שיעור 19.07.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שאלות ותשובות

שיעור 6

שאלה: יש לי שאלה שקשורה יותר לחלק הצעיר של הכלי הנשי. אני יושבת בסעודות שבת, רואה את כל הילדים הנפלאים האלה שממלאים את המרכז, משפחות צוהלות ואני לא יכולה שלא לחשוש ממה יהיה בעתיד. יש אצלנו תופעה של פחות ופחות זוגות צעירים בדרך, ממש מעטים שנשואים ויש תחושה שהחשיבות לנושא הזה ירדה.

ניסינו לברר מה המקור לזה ולהפתעתנו גילינו תופעה מאוד מוזרה. בעוד הגברים דווקא כן מבינים את החשיבות של הדבר הזה וכן רוצים ומוכנים לנסות כל דבר, דווקא אצל הנשים גילינו פחות עניין. בנות לא רצו לתת צ'אנס לשידוכים. זה הגיע למצב הזוי ששתיים, שלוש ואפילו יותר סיפרו כלפי חוץ שהן לסביות, כדי שלא יכירו להן גברים. זה היה נורא עצוב. רציתי לשאול אותך, מה החשיבות של הדבר הזה ואיך אני יכולה להעלות את החשיבות בעיני החברות?

תראי אני היום מעל שבעים, ראיתי משהו בחיים שלי. ונכון, אנחנו חיים היום בעולם מאוד מוזר בעיניי. בכל זאת קשה לי להגיד מה קורה, אנחנו רואים לפי הסטטיסטיקה, אני מקבל כל מיני דיווחים ומחטט בכל מיני סקרים רציניים לא של כלי התקשורת, כן, זה באמת נכון שלא רוצים להתחתן, ובאמת אולי נשים יותר מגברים, בנות יותר מבנים. מה לעשות? אני לא יכול לעשות כאן שום דבר, אם זה באמת כך וכנראה שכך, לא רוצים להתחתן, לא רוצים להביא ילדים. אפשר להבין למה, כי העולם כך נראה, בשביל מה ומי ידאג להן ומה קורה לנו בעצמנו מהיום למחר. כך ההרגשה הזאת ברחוב, לכן אין לי מה להגיד על העולם.

מה אצלנו, אני לא יודע, אני לא שייך לנוער, אני לא שייך לילדים, אני לא יכול להגיד לך, זו לא שאלה אליי. אני בעצם שייך רק ללימוד, ללמד גברים שיכולים לבוא משלוש עד שש לפנות בוקר וללמוד, זו עיקר העבודה שלי. אני שמח שנשים לומדות, אמנם שאני לא יכול לפקח עליהן, וחוץ מהשיעור הזה, אין לי עוד שיעורים מיוחדים לנשים. אני לא יודע מה לעשות עם הנוער, אם לא רוצים להתחתן מה לעשות? במה לפתות אותם?

שאלה: בעיקר רציתי להבין ממך, האם זה רק אצלי, או שבאמת יש חשיבות לנושא הזה, שיהיו זוגות בדרך?

זה לא יש או אין חשיבות, הנוער היום נמצא במצב שאין לנו כל כך אמצעים להשפיע עליו, אין. וזו בעיה. הרגשתי את זה גם קצת על הבת הגדולה שלי. היא אמרה, אני הולכת לאוניברסיטה, אני אוהבת ביולוגיה, אני גומרת את זה, אני הולכת לדוקטורט, אני ככה וככה, היה לי קצת קשה לשכנע אותה להתחתן. הרגשתי את זה, אבל חשבתי שזה בגלל המדע, שהיא כל כך רצתה.

אין לי כאן מה לעשות. אבל אם את שומעת ורואה את התופעה הזאת, אז זה לא אליי, מה אני אדבר עם בנות שיתחתנו? על זה צריך לדבר דווקא עם נשים, שארגון נשים יתחיל לחבק ולחמם אותן ולהסביר, משהו לעשות, אני לא יודע. אולי להזמין איזה פסיכולוג מיוחד, על זה קודם כל הייתי חושב, שינהל שיחה ויענה לשאלות יחד עם עוגות, כיבוד, כל מיני דברים, ערב כזה יפה. מישהו שיודע לחמם קהל ולהתקרב אליו.

תלמידה: תודה רבה, אנחנו נדאג לזה.

אני חושב שפסיכולוג, זה הכי טוב.

שאלה: אנחנו החלפנו עשיריות לפני תקופה ועובדות עכשיו בעשיריות קבועות חדשות. ממה שדיברתי גם בעשירייה שלי וגם בעשיריות אחרות, ראיתי שהעבודה עלתה מדרגה. זאת אומרת, אנחנו עובדות הרבה יותר מול הנקודות שבלב, ככה זה מרגיש. הרבה פחות עסוקות בחברות גשמית והרבה יותר עסוקות בחיבור הנקודות, שזה ממש, ממש חזק. והגברים, הם עוברים תהליך מאוד רציני עם העשיריות האקראיות וזה מעניין אולי דווקא איזה כיוון יש לעשיריות החדשות עכשיו?

אמרתי כמה פעמים ואני לא מבין למה אתם לא שומעות. אני לא נוגע בעשיריות נשים, אמרתי לא לשנות כלום.

תלמידה: לא לשנות, דווקא בעשיריות שאנחנו עובדות עכשיו, איזה כיוון אתה רואה, מה אתה מרגיש?

מה שהיה קודם גם עכשיו. איזה כיוון יכול להיות? ערבות חיבור בינינו עם הבורא, השגת הדבקות.

תלמידה: בלי קשר לגברים?

בלי קשר לגברים, זה לא שייך לגברים או לנשים.

שאלה: אנחנו תופסים את הבורא ככוח טוב ומיטיב אבסולוטי. ואנחנו עובדים מול הדבר הזה של הטוב ומיטיב, כדי באמת להתמודד בכל התחומים שלנו בחיים, בטח ובטח בתוך העבודה הרוחנית. מה זה טוב ומיטיב? טוב ומיטיב, זה בתוך הרצון לקבל שלי, מתי הוא טוב ומיטיב? איך לתפוס את הטוב והמיטיב?

את שואלת למה הבורא שעושה לנו כל כך הרבה צרות נקרא, טוב ומיטיב?

תלמידה: לא, זה לא מה שאני שואלת, השאלה שלי אחרת. כשאני רוצה לפרש מציאות לא נוחה לי סביבי, אני אומרת הוא טוב ומטיב, אני אקבל את המציאות הזאת, אני כאילו אומרת לעצמי "לא, זה כן טוב". אני רוצה לדעת איך הוא טוב ומטיב, בתוך הרצון לקבל שלי או מחוץ לרצון לקבל שלי?

הבורא הוא לא טוב ומיטיב כמו שאת חושבת. הבורא הוא טוב ומטיב בזה שהוא רוצה לתת לנו טוב ומטיב, במה שנראה, נחשב טוב ומיטיב אצלו, ולא אצלנו. זה כמו שאת כלפי ילד, את אומרת "אבל זה טוב, אתה צריך את זה", ולא, הוא רוצה משהו אחר, אז הוא אומר "אימא רעה, לא אימא טובה".

הבורא הוא טוב ומטיב רק כשאנחנו עושים טוב ומטיב, רק כלפי הרצון להשפיע, כלפי רצון לקבל לא טוב ומיטיב, כל הצרות מגיעות אלינו. למה? כי אנחנו עדיין נמצאים ביצר הרע ולכן מהבורא מקבלים השפעות שנראות לנו רעות, הן עוברות אינוורסיה, היפוך.

