שיעור בוקר 27.09.2016 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב' , מאמרי "שלבי הסולם",

עמ' 1193, מאמר: "מהו, שובה ישראל עד ה' אלקיך, בעבודה"

"הכתוב אומר "שובה ישראל עד ה' אלקיך, כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים, ושובו אל ה'. אמרו אליו, כל תישא עוון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו". ויש להבין, מהו הקשר, שמשמע, היות "כי כשלת בעוונך", לכן "שובה עד ה' אלקיך". וכמו כן מהו "אמרו אליו, כל תישא עוון". וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר, עד ה', אלקיך" (יומא פ"ו).

ידוע שבסדר עבודה יש להבחין לב' בחינות:

א. מה שנוגע לכל הכלל. שהעבודה שלהם הוא בבחינת המעשה, ועל הכוונה אין הם עובדים, היינו לכוון שיהיה בעל מנת להשפיע. ולכן בבחינת המעשה פחות יותר כולם חושבים שהם בסדר. אלא כל אחד מאמין, שבטח אי אפשר להיות שהאדם יהיה שלם. לכן בדרך כלל הוא חושב עצמו שלם, וכשהוא מסתכל על חבריו, הוא רואה את החסרונות שלהם, שהם לא בסדר. מה שאין כן הוא בסדר.

אלא חסר לו משהו. ועל זה הוא מתרץ, הלא כתוב "אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא". לכן בטח גם הוא בעל חסרון. וגם הוא נזהר במידת השפלות, כמו שאמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח". הגם שהוא רואה, שהוא יותר מרומם משאר אנשים, ומכל מקום הוא מאמין באמונת חכמים, והוא מאמין למעלה מהדעת, בטח הוא שפל, היינו שהוא יותר גרוע משאר אנשים. אולם זהו הוא אצלו בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

נמצא, שאלו אנשים השייכים לבחינת הכלל, כשהם עוסקים בתורה, הם לא יכולים להרגיש שיש להם עוונות, ושהם יותר גרועים משאר אנשים. אלא באופן כללי הם מרוצים מעבודה שלהם. לכן כשבא חודש אלול ועשרת ימי תשובה, שאז הזמן שצריכים לעשות תשובה, יש להם אז עבודה רבה, למצוא אצלם עוונות, שצריכים לעשות תשובה עליהם.

אחרת הם נידונים בבית דין של מעלה, שיכולים חס ושלום לתת להם עונשים על מעשיהם. הם מבינים, שאפשר להיות, שהשכר, מה שמגיע להם לפי הבנתם, זה לא יהיה. היינו, שיהיה להם פחות שכר. אבל לא עונשים, על זה אין מה לדבר. היות שהם יודעים בעצמם, שיש להם הרבה תורה והרבה מצות.

מה שאין כן אלו אנשים, שעובדים בבחינת הפרט, כלומר שהם רוצים לזכות לבחינת דביקות בה', והם מבינים, שהתו"מ מה שהם מקיימים, הוא רק בבחינת תרי"ג עצות, איך להגיע לזכות להיות דבוק בה'. כלומר, שלא תהיה להם רק דאגה אחת, איך לעשות נחת רוח ליוצרו, ולתועלת עצמם אינם דואגים.

ובטח הגוף מתנגד לזה, ומביא לו טענות צודקות, איך מה שהוא מדבר, הוא נכון. ומתחיל להביא לו ראיות מכל העולם, שאף אחד לא הולך בדרך כזה לבטל את הרצון לקבל לעצמו, ולעסוק רק לשם שמים. והאדם רוצה להתגבר על העוונות, מה שהרצון לקבל מביא לו מחשבות, מה שהם נגד האמונה. שזוהי טענת פרעה, שאמר "מי ה', אשר אשמע בקולו"."

זאת אומרת, יש כאן לחלק לשניים, את כל היחס של בני האדם למה שהתורה דורשת. יש כאלו אם בכלל יש להם יחס לזה, אם לא, אז הם נקראים "חילונים". ואם כן, אז יש שתי גישות. גישה אחת היא למעשה, זה שרוב העם נמצא בדת ומקיים את מה שכתוב בשולחן ערוך למעשה. וישנם כאלו שנמשכים לקיים את זה בכוונה.

אנחנו מדברים על אלו שמשתדלים לקיים את מה שהתורה דורשת בכוונה. בכוונה זה בחיבור בין בני אדם, הכוונה מחייבת גם את המעשה, אחרי המחשבות באים גם המעשים, "אחרי המעשים ימשכו הלבבות", אבל זה מה שהמטרה שלהם מחייבת. זאת אומרת או שנמשכים לחיבור, לתיקון המערכת אדם הראשון, ל"תיקון הנשמה" מה שנקרא או שמקיימים את זה בצורה חיצונה, דורשים מעשים מהאדם, אז הוא עושה את זה. ויכול לעשות את זה בכל מיני צורות, גם לבד שנמצא באיזה מקום ללא שום קשר עם אנשים אחרים, הוא מקיים בצורה אישית את מה שכתוב בספר ומכוון אליו.

מה שאין כן אלה שרוצים לתקן את עצמם בכוונה, אז הם צריכים לזה את המאור המחזיר למוטב, שהוא מאיר להם אך ורק בתנאי שהם רוצים להתקרב למאור, שהכוונה שלהם היא על מנת להשפיע. ואז הם צריכים לעשות גם את המעשים וגם את הכוונות כבר בצורת מניין, בצורת עיגול, ודואגים לקשר.

זאת אומרת, יש שינוי בין החלק הדתי וחלק המקובלים, בזה שהמקובלים דואגים לחיבור ביניהם, כדי להתקרב לצורת האדם הראשון, הנשמה. והדתיים רק דואגים לממש כל אחד מה שכתוב בשולחן ערוך בצורה אישית. מה שאין כן המקובלים הם לא מסוגלים לקיים לבד מה שדורשים מהם, כי גם היישום וגם התוצאה היא יכולה להיות אך ורק במאמץ בחיבור.

