שיעור הקבלה היומי4 de ago de 2021(בוקר)
שיעור בוקר 04.08.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
עיבור ויניקה – קטעים נבחרים מן המקורות
אנחנו ממשיכים עדיין בתקופת העיבור, מצפים שהבורא שהוא צר צורה בתוך צורה, שאת צורת ההשפעה יעמיד בתוך צורת הקבלה שלנו וכך אנחנו נתקדם הלאה. העיקר כאן הסבלנות, כל הזמן להיות בהכנה לזה שנקבל מהכוח העליון רצון להשפיע. ודאי שהוא הפוך מהרצון לקבל שלנו, לכן המעבר הזה מרצון לקבל לרצון להשפיע הוא המעבר הכי קריטי, לכן נקרא שצורת העיבור היא הכי קשה. היא לא מובנת, היא מורגשת רק לפי התופעה, התוצאה מה שיקרה, וזה הכול עושה הבורא ובו זה תלוי בלבד. האדם רק צריך להשתדל להתאפק ולהיות בסבלנות עד ש"כי יתעבר ה' בי למענכם" מה שנקרא.
אנחנו באמת נמצאים בתקופה הזאת, צריכים להשתדל בכל זאת להרגיש שכל פעם, "כל יום ויום יהיו בעינינו כחדשים". יש לנו לפעמים התעוררות להשפעה, לחיבור, אבל בין כאלו מצבים יש לנו מצבים אחרים שאין לנו שום רצון, שאין לנו שום תשוקה, ואנחנו נמצאים במצב של אי אכפתיות, וכך אנחנו מתקדמים. זו בעצם תקופת הכניסה לעיבור.
לכן נעזור זה לזה, נעבור על הפסוקים, נקרא אולי עוד כמה מאמרים ששייכים לזה, עד שהאור העליון יטפל בנו עד כדי כך שאנחנו נכנס בכל זאת לתחילת הרצון להשפיע. ואז נתחיל להכיר את צורת ההשפעה שהיא מתעוררת בתוך צורת הקבלה שלנו.
קריין: קטע מספר 23.
"עיקר שקשה לנו בעבודה להכנס לעובר, שפירושו, שהרצון לקבל יקבל בתוכו רצון אחר, הנקרא "רצון להשפיע". ובזמן שהאדם זוכה לבחינת עובר, היינו שבתוך הרצון לקבל נכנס רצון להשפיע, זה נקרא ש"הקב"ה צר צורה בתוך צורה".
ויש להבין, מהו הפלאי הזה ש"צר צורה בתוך צורה". ולפי שפירשנו, זהו חידוש גדול, ממש מעשה נסים. היות שזהו נגד הטבע, שרק הקב"ה יכול לשנות את הטבע, ואין זה בידי אדם. וזהו החידוש, שהקב"ה צר צורת השפעה בתוך צורת האם, שהיא צורת קבלה. וזה נקרא "קדושה, מה שה' נותן".
וזהו "אין קדוש כה'", מטעם "כי אין בלתך". כי אין מי בעולם שיכול לשנות את הטבע, ולעשות בתוך הכלי שבא לאדם מצד הטבע, רצון לקבל, שיהיה לו אח"כ טבע אחר, הנקרא "רצון להשפיע"."
(הרב"ש. מאמר 26 "מהו, אין קדוש כה' כי אין בלתך", בעבודה" 1990)
שאלה: הצורה של אֵם, צורת הקבלה, האם זה האגו שלי, זו העשירייה?
זה רצון לקבל שאדם מרגיש.
שאלה: לכל אחד מאיתנו יש נקודה שבלב, אז מה החידוש שהבורא מוסיף לנו בעיבור?
בעיבור הוא מוסיף לנו רצון להשפיע שלא היה קודם. הרצון להשפיע הזה מתעורר ומתחיל לגדול בנו בצורה פסיבית, אנחנו לא יכולים עדין לעשות עימו כלום, אבל הוא נמצא בנו וגדל בעצמו בטיפול מלמעלה, מהבורא. זה "חלק אלוה ממעל" מה שנקרא, תחילת הנשמה. זה נקרא ש"צר צורה בתוך צורה", רצון להשפיע שגדל בתוך רצון לקבל.
וודאי שזה פלא, כי שתי צורות מנוגדות קיימות, ועוד יותר מקיימות, אחד נמצא בתוך השני, הרצון להשפיע הוא גדל בתוך הרצון לקבל. איך יכול להיות דבר כזה? אבל זה יכול להיות מפני שהבורא הוא מבצע את זה, והבורא הוא המקור גם של הרצון לקבל של האדם, "בראתי יצר רע", וגם של הרצון להשפיע שבאדם, "בראתי לו תורת תבלין" מה שנקרא.
תלמיד: הוא מרחיב את הנקודה שבלב, הוא מוסיף לה?
נגיד שכן. כל מיני הוספות הן רק יבלבלו.
שאלה: האם מאותו הרגע שהוא "צר צורה בתוך צורה", החשבון הוא שההשפעה תמיד תהיה יותר גדולה מקבלה בכל פעולה שאנחנו עושים?
בהתאם למה שהבורא עושה כך אנחנו חושבים שצריך להיות. שיהיה יותר רצון להשפיע, שהרצון לקבל גם יעבוד לטובת הרצון להשפיע, ואז אנחנו כבר עושים לפי הרצון שמתעורר. תמיד אנחנו פועלים לפי הרצון שמתעורר. לכן כל הפעולות שלנו צריכות להיות בהתאם למה שאנחנו מצפים שיקרה, שיהיה יותר רצון לקבל, שיהיה יותר רצון להשפיע, כמה שאפשר, ואנחנו בכל מיני צורות חיצוניות, פעולות בתוך עשירייה, פעולות בהפצה, בעיקר זה בשיעורים, רוצים בזה לקבוע את צורת היחס שלנו להתקדמות שלנו לקראת עיבור.
ולשים לב, שישנן כמה שעות ביום שאנחנו נמצאים במצב של רצון להשפיע, אני רוצה רצון להשפיע, רוצה להיות שייך לזה, להיות קשור לזה, לפעול בזה, מצד אחד. מצד שני יש אחר כך איזה יום יומיים כאלו שאני נמצא ברצון לקבל, ואני לא רוצה כלום ולא אכפת לי כל העיבור ורצון להשפיע ושום דבר, ואני חי ככה, "זורם" מה שנקרא. אחר כך שוב באה לי איזו התעוררות לרוחניות, רצון להשפיע לקבוצה, לחיבור בין החברים, וככה לכמה שעות. ואחר כך שוב ליום יומיים אני מתנתק מזה ולא חשוב לי, אומנם אני זוכר אבל לא מרגיש לזה שום נטייה. ואז יוצא שכך אנחנו לומדים מה זה נקרא להיות בלי רצון ועם רצון, בתוך רצון לקבל עם רצון ובלי רצון, ובתוך רצון להשפיע עם רצון ובלי רצון. על ידי כל המעברים האלו, על ידי כל השינויים האלה הבורא מלמד אותנו מה יכול להיות, שאנחנו נלמד מצבים שונים וכך נתקדם לגילוי יותר גדול, אמיתי.
שאלה: אם אני מבין אותך נכון, במצב הנוכחי שלנו לפני עיבור בכל מצב שמתגלה אני תמיד עושה חשבון איך אני מרוויח יותר, זה קורה לי באופן אוטומטי, ואחרי העיבור אני באופן אוטומטי אחשוב איך אני משפיע יותר לזולת?
אחרי העיבור נדבר. אני לא אוהב שאתם שואלים על דברים שעדיין לא נמצאים בהם. על איך להיכנס אני אשמח לשמוע, אבל אחרי העיבור אלה חיים אחרים, עולם אחר.
שאלה: איך לתאר נכון את מה שרב"ש כותב פה "לבחינת עובר, היינו שבתוך הרצון לקבל נכנס רצון להשפיע,"? מה התיאור שצריך להיות פה? כי אנחנו יודעים שהעבודה הזאת היא בתוך הקבוצה, בעשירייה, מה זה אומרת שבתוך הרצון לקבל? רצון לקבל של מי, שלי, של העליון? אחר כך הוא כותב שהרצון לקבל זה בכלל צורת האם, שזה בכלל מבלבל, "הקב"ה צר צורת השפעה בתוך צורת האם, שהיא צורת קבלה."
כן.
תלמיד: התמונה כאן לא ברורה, מי הרצון לקבל, איפה הרצון להשפיע נוצר, מי זה מי פה בכל התמונה שהוא מצייר?
מלכתחילה אני נמצא ברצון לקבל שלי וברצון לקבל שלי אני מצייר לעצמי ציור של העולם. וכל מה שיש, דומם, צומח, חי, מדבר, כל באי העולם, מרכיבי העולם כולם נמצאים בתוך הרצון לקבל שלי ושם אני מרגיש אותם, ודאי שכולל החברים וכולל הבורא, כולל כולם. ואחר כך באה צורת ההשפעה, לפעמים היא מגיעה, לפעמים לא, כך נוגעת בי, או יותר נכנסת, או פחות, וכך לפרקים, לסירוגין. ואני מתרגל לזה שלפעמים אני רוצה להשפיע וקרוב לזה, ולפעמים אני לא חושב על זה בכלל.
ואני מסתכל על עצמי מהצד באיזה רצון עכשיו אני נמצא, בנטייה לרצון להשפיע או בתוך הרצון לקבל. הבורא כך מלמד אותנו איפה אנחנו נמצאים ושהכול נמצא בידיים שלו, ושאנחנו נתרחק מהדעות שלנו שאנחנו יכולים לעשות משהו. אלא הוא מרגיל אותנו לזה שהוא פועל, הוא שולט והוא עושה את הכול ו"אין עוד מלבדו", וממש שולט במצבים שלנו, "חיים ומוות בידי ה'". זה מה שאנחנו לומדים.
ואז הוא גם מלמד אותנו איך נכון להתייחס לחיים של העולם הזה ולחיים הרוחניים של השפעה, שמה שמקבלים מקבלים, ומה שאפשר לעשות אנחנו עושים, אבל ודאי שאחרי כל המעשים שלנו הכול תלוי בבורא בלבד. כשאנחנו רואים מכל מה שקורה לנו בהתקדמות יותר ויותר רצינית לרוחניות שאנחנו כולנו נמצאים בידי העליון, אנחנו בזה מייצבים את עצמנו נכון לפעולות שלו, ואז יודעים איך לבקש ממנו, איך לייצב את עצמנו נכון כדי שהוא ישפיע.