תלמידה: אז איפה הוא טוב ומטיב? איך תופסים אותו כטוב ומטיב, אני רק אומרת לעצמי את זה?

תשתני לטוב ואז תרגישי שהוא טוב, תשתני למיטיב ותרגישי שהוא מיטיב.

שאלה: אנחנו מעבירים סדנאות כתיבה לאינטרנט. ולגבי המסר שאנחנו מעבירים לקהל, השאלה האם כשאני מעבירה מסר של חיבור זה לא כמו שמישהו אחר מעביר מסר של "תהיו יותר טובים אחד לשני"? איך להיות בטוחה שאני מעבירה את חכמת הקבלה ולא סתם איזו שיטת מוסר, או משהו כזה, או שאם אני אומרת לאנשים "תהיו יותר טובים אחד לשני" זה מספיק, זה מה שהם צריכים לשמוע?

לא, הם לא ישמעו את זה, הם גם יחשבו עלייך "איזה דיבורים אלה", תהיו "ילדים טובים", מי רוצה לשמוע דבר כזה?

תלמידה: אנחנו לא אומרים את זה במילים האלה. אני מספרת סיפור, ואני שוזרת את המסר בצורה חכמה ויפה. אבל השאלה היא לגבי המסר.

האדם לא יכול לקבל את זה, לא. האדם יכול לקבל את זה רק בתנאי שמגיע לפני זה איזה יסוד. כשאת אומרת לו שצריכים להתייחס בצורה טובה זה לזה, הוא מבין שכך צריך להיות כבר מהסיפור הקודם, מהמצב הקודם.

אני אומר שיש נשמה אחת, אם אפשר כבר לדבר עם הקהל על זה, והיא עברה שבירה, והחלקים שלה הם אנחנו, בכל אחד מאיתנו יש חלק קטן מאותה הנשמה. הנשמה הכללית הזאת נקראת "אדם", ואנחנו חלקים ממנה לכן אנחנו נקראים "בני אדם". ואנחנו צריכים להתקשר בינינו בחזרה, לאותו המבנה, ודווקא על פני כל הכוח שמפריד בינינו אנחנו צריכים להתחבר, לכן החיבור שלנו יהיה הרבה יותר חזק ממה שהיה קודם. כל המטרה היא להגיע לאותו מבנה אחד, שאז זה יקרא "גמר התיקון". ואנחנו מתקרבים לזה, אם אנחנו רוצים או לא רוצים. עכשיו אנחנו נמצאים במצב מאוד עדין, שאנחנו צריכים במשך כמה שנים בכל זאת להתחבר, או על ידי לחצים וייסורים, או על ידי הרצון שלנו, על ידי המאמץ שבא מאתנו.

אז הם מתחילים לשמוע, שזו מערכת, אין מה לעשות, אנחנו רואים את מה שקורה בחיים האלו, בעולם הזה, מה עוד אפשר, אי אפשר לברוח מזה, זה מעלינו, איך נעשה את זה, מאין ברירה. אבל יותר מאשר אין ברירה, אולי נעשה את זה ברצון שלנו, ואז לא נהיה תחת לחץ, אלא דווקא מכל טוב נעשה את זה.

בסך הכול זה חיבור. ואז יש כוח שעובד, ואם אנחנו רוצים הוא גם יכול לעזור לנו. אותו הכוח העליון, אם נרצה למשוך אותו לחיבור, אנחנו נקבל אותו, ואז אנחנו יכולים להתחבר. כל חכמת הקבלה היא איך אנחנו מושכים את הכוח העליון שיעשה את העבודה, כמו שכתוב ש"ה' יגמור בעדי", אני רק צריך ללמוד איך להזמין אותו. כדי להזמין אותו אנחנו צריכים דבר פשוט, אנחנו צריכים להשתדל להתחבר, לראות שאנחנו לא מסוגלים ולצעוק, ואז הוא יעשה זאת, זה הכול. רק בצורה כזאת.

אנחנו לא מסוגלים בעצמנו להתחבר, חבל להגיד להם את זה. אנחנו לא מסוגלים, אלא רק להשתדל להתחבר, כאילו להתחבר. ואז כשאנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים, להתחיל לצעוק, עוד ועוד, וכל פעם המאמץ שלנו צריך להיגמר בהעלאת מ"ן, זה נקרא בתפילה, שהבורא יבוא ויחבר, זו העבודה שלו. לכן כל העבודה הרוחנית שלנו נקראת "עבודת ה'", עבודת הבורא. זו לא העבודה שלנו, אנחנו צריכים רק להראות לו איפה אנחנו רוצים שיהיה חיבור. זה הכול.

תלמידה: אז אני הולכת לדבר באינטרנט על עבודת ה' האמיתית?

כן. בהצלחה.

שאלה: מצד אחד כל הזמן שמעתי שאנחנו צריכים להסכים עם הבורא עם כל המצבים שקיבלנו. מצד שני, האם בזמן שאני מקבלת דחייה מהחברות, מהקבוצה, מהדרך, אני גם צריכה להסכים?

מה זאת אומרת להסכים? להסכים לקבל שאת מקבלת את זה מהבורא.

תלמידה: ומה עושים הלאה?

פועלים כדי להתקרב אליהם ואליו. לא לייחס שום דבר לאדם עצמו, "אין עוד מלבדו". אנחנו לומדים שהכול בא מהבורא. ואפילו דרך החברים, דרך האנשים, דרך העולם, זה הכול בא מהבורא, ואני צריך לראות שכל הדברים האלה מגיעים ממנו, ואז דרך כל האנשים, כל העולם, אני מגיע שוב אליו. העולם הוא באמצע ביני לבורא.

תלמידה: אבל אני מבינה שלהסכים זה משהו פסיבי.

זה לא פסיבי. "להסכים" זה נקרא שאני מקבל את מערכת היחסים הזו, אני עולם בורא, או אני קבוצה בורא, או אני חברות בורא, זה לא חשוב, אני מקבל את הדברים האלה, זה נקרא "ישראל אורייתא קוב"ה חד הוא", ובשרשרת הזאת אני עובד. אין שום אפשרות אחרת.

שאלה: מצד אחד, אני שומעת אותך אומר הרבה פעמים, שלפעמים צריך פשוט להוציא את האינפורמציה החוצה, ולא משנה אם יקלטו או לא יקלטו, יבינו או לא יבינו, יבינו בעוד 10 שנים, הדברים האלה צריכים להיות בחוץ, ולא משנה בכלל איך ישמעו אותם.

כן, נכון. כמה שאנחנו מוציאים את המידע שלנו לקהל הרחב, אפילו שלא קוראים, אנחנו כבר נתנו, זה כבר קיים.

תלמידה: מצד שני, קיים רצון, אני יודעת שבי הוא קיים, ואולי גם בעוד כותבים, לקלוע לאוזן, לפתוח את הלב של מישהו, לעשות מאמץ בזה, כאילו להתאים את זה לקהל יעד, לחשוב עליהם. אז לחשוב על מי שאני כותבת עבורו או לא לחשוב?

כן ולא, תלוי באיזה חומר. כשבעל הסולם כתב את המאמרים שלו הוא לא חשב למי הוא כותב בדיוק, כי הוא כתב את זה בגובה. אבל יש מאמרים כמו שהרב"ש כתב, או כמו שבעל הסולם כתב באגרות שלו, בזה הם כותבים כבר ישירות למישהו. יש מקום גם לזה וגם לזה.

