שיעור הקבלה היומי7 de mai de 2026(בוקר)

חלק 1 רב"ש. ענין שמחה. 19 (1986) (מוקלט מתאריך 09.02.2003)

רב"ש. ענין שמחה. 19 (1986) (מוקלט מתאריך 09.02.2003)

7 de mai de 2026
לכל השיעורים בסדרה: רב"ש. ענין שמחה. 19 (1986)

שיעור בוקר 07.05.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 09.02.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/JEiX0Lp2?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', "ענין שמחה"

על עניין השמחה מדברים הרבה. אין שום תופעה מורגשת בכלי, אלא אם כן יש לה הכנה. לכן, מי שמתאבל על ירושלים זוכה בנחמת ירושלים1, מי שמצטער עם הציבור, זוכה ונהנה מנחמת הציבור2 וכן הלאה. הכול הולך לפי אותו הכלל, הכלים צריכים להיות מוקדמים לאורות, קודמים לאורות. וזו כל הבעיה שלנו וכל העבודה שלנו, להכין את הרצונות לאורות שהבורא מכין לנו. זו העבודה שבה אנחנו צריכים כל הזמן להתרכז, מהי המטרה, שלקראת המטרה הזו מכינים את הכלים.

במטרה זו יש שני סוגי התייחסות, יחס כללי ויחס פרטי. ביחס הכללי, כמו שהרב'ה כותב, יש חגים, מועדים, ימים מיוחדים, שבתות, ראשי חודשים, כל החגים, ובימים הללו יש קשר ענף לשורש. בכל יום ויום יש קשר ענף לשורש, ואנחנו יכולים להשתמש בהארה הכללית שמאירה למי שמשתמש בחג או מועד וכך אנשים בהחלט יכולים ליהנות מהחגים והמועדים. יש יום כיפורים וכנגד זה פורים, תשעה באב, חנוכה, פסח, שבועות, ואדם שנכלל בחגים האלה בזרם החג, בכל זאת מקבל איזו הארה כללית מלמעלה השייכת לאותו יום, זה נקרא "קדושת היום", כשהוא משתתף במנהגים ובחוקים שיש בחגים האלה.

לכן במקרה זה, כדאי להזכיר את חג הפסח וחג הסוכות שבעל הסולם היה מאוד מחזיק דווקא מהם. בניית הסוכה הייתה צריכה להיות לפי ההידור, הדיוק המקסימאלי, וגם בפסח, שמירת החוקים והדבקות בחג עצמו צריכה להיות גם בגשמיות מאוד קפדנית וקשוחה.

וזה מפני שיש באמת קשר בין ענף ושורש, ואפשר ליהנות מההארות האלו שבאות לאדם המקיים את החגים האלה, ומבין לשם מה הוא מקיים אותם, ורוצה ליהנות מהם לעלייה הרוחנית שלו. אז בהחלט יש כדאיות לעשות כך במיוחד בחגים האלו.

ולכן רב"ש כותב כאן גם על ענין השמחה. מפני שהשורש שלנו נמצא במנוחה מוחלטת, בשלווה ושלימות, בנצחיות, וזה מתבטא בכלי שמרגיש את התופעות האלה כשמחה, אז לפי חוק ענף ושורש אנחנו צריכים בחג פורים למשל, לקיים את היחס הזה לשורש ככל האפשר, שזה נקרא שמחה גדולה, להיות בשמחה זה מצווה גדולה.

וההפך, בזמן שמתגלה כלי ללא אור כתשעה באב, אז צריכים להיות במצב הפוך, להמעיט את כל הדברים המיוחדים. או למשל הימים שיש לנו בין פסח לשבועות, שהם ימי קטנות, ימי תיקון שבהם מתקנים את ארבעים ותשע הספירות של זו"ן עד לקבלת התורה. כשמתעסקים בתיקונים, מתעסקים בשלילה, לכן אין לנו שמחות, חתונות וכן הלאה.