העיקר זה הביטול, כי אנחנו הולכים לקראת העיבור, עיבור זה שמבטל את עצמו מכל וכל. אנחנו עוד לא יודעים מה זה לבטל את עצמנו, אנחנו מבינים שיש כוח עליון והוא שולט עלינו כנראה. אבל עיבור זה קודם כל שאנחנו מבטלים את עצמנו במה שיש לנו כאן, מה שנקרא בעולם הזה, שאת כל זה הבורא עושה, ואחר כך הבורא מביא לנו כוח אחר, יותר גדול, ויותר גדול בצורת העיבור, זה נקרא שהרצון לקבל נעשה יותר גדול ואנחנו צריכים להשתדל לבטל אותו כדי שהבורא ישלוט בעל מנת להשפיע.
ואז הצורה הזאת שהרצון להשפיע ישלוט על הרצון לקבל נקראת שהעוּבר מתחיל לגדול ברחם אימו וכך אנחנו גדלים. רחם אימו זו תכונת הבינה, רצון להשפיע, אנחנו הרצון לקבל, וגדלים כך בתוך העליון, הרצון להשפיע, ואז אנחנו נדבר, מהם שלבי ההתפתחות של העוּבר.
העיקר בשבילנו עכשיו זה להיכנס לעיבור, זאת אומרת להצטייד בסבלנות לכל השינויים שהבורא מעביר עלינו, שפעם אני רוצה לקבל, ופעם אני מוכן להשפיע, מכאן ומכאן אני צריך להבין שזו שליטת הבורא ואני מבוטל כלפי שניהם.
שאלה: איך אנחנו מכניסים את הרצון להשפיע בתוך הרצון לקבל שלנו, איך אנחנו מגיעים להרגשה הזאת?
אנחנו מגיעים להרגשה הזאת בצורה שאנחנו לא מכניסים שום דבר, אלא משתדלים להיות מבוטלים ושהבורא יעשה את העבודה הזאת, ממש כך. כאן זו תקופה שאנחנו צריכים ללמוד מה זה ביטול, שאני מבטל את עצמי, את הרצון לקבל שלי, את האגו שלי, את המטרות שלי ורוצה שתהיה לי רק מטרה אחת להיות מבוטל כלפי הבורא, זהו. לא לעשות שום פעולה, דווקא ההיפך, לא לרצות שום דבר חוץ מזה שאני נמצא בצורה פסיבית בכוח העליון.
שאלה: מאיזו נקודה כאשר הבורא "צר צורה בתוך צורה" מתחיל עובר?
ברגע שהרצון להשפיע מגיע ומתלבש בצורה קבועה בתוך הרצון לקבל אז נקרא שמתחילה תקופת העיבור.
שאלה: בשלב ההתחלתי אנחנו צריכים במשך היום כל הזמן לברוח לכיוון הזה של הביטול ולהתמקד בכך שאנחנו לא נמצאים בזה, ושוב פעם לחזור לזה. עד מתי זה ימשיך, עד שפתאום נגלה שאנחנו כבר נמצאים שם בקביעות, או תמיד נצטרך בכוח להחזיר את עצמנו למצב הזה, להיזכר בו?
אנחנו צריכים רק לתת לבורא אפשרות לעבוד עלינו, שאני לא קובע שאני נמצא עכשיו ברצון לקבל ואחר כך אני נמצא ברצון להשפיע. אני לא רוצה לקבוע שום דבר, אני נותן לבורא אפשרות לפעול ולבנות בי את צורת הקבלה, את צורת ההשפעה, לא חשוב לי מה, העיקר שאני מתבטל כלפיו. ולא שאני לפי ההחלטה שלי עובר מצורה אחת לצורה השנייה, אין דבר כזה בעיבור, בעיבור אני לא קיים ואני לא קובע שום דבר, רק נותן לבורא לפעול ולשלוט.
תלמיד: אבל צריך להיות קיבוע מינימאלי, לא? יש הבדל אם אני חושב על העבודה שלי או על העשירייה שלי במהלך היום?
אתה צריך לחשוב רק על דבר אחד, איך אתה יכול להיות מבוטל כלפי הכוח העליון, וודאי שאתה רוצה או אתה צריך להשתדל לרצות לקבוע את הצורה הזאת דרך העשירייה, שאז בטוח שאתה מתבטל כלפי העליון. כי אין לך צורה אמיתית, ריאלית שאתה יכול לבדוק שאתה מבוטל כלפי הבורא או לא, אלא יש לך עשירייה, זה נקרא רחם, שכלפיה אתה כך קובע.
שאלה: האם המעבר בין צורה של הרצון לקבל לבין צורה של הרצון להשפיע יוצר נתקים בתוך האדם או בתוך העשירייה, גם איזה כפל אישיות?
אני שמח מאוד שהיום אנחנו מתחילים לגלות עד כמה לא מבינים מהי צורת העובר, איפה אנחנו נמצאים ומה עלינו לעשות. זה שלב חשוב, חדש, שאנחנו מגלים שהעיבור זו לא צורה כל כך פשוטה, שמבטלים את עצמנו והבורא עושה את הכול, אלא איך אנחנו מבטלים, על ידי מה, כלפי מה וכן הלאה.
תלמיד: האם בתוך האדם יכול להיווצר איזה נתק, איזה כפל בין הרצון להשפיע לרצון לקבל, אם יש נתקים גדולים גם במה שקשור לדרך ולעשירייה?
רצון לקבל גשמי יש לנו מלכתחילה, זה נקרא שהבורא ברא יצר הרע. ובאמת בצורה הגשמית יצר הרע שזה הרצון לקבל הוא לא נקבע כרע, הוא לא נקבע כקליפה, הוא רצון לקבל, שכל אחד בעולם הזה רוצה להתקיים, להנות ממשהו, כי בלי זה אין חיים.
רצון להשפיע בכלל לא נמצא בעולם שלנו, ואותו אנחנו צריכים לגלות, איך הבורא בונה בנו רצון להשפיע. וזה מעניין, בתוך הרצון לקבל שלנו לאט לאט אנחנו מתחילים להרגיש שיש איזו התעוררות להשפעה, לאהבה, להרגשת הזולת, ליכולת להתקרב לעשירייה וכן הלאה. וזה משהו חדש ולא כמו שיש לאדם לפי הטבע שלו.
יש אנשים כאלה שאוהבים חברה, אוהבים להיות עם החברים, קל להם, טוב להם כך, דווקא האנשים האלה לא כל כך מגיעים לחכמת הקבלה. לחכמת הקבלה מגיעים יותר אנשים אינדיווידואליסטים, שאין להם כל כך לב לחיבור הגשמי, וזה מה שאנחנו רואים וזה נכון.
ולכן אנחנו צריכים רק לתת לבורא תנאים שנדרשים מאיתנו כדי שנתחיל להרגיש איך כמו שכתוב הוא "צר צורה בתוך צורה". זאת אומרת אנחנו צריכים להשתדל לתת תנאים כדי שתתחיל להתגלות בנו צורת ההשפעה. אף אחד לא יודע מה זה, זה דבר חדש שלא קרה, ולא היה לאף אחד אפילו ברגשות הכי נעלים שבכל אחד ואחד, אלא הסבלנות והצפייה לזה יחד עם העבודה בקבוצה, מה שהמקובלים כותבים, זה מה שנותן לנו את התוצאות. לא חכמה ולא כמה שאתם יודעים יותר, אלא סך הכול היחס הנכון לצורת העיבור.
שאלה: מה שאני מבין ממה שאתה אומר זה שהמצב הזה של הביטול, של העיבור, זה איזו כניעה ללא תנאי, עם הביטחון שהבורא יעשה את הצורה הזאת.
כן.
תלמיד: השאלה שלי, האם אנחנו נשארים בחיסרון בזמן הזה שאנחנו לחלוטין נכנעים?
אני לא כל כך מבין מה שאתה אומר. ודאי שאנחנו נמצאים, בחסרון לרצון להשפיע. לפעמים החיסרון הזה נעלם, ושוב מגיע, ושוב נעלם, וכך אנחנו נמצאים לסירוגין בכל מיני מצבים כאלו, עד שמקבלים רצון להשפיע והוא מתפתח בנו מצורה לצורה, ממדרגה למדרגה.
תלמיד: אז אפילו אם אנחנו מבוטלים לגמרי, אנחנו בכל זאת משתוקקים לחלב של הבורא?
קשה לי לענות לך. כי מה זה מבוטלים לגמרי? אם אנחנו מבוטלים לגמרי, מה אנחנו מרגישים? מתוך ההרגשה הזאת אתה יכול לענות לעצמך. אני לא יודע מה זה נקרא מבוטלים לגמרי. אם אני מבוטל לגמרי, אז אני כבר נכנס לעיבור, ואז אני מתחיל לראות את המצב שלי, לבקר אותו, לבדוק אותו וכך להתקדם.
שאלה: אנחנו התאספנו עם החברים בעשירייה, מה זה אומר שאנחנו מבטלים את עצמנו כרגע לגמרי?
אתם רוצים לא לטפל ברצונות לקבל שלכם, כמו שבדרך כלל מטפלים בכל מיני קבוצות לא שלנו, אלא אתם רוצים להגיע למצב שאתם נותנים דוגמה, כל קבוצה לקבוצה אחרת או כל חבר בעשירייה לחברים שלו, עד כמה הוא מצפה רק לדבר אחד, שהבורא יטפל בו בזה שייתן לו את צורת ההשפעה. שום דבר חוץ מזה, רק השפעה.
תלמיד: כלומר אנחנו לא חושבים על שום דבר אחר מלבד לבקש עבור החברים, זה הביטול?
זה מאוד חשוב. אבל העיקר שאתה מרגיש שאתה מוכן לקבל מהבורא כל מה שיהיה, לא חשוב מה, לא חשוב איך הוא משפיע עליך, אתה מוכן לקבל את זה בלב ונפש פתוח בשמחה.
תלמיד: הבורא משפיע עלי במיליוני שיטות ואופנים דרך החיים שלי, אבל איך זה קשור לחיבור שלי לחברים בעשירייה?
אתה מקבל מהקבוצה, מהחברים שלך בעשירייה, חיזוק ודוגמה.
תלמיד: ואיך מתוך זה אנחנו מגיעים לביטול משותף במצב העיבור?
"איש את רעהו יעזורו".
תלמיד: ובעזרה הזאת זה באמת המצב של העיבור?
"קנאה תאווה וכבוד מוציאים אדם מן העולם". שאתם מתחילים לראות עד כמה חיזוק בין החברים, חיבור ותמיכה עוזרים, וכל אחד מתפלל עבור כולם.
שאלה: לפני זה למדנו שהרחם זה העשירייה שלי, בפסוק הזה כבר קראנו שהרחם הוא האגו שלי, האגואיזם שלי. אולי מכאן נובע איזשהו בלבול.
