שיעור בוקר 15.12.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 479, מאמר "מצווה אחת"

קריין: ספר כתבי בעל הסולם. עמ' 479. מאמר "מצווה אחת".

מצווה אחת

""עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות".

אין עבודת ה' וקיום המצוות, זולת לשמה, שפירושו: לעשות נחת רוח ליוצרו. אבל כבר הנהיגו חז"ל, לעסוק בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, מטעם - "שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה"...

אומר אני: שהמצווה הראשונה והיחידה, שתהיה בטוחה יותר לשאיפה לבא ל"לשמה", היא, לקבל על עצמו שלא לעבוד לצורכו, אלא במידת ההכרחיות לעבוד בהם, כלומר, בדיוק עד לידי סיפוק קיומו בלבד. ובשאר הזמן, יעבוד למען הציבור, להושיע נדכאים, ולכל בריה בעולם הצריכה ישועה והטבה."

אין מה להוסיף, ממש סגור.

תלמיד: איפה אנחנו רואים שזה עובד בדיוק על סיפוק קיומו בלבד, כי ברור שכל אחד עושה את החשבון מהו סיפוק קיומו.

כן.

תלמיד: אבל איפה אנחנו רואים שאנחנו עובדים להושיע נדכאים לכל בריה בעולם?

את זה אתה לא רואה כי זה שייך לאדם, למה שהוא מחליט בפנים, בשביל מה הוא עושה, מה הוא עושה.

תלמיד: המקובל בפנים מכוון, שהוא רוצה להושיע לכל הנדכאים וכל בריה בעולם?

הוא רוצה שהעולם יהיה כולו כך, כי זה רצון ה'. וזה שאנחנו לא רואים שזה מתממש בעיניים שלנו זה באמת נכון, כי יש לנו לסיים את המחשבה, מחשבת הבורא כלפי הנבראים.

תלמיד: כתוב פה, "לקבל על עצמו שלא לעבוד לצורכו", מה הכוונה לעבוד?

לספק צורך עצמי.

תלמיד: בדיוק עד לידי סיפוק קיומו?

כן.

תלמיד: לפעמים אתה אומר שהאדם שלא נכנס לרוחנית הוא לא קיים.

אני לא יודע מה זה שייך.

תלמיד: הוא מדבר על קיום פיזי, או זה משהו רוחני הקיום הזה?

פיזי גם.

תלמיד: זה רק פיזי או שזה גם צורך רוחני? לפעמיים אתה אומר לתלמיד, אתה לא קיים, כך אני שומע. לזה הוא מתכוון?

הוא מתכוון בצורה פשוטה בלי חכמות, שצריכים להגיע בסופו של דבר למצב, שלכל אחד יהיה מה שהוא צריך לפי גופו.

תלמיד: ככה אני קורא את זה כל השנים כמו שאתה אומר. אבל גוף זה רצון, או גוף זה פיזי?

כן, בלי פלפולים.

תלמיד: זאת אומרת, זה פיזי לגמרי?

כן.

תלמיד: בדרך כלל אנחנו לומדים שהמצווה אחת זה אהבה ואהבת לרעך, לאהוב את הבורא, אולי כתוצאה מזה האדם מגיע למסקנה שהוא צריך לתת לגוף רק את ההכרחיות, פה זה נשמע הפוך כאילו המצווה זה לתת.

אני קורא מאמר כמו שהוא ובמשך המאמר אני מתחיל להבין גם לפי ההסבר שלו, מה הוא רוצה להגיד. אין כאן כל כך מה להוסיף מעצמי.

תלמיד: הוא קורא לזה "מצווה אחת" בשל חשיבות המצווה, השאיפה לבוא לשמה? או שזה מבחינה כמותית, או שזה שם המצווה?

מצוה אחת זה כשהוא דואג שהוא בעצמו קיים, כדי להביא לעולם כל טוב שחסר לעולם.

תלמיד: כשהוא אומר לספק הכרחיות לעצמו, הכוונה גם למשפחתו?

כנראה שכן.

תלמיד: כי נראה שפה יש איזשהו פלונטר, כי אדם יכול להגיד, אני לא צריך כלום, מספיק לי מינימום, אבל למשפחה שלו יש כל מיני צרכים, דרישות, עניינים. עד כמה צריכים להיכנס להגבלות, או שצריכים לספק את הצרכים?

האדם חייב להרגיש מה שחסר לו ולמשפחה ובכלל לעוד חוג, או אפילו חוגים שונים סביבו וכל זה שייך לצרכים שלו.

תלמיד: אילו פעולות אנחנו נדרשים לעשות מעבר להכרחית?

לכל אחד מה שיכול להיות.

תלמיד: הוא מתייחס בסוף הקטע שקראנו. "ובשאר הזמן, יעבוד למען הציבור, להושיע נדכאים, ולכל בריה בעולם הצריכה ישועה והטבה." אז למה הוא מתכוון?

הוא מתכוון שמה שאתה יכול לגלות שהאנושות צריכה, אז אתה חייב גם לספק להם.

תלמיד: מה מאפיין את ההכרחיות?

מה שהם חושבים, מה שהם מרגישים שחסר להם. אלה דברים מאוד מעורפלים אבל צריכים להבין למה הוא מתכוון.

זה רק משפט אחד מהמאמר.

לשמש הבריות על פי מצוות השי"ת

"במצווה הזו יש שתי מעלות:

אחת, אשר כל אחד יבין, שעובד, מפני שעבודה זו מאושרת ומוסכמת ע"י כל בני העולם.

והשנית, מפני שיכול להיות שמצווה זו היא המכשירה אותו טוב יותר, לבוא לקיום תורה ומצוות לשמה, - היות שההכנה הנ"ל היא חלק מהמטרה - כי בהרגלו לעבוד את הבריות, הרי הוא עושה לאחרים ולטובתם, ולא לעצמו, ואם כן לאט לאט, יוכשר לעשות מצוות השם בתנאי הנרצה, לטובת הבורא ית', ולא לטובת עצמו. - ומובן שהכוונה צריכה להיות למען קיום מצוות השם ית'."