"נמצא, שהאדם נכשל בעוון של כפירה חס ושלום. ועד כמה שהאדם מתגבר, הוא בא ומתגבר על האדם. זאת אומרת, עד כמה שהאדם רוצה להאמין בה', שהוא משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב, הגוף מראה לו את ההיפך. וממילא הוא נמצא תמיד בכשלונות, והוא רואה, שהוא דבר שאין לו סוף, והוא נמצא בעליות וירידות, ולא יודע מה לעשות נגד זה."

יחד עם זה הוא יכול לקיים את כל מה שנדרש לפי השולחן ערוך ולא תהיה לו שם שום בעיה. כי לעמוד להתפלל, לבקש סליחה ממישהו, אין בעיה. אלא לבדוק את עצמו בקשר לחיבור מה שעשה ומה שהוא עכשיו מוכן לעשות, אז הוא מרגיש עד כמה שם הוא לא בסדר.

"על זה הכתוב אומר "שובה ישראל עד ה' אלקיך". ומדוע מוכרח להיות "עד ה' אלקיך". זהו מטעם "כי כשלת בעוונך". כלומר, היות שאתה נכשלת בעוונך, היינו מעוון של אמונה, ואתה מרגיש עכשיו, שאתה הוא אדם הכי שפל שבעולם, כי המחשבות ורצונות שיש לך, אין לאף אחד בעולם, שיהיו כל כך בתכלית השפלות. ואתה מרגיש, שאתה מרוחק מרוחניות מכל וכל.

כלומר, החילוניים, אין הם אומרים, שהם מרוחקים מהרוחניות, היות שהם בכלל לא מאמינים שיש רוחניות בעולם. וכמו כן הדתיים, שמאמינים בתו"מ, הם לא מרגישים שהם מרוחקים, כנ"ל, שכל אחד מרגיש עצמו פחות או יותר שהם בסדר. ואם הוא רואה איזה חסרון בעצמו, בטח שיש לו איזה תירוץ על עצמו. ובעיקר שהאדם רואה, שכל העולם חיים חיי שלוים, והוא נמצא במצב של מלא כשלונות, בעוונות. ואין הוא רואה שום מוצא לצאת מהמצב הזה.

לכן אין לו עצה אחרת אלא "שובה ישראל"."

אבל שוב, זה מפני שהוא עושה ברור למעשים שלו על החיבור. ולכן כלפי זה הוא רואה שהוא לא יכול להתקדם. וזה נמצא ממש כדרישה עליונה מעבר לכוחות שלו. מה שאין כן אם כל העולם, אם כל האנשים האחרים בודקים את עצמם כלפי הדרישה לפי החוק או לפי השולחן ערוך, אז הם רואים את עצמם שאת הכול ניתן לקיים וזה לא כל כך קשה וזה נותן להם הרגשת סיפוק ואין בעיה בזה.

לכן, אלו שנמצאים בקיום תורה ומצוות מעשיות, הם מרוצים מהחיים וחושבים על עצמם כצדיקים. ואלו שנמצאים בקיום תורה ומצוות שהם צריכים להיות בחיבור ועל ידי חיבור הלבבות, לא סתם כך בני אדם היושבים יחד הם צריכים בחיבור הלבבות למשוך את המאור המחזיר למוטב שיבוא אליהם ויחבר ביניהם.

ולפי זה הם בודקים, האם יש להם כלי משותף, האם הם יכולים בכלי הזה לגלות את הבורא, כדי לעשות לו בזה נחת רוח. יש להם את המעשה הזה, תיקנו אותו, גילו את הכוח העליון למעשה, אז לפי זה הם רואים שהם עדיין נמצאים רק כרשעים, כי החיבור ביניהם עדיין לא חיבור, הכוונה היא כאן כוונה לא נכונה עדיין לא מתוקנת.

ולכן להם דווקא יש צורך לסליחות, כי באמת הם מרגישים את עצמם בכל העברות האלו שכתובות ב"ספר סליחות" שם יש ממש עשרות דיוקים ביחס בין בני האדם, סך הכול כלפי האדם הזר שאתה הולך בעצם להתחבר אליו. והחיבור הוא עדיין לא מצליח, על זה מבקשים סליחה.

"לכן אין לו עצה אחרת אלא "שובה ישראל". האדם צריך לשוב לה', ולא נסוג ממנו עד שיזכה שה' יהיה אלקיך. כלומר, שיזכה לאמונה שלימה, אחרת הוא יהיה נשאר בהכשלונות." זאת אומרת, "אמונה שלמה" זו השפעה שלמה שיש לפי הכלים שלו. בכל דרגה ודרגה זה יכול להיות אחרת ולכל אחד ואחד סגנון משלו, כי הכול נבנה על רצון לקבל שהוא שונה מכל אחד. ולכן לפי היכולת להתעלות למעלה מהרצון לקבל שלו ולהיות כחפץ חסד, לא תלוי ברצון לקבל. לפי זה בודקים האם האדם רכש את הדרגה הראשונה של התיקון, "דרגת האמונה".

"לכן מוטל על האדם להשתדל ולעשות כל מה שבידו, עד שירחמו עליו מלמעלה, ויתנו לו את הכח, הנקרא "רצון להשפיע"." זאת אומרת, אמונה, רצון להשפיע בכלל כל התיקונים ודאי שאנחנו מקבלים אותם מלמעלה על ידי אותו המאור המחזיר למוטב. זה האור העליון שאז מאיר בצורה כזאת שמתקן את האדם בצורה שהאדם מתעלה בהרגשה שלו למעלה מהרצון, למעלה מכולו, כי בעצם הרצון הוא כל כולו מהות האדם.