אני לא רוצה להיכנס לזה, ולא ממליץ לך. אתה רוצה לכל דבר להגיע כמו מדען, אני מבין אותך, אבל אתה צריך קודם להרגיש את הדברים, ואחר כך כבר בשכל החדש שיהיה לך, בהרגשה חדשה שתהיה לך, אתה תחקור את המצבים. בינתיים רק להתבטל, פשוט כאילו שאתה נמצא באופן ספייס (open space), בחלל, משהו בין הכוכבים. שאין מעלה, מטה, ימינה, שמאלה, שום דבר, אתה פשוט רוצה להיות שייך לעליון, שהעליון יתלבש בך ויקבע לך את כל המחשבות ואת כל הרצונות.
תלמיד :והעליון במצב כזה זו העשירייה?
העשירייה זה אותו מקום שבו אני מייצב את עצמי נכון לרוחניות, ומקבל מלמעלה, מהבורא, כל מיני הבחנות איך לייצב את עצמי כלפי העשירייה. ואז בזה, אני ארגיש שאני כבר מתמצה ברוחניות.
שאלה: איך בפועל קורה הביטול ומהם השלבים כדי להגיע לביטול הנכון?
זה מה שאנחנו לומדים. הביטול הנכון זה שאני כל הזמן בצורה הדרגתית מיום ליום מבטל את עצמי כלפי הכוח העליון דרך העשירייה. כשאני משתדל לעשות כל מה שרב"ש כותב על העבודה בעשירייה, וכל הזמן אני מתכוון שזה יעזור לי להיות פסיבי כלפי הבורא. זאת אומרת, לא חשוב באיזו צורה אני נמצא, לא חשוב מה יש לי, אני כלפיו רוצה להיות מוכן לכל דבר, סטנד ביי. ואז אני רוצה רק דבר אחד, שהבורא יטפל בי. כך להיות, לשייך את עצמי אליו ולצפות שהוא יתחיל לטפל בי.
שאלה: זאת אומרת כשאני מתחיל להרגיש איזה כוח זר שעובד בתוכי, ואני בטוח שזה לא אני שעובד.
כן.
שאלה: אנחנו צוות גדול של חברים שמכינים את החומרים ללימוד, ונראה שאנחנו צריכים כאילו ללמוד את נושא הביטול. דיברנו הרבה על ביטול, כל השבוע אנחנו מדברים על זה, האם באמת כדאי לקחת פשוט את נושא הביטול ולהיכנס בו ולהתעסק בו או להמשיך בעבודה על העיבור כמו שאנחנו עושים כרגע?
לא. עיבור זה עוד מוקדם. ביטול יותר חשוב. עיבור זה כשאנחנו מתחילים בפועל לקבל צורות ההשפעה ומגיעים לתשעה ירחי לידה. זה עוד מוקדם. אנחנו עוד לא מרגישים איך אנחנו מבטלים את עצמנו, איך אנחנו מתחילים להרגיש שבתוכנו צומחת תכונת העיבור, תכונת הביטול, תכונת המסירות שלנו לכוח העליון שיעשה מה שצריך עלי.
לזה בעצם אני רוצה להגיע, שאני מבטל את עצמי לגמרי. מה זה נקרא להיות ברחם של העליון? שהעליון יכול לעשות כל מה שהוא רוצה מההתחלה ועד הסוף, "מלך ממית ומחיה, ומצמיח ישועה", כך, את הכול. ואני מוכן לכל דבר. זה נקרא להיות עובר. זה הצמצום הגדול ביותר שלא היה לנו עד כה. לכן להיכנס לתקופת העיבור למדורים, לחודשים מה שנקרא וכן הלאה, זה עוד מוקדם לנו. אנחנו עוד לא הרגשנו מה זה נקרא לבטל את עצמנו, וזו הנקודה הכי חשובה כמו שכבר קראנו לא פעם, שזו בעצם נקודת הכניסה לרוחניות. שאני לגמרי מבטל את עצמי עם כל ההפרעות, עם כל הדברים שנמצאים סביבי. אני מבטל את עצמי כלפי העליון ומוסר את עצמי לעליון למעלה מכל ההפרעות האלו, כי העיקר בשבילי זה להיות מבוטל כלפי העליון.
שאלה: איך להצטייד בסבלנות, להיות דרוך מיום ליום בצפייה לעיבור, ממש לעבוד בטורים גבוהים כל רגע?
לפעמים זה לוקח כמה שנים, ואם אדם בכל זאת ממשיך אז הוא מצליח, הוא מגיע לזה. ואין ברירה אלא מה יש לך עוד לעשות בחיים האלו בעולם הזה חוץ מלהגיע לביטול כלפי הכוח העליון? כי אחרי הביטול שהשגת, כל יתר הדרגות הן בעצם אופני צורת הביטול. כי יש אתה ויש הכוח עליון, ואתה כל הזמן צריך לבטל את הרצון לקבל שלך כלפי רצון להשפיע שלו, ואז צורת ההשפעה שלו תשלוט על הרצון לקבל שלך, זה נקרא "צר צורה בתוך צורה", שגם עיבור, גם יניקה, גם מוחין בכל המדרגות שיהיו עד גמר התיקון זה בעצם אותו עובר, זו בעצם אותה נקודת הביטול, רק שהיא יותר ויותר מרחיבה את עצמה. אין כאן יותר חוץ מזה.
תלמיד: אני שואל על זמן ההכנה, על הזמן הזה. ברור שאחר כך כבר יש שלבים מוגדרים, אבל עכשיו בזמן ההכנה שלנו איך כל הזמן להיות על טורים גבוהים, כל הזמן להיות בנקודה הזאת של העיבור? לא לברוח.
אני צריך כל הזמן להזכיר לעצמי על ידי הסביבה, על ידי הלימוד שלי, על ידי כל מה שאני נמצא שאני מצפה לזה שכוח השפעה יתלבש בי וישלוט בי. ואני בעצמי פסיבי, אני רוצה שהוא ישלוט. שהוא יבטל את כוח הקבלה שלי, אבל העיקר אני חושב על כוח ההשפעה שהוא יתלבש וישלוט.
שאלה: אתמול דיברת על כוח שמגיע אלינו, שהבורא מטמין בתוכנו, שגורם לנו שיצאו הרצונות שאנחנו לא רוצים שיצאו החוצה. כלומר, הוא גורם לנו לחשוב מה יותר חשוב עבורנו והוא גורם לכך שהרצון להשפיע יהיה יותר חשוב. איך אנחנו יכולים למשוך את הכוחות האלה עלינו כך שאנחנו נוכל לעזוב, לנטוש לחלוטין רצונות שאנחנו לא רוצים להשתמש בהם?
אני מדבר על המעשה, איך שזה יקרה בחיים. קודם כל אנחנו מגיעים למצב שאנחנו לא רוצים רצון להשפיע, אלא כאילו מגיעים למצב שמה שמקבלים, מקבלים מלמעלה. רצון להשפיע, רצון לקבל, לא חשוב אילו רצונות, לא חשוב אילו מחשבות, אנחנו מגיעים להרגשה כזאת שמה שיש בי זה מגיע מלמעלה זה לא אני, והבורא יכול להביא אותי לכל מיני מצבים כאלו שבהם אני ממש לא שולט. יתלבש בי עכשיו רצון לקבל, אני אהיה המקבל. יתלבש בי רצון להשפיע, אני אהיה משפיע. כל דבר שיש בי מגיע מלמעלה ואני בזה לא קובע שום דבר. כך אני מגלה.
אחר כך השאלה, במה אני יכול לקבוע משהו, איזו השתתפות? התקדמות ודאי שאני לא קובע, אבל לפחות השתתפות במה שאני מעורר את הבורא, נותן לו תנאים יותר קלים כאילו, מתאימים שיתלבש בי, שיקבע בי כל מיני מצבים חדשים. איך אני עושה את זה? אז אני מתחיל כבר לחשוב על העשירייה, על הקבוצה, והצפייה שלי, שאני מצפה לזה שהבורא יתלבש וייתן לי רצונות חדשים, תכונות חדשות, תכונות של השפעה. לפעמים אני מגלה שכן, אני מקבל דבר כזה מלמעלה, ולפעמים לא, ויכול להיות פעם ביום רצון כזה ופעם ביום רצון אחר וכן הלאה. עד שזה נעשה יותר קל, שכמה שעות ביום יש לי רצון להשפיע ואז אני כאילו מרחף באוויר, שאני רוצה להיות בהשפעה ובמצב רוח טוב וכן הלאה, ופעם רצון לקבל שאני יותר נכנע, נמצא בירידה, כל מיני מצבים כאלו. אנחנו צריכים לעבור אותם וללמוד מהם איך אנחנו מקבלים אותם.
שאלה: מה זה אומר להיות מעורב ברצון של החברים? איך אני יכול להשתתף ברצון של החברים ולקחת בזה חלק פעיל?
אנחנו לומדים את זה אחד מהשני. משתדלים להיות תלויים זה בזה, רוצים או לא רוצים אנחנו בכל זאת נכללים זה מזה, כי מלכתחילה הבורא צירף אותנו אחד לשני, אומנם נדמה לנו שאנחנו עשינו את זה בעצמנו, אבל אין מקרה, וכך אנחנו צריכים להשתדל לתת דוגמאות אחד לשני. דוגמה היא מאוד חשובה, כי דוגמה שייכת לקנאה, וקנאה זה האמצעי הכי חזק להתקדמות.
שאלה: מה הם הסימנים לזה שאנחנו נמצאים בעיבור ואיך אנחנו יודעים שאנחנו נמצאים בעיבור?
שאתה מוכן להשפעת העליון ואין לך ספק שאתה רק מכוון להשפעתו אליך, זה העיבור. שאתה בזה רוצה לבטל את כל הביקורת שלך. לעובר ברחם אימו יש צינור ודרך הצינור הוא מקבל הזנה, מילויים. אז מגיע אליו מה שמגיע, דם מגיע אליו מהאמא, לא ישירות ממנה, יש שם עוד מנגנון שדרכו עובר הדם של האמא ואחר כך נכנס לעובר, וזה מה שהוא מקבל. אין לו שום אפשרות לבקר, לדעת, אין בדרך של קבלת המילוי הזה לא שכל, לא רגש, לא כלום, הוא פשוט מבוטל. מה שנותן העליון, העובר מקבל ולא מברך, ולא אומר "כן רוצה, לא רוצה, תודה רבה, אני רוצה משהו אחר". אין שכל, אין רגש, אין כלום, פשוט מקבל וזהו. אתם מבינים מה זה עיבור? תתארו לעצמכם עד כמה ברוחניות אנחנו צריכים להיות כאלו, שמה שנותן העליון אנחנו צריכים לקבל.