התנאי הזה הראשון שכתוב, הוא הופך להיות ממש תוכנית שפרוסה לפני כל אדם, שהוא חייב לדאוג לשלום העולם, לזה שיהיה לכל העולם דברים הנחוצים לכולם.

תלמיד: למה המצווה לדאוג לבריות, זה רק הכנה לעשות למען הבורא? למה זה לא אותו דבר אם בן אדם כבר לא דואג לעצמו, אז מאליו כבר יוצא שמחוצה לו זה רק בורא?

כי כל הדאגה שלו צריכה להיות מחוצה לו וזה יוצא למען הבריות או לעולם, כמו שהוא כותב, וזה בעצם הכוונה שהוא צריך להחזיק בתוכו במשך העבודה הזאת.

תלמיד: ומה השלב הבא, מה צריך להשתנות, אם הוא כבר יצא מעצמו, הוא דואג לעולם, למה זה לא נקרא שהוא עושה את זה למען הבורא?

נראה, אם הוא לא כותב על זה ברור, אז אני בדרך כלל ממתין.

חלק התורה שבין אדם לחבירו

"שני חלקים בתורה:

אחד, הנוגע בין אדם למקום.

והשני, הנוגע בין אדם לחבירו.

ואני קורא אתכם, על כל פנים, לעסוק ולקבל עליכם מה שבין אדם לחבירו, ועל ידי זה תשתלמו גם במה שנוגע בין אדם למקום."

זאת אומרת מה שהבורא דורש, שהאדם יעבוד מחוצה לו, לחברים שלו וגם בכלל לכל האנושות. אחרי שהוא קובע את זה, אז הוא ממשיך כבר בקיום המעשה עצמו.

דיבור, מחשבה, מעשה

"העבודה מאיזה מין שתהיה, צריכה להכלל: במחשבה, דיבור ומעשה.

הנה ענין מצוה אחת, בחלקה "המעשי" כבר ביארנו, שהאדם יקבל על עצמו, שכל שעות הפנאי שלו, יהיו מוקדשים לתועלת בריות העולם. וענין "המחשבה" הוא עיקרי במצווה זו, יותר מבמצוות המיוחדות בין אדם למקום, כי המצוות שבין אדם למקום, "המעשה" בעצמו מוכיח על הכוונה, שהיא לשם יוצרו, כי אין שום מקום לאותו המעשה, זולתו ית'."

"אבל באותם שבין אדם לחבירו, אשר מוצדקים מתוך עצמם, מתוך המצפון האנושי המחייב לעשותם. ואולם אם יעשה אותם מנקודת השקפה זו, ודאי שלא עשה כלום, זאת אומרת, שהמעשים לא יביאוהו לידי קרבת השי"ת, ולידי עבודה לשמה ממש. על כן צריך כל אחד ואחד, לחשוב במחשבתו שעושה כל אלה, רק בשביל לעשות נחת רוח ליוצרו, ולהדמות לדרכיו, מה הוא רחום אף אני רחום, מה הוא משפיע תמיד טובות אף אני כן וכו', ודימוי הזה בצירוף עם המעשים הטובים יקרבוהו להשי"ת, באופן שיושווה צורתו לרוחניות וקדושה, וייהפך כחומר חותם ויוכשר לקבלת השפע העליונה האמיתית.

וענין "הדיבור", הוא התפילה בפה, בעת העבודה, ובזמנים קבועים, שיזכהו השי"ת להפוך לבו "מקבלה להשפעה", כן להגות בתורה ובעניינים המביאים לידי זה."

תלמיד: מה זה המצפון האנושי, שהוא אומר שאם אני עובד לפי המצפון האנושי זה לא מספיק?

מצפון האנושי זה מה שמקובל בכל האנושות. אדם זו חיה שקודם כל דואגת לעצמה, כמו שאנחנו רואים ממי שנולד, גם כשהוא לא מבין כלום ממה שקורה סביבו, אבל דורש שיספקו לו מה שטוב לו והוא עומד על שמירת הטובה לעצמו, צועק, בוכה. זאת אומרת רואים שבטבע האדם שהוא דורש מהעולם שימלאו לו את כול צרכיו.

תלמיד: אז מה מבדיל בתיקון שאנחנו לומדים פה, שאנחנו לא רוצים לעבוד לפי המצפון של כל העולם, אלא מכוונים בכוונה אחרת, יותר אמיתית, שלא לעצמי?

אני עוד לא יודע, אני רק התחלתי לקרוא המאמר.

תלמיד: למה כשאני עובד בשביל הבורא הכוונה מסתדרת באופן אוטומטי כמו שבעל הסולם כותב כאן?

אני לא יודע, נראה את ההסבר שלו. אני עדיין לא קיבלתי שום הסבר, רק ראיתי שהאדם באמת חייב לכולם.

תלמיד: אבל הוא אומר פה שאם אני עושה מצווה שבין אדם למקום, הכוונה ברורה מאליה, ""המעשה" בעצמו מוכיח על הכוונה".

כן.

תלמיד: אז אם אני עושה מצווה למען הבורא, מה שנקרא "בין אדם למקום", אז הכוונה שלי מסודרת, הכול טוב? לפי השיטה הזו, אני אעשה רק מצוות כאלה ואגיע ללשמה, איזה יופי. לא מובן מה בעל הסולם כותב כאן, למה הוא מתכוון.

גם אני לא יודע למה הוא מתכוון. העיקר בשבילנו לא לתקוף את השאלות כך באוויר, אלא בואו נשתדל לקשור אותן ולהביא אותן לסדר הנכון, ומזה למצוא את מצוות ה' כלפי בני אדם.

