שיעור בוקר 05.02.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 888,

מאמר "מהו, ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך, בעבודה"

מהו, ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך, בעבודה

תשמ"ט - מאמר כ"ד
1988/89 - מאמר 24

"הזה"ק (נשא דף ג' ובהסולם אות י') אומר, אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. וזהו "יומם יצוה ה' חסדו". ובמגילה (דף ט"ו) אומר שם "לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך".

ויש להבין, מה זה בא ללמדינו בעבודת ה', כלומר כשלומדים באדם אחד, מהו הפירוש "הדיוט". וקודם כל אנו צריכים להבין מהו הפירוש "הדיוט בכלל".

הנה במסכת מגילה (דף י"ב ע"ב) אמר רב כהנא "מכאן, שהדיוט קופץ בראש". משמע, שהפירוש של הדיוט, מימרה בגנותו, הגם שהוא איש פשוט, מכל מקום אוהב להבליט עצמו ולהראות כוחכם. אם כן בעבודה מה יש לפרש "ברכת הדיוט". וכמו כן יש להבין מה שאומר הזה"ק, אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. וזהו "יומם יצוה ה' חסדו". מהו הקשר בין "ברכת הדיוט" ל"חסדו".

ידוע שעבודת האדם היא בב' קוים, הנקראים "שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי, ויכריע ביניהם". וזה על דרך שאמרו חז"ל (סוטה מ"ז) "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"

ועל דרך עבודה יש לפרש "ימין מקרבת", כשאדם הולך בעבודה, ורוצה להמצא עצמו במצב של התקרבות לה', ולא רוצה לראות שום חסרון על עצמו, כי הוא רוצה עכשיו לעסוק בשירות ותשבחות לה', ואם הוא יראה בעצמו איזה חסרון, כבר לא תהיה באפשרותו לתת תודה לה' בכל הלב, היות שיש לו חסרונות, שהוא רוצה שה' ימלא חסרונותיו.

נמצא, שעל החסרונות הוא מתפלל עכשיו, שה' ימלא אותם. נמצא, שכבר יש לו חסרון בההודאה. כלומר, שבאמצע אמירת תודה רבה, הוא טוען, שה' עוד לא נתן לו הכל מה שחסר לו. לכן בעת שהוא רוצה לעסוק בבחינת שלימות, בכדי שהתודה שנותן לה' תהיה בכל הלב, אסור אז לראות שום חסרון אצל עצמו.

אולם יש להבין, איך האדם יכול לומר שאין לו חסרון. אלא הוא מודה ומשבח לה', בזה שהוא עובד ה', בזמן שרואה, שהעבודה שלו מלאה חסרונות. ואיך אפשר לשקר, בו בעת שהוא רואה בעצמו האי שלימות שלו בתורה ועבודה. התשובה היא, בזמן שהאדם עושה חשבון לעצמו, ורואה את שפלותו, איך שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הן בכשרון והן במידות, ומכל מקום ה' נתן לו מחשבה ורצון לעשות משהו בתו"מ, והוא יודע בעצמו, שגם השרות הקטן הזה הוא לא שוה, והוא רואה שיש הרבה אנשים שהם יותר חשובים ממנו, מכל מקום ה' לא נתן להם מחשבה ורצון לעשות משהו בדברים של קדושה, ולו כן נתן מחשבה ורצון.

ועל זה הוא מודה ומשבח לה', כאילו הוא השיג הון תועפות בגשמיות, לאיזה מצב רוח היו הדברים גשמיים מביאים אותם. ומהציור הזה הוא מקבל שמחה ואושר, ויש לו מזה הרחבת הדעת. ודבר זה גורם לו, שמקבלים על ידי זה אח"כ אוזניים לשמוע דברים, שמקודם לכן היו לו אוזניים אטומות. ועכשיו ע"י השמחה כל האברים שלו נעשו ערים ומבינים וחושבים לכל דבר, כי השמחה שבאה לו ע"י שמחה של מצוה, זה גורם לו שגם בגשמיות, שהאדם יהיה עכשיו לאדם אחר לגמרי. וזה הכל בא לו מצד שהחשיב דברים שבקדושה.

אולם האדם צריך להאמין, שאפילו שהוא מעריך את חשיבות של קדושה בכל יכולתו, מכל מקום עוד לא הגיע לתת את שיעור החשיבות, שיש שם החשיבות האמיתית, כי אין בידי אדם להעריך את מדת חשיבות של קדושה, שרק אלו שהם "בני עליה", הם יודעים איך להעריך דבר רוחני.

אלא שחז"ל, הם היו יודעים לתת חשיבות לרוחניות, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ז') וזו לשונם "אמר רבי זירא, אגרא דפרקא ריהטא". ופירש רש"י, עיקר קיבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם, הוא שכר המרוצה, שהרי רובם אינם מבינים. והמרש"א מפרש וזו לשונו, ועוד יש לומר "דחכמים דאינן צריכין לפרקא, דכבר יודעין דברי הלכה, קאמר, דמכל מקום אגרא שלהם ריהטא", היינו שכר המרוצה. אמר אביי "אגרא דכלה דוחקא". ופרש רש"י וזו לשונו "שבת שלפני הרגל, שהכל נאספים לשמוע הלכות רגל".

הפירוש הוא, ויש שאינם מבינים ההלכות, מכל מקום יש להם שכר על זה שעומדים דחוקים. והמרש"א אומר גם על זה "אם השומע תלמיד חכם, ואין צריך לכך, יש לו אגרא דדוחקא". ובהאמור אנו רואים, איך שחז"ל היו מעריכים את חשיבות של רוחניות, שאמרו "אפילו שאין אנשים מבינים את מה שהחכם דורש, מכל מקום יש להם שכר זה, שרצים לשמוע את דרשת הרב". ועוד יותר מזה, אנו רואים מה שהמרש"א אומר, אפילו אלו אנשים שהם בעצמם תלמידי חכמים, ויודעים את ההלכות לבדם, מכל מקום אם הם באים לשמוע את דרשת הרב, יש להם שכר, ובטח שכר לא נותנים אלא על עבודה.

נמצא שלפי זה, שהאדם צריך לשמוח בזה שזכה לעבודת ה', הגם שבא לבית המדרש או לבית הכנסת ואינו לומד, יש לו שכר הליכה, שפירושו, שזה נכנס בגדר עבודת ה'. והראיה לזה, שמשלמים שכר על עבודה זו. אם כן יוצא, בזמן שהאדם הולך בקו ימין, שרוצה לעסוק בעבודה של זמירות ותשבחות לה', הוא צריך אז לראות שיש לו שלימות. כלומר, שהוא צריך להעריך את שפלותו, ואיך שהקב"ה נתן לו רצון וחשק לכל הפחות ללכת לבית המדרש, אף על פי שלא מבין שום דבר. ולומר "אין בכוחי להעריך את החשיבות שעלה בגורלי, שה' בחר בי לכל הפחות לאיזה שרות כל שהוא". ויהיה בשמחה, כאילו הוא מצא הון תועפות בגשמיות, איך הוא היה שמח, והשמחה הזו נותנת כח להאמין בה', שהוא טוב ומטיב.

מה שאין כן בזמן שהאדם מתחיל לעשות חשבונות, כמה הוא הרויח ברוחניות ע"י יגיעה שכבר נתן, ומתחיל לראות שהוא לא התקדם, הגם מה שהוא רואה, הוא אמת לפי השגתו, אבל במצב הזה הוא נפרד מהקדושה, מטעם שבמצב הזה הוא מדבר לשון הרע על ההשגחתו יתברך, שאינו יכול לומר, שהנהגת הבורא היא בבחינת טוב ומטיב.

נמצא שעל ידי זה הוא נעשה יותר מרוחק מהקדושה. כלומר, כי כפי מה שהוא רואה שהוא בחסרון, ורואה את כל מה שחסר לו, וכמה וכמה פעמים הוא התפלל לה', וה' לא נתן לו שום דבר על בקשתו, תיכף הוא פוגם באמונה של "כי אתה שומע תפלת כל פה".

נמצא, שנעשה במצב הזה, שהוא אומר, שהוא הולך עכשיו על דרך האמת ולא רוצה לרמאות עצמו, שהוא איש שיש לו שלימות. ובטח הוא בטוח, בדרך שהוא הולך היא דרך אמיתית. אולם אין אדם יכול לעשות לעצמו דרכים, אלא צריכים לקבל דרך מכפי שרבותינו סדרו לנו.

ועל ענינים כאלו שאל אאמו"ר זצ"ל, על מה שאנו אומרים (ב - "אתה בחרתנו") "ורוממתנו מכל הלשונות". הלא אין בעולם אלא רק לשון אחד של היצר הרע. לכן "ורוממתנו מכל לשון" היה צריך לומר. מהו "מכל הלשונות", לשון רבים. ואמר, שיש מלאכים קדושים, וכמו כן יש מלאכים טמאים, היינו שיש לפעמים שהיצר הרע מונע אותו מלעשות דבר טוב, מכח שמסית לו, ואומר שאין לך שום צורך לעסוק בתו"מ, מטעם שלא יהיה לו מזה שום רווח. ולפעמים בא אליו ואומר לו, שלא כדאי לך לעשות הדבר הזה, היות שזה הדבר יפריע לך מלעסוק בתו"מ. נמצא, שהוא מדבר אליו להיפך, הוא רוצה שהאדם יעסוק בתו"מ, לכן הוא מיעץ לו לא לעשות את הדבר הזה, מה שהוא רוצה לעשות, או ללמוד, או לחשוב, וכדומה.

נמצא, בזמן שהאדם צריך ללכת ב"קו ימין", אז בא אליו המלאך קדוש ואומר לו, תסתכל על שפלות שלך, תראה שחסר לך תורה וחסרה לך אמונה, וגם בקיום מצות אין אתה בסדר, ומוריד אותו לשאול תחתית, ומדבר אליו כמו מלאך קדוש. ומה נעשה, שבסופו של דבר האדם בא לידי ירידה, שאין לו אז ראש לעשות שום דבר בקדושה. לכן בזמן שהוא צריך ללכת בקו ימין, הוא צריך להילחם עם כל אלו שמתנגדים לשלימות הימין, ולהאמין למעלה מהדעת, שהס"א מדברת אליו בלבוש של מלאך קדוש.