אבל יש לנו את האגו שלנו, הרצון לקבל שלנו, שאנחנו רוצים או לא רוצים, אנחנו צריכים לקבל את העולם הזה, רק בצורת העיבור. איך יכול להיות? כך, שכל זה העליון, כל מה שאני מרגיש בכל החושים שלי זה העליון, ואני צריך לקבל את זה, להצדיק את זה, ולברך את זה, כך שפשוט אין חוץ מהבורא, רק העליון, הוא הקובע, ולראות במקום כל העולם הזה רק את הכוח העליון. זה נקרא שאני נכנס לעיבור. אחר כך האגו שלי מתפתח יותר ויותר, יש מה שנקרא תשעה ירחי לידה, תשעה חודשים של התפתחות ממלכות עד כתר, ואין לי ברירה, אני צריך על פני הרצון לקבל שגדל, כל הזמן לבטל את עצמי יותר ויותר ולקבל באותה צורה, ללא שום ביקורת. זה כביכול ללא שום ביקורת, בעצם עם ביקורת, הביקורת הזאת היא מה שמהווה את גדילת העובר, שיש לו רגש, יש לו שכל, יש לו מה שנקרא בשר, והוא מבטל את הכול כדי לקבל מהעליון דרך הצינור את אותו דם, לקבל יותר ויותר.
אתם מבינים שכל תשעה ירחי הלידה, שאנחנו נכנסים ללידה רוחנית, זה רק ביטול, ביטול כלפי כל העולם, כי כל העולם זה הבורא, והוא נמצא, וכלפיו אנחנו מתבטלים, מבטלים את עצמנו. וכאן, בלי עזרת הסביבה אי אפשר להצליח. אחר כך כבר יש לנו עוד דברים לדבר עליהם.
אבל כל זה לא נורא, זה לא כל כך קשה, וזו הרפתקה גדולה שיש לנו בעולם הזה. אין לנו במציאות שלנו בעולם הזה יותר מה לעשות חוץ מלבטל את עצמנו כלפי העליון, שהעליון יגדל אותנו. ואנחנו נצא ממסגרת בהמה ונכנס למסגרת האדם, ובמסגרת האדם אנחנו קובעים, העליון נותן הזדמנות ואנחנו מבטלים את עצמנו כלפיו וכך גדלים.
שאלה: במצב הזה שמתחלפים הרצון לקבל לרצון להשפיע, ויש פה עבודה הדדית עם החברים, לפעמים יש לנו דעות שונות, האם לבטל את עצמי לפניהם? איך לא לבקר אותם כל הזמן?
בדרך כלל כל אחד בעשירייה משתדל לבטל את עצמו כלפי המטרה, זה בעצם העיבור. אין לנו יותר מה לעשות, כמה שכל אחד יבטל את עצמו, הוא יהיה יותר קרוב לעיבור. ויש לנו כל מיני צורות שונות איך מבטלים, לא מבטלים, ודאי שכאן יש לנו חיכוכים למיניהם, שאנחנו לא מסתדרים אולי. אנחנו צריכים להבין שכל זה כדי שאנחנו נתגבר מהר על כל חוסר השוויון הזה, ונגיע לביטול הכללי בינינו וכך ניכנס לעובר הכללי של העשירייה.
שאלה: כדי להגיע לעיבור צריך מאמץ וסבלנות. מה כאן הסבלנות עבור המקובל?
שהוא מכניע את הראש, כמו רבי עקיבא בים הסוער, ומה שלא יהיה הוא לא רוצה כלום חוץ מזה שמכניע את הראש, ומה שיהיה יהיה.
שאלה: לא ברורה הנקודה הזאת, אם אני מבטל את עצמי אז מאיפה אני מתפלל עבור החברים? מה זה המקום הזה?
אתה מתפלל עבור החברים כי בזה אתה דואג לרחם שלך, לאן אתה נכנס. בפועל אנחנו צריכים להגיע למצב להיות כאדם אחד, זה לא שאנחנו עושים איזה תרגיל בין החברים ואחר כך אנחנו עוזבים אותם ועפים בין העננים, לא. אנחנו צריכים להגיע בהרגשה שלנו למצב שכל הגבולות בינינו מבוטלים, ולזה אנחנו צריכים להשתדל להגיע.
אנחנו בפועל צריכים להגיע למצב להיות בהרגשה שלנו שהעולם הזה הוא נעלם, זה גם כך נקרא "העולם המדומה". שאנחנו מתחילים דרכו בצורה שקופה לראות את עצמנו שנמצאים ברצון אחד. לרצון הזה האחד אנחנו צריכים להגיע, זו בעצם המטרה.
תלמיד: האם את הרחם אני גם בונה בתפילות שלי?
כן.
שאלה: גילוי השכינה בעשירייה זה עיבור, עובר, או לידה? ומהי העבודה הנכונה במצב הזה?
"שכינה" זה הקשר בינינו לרצון אחד, או הרבה רצונות לכוונה אחת יותר נכון, וכך אנחנו מתקדמים. אז הבורא מתגלה ככול שאנחנו יכולים להיות בכוונה אחת, לא הרצונות שלנו מתבטלים ומגיעים לרצון אחד, אלא כל הרצונות מתחברים לכוונה אחת. זה נקרא שאנחנו בונים את הרשת, שקושרים רצונות שונים לכוונה אחת, להשפיע נחת רוח לבורא.
שאלה: שמעתי לא פעם שאתה אומר שמהבורא מגיעות רק מכות. אז למה הכוונה שאני צריך להיות מוכן בלב פתוח ובשמחה לקבל כל מה שבא מהבורא?
אם אני אהיה בשמחה לקבל מהבורא מה שלא יהיה אז אני לא ארגיש מכות, אני ארגיש רק שינויים לטובה.
שאלה: יש גם ביטול בקנאה?
מה זאת אומרת ביטול בקנאה, שאני מבטל את הקנאה?
תלמיד: לא, במה שאנחנו מקנאים בחברים.
למה זה לא טוב? אני לא רוצה לבטל את זה.
תלמיד: לא, הכוונה שאני צריך להתבטל להרגשת הקנאה, מה שאני מרגיש, אני לא בוחר במה אני מקנא.
לבטל את עצמי כלפי הקנאה? מה זה נקרא שאני מסכים עם הקנאה? ודאי שאני מסכים כי זה מקדם אותי, זה יותר טוב מזה שאני שוכב כמו בול עץ ולא יכול לזוז כי אין לי שום רצון, שום כוונה, שום אש פנימית. קנאה זאת אש פנימית שהיא דווקא מעוררת אותנו, וכל הזמן אני צריך לראות האם יש לי. זה לא חשוב בין מי אני נמצא, אצל אותו רבי יוסי בן קיסמא שהיה בין התלמידים אתם חושבים שלא היתה בו קנאה? ועוד איך שהיה מקנא בהם.
שאלה: איך אנחנו יכולים להיכנס למצב העיבור בעשירייה עם תחושה של דחיפות, של נחיצות, למרות שיש לנו תכונות שונות. איך ניתן לעזור לחברים במובן הזה?
דוגמה, זה מה שאנחנו צריכים מהחברים. אפילו שאין לי שום רצון, שום כוח, אני חייב לא לשכוח שאני חייב לתת להם דוגמה. זאת חובה, זו ההתחייבות שלנו, זאת הסכמה הדדית שנקראת "ערבות", שכל אחד אחראי על אחרים. ואפילו שאין לי לעצמי שום רצון ואני נמצא בצורה כזאת באדישות, אני חייב לשחק כלפיהם שאני מלא מרץ, תקווה ואש, כדי להשיג את מטרת ההתפתחות שלנו. אני חייב לשחק, זאת החובה שלי, זאת בעצם ההתחייבות שלנו בזה שנכנסים לעשירייה.
שאלה: מצד אחד למדנו היום שצריכים לראות איך הבורא מעביר אותנו מצבים, לפעמים למעלה, לפעמים למטה, לפעמים באדישות, לפעמים יותר ביכולת להשפיע. מצד שני אמרת שצריכים כל הזמן להיות דוגמה. אז איך לשלב את המצב שאתה מבוטל כלפי מה שהבורא עושה לך מצד אחד, ומצד שני אתה פרואקטיבי כלפי העשירייה?
אתה התחייבת כלפי החברים שאתה תשקיע בחיבור בקבוצה ובתמיכה הדדית, אז איך יכול להיות שלא תעשה את זה? וזה לא תלוי במצב הרוח שלך וברצון שלך, אתה חייב לבצע את זה בצורה קבועה. אתה ראית איך אישה קמה, ואומנם היא חולה ועייפה אבל התינוק נגיד צועק, דורש, אז היא קמה ומטפלת בו למרות שהיא מרגישה הרוסה לגמרי.
תלמיד: כן, אבל בו זמנית למדנו היום חידוש, שאנחנו צריכים להיות עדינים כלפי מה שהבורא עושה בתוכנו.
זה מה שהבורא עושה בתוכך, שאתה נותן לו בזה אפשרות לעשות בך מה שהוא רוצה, אבל אתה כלפי החברה חייב לתת דוגמאות ולשחק כאילו שאתה נמצא ברום המעלות, ואתה נמצא ממש בחיבור עם הבורא ובגילוי שלו. איך אחד מפריע לשני אני לא מבין. אני נותן לך דוגמה עם אימא שהיא חולה ועייפה אבל היא קמה מפני שהתינוק דורש. הקבוצה שלנו, החיבור שלנו בתוך הקבוצה זה עדיין אפילו לא עובר והוא דורש טיפול. ולכן אפילו שאנחנו לא רוצים, לא מסוגלים, אבל איזה פעולות חיצוניות אנחנו וודאי שחייבים לבצע.
שאלה: אם לא מבינים בדיוק מהו הביטול, מה צריך לעשות היום בעשירייה כדי להתקרב להבנת התהליך הזה?
קודם כל אני נמצא בפנים בציפייה גדולה שהבורא יטפל בי. אני כאילו עוצר את הנשימה ומחכה לראות, לשמוע, להרגיש מה הוא יעשה בי, איזה רצונות ישנה, איזה מחשבות ישנה, ככה בפנים, ואז אני רוצה לשמוע, רוצה להרגיש איזה שינויים הוא יעשה בי. אולי יעשה שינויי קצת לפעולת השפעה ואז כך אני אתקדם, זה מצד אחד, מצד שני יחד עם זה, אני חייב לתפקד בחיים האלה כרגיל, בעבודה, במשפחה, בכל מיני דברים. אבל בפנים אני כלפי הבורא כך חושב.
וגם כן עם העשירייה אני צריך לתפקד, כמו שכל אחד ואחד צריך לעשות פעולות חיבור. אבל שוב בפנים אני נמצא בציפייה, בהמתנה שהבורא יעביר לי איזו תכונת השפעה. שאני אוכל להיות בהשפעה אליו, לפתוח את עצמי אליו, שיוכל למלא אותי עם הרצון להשפיע שלו ואז יהיה לי קצת כוח שלו בי, זה נקרא שהוא מעביר לי את הנשמה.