כל הדברים באים לפי חוקי ענף ושורש. וכל זה גם מצטרף להליכת האדם שנמשך לרוחניות, שגם הוא משתמש בכך במישור הגשמי שבעולם הזה. חוץ מזה, כשהוא רואה את המנהגים והחוקים שקבעו החכמים בימים המיוחדים האלה בשנה, אז הוא רואה בכך פרטים, שאם הוא יהפוך אותם לרוחניות, יתייחס במובן הרוחני, הוא יראה שם באמת מצבים רוחניים, תנאים וחוקים שיצטרך לקיים כדי להיכנס לאותו החג, לאותו מעמד, מבחינה רוחנית. זה כבר למעלה מזמן ולמעלה ממקום, אין שם כבר התלבשות בגשמיות כמו בעולם הזה במנהגים. זה כבר קיום המדרגה שנקראת באותו שם כמו חג או מנהג, אבל קיום בצורה פנימית בלבד.

אבל בכל זאת, זה שהוא מקיים בינתיים רק בצורה חיצונית, גם זה צריך להביא לו שמחה כי בכל זאת הוא נמצא בקשר עם השורש, למרות שהקשר הזה עדיין לא מבורר והוא עדיין לא השיג אותו.

תלמיד: בעל הסולם כותב שצריך להיות חצי שעה ביום בביקורת, רק חצי שעה.

ביום רגיל, אדם שעולה לקדושה, שבאמת רוצה לעלות לקראת המטרה, להגיע להשגות רוחניות, חייב להיות עשרים ושלוש וחצי שעות בימין. זה סימן שכל הזמן צריך להיות בשמחה. מה זה להיות בשמחה? השמחה היא תוצאה. להיות דבוק בעליון, דבוק בבורא וללכת בקו ימין, לא לראות את הכלי שלו, מה יש לו, אלא כמה שיותר להיות דבוק בעליון ולספוג מהעליון את התכונות שלו, את האופי שלו. להיות כמה שיותר קשור. הוא מבטל את האני הפרטי שלו ודבוק בעליון. מתעסק בייחודיות הבורא, ב"אין עוד מלבדו", ואת הכול הוא משייך לבורא.

אם הוא משתדל לעשות כך ובאמת משתדל ויוצא לו, אז חצי שעה ביום הוא חייב להיות בביקורת. כמו שהוא חייב עשרים ושלוש וחצי שעות להכניס את עצמו בכוח להתנתקות מהאני ולהידבק בבורא במובן ההשגחה, כך הוא צריך חצי שעה ביום להתעסק בכך שכביכול הוא נמצא והכול תלוי בו, ומה אז בכוחותיו לעשות? מה שייך לו לעשות? איפה הוא בעצמו באמת היה מוסיף ועושה? וכן הלאה. זאת אומרת להיות בקו שמאל, לראות את המצב מתוך הכלי שלו. מה שאין כן, עשרים ושלוש וחצי שעות היה הולך כך שכל ההפרעות שבאות, וההפרעות כל הזמן יבואו, הוא על פניהן עוד יותר מתקשר לבורא, במאמץ לקבוע ש"אין עוד מלבדו".

זו העבודה שנקראת עבודת הפרט. עכשיו יותר דיברנו על עבודת הכלל לפי נושא המאמר. גם פרט וגם כלל בעצם. עמך גם מקיים את כל המנהגים והחוקים הללו, ויש מזה איזו המשכת האורות הכלליים.

תלמיד: לפי מה שאתה אומר פה על קשר של ענף ושורש, האם יש איזה קשר לתאריך?

האם יש קשר בין תאריך גשמי לאור העליון הרוחני? אז אני אשאל אותך אחרת, למה היקום שלנו מסודר בצורה כזאת, שמש, ירח וכדור הארץ? למה כדור הארץ מסתובב כך שיש לו יום ולילה? למה יש שתיים עשרה שעות יחסיות ביום ובלילה? ויש גם חלוקה לא טבעית, אלא חלוקה בדרגה האנושית, שיש ימים מיוחדים.