שאלה: לגבי העיקרון "על כל פשעים תכסה אהבה". אם מתגלה דחייה בזוג חברות בקבוצה, בעשירייה, אני מצדיקה בשכל את ההתנהגות שלהן, זה מרגיש לי שזה מה שאני עושה עכשיו, אני מחפשת בשכל הסברים רציונאליים למה הם עשו כך כדי להתגבר על הדחייה. אבל הבנתי ממך שזה לא אמור להיות כך.

לא, ודאי שלא, אנחנו צריכים לייחס את הכול לבורא.

תלמידה: ברור שזה מהבורא. השלב ברור, אני מצדיקה שזה מהבורא, מסכימה עם זה, אבל כדי להתגבר עם הדחייה, התגובה האוטומטית שלי זה להצדיק.

זה נקרא שאת לא מסכימה.

תלמידה: אז מה כן?

אם את צריכה להתגבר אחרי זה, אז את לא מסכימה.

תלמידה: אם אני מצדיקה בשכל, אני מסכימה, אין בעיה. אני מבינה את החברה, אני מבינה למה היא פועלת כך, הבורא מפעיל אותה, הכול בסדר, אני אוהבת אותה. אז מה ההבדל בין זה לבין "על כל פשעים תכסה אהבה"? אמרת שהפשע נשאר, הכול נשאר ומעל זה מכסים באהבה. מה ההבדל?

אסור לנו לטשטש את כל צורות היחסים שלנו, כי אחרת המאמץ שאנחנו נעשה כדי לחזור לחיבור, לאהבה, הוא יהיה מאמץ של אפס. אם אני נגיד סולח לחבר, זה מהבורא בא או ממנו לא חשוב, אבל סולח לו, כבר זהו, הגענו לאפס.

אם אני בכל זאת מתרגז עליו ועל פני הרוגז עליו אני אומר אבל בכל זאת למעלה מזה אני צריך לאהוב אותו, אז לְמה שאני רוצה להגיע אליו, ליחס שלי אליו, יש כבר ערך. אני מתעלה למעלה מהזעם שלי, מהדחייה שיש לי אליו, ואז זה נשאר. האגו צריך להישאר, זה שזה מגיע מהבורא זה רק אומר לי שאני חייב להפעיל "על כל פשעים תכסה אהבה", אבל אני לא מוחק את היחסים הרעים, אני על פני זה בונה יחסים טובים, אחרת לטוב אין שום עוצמה.

שאלה: רק לוודא שהבנתי אותך, אם אני מצדיקה את הפעולות של החברה שהיא ככה וככה פועלת בגלל כל מיני סיבות, אז אני מוחקת?

כן.

שאלה: קודם כל אני רוצה להגיד שהרבה חברות נכללות בשיעורי בוקר ובכל התהליך הזה, וזה ממש חזק ומדהים.

יש לי שאלה מצוות הנשים מכל העולם, איך אתה רואה את הכוח הנשי מתגבש לקראת הכנס ובמהלכו? באיזה אופן התכונות האופייניות לאישה, צריכות להתבטא בחיבור הכללי בכנס?

אנחנו רואים שבעולם נשים עולות ומובילות בכל כך הרבה תחומים היום, ונכנסות לממשלות ופועלות. מה הייתה פעם אישה? [נמצאת] בית בין הסירים לילדים. אחר כך הן התחילו לצאת קצת להוראה, לפי מה שמתאים לאישה, בשירות. היום זה כבר לא כך, היום זה כבר כמעט בכל מקום. אולי לא כל כך בהיי טק, כי הן פחות נכנסות לשם, ולגברים יש יותר גישה, אבל בהרבה מהתחומים. ולכן אני חושב שגם אצלנו נשים יתפסו מקום הרבה יותר חשוב. אני חושב שגם בכנס, ובכלל בקשר לאירופה, שהכנס מעורב, אני חושב שאנחנו צריכים להגיע למצב שבהחלט, איפה שיש מקום לנשים, לתת להן.

הבעיה היא שאנחנו לא רוצים לעבוד יחד וזה באמת לא כדאי. איפה שאפשר, כדאי לעשות איזו הפרדה. אבל נראה לי שהגיע הזמן שאנחנו נקדם יותר ויותר נשים. לפי שהעולם מסתובב כך, זה מראה לנו על השינוי ברצון לקבל הכללי שהבורא ברא, שהחלק הנשי עכשיו עולה לעומת החלק הגברי ולכן גם אנחנו צריכים לתת לו מקום.

תלמידה: כלפי ההתאספויות של הנשים במהלך הכנס, שם באיטליה וכל הנשים שיהיו מחוברות, מה צריך לאפיין את ההתכנסויות האלה?

אני חושב שהנשים צריכות להחליט ביניהן על החיבור באירופה. אני חושב שהן צריכות לקשור קשר ביניהן בצורה מאוד חזקה, מאורגנת, של "ארגון נשים אירופאי" וגם "ארגון נשים של בני ברוך העולמי", ארגון כזה של נשים. אני חושב שהן יכולות לעשות הרבה יותר. אני לא יודע למה הן כל כך פסיביות.

לעומת מה שאנחנו רואים אצל נשים ברחוב, במוסדות, בכל מקום שהן עובדות, איך הן מקדמות את עצמן, אני לא רואה את זה כאן אצלנו, בארגון בני ברוך העולמי. או שהן עובדות ככה בצורה שקטה, או שבכלל נעלמות. זאת בעיה.

אני חושב שהגיע הזמן שאנחנו דווקא נבליט את זה. אם יש לנו בארגון שלנו70% נשים, למה אנחנו לא רואים אותן? למה אנחנו לא מרגישים אותן עד כדי כך? מה חסר כדי שהן יתחילו לפעול במלוא הכוחות והיכולות שלהן? את זה אני לא יודע. שוב, אני כבר לא אוכל להשתנות. אני נותן שיעור לגברים לפנות בוקר וזהו. אבל אתן צריכות להציע לנו משהו חדש, שזה יהיה רציני, לא ככה סתם מילים.

שאלה: נשים עוסקות גם בהפצה ומחלקות פליירים. מה אנחנו צריכות לחשוב באותו רגע או להתפלל כדי שאדם שקיבל את הפלייר יתעורר ויבוא אלינו?

את נותנת לו קשר עם הבורא. כל היתר שהבורא יעשה. את אֶת שלך עשית. אם זה חלוקת פלייר, נתת, חיוך, בלי חיוך, תיבת דואר, לא חשוב באיזו צורה, והיתר זה התפילה שבלב, שהבורא יעשה.

תלמידה: האם צריך גם להגיד כמה מילים?

לא, אין שום עניין. אם את נותנת לאדם, את יכולה להגיד כמה מילים אבל גם זה לא חשוב. איזה חיוך קטן, ומספיק.

תלמידה: וערבי מבוא, עשרות אנשים מתגייסים לערב הזה, מה הם צריכים לחשוב, או איזו פעולה הם צריכים לעשות?

את יכולה להגיד אם כך, שלי זה עזר מאוד. ואז את ממליצה, אני לא מבין בזה אבל ממש משהו קצר, כך נראה לי.

שאלה: בהמשך לחברות ששאלו על הכתיבה, איך אפשר להשתמש בכתיבה כדי שזה באמת יעשה תיקון?