עשיית נ"ר ליוצרו שלא מדעתו

"לעולם אין לקוות שיגיע הזמן ושימצא הפתרון שיוכלו להתחיל את עבודת השי"ת מתוך "לשמה", אלא כמאז כן עתה, וכן לעתיד, מוכרח כל עובד ה' להתחיל בעסק העבודה, "מתוך שלא לשמה", אשר מתוכה יבוא אל ה"לשמה". והדרך להגיע לדרגה זו, אינה מוגבלת בזמן, אלא במכשירים אותו, ובמידת שליטתו על לבו, ועל כן רבים חללים נפלו ויפלו על שדה העסק "שלא לשמה", וימותו בלי חכמה. ועם כל זה, שכרם גדול מאד, כי אין מחשבתו של אדם מסוגל להעריך אותו היקר והערך של עשיית נחת רוח ליוצרו. ואפילו העושה שלא על תנאי זה, מכל מקום, מתוך שאינו ראוי באופן אחר, עושה גם כן נחת רוח ליוצרו. וזה נקרא שלא מדעתו."

תלמיד: בעל הסולם כותב "הדרך להגיע לדרגה זו, אינה מוגבלת בזמן, אלא במכשירים אותו, ובמידת שליטתו על לבו".

כן.

תלמיד: אפשר להבין את זה כך, שאדם יכול להגיע לשליטה על ליבו?

כנראה שכן.

עשיית נ"ר ליוצרו שלא מדעתו

"לעולם אין לקוות שיגיע הזמן ושימצא הפתרון שיוכלו להתחיל את עבודת השי"ת מתוך "לשמה", אלא כמאז כן עתה, וכן לעתיד, מוכרח כל עובד ה' להתחיל בעסק העבודה, "מתוך שלא לשמה", אשר מתוכה יבוא אל ה"לשמה". והדרך להגיע לדרגה זו, אינה מוגבלת בזמן, אלא במכשירים אותו, ובמידת שליטתו על לבו, ועל כן רבים חללים נפלו ויפלו על שדה העסק "שלא לשמה", וימותו בלי חכמה. ועם כל זה, שכרם גדול מאד, כי אין מחשבתו של אדם מסוגל להעריך אותו היקר והערך של עשיית נחת רוח ליוצרו. ואפילו העושה שלא על תנאי זה, מכל מקום, מתוך שאינו ראוי באופן אחר, עושה גם כן נחת רוח ליוצרו. וזה נקרא שלא מדעתו."

תלמיד: מה ההבדל בין מצוות בין אדם לחברו לבין מצוות בין אדם למקום? בעל הסולם אומר שברגע שהאדם מגיע למצוות בין אדם למקום כבר ברור שהוא עושה את זה למען הבורא. איך מבחינים בין מצווה למצווה?

מתוך מה שאנחנו קוראים אי אפשר להבין זאת. זאת אומרת, המצוות בין אדם למקום, היינו לבורא, הן צריכות להיות שלמות כמו הבורא ומכווָנות ישירות אליו.

תלמיד: הוא כותב בבירור, "כי המצוות שבין אדם למקום, "המעשה" בעצמו מוכיח על הכוונה". איך המעשה מוכיח על הכוונה, זה משהו פנימי, חיצוני? איך בן אדם מזהה את זה?

אי אפשר להסביר. אפשר להגיד משהו שיוצא ממה שאנחנו עושים, אבל מצוות בין אדם למקום הן פעולות שצריכות להיות נצחיות ושלמות כמו הבורא. ולכן, "רבים חללים נפלו ויפלו על שדה העסק "שלא לשמה"".

תלמיד: איך להיזהר לא ליפול חלל בעבודה הזאת, כי בעל הסולם כותב כאן שכמעט רובנו יכולים לפול בזה.

כן.

תלמיד: איך אנחנו לא נופלים בזה?

אני יכול רק להגיד שבינתיים רואים שכמעט כולם, אם לא כולם, נופלים. אנחנו לא יודעים את החשבונות עם השלמים הקדושים שהיו במשך הדורות בעם ישראל, אבל באמת מספרם גדול.

תלמיד: נמשיך בדרך ונראה.

כן.

תלמיד: על מה רבים חללים נופלים?

על העסק הלא שלם בלשמה.

תלמיד: מה זה אומר?

כמו שקראנו, לבורא אפשר להתקשר רק במצב של לשמה, שהוא מחוץ לרצונו של אדם, למעלה מרצונו של אדם, ואדם יכול להתחיל כמו שכתוב "בלא לשמה", אבל מתוכו הוא צריך להיות מוכן להגיע ל"לשמה".

תלמיד: ולמה הם בעצם נופלים? הם נכשלו במשהו, הבורא מכשיל אותם?

לא, הם נכשלו.

תלמיד: איפה הם טעו שהם נפלו?

בכוונה שלהם להגיע לטובת הבורא.

תלמיד: אני שומע שכמעט כולם נופלים, חוץ מהשלמים הקדושים שהיו במשך הדורות.

בסדר.

תלמיד: נשמע שכמעט ואין סיכוי אפילו.

זה לא כמעט, בכל זאת יש כאלו וכאלו.

תלמיד: אז בשביל מה הוא מעביר את כולם את התהליך הזה? שיטפל בקדושים ובשלמים.

הטענה שלך היא כבר לא אלינו.

תלמיד: אני מנסה להבין את המערכת, מה התועלת להעביר אדם תהליך ולהפיל אותו?

המערכת בנויה כדי להביא את האדם לשמה, לקשר עם הבורא, שיבינו ויבדקו ויראו וירגישו שהם נמצאים בלב אחד, בהרגשה אחת. ודאי שלא כולנו מוכנים לזה אבל אנחנו חושבים שאפילו אלו שהבורא כן נתן להם איזו מחשבה על לשמה, בכל זאת גם הם לא מגיעים, וזאת השאלה.