אולם אח"כ, האדם צריך לעבור אל קצה השני, הנקרא "קו שמאל". ושם צריכים שמירה מעולה. והוא צריך להיות מוכן, בזמן שראה את העבר שלו, שהוא מלא חסרונות, שתהיה בידו יכולת לתת תפלה על החסרונות, אחרת אסור להכנס לעבודה של שמאל. וזה כמו שכתוב בזה"ק, ש"אסור להרים את הידים בלי תפלה ובקשה", שפירושו "הרמת ידים" נקרא, שהוא מסתכל בהידים שלו, היינו מה כבר יש לו בהידים מרוחניות, אם הוא התקדם משהו או לא.

וזהו אסור להסתכל, רק באופן שהוא מוכן לתת תיכף על המקום תפלה ובקשה, אחרת הוא יפול לכלל יאוש, ועצבות, ומרה שחורה, ויהיה מוכרח לברוח מהמערכה. נמצא, במקום שהוא היה צריך לקבל מקו שמאל מקום לתפלה, שרק בגלל זה הוא צריך לעבור לקו שמאל, לכן, אם הוא אינו בטוח שיהיה ביכולתו תיכף לתת תפלה על המקום, הוא צריך להישאר בקו ימין, עד שיהא בטוח, שעל ידי זה הוא יקח כח להתפלל, שה' יעזור לו, ויהיה מאמין "כי ה' הוא שומע תפלה". אחרת יש איסור בדבר. כי בטח "תודה רבה" במצב הזה שהוא נמצא לא יכול לתת, ותפלה גם כן לא יכול לעשות, שיתפללו לה', שיוציאו מהמצב הזה. כי בזמן שהאדם נמצא במצב, שהוא מתחיל לדבר לשון הרע על ההשגחה, תיכף נאבד ממנו כח התפלה, שהגוף לא יכול להאמין, שה' הוא "שומע תפלת כל פה". נמצא, שהוא נשאר קרח מכאן וקרח מכאן, לכן הוא צריך להישאר בקו ימין ולא להכנס לקו שמאל.

וזה שאמרו חז"ל (יומא ט"ז) "כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין", שפירוש של "כל" הוא "בדרך כלל". כלומר, בדרך כלל האדם צריך ללכת בקו ימין. ובקו שמאל מותר ללכת רק בזמן שהוא בטוח שיהיה בידו להתפלל על החסרונות שלו. אחרת הוא צריך להישאר בימין, עד שירגיש בעצמו, שהוא מוכן לזה.

לכן, אם נתעוררו לו נגד רצונו מחשבות, שהוא לא בסדר, ואיך הוא יכול לדבר דיבורי תורה ותפלה לה', בזמן שהמחשבות שלו אומרות לו, הלא אתה מלא לכלוך, ואיך אתה לא מתבייש לעסוק בדברי קדושה. על זה האדם (חייב) לומר, שכתוב "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם", כלומר, אפילו שאני נמצא בשפלות הכי גרועה, מכל מקום אני מאמין במה שכתוב, שה' שוכן אפילו בשפלות הכי גרועה.

אולם אינו שורה אצל בעלי גאוה, כמו שאמרו חז"ל "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד". לכן כשהאדם מרגיש עצמו בשלימות, לפי הקו ימין, שהוא מעריך את שפלותו, ואומר, שמכל מקום ה' נתן לו קצת אחיזה כלשהי בקדושה, וקצת הזה לגבי הקדושה שהאדם צריך להשיג, בודאי נקרא זה הקצת קדושה לגבי קדושה אמיתית, בחינת הדיוט. ואם הוא אומר לפי שפלותו, אני מודה ומשבח לה' עבור זה.

על זה יכולים לומר, כמו שכתוב "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם". וכשהוא שמח מזה, יש לו הזדמנות לזכות לבחינת "שהשכינה שורה אלא מתוך שמחה". נמצא, שע"י השפלות הזו, שמזה שה' נתן לו משהו אחיזה בקדושה, הוא יכול לעלות במעלות הקודש, אם הוא רק לוקח מזה שמחה ומחשיב את זה, אז האדם יכול לומר "מקימי מעפר דל", "מאשפות ירים אביון". היינו, בזמן שהאדם מרגיש את שפלותו, והוא דל, היינו עני, כמו שאמרו חז"ל (נדרים מ"א) וזו לשונם "אמר אביי, נקטינין, אין עני אלא בדעה", שפירושו, מסורת מאבותינו, מנהג מאבותינו, ש"אין עני אלא בדעת".

וזה שאומר שהוא דל, היינו עני, שאין לו שום דעת בקדושה, הוא נקרא "עני ודל". ואז, אם יש משהו אחיזה בקדושה, אף על פי שהוא דל, אומר "מקימי מעפר דל". זאת אומרת, שאומר הלל, שאף שהוא דל, מכל מקום ה' מקים אותו. "מאשפות ירים אביון", הגם שהוא מרגיש שהוא אביון, מכל מקום ה' הרים אותו. ועל זה הוא אומר הלל לה'. ושיעור אחיזה בקדושה צריך להיות במשהו, כבר יכולים להגיד הלל ולתת שבח לה'.

ויכולים לפרש במה שכתוב (תהילים צ"ז) "שמחו צדיקים בה' והודו לזכר קדשו".

שיש לפרש "צדיקים", פירוש מי שאומר שה' הוא צדיק, היות שכל מה שיש לו איזו אחיזה בקדושה, כבר אומר "ה' הוא צדיק", במה שנותן לעני ואביון כמוהו איזו אחיזה ברוחניות. והם נקראים "צדיקים", כמו שכתוב "איזה צדיק המצדיק את קונו".

ושיעור אחיזה ברוחניות, הוא, שעל זה הוא יכול לומר, שאני שמח עם זה, אומר הכתוב "והודו לזכר קדשו", שהם נותנים הודאה על "זכר קדשו", זה שזוכרים את קדושתו יתברך, על זה הם נותנים הלל ושבח. זה שכתוב "והודו לזכר קדשו". זאת אומרת, אם הם רק נזכרים משם הקדוש, כבר על זה לבד הם נותנים "הודו לה'", כלומר אפילו רק על זכירה לבד תיכף מתעוררים לתת הודאה לה'.

מה שאין כן מי שיש לו קצת גאווה, ואומר, שאר אנשים, שאין להם שכל, הם יכולים להיות עובדי ה' בלי שום שכל ודעת, מה שאין כן איש כמוני, שיש לו שכל ואיננו טיפש כשאר אנשים, הוא אומר, אם הבורא רוצה שאני אעבוד בשבילו, הוא צריך להתחשב עמי ולתת לי טעם בתורה ובתפלה, אחרת אני יכול להיות עובד כמו שאני מבין, ולא כמו שאתה דורש.

על זה כתוב "ה' מלך גאות לבש", היינו שה' מתנהג לגבי אלו אנשים בלבוש של גאוות, ואינו מתפעל מהם, והם נשארים עם הגאוות שלהם ולא יותר. לכן כתוב "רם ה' ושפל יראה", עם שפלותו האדם יכול לראות. מה שאין כן "וגבוה", מי שמחשיב עצמו שהוא יותר גבוה משאר אנשים, הוא נקרא "וגבוה ממרחק", היינו הוא מתרחק מהקדושה.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך", שהפירוש הוא, שבזמן שהאדם מרגיש שהוא הדיוט, שאין לו אלא רק קצת מגע עם הקדושה, שזה נקרא "הדיוט" לגבי השלימות שהאדם צריך להגיע, מכל מקום כשהוא עושה ברכה ונותן תודה לה', "אל תהי קלה בעיניך", אלא האדם צריך להחשיב זה כאילו השיג הון תועפות, ולתת תודה וברכה לה' כאילו השיג שלימות אמיתית."

שאלה: זה מאמר כשקוראים אותו יש בתוכו מלחמת גוג ומגוג. את השמאל והימין הבורא נותן לנו, כשאני נמצא בימין, איך אני יכול לעבור במודע לשמאל ולתת שם תפילה לבורא? כי השמאל עצמו אמור להביא אותי לידי תפילה.

אז מה?

תלמיד: האם זה בשליטת האדם?

צריכים להתחיל ולראות.

שאלה: הוא מתאר פה איך הגאווה עושה לנו את הבעיות הכי קשות, איך להימנע ממנה?

על ידי העבודה בקבוצה.

תלמיד: ומה עושה אדם שמרגיש שהעשירייה שלו מתפרקת?

זה בעיניו, הוא צריך לבדוק האם זה באמת כך.

תלמיד: האם הוא צריך לעשות בזה בירור בינו לבין עצמו או בירור עם העשירייה?

בירור עם עצמו. יכול להיות עם העשירייה, אבל בעצם העבודה שלו צריכה להיות עד כמה שיותר שלמה.

תלמיד: האם הוא מרגיש בתוכו אם היא שלמה או לא?

יכול להיות שכן.

תלמיד: ויכול להיות שלא.

תלוי באיזו רמה הוא נמצא.

תלמיד: איך הוא יודע את זה?

לפי היחסים שלו עם החברים.

שאלה: הוא מתאר פה ולא בפעם הראשונה, כמעט בכל מאמר הוא מתאר את הימין כך, שלמרות ש""אין בכוחי להעריך את החשיבות שעלה בגורלי, שה' בחר בי לכל הפחות לאיזה שרות כל שהוא". ויהיה בשמחה, כאילו הוא מצא הון תועפות בגשמיות, איך הוא היה שמח, והשמחה הזו נותנת כח להאמין בה', שהוא טוב ומטיב". בהרבה מאמרים הוא מתאר את התפיסה בימין בנקודה הזאת. זה נשמע לא פשוט. במה אני עכשיו גאה, האם בזה שהבורא בחר בי? כי אז אני חושב על עצמי.

אתה שמח שיש לך אחיזה קטנה בבורא לא בגלל שהוא בחר בך, זה מילא, אלא מזה שמהנקודה הזאת והלאה אתה יכול להתפתח בתכונות שלך.

תלמיד: האם זו שמחה על עצמי או שמחה על גדלות הבורא?

ביחס לבורא.

תלמיד: על מה בדיוק השמחה פה? מה זו שמחה ביחס לבורא?

לפתח השפעה לבורא.