לשם כך אנחנו צריכים להבין את הקהל ולא לכתוב מה שבא לנו. אנחנו צריכים להרגיש מה הקהל רוצה, באיזה סגנון הוא רוצה, באיזו רמה וכן הלאה ולהלביש את המסר שלנו בסיפור שאנחנו כותבים.

תלמידה: ומה הערך המוסף, מה מוסיפים שם כדי שבן אדם שכותב יעשה בזה איזה תיקון, ולא סתם כמו מכונה שיודעת לעשות את העבודה הזאת?

כמו מכונה זה לא יעבוד, לא תצא מזה שום תועלת. אלא ההפך, זה יהיה נזק. יש כאן כמה נקודות. צריך להיות ערך בכתיבה עצמה, שהיא תהיה מעניינת, מושכת, נעימה. במיוחד אם אנחנו כותבים לנשים. צריך להיות בזה ערך רוחני. כל דבר, זה לא פשוט. אנחנו לא הולכים סתם למלא את השורות.

תלמידה: מה המשהו הפנימי הזה, שבן אדם יושב וכותב מילים, מה יש שם שאפשר להוציא את המקסימום, לעשות את זה הכי נכון?

הכול זה הלב של הכותב. הוא חייב למסור לתוך הכתיבה שלו את לבו.

תלמידה: צריך לפני שמתחילים לכתוב, לשבת לקרוא קטע, להתפלל?

יש בזה הרבה עצות. ודאי שגם זה טוב, אבל זה יכול למשוך אותך לאיזה כיוון אחר ואז כשאת כותבת, תכתבי לפי הסגנון של הקטע. לכן אני לא יכול להמליץ כך, אלא חייב להיות ממש לב נקי. אין יותר.

שאלה: בעשירייה, וגם במשפחה יש מצב שנגמרו העצבים ובשלב של חוסר אונים, במקום להתחיל לפעול ללא שכל ורגש כמו שקבענו, יש הרגשה שאתה יושב בצד, פשוט סוגר אוזניים ואומר, טוב, שהבורא יפעל. כשאני קולטת את המצב, אני לא אוהבת אותו. אני גם לא רואה שזה מקדם את העשירייה או את היחסים. לפנות לבורא שהוא יעשה, זאת התפילה שלנו?

כן. אנחנו צריכים להבין שקודם כל אנחנו מקבלים הכול מהבורא. כשאת אומרת, "אין לי עצבים ואני לא יכולה ואני לא מבינה" כך וכך, את זה את מקבלת מהבורא, נטו. הכול. השאלה, איך את מגיבה, האם את מגיבה בחזרה אליו ומבקשת הסבר, תיקון? אבל אנחנו צריכים בסופו של דבר, לפנות לבורא. זה הכול. אם עושים את העבודה הזאת בצורה נכונה, יכולים להרוויח מזה הרבה ומהר.

תלמידה: אז אני לא יושבת בצד וצופה איך הוא עובד, אני רוצה להיות שותפה שלו?

יותר טוב אולי בכתיבה. לכתוב מה שאת רוצה להגיד לו. "היום, בתאריך כזה וכזה, בורא יקר", כולי. אני לא צוחק, זה רציני מאוד. זה נשאר באוויר, זו עבודה בתוך הנשמה שמזה היא הולכת ומתפתחת.

שאלה: אם מאיזו סיבה אני לא משתתפת בכנס הקרוב עם החברות, מה זה אומר עבורי לפספס את הכנס, מה הוא הערך של הכנס?

הערך של הכנס זה חיבור. כי בלי חיבור אנחנו לא יכולים להשיג שום דבר, כי ברור לנו כבר, דברנו על המערכת הזאת שהיא צריכה בחזרה כולה להתכנס, להתחבר, למערכת "אדם הראשון". לכן כנס זה חיבור. והכנס שלנו, מפני שאין ארגון כמונו בעולם, שעובד בצורה נחרצת לפי כתבי בעל הסולם ואנחנו רואים כמה שאנחנו מתקדמים ממש מיום ליום בהבנת העבודה שלנו, בלממש אותה, ליישם אותה, לכן הכנס הוא מאוד חשוב. לכן [למרות] שאולי כשהוא בעצמו עובר, אנחנו לא מרגישים שמשהו קורה.

ישנו שיעור בוקר שהוא הרבה יותר רציני מהכנס, ישנו שיעור בוקר שהוא הרבה יותר גבוה או מרגש, אבל זה לא נראה לנו בגלל שבשיעור בוקר אין חיבור כמו בכנס.

מה זאת אומרת? בשיעור בוקר יושבים כאן גברים, והם רגילים לזה, ומכל העולם שומעים קצת גברים, גם נשים, וזה לא אותו חיבור. הכנס הוא מאוד רב גווני, כמו איזה שוק, איזו קבוצה כזאת שיש שם הכול, מכל האנושות. וזה מאוד מיוחד.

אני מרגיש שאז עוצמת החיבור היא פי כמה וכמה יותר גדולה. מאוד שונה משיעור בוקר. בשיעור בוקר התקדמנו עוד קצת, מ150 ל151. ובכנס בגלל הערבוביה בין האנשים שבאים, כאלו שהם כבר 15 שנה אתנו, וכאלו שכמה ימים, ששמעו עלינו ונפלו לתוך הכנס, זה נותן עוצמה מאוד גדולה ואין לזה תחליף.

לכן אני מאוד ממליץ לכולם להיות מחוברים, מחוברות, לכנס, בכל הצורות שאפשר.

שאלה: שאלה לגבי מה שאמרת מקודם על הדומיננטיות של נשים, על הכמות הגדולה שלהן. במה כדאי שנשים יהיו דומיננטיות ומורגשות? מה הוא התחום שנשים יכולות ממש להשפיע בו, ואם נלך שנה קדימה או שנתיים, מה צריכות להיות התוצאות?

שאלה טובה. אני חושב שנשים צריכות קודם כל להיות יותר מאורגנות כדי לשמוע שיעור בוקר. הוא לא כל כך קשה שיעור הבוקר שלנו. חוץ מתע"ס קצת שזה גם כמה שאנחנו מתקדמים, אפשר להבין את זה ושווה לכל נפש. רב"ש היה אומר שאין שום בעיה, שנשים יכולות ללמוד תלמוד עשר הספירות כמו גברים.

אני חושב שנשים יכולות יותר להצטרף אלינו לעבוד כאן במפעל בכל מיני אפשרויות בהפצה, אפילו בניהול. יש לנו עבודה בהפעלת מערכות השידור, גם בלילה יש עבודה, ואני רואה שהחלפנו במקום גברים נשים, זה רק עשה יותר טוב לכל השידור שלנו כי נשים עובדות בזה יותר טוב מגברים.

בכל מקום, אני אומר ברצינות. אני הייתי אומר שאם לא בשכר אז בהתנדבות. הייתי מאוד מרוצה לראות נשים שממלאות את הבניין ועובדות בכל מה שרק אפשר. העבודה שלנו היא בעיקר הפצה.

תלמידה: לפני כמה שיעורים דיברת על התכונות של הנשים, והייתה תכונה שציינת שנשים יש להן יותר רגשי נחיתות מגברים, למה הבורא נתן לנו את זה? ואיך אנחנו יכולות להשתמש בזה ברוחניות?

אני חושב שאנחנו מתבלבלים לפעמים, אני לא פסיכולוג, סליחה, אבל אנחנו מתבלבלים בין רגש נחיתות לחכמת נשים. אישה היא יותר חכמה והיא שותקת, מוותרת, כמו עם הילדים כך גם עם "הילדים הגדולים" האלה, עם הגברים, היא [פועלת] מתוך חכמת החיים שיש לה מן הטבע יותר מאשר לגבר.