ויכול אדם לעשות חשבונות ולראות את העולם ללא שום פניה לעצמו, ללא שום התחשבות עם עצמו, בהכרה ובתת הכרה, האור העליון מסדר את זה בצורה כזאת שהאדם כאילו מתנתק מהגוף. הוא מרגיש ממש חופשי, למעלה מכל התכונות שלו שנמצאות בו, שנולד איתן.

"ובהאמור נבין מה שכתוב "קחו עמכם דברים". היינו אלו הדברים, שהגוף מדבר אליכם, וטוען, שלא כדאי לעבוד לשם שמים, אלו דברים קחו, בעת שובו אל ה'. אמרו אליו "כל תישא עוון". היות שהדברים האלו, מה שהגוף אומר לנו, אין בידינו להתגבר עליהם, אלו הדברים אותם קחו, בעת אשר אתם שבים אל ה'. ואומרים "כל", שרק אתה הוא הכל יכול, שאתה יכול לתת לנו טבע שני, הנקרא "רצון להשפיע". אתה "תישא עוון", שאתה יכול לקבל את העוון שלנו, ולתקנו, שרק אתה הוא הנושא עוון שלנו, ולנו אין שום כח.

אולם אנחנו מאמינים, שכל אלו הדברים, שהגוף מדבר אלינו, אתה הוא נתת לו את הדברים האלו, ובטח שאתה שלחת לנו, בטח זהו לטובתינו. לכן אמרו אליו "כל תישא עוון וקח טוב". כלומר, קח את הטוב הזה ששלחת לנו. היינו, אלו דברים, שהגוף היה טוען נגד ה', אתה מוכרח לתת טבע אחר, הנקרא "רצון להשפיע". כי אחרת אנחנו אבדנו, היות שאנחנו מלא כשלונות.

וזה שכתוב "ונשלמה פרים שפתותינו". ואנחנו רוצים, במקום שאנו נמצאים, במקום "שפתותינו", ש"שפתים" הוא בחינת הסוף שבדבר, היינו מחוץ לקדושה. לכן היות שע"י הרצוניות שבנו, אנו נמצאים מחוץ לקדושה, לכן אנו מבקשים ממך "ונשלמה פרים שפתותינו". כלומר, במקום שאנחנו נמצאים בשפתים, בסוף, אנחנו רוצים, שאנחנו נהיה שלמים עם פירות, שהיא בחינת "פרים", היינו פריה ורביה במעשים טובים.

ובהאמור נבין מה שאמרו חז"ל "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד". והיינו כנ"ל, כי אלו אנשים, שהם שייכים לבחינת הכלל, הם לא מרגישים, שיש להם כשלונות. בעוון, הנקרא "עוון הראשון". היות שהם מרגישים, שיש להם אמונה. והם בסדר. כי הגם שאין להם רק אמונה חלקית, כמו שמבואר (הקדמה לתע"ס, אות י"ד) אבל הם לא מרגישים את זה.

לכן הם חושבים, שהם בשלימות. מה שאין כן, אלו אנשים ששייכים להפרט, היינו שהם רוצים, שיהיה רק רשות אחד, היינו רשות היחיד, כלומר שהם רוצים לבטל את רשות עצמו, הנקרא "רצון לקבל", אלא שיהיה מגולה בעולם רק רשותו של הקב"ה, אז הם מרגישים, איך שהגוף מתנגד לזה, והם רוצים לחזור בתשובה, היינו לשוב לה', והתשובה הזאת מגיע עד כסא הכבוד.

אולם יש להבין, מהו ענין "כסא הכבוד" בעבודה. ידוע, שמלכות נקראת "כסא הכבוד", כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף מ"ה, אות ל"א) וזה לשונו "כי סוד הכסא הוא בב' בחינות:

א. שהוא מכסה על המלך, בסוד "ישת חושך סתרו". ומשום זה כסא מלשון "כיסוי".

ב. היא מגלה כבוד המלכות בעולמות, בסוד הכתוב "ועל הכסא דמות כמראה אדם".

והענין הוא, שאנו צריכים להאמין, שהצמצום וההסתר, שהיו, הוא תיקון עבור הנבראים. כלומר, שדוקא ע"י ההסתר והכיסוי, שנעשה, אז הנבראים יגיעו לשלימותם. ושצריכים להאמין למעלה מהדעת על ההנהגה, שהקב"ה מנהיג את העולם הוא בבחינת טוב ומטיב, אלא, מה שאין אנו רואים זה, אלא שהנהגת טוב ומטיב מוסתר מאתנו, ואנו צריכים להאמין, שבאמת ההשגחה היא בבחינת טוב ומטיב, אלא שיש על זה כיסוי, המכסה את זה.

והגם שהגוף מתנגד לזה, כי הוא טוען "אין לדיין, אלא מה שעיניו רואות", ולא להאמין למעלה מהדעת. והאדם רוצה להתגבר על טענת הגוף. זוהי עבודה קשה. ויש בזה עליות וירידות.

וכשהאדם צועק לה', שיעזור לו, שיוכל לקבל על עצמו את הכיסוי הזו. כלומר, שיהיה בידו להאמין, שבאמת ההשגחה היא בבחינת טוב ומטיב, אלא הוא עדיין, אין לו זכיה לראות זה. נמצא, שעל ידי עבודה זו, הוא נעשה מרכבה להכסא. היינו, שמקבל על עצמו את הכסא הזו, אף על פי שזהו הסתרה ממש. ואז נעשה מהכסא הזה בחינת "כסא הכבוד". כלומר, שזוכה, שכבוד השכינה יושבת על הכסא.