תלמיד: אבל הוא עורר אותי לזה.

בסדר. אבל אחרי ההתעוררות הזאת, שוודאי שהבורא עושה ראשון, האדם מתחיל כאן להשתתף, להתקשר לבורא ולהשתדל להגדיל את הקשר ביניהם.

תלמיד: ואיפה העשירייה פה?

העשירייה בצידו של האדם. הוא מבין שכל התפיסה שלו בבורא וההשפעה לבורא יכולים להיות אך ורק אם הוא משתתף עם העשירייה ונכלל בהם והם בו.

תלמיד: כלומר הוא מתאר פה איזה טריגר שהוא התחלת עבודת הימין.

כן.

תלמיד: שמשם כל עניין העשירייה זה רק אמצעי להגדיל, להרחיב את זה עוד יותר.

ודאי.

תלמיד: כאן באה השאלה, איך הוא יודע שעכשיו הגיע הזמן שהוא בטוח שהוא יכול להתחיל לעבוד בשמאל, שזה לא יהרוס את הכול?

על זה עדיין לא מדובר.

תלמיד: הוא כותב שאדם חייב להרים ידיים באמונה, להרים ידיים זה לבדוק מה יש לו, אבל שיהיה בטוח שלא יהרוס את השמאל, לא יהרוס את הימין.

כן.

תלמיד: אז מאיפה הביטחון הזה?

הוא לא משתמש בשמאל בינתיים.

תלמיד: רק בימין.

רק בימין.

שאלה: הוא כותב "בדרך כלל האדם צריך ללכת בקו ימין. ובקו שמאל מותר ללכת רק בזמן שהוא בטוח שיהיה בידו להתפלל על החסרונות שלו". מאיפה הוא לוקח ביטחון שיוכל להתפלל?

הוא הולך לשמאל כדי לכבד את הימין, לברר את הימין, להעלות אותו, אחרת הוא לא היה נוגע בשמאל.

תלמיד: הוא צריך להגיע לשלמות של הימין. וכשהוא עוד לא הגיע לשלמות הימין, מה הוא עושה עם החסרונות שהוא מגלה בעצמו?

הוא לא משתמש בהם. כשהוא מגיע לימין והוא בטוח שאוחז בו, אז הוא מתחיל לעורר את השמאל במידה שיכול לכלול אותם בימין.

תלמיד: רק על אותם חסרונות שהוא מגלה אחרי שהוא הגיע לשלמות הימין.

כן, כשיש לו כבר משהו.

תלמיד: הוא כותב שבזמן שהוא בימין הוא צריך להעריך את שפלותו. האם זה אומר שצריך להעריך שהבורא נתן לו לראות את שפלותו?

כן. הבורא נותן לו לראות את שפלותו, כי הוא רוצה שהוא יעבוד גם עימו כדי להרים את הימין עוד יותר.

שאלה: הוא כותב שכשמתחיל להעריך את האחיזה ברוחניות, אז הוא נמצא בשמחה. האם קו ימין זה באמת כל הזמן לעסוק בזה ולא להסתכל אם אני כבר מרגיש שמחה או עדיין לא? כי אנחנו רואים שהרגעים האלה הם ספורים, זה לא פשוט להרגיש כבר שמחה. האם קו ימין זה שאנחנו כל פעם צריכים להיות באיזו עבודה ולהעריך?

כן.

תלמיד: האם אני צריך להשתוקק להרגיש את זה או שקו ימין זה לעסוק בהערכה?

אבל לעסוק בהערכה זה נקרא שאני כל הזמן מעריך אותו יותר ויותר.

תלמיד: כלומר פחות להסתכל אם כן הצלחתי להיות עכשיו בשמחה או לא, אלא לעסוק בזה זה נקרא קו ימין.

כן.

שאלה: המאמר הזה ממש מרגיש כתרופה לכל המתח שמרגישים בדרך. מצב אחד, מטרת הבריאה לוחצת על האדם להשיג את שלמותו. מצד אחר, כשאתה קורא את המאמר הזה אתה נרגע לגמרי, אתה לא נלחץ ממטרת הבריאה. הבורא מעורר בך משהו ואתה נדבק לזה, מטפח את זה, ואין לך לאן לרוץ. זה בסדר לחיות כך ברוחניות?

למה אתה חושב כך?

תלמיד: מי מוביל את האדם בקו ימין, הוא בעצמו או שהבורא מוביל אותו?

הבורא.

תלמיד: ללכת אחרי הבורא זה פחות דוחף קדימה או מלחיץ, מאשר אם האדם כל צריך כל הזמן להריץ את עצמו קדימה. זה יותר מרגיע לחיות כך.

יכול להיות שהאדם מגיב יותר אם עבודת ה' נוגעת לרצון לקבל שלו.

תלמיד: האם העבודה הרוחנית צריכה להיות מלחיצה, היא צריכה להכניס את האדם למתח?

אחרת איזו עבודה זו?

תלמיד: זה לא מסתדר עם מה שרב"ש כותב פה. אני ממש נרגעתי, קראתי את המאמר, ונכנסתי לנירוונה לגמרי. אני לא חי כמו שהרב"ש כותב פה, אני תמיד במתח כזה, מתי שוב יהיה איזה קשר, מתי שוב אהיה בכוונה, זה לא מסתדר עם התיאור של רב"ש. אני רציתי ממש לחיות כך, כמו שהוא מתאר.

זאת אומרת, אתה לא מרגיש ברצון שלך שהבורא מעורר אותך.

תלמיד: לא, אני מרגיש שהוא מעורר קצת, ואז אני צריך לרדוף אחרי ההתעוררות, להמשיך אותה.

רק מצד הרע, לא מצד הטוב.

תלמיד: כן, כמובן.

זו הבעיה.

שאלה: מה זה "מאשפות ירים אביון"?

"מאשפות" זה ברור. זה הדבר הגרוע ביותר. והאדם שמרגיש שהוא ממש נמצא באשפות, והולך באשפות ולא יכול להתרומם מזה, מבין בסופו של דבר שרק הבורא יכול להציל אותו. זה "מאשפות ירים אביון".

תלמיד: יש איזה תנאי כדי שהבורא יציל אותו כשהוא באשפות?

תפילה, יגיעה, עבודה הדדית עם החברים.

תלמיד: ולאן כל זה צריך להביא?

למטרת הבריאה, שאהיה קרוב ככל האפשר לבורא.

תלמיד: תפילה, יגיעה, עבודה עם חברים.

כן.

תלמיד: האם תפילה, יגיעה ועבודה עם חברים יכולה להתרחש כשאתה באשפות?

למה לא?

תלמיד: כי באשפות יש זבל בעיקר.

מתוך הזבל הזה אתה מתחיל לראות את המצב האמיתי שלך ומה שיכול להיות כנגדו. לא נותנים לאדם לראות רק צד אחד.

תלמיד: רב"ש כותב, "בזמן שהאדם נמצא במצב, שהוא מתחיל לדבר לשון הרע על ההשגחה, תיכף נאבד ממנו כח התפלה, שהגוף לא יכול להאמין, שה' הוא "שומע תפלת כל פה"." מה זה "לדבר לשון הרע על ההשגחה"?

שהאדם נמצא במצב לא כל כך טוב, והוא לא מאמין שגם זה בא בהשגחת הבורא, וזה בדרך לשלמות, והוא חייב לעבור על זה, להתכלל עם הרצון הזה, ולעשות מזה סיכום נכון ולהמשיך הלאה, על אף שזו אשפה.

תלמיד: זאת אומרת, גם במצב הנמוך הוא צריך לקבל שהבורא משגיח עליו?

כן.

תלמיד: ואם נאבד לאדם כוח התפילה, מה נשאר לו כדי לצאת מהמצב שלו?

לא נשאר לו כלום חוץ מהעשירייה. הוא חייב להתקשר אליהם, לסמוך עליהם בכל מה שיהיה.

תלמיד: רב"ש כותב פה עוד דבר, ""הרמת ידים" נקרא, שהוא מסתכל בהידים שלו, היינו מה כבר יש לו בהידים מרוחניות, אם הוא התקדם משהו או לא. וזהו אסור להסתכל, אחרת הוא יפול לכלל יאוש," וכולי. איך אפשר להשתחרר מהחשבון הזה, אם התקדמתי ברוחניות או לא?

אני חושב שהכי נכון שהאדם בכל זאת משתדל להתחבר ברוחניות, ולאחר שמשתמש בכל האמצעים שלו, הוא קורא "הצילו". זה בעצם מה שמציל אותו. כי למצב שהוא מגיע עכשיו, אף חשבון, יגיעה, הבנה, לא יכולים לעזור לו. הוא צריך למעלה מזה.

תלמיד: מה זה ה"למעלה מזה"?

"למעלה מזה" מפני שהקליפה כביכול דוחפת אותו פנימה לטבוע, והוא צועק שהוא רוצה את הכוח העליון, את כוח הבורא, שרק הוא יכול להצילו.

שאלה: לאורך כל המאמר רב"ש כותב על הפעולות הקטנות, שאפילו אם אתה רק נזכר בבורא, אתה צריך להיות שמח מזה.

כן.

תלמיד: מה הסיבה שבעבודה מול הבורא יש הערכה גדולה לדברים מאוד קטנים ובחיצוניות אנחנו לא מעריכים את הדברים הקטנים?

כי עם הבורא אנחנו יכולים להיות מקושרים על ידי הדברים הקטנים האלה. מה השאלה?

תלמיד: אם אני עושה עכשיו איזו פעולה קטנה, רק נזכר בבורא, אז אני צריך להיות שמח.

כן.

תלמיד: הרצון שיש לי באותם מצבים הוא לעשות הרבה יותר, ופה רב"ש אומר, אפילו שנזכרת, תהיה שלם עם זה, תהיה שמח. השאלה היא, איך לא ליפול לאיזה מקום, שאני מסתפק במה שיש?

כי אם זה הרצון שלך, ועכשיו אתה יכול לתקן אותו, אז תתקן, כי עליו אחר כך תבנה עוד מצבים יותר גדולים, מתוקנים.

תלמיד: ואיך נבנה המצב?

יש לפני כמה אפשרויות. אני לא צריך לבחור את הרצון הכי גדול. אני צריך לבחור את הרצון שהכי קרוב אלי, שבו אני יכול להשפיע יותר, ועליו אני בונה את המדרגה הראשונה שלי.