נגיד החודש נקבע על ידי הירח, זה בסדר. שנה נקבעה על ידי השמש, זה בסדר. זה עדיין לפי החוקים שיש בטבע. למה חילקנו את החודש לארבע שבועות? לא ידוע. יש שבעה ימים, איזה הבדל יש בין שישה ימים והיום השביעי? בתוך 365 הימים האלה יש ימים מיוחדים, מה מיוחד בהם? אם תביא מישהו ככה סתם מהג'ונגל, אולי יש לו לוח משלו, אבל לחודש ולשנה הוא גם יחלק. יתר הדברים ששייכים למנהגים האנושיים ודאי שלא יהיו לו, לכל אומה יש מנהגים משלה. בסופו של דבר הם קיבלו מאתנו בעיקר.

בכל זאת יש דברים שיותר קשורים לטבע, לדרגת הטבע, וחוץ מזה קשורים לדרגה האנושית. גם אלו וגם אלו הם ענף ושורש, רק שתי דרגות של ענף ושורש. ברוחניות יש חוקים מיוחדים בין אורות לכלים עם מדרגות מסוימות, ומשם באים האורות. בעולם שלנו כול זה מתגשם בחוקי הטבע, לפי חוקי האסטרונומיה, שנה וחודש, יום ולילה, וגם לפי חוקים רוחניים. המקובלים הכתיבו לנו לציין כל יום כמיוחד, לפי חודשים, לפי שבועות, לפי ימים, לפי שעות, לתת סימן לכל עת. הם לא עשו זאת בצורה סתמית כפי שבא להם, אלא יש בזה עניין של ענף ושורש.

ישנה בכל זאת הארה כללית לכל העולם הזה, הארה שמחייה את העולם הזה, שמפעילה את העולם הזה וממלאה אותו. בהארה הזאת יש הרבה גוונים, גם יותר כלליים שמחזיקים את כל היקום ואת כל התנועה שלו, וגם יותר פרטיים, יותר עדינים. כמו שיש לנו דרגות דומם, צומח, חי, מדבר, חמש דרגות והשורש שלהן, כך גם בהארה כללית, מה שנמצא למטה מהמחסום, באה הארה מלמעלה מהמחסום ומחייה את הדברים כאן. בהארה הכללית הזאת יש חלק עדין, גבוה. זה לא שייך לעבודה פרטית של אדם שהוא מזמין מתוך המאמץ שלו איזו תוספת הארה אישית עליו, אלא ההארה הכללית הזאת משתנה בהתאם לשינוי השורשים. כך משתנים ומתרחשים דברים אצלנו בעולם הזה כל הזמן, וגם לכל יום ולכל שעה ולכל עת יש כוח מיוחד שמשתנה, הארה מיוחדת.

אדם שרוצה יותר להיות קשור לזה, צריך לעשות פעולות כנגד ענף ושורש גם כדומם, כמו שהארה הזאת היא דומם, זאת אומרת, בלי יחס ישר ממטה למעלה אליה, בלי יחס רצוני כדי להגיע למטרה. וזה קיים. לדוגמה, כמו שאנחנו משתמשים בכל מיני חגים, או לומדים דווקא בשעות האלה לפני שעולה השמש. זה לא מקרי, זה גם לפי ענף ושורש. בעל הסולם היה מתחיל ללמוד מחצות הלילה. כי לפי מה שאנחנו לומדים ב"תלמוד עשר ספירות", לפי מה שהוא מסביר לנו, מחצות הלילה והלאה כבר מתחילה להיות הכנה לגילוי שיש בבוקר, לקריאת קריאת שמע דשחרית.