נמצא, שבשיעור, שהיה מקודם בבחינת "כסא", שהיא בחינת הסתר, נעשה שהיה בבחינת "שכינתא בעפרא", נעשה עתה לבחינת "כסא הכבוד". וזה שכתוב, שהכסא שהוא מכסה על המלך, בסוד "ישת חושך סתרו". היינו, שאינו מאיר הכסא, אלא שהיא בחינת חושך. וצריכים להתגבר על החושך, ולומר "עינים להם ולא יראו".

נמצא, שבזמן "הכסא", המצב הזה נקרא "כי כשלת בעוונך". שיש להאדם במצב "הכסא" עליות וירידות. ואין האדם רואה, שהעבודה הזו יקח סוף. אלא תמיד הוא בהלוך ושוב. היות שבזמן הכיסוי קשה להאדם להתגבר ולומר, שהקב"ה מתנהג בבחינת טוב ומטיב.

לכן מוטל על האדם הזה לעשות תשובה, שהוא, שמהכסא, שהיא בבחינת "ישת חושך סתרו", יתגלה בחינת הב' שבכסא, שהיא מגלה כבוד המלכות בעולמות, בסוד הכתוב "ועל הכסא דמות כמראה אדם".

וזה שכתוב "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד". פירוש, שהתשובה צריכה להיות, שהאדם צריך לזכות לבחינה ב', שבפירוש "כסא", שהיא "כסא הכבוד". וזהו "שובה ישראל עד ה' אלקיך".

וענין "כי כשלת בעוונך" יש לפרש, כי בזמן שהאדם רוצה לעשות תשובה, היינו שהאדם שנפרד מה' מטעם הרצון לקבל, שהיא בהפכיות הצורה מהבורא, ורוצה להתחבר עם הבורא, שיהיה לו אז בחינת השתוות הצורה, אז הוא רואה, ש"הנסתרות לה' אלקינו".

כלומר, בזמן שהוא רוצה לעשות משהו לה', היינו לתועלת ה', הוא טעם "נסתר". היינו, שנסתר אז ממנו טעם של העבודה. מה שאין כן בזמן שהוא עובד לתועלת עצמו, הנקרא "לנו ולבנינו", אז הטעם מגולה אצלנו. כלומר, "הנסתרות" ו"הנגלות" הכוונה על הטעם.

זאת אומרת, בזמן שהאדם עובד לתועלת ה', הנקרא "לה' אלקינו", אז טעם עבודה נסתר. מה שאין כן לתועלת עצמו, שנקרא "לנו ולבנינו". אז הטעם נקרא "נגלות", הטעם עבודה מגולה. נמצא, שזה גורם לנו כשלונות. וזה שכתוב "כי כשלת בעוונך". לכן אין עצה אחרת, אלא שהאדם צריך לשוב לה'. ועל זה אמרו "וכל תישא עוון וקח טוב".

ובהאמור יש לפרש זה שכתוב ב"ברכת המזון" "ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים, ואדם". ויש להבין, בשביל מה צריכים לבקש מה', שנמצא חן בעיני אדם. מה הכוונה, שבני אדם יכבדו אותנו ויתנו לנו כבוד. מה זה שייך לעבודה. אלא כנ"ל, שאנחנו מבקשים מה', שנמצא חן בעיני אלקים. ומה אנו רוצים ממנו, שיתן לנו בחינת "אדם". היות מצד הטבע, האדם נברא עם הרצון לקבל, שנקרא בחינת "מלכות", שהוא בחינת שם ב"ן, שגימטריא בהמה.

לכן אנו מבקשים, שנמצא חן בעיני אלקים, שיתן לנו בחינת אדם, כמו שאמרו חז"ל "אתם קרויים אדם, ולא אומות העולם". שאדם גימטריא מ"ה, שהוא בחינת משפיע. כלומר, שמבקשים, שנמצא חן בעיני אלקים, שיתן לנו בחינת "אדם". וזה שכתוב "ונמצא חן בעיני אלקים, ואדם", שיתן לנו בחינת אדם.

נמצא, שהאדם צריך להתפלל רק על דבר אחד, היינו שה' יקרב אותו. כי "קירוב" ברוחניות נקרא השתוות הצורה. כלומר, שהוא רוצה, שה' יתן לו את הרצון להשפיע, הנקרא "טבע שני".

ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, קמ"ז) "הרופא לשבורי לב". ויש להבין, מהו שה' רופא לשבורי לב. והענין, כי ידוע שעיקר אצל האדם הוא הלב, כמאמר חז"ל "רחמנא ליבא בעי". ש"לב" הוא הכלי המקבל את הקדושה מלמעלה. וזהו כמו שאנו לומדים בשבירת הכלים, שענינו הוא, שאם הכלי שבור, כל מה שנותנים בתוכו, הכל הולך לחוץ.

כמו כן אם הלב שבור, היינו שהרצון לקבל הוא השולט על הלב, נמצא, שלא יכול שם לכנס שפע, מסיבת שכל מה שהרצון לקבל מקבל, הכל יוצא להקליפות. וזה נקרא "שבירת הלב". לכן כשהאדם מתפלל לה', ואומר "אתה מוכרח לעזור לי, כי אני יותר גרוע מכולם, מסיבת שאני מרגיש, שהרצון לקבל שולט בלבי, ובגלל זה אין שום דבר שבקדושה יכול לכנס בתוך לבי, ואיני רוצה שום מותרות, אלא פשוט שאני אוכל לעשות משהו לשם שמים, ואין לי שום אפשרות לזה, לכן רק אתה יכול להושיע לי".

ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, ל"ד) "קרוב ה' לנשברי לב". פירוש, אלו אנשים, שמבקשים מה', שיעזור להם, שהלב שלהם לא יהיה שבור, אלא שיהיה שלם. וזה אפשר להיות רק אם האדם זכה לרצון להשפיע. לכן הוא מבקש מה', שיתן לו את הרצון להשפיע. כי הוא רואה, שלא חסר לו שום דבר בעולם, אלא שתהיה בידו יכולת לעשות מעשים לשם שמים. נמצא, שהוא מבקש רק קרבת ה'. ויש כלל "מידה כנגד מידה". לכן ה' מקרב אותו. וזה שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב".

ובהאמור נבין מה שכתוב שם "שומר כל עצמותיו, אחת מהנה לא נשברה". וזהו כנ"ל, שהעצם של האדם הוא הלב, היינו הרצון שישנו בהלב. וכל פעם הרצונות שבאדם מתחלפים בעליות וירידות. וה' שומר את הרצונות שלהם, שלא יתערב הרצון לקבל בתוך הרצונות של קדושה.

וזה שכתוב "אחת מהנה לא נשברה". היינו, היות שהרצון לקבל גורם לשבירת הכלים, וכשהבורא שומר אותו, היינו שהוא מקרב את האדם, הנקרא "השתוות הצורה", בזה שהוא נותן לו טבע שני, הנקרא "רצון להשפיע", זה נקרא "שומר ה'", כמו שכתוב "שומר פתאים ה'". היינו, מי שמרגיש עצמו שהוא פתי, שאין לו שכל, שישמור את עצמו, שלא יפול תחת שליטת הס"א, הנקרא "רצון לקבל לעצמו", והוא מבקש מה', שישמור אותו. נמצא, שהאדם נותן את האתערותא דלתתא, שזה נקרא "רצון" וכלי, אז ה' נותן לו את האור.

מה שאין כן כשהאדם נמצא בזמן העליה, ואז הוא חושב שכבר הוא לא צריך לעזרת ה', היות שיש לו עכשיו בסיס של הרגשה, שנקרא אצלו בחינת "ידיעה". היינו, שעתה הוא יודע על איזו מטרה הוא עובד. כבר העבודה שלו אינה למעלה מהדעת, היות שיש לו כבר בסיס על מה לסמוך. היינו, על הרגשה הזו, שהוא מרגיש, שהמצב הזה טוב לו. ועל הבסיס הזה הוא קובע את העבודה.

אז תיכף זורקים אותו מלמעלה, ושואלים אותו כאילו "איפה החכמה שלך, שאתה אמרת, שאתה כבר יודע על מה שהעבודה נתמכת". אלא כל זמן שהאדם חושב את עצמו לפתי, היינו שהבסיס של העבודה הוא למעלה מהדעת, והוא זקוק אז לעזרת ה', אז האדם אומר "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". ודוקא באופן כזה נקרא הבורא "שומר ישראל ה'".

ובזה מובן, מהו שהאדם נמצא בצרה, בעבודה. התשובה היא, ידוע, ש"צר" נקרא חוסר חסדים. לכן, בזמן שהאדם רואה, שאין בידו לעשות שום דבר בעל מנת להשפיע, שזה נקרא, שאין בידו לעשות חסד, אלא רק לתועלת עצמו, והוא רואה, שבמצב שבו הוא נמצא, אף פעם לא יהיה בידו לזכות לדביקות ה', והוא מצטער על זה. ומה האדם יכול לעשות. על זה, זאת אומרת, אין לאדם לעשות שום דבר שיעזור, אלא לצעוק לה'. וה' שומע. "ומכל צרותם" היינו מכל מצב. שהוא נמצא במצב הצרות, שהוא חוסר חסדים, שאי אפשר לו להתגבר על מעשיו, ה' מציל אותו, כמו שכתוב "מכל צרותם הצילם". מה שכתוב "אין לו צרות", היינו שאינו מצטער, מזה שאינו בידו לעשות משהו בעל מנת להשפיע. לכן אין לו כלי, שה' יציל אותו, היות שהוא מרגיש, הוא בסדר המצב שבו הוא נמצא.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (חולין, קל"ג) "כל השונה לתלמיד שאינו הגון, נופל בגיהנום". ויש להבין, הלא כתוב "אמר הקב"ה "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". אם כן בטח מי שיש לו יצר הרע, ואינו יכול להתגבר עליו, אמר "בראתי תורה תבלין". הלא רואים אנו, שצריכים ללמוד תורה, אפילו בזמן שהוא לא הגון.

ויש לפרש זה על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין". הלא "לטפשים" היה צריך לומר. ותירוץ, כי מי שמחפש חכמה, אף על פי שעדיין אין לו, כבר נקרא "חכם", היות רצונו הוא להיות חכם. וכמו כן יש לפרש כאן, כי מי שרוצה להיות הגון, כבר נקרא "תלמיד הגון".

זאת אומרת, מי שרוצה ללמוד תורה, מסיבת שהוא רוצה להיות הגון, כבר נקרא "הגון". והוא מטעם, שהיות שהוא מרגיש, שהוא מרוחק מעבדות ה', היינו שאין הוא יכול לעבוד אלא לתועלת עצמו, והוא שאינו הגון, ורוצה להיות הגון, אבל לא הולך לו, לאלו אמרו "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין".

לכן יש לפרש "אסור ללמוד תורה לתלמיד שאינו רוצה להיות הגון". מה שאין כן מי שרוצה להיות תלמיד הגון, מותר לו ללמוד."

זאת אומרת, אם יש בכוונת האדם להגיע לחיבור ולממש מתוך החיבור את מטרת הבריאה, להכין את הקשר הנכון בין כל חלקים השבורים של נשמת אדם הראשון, אז ניתן לו ללמוד תורה, מותר לו ללמוד תורה כי אז הוא לומד תורה. מותר או "אסור" זה "אי אפשר" או אפשר. מי שהולך להשתמש נכון בכוחות התורה, בכוחות הבורא, נקרא "שלומד תורה", וזה אך ורק אם מכוון את עצמו לתיקון הכלי ששבור מלכתחילה.

