנו אין כלום, הכול בתוך היקום הזה, הכול באותו שדה ההרגשה שלך. ככל שאתה מתעמק יותר, אתה תרגיש את המציאות היותר עליונה, בקשר בין בני אדם, בקשר בינך לקבוצה.

לאן חוזרים? כשבהמה מתה מה נשאר ממנה? כלום. תפתח קבר ותראה מה שנשאר, עצמות. עד שגם הן חוזרות לעפר, לפירוק היסודות. כמו שאנחנו לומדים, דומם, צומח, חי, מדבר, הכול חוזר לדומם.

תלמיד: אז מה בעל הסולם רוצה להגיד לנו?

אם אתה משיג מהנקודה שיש לך, מהרשימו בלבד, אם אתה מפתח אותו, אז הרשימו הופך להיות לפרצוף. לפרצוף הזה יש כבר קיום בפני עצמו, הוא לא שייך לבהמה. אבל זה בתנאי שאתה רוכש פרצוף. אם לא רכשת פרצוף, אתה נשאר עם רשימו. אתה זה הרשימו, זה לא הגוף הזה. הגוף הזה, עוד כמה שנים תוכל להחליף את כל החלקים שלו, ראש, תוך, סוף, פרצוף, רגליים, ידיים, לב, מוח, אין שום בעיה, הכול אפשר להחליף. הגוף זה כלום.

אלא, האדם שבכל אחד מאתנו, נקרא "אותו הרשימו", הוא נצחי. בזמן שאנחנו נמצאים בתוך הגוף הבהמי, דרגת חי דעולם הזה, אנחנו צריכים מהרשימו, לפתח את הפרצוף, את הנשמה. זה מה שנשאר. אם לא, כמו שנכנסת, כך יצאת, עם הרשימו בלבד.

תלמיד: מה קורה לצנון בסוף, נעלם?

הצנון קיים רק כלפינו. כמו שאנחנו לומדים ממכונה פוטוגראפית, אין יותר מזה.

שאלה: לפי השרטוט, אפשר להגיד שההשפעה של אומות העולם משפיעה חיסרון על מנת לקבל מילוי, ואם לא היה שם אח"פ של ישראל, אז זה היה בעצם להשפיע על מנת לקבל? כאילו שהתפקיד של ישראל, להפוך את ההשפעה.

התפקיד של ישראל לקחת מאומות העולם את החיסרון שלהם ועל גבי החיסרון הזה לעלות לבורא. להכין לו את כל הצלחת הזאת, הכלי, השכינה. וזה מכל הצורות של הרצונות של אומות העולם. אלה מוכנים פחות או יותר, העיקר שהם ירגישו שהמילוי בא מלמעלה דרכנו, ויוכלו להידבק אלינו, וכך לקבל את המילוי. בזה אנחנו עושים לו נחת רוח.

הבורא הלך קודם לאומות העולם, כדי לתת להם את התורה, כי הם כלים דקבלה. "חכמה בגויים תאמין" בכלים שלהם. אתה רק תורה. תורה זה אמצעי לתיקון הכלים של אומות העולם.

תבין עד כמה שזה קשור. ואנחנו מדברים, "לא רוצה להפיץ, לא רוצה לפרסם, לא רוצה זה". יש כאלה שמתנגדים להפצה. רק תראו איזו טיפשות להגיד כך, אני כבר לא מדבר על אמונה בי, אלה נקראים "תלמידים".

שאלה: האמצעי שבעל הסולם כותב פה, שזה "תורה ומצוות מעשיות". איך להסביר את זה?

האפשרות שיש לאדם לצאת לעולם יותר גדול ורחב. בעל הסולם כותב "תורה ומצוות מעשיות".

תיקונים. מה זו תורה? תורה זו כל המערכת שמתגלה. מה שעכשיו מתגלה בכל העולם, שאנחנו כולנו קשורים ברשת ולא מסוגלים לברוח ממנה. הרשת הזאת נקראת "תורה". קשר בין בני אדם נקרא "תורה". רק היא קיימת בכל הדרגות, עד החיבור כאיש אחד בלב אחד, כולם. כל זה נקרא תורה. כלי והאור שבה נקרא "תורת אור", או האור הכללי שבה נקרא "בורא".

שרטוט מס' 3

אין יותר מזה. חוץ ממה שציירתי, שלמעלה נקרא "ישראל", ולמטה "אומות העולם". חוץ מזה אין יותר. ויחד זה נקרא "בבל". שאנחנו מתקנים את עצמנו, רק את האח"פ שלנו, זה נקרא "מצרים". שאנחנו ממש יוצאים (ראו בשרטוט 3), זה נקרא "גלות", גלות ה-ד', הגלות האחרונה.

תלמיד: אז מה זה ה"מצוות המעשיות" שבעל הסולם כותב, זה האמצעי?

"ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", תיקון הרצון לקבל, כדי להתקשר מעליו בהשפעה זה לזה, זה לזה ולבורא.

(סוף השיעור)