אנחנו נמצאים במערכת הזו, אנחנו לא שמים לב לזה כל כך, כי כולנו שקועים בתוך עצמנו, בתוך הרגשת הלב שלנו כלפי המטרה, איך את זה לכוון למטרה. וכל יתר הדברים שהם קצת יותר חיצוניים כמו מנהגים, אנחנו משייכים לטבע, אין לנו עדיין כוחות אנושיים להיות מרוכזים גם בהם, וגם אותם לצרף אלינו.

אבל מקובלים בכל זאת ציינו לנו את זה, שעל ידי מנהגים כמו פסח וסוכות במיוחד, משיגים תוספת גדולה מאוד של אור. והיו עוד כל מיני מנהגים, אפילו משונים ומוזרים אצלם. למשל, לפני תשעה באב היו עושים דווקא סעודה גדולה ושמחה גדולה במקום עצבות, כביכול להדגיש בזה שזו הכנה לגמר התיקון, שבירת הכלים. תשעה באב זה שבירת הכלים, שבירת בית המקדש.

יש יחס ממש ישיר למנהגים וללוח. רק אי אפשר לדרוש מאדם שמתחיל בדרך, לפנות אליו שיקיים גם את זה. מאוד קשה לו בכלל להיות מרוכז במה שבעולם הזה, הוא די מנותק מהמציאות. מה שאין כן אחר כך, במידה שהוא כבר הולך ומשתפר ומרגיל את עצמו להיות במאמץ פנימי כלפי המטרה, אז הוא יכול גם להיעזר בדברים יותר חיצוניים, כמו מנהגים חוקים וחגים, ובכלל מצוות גשמיות. גם בהם יש ענף ושורש, גם הם לא מבוטלים.

רק מי שמתחיל, לא מסוגל לזה. אפילו מי שמתחיל והיה קודם מקיים טוב, ממש בהקפדה את המצוות הגשמיות, גם הוא נחלש בהן בשלבים הראשונים של ההתקדמות לרוחניות. כי הכלי עדיין קטן, כולו מרוכז רק במה שכואב לו, רק במה שחסר לו, עדיין אין לו שום מילוי, עדיין אין לו לזה שום קשר, הוא לא מרגיש איפה הוא נמצא, ובקושי מקיים את עצמו עם כל המאורעות שעוברים עליו בתחילת הדרך. ולכן הוא לא יכול אפילו בצורה סדירה ונכונה לעבוד וללמוד לימוד זר, לעבוד בעבודה שלו, לקיים במשפחה כל מה שצריך, יחס לאישה, לילדים, הכול קשה. זו התחלה מאוד קשה.

אבל אחר כך, כשהולך הלאה ומתקדם, אז להיפך, רואה כמה כל הדברים האלה יכולים להיות לו לעזרה, ושכל העולם, עד הפרט האחרון ממש, נברא רק לצורך עזרה להתקדמות למטרה. אבל רק בהדרגה אפשר לראות זאת.

תלמיד: האם בגלל שיש הארה כללית בחגים, זה זמן טוב בקבוצה להתקדמות רוחנית?

כן, יפה מאוד. לכן מפני שמגיעים חגים, ויש אורות כלליים יותר שמאירים לעולם הזה, לדרגה שלנו, אם כולנו משתתפים יחד בהכנת החגים, בשמירת החגים, בקיומם, ככל האפשר נקשרים לחגים, אז אנחנו זוכים יותר לאורות הכלליים האלו, ובהחלט אנחנו מרגישים את התוצאה.

גם כשעובדים קשה יחד ומעבירים את החג יחד כולו ממש. לדוגמה פסח, חודשיים לפני זה מתחילים לעבוד, וחודש לפני זה בכלל, אתה לא רואה יום ולילה, ובמשך כל החג יש עשרים ושתיים סעודות ונמצאים בהן כל הזמן יחד, ובאמת יוצאים אחרי החג עם רכוש גדול. לא עם רכוש גדול, לעבור לרוחניות זה בכל זאת, אבל אם אדם מגיע למצבים האלו, אז אורות הפסח מזכים את האדם בהעברת המחסום. לכן אנחנו צריכים כל כך בזה להשתתף.