שאלה: רב"ש כותב כאן על מצב שאדם מרגיש שאין לו דבקות בה' והוא מצטער על זה, ומצד שני הוא צועק לה'. מה זו הצעקה הזאת, ואיך עובד הדבר הזה?

איך הוא יכול לצעוק אם הוא לא מצטער?

תלמיד: נכון, אבל אין לו בכלל דבקות, אז איך הוא פונה בכלל לה'? הוא מצטער על זה שאין לו דבקות.

אם יש לו דבקות, מה יש לו עוד לפנות?

תלמיד: אבל אין לו כביכול קשר עם זה בכלל.

רגע, תענה על מה שאני אומר לך. אם כבר השגתי דבקות, אז בשביל מה לי עוד לפנות?

תלמיד: אין מה לפנות.

אז ודאי שאני פונה מחוסר דבקות, זו בעצם כל הפנייה שלי.

תלמיד: אבל אני כאילו פונה למשהו, שאני אישית לא מרגיש אליו כלום.

לא נכון. ברגע שאתה מתחיל לבדוק את חוסר הקשר בינך לאחרים, שזה נקרא "מחפש אהבת הבריות", להיות קשור אליהם, ועד כמה שאתה יכול לתרום להם לחיבור, לרצות בלב שלך ממש לתת להם מקום להתחבר כולם בלב שלך, וכך אתה בא אליהם ורוצה ממש כמו אמא כלפי הילדים לגרום להם לחיבור, כך אתה מתחיל להרגיש עד כמה שאתה עדיין לא נמצא בזה, ויש לך חיסרון.

אבל יחד עם זה אתה מרגיש שיש לך למי לפנות, שיש מישהו שסידר את המצב. וסידר כך מלכתחילה, בכוונה, שאתה תפנה אליו ותבקש שהוא יעשה את החיבור. עליך לברר שישנו חוסר חיבור בינך לאחרים, ואתה רוצה בחיבור לגלות את הבורא כדי לתת לו בזה, לגרום לו בזה נחת רוח. זה בא לאט לאט על ידי העבודה שלנו, המאמצים שלנו, בחיבור בעשירייה.

וברגע שאתה מתחיל לראות שמתוך המאמץ שלך להתחבר עם החברים אתה כן מתחיל לזהות שיש כאן בורא, כוח עליון, שהוא בעצם ייסד את העבודה הזאת, ייצב את המצב הזה שאתם מרגישים שאתם לא מחוברים, שהוא שבר את הכלי, והוא סידר את הכול, והוא בלבל את הכול כדי שאתם תפנו אליו דווקא, ולא תהיו קטנים כאלה, שנהנים להיות בכלי הקטן, באיזה חיבור שהיה קודם בקטנות של אדם הראשון לפני החטא, אלא עכשיו אתם צריכים לעלות למצב אדם ראשון אחר החטא, לגלות אותה המערכת, ואחר כך לעלות לאדם הראשון אחרי תיקון החטא, אז זה מה שאתה מבקש.

אני מבקש תיקון, שתהיה לי אפשרות להתחבר עם החברים ויהיה לי איתם יחד שדה, מקום, שבמקום הזה אנחנו נוכל לגרום אפשרות לגילוי האלוקות, כדי לעשות לו בזה נחת רוח. אז מה שאנחנו עכשיו מבקשים זה כוח החיבור. כוח החיבור הוא בעצם כולל שני חלקים. קודם כל אני צריך להתעלות מעל הרצון שלי, האגואיסטי, להיות חופשי ממנו, זה נותן לי חופש מהרצון שלי.

יש לנו אגו, רצון לקבל, רצון לקבל על מנת לקבל, יצר הרע, רצון לעצמו, כל זה אני (ראו שרטוט מס' 1). אני צריך קודם כל לנקות את היצר מהרע, כי יש רצון ויש כוונה לעצמו. אז אני צריך קודם כל את זה לעשות. העבודה הזאת שאני מנקה את הרצון, יש רצון ויש רע, כוונה, ואני צריך קודם לנתק את הכוונה מהרצון, ואני מנתק כוונה מהרצון על ידי המאור המחזיר למוטב, אור מקיף, החלק הזה שאני עושה זה נקרא "פעולת הטהרה", תיקון. זה נקרא "לטהר את הכלים", "לקדש את הכלים". אני מטהר את הכלים, מנתק אותם מהכוונה על מנת לקבל על ידי המאור המחזיר למוטב. והפעולה שאחר כך, חוץ מפעולת הטהרה, זו כבר קדושה, שכבר מביאים את הכלים למצב שיכולים לקבל על מנת להשפיע.

והכול בקבוצה, כשאני מנתק את עצמי מהאגו שלי אני יכול להתייחס לאחרים בצורה ניטרלית, אבל זה עדיין לא קשר. ואחר כך כשאנחנו נכנסים לקשר אני צריך להיות במצב שבמקום הרצון שלי, שהוא עכשיו מנוטרל, שלא חשוב לי שום דבר בעצם, אני רוצה לקבל את הרצונות של האחרים. מה זה לקבל רצונות של אחרים? אני רוצה להרגיש מה שאחרים צריכים. אז אני את הרצון שלי, שהוא מנוטרל, כמו מנוע שהיה עובד לעצמו, ועכשיו נמצא בצורה שהוא לא עובד, בניוטרל, כעת אני מפעיל אותו לכיוון שאחרים צריכים.

כל עד שאני מגיע ומטהר את הרצון שלי שהוא לא יעבוד לעצמו, זה נקרא שאני רוכש "דרגת האמונה". ואחר כך אני ממשיך עם דרגת האמונה הזאת עוד יותר מזה, ל"השפעה". אלה שלבי התיקון.