שאלה: אנחנו קוראים את מאמרי רב"ש, מנסים לברר כל רגע ורגע מה צריכים עוד לעשות בשביל להגיע למדרגה החדשה שנקראת חיבור אמיתי. אני מרגיש שכל יום אנחנו מגלים עוד דברים ועוד דברים שצריך לעשות, לברר עוד ועוד, וזה נראה אין סופי, אז מה זה להתאפק ולהיות בסבלנות?
זה נקרא להתאפק מכל השאלות שלך ורק להיות בציפייה אחת, שהבורא יתלבש בך, שייתן לך כוח השפעה, לא יותר מזה, שאת זה אתה רוצה להרגיש. זה נקרא "שיתעבר ה' בי", זה מה שאני מצפה שיהיה.
תלמיד: אנחנו מבקשים כל הזמן את כוח ההשפעה, כוח האהבה, כוח החיבור, אז להמשיך לבקש כל הזמן אותו דבר?
עד שתקבל.
קריין: קטע 24.
"התחלה הראשונה, שהאדם נכנס בקדושה, מתחיל מבחינת העובר. וזהו פירוש, שה' צר צורת השפעה בצורה הקודמת, שהיא האם, הנקרא "כלים דקבלה". ובכלים דקבלה האדם נולד. ואח"כ האדם עובר לבחינת קדושה, שהוא, שכל מעשיו יהיו לתועלת הבורא.
נמצא, מי נתן לו הכלים דהשפעה. כמו שאנו לומדים, שעביות דכתר נקראת "עביות דשורש", ונקראת "עביות דעובר". שפירושו של שורש היינו הבורא, שרצונו להטיב לנבראיו. ובזמן שהאדם מקבל את הבחינה הראשונה של קדושה, הוא שמקבל כלים דהשפעה. היינו שיכול לכוון בעל מנת להשפיע בכלים דהשפעה.
וזה נקרא, ש"ה' צר צורה", היינו צורת השפעה. שהוא, שנותן לו הכח שיוכל להשפיע בתוך צורת אמו, שהיא מצב הקודם, מטרם שבא להתחבר עם הקדושה. שהמצב הקודם נקרא "אם", ומצב הב' נקרא "עיבור".
(הרב"ש. מאמר 26 "מהו, "אין קדוש כה' כי אין בלתך", בעבודה" 1990)
עוד יותר ועוד יותר מוסיפים הבחנות, ידיעות, ואולי גם כן רגשות.
"התחלה הראשונה, שהאדם נכנס בקדושה, מתחיל מבחינת העובר. וזהו פירוש, שה' צר צורת השפעה בצורה הקודמת, שהיא האם, הנקרא "כלים דקבלה". ובכלים דקבלה האדם נולד. ואח"כ האדם עובר לבחינת קדושה, שהוא, שכל מעשיו יהיו לתועלת הבורא.
נמצא, מי נתן לו הכלים דהשפעה. כמו שאנו לומדים, שעביות דכתר נקראת "עביות דשורש", ונקראת "עביות דעובר". שפירושו של שורש היינו הבורא, שרצונו להטיב לנבראיו. ובזמן שהאדם מקבל את הבחינה הראשונה של קדושה, הוא שמקבל כלים דהשפעה. היינו שיכול לכוון בעל מנת להשפיע בכלים דהשפעה.
וזה נקרא, ש"ה' צר צורה", היינו צורת השפעה. שהוא, שנותן לו הכח שיוכל להשפיע בתוך צורת אמו, שהיא מצב הקודם, מטרם שבא להתחבר עם הקדושה. שהמצב הקודם נקרא "אם", ומצב הב' נקרא "עיבור".
(הרב"ש. מאמר 26 "מהו, "אין קדוש כה' כי אין בלתך", בעבודה" 1990)
אני שואל אתכם, איך אנחנו משתמשים ברצון לקבל שלנו כדי להגדיל את תכונת ההשפעה? נגיד שאנחנו מקבלים מלמעלה כוח להשפיע. הכוח להשפיע הזה נקרא "עובר", עביות דשורש. איך אחר כך על ידי הרצון לקבל שלנו אנחנו מגדילים את נקודת העיבור הזאת, נקודת העביות דשורש שהיא תהפוך לעביות א', ב', ג'? איך הרצון לקבל שמתפתח בנו, מגדיל את העביות דשורש, הוא מגביר את כוח ההשפעה שבנו?
קריין: שוב קטע 24.
"התחלה הראשונה, שהאדם נכנס בקדושה, מתחיל מבחינת העובר. וזהו פירוש, שה' צר צורת השפעה בצורה הקודמת, שהיא האם, הנקרא "כלים דקבלה". ובכלים דקבלה האדם נולד. ואח"כ האדם עובר לבחינת קדושה, שהוא, שכל מעשיו יהיו לתועלת הבורא.
נמצא, מי נתן לו הכלים דהשפעה. כמו שאנו לומדים, שעביות דכתר נקראת "עביות דשורש", ונקראת "עביות דעובר". שפירושו של שורש היינו הבורא, שרצונו להטיב לנבראיו."
שימו לב מה הוא אומר, "עביות דשורש" זה הבורא. זאת אומרת הבורא נתן לנו את נקודת ההיפוך, שמהקבלה אנחנו עוברים להשפעה. אבל אחר כך להגדיל את ההשפעה, אנחנו שוב עובדים עם הרצון לקבל שלנו. רק להפוך את עצמנו צריכים. זאת אומרת סך הכול מה שאנחנו עושים, שאנחנו אומרים "יש לנו רצון להשפיע". אין לך רצון להשפיע, רצון להשפיע זה הבורא, אלא אנחנו משתמשים ברצון לקבל שלנו על מנת להשפיע.
ואיך אתה עושה את זה? בלייחס את עצמך לאותה נקודה שהבורא נתן לך בעיבור, לכן זו נקודה כל כך חשובה וקשה. הבורא יצר בך את תכונת השפעה באפס, רק בצורה, בכיוון, מחוצה לך, ואחר כך אתה שוב מגדיל את זה ברצון לקבל שלך. "ובזמן שהאדם מקבל את הבחינה הראשונה של קדושה, הוא שמקבל כלים דהשפעה. היינו שיכול לכוון בעל מנת להשפיע בכלים דהשפעה.
וזה נקרא, ש"ה' צר צורה", היינו צורת השפעה. שהוא, שנותן לו הכח שיוכל להשפיע בתוך צורת אמו, שהיא מצב הקודם, מטרם שבא להתחבר עם הקדושה. שהמצב הקודם נקרא "אם", ומצב הב' נקרא "עיבור"."
(הרב"ש. מאמר 26 "מהו, "אין קדוש כה' כי אין בלתך", בעבודה" 1990)
סדנה
תדברו ביניכם, איך אנחנו מקבלים מלמעלה, מהבורא את נקודת ההשפעה, ואז מתחילים אחרי זה לעבוד על פני הנקודה הזאת, עם הרצון לקבל שלנו, להכניע אותו כלפי נקודת ההשפעה הזאת וככה לגדול. דברו ביניכם, נראה מה אתם תמצאו, איזה דוגמאות יכולות להיות. כמו שאנחנו עוברים דרך חודו של מחט, החור של המחט. יש לנו כאן גבול ואנחנו עוברים דרך החור הקטן ויוצאים מהצד השני. אז כשאנחנו עוברים דרך החור זה נקרא שמקבלים את תכונת ההשפעה, והלאה עם הרצון לקבל שלנו, מגדילים את תכונת ההשפעה.
דברו על זה בבקשה, כמה שאפשר, לא חשוב, העיקר שתתקשרו ביניכם על זה.
*
כל עשירייה יכולה להכין שאלה אם באמת בוער לה, ונשתדל להתקדם עם זה. שוב, נושא העיבור, אנחנו חייבים להיכנס פנימה, כמה שיותר. ודווקא חוץ מהשיעור אין לנו אפשרות לעבוד יחד על זה. אז בבקשה, כל עשירייה מכינה שאלה הכי חשובה בנושא שאנחנו עכשיו לומדים, נושא "עיבור", בלי להתקדם הלאה, על העיבור עצמו, הכנה לעיבור, ועיבור, איך מקבלים אותו.
שאלה: המצב אחרי ביטול, שאנחנו מקבלים כל דבר מהבורא כטוב, ויש הרגשת רוגע ושלוה ותענוג. האם אפשר לקרוא לזה שזה האוכל שהבורא נותן לנו, מאכיל את הרצון לקבל שלנו, וככה הוא מגדל אותנו?
בינתיים נגיד שזה כך. זה שזה רוגע אני ממליץ לבדוק, אבל זה טוב. נעבור את דרגת העיבור ונראה. בהתפתחות הרוחנית אין רוגע. הדבר הכי גרוע שבעל הסולם לא היה יכול לסבול, שתלמידים לפעמים אומרים אהה, כאילו מתוך עייפות או מתוך משהו, אהה. הוא לא היה יכול לשמוע דבר כזה.
שאלה: באיזה שלב, ברור שזה יעבור.
אין שלב. פשוט זה לא יכול להיות. כל הזמן להיות בנטייה קדימה.
שאלה: מה הייתה נקודת ההשפעה ואיך היא הופכת לכוונה?
את נקודת ההשפעה אנחנו מקבלים מהבורא, זה נקרא "חלק אלו-ה ממעל", והיא הופכת להיות אחר כך לכוונה. הרצון תחת הכוונה זה אותו רצון שאנחנו מבינים אותו, רצון לקבל, אבל איך שאנחנו כל הזמן מכוונים את הרצון לקבל לבעל מנת להשפיע, זה מאותה הנקודה.
שאלה: האם את נקודת העיבור אנחנו מחפשים בנו, או בעשירייה?
שאלה טובה. האם נקודת העיבור בנו או בעשירייה. אנחנו צריכים לגלות אותה בנו וגם בעשירייה, ולהצליב, לחבר את שתי הנקודות האלה שתהיינה יחד. והם נפרדים ומתחברים, ונפרדים ומתחברים, כך אנחנו צריכים לראות את העבודה שלנו. עד שמגיעים לדבקות שלמה של האדם בעשירייה, ואז זה נקרא שאנחנו מוכנים למדרגה הבאה, ללידה.
שאלה : דברנו על הרצון לקבל שבתוכו מתפתח הרצון להשפיע. אז למעשה הבורא מנפח את הרצון לקבל, שיהיה לו מקום למלא.
נכון, כן. רצון לקבל גדול. זה נקרא כל הגדול מחברו, יצרו, רצון, גדול ממנו. יפה.