שאלה: ואם החלטנו בעשירייה לעשות מהלך מסוים ביחד, האם אנחנו צריכים לשמוח אפילו מכל התקדמות קטנה, אפילו מהדברים הכי קטנים שאנחנו רואים?

אני לא יודע מה זה "הכי קטנים", אבל הכי קטנים שקורים בהשפעה.

שאלה: התפילה שלנו היא שנשב עם כל העשירייה סביב השולחן בשיעור בוקר, ואנחנו מתמקדים בזה כל הזמן. מצד אחד, אנחנו צריכים להמשיך כל עוד אנחנו לא רואים תוצאות, עד שלא נגיע למטרה, ויחד עם זאת אני מבין שצריך לשמוח אפילו כשקורים דברים קטנים בתהליך הזה, כדי להיות בשלימות. אז איך עובדים עם שני המצבים האלה? שמצד אחד, עוד לא הגענו למה שרצינו, ומצד אחר, אנחנו צריכים לשמוח מהדברים הקטנים?

לדברים הקטנים האלה יש טבע הצטברות, וכשהם מצטברים הם נותנים באמת תוצאה טובה, בטוחה, שזה יהיה נכון. שכדאי ללכת על הרבה דברים קטנים ולהגיע, נניח, לגובה מסוים, בקפיצה אחת גדולה.

שאלה: אז האם אפשר להגיד שכדי להגיע לדבר גדול אתה צריך להעריך את הדברים הקטנים, כי בלי להעריך אותם לא תגיע לדבר הגדול?

לא, אי אפשר להגיע לדבר הגדול על ידי קפיצה אחת.

שאלה: כתוב "אולם האדם צריך להאמין, שאפילו שהוא מעריך את חשיבות של קדושה בכל יכולתו, מכל מקום עוד לא הגיע לתת את שיעור החשיבות, שיש שם החשיבות האמיתית, כי אין בידי אדם להעריך את מדת חשיבות של קדושה, שרק אלו שהם "בני עליה", הם יודעים איך להעריך דבר רוחני." מה זה ומי הם "בני עלייה"?

אלה שמסוגלים לקרב את עצמם למצב שנקרא "עלייה".

תלמיד: אפילו כשאני חושב שיש לי חשיבות בקדושה, או שאני פה בשביל לרצות להשפיע?

זה שאתה חושב זה לא אומר כלום, איפה יש לך תעודה לזה?

שאלה: זה לא אומר שאני בעלייה, שיש לי חשיבות לקדושה?

לא, סתם יש לך חשיבות, מאיפה אתה יודע אם זו אמת או לא?

שאלה: אז איך יודעים?

זאת שאלה. יודעים על ידי שמסכימים עם התנאים שנקראים "עלייה לדרגה הראשונה".

שאלה: מה זה אומר "יודעים איך להעריך דבר רוחני"?

שהדבר הרוחני ב"על מנת להשפיע" חשוב בעיניהם הרבה יותר מלקבל.

שאלה: איך אדם יכול לזהות שהוא מתגאה, שהוא נמצא בגאווה?

זה לפי עד כמה הוא מקבל באופן נכון את פניית הבורא אליו. הבורא פונה אליו אבל הוא דורש שהבורא יפנה אליו בצורה אחרת, שייתן לו תנאים אחרים. אלה סימנים שהוא עדיין לא ראוי לעלייה, לפעולת הבורא אליו, אלא הוא צריך לעזוב את הדבר הזה ולהגיע למצב שהוא מבקש את הבורא מכל הצדדים, מכמה שאפשר, זאת אומרת בכל רצון ובקשה לעורר את הבורא שיעזור לו. ואז על ידי שהוא מרבה בתפילה הוא מתחיל להרגיש עד כמה הוא צריך להיות בתפילה ובאיזו מידה התפילה לא בורחת ממנו.

שאלה: איך אדם יכול להרגיש שהבורא שלו קרוב אליו?

זו הרגשה שקשה מאוד להעביר אותה מאחד לאחר. אדם מרגיש שהבורא קרוב מתוך שהוא מרגיש עד כמה הוא נמצא בהרגשת הבורא, בלי לחשוב על עצמו אלא על הבורא, לא להרגיש את עצמו אלא את הבורא, ולחשוב איזה דבר טוב הוא יכול לגרום לבורא, ובשבילו זה נעשה החשוב.

תלמיד: אבל אם אני לא מרגיש שהבורא קרוב אלי בגלל שהרצון שלי הוא לא הרצון שלו, אז אין השתוות הצורה.

כן.

שאלה: אז אם הוא לא יעזור לי במה שאני רוצה, הוא לא קרוב אלי?

לא קרוב.

שאלה: אז מה לעשות?

על זה כתוב "תעשה רצונך כרצונו שיעשה רצונו כרצונך"¹, שתהיה איזו השוואה. אבל אם אין קשר בין אחד לשני, ו"קשר" זה נקרא שהם מתחברים באיזה אופן, באיזה רצון, אז אתה לא יכול לצפות שהבורא ישפיע עליך. אתה צריך לחפש, באיזה תכונות, רצונות, מחשבות, פעולות, דעות, אתה יכול להיות כמוהו, כמוהו.

שאלה: אפשר לומר שהגאווה לא נותנת לנו הזדמנות כדי לקבל אור מקיף?

כן, נכון. צריך להכניע את הראש ולחפש איפה אני יכול להתכלל בבורא באופן שאני מצמצם את עצמי, מכניע את עצמי בכל וכל.

שאלה: איזו דרישה האדם צריך להעלות כשהוא מרגיש שהוא במצב "עני"?

לבקש מהבורא כוחות, שהבורא יקרב אותו, כי אין לו בעצמו שום כוחות, ושום סיכוי להתקרב לבורא.

שאלה: מהם תנאי העלייה בכל מדרגה?

תנאי העלייה בכל מדרגה מסתכמים בזה שהאדם מוכן לכל, רק כדי להידבק בבורא.

שאלה: האם אני צריך להודות לבורא על זה שנתן מחשבה?

מובן שצריך לכלול את הפנייה וההודיה לבורא על כך שהוא שם לב לאדם, על זה שהוא נותן לו תנאים כאלה ומוכן להעלות אותו. כיוון שכל הפעולות שמתקיימות, שקורות, מגיעות מהבורא.

שאלה: האם כשהאדם נמצא במצב ניטרלי ולא מרגיש הודיה, הוא יכול להרים את עצמו ובכל זאת להודות?

בטח אפשר, הרי אם הוא נמצא יחד עם החברים הוא יכול לקבל מהם את הערכת המצב שלהם, את חשיבות המטרה שלהם, את חשיבות המצב כך שהכול תלוי במידה בה הוא מקושר, קשור לחברים. אם הוא נמצא ביניהם, הוא יכול כל הזמן להיות מוזן מההשגות שלהם וככה לעלות.

שאלה: איך להעביר את ההודיה לחברים כדי לתת להם כוחות להודות?

על ידי דוגמה. דוגמה והמוכנות לעזור להם בכל שיבקשו.

שאלה: כתוב "אין בידי אדם להעריך את מדת חשיבות של קדושה, שרק אלו שהם "בני עליה", הם יודעים איך להעריך דבר רוחני." מי הם בני העלייה?

"בני עליה" שנמצאים כבר בעלייה במדרגות. אני לא רוצה להגיד איזה מדרגות, באיזה מצב הם נמצאים אלא שיש להם כבר ניסיון בזה שהם עולים.

שאלה: במה שונה הדיוט מעני בעבודה הרוחנית?

הדיוט מעני? עני עדיף על הדיוט כי הוא מרגיש שאין לו שום דבר, שום כוחות, הבחנות שאיתם הוא יכול עכשיו לבצע עלייה. ולהדיוט אין את זה.

שאלה: האם אנחנו במצב הדיוטות אחרי שהשגנו חיבור עם החברים?

זה בא והולך. בכל מדרגה יכול להיות מצב של הדיוט

שאלה: כתוב "הוא צריך להיות מוכן, בזמן שראה את העבר שלו שהוא מלא חסרונות, שתהיה בידו יכולת לתת תפלה על החסרונות, אחרת אסור להיכנס לעבודה של שמאל." מהו המעשה של להתפלל על החסרונות?

אם הוא נכלל בחסרונות שלו ומוצא בעצמו כוחות, רצונות לעלות למעלה, אז מחפש על ידי מה הוא יעשה את העלייה, וכך מגבש.

תלמיד: מה זה אומר שאני מתפלל על החיסרון שלי?

חיסרון זה רכוש שדוחף אותנו להתקדמות. אז אני מגלה את הרכוש הזה, את החיסרון הזה ועימו אני מתחיל לעלות.

תלמיד: מה זאת הפעולה להתפלל עליו, מה אני צריך לעשות?

לתקן את החיסרון שאני על ידו יכול כבר להיות במדרגה יותר גבוהה.

שאלה: כתוב, אמר אביי שכר התורה הוא דוחק. למה הכוונה ששכר התורה דוחק?

אדם מרגיש שיש לפניו מה לעשות והוא ממש לא מספיק לעבוד על כל ההתעוררויות האלה שמקבל מהבורא.

שאלה: האם בקו ימין יש איזה סוג של תפילה או דרישה לבורא?

בקו ימין יש רק נטייה למלא את הבורא, להתחבר אליו.

תלמיד: נטייה כזאת זה בעצם תפילה, השתוקקות.

כן.

תלמיד: זאת אומרת, שלא רק מצב של שבח והודיה אלא גם הנטייה כלפי השבח והודיה, ההליכה בדרך לימין היא גם תפילה.

שאלה: נראה שכל המאמר מדבר על איך ללכת בקו ימין. הוא אומר - "שהאדם צריך ללכת ב"קו ימין", אז בא אליו המלאך קדוש ואומר לו", תראה חסרה לך תורה ואמונה ואתה לא בסדר "ומוריד אותו לשאול תחתית," מוריד אותו לירידה ולאדם אין מה לעשות. אלא שהוא צריך להתנגד לשלמות ולהאמין.. "להילחם עם כל אלו שמתנגדים לשלימות הימין, ולהאמין למעלה מהדעת, שהס"א מדברת אליו בלבוש של מלאך קדוש."