תלמיד: בדור שלנו יש משהו מיוחד, יש יכולת אחרת, הגנה אחרת?

בדור שלנו יש בינינו אנשים, שעם אותם הרצונות שהבורא נתן להם הם כן יכולים להגיע ללשמה, אבל בכל זאת לא מסוגלים. אולי לא כולם, אני לא יודע, אז נראה.

תלמיד: אז מצד אחד יש להם רצונות כאלה להגיע ללשמה, מצד אחר למה שלא ייכשלו?

אני לא יודע למה. אבל כשרוצים להגיע ללשמה, אני גם לא יודע אם הם מבינים מה זה להגיע ללשמה.

תלמיד: מה זה להגיע ללשמה?

תכף אנחנו נראה.

תלמיד: אני שומע שאין ביטחון.

בטחון במה?

תלמיד: להגיע לרוחניות.

ודאי שלא. זה בהתאם לעבודת האדם.

תלמיד: הוא לא יודע מה זה לשמה, הוא לא יודע איזה רצונות יש לו, רבים חללים נופלים, אין שום ביטחון, היום אתה פה, ומחר אתה לא פה.

לא. זה לא מספיק להגיד כך, ולעזוב את מטרת הבריאה. אלא צריכים כולנו בכל זאת להשתדל להגיע לזה, ובסופו של דבר כולנו מגיעים לזה.

תלמיד: למה הוא מתכוון לעשות נחת רוח ליוצרו "שלא מדעתו"?

שאפילו אלו שברור להם שהם עדיין נמצאים ברצון האגואיסטי שלהם, במשהו, אפילו בחלקי אחוז, בכל זאת כך הם חושבים. אבל באמת אפשר להגיד שכולם פועלים לשמה, אלא שהאדם לא רואה, ולא מבין מה קורה לו.

תלמיד: אז מה החידוש בעצם, ההשגה שאנחנו כבר בלשמה?

אנחנו לא בדיוק יודעים מה עומק הבדיקה של האדם על עצמו.

תלמיד: מהניסיון שלך, מה מבטיח לאדם שיגיע ללשמה?

אין לי שום ניסיון. זה שדה שמי שנמצא בו, מבין שאין לו שום ביטחון.

תלמיד: אז איך הוא רוכש את הביטחון? אולי לא רוכש ביטחון, אבל מבטיח שעושה פעולות שיביאו אותו למטרה?

אנחנו לא נמצאים בזה, ולכן אין לנו מה להגיד.

תלמיד: במעשה לטובת החברים, לטובת הזולת, אנחנו צריכים להתאמץ, והעיקר להתאמץ שזה יהיה לתועלת ה'.

כן

תלמיד: אם אנחנו זוכים לזה, שבכל פעולה שעושים לחברים, חושבים שהיא תהיה גם לתועלת ה', בזה אנחנו מגבירים את עוצמת החיבור בינינו?

כנראה שכן.

תלמיד: בזה אנחנו מכשירים את עצמנו לעבוד לתועלת ה'?

כנראה שכן. זה לפי השכל שלי, מה שאני אומר לך.

תלמיד: על זה אנחנו מחויבים קודם כל, זה בטוח?

אנחנו מחויבים קודם כל להגיע ל-לשמה.

תלמיד: בלי תועלת הזולת? האם אנחנו חייבים שתועלת הזולת תהיה יחד עם הכוונה לבורא תמיד?

כן.

תלמיד: זאת כל הכשרה שלנו בעצם?

כן.

תלמיד: אמרת שהמערכת בנויה כולה כדי שנגיע להרגשה אחת. מה זה אומר להיות בהרגשה אחת?

אני לא יודע, אנחנו צריכים לברר. על הרגשה אין לך מה להגיד, אלא מי שמרגיש מרגיש, ומי שלא מרגיש, עוד לא מרגיש.

תלמיד: יש קשר בין ההרגשה עם החברים, הרגשה של לב אחד, להתקדמות ללשמה?

כן.

תלמיד: מה הקשר?

הקשר בין החברים מלב ללב, מביא את האדם להיות קשור בלבבות עם הזולת.

תלמיד: זאת אומרת, המעשים, אין לנו כל כך מה לברר בפעולות עצמן, אלא רק איזו הרגשה אנחנו מפתחים מתוך אותן הפעולות.

המעשים הם ההקדמה לזה.

תלמיד: כי אנחנו חיים בעולם כזה שאפשר לעשות הרבה מעשים.

לא, הוא לא מתכוון להרבה מעשים בעולם הזה. הוא מתכוון לזה שאם אנחנו נעשה פעולות, ועל ידן נטפל בכוונות שלנו, זה יהיה נכון.

תלמיד: בעל הסולם כותב שגם אם הוא לא מעריך מה זה לעשות נחת רוח ליוצרו, גם אז השכר שלו גדול. על מה הוא מדבר פה, על שכר רוחני?

שאם בכל זאת משקיע, ועוד לא הגיע להצלחה רוחנית, אבל בכל זאת בזה הוא מתקרב לחברים, מתקרב לבורא, הוא עושה כל מיני פעולות שנמצאות כמובילות אותו בדרך ללשמה.

תלמיד: הוא אומר, "שלא מדעתו", אבל זה כבר נחשב להתחלה של השפעה, יש בזה משהו?

לא. התחלה או לא התחלה, אני לא מחלק את זה.

תלמיד: הוא אומר "לא מת בחכמה"..

לא כתוב כך, מה אתה רוצה ממני?

תלמיד: בכל זאת, מה המיוחד באותם אלו שכן הצליחו, יש בהם משהו מיוחד? אתה כמובן תגיד שורש נשמה, ובכל זאת מה המיוחד בהם שהם כן מצליחים להגיע ללשמה?

ברכת ה'.