שאלה: כדי להגיע לביטול אנחנו צריכים חשיבות המטרה. כדי להגיע לעיבור, באיזה מידה אנחנו צריכים את חשיבות המטרה?
כדבר החשוב ביותר בחיים. אנחנו מתבטלים כלפי המטרה, ורוצים רק אותה. כל פעם יותר ויותר ויותר.
שאלה: מתוך המצב של "אני רוצה" בעשירייה מופיעה נקודת הביטול, ואז אני לא רוצה כלום חוץ מקשר. ואז מופיעה נקודה קטנה של "אני מבטל את כל הרצון שלי, אני לא רוצה". האם זאת הנקודה של "חודו של מחט"?
זה תחילת העיבור. זו כבר התחלה. איפה הוא כותב, "אבל לא בבת אחת האדם מגיע לזיווג העליון הגבוה", "אך טוב וחסד ירדפוני".
תלמיד: הוא כותב שמצב "האימא" זה כלים דקבלה. יוצא שהעשירייה היא בכל זאת כלים דקבלה?
ודאי שאנחנו מקבלים. העשירייה היא המקבלת והיא עומדת לקבל את האור העליון בעל מנת להשפיע ולהיות כנשמה. הרצון הפנימי של עשירייה יהפוך להיות נשמה.
תלמיד: איך מופיעה אותה הנקודה הנפלאה של השפעה?
זה נס מהשמיים. בינתיים תקבל את זה כך ואחר כך תבין שזה באמת נס. אבל מה זה נס, תוכל להסביר לעצמך.
שאלה: איך נדע מה הסימנים שאנחנו לבושים בהשפעת הבורא?
הרגשה. זה צריך להגיע בהרגשה.
תלמיד: אם כך, ככל שאנחנו יותר נלחמים ומנסים להתבטל בעשירייה, להתחבר וכן הלאה, זה דבר ענק. כי הבורא מעביר אותנו תהליך שבאמת יהיה דבר גדול, האדם צריך להילחם המון על מנת להשיג את זה, נכון?
ודאי. תראה, אם היינו פעם בכלי אחד ואחר כך הכלי הזה נשבר וניתן לנו לפחות לעשות חיבור כזה בתוך עשירייה, ובעשירייה שאנחנו עובדים על החיבור בינינו, אנחנו עובדים בעצם על כל הכלי, כי כלפינו זה נשבר אבל באמת זה לא נשבר, זה רק נראה לנו בעליל. ואז, כמה שאנחנו עובדים על החיבור בינינו, אנחנו בזה עובדים בעצם על כל הכלי דאדם הראשון עד שמביאים אותו לחיבור. זו העבודה שלנו.
שאלה: אבל אם כך אני אומר את זה כדבר שמאוד חשוב זה מה שאמרת שצריך להיות סבלניים, אבל צריך להתעקש, ואני גם רוצה לקחת את זה כאיזו נקודה של גדלות המצב שאנחנו חיים בעשירייה, כלומר אם אנחנו מרגישים שקצת קשה זה בגלל שמצפה לנו משהו גדול, נכון? שיש לנו איזה פוטנציאל, משהו מדהים, לא? בשביל להעלות את החשיבות הזו.
כן, אבל הקבוצה מסוגלת בהשפעה הדדית, הקבוצה בנויה בצורה כזאת, כי זה הכלי של אדם הראשון. רק נראה לנו שזה עשירייה ואנחנו לא מחוברים ואנחנו לא מבינים, אבל בעצם זה כלי דאדם הראשון. ואז יוצא שכך זה משפיע על כל אחד מאיתנו ועל כולנו יחד ומפרמט אותנו, כדי שאנחנו נגיע לצורה הזאת, לפורמט הזה של הנשמה. מה זה נשמה? שזה צורה שהיא דומה לבורא, למרות שהיא רצון לקבל. כך.
שאלה: איך לפקס את הביטול בעשירייה עבור הבורא?
להשתדל לעזור להם בכל מה שאפשר. זה הכול.
שאלה: מה זה המושג שבו השתמשת "נקודת עיבור"?
"נקודת עיבור" זה נקרא שאני מבטל את עצמי, את הרצון לקבל שלי לגמרי, ואז בנקודה שאני מבטל את עצמי, מצמצם את עצמי ומבטל, אני מרגיש את הצד השני של הנקודה הזאת, שזה הבורא. כי אז הנקודה הזאת הופכת להיות דבוקה בדופן הרחם, ואז אני מתחיל כך להתפתח, ממשיך כך להתפתח. מתחיל כבר בצורת ההשפעה להתפתח. זאת נקודת העיבור, וזו לא נקודה, יש ג' ימי קליטה, יש בזה תהליך. עוד נלמד.
שאלה: העשירייה משמשת כרחם, אז אני לא מבין את המונח הזה "נקודת עיבור" בעשירייה.
אני מבין. אתה מתבלבל בין נקודת העיבור, לעצמך, לרחם, לעשירייה ובכלל הבורא ואדם הראשון, איך זה הכול יסתדר. זה יסתדר. תמשיך. אל תתחיל למיין את זה עכשיו ממש, תן לזה צורה חופשית, שהם ימצאו את האיזון והשלמה ביניהם ואז יהיה לך ברור. אל תקבע מעכשיו איזו צורה קבועה נכונה ואחר כך אתה תצטרך הכול להדביק אליה. לא. חכה.
שאלה: הפעולה של ביטול עצמו, באיזושהי נקודה, זה נובע מתוך צורך עצום? כלומר, עבור מה הצורך שלו לביטול הזה?
מה זה הצורך לביטול? זה שהבורא, כמו שכתוב, "צר צורה בתוך צורה", שהוא לאט לאט מעורר בנו רצון להשפיע בתוך הרצון לקבל שלנו. מאיפה זה מגיע? זה ממש מלמעלה, מהבורא. זה "חלק אלוה ממעל". ואחר כך אנחנו עושים כל מיני פעולות בהמלצת מקובלים כדי שהנקודה הזאת תגדל.
אבל אחרי קליטה היא גדלה כבר בתוך הרצון לקבל. נלמד את זה, זה כבר שייך לעיבור.
שאלה: לבטל את הרצון משמע לעבור את המחסום?
נגיד שכן. כל הדברים האלה הרבה יותר גדולים מסתם כן או לא.
שאלה: אני מנסה לתאר מה שקורה פה בהתאם למה שאנחנו לומדים. האם זה מה שמדובר על מלכות שהופכת לכתר?
לא, אני לא מוכן לשאלות כאלה שלא שייכות לעיבור.
שאלה: הבורא הוא תכונת ההשפעה, והאם היא תכונת הקבלה. העובר מחובר בצינור ההזנה לאם, כלומר לרצון לקבל. אם כן, איך העובר מקבל את תכונת ההשפעה מתוך תכונת הקבלה שהיא האם?
זה נקרא שהבורא צר צורה בתוך צורה. הוא עשה את הרצון לקבל, שאנחנו עוד לא יודעים מה זה. מה זה רצון לקבל? מה זה רצון בכלל? אנחנו לא יודעים. תן לי, תביא לי אותו על השולחן, תן לי למדוד אותו, תן לי משהו, אנחנו לא יודעים. צורת השפעת הבורא עלינו בצורה מסוימת נקראת "רצון לקבל", וצורת השפעה אחרת אלינו מהבורא נקראת "רצון להשפיע", ואנחנו נמצאים ברצון לקבל ורק בזה אנחנו חיים.
נשתדל למצוא תנאים שהרצון להשפיע גם יתגלה בנו ויתעבר בנו ויגדל בנו, ואז מתוך שתי הצורות האלו, רצון לקבל ורצון להשפיע, בלשייך אותן למקור אחד, "מלך ממית ומחיה, ומצמיח ישועה"1, בצורה כזאת שנרצה להשתוקק לבורא, גם נבין את שני הכוחות האלה, רצון לקבל ורצון להשפיע שבהם אנחנו נמצאים. ולפני זה אנחנו לא נבין כלום.
שאלה: אנחנו לומדים שלכל אחד מאיתנו יש נקודה שבלב, שזה רצון להשפיע ואנחנו צריכים להגדיל אותה. מה ההבדל בין זה לבין נקודה של עיבור שהבורא נותן?
נקודת העיבור שאנחנו מדברים עליה זו פעם ראשונה שעל פני ביטול של הרצון לקבל אדם מקבל איזה רצון להשפיע. זה בעצם העיבור.
תלמיד: ויש הבדל בין נקודה שבלב שאנחנו מקבלים מלכתחילה?
נקודה שבלב זה רצון לרוחניות, לבורא, רצון שבור, לא מתוקן, לא רצון להשפיע אלא רצון להשיג את המטרה, את הבורא, בצורה אגואיסטית. אבל היא מכוונת לבורא ולכן אנחנו מכבדים את הרצון הזה, כי הוא נותן לנו בינתיים את הכיוון.
שאלה: בנוסף לעבודה בעשירייה אמרת היום שכל אחד מאיתנו באופן אישי צריך להיות בציפייה דרוכה מתי זה יהיה, אמרת אפילו לעצור את הנשימה, להיות בזה מול הבורא. זה חדש לי הפנייה הזאת, שכל אחד נמצא באופן פרטי מול הבורא. אתה יכול להסביר יותר?
מלכתחילה אנחנו נמצאים בצורה אישית מול הבורא, עד שלאט לאט על ידי העבודה אנחנו מתחילים להרגיש שזה מתבצע, מתבטא נכון בחיבור בינינו. בלי לחץ אנחנו נגיע לזה שנרגיש עד כמה דווקא בחיבור בינינו, ההכרחי, אנחנו נרגיש שזה הכרחי, שם נתחיל לגלות את הרוחניות האמיתית.
שאלה: האם נקודת ההשפעה הזאת זה משהו זמני או שאנחנו שומרים אותה פעם אחת ולתמיד ומגבירים אותה על ידי השפעה?
לא. כשהבורא נותן לנו רצון להשפיע, שאנחנו מרגישים את זה לא כרצון להשפיע בעצם אלא כרצון להידבק בו, שרוצים ללא שום רצון לקבל שלנו להיות דבוקים בבורא, הרגשה כזאת שמתגלה בתוך האדם זה תחילת העיבור. יש עוד הרבה נקודות בדרך עד שהאדם ייכנס לעיבור אבל זאת התחילה הראשונה, שאני לא רוצה כלום חוץ מלהיות שייך לבורא.
קריין: קטע שביקשת קודם מתוך אגרת י"ט.
"לא בפעם אחד, ימצא האדם מוכן לזווג הגבוה, מאד נעלה, שנקרא ביאה שלמה. אלא "אך טוב וחסד ירדפוני" כנ"ל. וע"כ עושה העראה שהיא תחילת ביאה, שז"ס, "צדיק ורע לו", שהשי"ת אינו רוצה בדביקותו, ועל כן אינו טועם בגעגועים ובכיסופים בחינת אהבה, הצריך ל"אותו דבר" ול"אותו מקום", ונמצא בו בחינת צער, שה"ס נגע העתיד להתמתק לבחינת ענג.