שאלה: מה זה המלאך הקדוש הזה שמשחק איתו?

שרוצה כביכול לכבד אותו ולעורר אותו לקדושה, אבל בעצם שובר אותו.

תלמיד: אבל הוא אומר לו דיבורים של שמאל. הוא אומר לו, גם ככה הוא כותב, על מחשבות שהוא לא בסדר "ואיך אתה יכול לדבר דיבורי תורה ותפילה כשאתה מלא לכלוך, אתה לא מתבייש לעסוק בדברי תורה, קדושה"?

כן.

תלמיד: אז זה כביכול הסטרא אחרא בתחפושת באה ואומרת לו דברים שהם נכונים.

כן.

שאלה: אבל אחר כך הוא רואה שבאמת הם נכונים, הוא באמת כזה.

כן. אבל ביני לביני הוא מתנגד לזה, הולך עם זה, מתנגד ועל ידי זה משתפר.

שאלה: אז יוצא בעצם שבתוך הימין עצמו הוא גם כותב כביכול שהאדם צריך "להאמין למעלה מהדעת, שהס"א מדברת אליו בלבוש של מלאך קדוש." .

כן.

שאלה: הוא עושה איתך משחקים, אבל אתה צריך להישאר כל הזמן שמח בחלקך, באחיזה הקטנה בקדושה וזה שאומרים לך ומראים לך שאתה זבל ושפל ובאשפות זה הסטרא אחרא מבלבלת אותי, אני רוצה להיאחז בימין. יוצא שכל העבודה בעצם היא בתוך הימין. בתוך הימין יש לאדם להתגבר למעלה מהדעת כל הזמן.

אז מה השאלה?

תלמיד: מה צריך שמאל? כי על ימין עצמו כשהאדם מנסה להיאחז בו, כל הזמן יש לו הפרעות.

כן.

תלמיד: האחיזה בימין היא שצריכה להיות רוב זמן, רוב שעות היממה והאדם צריך להישאר בימין בשבח והודיה.

כן.

תלמיד: בלהעריך את החשיבות של הרוחניות הכי קטנה שיש לו וכן הלאה.

כן.

שאלה: העבודה הזאת לכשעצמה היא מורכבת מכל מיני חסרונות.

בטח, על פני זה המצבים הפנימיים שלו.

שאלה: אז כל העבודה היא על הימין. מה זה העבודה בשמאל, מה זן השפלות של השמאל? כי בתוך הימין גם מראים לו את שפלותו כל הזמן.

אני חושב שאנחנו צריכים לקרוא שוב את כל המאמר. בואו נחזור עליו.

קריין: כתבי רב"ש ב', עמ' 888, :מהו ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך, בעבודה".

מהו, ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך, בעבודה

תשמ"ט - מאמר כ"ד
1988/89 - מאמר 24

"הזה"ק (נשא דף ג' ובהסולם אות י') אומר, אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. וזהו "יומם יצוה ה' חסדו". ובמגילה (דף ט"ו) אומר שם "לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך".

ויש להבין, מה זה בא ללמדינו בעבודת ה', כלומר כשלומדים באדם אחד, מהו הפירוש "הדיוט". וקודם כל אנו צריכים להבין מהו הפירוש "הדיוט בכלל".

הנה במסכת מגילה (דף י"ב ע"ב) אמר רב כהנא "מכאן, שהדיוט קופץ בראש". משמע, שהפירוש של הדיוט, מימרה בגנותו, הגם שהוא איש פשוט, מכל מקום אוהב להבליט עצמו ולהראות כוחכם. אם כן בעבודה מה יש לפרש "ברכת הדיוט". וכמו כן יש להבין מה שאומר הזה"ק, אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. וזהו "יומם יצוה ה' חסדו". מהו הקשר בין "ברכת הדיוט" ל"חסדו".

ידוע שעבודת האדם היא בב' קוים, הנקראים "שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי, ויכריע ביניהם". וזה על דרך שאמרו חז"ל (סוטה מ"ז) "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"

ועל דרך עבודה יש לפרש "ימין מקרבת", כשאדם הולך בעבודה, ורוצה להמצא עצמו במצב של התקרבות לה', ולא רוצה לראות שום חסרון על עצמו, כי הוא רוצה עכשיו לעסוק בשירות ותשבחות לה', ואם הוא יראה בעצמו איזה חסרון, כבר לא תהיה באפשרותו לתת תודה לה' בכל הלב, היות שיש לו חסרונות, שהוא רוצה שה' ימלא חסרונותיו.

נמצא, שעל החסרונות הוא מתפלל עכשיו, שה' ימלא אותם. נמצא, שכבר יש לו חסרון בההודאה. כלומר, שבאמצע אמירת תודה רבה, הוא טוען, שה' עוד לא נתן לו הכל מה שחסר לו. לכן בעת שהוא רוצה לעסוק בבחינת שלימות, בכדי שהתודה שנותן לה' תהיה בכל הלב, אסור אז לראות שום חסרון אצל עצמו.

אולם יש להבין, איך האדם יכול לומר שאין לו חסרון. אלא הוא מודה ומשבח לה', בזה שהוא עובד ה', בזמן שרואה, שהעבודה שלו מלאה חסרונות. ואיך אפשר לשקר, בו בעת שהוא רואה בעצמו האי שלימות שלו בתורה ועבודה. התשובה היא, בזמן שהאדם עושה חשבון לעצמו, ורואה את שפלותו, איך שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הן בכשרון והן במידות, ומכל מקום ה' נתן לו מחשבה ורצון לעשות משהו בתו"מ, והוא יודע בעצמו, שגם השרות הקטן הזה הוא לא שוה, והוא רואה שיש הרבה אנשים שהם יותר חשובים ממנו, מכל מקום ה' לא נתן להם מחשבה ורצון לעשות משהו בדברים של קדושה, ולו כן נתן מחשבה ורצון.

ועל זה הוא מודה ומשבח לה', כאילו הוא השיג הון תועפות בגשמיות, לאיזה מצב רוח היו הדברים גשמיים מביאים אותם. ומהציור הזה הוא מקבל שמחה ואושר, ויש לו מזה הרחבת הדעת. ודבר זה גורם לו, שמקבלים על ידי זה אח"כ אוזניים לשמוע דברים, שמקודם לכן היו לו אוזניים אטומות. ועכשיו ע"י השמחה כל האברים שלו נעשו ערים ומבינים וחושבים לכל דבר, כי השמחה שבאה לו ע"י שמחה של מצוה, זה גורם לו שגם בגשמיות, שהאדם יהיה עכשיו לאדם אחר לגמרי. וזה הכל בא לו מצד שהחשיב דברים שבקדושה.

אולם האדם צריך להאמין, שאפילו שהוא מעריך את חשיבות של קדושה בכל יכולתו, מכל מקום עוד לא הגיע לתת את שיעור החשיבות, שיש שם החשיבות האמיתית, כי אין בידי אדם להעריך את מדת חשיבות של קדושה, שרק אלו שהם "בני עליה", הם יודעים איך להעריך דבר רוחני.

אלא שחז"ל, הם היו יודעים לתת חשיבות לרוחניות, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ז') וזו לשונם "אמר רבי זירא, אגרא דפרקא ריהטא". ופירש רש"י, עיקר קיבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם, הוא שכר המרוצה, שהרי רובם אינם מבינים. והמרש"א מפרש וזו לשונו, ועוד יש לומר "דחכמים דאינן צריכין לפרקא, דכבר יודעין דברי הלכה, קאמר, דמכל מקום אגרא שלהם ריהטא", היינו שכר המרוצה. אמר אביי "אגרא דכלה דוחקא". ופרש רש"י וזו לשונו "שבת שלפני הרגל, שהכל נאספים לשמוע הלכות רגל".

הפירוש הוא, ויש שאינם מבינים ההלכות, מכל מקום יש להם שכר על זה שעומדים דחוקים. והמרש"א אומר גם על זה "אם השומע תלמיד חכם, ואין צריך לכך, יש לו אגרא דדוחקא". ובהאמור אנו רואים, איך שחז"ל היו מעריכים את חשיבות של רוחניות, שאמרו "אפילו שאין אנשים מבינים את מה שהחכם דורש, מכל מקום יש להם שכר זה, שרצים לשמוע את דרשת הרב". ועוד יותר מזה, אנו רואים מה שהמרש"א אומר, אפילו אלו אנשים שהם בעצמם תלמידי חכמים, ויודעים את ההלכות לבדם, מכל מקום אם הם באים לשמוע את דרשת הרב, יש להם שכר, ובטח שכר לא נותנים אלא על עבודה.

נמצא שלפי זה, שהאדם צריך לשמוח בזה שזכה לעבודת ה', הגם שבא לבית המדרש או לבית הכנסת ואינו לומד, יש לו שכר הליכה, שפירושו, שזה נכנס בגדר עבודת ה'. והראיה לזה, שמשלמים שכר על עבודה זו. אם כן יוצא, בזמן שהאדם הולך בקו ימין, שרוצה לעסוק בעבודה של זמירות ותשבחות לה', הוא צריך אז לראות שיש לו שלימות. כלומר, שהוא צריך להעריך את שפלותו, ואיך שהקב"ה נתן לו רצון וחשק לכל הפחות ללכת לבית המדרש, אף על פי שלא מבין שום דבר. ולומר "אין בכוחי להעריך את החשיבות שעלה בגורלי, שה' בחר בי לכל הפחות לאיזה שרות כל שהוא". ויהיה בשמחה, כאילו הוא מצא הון תועפות בגשמיות, איך הוא היה שמח, והשמחה הזו נותנת כח להאמין בה', שהוא טוב ומטיב.

מה שאין כן בזמן שהאדם מתחיל לעשות חשבונות, כמה הוא הרויח ברוחניות ע"י יגיעה שכבר נתן, ומתחיל לראות שהוא לא התקדם, הגם מה שהוא רואה, הוא אמת לפי השגתו, אבל במצב הזה הוא נפרד מהקדושה, מטעם שבמצב הזה הוא מדבר לשון הרע על ההשגחתו יתברך, שאינו יכול לומר, שהנהגת הבורא היא בבחינת טוב ומטיב.