אני לא פעם אמרתי את זה וזה בטוח נכון, שלאישה יש מערכת פנימית נפשית וגם פיזיולוגית שבנויה בצורה כזאת שהיא יותר קשורה לטבע ולכן היא יותר חכמה, היא גדלה.

ו"הילד" הגבר הוא נשאר ילד, היה ילד קטן עכשיו הוא ילד גדול. מה הוא צריך? כדורגל אולי עוד איזה טיול, דגים, משהו כזה. אישה היא יותר רצינית היא מבינה יותר מה ששייך לחיים. רואים את זה, ולכן זה לא רגש נחיתות, ב-90% זה פשוט חכמת החיים. ולכן נשים יותר שקטות וכאילו מוותרות. אבל רגש נחיתות אני לא חושב שכל כך נמצא בזמננו, לא. זו חכמה ש"לא כדאי להתעסק עם הגברים האלה".

תלמידה: שאלת קודם למה נשים בבני ברוך לא כל כך דומיננטיות אז אולי אפשר לשלוח שאלון ולשאול את הנשים מה יגרום לנו להיכנס יותר לפעילות?

בבקשה, אבל אני חושב שכאן צריכה להיות בכלל מגמה אחרת אנחנו כל אחד רוצה לתקן את הנשמה שלו וכמה שאנחנו גורמים לחיבור ולתיקון העולם הכללי, זה בעצם הזכות שנרשמת על כל נשמה, אז כדאי לחשוב על זה ולשאול על זה.

שאלה: אני רוצה לשאול על התפקיד הנשים בכנס בהמשך לזה שהמלצת לבנות ארגון. אנחנו יודעים שהקבוצות באירופה ובכלל הן לרוב מעורבות, ולכל קבוצה יש קואורדינטורים משלה ונשים הן בעצם חלק מהקבוצה המעורבת, האם אתה ממליץ לפנות באופן נפרד ולרכז את הנשים של קבוצות אירופה?

אני לא יודע, לא עבדתי עם קבוצות אירופה, אני גם לא יודע עד כמה אפשר לחלק אותן לגברים ונשים. אני לא יודע איך הם עובדים, אולי אצלם לגמרי הכול מעורבב אני יודע שבכל זאת יושבת בלילה קבוצת דיסלדורף, קולן, ספרד, הגברים שלנו יושבים, ככה נראה אבל [מדובר] בגברים.

אבל נשים לא יושבות בלילה בשיעור אלא יכול להיות בכל מיני סידורים אחרים, בעבודות אחרות. אני לא שייך לזה, רק צריכים בהתאם לזה לעבוד איתן. אם הן כבר מעורבות זה בסדר גמור לא כדאי לחלק ביניהן, החלוקה היחידה שאנחנו חייבים לעשות היא כאן בישראל.

וגם קבוצות הבוקר שמתאספות הן של גברים. אמנם לקבוצת טורונטו היה חדר לגברים וחדר לנשים והנשים היו באות גם בבוקר, לא כולן ודאי, יש ילדים קטנים וכן הלאה, הן היו באות בבוקר ומתיישבות בחדר שלהן ומשם ראו את השידור. לי לא חשוב, חוץ מישראל שכאן אנחנו לא מסוגלים להרשות לעצמינו דבר כזה וגם לא כדאי, כל יתר קבוצות, אדרבא.

שאלה: הייתי רוצה להרגיש יותר את הלבבות פה שאנחנו הנשים נעלה עוד מדרגה בחיבור וכמו שיש לגברים בימי ראשון ישיבת חברים, גם אנחנו הנשים נתחבר באיזו דרך. אני כבר מאמינה שזה יגיע.

אם יש חיבור נגד מישהו אז יותר קל, כי אז האגו מחמם ויש חיבור בעד. אנחנו צריכים בכל זאת להשתדל להתחבר בעד, זאת אומרת יש לנו מטרה, אם נתחבר בינינו נתחבר עם הבורא.

תלמידה: איך אני לא מקבלת בשביל עצמי בעשירייה, אלא אני מצמצמת את הרצון לקבל שלי ואני רוצה שיהיה טוב לחברה? אבל לא בדיעבד כי מה שקורה זה שאני בדיעבד מגלה שנהניתי וקיבלתי ואין מה לעשות. אבל אני רוצה לפני שזה מגיע לקחת את זה להשתמש באור הזה שמגיע ולהפנות את זה לחברה .

אולי יותר קל לתאר את זה שאני איתם יחד ואני רוצה להרוויח הכול בשבילנו לכולם. נניח שאנחנו עשירייה ואני רוצה שהעשירייה הזאת ואני בתוכה נרוויח משהו טוב, זהו. אז יותר קל.

שאלה: כשנשים נפגשות בעשירייה ואנחנו עובדות בעשירייה, בסך הכול יש הרגשה מאוד נעימה יש תחושה של חיבור גם מין סולידריות נשית כזאת גשמית וגם מתוך הבנה וחשיבות של הדרך וכל הסדנאות שאנחנו עושים. אבל כשרוצים לעבוד ביחד בהפצה באילו פרויקטים אחרים, יש קושי מאוד גדול, ואז יש נטייה פשוט לעזוב, וגם לעבוד לבד כבר בלתי אפשרי היום, אז מה אתה מציע? מה הפורמט הנכון של עבודה בקבוצת נשים?

אם אתן לא רוצות, לא יכולות לעבוד יחד, יותר טוב לא לעבוד. פשוט מאוד. תעזבו את הכול ותעשו משהו אחר. לכו למספרה, לתופרת, לא יודע למי, תעזבו את העבודה. לא יכול להיות שום תיקון ולא יכול להיות שיצא משהו טוב אם זה לא מתוך חיבור.

תלמידה: אני מסכימה.

אם זה מה שאת אומרת לי, שאתן לא יכולות להתחבר, זה סימן שתפסיקו את הכול.

תלמידה: אבל זה מה שאנחנו עושות. מפסיקות ואז באמת קורה מה שאמרת, שבעצם אין התקדמות של קבוצת נשים.

ודאי שאין התקדמות. אין כלום.

תלמידה: לא עולה שום דבר, לא מצליח שום דבר.

ולא יכול להיות.

תלמידה: אז מה אתה מציע לנו לעשות, על מה להתמקד, מה לשנות? איזה פורמט עבודה נראה לך שיכול כן לעבוד, כי אנחנו מאוד מאוד רוצות שזה יצליח והאמת שאנחנו מתפללות הרבה.

אין לי יותר מה להגיד.

תלמידה: להתפלל?

לא. זה שאת אומרת דברים כאלה, אישה שנמצאת אצלנו שנים, זה רק אומר על כך שישנה בעיה. יכול להיות שלא בין כולן, אבל איפה שאת נמצאת, שם יש בעיה. צריכים לעשות חשבון נפש ולחשוב, איך אפשר שאני אוותר על הכול למען החיבור?

תלמידה: אז זו עבודה שלי, אני לא בסדר פה?

נראה לי.

שאלה: היום למדנו בשיעור, שכאשר הבורא משפיל את עצמו אנחנו צריכים להגדיל אותו. איך להגדיל אותו לפני שאנחנו משפילים אותו, איך אנחנו נפעל באחישנה?