אני הייתי נוסע עם הרב'ה לקנות את כל המצרכים לפסח. אף פעם האדם הזה לא חסך כסף, אני ניהלתי את חשבון הבנק שלו, אני יודע. אבל לפסח תמיד הייתה לו בוכטה כזאת, עשרה סנטימטר כסף, ולפני פסח היינו משתמשים בזה, הוא היה חוסך כל השנה לכל מיני דברים. מה שאנחנו קונים כאן במרוכז, מכונה לקפה, טחינת קפה, כל מיני דברים, הוא לבד היה קונה, וגם את כל הדברים המיוחדים למאכלים, זו הייתה עבודה מאוד גדולה. והייתה מצדו קפדנות, הוא היה מאוד מקפיד, וכל המקובלים כך, זה כבר מנהג עתיק. גם בסוכות, בניית הסוכה, שהיא תהיה מבודדת.

ההכנה הזו צריכה ודאי לעזור לנו. חוץ מאשר להתקשר לחג בצורה עממית, כללית הכוונה, לאורות הכלליים שמגיעים לחג, גם להתקשר בצורה אישית. מפני שלכל אחד יש גם מטרה, בשביל מה הוא משקיע, מה הוא רוצה על ידי זה, מה שלעמך אין. ואנחנו רוצים, אז יש לנו תוספת כלי גדול, ואנחנו רוצים גם למלאות אותו.

תלמיד: אנחנו מדברים על כל החגים, והחודשים, וקוראים להם חוקי הטבע?

לא, לא אמרתי שהחגים והמנהגים נכללים בחוקי הטבע. בחוקי הטבע יש לנו שנה, חודש, יום ולילה.

תלמיד: מה לגבי העונות, והחגים זה לא קשור?

בסדר, אבל כל החגים שלנו לא נמצאים בתוך הטבע, כך שאנחנו רואים אותם, ומרגישים אותם. אם אני לא מקובל, אם אני לא מרגיש, אם אני לא יודע, אני מסתכל על העולם ואומר, "היום זה ראש השנה", יש דבר כזה? אדם יכול להרגיש ברוח הקודש מה שנקרא, בטבע זה לא נמצא.

אז מה אתה שואל?

תלמיד: על העונות, למשל פסח זה חג האביב, שבועות זה חג הביכורים, ט"ו בשבט זה חג האילנות. לכל דבר יש את המשמעות שלו שמקשרת אותנו לקב"ה.

אתה אומר שחוץ מזה שיש לנו סיבה לחגים האלו מלמעלה, ויש בזה מחזוריות מסוימת, דרגה מסוימת ברוחניות. ובעולם שלנו הדרגה הרוחנית הזאת, אומנם שהיא לא נראית לעין, נניח יש לנו ארבע עונות, ארבע ראשי שנה, אבל כשאנחנו חוגגים את החג הזה, אנחנו רואים שהוא שייך גם לטבע, רק שאין לנו סימנים ברורים בטבע שהיום זה ט"ו בשבט. אתה יודע באיזה יום צריך להיות ט"ו בשבט? אתה מריח את זה לפי משהו, אתה רואה את זה לפי משהו? זה יום, לילה? פתאום נוחת איזה כוכב ומאיר לך מעל ירושלים, ותגיד לי מתי ט"ו בשבט? לא, אלא אנחנו רואים שזה קשור לטבע, רק בלי סימנים ברורים.

נכון, אז מה?

תלמיד: אבל אנחנו קשורים לטבע.

ודאי שאנחנו קשורים לטבע. כל מה שיש בטבע שלנו בא מהשורשים, כל אחד, וכל תופעה שיש בטבע, ויש אין סוף תופעות, הכול בא משורשים רוחניים.