תלמיד: אפשר להשיג כזה דבר, ברכת ה', או שזה פשוט בא מהשמיים?

נראה הלאה, אנחנו עוד לא מבינים מה התנאי הזה. כי הוא מחוצה לטבע שלנו, זה בטוח, זה לגמרי להשפיע, ועוד מעצמו כביכול. נראה.

תלמיד: לגבי זה שכתוב ש"מתוך שלא לשמה יבוא ללשמה", "והדרך להגיע לדרגה זו, אינה מוגבלת בזמן, אלא במכשירים אותו, ובמידת שליטתו על לבו." האם השליטה על הלב היא רק בכוונה, או שזו גם עבודה עם רצונות?

זו כנראה עבודה בכל היקפה על כל הרצונות שנמצאים בליבו של אדם.

תלמיד: זאת אומרת זו עבודה עם רצונות?

כן.

תלמיד: בסוף הקטע כתוב שגם זה גורם לבורא נחת רוח¹, זאת אומרת גם הלא לשמה גורם לו נחת רוח.

כן. כל המאמצים שהאדם עושה כדי לבוא מלא לשמה ללשמה, רצויים בעיני ה'.

תלמיד: והנחת רוח היא באותה מידה שהנחת רוח שאדם בהשגה? הבורא מבסוט גם מזה, וגם מזה?

נגיד, כמו תינוק שעושה משהו למען אימא, משהו שטותי, שבכלל לא יעזור לה, ובכל זאת, זה ודאי נעים לה.

תלמיד: בעל הסולם אומר, ""וענין "הדיבור", הוא התפילה בפה, בעת העבודה, ובזמנים קבועים, שיזכהו השי"ת להפוך לבו "מקבלה להשפעה", כן להגות בתורה ובעניינים המביאים לידי זה". אנחנו בונים תפילה אחרי השיעור בזמנים קבועים, איך היא מקרבת אותנו ללשמה, בהשוואה לשיעור?

אנחנו לא יודעים שום דבר ממה שאנחנו צריכים לעשות. לכן אנחנו פותחים את הספר, קוראים מה כתבו לנו המקובלים, ומקבלים את זה על עצמנו בלב מלא.

תלמיד: לגבי התפילה, האם אחרי השיעור יותר כדאי להתפלל על השעתיים שספגנו בשיעור או על דברי התפילה? איך עובדים עם התפילה בסוף שיעור?

נראה. אולי הוא כותב גם על זה.

תלמיד: "יעבוד למען הציבור, ... ולכל בריה בעולם הצריכה ישועה והטבה." זה עיקר העבודה במחשבה?

גם במעשה.

תלמיד: בהמשך בטור ב' כתוב, "שכל שעות הפנאי שלו, יהיו מוקדשים לתועלת בריות העולם. וענין "המחשבה" הוא עיקרי במצווה זו". זאת אומרת, תפילה, כוונה, בקשה עבור חברים.

גם וגם וגם.

תלמיד: מה מעבר למחשבה, על איזה פעולות מדובר עבור הזולת?

כל דבר שאתה נותן לו סוכריה.

תלמיד: אפילו בצורה גשמית, לעשות פעולות לעם ישראל?

אפילו בצורה כזאת, אפילו שאתה נותן לו מה שטוב לו. על ידי זה הוא יתקדם אולי יותר במה שחשוב לו.

תלמיד: אני מנסה לייעל את העבודה הרוחנית שלי. אני יכול לעשות פעולות לעשירייה, לחברה, להפצה.

כן. נכון.

תלמיד: אני יכול ללכת לעשות פעולות טובות בעם כי אולי דרך זה גם יגיעו.

גם כן.

תלמיד: מה העצה הכי טובה לאדם לסדר את סדר היום שלו?

אנחנו נראה. אנחנו רק התחלנו לקרוא.

תלמיד: קודם אמרת שאנחנו צריכים לעשות פעולות שמטפלות בכוונה. מה זה אומר פעולה שמטפלת, מה אני צריך לעשות כדי שפעולה מטפלת לי בכוונה?

מגיע מלא לשמה לשמה.

תלמיד: איך זה מתבטא ביום יום בעבודה בינינו, מה הפעולות שאני צריך לבדוק את הכוונה שלי?

אני בודק את הפעולות שלי שחשבתי שאני בהם מבצע את התיקונים שלי, ולאט לאט אני רואה שבכל הפעולות האלו אני חושב על מנת לקבל ולא חושב על הזולת, לא על העם, על האנושות, על כלום. אז ודאי שהפעולות שלי לא מביאות את האדם לתיקון, אף אחד, בעצם.

תלמיד: זאת אומרת, לפני פעולה שאני עושה למען החבר אני צריך קודם כל לכוון את המחשבה שלי שתהיה כל פעולה למען הבורא.

כן.

תלמיד: האם זה נקרא "לשלוט על הלב"?

כנראה שכן.

תלמיד: אנחנו לקראת כנס שהמטרה שלו היא להיכנס לשמה. הכנס בעוד חודשיים, אבל זה הכיוון שלנו. אנחנו שומעים ממך שהרוב לא יגיעו לשמה. הרבה נופלים. האם אנחנו צריכים לצפות לשמה או פשוט להמשיך בעבודה שלנו בלי לצפות לשום שכר?

לא, ללא שום שכר. אנחנו כולנו רוצים להגיע לשמה. ואם יהיו כאלו ש"ייפלו בדרך", מה שנקרא, שלא יגיעו לשמה, אז לא יגיעו. הוא כותב "שכרם גדול מאוד", כי אנחנו לא יכולים לדמיין לעצמנו מה זה נקרא בעיני ה' "לשמה" ו"לא לשמה". אדם רצה להגיע לשמה, אבל לא הולך לו מאיזו סיבה.

תלמיד: ואיך להתייחס למי שנופל, לחללים שבדרך?