אולם "מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן", כי השי"ת מונה כל העראותיו, ומחבר אותם לשיעור השלם, שבמדת הקושי', ליום המיועד, שזה כוונת הפייטן, "תעיר ותריע להכרית כל מריע"."
(כתבי בעל הסולם, חלק אגרות, אגרת י"ט)
כן. זאת אומרת, לא בפעם אחת, זה העיקר, שאנחנו נבין שהכניסה לעיבור היא לא פשוטה. וזה לא שמישהו רוצה ומישהו לא רוצה, אלא המעשה עצמו, בתוך צורת הנקודה הזאת, צריך לכלול בתוכו את כל ההתפתחות העתידה, עד גמר התיקון.
קריין: יש גם את הקטע של "פתחו לי פתח כחודו של מחט", מאגרת י"ז.
""פתחו לי פתח א' של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרנות נכנסות". פירוש, פתחו של מחט אינה לכניסה ויציאה, אלא להכניס בו חוט לתפירה ולעבודה, כן תשתוקק רק אחר ציוויא דמאריה [מצוות אדונו], לעבוד עבודה, ואז אפתח לכם פתח כפתחו של אולם."
(כתבי בעל הסולם, חלק אגרות, אגרת י"ז)
שחוץ מלהיות שייך לכוח העליון אנחנו לא דורשים כלום.
שאלה: לפני סדרת השאלות הזאת אמרת שהעשירייה צריכה לדון ולדבר ולהוליד את השאלה הכי חשובה שיש לה. זה לא ברור, כי אנחנו שומעים מתוך הכלי העולמי שאלות ולא מובן האם החברים שואלים מתוך עצמם או שהם הספיקו לדון בזה בעשירייה. איך העשירייה צריכה להוליד את השאלה כלפי העיבור הזה? איך העשירייה צריכה לדון בזה, להוליד את השאלה המרכזית שלה?
בינתיים שכל אחד יראה את עצמו שהוא עושה מאמצים לבד ורק מתחזק על ידי העשירייה. שמסתכל עליהם ומקבל מזה חיזוק.
שאלה: איך אנחנו יכולים לזהות במרכז העשירייה את תחושת הביטול המוחלט, האם רק כשאני יכול לראות את החברים שלי כמתוקנים?
כן, תנסו, תתחילו לזוז גם יחד בעשירייה, גם מתוך קינאה וכבוד, תתחילו כך לנענע את עצמיכם ואתם תראו עד כמה בעשירייה אתם יכולים להתקדם ממש ללא הפסקה, זה מאוד מקצר את הדרך.
שאלה: אנחנו נמצאים למעשה בתקופת ההכנה כמו שאמרת "מלך ממית ומחיה", אנחנו נמצאים בין שמיים לארץ, שזה כמו נדנדה כזו וגם דיברת על נקודת העיבור.
מהי אותה תוספת כוח שאנחנו יכולים לקבל, כמובן מהבורא, באיזו צורה, כדי להזיז את העשירייה מהנקודה, מהמשקולת הזאת, מהאיזון הזה שהם נמצאים בין לבין, שיזיז אותנו קדימה, מה יכולים לבקש יותר מהבורא? תפילות, הכול ידוע, הכול בסדר אבל הוא צריך לתת משהו לעשירייה.
אנחנו יכולים להתקדם רק על ידי זה שאנחנו נבטל את עצמינו מתוך העשירייה כלפי הבורא או אפילו לא מתוך העשירייה, זה אחר כך, אלא כלפי הבורא שכל אחד ואחד ינסה לעשות את העבודה הזאת אישית וכך נתקדם. אני לא מצפה לשום דבר חוץ מזה שאקבל מלמעלה רצון להשפיע, רק את זה, רק רצון להשפיע אני עומד ורוצה לקבל מהבורא.
תלמיד: מהמישור האישי למישור של העשירייה. כלומר קודם כל, כל אחד בעשירייה צריך לעבור את המשקולת הזאת, לעבור את הנדנדה הזו, לא?
כן ולא, כל אחד אבל בתמיכה מכולם.
שאלה: האם הרצון להשפעה שאדם מקבל, הרצון הראשון הזה, השורש, זה גם כלפי העשירייה?
לא, זה כלפי האדם, האדם מרגיש את זה, זה הקשר שלו האישי עם הבורא, זו המתנה שהבורא מעביר לו, הרצון להשפיע שמתעבר בתוך האדם.
תלמיד: ואיך התהליך הזה עם העשירייה? אני מסתכל על העשירייה בתור רחם, העשירייה שלי היא הרחם, אני מתבטל כלפי העשירייה שלי.
מתוך זה אתה כבר מתחיל לעבוד אחרת בעשירייה לפי אותה תכונה שעכשיו אתה מתחיל לקבל. זה נקרא "הבורא מתעבר בי למענכם".
שאלה: האדם הראשון 6000 שנה מתקן את הנשמה שלו וגדל על ידה, ואנחנו חלקי הנשמה השבורה וצריכים להיכנס בעיבור ולהיות אדם. להיכנס לעיבור זה להיכנס באותו אדם, להתחבר לצורת ההשפעה בלב שלו ויחד לגדול כאדם?
לא, להיכנס לעיבור זה להרגיש שהבורא מחדיר בך תכונת השפעה, בך. קודם כל את זה תרגיש, שאתה רוצה לקבל מלמעלה טיפת זרע, תכונת השפעה. ואז מתוך תכונת ההשפעה הזאת אתה תתחיל לעבוד עם עצמך, עם החברים, עם העולם, עם כולם.
תלמיד: והוא גדל בתוך העשירייה, בתוך בני ברוך, יחד איתנו?
כן.
שאלה: מהי התפילה הכי חשובה בזמן העיבור, האם זו בקשה לתכונת ההשפעה?
כן.
שאלה: לפי הדוגמה שנתת עכשיו בסדנה. הבורא עזר לנו לחדור דרך החור, יצאנו לאיזשהו שטח חדש. איך לא להשאיר חברים מאחורה, איך לעבוד נכון בעשירייה שימשיכו לבוא לשיעורים, שנהיה יחד?
זו כבר עבודה בקבוצה, דבר עם כולם יחד ותנסה לעורר אותם. אני לא יכול לעזור לכם בזה.
שאלה: איך להפוך את המחשבה של חשיבות הבורא להרגשת חשיבות הבורא?
אני מקווה שאתה כל הזמן מחזיר את עצמך למחשבה שאתה מצפה ממנו שיגיע משהו, כי בלי זה אין לך שום סיכוי להתקדם. רק מתוך זה שתקבל מלמעלה עזרה מהבורא, מתוך זה תתקדם.
שאלה: עובר זה תקופה לא פשוטה. אם החבר לא מצליח להתמודד עם הדחייה והוא מתעייף, מאבד כוח ורוצה לקחת הפסקה מהעבודה, איך העשירייה יכולה לעזור לו בצורה נכונה?
אין דבר כזה שהוא עושה הפסקה, יוצא לחופש או משהו כזה, אין דבר כזה. הפעולה הרוחנית היא חייבת להיות ממש כמה שאפשר בלי הפסקות, והקבוצה צריכה להחזיק כל אחד ואחד כמה שאפשר.
שאלה: כשמבטלים את עצמנו בפני העליון אנחנו מקבלים בזה את נקודת ההשפעה, האם זה מה שנקרא שהבורא צר צורה בתוך צורה?
כן.
שאלה: לרצות מאוד לקבל מהבורא לפני שהוא נותן, האם זה צורה בתוך צורה?
כן.
שאלה: החבר שומע שעובר זה מצב פעיל, והוא לא שומע שאתה כל הזמן אומר תבררו, תדברו ביניכם. איך לעבוד עם זה? כי מצד אחד צריכים להיות בביטול, מצד שני החברים דורשים לברר.
זה שאנחנו צריכים להיות בהגבלה, בביטול הרצון לקבל, זה לא נקרא שאנחנו לא פועלים, אנחנו פועלים ובצורה מאוד אקטיבית, כי אנחנו רוצים לבטל את הרצון לקבל שלנו, וזה לא שאני לא עושה שום דבר. אפילו שאני אומר שאני מצפה מהבורא שיבוא רצון להשפיע, כי אני לא יכול לעשות בזה שום דבר, מתי שאני אקבל, אקבל, אבל מה אני עושה בכדי לקבל את הרצון להשפיע? אני צריך אז לעבוד בעשירייה, בהפצה, בלימוד, בכל מה שרק אפשר כדי להכין עוד יותר כלים. אם בתוכי אני לא מסוגל את זה לעשות, כי זה נקרא הכנה לעיבור, אז לפחות בכל מיני צורות אחרות, גשמיות, בעולם, בעשירייה, בכל בני ברוך, אני יכול לבצע את זה.
תלמיד: אבל כלפי ביקורת, ביקורת על החברים, על העבודה של העשירייה, האם אנחנו מבטלים את כל זה ובכלל לא עובדים עם זה עכשיו?
זה לא כל כך נכון. אנחנו צריכים להיות בביקורת, אבל ביקורת שהיא כל הזמן בונה.
שאלה: מקובלים כותבים שהרגשת העיבור זה נס, איך שלא יהיה. אבל מצד שני אנחנו צריכים תמיד לשאוף, לרצות את המצב הזה, לשחק במצב הזה, לבקש עליו, ובכל זאת זה יתגלה לא כתוצאה אלא כנס, למה?
מפני שזה רצון להשפיע שלא נמצא בנו בכלל. אנחנו אפילו לא מבינים מה זה רצון להשפיע, אנחנו חושבים שיש לנו. כשאני נותן למישהו, למשהו, מחלק, לא חשוב מה אני עושה, זה הכול רצון לקבל, זה שום דבר מרצון להשפיע, כי אני מתכוון בכל פעולה ופעולה שלי לקבל. לכן אף אחד מאיתנו לא נמצא ברצון להשפיע, ואנחנו לא מבינים מה זה. המעבר לרצון להשפיע הוא עובר דרך נקודת הביטול. ובנקודה הזאת אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים בנקודת מוות, שלא חשוב לנו מה שיקרה, אנחנו כאילו מוכנים לוותר על הכול, על כל החיים. יש כאן הרבה מאוד תחושות, הרגשות שאדם צריך לעבור, כדי בדיוק להבין על מה מדובר, לאן הוא נכנס. מה שלא עושה השכל עושה הזמן.
תלמיד: איך אפשר להבין את זה? הנס הזה הולך לקרות בגלגול הזה או שיכול לעבור לגלגול הבא, מתי יקרה הנס הזה?