נמצא שעל ידי זה הוא נעשה יותר מרוחק מהקדושה. כלומר, כי כפי מה שהוא רואה שהוא בחסרון, ורואה את כל מה שחסר לו, וכמה וכמה פעמים הוא התפלל לה', וה' לא נתן לו שום דבר על בקשתו, תיכף הוא פוגם באמונה של "כי אתה שומע תפלת כל פה".

נמצא, שנעשה במצב הזה, שהוא אומר, שהוא הולך עכשיו על דרך האמת ולא רוצה לרמאות עצמו, שהוא איש שיש לו שלימות. ובטח הוא בטוח, בדרך שהוא הולך היא דרך אמיתית. אולם אין אדם יכול לעשות לעצמו דרכים, אלא צריכים לקבל דרך מכפי שרבותינו סדרו לנו.

ועל ענינים כאלו שאל אאמו"ר זצ"ל, על מה שאנו אומרים (ב - "אתה בחרתנו") "ורוממתנו מכל הלשונות". הלא אין בעולם אלא רק לשון אחד של היצר הרע. לכן "ורוממתנו מכל לשון" היה צריך לומר. מהו "מכל הלשונות", לשון רבים. ואמר, שיש מלאכים קדושים, וכמו כן יש מלאכים טמאים, היינו שיש לפעמים שהיצר הרע מונע אותו מלעשות דבר טוב, מכח שמסית לו, ואומר שאין לך שום צורך לעסוק בתו"מ, מטעם שלא יהיה לו מזה שום רווח. ולפעמים בא אליו ואומר לו, שלא כדאי לך לעשות הדבר הזה, היות שזה הדבר יפריע לך מלעסוק בתו"מ. נמצא, שהוא מדבר אליו להיפך, הוא רוצה שהאדם יעסוק בתו"מ, לכן הוא מיעץ לו לא לעשות את הדבר הזה, מה שהוא רוצה לעשות, או ללמוד, או לחשוב, וכדומה.

נמצא, בזמן שהאדם צריך ללכת ב"קו ימין", אז בא אליו המלאך קדוש ואומר לו, תסתכל על שפלות שלך, תראה שחסר לך תורה וחסרה לך אמונה, וגם בקיום מצות אין אתה בסדר, ומוריד אותו לשאול תחתית, ומדבר אליו כמו מלאך קדוש. ומה נעשה, שבסופו של דבר האדם בא לידי ירידה, שאין לו אז ראש לעשות שום דבר בקדושה. לכן בזמן שהוא צריך ללכת בקו ימין, הוא צריך להילחם עם כל אלו שמתנגדים לשלימות הימין, ולהאמין למעלה מהדעת, שהס"א מדברת אליו בלבוש של מלאך קדוש.

אולם אח"כ, האדם צריך לעבור אל קצה השני, הנקרא "קו שמאל". ושם צריכים שמירה מעולה. והוא צריך להיות מוכן, בזמן שראה את העבר שלו, שהוא מלא חסרונות, שתהיה בידו יכולת לתת תפלה על החסרונות, אחרת אסור להכנס לעבודה של שמאל. וזה כמו שכתוב בזה"ק, ש"אסור להרים את הידים בלי תפלה ובקשה", שפירושו "הרמת ידים" נקרא, שהוא מסתכל בהידים שלו, היינו מה כבר יש לו בהידים מרוחניות, אם הוא התקדם משהו או לא.

וזהו אסור להסתכל, רק באופן שהוא מוכן לתת תיכף על המקום תפלה ובקשה, אחרת הוא יפול לכלל יאוש, ועצבות, ומרה שחורה, ויהיה מוכרח לברוח מהמערכה. נמצא, במקום שהוא היה צריך לקבל מקו שמאל מקום לתפלה, שרק בגלל זה הוא צריך לעבור לקו שמאל, לכן, אם הוא אינו בטוח שיהיה ביכולתו תיכף לתת תפלה על המקום, הוא צריך להישאר בקו ימין, עד שיהא בטוח, שעל ידי זה הוא יקח כח להתפלל, שה' יעזור לו, ויהיה מאמין "כי ה' הוא שומע תפלה". אחרת יש איסור בדבר. כי בטח "תודה רבה" במצב הזה שהוא נמצא לא יכול לתת, ותפלה גם כן לא יכול לעשות, שיתפללו לה', שיוציאו מהמצב הזה. כי בזמן שהאדם נמצא במצב, שהוא מתחיל לדבר לשון הרע על ההשגחה, תיכף נאבד ממנו כח התפלה, שהגוף לא יכול להאמין, שה' הוא "שומע תפלת כל פה". נמצא, שהוא נשאר קרח מכאן וקרח מכאן, לכן הוא צריך להישאר בקו ימין ולא להכנס לקו שמאל.

וזה שאמרו חז"ל (יומא ט"ז) "כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין", שפירוש של "כל" הוא "בדרך כלל". כלומר, בדרך כלל האדם צריך ללכת בקו ימין. ובקו שמאל מותר ללכת רק בזמן שהוא בטוח שיהיה בידו להתפלל על החסרונות שלו. אחרת הוא צריך להישאר בימין, עד שירגיש בעצמו, שהוא מוכן לזה.

לכן, אם נתעוררו לו נגד רצונו מחשבות, שהוא לא בסדר, ואיך הוא יכול לדבר דיבורי תורה ותפלה לה', בזמן שהמחשבות שלו אומרות לו, הלא אתה מלא לכלוך, ואיך אתה לא מתבייש לעסוק בדברי קדושה. על זה האדם (חייב) לומר, שכתוב "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם", כלומר, אפילו שאני נמצא בשפלות הכי גרועה, מכל מקום אני מאמין במה שכתוב, שה' שוכן אפילו בשפלות הכי גרועה.

אולם אינו שורה אצל בעלי גאוה, כמו שאמרו חז"ל "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד". לכן כשהאדם מרגיש עצמו בשלימות, לפי הקו ימין, שהוא מעריך את שפלותו, ואומר, שמכל מקום ה' נתן לו קצת אחיזה כלשהי בקדושה, וקצת הזה לגבי הקדושה שהאדם צריך להשיג, בודאי נקרא זה הקצת קדושה לגבי קדושה אמיתית, בחינת הדיוט. ואם הוא אומר לפי שפלותו, אני מודה ומשבח לה' עבור זה.

על זה יכולים לומר, כמו שכתוב "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם". וכשהוא שמח מזה, יש לו הזדמנות לזכות לבחינת "שהשכינה שורה אלא מתוך שמחה". נמצא, שע"י השפלות הזו, שמזה שה' נתן לו משהו אחיזה בקדושה, הוא יכול לעלות במעלות הקודש, אם הוא רק לוקח מזה שמחה ומחשיב את זה, אז האדם יכול לומר "מקימי מעפר דל", "מאשפות ירים אביון". היינו, בזמן שהאדם מרגיש את שפלותו, והוא דל, היינו עני, כמו שאמרו חז"ל (נדרים מ"א) וזו לשונם "אמר אביי, נקטינין, אין עני אלא בדעה", שפירושו, מסורת מאבותינו, מנהג מאבותינו, ש"אין עני אלא בדעת".

וזה שאומר שהוא דל, היינו עני, שאין לו שום דעת בקדושה, הוא נקרא "עני ודל". ואז, אם יש משהו אחיזה בקדושה, אף על פי שהוא דל, אומר "מקימי מעפר דל". זאת אומרת, שאומר הלל, שאף שהוא דל, מכל מקום ה' מקים אותו. "מאשפות ירים אביון", הגם שהוא מרגיש שהוא אביון, מכל מקום ה' הרים אותו. ועל זה הוא אומר הלל לה'. ושיעור אחיזה בקדושה צריך להיות במשהו, כבר יכולים להגיד הלל ולתת שבח לה'.

ויכולים לפרש במה שכתוב (תהילים צ"ז) "שמחו צדיקים בה' והודו לזכר קדשו".

שיש לפרש "צדיקים", פירוש מי שאומר שה' הוא צדיק, היות שכל מה שיש לו איזו אחיזה בקדושה, כבר אומר "ה' הוא צדיק", במה שנותן לעני ואביון כמוהו איזו אחיזה ברוחניות. והם נקראים "צדיקים", כמו שכתוב "איזה צדיק המצדיק את קונו".

ושיעור אחיזה ברוחניות, הוא, שעל זה הוא יכול לומר, שאני שמח עם זה, אומר הכתוב "והודו לזכר קדשו", שהם נותנים הודאה על "זכר קדשו", זה שזוכרים את קדושתו יתברך, על זה הם נותנים הלל ושבח. זה שכתוב "והודו לזכר קדשו". זאת אומרת, אם הם רק נזכרים משם הקדוש, כבר על זה לבד הם נותנים "הודו לה'", כלומר אפילו רק על זכירה לבד תיכף מתעוררים לתת הודאה לה'.

מה שאין כן מי שיש לו קצת גאווה, ואומר, שאר אנשים, שאין להם שכל, הם יכולים להיות עובדי ה' בלי שום שכל ודעת, מה שאין כן איש כמוני, שיש לו שכל ואיננו טיפש כשאר אנשים, הוא אומר, אם הבורא רוצה שאני אעבוד בשבילו, הוא צריך להתחשב עמי ולתת לי טעם בתורה ובתפלה, אחרת אני יכול להיות עובד כמו שאני מבין, ולא כמו שאתה דורש.

על זה כתוב "ה' מלך גאות לבש", היינו שה' מתנהג לגבי אלו אנשים בלבוש של גאוות, ואינו מתפעל מהם, והם נשארים עם הגאוות שלהם ולא יותר. לכן כתוב "רם ה' ושפל יראה", עם שפלותו האדם יכול לראות. מה שאין כן "וגבוה", מי שמחשיב עצמו שהוא יותר גבוה משאר אנשים, הוא נקרא "וגבוה ממרחק", היינו הוא מתרחק מהקדושה.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך", שהפירוש הוא, שבזמן שהאדם מרגיש שהוא הדיוט, שאין לו אלא רק קצת מגע עם הקדושה, שזה נקרא "הדיוט" לגבי השלימות שהאדם צריך להגיע, מכל מקום כשהוא עושה ברכה ונותן תודה לה', "אל תהי קלה בעיניך", אלא האדם צריך להחשיב זה כאילו השיג הון תועפות, ולתת תודה וברכה לה' כאילו השיג שלימות אמיתית."