קודם כל, אני לא בטוח שאתם תראו מי נופל ומי לא. כי אדם בכל זאת ממשיך. "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". לכן ממשיכים כולם.

תלמיד: מה לא נראה, יכול להיות שאדם נופל ועדיין ממשיך, אבל הוא כבר חלל בתוכו?

כן. אדם כבר יודע שהוא כנראה לא מגיע לשמה, אין לו כוחות לזה, אין לו רצונות לזה והוא נפל פנימית. אבל זה לא אומר כלום. אנחנו בכל זאת חייבים להמשיך.

תלמיד: האם כשהוא ימשיך יש לו סיכוי לקום?

כנראה שכן.

תלמיד: ומה בדיוק עוזר לאדם להגיע לשמה?

עזרה מלמעלה, האור העליון.

תלמיד: מה מלמטה?

מלמטה, זה שהוא נמצא בקבוצה הנכונה, בעשירייה נכונה שכל אחד עוזר לאחרים בתוך העשירייה לשמור על הערנות ולהתקדם.

תלמיד: אתה יכול לשבת פה עכשיו בשיעור עם עשירייה חזקה ואני לא יודע איפה הלב שלי עכשיו, אם הוא מכוון למקום הנכון.

נכון.

תלמיד: איך אני יכול לכוון את הלב שלי למקום הזה, לא להביא את הגוף שלי לשבת פה עכשיו?

אתם צריכים לדאוג, שלפחות לפי הסימנים החיצוניים, כל החברים שלכם יהיו בנכונות לפרוץ לתוך לשמה.

תלמיד: האם אפשר לאלץ את הבורא לתת לנו את המתנה הזאת, את הברכה הזאת? יש לנו בכלל מקום לדרוש את זה ממנו?

כן.

תלמיד: נראה שלשמה זה להגיע לתפילה שלמה.

לשמה זה מצב, ולמצב הזה מגיעים גם על ידי תפילה שלמה.

תלמיד: כשמקובלים כותבים שתפילה ללא כוונה היא כמו גוף ללא נשמה, איך להכניס לתפילה שלנו את הנשמה?

כנראה שצריכים לברר. כך שאדם יחפור לתוך עצמו, ויעורר איפה נמצא אצלו הפקק הזה שלא נותן לתפילתו להגיע למקום הנכון.

תלמיד: זה לא כל כך מובן.

מה לא מובן?

תלמיד: זה מרגיש שזה לא נמצא אצלי.

תתעמק ותרגיש שאתה מגיע למצב שנקרא שזה שלך.

תלמיד: דיברנו על ביטחון, שאנחנו עושים פעולות נכונות שיביאו אותנו ללשמה. אם יש לאדם ביטחון, אז אין לו צורך בבורא. האם צריך שיהיה לאדם ביטחון שהוא עושה פעולות נכונות?

אנחנו מדברים על ביטחון בקשר שלנו עם הבורא ולא על סתם ביטחון באוויר, או באיזה שלטון או במשהו.

תלמיד: האם אנחנו מחפשים ביטחון בפעולות שאנחנו עושים שיביאו אותנו ללשמה? האם בלא לשמה יכול להיות לאדם ביטחון בזה?

לא. הוא יכול להגיד שאם יהיו לי פעולות כאלה שאני אדע בהן שהן כן מביאות אותי ללשמה, אז כבר יהיה לי מזה איזה ביטחון, אבל לא. על זה כתוב "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", עד הרגע שמת הרצון לקבל האגואיסטי, אל תאמין שאתה יכול להתעלות מעליו.

תלמיד: זה מצד אחד. ומצד אחר בעל הסולם כותב שאם תשתלמו בעסק של בן אדם לחברו, אז בזה תשתלמו בעסק בין אדם למקום.

כן.

תלמיד: הוא נותן לך הרגשה של ביטחון, שאם תעשה את הפעולות האלה, אז זה כן יביא אותך לכוונה הנכונה.

כן.

תלמיד: האם הקשר בין החברים, מפה ועד למדרגות גבוהות יותר, ייתן לנו ביטחון בקשר שצריך להיות לנו עם הבורא? האם העשירייה כן נותנת ביטחון? האם הקשר בין החברים כן נותן את הביטחון הזה, למרות שלאדם לא אמור שיהיה הביטחון הזה?

כאן זו שאלה, עד כמה האדם יכול להאמין, ועד כמה אדם שנמצא בלא לשמה מרגיש את מצבו שהוא כביכול בלשמה. כמה שאלות יש כאן.

תלמיד: השאלה המדויקת היא, האם גם במצב של לא לשמה, אבל בקשר בין החברים, האדם מרגיש ביטחון כאילו הוא כבר בלשמה? כי ההרגשה היא שאנחנו מחפשים שהעשירייה תספק לנו מדרגה יציבה שעליה תמיד אפשר להישען ולעמוד.

כן.

תלמיד: איזו מדרגה נותן לנו הקשר בין החברים כך שתמיד אפשר להישען עליו? מה זו המשענת הזו?

אני לא יכול להגיד שזה מצב רוחני. אבל מפני שכנגד המצב הזה, כמו שאתה אומר, יש לנו מצב רוחני שמאיר על אותו מצב שהעשירייה יכולה להיות בו, ומאיר עליה באיזו הרגשת ביטחון, אז יוצא שאנחנו כן נמשכים לאותו מצב בקשר בינינו שיביא לנו את הרגשת הביטחון השלם.

תלמיד: הוא כתב פה, "במידת שליטתו על ליבו". האם אתה חושב שלפני שהגעת לרב"ש היה לך יתרון במידת השליטה בלב, משהו מהטבע שלך, או שזה מתפתח מהעסק בתורה?

רק על ידי העסק מהתורה.

תלמיד: אז מידת שליטתו מתפתחת עם העבודה.

כן.