תלמיד: אז אנחנו הפוכים מהטבע?

אנחנו לא הפוכים מהטבע שלנו. אנחנו לא הפוכים, אנחנו נמצאים באותו טבע כמו הטבע שלנו, כך השורשים הרוחניים עשו וסידרו לנו את הכול. רק אתה שואל עכשיו, אם השורשים הרוחניים הם כנראה בעל מנת להשפיע, והענפים האלו כולם הם על מנת לקבל. אז אני אגיד לך, הם לא על מנת לקבל הענפים האלו. על מנת לקבל זה נקרא כוונה שיכולה להיות רק לאדם. כל הטבע הוא דומם, פשוט מקבל, ואין לשאול עליו, על מה הוא עושה.

יש קשר ישיר בין ענפים לשורשים, רק האדם חייב בדרגה שלו לתקן את מה שניתן לתקן בכוונה על מנת להשפיע, איפה שאפשר לצרף כוונה על מנת להשפיע, ואז כל הטבע מצטרף אליו.

תלמיד: זה נראה לטובתי, שיש חורף, אחר כך אביב, קיץ, סתיו, ויש למה לחכות.

אתה אומר שאם לא היו חגים, החיים היו הרבה יותר תפלים, ועכשיו יש על מה לשמוח, יופי. אז לכל עם, ולכל אומה יש חגים משלהם, ועושים כל מיני חאפלות, ומנהגים כאלו יפים ומשחקים. מה הבעיה? אם גם אנחנו נתייחס ככה לחגים שלנו, אנחנו באמת נהיה כמו כל העמים.

אתה אומר, אני מחכה לאיזה חג, כי הוא יפה, וזה משמח אותי, עושה לי את החיים. נכון, כך עמך מתייחס לחג. אבל בהחלט הכוונה היא לא לזה. הכוונה היא להשתמש גם בחגים, במנהגים, ובמועדים בצורה מטרתית. כי אפשר ליהנות בהם מהאורות הכלליים המקיפים שמופיעים באותו חג ומועד. והבורא לא סידר לך את הימים המיוחדים האלה, כדי שתשב בבית ככה ביופי. ההיפך, בחג אנחנו מצווים לעשות עבודה קשה.

אם תיקח את הסידור, תראה מה דורשים ממך לפי הפנייה שלך לשורש לעשות בחגים, עד כמה העבודה צריכה להיות עבודה יותר קשה. תראה לפי התפילה, לפי כל הדברים. אם תתרגם את זה לפעולות פנימיות שאתה חייב לבצע, כדי שתהיה ברמת החג, אתה תראה כמה זה קשה. שזו שמחה כתוצאה מהקיום שלו, מהכנת הכלי ומהמילוי, אז באה באמת הרגשת דבקות הנוספת שמתפרשת כשמחה. אבל החג בעצמו ככה סתם, זו עבודה מאוד קשה, אלה תיקונים מאוד גדולים. אפילו רק הקורבנות הנוספים שאדם צריך באמת להקריב מעצמו, איזה תיקונים.

תלמיד: אם מישהו נמשך לרוחניות, אבל הוא לא יהודי, ואין לו את המנהגים שלנו?

אם אין לו את המנהגים שלנו, הוא לא חייב. אם לפי ענף ושורש אין לו את הדברים האלו, אז הוא לא חייב לנהוג כך, בשום דבר. אז בצורה פרטית, כי הוא כבר שייך לבחינת ישראל בזה שיש לו יָשָר אֶל, התעוררות כלפי הבורא. אז בצורה פרטית ודאי שהוא הולך לזה, אבל בצורה כללית הוא לא מחויב. כמו שבעל הסולם אומר, שאפילו בגמר התיקון כל אחד ואחד יכול להישאר במנהגים שלו, כי בדרגת הדומם, בבקשה, תישאר במנהגים שלך.