איך יכול להיות שאם הוא כמעט ולא משיג שום דבר, הוא מתאר לעצמו שכביכול יש לו הכול? איך יכול להיות שזה קורה כך מקצה אל קצה?

שאלה: הוא מתאר את ההליכה בבית קוים, זה שני מצבים הפוכים קיצוניים, אבל שמה שקושר אותם זה שהוא יכול לקשור את זה לבורא ולעלות תפילה. אז כשהוא הולך בקו שמאל הוא מבקש תיקון, אבל הוא יוכל לתת שבח והודיה. אז השאלה היא אם היכולת להרגיש בכלל שבח והודיה, האם זה עניית התפילה על התיקון?

ומה עם השאלה שלי?

תלמיד: אז יכול להיות שזו השאלה, שהבורא עושה את זה. זאת אמרת לא יכול להיות משהו אחר.

טוב.

תלמיד: אבל אם זה ב' קוים וכמו שהוא כותב, שבא השלישי ומכריע, אז מה נחשב במצב כזה לכתוב השלישי לקו האמצע בין שני המצבים האלה? הסכמה?

כן.

שאלה: אנחנו הרבה שנים לומדים ואדם כל הזמן רוצה לקבל איזה עידוד איפה הוא נמצא, לבדוק מה הוא השיג, מה יש לו, איפה הוא בדרך, לאן הוא הגיע, האם הוא טעה, האם הוא לא טעה, איך הוא מתקדם, ופה כאילו במאמר הזה הוא אומר שזה תמיד כישלון, אסור לו לבדוק, אסור לו לעשות איזו ביקורת, חוץ מלהתפלל מתוך החסרונות האלה, אחרת הוא תמיד נופל.

לעלות למעלה.

תלמיד: ואני הרבה שואל גם מעצמי כי הנטייה היא לשאול איפה אני, האם זו אמת, האם זה בדרך, האם זה כך או כך, איך אני בודק את עצמי, איך אני הולך הלאה?

אז יש לך עכשיו משהו ביד, איך אתה הולך קדימה.

תלמיד: וזה הכישלון. אם אני רוצה לבדוק ככה אז האגו שלי תמיד אומר "איפה אתה, תראה איך אתה כלפי כולם, כולם השיגו משהו ואתה, איפה". בתשובה לכל הניסיונות לבדוק תמיד האגו מפיל את האדם. אין עידוד.

האגו עוזר לנו, "עזר כנגדו". אם לא האגו לא היינו מגיעים לבורא. זה ממש כוח נאמן.

תלמיד: אז יוצאת מזה שאלה איך נכון להיכנס לקו שמאל, כי אתה גם ככה כל הזמן נופל לשם.

תמשיך לברר.

שאלה: נראה שכל המאמר עוסק בעבודה בתוך הימין שהיא העיקר, והאדם צריך מתוך זה שהוא רואה את שפלותו ובאות לו מחשבות שאומרות לו "אתה זבל ואתה מלוכלך ואתה טמא" וכן הלאה, הוא צריך להגיד "ה' שוכן איתו בתוך טומאתם". אתה מדבר אליי נכון אבל אתה מחופש, אתה סטרא אחרא, לא שומע אותך, נאחז בקצת קדושה שיש לי בזה שנתן לי בגורלי לשרת במשהו וכן הלאה.

זאת אומרת, אם אני רוצה להישאר בימין רוב שעות היממה, לשבת, להודות, להצדיק את הבורא, כל הזמן באות לי הפרעות על זה, שולחים לי מחשבות לא טובות ומראים לי את העבר ומראים לי את מי אני באמת וכן הלאה ואני צריך מעל זה לטפס, אבל זה עדיין בתוך הימין, אני עובד על הימין, אני לא עברתי לשמאל, אני רוצה להיות בימין.

אז אני שואל מה זה השמאל בכלל שהאדם עובר אליו בצורה יזומה? ששם גם הוא רואה את שפלותו, מה שהראו לו בימין ובימין הוא אמר לא מעניין אותי, ובשמאל הוא אומר פתאום "נכון אתה צודק".

שומע.

תלמיד: אז יכול להיות שבשמאל זה שאני בעצמי הולך לעבר ובודק את החסרונות שלי, זה שמאל, לעומת הימין שאני רק נדבק לימין ואני משתמש בכל מה שמביא לי הסטרא אחרא רק כדי להתעלות עוד יותר מעל הדעת?

שומע.

שאלה: הוא גם אומר פה "אולם אח"כ, האדם צריך לעבור אל קצה השני, הנקרא "קו שמאל". ושם צריכים שמירה מעולה. והוא צריך להיות מוכן, בזמן שראה את העבר שלו, שהוא מלא חסרונות, שתהיה בידו יכולת לתת תפלה על החסרונות, אחרת אסור להיכנס לעבודה של שמאל".

כאילו הוא נותן תנאי מתי מותר להיכנס לשמאל, רציתי לשאול מה התנאי בעצם, התנאי הוא שאם האדם הוא בביקורת על הגאווה שלו והוא נגד הנקודה הזאת שהגאווה היא מה שמכשילה אותו בכל דבר, פה מותר לו לעשות את הביקורת? ואם כן אז מתי וכמה?

טוב. שאלה.

שאלה: יכול להיות שהשלב הראשון הזה של להחזיק באחיזה הכי קטנה כדי להישאר בשלמות, יכול להיות שהוא עובד בצורה אחרת עם החסרונות עד שהוא ממצה כאילו את התהליך של השלמות והוא מבין שהוא צריך לעשות עבודה חדשה עכשיו עם החסרונות האלה.

שאלה.

תלמיד: זה מעניין מה שקורה פה, אנחנו אנשים שלומדים קבלה, אנשים שנמשכים לאמת. והאמת עוברת דרך גילוי הרע, דרך גילוי השפלות.

כן.

תלמיד: וזו סכנה גדולה מאוד כמו שאנחנו רואים כאן כי זה יכול להשאיר את האדם קרח מכאן ומכאן.

כן.

תלמיד: ופה יש כביכול פרדוקס, אנחנו גם קוראים קטעים שדורשים מהאדם הרבה מאוד ביקורת עצמית. יוצא שהאדם לא מוכן, אנחנו לא כל כך מוכנים בקו ימין כדי להכיל את כל הבדיקה הפנימית הזאת, אין כלים נכונים להתמודד עם הביקורת הפנימית שהאדם צריך לעשות כדי לצרף את השמאל לימין.

אבל "כיתרון האור מתוך החושך"².

תלמיד: זה נכון, אבל יש פה סכנה כמו שרב"ש אומר, לא להישאר קרח מכאן ומכאן. ופה יכול להיות שיש לפעמים אנשים שפשוט מאבדים את הכוח הזה כי הם לא מצליחים לא מפה ולא משם. אני אומר שזה מעניין שאנחנו קוראים טקסטים של קבלה שהם בעצמם מעוררים את הקו שמאל בצורה מאוד חזקה.

כן.

תלמיד: אז השאלה היא איזה קו ימין צריך להיות לנו כדי שנוכל להתמודד עם כזה מטען עמוק שמתעורר בנו?

של שמאל. זה ברור שבלי להתכלל עם העשירייה אתה לא תוכל להתמודד עם השמאל שמתעורר בך.

תלמיד: רב"ש מתאר פה עבודה מאוד מממשית, המקובל מחליט בצורה מחושבת אם הוא עובר מימין לשמאל. אני מרגיש על עצמי שאני משתדל להיות בימין, אבל הרבה פעמים אני נזרק, אני לא עושה חישוב אם אני יכול לעבור לשמאל, אני פשוט שם לב שפתאום אני נמצא בביקורת, בחיסרון, במחשבה.

כן.

תלמיד: באיזו צורה נכון לגשת למאמר? בתקופת ההכנה אנחנו באמת עובדים בצורה כזאת או שאנחנו רק מקבלים התרשמות מסוימת שאיתה אנחנו צרכים להתקדם?

אתם לא כל כך בתקופת ההכנה. אתם כבר נמצאים בכניסה לרוחניות ממשית, רק צריכים עדיין ללמוד איך אנחנו עובדים עם העקרונות האלה על עצמנו, אבל זו כבר לא הכנה. לכן אל תורידו את עצמכם.

שאלה: במאמר רב"ש כותב כביכול על האדם והבורא, שהבורא מעורר את האדם, מה הוא חושב ומה הוא עושה וכן הלאה, אבל הוא לא כותב על הדבר העיקרי שזו העשירייה, אדם בורא ועשירייה. בלי להחזיק בעשירייה אין לא ימין ולא שמאל, אי אפשר לעשות ביקורת ואי אפשר כלום.

כן.

תלמיד: אני חושב שזו התשובה לשאלה שלך. אנחנו חייבים להפסיק את החשבון של האדם עם עצמו ולהעביר את החשבון לחשבון של עשירייה.

כן.

תלמיד: האדם בתוך העשירייה ושם הפתרון, ואז אפשר להוסיף לזה שמאל.

אם אנחנו רוצים להידבק בבורא, אז אנחנו חייבים קודם להשיג דבקות בינינו, אחרת לא יקרה שום דבר. כל מה שכתוב כאן כתוב על ההשפעה מלמעלה למטה כביכול, וממטה למעלה זה יכול להיות רק במידת עוצמת הקשר בינינו.

שאלה: בדיוק מה שרציתי לשאול על העשירייה, כי באמת כל העבודה שלנו היא בעשירייה. האם כלפי כל מה שרב"ש מסביר במאמר אפשר להתייחס כאילו מדובר על העשירייה?

כן.

תלמיד: אני מבין מה שהוא אומר, שאם אין לך נקודת דבקות, אפילו מינימלית, אפילו איזשהו מגע עם הבורא, אז אין לך כוח. אתה צריך להצטייד קודם כל בכוח, ואז אפשר לפתוח משהו ולעבוד עם משהו ולהעלות תפילה. אם בעשירייה חבר מביא איזשהו רעיון, הוא רוצה להעמיק בקשר, בחיבור, והוא רוצה לעשות בירור יותר עמוק, ויש הרבה ספקות וזה קשה וכביכול מתעוררים כל מיני דברים נגד זה, איך נכון לעבוד? נראה שצריך להצטייד קודם כל בכוח, כי אי אפשר לפתוח בירור אם אין מספיק כוח.