זה אי אפשר, מפני שהבורא הוא שמייצר את האגו שלנו, מייצר את הרצון לקבל. "בראתי יצר הרע", זאת אומרת, הרע שמתעורר בנו בא ישירות מהבורא, וזה הדבר הראשון. בלי שהרע מתעורר אז אין לנו מה לעשות. אנחנו לא בני אדם, אנחנו לא ראויים לתיקון ומה יש לנו לתקן? שום דבר. לכן, רק אחרי שאני מרגיש רע, אז אני רואה שאני לא רוצה להתחבר עם אחרים, שלא טוב, אני מתרגז על הכול, אני שונא את הכול ואז יש לי מה לעשות. לפני זה לא. מה אני אעשה אם אין לי יצר רע? הכול מתחיל מהיצר הרע.

אז מה שאנחנו צריכים, זה לא להקדים את היצר הטוב כי אין לי, וזה נקרא שאני פשוט מוחק הכול מה שרק יכול להיות, עושה מעצמי איזה מלאך כזה מלאכותי שאין בו רע. לא. אני דווקא שמח מזה שמתעורר בי היצר הרע, שאני שונא אחרים, שאני לא מסכים ושאני ממש רע. אז יש לי עכשיו מה לתקן ועל ידי מה לעלות מעל הרע. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה", ואז אני כך אתעלה. העלייה בסולם המדרגות זה שמאל ימין, שמאל ימין. תמיד תחילת המדרגה זה חושך, "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד".

שאלה: ואם ברגעים האלה האדם מכאיב לחבר, איך למנוע את זה?

אין מה למנוע, הוא לא יכול למנוע. נגיד אם הבורא נותן לי עכשיו איזו התפרצות ואני צועק על מישהו. אז כן, אני צועק, מה לעשות, אחר כך אני מגיע לאיזו השלמה ואני לא צריך להצטער על מה שהיה קודם.

יש איזה עניין של להצטער גם כן, אבל בעצם לא. אני צריך לתקן, "על כל פשעים תכסה אהבה". יהיה פשע עוד יותר גדול, תהיה אהבה יותר גדולה וכן הלאה.

שאלה: מה זה אח"פ דעליה?

אח"פ דעליה, זה העליון שמעלה אותי, תופס אותי ומעלה, אם אני מבקש.

שאלה: בהמשך למה שאמרת שאתה מצפה מנשים, ושיש להן יכולות. האם אתה רואה אותנו גם כמרצות בקמפוס, משתלבות במערך הזה?

בישראל לא. אם תהיה קבוצת נשים שיבואו לקמפוס נשים, ויהיה קמפוס גברים, אז אתן תלמדו בקמפוס נשים. אבל אישה שמלמדת גבר חכמת הקבלה זה ממש לא מתאים. זה משהו שאף אחד לא יבין.

תלמידה: יש כאלה שעושות את זה במקומות אחרים.

אני לא יודע איזו קבלה הן מלמדות ולומדים. אני לא יודע מה קורה, אצלי זו לא דוגמה, אני לא מסתכל על אף אחד חוץ מעל כתבי בעל הסולם והרב"ש.

שאלה: אבל בקבוצות של נשים אתה אומר שזה אפשרי.

אם יתאספו רק נשים, אז אישה יכולה ללמד אותן. בינינו אני לא יודע איך הן ישמעו את האישה, כי ידוע שנשים רוצות לשמוע מגבר דבר כזה ולא מאישה. אבל מה הבעיה, את רוצה ללמד? כדאי עוד ללמוד.

אבל לארגן ביניכן לימודים שאתן תעזרו זו לזו, למה לא?

שאלה: מה זו עבודה נכונה בין גבר לאישה כשיוצאים להפצה, או עובדים ביחד במפעל.

אני לא יודע. צריכים לפנות אל מי שאחראי אצלנו בצנזורה, או לעוד אנשים שאחראים על זה. היום יש כאלה בעיות, כאלה חוקים שאני לא יודע. אם היה אפשר, הייתי מחלק את הבניין הזה חצי חצי.

אתן בטח שומעות מה נעשה בעולם. היום משתמשים בכל מיני צורות במאבק פוליטי, בתפקידים במפעלים, במקומות עבודה, בכל מיני דברים של גברים, נשים, הומואים, לסביות. לא חשוב מה, על כל דבר משתמשים בדברים כאלה, כדי להוריד מישהו, להוציא מישהו מהמקום, או משהו אחר, זה נורא.

אני לא רואה בזה שום דבר, זו גם לא האמת. זה היה ותמיד יש בכל חברה שנמצאים שם גברים ונשים. אלא שהשימוש בזה הוא מאוד מלוכלך. אם אני רוצה לעשות למישהו רע, אז מספיק לי לחבר איזה סיפור, וכבר כלי התקשורת וכולם תופסים אותו ועושים מזה [משהו], כאילו זה משהו חדש בעולם, וקודם אף פעם לא היה. זו המצאה כזאת שאני מקווה שהיא עוד מעט תחלוף. לכן, אני לא יודע מה להגיד כלפי גברים ונשים, יש בזה חוקים ונראה שכדאי להיזהר.

שאלה: ובכל זאת, איך אפשר למצוא השלמה בעבודה בינינו?

זו בעיה, תמיד הייתה וגם תהיה. השלמה לא יכולה להיות. השלמה יכולה להיות רק ברוחניות. כל ההשלמות דרך הבורא בלבד.

שאלה: איך נשים יכולות לעזור לגברים בחכמת הקבלה?

על שאלות ארגוניות אני לא כל כך יודע לענות.

תלמיד: מבחינת עבודה, מה שנשים יכולות לעשות הן עושות. אנחנו רואים במפעל, בעמותה, בכל מקום נשים והן הרבה יותר מאורגנות ומסודרות. אם זה בניהול כספים, בניהול של כוח אדם, ארגון של כל מיני דברים. וגם פה אנחנו רואים, את הכול מובילות נשים. בכל מחלקה אתם יכולים לראות שנשים הן אלה שעושות את הסדר, את הארגון ואת כל התהליכים הנכונים. אין פה שאלה בכלל.

אם היה אפשר, הייתי מחליף את כל הגברים בנשים. רק יש תפקידים שאי אפשר, שמטבע הדברים גבר חייב שם להיות ולא אישה. יש הבדל בין כתיבת מאמר של אישה וכתיבה של גבר. אני לא מדבר על הרמה, אבל מרגישים שזה גבר וזאת אישה. ולכן, הנושא צריך להיות בהתאם לזה, הקהל בהתאם לזה. אבל, חוץ מזה, בכל יתר התפקידים, בבקשה, בואו נחליף. אני מוכן.

תלמידה: אחד הדברים שאני כל הזמן רואה, שהבעיה היא שיש את המושגים האלה. "על כל הפשעים תכסה אהבה", "כל הפוסל במומו פוסל".

הם מאוד קשים ועמוקים.

תלמידה: אני רואה שהרבה אנשים עושים בזה שימוש אחר, לדוגמה ישנה איזו מחלוקת ואז האדם אומר, "כל הפוסל במומו פוסל", מפנה לַאחר את "בעיית המחלוקת". אותו הדבר עם "על כל הפשעים תכסה אהבה", כביכול הוא הפושע, ואני מכסה את זה באהבה. הייתי רוצה שתחדד את השימוש במושגים כאלה כי יש להיזהר משימוש שגוי.