תלמיד: למה צריך את הביטחון הזה? למה לא לעבוד, ואם זכיתי, אז טוב מאוד, ואם לא זכיתי, אז להמשיך לעבוד?

בסדר, תעשה ככה.

תלמיד: מה יכולה להיות הבדיקה שהאדם עובד למען הציבור, בדיקה מדויקת שהאדם פחות או יותר מבין שהוא בכיוון?

אני לא יודע מה זו בדיקה מדויקת.

תלמיד: כל אחד יכול להגיד שהוא עובד למען הציבור, והוא לא משקר לעצמו.

אבל אנחנו מדברים על זה שאנשים באמת משתדלים לעבוד למען הציבור, אבל הכוונות שלהם הן לא בדיוק בהתאם לזה שהם למען הציבור, ובזה הם טועים ולא מגיעים למטרה.

תלמיד: האם יש בדיקה שהוא מבין שהוא לא עובד למען הציבור?

בדיקה שאדם מבין שלא עובד למען הציבור היא שיסתכל בתוך הלב שלו.

תלמיד: כל העבודה שהוא כותב פה שאדם צריך לעבוד, והוא ממש אומר כמו מהפכן, שזו המצווה היחידה שהיא לעבוד למען הציבור ולהושיע נדכאים, האם אפשר את כל העבודה הזאת לכוון רק בעשירייה, בקבוצה, בכלי העולמי, או שהוא מדבר על הציבור בכלל, על כל העולם?

אם האדם נמצא בתוך העשירייה, ומתוך העשירייה הוא מכוון את עצמו למרכז העשירייה וממשיך כך, אז כנראה שהוא מכוון נכון.

תלמיד: כשהוא כותב שאני צריך להושיע נדכאים, אלו שצריכים ישועה, אז אני יכול לפחות בהתחלה לצמצם את הציבור רק לעשירייה, אני חי בשביל העשירייה, לוקח משהו לקיומי וכל השאר לעשירייה. וכרגע אני עוזב את הקבוצה, את הציבור, ובטח את העולם. האם זה נכון כך?

כן.

תלמיד: ואחר כך יתפתחו עוד הזדמנויות להושיע עוד קבוצות אנשים גדולות יותר.

כנראה שכן.

תלמיד: אנחנו עוסקים עכשיו הרבה בעניין לשמה, ולפעמים עולה אצל האדם שאלה, "למה אני רוצה להגיע ללשמה?". הוא מחפש פתרון לשאלה הזאת, והוא לא באמת יודע לענות. האם זו שאלה של היצר הרע שנועדה לעקב את האדם, או שהוא באמת צריך להמשיך לחפש פתרון לשאלה הזאת?

אדם שמתחיל ללמוד חכמת הקבלה ושומע שמטרתה להביא אותו ללשמה, אז כנראה שהוא כן מחפש איך מגיעים לזה.

תלמיד: זאת אומרת, מספיק לו שהוא שמע שזאת המטרה והוא מנסה להגיע לשם, הוא לא צריך לחפש עוד סיבה או כוונה לזה. כי המילה לשמה קצת מאבדת משמעות, כי האדם לא באמת יודע מה זה. הוא שמע שכל כוונתו תהיה לעשות נחת רוח לבורא, אבל הוא לא באמת מרגיש את זה.

כן.

תלמיד: ולפעמים יש לו שאלה, למה הוא רוצה להשפיע נחת רוח לבורא, מה הכוונה האמיתית שלו בזה. והוא מחפש בתוך עצמו, כלומר הוא בעצם שואל את הבורא, והוא לא מוצא פתרון לזה הרבה זמן. האם הוא צריך להמשיך לחפש, או שהוא צריך לנסות להזיז את השאלה הזאת הצידה, ולהמשיך לעבוד בלי לחשוב על זה יותר?

אלא לשם מה הוא ממשיך?

תלמיד: אז הוא חייב להמשיך לחפש פתרון לשאלה הזאת, למה הוא רוצה להשפיע נחת רוח לבורא.

זהו, כבר ענית.

תלמיד: אני רוצה להמשיך את הדוגמה של החבר לגבי הכנס. בעצם כל התאספות שלנו זה כנס, אם החברים באים, וכל אחד לפי איך שהוא מבין, רוצה להגיע ללשמה, הוא עושה מאמצים כפי שהוא מסוגל לפי הבנתו, מתמסר, ויש מצב שמישהו מההתאספות הגדולה הזאת ירגיש, ישיג, ואחרים לא?

זאת שאלה גדולה.

תלמיד: הרי אם אנחנו כולנו כלי אחד, וגם אנחנו לומדים שתמיד כלי הכי זך מקבל את האור הראשון וכך זה החוק של האורות והכלים, אז כולם משיגים, פשוט חלק מרגישים יותר, ומבינים יותר, אפשר לראות את זה כך, שכל אחד צריך משהו להרגיש, להשתנות, משהו ישפיע עליו בכל מקרה.

משהו ישפיע עליו, זה בטוח. במשהו הוא ישתנה, זה בטוח. השאלה האם הוא באמת מתקרב ללשמה.

תלמיד: אם אדם מרגיש שהוא השיג משהו, זה יכול להיות גם שקר, אבל אם האדם נותן את כל הכוחות ולא מרגיש כלום, אז דווקא הוא עובד אולי יותר נקי וממשיך לעבוד, לא?

לא. יש סדר מדרגות, הוא חייב להגיע לרצון שהוא ממש לשמה, ואז כשהוא עובר אותו אז מי יודע מה יהיה אחר כך. עוד נלמד.

תלמיד: אבל עניין הבטחון שהחברים שאלו, הביטחון הוא בזה שאני שייך לכלל, זה כבר נותן בטחון? של אותו כלל שעכשיו מכוון להגיע ללשמה, או שזה לא מספיק?

זה שאני עכשיו שייך לכלל שכולו משתוקק להגיע ללשמה, זה צריך להביא לי בטחון וחיבור אליהם.