שרטוט מס' 1

שאלה: הסליחה היא כשאני לא מחובר אל החברים, זה הגילוי שאני לא מחובר אליהם?

סליחה זה שאני בודק את עצמי, יצר הרע, רצון לעצמו, רצון לקבל על מנת לקבל. זה בירור, בדיקה, כמה שאני לא בחיבור, ואז אני מבקש, שזה נקרא "מעלה מ"ן".

תלמיד: זאת אומרת, זה אדם כלפי החברים?

הבדיקה היא כלפי החברים, התפילה היא דרך החברים לבורא.

תלמיד: זה לא בין העשירייה לבורא, זה בין החברים?

אבל כל אחד ואחד. כי עדיין אנחנו נמצאים לא מחוברים. כל אחד ואחד בודק כמה שהוא לא מחובר לאחרים, כמה שהוא לא יכול לגרום להם חיבור, כמה שהוא לא משלים אותם. לפי זה יש לו הרגשה עד כמה שהוא כך אישית, כי עדיין הוא מנותק מאחרים, ואז הוא מבקש לא להיות מנותק, הוא רוצה להגיע למצב שהוא מתחבר, או לפחות מתנתק מהאגו שלו, מכוונה על מנת לקבל, מהמחשבה הזאת כל הזמן על עצמו.

תלמיד: אז למה "אשמנו, בגדנו", ולא "אשמתי, בגדתי"? הרי זה אני, זה אישי.

בסדר, אנחנו עושים את זה אחר כך בקבוצה. אבל אני מדבר על זה שבכל זאת אדם מרגיש שזה הוא, שזה הוא אישית. עדיין הוא נמצא ברצון לקבל לעצמו, ומתוך זה הוא ודאי מוסיף לקבוצה, אבל עדיין אין ביניהם חיבור.

תלמיד: עצם הסליחה, היא כבר תפילה?

ודאי שסליחה זו תפילה.

תלמיד: ומה קורה אחר כך, מבחינת החגים, אחרי הסליחות? מה זה המצב הזה שהוא מקבל?

חכה, אנחנו מדברים רק על סליחה, איזה חגים? אחרי שהוא מבקש סליחה, יחד עם האחרים, צריכים להבין איזה חיבור יש בהם, שהם עדיין נמצאים ברע, וכל אחד נמצא באגו שלו, אז איך האגואיסטים האלה מתחברים כדי להגיד תפילה משותפת.

זאת אומרת, יש כאן עניין שמצד אחד הם מנותקים זה מזה לעת עתה, בצורה פיזית, נכונה, מצד שני הם מבקשים להיות מעל הסליחה מחוברים. זאת אומרת, יש כאן כמו בכל פעולה שלנו רשימו דהתלבשות ורשימו דעביות, זאת אומרת, יש רצוי ומצוי, וכך הם מעלים את המ"ן. המ"ן כולל בתוכו את מה שיש לי עכשיו ולְמה אני רוצה להגיע.

אז כשאני בודק עכשיו את עצמי, אני כולי אינדיבידואליסט, נמצא ברצון לקבל לעצמי, לא אכפת לי שום דבר, אני לא יכול להתחבר עם אף אחד ולא רוצה להתחבר עם אף אחד. זה מה שאני. לכן כל הפשעים שם כתובים. מצד אחד.

מצד שני, אני פונה לבורא. זאת אומרת, יש לי גם נקודה שבלב, שאנחנו מתחברים יחד ואנחנו רוצים להפנות את זה לבורא ולהשיג אותו, שיעזור לנו, למעלה מהאגו הפרטי שלנו, של כל אחד, להיות מחוברים. זה נקרא "התלבשות", שאנחנו רוצים להגיע לזה, שזה יתלבש בנו, רצון כזה.

ואז אנחנו מעלים את שתי ההבחנות האלו לבורא. דרך הקבוצה, למרכז הקבוצה, לכוח העליון, זה מה שאנחנו רוצים. בהבנה, כמה שאפשר ברורה, שזה מה שהוא עשה לנו, זה מה שהוא הכין לנו, את כל הרע הזה וכל הניתוק, והבקשה הזאת זה מה שהוא מצפה מאיתנו.

את מכלול כל הדברים האלה אנחנו מעלים אליו, כדי להגיע לדבקות, לגרום לו בזה נחת רוח. מה אנחנו מקבלים בחזרה? אנחנו מקבלים בחזרה כוח מיוחד. כוח אנחנו לא מרגישים, אנחנו תוצאות מהכוחות, אנחנו מרגישים שבנו נעשה שינוי. השינוי שמגיע אלינו, הוא שאנחנו מתחילים להיות פחות תלויים ברצון לקבל שלנו, מתעלים ממנו.

ציינתי את זה בשרטוט (ראו שרטוט מס' 1). מגיע מאור המחזיר למוטב ומנתק לי את הרע הזה, את הכוונה. הרצון נשאר, אבל אני נמצא בלי כוונה. זאת אומרת, הרצון הזה הוא אוורירי כזה, אין לו כוונה, אז אין לו כוח.

ואז אנחנו ממשיכים לבקש. זה גם לא פשוט, כי אני נמצא כאילו במצב הטוב, נמצא כצדיק ביער, לא זקוק לכלום. ואז אנחנו צריכים לפתח כאן שוב גדלות הבורא. תמיד גדלות הבורא היא זו שצריכה למשוך אותנו קדימה.

ואנחנו אז מעלים מ"ן לחיבור בינינו כדי לבנות בזה תבנית, תשתית לגילוי הבורא בנו. זאת אומרת, שזה יהיה לא רק כוח אמונה שאנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל שלנו, אז יהיה כוח אמונה עוד יותר חזק במעשה שאנחנו נוכל בינינו להתחבר.