אף אחד לא יכול להשתמש במשפטים האלו, כי הם משפטים על פעולות רוחניות. "פעולה רוחנית" זה נקרא למעלה מהאגו שלנו, שהאדם יכול לעלות למעלה מהאגו שלו, להתעלות למעלה מהאגו, ואז הוא פועל בצורה ש"על כל פשעים תכסה אהבה". זו דרגה מאוד מאוד גבוהה, רוחנית נטו, שאנחנו עוד רחוקים ממנה, לא יודע להגיד בכמה. גם ב"כל הפוסל במומו פוסל" צריך לראות את הדברים האלה, איך אנחנו עובדים מתוך הרצון לקבל. בקיצור, אסור לנו לדבר על הכללים האלה, הם עדיין לא בנו.

תלמידה: השימוש בביקורתיות במושגים האלה היא לא נכונה. מאוד חשוב שזה יהיה ברור, שלא יהיו כדי לתת לנו כיסוי.

אני מבין, תסבירי את זה לאותם האנשים עוד ועוד עד שהם יבינו.

שאלה: מה זו אישה רוחנית בדרך?

אישה רוחנית בדרך, זו מלכות שכולה רצון לקבל, שהיא רוכשת מסך, ואז על ידי המסך היא יכולה להתחבר עם זעיר אנפין וביחד הם נעשים כזוג רוחני שיכולים לעלות לאבא ולאימא, לקבל מהם חסדים, ואחר כך לקבל מישסו"ת חכמה ולהוליד ילדים שהם נשמות חדשות. זה נקרא "אישה רוחנית".

תלמידה: איך אישה בדרך יכולה לעזור ולתמוך בצורה נכונה בגבר שבדרך?

גם אישה בגבר וגם גבר באישה, התמיכה היא קודם כל כמו שכתוב, "איש ואישה שכינה ביניהם". הם תמיד צריכים לחשוב שביניהם נמצא הבורא, בכל המקרים, בכל ההתקשרויות, תמיד. כך גם צריך להיות בין כל אדם ואדם, שהבורא נמצא ביניהם. אבל בכל זאת כלפי גבר ואישה זה עוד יותר. אני לא מתקשר לאישה, אני מתקשר אליה דרך הבורא.

תלמידה: ומה לא לעשות כאישה בדרך?

מה שלא מתאים לדרך.

תלמידה: שאלה על עבודה משותפת בהפצה שהיא השלָמה. מהכלים שלי שמתי לב שלפעמים נשים מדברות בצורה מאוד נוקשה לגברים בזמן שעושים הפצה משותפת. מרגיש לי שאולי זה לא נכון.

הן שולטות באופני ההפצה?

תלמידה: לא באופני ההפצה, אלא ברגע שאישה נמצאת בתפקיד ניהולי היא מדברת לפעמים כביכול מעל לגבר, ממקום תקיף יותר אולי ממה שצריך. מה הדרך הנכונה להגיב?

להגיד לה בשקט, לכולם, שהיחס צריך להיות לא לגבר ולא לאישה, אלא לחבר. כי כולנו חברים שצריכים להגיע לחיבור משותף בנשמה הכללית, כי בנשמה הזאת יש חלקים כאלו וחלקים כאלו, פלוסים ומינוסים, כמו בגוף שלנו. ורק בהתחברות נכונה בין כל החלקים החיוביים והשליליים כביכול שביניהם, אנחנו מגיעים לחיבור שנקרא "גוף אחד", נשמה אחת.

אפילו אם מישהו יותר גבוה או יותר נמוך במערכת האינטגרלית, אין לזה שום שוני. יש לנו שוני רק עכשיו בזמן התיקון. אבל בעצם אחר כך אין שוני, כולנו מגיעים לעיגול. לכן אם אדם רוצה באמת להתקדם לתיקון, כדאי לו לדכא את עצמו ולא את האחרים.

שאלה: אני איטלקייה וגרה כאן בפתח תקוה, יש לי עשירייה נהדרת, הן תמיד בשיעור בוקר. איך אני יכולה להביא את ההרגשה שיש לי כאן לכנס ברומא?

קודם כל הייתי נוסע גם לכנס מכאן לרומא. הייתי גם מעביר את ההתפעלות שלי ממה שקורה כאן לנשים באיטליה ובכלל באירופה. מתכתב איתן, מדבר איתן, מפזר כל מיני התפעלויות והתרשמויות שלי. את זה צריך לעשות לא רק לקראת הכנס, אלא בכלל זו צריכה להיות עבודה שוטפת.

שאלה: נכנסו לתקופה חדשה. מה לעשות עם הפחדים שהבורא שולח במקרים עם החברות, וברור שזה בא ממנו. איך להשתמש בפחד ולכוון אותו לטובת הגילוי של שלב חדש?

הבורא שולח בכוונה פחד, חרדה, חוסר ביטחון, איום, בושה. העיקר זו בושה. הכול מתבסס על הבושה. אין עם זה מה לעשות חוץ מלהחזיר את הכול ל"אין עוד מלבדו", תמיד. ועד כדי כך, שאני שמח שהוא בצורה כזאת מעורר אותי כי אחרת כנראה לא הייתי מתעורר.

העבודה שלנו בדרך היא כולה מכאלה "אבני דרך", הכוונה לאבנים שאני נתקע בהן. וכול הדרך היא כזאת שאני נכנס לחרדה, לפחד, לאיום, והכול תוצאה מהבושה, אותה הבושה שבעקבותיה היה הצמצום הראשון. לכן אנחנו על ידי הרגשות האלה, רגשות הבושה, מגיעים לאט לאט למצב שיכולים לעשות צמצום וכניסה לרוחניות.

צריכים להודות על המכות האלה שמקבלים, צריכים להשתדל כל הזמן להיאחז בבורא, כי הוא עושה גם תנאים כאלו שאם אני לא אוחז בו, אני נופל לתהום שחורה, נוראה. ורק כשאני אוחז בו יש לי איזו הקלה, וגם לא ממש. הוא לא נותן לי הקלה, כדי שאני בכל זאת אאחז בו, כי ברגע שייתן לי ניתוק מהבושה, מהפחד ומהחרדה, אני מיד שוב נעשה "פרחח" כזה. לכן זה מה שהוא עושה. לכן הייסורים והבעיות יבואו אלינו יותר ויותר עד שנצליח להיות עמו בקשר כל הזמן.

מה זה בקשר כל הזמן? יש בדרך גם מצב "אני רוצה שייתן לי צרות כי בלי זה אני לא דבוק, אני שוכח, מה אעשה, אני בסך הכול בן אדם חלש. אם אני לא מפחד אז אני משתולל", כמו ילד קטן שאם לא מפחד מכלום אז צריכים לשמור עליו לאן שבורח. לכן אנחנו אומרים, "תיזהר, תראה" למה מפחידים אותו? שיהיה לידינו, שידע לשמור על עצמו. אותו הדבר כאן.

לכן בעיות, צרות, בושות וכל מיני פחדים זה הכול בא מהבורא, ואנחנו צריכים לקבל את זה כי אין ברירה. כך הוא מלמד אותנו. האמת זה מאוד עוזר לאדם, למרות שאף אחד לא רוצה שזה יקרה, אבל זה עוזר מאוד לאדם שעובר כאלו מצבים. צריכים להרכין ראש, כמו רבי עקיבא כשהיה בים סוער, הוא תפס את הקרש ועם כל גל וגל רק הרכין את הראש עד שהגל עבר וכך ניצל.