אין לנו זמן, אנחנו חייבים לגמור היום. עכשיו אנחנו צריכים לגמור, לא חשוב באיזה גיל ולא חשוב באיזה מצב אתה נמצא, אנחנו חייבים לסיים את התיקון עכשיו, כי אתה מבין כמה סוגי כלים שבורים נמצאים אחריך ותלויים בך. אם אנחנו בתוך הכללות שלנו, נגיד עכשיו הגברים שנמצאים כאן, יעשו כמה צעדים קדימה, אנחנו בזה משנים את העולם, אנחנו מתקנים את כל המציאות, אנחנו מקרבים את כל הגשמיות לרוחניות, הגשמיות מתבטלת נכללת מהרוחניות וכל העולם הזה עולה לדרגות העולם העליון. זה הכול תלוי בנו ואין לנו זמן לחכות. תראה מה שקורה בחוץ, אתה חושב שיהיה יותר טוב? לא יהיה יותר טוב, אני מבטיח לך, אמרתי לך את זה לפני כמה זמן גם כן ולא פעם אחת. גשמיות יותר טובה לא תהיה, זה כדי לעזור לנו להסתכל למעלה. ומצד שני כשנתחיל לתקן את הרוחניות שבנו, הגשמיות תיתקן, בלי שום בעיה, מהיום למחר פשוט ישתנה הכול לטובה. אנחנו נתקרב זה לזה, הטבע יהיה ידידותי, הכול ישתנה.
אבל עד אז אנחנו צריכים להבין שהכול תלוי בנו, בנו דווקא, בכולנו. אם אנחנו נכנסים עכשיו לעיבור, השינויים בעולם יהיו ממש קיצוניים לטובה. תחשבו על זה, עד כמה העולם תלוי בנו. ואחרת, אם אנחנו מאחרים, תראו עד כמה יום יום הדברים בעולם נעשים יותר מסוכנים, יותר גרועים, וכך זה יימשך. אפילו שיחזור קצת, אבל שוב, יחזור ושוב, המגמה תהיה לא טובה.
שאלה: החברים הם רצון לקבל, אז למה הם רוצים להיות אימא. האם הכוונה והמאמץ מספיקים כדי להיכנס לעיבור?
לא, זה מפני שהבורא מתלבש בנו ובהתלבשות בתוכנו הוא בונה בנו תכונת הבינה, תכונת ההשפעה שהיא נקראת "רחם", "אימא", וכך אנחנו גדלים. השפעת הבורא, התלבשות הבורא בנו בונה את השכינה, את הרחם.
שאלה: אותה נקודת ביטול, הרצון לקבל ריקנות, איזשהו מקום של נפח שהוא חופשי מהרצון לקבל. מה נכנס ויוצא מתוכו?
זה לא עניינו, אנחנו עוסקים רק בעיבור, רק במה שאנחנו לומדים.
תלמיד: בעל הסולם כתב שיש חוט שנכנס לאותו הקשר מה זה אותו החוט? הוא כתב שזה קשר כביכול עם הבורא, אבל זה בכל זאת רצון?
קשר עם הבורא מתחיל, מתוך שבנברא מורגש רצון להשפיע, וזה קושר אותו עם הבורא. אז הרצון להשפיע שמתעבר בנברא, שזה דבר ממש חדש, זה נס. זה נס יציאת מצרים שאדם יכול להתעלות למעלה מהרצון האגואיסטי שלו. אבל לא בבת אחת זה קורה "אך טוב וחסד ירדפוני"2 ואז הוא יכול להתנתק מהרצון לקבל שלו ולשייך את עצמו לרצון להשפיע. כשעושה את זה בצורה קבועה אז זה נקרא שנכנס לעיבור.
וזה מה שאנחנו משתדלים כאן לבנות בכל אחד, בעשיריות ובכל העשיריות יחד. ושום דבר חוץ מזה אני לא רוצה לשמוע. לא קדימה, כאילו שאתם כבר עברתם את זה ויש משהו קדימה. ההיפך, זה גרוע מאוד אם אנחנו נדבר על התהליך שנמצא אחרי זה, כי זה יבלבל אותנו. אלא רק על מה ששייך לעיבור, איך להדביק את עצמנו בתוך הרחם, שזה בתוך העשירייה, בתוך כל העשיריות ובבורא ואת זה אנחנו צריכים לעשות.
ראית פעם סרט איך שהזירעון נכנס לתוך צוואר הרחם ומגיע שם למקום ואיך שהוא בדרך נלחם עם כל מיני הפרעות, עד שהוא נכנס לקרום של הרחם ומתחיל שם לקבוע את המקום שלו. יש הרבה סרטים כאלו. כדאי לנו למצוא סרט כזה מתאים ולהראות לכולם. זאת העבודה שלנו שאנחנו צריכים לעשות.
אתה מבין כמה כוח, רצון ודרישה ותנאים חיצוניים ופנימיים צריכים להיות כאן כדי להיכנס לעיבור. עד היום הזה, אם אישה מתעברת אנחנו חושבים שזה נס, זה נס. במיוחד אצלנו זה נס, נס יציאת מצרים זה נקרא, לעבור מהרצון לקבל לרצון להשפיע זה ממש נס.
שאלה: אנחנו ממש משתדלים מתאמצים לעשות כל מה שאתה אומר לנו, כמה פעמים ביום אנחנו שומעים שוב את השיעור, משתתפים בהפצה. מה אנחנו צריכים עוד לעשות, כך שאנחנו יכולים להיכנס לעיבור ממש עכשיו ולא מחר?
רק תפילה, תפילה. אתה צריך לבקש מהבורא שיעבוד עליך שיעשה נס, שיעשה לך טובה גדולה שיחבר אותך אליו, זה מה שיעזור. שום דבר חוץ מהבורא, אף אחד. כל מיני פעולות נוספות עם העשירייה, עם המורה, עם העולם, זה הכול נכון וטוב, אבל בסופו של דבר ההצלה מגיעה מהבורא בלבד ולא לשכוח את זה.
שאלה: במה לקנא בחברים כדי להכין מקום לרצון להתגשם?
בדרך לרוחניות אני מתחיל לגלות שחסר לי מה שיש בכל חבר. בכל חבר יש תכונות מיוחדות ואני מתחיל לגלות שדווקא זה חסר לי. איך זה יכול להיות? אני לא יודע איך זה יכול להיות, אבל זה מה שאני מגלה. ואז יש לי כבר יחס אחר אליהם.
מה זה שאני אקבל משהו מהחבר, תכונות שלו? אז אני נעשה יותר קרוב אליו כדי איכשהו להתרשם ממנו וגם מהשני וגם מהשלישי ואז בצורה כזאת אני יותר ויותר קולט ומחבר אותם אלי, או מחבר את עצמי אליהם, ואז כולנו נעשים כלולים זה מזה, כמו שהיינו במשהו לפני השבירה.
בואו נשתדל לעשות את זה. אבל סימן להתקדמות לעיבור רוחני, זה שאנחנו מרגישים שאנחנו צריכים להתכלל מהחברים, כי בכל חבר וחבר יש תכונות שאין לי ואני חייב אותן.
שאלה: מהם הסימנים לכניסה לעיבור כלפי החברים בעשירייה?
עוד לא עברנו על זה, עוד לא דיברנו על זה. זו שאלה מאוד טובה ולא פשוטה, כי מה זה נקרא שאנחנו נכנסים לעיבור? אנחנו מתחברים לעשירייה ונכנסים לעיבור, אנחנו נכנסים לעיבור בתוך עשירייה, אנחנו בתוך עשירייה מגלים את הבורא ודרך העשירייה נכנסים בו. מה זה נקרא שאנחנו נדבקים לדופן הרחם ומתחילים להתפתח? זה לא כל כך פשוט, כל הדברים האלה הם מלאים בהרבה פרטים.
ודאי שרוב הפרטים האלה עוברים עלינו בלי שאנחנו יודעים עליהם ואחר כך אנחנו נגלה אותם במדרגות יותר גבוהות. ובזמן העיבור אנחנו נמצאים בביטול, אבל בכל זאת עובר ברחם אמו רואה מסוף העולם ועד סופו. זאת אומרת הוא מבטל את עצמו ולכן יש לפניו הכול. עד כמה הכול, את זה אנחנו נצטרך לגלות. כתוב "נר דולק על ראשו", זאת אומרת כתר, הבורא, מאיר לו דרך הראש שלו על ראשו, ומלמדים אותו את כל התורה כולה מפני שהוא מבוטל.
אז משך כל ירחי הלידה נה"י חג"ת חב"ד מלמדים אותו את כל התורה כולה. זאת אומרת הוא מקבל כלים של העליון ובכלים של העליון הוא מקבל את כל המילוי של העליון, ובצורה כזאת הוא חי בתוך הרחם, והרחם מגינה עליו ומאכילה אותו והכול עושה. זה הבורא. תכונת הבינה שבפועל פועלת עלינו, זה לא הכתר, אלא בינה וכך אנחנו מקבלים הזנה והתפתחות. אז נר דולק על ראשו, הכתר, מלמדים אותו את כל התורה כולה, כל האורות עוברים דרכו וזהו.
אחר כך אנחנו לומדים איך אנחנו נולדים. שאז מתחיל פתאום בעל הבית שזה הרחם, ללחוץ על האורח שזה העובר ורוצה לגרש אותו. ויש כל מיני לחצים, התכווצויות בתוך הרחם וכך לאט לאט העובר מתחיל כבר להכין את עצמו, בזה שהוא מבטל את עצמו עוד יותר, כשהוא מסתובב עם ראש למטה וכל התורה, כל האורות הפנימיים שהיו בו, הם מסתלקים החוצה, ואז הוא עובר דרך מה שנקרא, "המקום הצר", מקום מאוד מסוכן ומאוד צר, שהוא שוכח את הכול, כל האורות מסתלקים, והוא נולד כבר בעולם הנאור לעולם החדש. וכל הרחם וכל תשעת ירחי הלידה שהיו לו, זה רק כדי להכין אותו ללידה. סוד העיבור, לידה.
שם הוא כבר מתחיל לברר לאט לאט מה שקורה לו, מתחיל להכיר בכוחות שמטפלים בו, כוח המצייר, כוח המעכב, הכוחות האלה שהביאו אותו ללידה.
אנחנו נצטרך את כל הדברים האלה ללמוד, נצטרך לגלות את הכוחות האלה בנו. לכן עד שלא מתקדמים אליהם, לא יכולים ללמוד אותם, זה יבלבל אותנו בעיבור, ואז זו תהיה תאונה. לכן אני כל כך מקפיד ללמוד מה שלומדים ולממש, להשיג מה שלומדים ולא יותר.
(סוף השיעור)