אם סתם בא חבר מהעשירייה ונכנס לעשירייה ורוצה שהם ידונו על איזה מאמר?

תלמיד: לא, למשל דיברנו על כך שאחרי הכנס קיבלנו הרגשה שאנחנו לקראת מדרגה חדשה ואנחנו צריכים להיכנס לבירור יותר עמוק של דברים שלא רצינו לגעת בהם, והחבר מציע לעשות פגישה יותר ממושכת בשלבים עם סדנה ולברר. איך נכון לעשות את זה? להצטייד קודם בכוח, להרים חשיבות עד שנרגיש שיש לנו באמת כוח להיכנס לזה, או פשוט להיכנס, להתבטל וללכת?

אנחנו נראה בדרך מה נחוץ לנו. זה צריך להתברר מתוך ההליכה קדימה ובחיבור.

תלמיד: זאת אומרת קודם כל חיבור.

כן. זה בטוח.

שאלה: רב"ש כותב "במקום שהוא היה צריך לקבל מקו שמאל מקום לתפלה, שרק בגלל זה הוא צריך לעבור לקו שמאל, לכן אם הוא אינו בטוח שיהיה ביכולתו תיכף לתת תפלה על המקום, הוא צריך להישאר בקו ימין, עד שיהא בטוח, שעל ידי זה הוא יקח כח להתפלל,". מה זו ההבחנה הזאת שהוא בטוח שהוא יכול לגשת וישר להעלות תפילה? אני אשאל עוד יותר, איך יכול להיות שהוא מסתכל על השמאל, על איזה בירור בלי להיכנס אליו, והוא כבר יכול לראות מהצד, איך אני לא אסתבך שם, איך לא אפול לשמאל אלא בטוח אכנס בשביל להתפלל?

איך אפשר להעריך את המצב לפני שאתה נכנס בו?

תלמיד: כן, בדיוק.

את זה אנחנו צריכים לדרוש מהניסיון שלנו. זה כמו חתול, לפני שהוא קופץ הוא עושה כל מיני תנועות, ואז בודק את עצמו אם הוא מסוגל לקפוץ ואז קופץ. אז מהי השאלה, איך אנחנו בודקים את עצמנו?

תלמיד: מהי הבדיקה העדינה הזאת עוד מבלי להיכנס ממש למצב?

זה לפי החברים, בהתקשרות עם החברים אתה מתאר לעצמך כוחות, פעולות ומצבים שיהיו לך בביצוע.

תלמיד: אני אחשוב על זה.

אתה יכול לעשות את זה בצורה מאוד מאוד ברורה, ולא שעכשיו תעשה ואולי תצליח. לא, אם אתה מתקשר לחברים, אם אתה דן איתם, אם אתם מתכננים את ההליכה הזאת קדימה, אז אין טעות.

שאלה: אם אני יכול להסתכל על השמאל, אני יכול לראות הרבה דברים שאני לא בסדר בהם, יש הרבה דברים שאני צריך לתקן, אבל אולי בשלב ראשון, אם אנחנו מסתכלים תמיד כלפי החברה, השאלה היא מה אני צריך לתקן כלפי החברים, לא סתם מה שחסר לי כלפי הרוחניות, אלא מה הדבר הכי קטן שאני צריך לתקן כלפי החברים, כלפי החיבור איתם.

בסדר, כן.

שאלה: כתוב "והודו לזכר קדשו". האם אנחנו צריכים להיזכר באיזה חיבור שהיה בינינו, בגדלות הבורא, ועל זה לשבח אותו, האם העבודה שלנו היא לעשות כזאת פעולה בינינו?

חייבים.

שאלה: זאת אומרת, אנחנו לא מחפשים עכשיו טעם חדש בעבודה, אלא מספיק להיזכר במשהו בשביל לעורר?

זה בכל זאת מביא טעם חדש.

שאלה: מה לעשות אם הבורא שולח מצב של שמאל בלי שהאדם יעורר אותו, נגיד האדם נכנס למרה שחורה?

אדם שנמצא בדרך מברך על השמאל כמו על הימין.

תלמיד: אפילו שהוא לא עורר אותו אלא הבורא הכניס אותו לאיזה מצב של עצבות וכל מיני דברים כאלה?

לא, זה מעורר אותו.

תלמיד: כי הוא אומר שהוא מוכרח לברוח מהמערכה אם הוא נכנס לזה?

אדם שהולך במערכה לקראת חיבור מתגבר עם הבורא, מברך על השמאל ועל הימין.

שאלה: השמאל תמיד מגיע מלמעלה, או שיש מצב שבו האדם מעורר את השמאל?

יכול להיות שאנחנו מעוררים את השמאל, אבל זה כבר רציני.

תלמיד: וכל מה שמגיע מלמעלה נועד לעשות עבודה בימין או לעשות עבודה בשמאל?

כל מה שמתעורר מלמעלה, בעצם דורש מאתנו חיבור יתר ואז לברר מה זה.

תלמיד: יוצא שאם מגיע משהו מלמעלה, אנחנו צריכים לעבוד כלפי זה בימין?

כן.

תלמיד: אז מה הצורך ללכת לשמאל, מה נותנת לנו התוספת ללכת לשמאל אם כל האינטראקציה קורית בימין?

בלי כלים של השמאל, אנחנו לא יכולים לגשת לחיבור בימין. לא מסוגלים, על מה, איך?

תלמיד: כלומר אם עובדים נכון בימין, מתעוררים כלים שעל פניהם צריך להוסיף בימין, זה נכון להגיד כך?

עוד לא.

שאלה: במאמר רב"ש מזהיר מהשמאל שלא מביא לתפילה.

כן.

תלמיד: האם הוא אומר משהו על ימין שהוא לא בסדר, או שימין זה תמיד בסדר, האם גם בימין יכולה להיות טעות?

מה זאת אומרת טעות?

תלמיד: כאילו יש שמאל שהוא טוב, שמוביל לתפילה.

לא שהוא בעצמו טוב, אלא התוצאה ממנו.

תלמיד: הוא אומר תהיה רוב הזמן בימין. האם יש ימין שלא מביא לתוצאה טובה? כי הוא אומר שהבורא לא יכול להיות עם בעל גאווה, שהאדם צריך להיות בשפלות.

וגם בימין שלא מאוזן.

תלמיד: שלא מאוזן?

כן, הוא צריך להיות מאוזן עם השמאל. אתה צריך להביא לימין חסרונות, שעל ידם אתה עובד עם הימין ומעלה את עצמך לדרגה הבאה.

תלמיד: למשל, ימין כמו תינוק שנמצא אצל אימא, הוא לא צריך להגיע להודיה, הוא מרגיש שמגיע לו, שחייבים לו.

כן, אבל אנחנו לא מדברים על מצב כזה.

תלמיד: מה זה ימין שמביא להודיה? האם המגע הכי קטן עם הכוח העליון זה דבר שצריך להביא לנו את ההודיה הגדולה שממנה אנחנו יכולים להתחיל לעלות? זה לא מגיע אלינו כי חייבים לנו, אלא צריך לעורר את הנקודה הזו?

כן.

שאלה: אם כתוצאה מהעבודה, מהשקעת מאמצים והתגברות על הפרעות בדרך, אנחנו מקבלים מעט אור ועם הכמות המועטת הזאת אנחנו מרגישים את יחס הבורא ואת הנותן, אז אחר כך נפתחת קשת רחבה יותר של האור?

כן.

שאלה: במאמר כתוב שהאדם צריך לבוא לקו שמאל כדי להתחיל להתפלל. האם אפשר להניח שהאדם מרגיש שהבורא מברך אותו, הוא מודה על כל מה שקורה לו וחושב שהוא נמצא בקו ימין, ומסיבה זו הוא לא מצליח להתפלל?

אין לו עבור מה להתפלל, הוא מרוצה מכל מה שיש.

תלמיד: זו בדיוק השאלה, הוא צריך להתפלל, אבל מבין שהכול מגיע ממנו והוא יודע הכול, ומה יש להתפלל אם הוא יודע הכול?

זה יכול להיות דומם דקדושה.

שאלה: כשאנחנו קוראים מאמר של רב"ש או של מקובל אחר, העובדה שאנחנו לא נזרקים מיד, היא רק בזכות כך שאנחנו נכללים במסך של הרב"ש במקרה הזה.

כן.

תלמיד: הוא מאפשר לנו בכלל להכיל את הפעולה הזאת וללכת אתו יחד בדרך הזאת. אני מרגיש מתוך זה, שחשוב מאוד להחזיק את גדלות הרב לפני שאתה נוגע במה שהוא כותב. אני יכול למצוא את עצמי קורא משהו לפני שיש לי את גדלות הרב שכותב וזה יכול לעשות לי נזק גדול מאוד. אם אני אקרא דברים עמוקים אני אלך למקום לא נכון. יש פה אבחנה עד כמה חשוב להחזיק בגדלות הרב לפני שקוראים את המאמר שהוא כתב.

כן, חובה לגשת כך, אתה צודק, אין מה לומר.

שאלה: עניין המאמר הוא על החשיבות ומטרת הצמצום, בגלל זה אנחנו צריכים לברר את המעבר בין השמאל והימין.

כן.

תלמיד: צריך להיות בירור מהי מטרת הבריאה, ומה הפעולה שלנו בתוך המערכת הזו, שהיא לקבל את כל התענוג על מנת לתת לבורא נחת. זה הבירור בעשירייה על גדלות הבורא, ורק אחרי זה, אנחנו יכולים להיכנס לשמאל, עם הכוונה למצוא משהו כדי לתת תענוג יותר גדול למעלה.

ואחר כך שוב משמאל לימין?

תלמיד: כן, זה כמו שצוללים למים עמוקים, קושרים חבל מסביב לקרסול של החבר ואז הוא צולל ומחזיקים אותו. יש מחשבות של העשירייה על גדלות הבורא וכדי שהחבר יצליח בשם העשירייה הם מחזיקים אותו ומושכים אותו לימין.

כן.

(סוף השיעור)

---

1. "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו" (אבות ב’, ד’)↩

2. "וראיתי אני, שיש יתרון לחכמה מן הסכלות- כיתרון האור מן החשך" (קהלת ב’, י”ג).↩