שאלה: לנשים יש מצבים כמו בזמן מחזור, הריון או גיל המעבר, זה יכול לבוא לידי ביטוי במצבי רוח קיצונים. איך להתמודד? לעתים זה יכול להתפרש כירידה רוחנית.

אנחנו בני אדם, אין כאן מה לעשות. עוד בליטה אני עבדתי כמנהל מחלקה גדולה במפעל, אז ידעתי שהנשים האלו, היום לא מסוגלות לעבוד בעבודה כזאת, והייתי שולח אותן לשבת ולעשות עבודות בכתיבה, [ואחרות] כן. זה טבעי, מה לעשות?

האמת שלגברים גם ישנן כאלו תקופות, רק אנחנו או שלא מזהים אותן או שהם תמיד כאלו, נמצאים כאילו במחזור קבוע. וחוץ מזה, מה יש כאן? דבר הכי טבעי. לא להתבייש.

וחוץ מזה, לא חשוב לי איזו סיבה. כשמישהו עצבני, או עצבנית, אני צריך לקבל אותה ולראות בזה את העבודה שלי.

שאלה: את הבניין הזה והקבוצות אנחנו מחזיקים על ידי החברים והחברות שעושים ועושות תורנויות. לאחרונה יש ירידה בחשיבות בביצוע תורנויות כמו ניקיון, קילופים. איך להעלות חשיבות?

אם אתן לא רוצות לעשות את זה, אנחנו נפסיק סעודות, פשוט מאוד. נפסיק את הגלריה, כל מיני דברים כאלה. מה אני יכול לעשות? אני רק לא מבין, איפה אישה יכולה לתת משהו לכלי העולמי. כי בלי נתינה בפועל מה נשאר ממנה, הכוונות היפות שלה?

גבר לפחות בא לשיעור, טורח, יש לו עוד עבודה עם החברים בצורה כזאת יום יומית וכן הלאה. הוא חייב את זה, אבל אישה שלא משתתפת בכל מיני עבודות בבניין, במטבח, בניקיון, אני לא יודע מה קורה, אז היא צריכה פשוט לשאול את עצמה מה היא עושה. אולי היא בחרה לעצמה איזה תפקיד שאף אחד לא צריך אותו חוץ ממנה, וחושבת שהיא עושה עבודה רוחנית.

אם לי היו אומרים שאין מתנדבים למטבח ולסידור חדר האוכל, הייתי אומר, מפסיקים, גמרנו. אין לי שום בעיה עם זה. אז לא נעשה. אם נשים לא רוצות, והן אלה שבאות עם הילדים, אני חושב שזה בכל זאת הקלה גדולה גם פיננסית, גם בכלל.

שאלה: יש לנו הנשים נטייה להשתלט. איך אנחנו מרחיבות מעורבות בלי לקחת מקום לגברים? צריך עדינות ונחישות. איך?

זה תיקון, אין מה לעשות, עד כמה שאישה מצניעה את עצמה, ברגע שנותנים לה קצת להראות את עצמה היא רוצה יותר ויותר, זה נכון. דיברנו על רגש נחיתות, על כל מיני דברים שזה כיסוי.

מה לעשות? אני לא חושב שצריכים להיכנס לפסיכולוגיה ולפיזיולוגיה, כמו שדיברנו עכשיו בקשר לתקופות מסוימות בחיים שלנו. אני חושב שאנחנו צריכים פשוט לעסוק בתיקון של האדם, גבר או אישה כאחד. אני חייב להיות כל הזמן מול הבורא, ובהתאם לזה לענות, לעבוד, לעשות משהו, הכול מולו. יש לי בעל בית אחד. כל היתר, בני אדם ובכלל דומם צומח וחי, זה שדה העבודה שלי כלפי הבורא בלבד. אני כמו מי שעובד במפעל, והמפעל הוא כל האנושות, כל היקום, כל הטבע. ואני עובד בתוך הטבע הזה כדי לשייך הכול לבורא.

אם אנחנו כך נכוון את עצמנו, מה אני צריך להגיד, יחסים בין אלו לאלו, אין אנשים לקילוף, למטבח לעוד משהו, לי לא נראה שזה הנושא.

תלמידה: אתה מעודד נשים לכתוב.

קודם כל אתן כל הזמן כותבות.

תלמידה: זה מקצוע מאוד קשה לכתוב. אולי נכנס פה ענין של הבושה לפרסם.

למה? בכל מיני הרשתות אתן כותבות או לא?

שאלה: חלק. מעט כותבות. ואנחנו מנסות לארגן כתיבה בפייסבוק וכתיבה של ספר, וההיענות מאוד מאוד קטנה. למה כל כך קשה לכתוב? האם כל אחת יכולה לכתוב? ואם כן, אז לתת לזה איזו חשיבות.

שימו לב, זאת דוגמה שרוצים להעסיק נשים במה שלא שייך להן. ולכן אין לנו אולי נשים לעבודות שאנחנו צריכים אותן.

מי אמר לך שזה חשוב?

שאלה: אני בדיוק שואלת האם זה חשוב.

למה לא שאלת לפני שהתחלת את זה.

שאלה: האם זה חשוב?

לא חשוב, לגמרי לא. לשאול קודם, ואחר כך להעסיק את כולם. "בואו נכתוב ספר". איזה ספר? על מה? בושה תצא במקום ספר. אני לא מוריד לכן את [הרוח], אבל יש לנו תיקונים לעשות ולא ספר לכתוב, ותיקונים זה לא כתיבת ספר.

לכתוב קצת כמו שאתן כותבות, אבל ברשתות חברתיות, שם לפזר, אבל דברים נכונים שהם יהיו לתיקון. לעסוק בתיקון שוב ושוב, בנות.

בינינו נמצא הבורא במצב שהוא נסתר. למה? הייתה נשמה, כלי אחד, ובתוך הכלי הזה נכנס הבורא ופיצץ את הכלי הזה ונמצא בינינו. תתארו לעצמכן חלקים, חלקים, ובינינו הבורא. כמו שאתם רואות כוכבים, גלקסיות, וכמה חושך יש ביניהם. זה הבורא הנסתר.

מה שאנחנו צריכים, זה להתחבר בינינו דרך כל החלל הזה שזה הוא. לכן ביני לבין חבר תמיד יש בורא. את זה אנחנו צריכים להבין ואת זה אנחנו צריכים לממש, חיבור בינינו.

לכן "אין עוד מלבדו", "טוב ומטיב", זה מה שאני צריך שיהיה בינינו, בין כולם. בזה לעסוק.

בעניין הכנס, אתן מאורגנות מבחינת מקומות, סעודות?

תלמיד: יש ועדה, ישלחו לנו סקר איפה כל אחד נמצא, ולפי הכמויות יידעו לחלק.

בסדר. טוב, תצליחו. אני הייתי ממליץ לעשות גברים לחוד, נשים לחוד, כולל ארוחות.

נתראה בעוד שבועיים, בעזרת ה', ואם אתן רוצות [אפשר] אותו שיעור "מהערבות לדבקות", או שאתן רוצות משהו אחר אז יש לכן כאן הנהלה שהם יחברו לנו.

העיקר שוב אני אומר, לא להיכנס למטה מהיחסים בינינו. אסור לחשוב, אסור לראות אף אחד אם הבורא לא נמצא או ברקע שאחרי זה, או בינינו. תאמינו לי זה המפתח לתיקון. תראו עד כמה שהכול מיד ישתנה. בהצלחה.

(סוף השיעור)