תלמיד: האם כולם מרגישים איזו הארה כללית?

איזו הארה כללית?

תלמיד: של אור הבטחון. גם בעל הסולם כותב שבדביקות החברים אם הם מתחברים לפי שעה, הם משיגים דרגה חשובה מאוד מאור החיים.

לזה עוד לא הגענו.

תלמיד: איך הופכים ידיעה למטרה, כי האדם מתחיל פעולה, כל אחד כאן, בכלי העולמי יודע שהוא מגיע לשיעור בוקר, שהוא מתכלל בפעולה הזו, שהוא קם מהמיטה זה לאו דווקא, אני עכשיו קם, כי המטרה שלי לעשות נחת רוח לבורא, אבל אני בטוח שכל אחד, אם אני אשאל אותו, הוא יודע שבפעולה הזו שנקראת שיעור בוקר, זה עושה נחת רוח לבורא, זאת אומרת שיש פה הבדל בין מטרה לידיעה. איך אני יכול לעורר בי רצון לעשות את הפעולה, ולא אני עושה את זה כי יש הסכמה?

אני לא יודע אם אנחנו יכולים להבדיל בדיוק בין הרצון וההסכמה. הרצון לפעולה וההסכמה לפעולה.

תלמיד: עלתה בי דוגמה של שני ילדים, אחד הוא יודע שהוא עושה עכשיו פעולה והוא יודע שזה עושה נחת להורים. מצד שני, יש ילד אחר, שהוא יעשה את הפעולה כי הוא רוצה שזה יעשה נחת רוח להורים.

כן.

תלמיד: יש פה הבדל עצום בין שני הילדים.

כן.

תלמיד: ואיך מגיעים לרצון הזה, איך מעוררים רצון, איך גורמים לזה שאתה רואה למה אתה רוצה את הלמה הזה?

רצון מעוררים על ידי הרצון, וכדי לעורר את הרצון אז יש הרבה אמצעים.

תלמיד: אבל זה נכון כמובן שעדיף לעשות פעולה, לרצות להגיע לשיעור כדי לעשות נחת רוח לבורא.

כן.

תלמיד: את הלשמה אנחנו מקבלים מלמעלה, את הלא לשמה זו הבחירה שלנו. בלא לשמה, אנחנו בעצם מגדילים את הכלי שלנו מתוך החברים, הרצון שלנו גדל, האגו שלנו גדל, הכול גדל, ואז שמגיעים ללשמה, או שמקבלים את הלשמה מהבורא, אז אנחנו מגיעים עם כלי יותר גדול. האם אפשר להסתכל על זה כך? אתה תהיה בלא לשמה כל זמן שהבורא יחליט, ובינתיים הכלי שלך גדל, שאחר כך ישרת את הבורא בצורה הרבה יותר יעילה.

בסדר.

תלמיד: לגבי העניין של הזמן הפנוי, שהוא אומר להקדיש את כל הזמן. בדרך שלנו זה מאוד מעורפל, אתה לא יודע עוד כמה זמן תגיע, אתה לא יודע כמה עברת, אתה לא יודע אם אתה עושה פעולות נכונות או שאתה סוטה. הנקודה של זמן פנוי זה משהו דרך אחיזה ממש ברורה ומוצקה. איך יודעים מה הזמן הפנוי ולא משקרים לעצמנו?

זה תלוי בסביבה.

תלמיד: מה, שהם יגידו לי כאילו מה הזמן הפנוי?

כן, כלפיהם אתה מודד את הזמנים.

תלמיד: אם אנחנו חיים בעולם מטורף, נראה לי שיש אנשים שאין להם זמן פנוי, אז מה הוא לא ייתקן?

הם לא יודעים לסדר את הזמן.

תלמיד: זה משהו שכל אחד יכול?

כל אחד יכול לסדר את הזמן שלו כדי להרגיש את עצמו שמנצל את הזמן נכון.

תלמיד: לגבי הדאגה לציבור, סיפרת שיחסית מהר מאוד איך שהתחלת ללמוד התחלת לצאת לציבור. האם אתה רואה את היציאה לציבור כתנאי שלנו להגיע ללשמה?

לא, יכול להיות ההפך, שהם נותנים לך הרגשת ביטחון שקרי, שאתה כבר גדול ושלם וכן הלאה.

תלמיד: ובכל זאת אם אתה יוצא לציבור אתה יכול להסביר בבקשה את הבדיקה שאדם צריך לעשות לפני שהוא יוצא לציבור?

לא. זה לא שייך. זה הכול תלוי באדם עצמו, באופי שלו, ביושר שלו עם עצמו, עם הסביבה.

תלמיד: מה ההבדל בין עבודה למען הציבור לבין עבודה למען הבורא?

ההבדל הוא במטרה וההבדל בעבודה עצמה, במאמץ עצמו.

תלמיד: מהו העסק בתורה שעוזר לאדם להיכנס ללשמה, במה להשקיע?

אנחנו כל הזמן לומדים את זה, אין לך בוקר שלא למדנו על זה, בשיעור הראשון או השני.

תלמיד: איפה נמצא המכשול העיקרי בלעבור ללשמה?

בלב האדם, זה ברור.

תלמיד: איך אתה מציע לסדר את הזמן כדי שיהיה זמן לכל מה שצריך?

זה לא שייך לזמן עצמו, זה שייך ליחס שלך לזמן.

תלמיד: מהו עומק הבדיקה שהבן אדם צריך לעשות על עצמו כל היום?

עומק הבדיקה שאדם צריך לבדוק את עצמו. זה לא פשוט, זה תלוי ביושר הלב של האדם.

(סוף השיעור)

---

1. ואפילו העושה שלא על תנאי זה, מכל מקום, מתוך שאינו ראוי באופן אחר, עושה גם כן נחת רוח ליוצרו↩