זאת אומרת, כוח ההשפעה הוא לא יהיה רק בניתוק מהכוונה על מנת לקבל, אלא הוא יגרום לנו גם יכולת שהרצון לקבל יהיה עטוף בכוח השפעה ויוכל להתחבר עם הרצונות לקבל האחרים. זה כמו שאתה מצפה את הרצון לקבל במסך ואור חוזר, או נניח אתה מצפה אותו בציפוי, ואז דרך הציפוי כל הרצון לקבל הזה יכול להתקשר לעוד רצונות לקבל, שגם הם נמצאים בציפוי.

כי כל רצון ורצון הוא עצמאי. הוא אף פעם לא ישתנה. הוא תמיד שונה מאוד מהאחרים, בכל הפרטים שלו. כל מה שיש באדם, כל תרי"ג הרצונות שבכל אחד ואחד, הם לגמרי שונים. האישיות הזאת, האינדיווידואליות הזאת, היא מאוד מאוד חדה בין אחד לשני.

אבל על ידי הרצונות החיצוניים האלו, הציפוי הזה, הכוונות להשפיע ההדדיות, אנחנו על ידי הכוונות ההדדיות האלו יכולים להתחבר. ואז הרצונות בפנים הם נשארים כולם ברצון לקבל, לא מרגישים ברצון לקבל חיבור לאחרים, אלא אך ורק בציפוי של הכוונות על מנת להשפיע מרגישים חיבור.

והפער הזה, בין הרצון לקבל הפנימי לבין הכוונה על מנת להשפיע, הוא נותן עוצמה לכלי שיש בו חושך גדול ואור גדול. וכך זה נשאר וגדל עוד ועוד עד גמר התיקון, ששם שני הקווים האלו ממש מנוגדים זה לזה.

לכן צריך להבין, שהקשר בינינו הוא רק על ידי האמונה, על ידי הכיסוי על הרצון לקבל. והרצונות הם תמיד שונים. אני לא יכול ברצון שלי להתחבר לרצון שלך. זה בכלל לא שייך. אתה ברצון שלך רואה אחרת, איזה גלים אחרים של שמיעה, של ראייה, של טעם, ריח, מישוש. האם זה חייב להיות אותו דבר? האם לא יכול להיות שאני בטעם שלי, כשאני טועם משהו, אוהב, ואתה בטעם הזה, לא אוהב. אז מה?

אבל בכוונה על מנת להשפיע כל אחד משלים את השני. ואז יש לך מבחר עצום, מגוון מאוד של כל מיני רצונות שכולם פועלים בעל מנת להשפיע, למרות שהם שונים. מזה מגיע נרנח"י. מזה מגיעה השגת ייחודיות הבורא, כי כשאנחנו כולנו מתחברים בו, לא בינינו אלא בו, אנחנו מרגישים מקור אחד לכל ההבדלים שבנו, ברצונות.

כי הוא ברא מלכתחילה בכוונה שלו את כל הרצונות השונים שלנו. ואנחנו בסך הכול הגענו על ידי ציפוי על כל הרצונות האלה, כמו על גולות, הגענו לכך שאנחנו יכולים להידמות לו בכוונה, להיות אחד. אבל לא ברצונות. מתוך זה יש לנו את המבחר הזה, העשירות הזאת בתפיסה, בהבנה. על ידי זה הבורא נִגלה, מתוך זה שיש בכל אחד מאיתנו פער בין הרצונות והכוונות, ובין כולנו יחד.

זה קצת נותן אולי תשובה על ההכרחיות של השבירה ותיקון. כי אחרת אנחנו אף פעם לא היינו מגלים את הבורא. כי ברצון לקבל אחד אי אפשר לגלות, אין הבחנות, רק בצורה כזאת.

שאלה: מה זה הציפוי הזה?

הציפוי זה אמונה, כוח האמונה. כוונה על מנת להשפיע. זה הציפוי. אז בכוונות על מנת להשפיע אנחנו מתחברים, וברצונות שנמצאים תחת הכוונות אנחנו לא יכולים להתחבר. כי כל רצון זה משהו אחר, הוא לא מבין את השני. זה כמו שעובדים בתדרים שונים, נניח שני גלים או שני טעמים, אחד טועם כך, השני אחרת.

אבל דווקא בכל הפירודים האלה, בכל ההבחנות המנוגדות, אנחנו מגלים אור אין סוף. זאת אומרת אנחנו מרכיבים מערכת ספרתית, דיסקרטית, בדידה, שהיא ממש מגיעה לגילוי האין סוף. בעולם שלנו לא ניתן לעשות זאת. בכל זאת, מה שבדידי, מה שמחולק להמון חלקים, כמה שיהיה מחולק זה בכל זאת לא יהיה האינטגרל. זה לא יהיה שלם, בכל זאת יישאר שם תמיד משהו, איזה חלק.

אם יש לך רצון, ואתה מחלק אותו להרבה הרבה חלקים, כמה שתחלק אותו לחלקים כאלו וכאלו, מה שלא יהיה, בכל זאת תמיד כשאתה תחבר אותם, יישאר לך איזה חלק שהוא לא נכנס לחשבון, לריבוע. אפילו שתחלק אותו עוד פעם, הוא לא נכנס לריבוע (ראו שרטוט מס' 2).

שרטוט מס' 2

ולכן אי אפשר לעשות כך. אתה יכול לעשות סכום, אבל הסכום הזה לא יהיה שייך לאינטגרל, זאת אומרת לסיכום השלם. תמיד יהיה פלוס משהו שאי אפשר להכניס לאינטגרל.

לכן כדי להשיג את הבורא, דבקות בבורא אנחנו צריכים כאן את האור העליון. כשהאור העליון בא ועושה לנו את הסכום הזה, הוא משלים. כי זה בעצם הפער בין בורא לנברא. אז משיגים שלמות.

(סוף השיעור)