אז יש שאלה, אבל בכל זאת, נניח שהאדם כבר הגיע לגמר התיקון, איך הוא לא יקיים את החוקים שלפי ענף ושורש שייכים ליהודים? לא, כי לפי הענף הבהמי, הגשמי שלו הוא לא יהודי. עדיין לא מובן הקשר הזה שיש בין הכלל, הכללות, והפרט. אבל זה לא פוגע בעבודה שלו.

תלמיד: איך האדם מצרף את התיקון של עצמו, לתיקון העולם?

כך בעל הסולם כותב ב"פתיחה לחכמת הקבלה", בהתחלה באותיות ב', ג, או ד'. כתוב שהאדם מתקן את עצמו, איתו מתקן כל העולם, ואז כל העולם עולה יחד עם האדם. איך? לא יודע, למה? ככה. קודם כל הוא כותב, אז את זה אתה צריך לקבל, קודם תכניס את זה לראש, ואחר כך אם יש לך שאלות, ספקות, או ההיפך יש לך הסכמות, תצרף לזה. אבל זה חייב להיות ככותרת, שזה קיים, וזה ככה.

תלמיד: אדם לא יהודי, בענף שלו, המערכת לא מחייבת אותו להקים את הענף הגשמי לשורש הרוחני? הוא לא ירגיש צורך ברמת הבהמיות לעבור גיור? הרי אנחנו רואים שבהתקדמות של אדם הוא עושה כל מיני פעולות פיזיות כדי להתאים את עצמו לשורש. ההרגשה הפנימית מחייבת אותו.

אז השאלה שלך היא, איך יכול להיות שאדם שמתקדם לרוחניות, נניח כשהגויים יתחילו להתקרב למטרת הבריאה, האם הם וכל העולם יצטרך לנהוג בדיוק כענף ושורש? אני לא יודע. ראית מה בעל הסולם כותב, ואין לי יותר מה לענות. מה אני חושב? אני עוד לא נמצא באותו מצב, ובאותה מדרגה כדי שאני אגיד לך, אם זה יהיה ככה או ככה. אני לא נוגע בשורש הזה, אז לי אין מה להגיד. לכן אני אומר לך, שבעל הסולם כתב כך.

זה שבכל ההיסטוריה מי שנמשך לשורש, צירף את עצמו גם לענף, נכון, היה דבר כזה. אבל או שזה קרה בגלל שכך כביכול בנוי העולם הזה, והחוגים. זאת אומרת שלא הייתה לו ברירה אחרת. ואנחנו רואים גם עכשיו, שכל הזמן יש לנו שאלות ממי שמתעניין בקבלה מהעמים הזרים, האם הם גם צריכים לעשות משהו, ואני תמיד עונה שלא.

זה כתוב אפילו על אברהם אבינו ושרה, שהוא היה מגייר את הגברים, ושרה את הנשים. טוב, להם לא הייתה ברירה, הם בעצמם גם היו כאלו. הוא גילה את ייחודיות הבורא בעולם, התגלה לו הבורא, ומתוך זה הוא הבין את מטרת הבריאה, ואת כל הדרך. ומתוך זה הוא התחיל להפיץ. המשיך בהפצה למי? לכל המשפחה שלו שם. עם אבא שלו הוא לא היה יכול לעשות שום דבר כי הוא היה עובד כוכבים ומזלות. אז עשה כמה שהיה יכול בין כל החבר'ה שלו. הוא עשה איזו עבודה, הפצה, וצירף לעצמו, כתוב שהם עשו גיור לעיראקים, לפרסים, כמה שהם יכלו, ואלו היו התלמידים שלו.

אחר כך נולד לו בן, ונכדים, וכן הלאה ואז כשהלכו, זו כבר הייתה משפחה, ואחר כך ביציאת מצרים זו כבר אומה. אז כולם קמו מתוך זה שהם לא קיימו שום דבר בגשמיות, ומתוך זה כתוצאה מההכרה הרוחנית הם התחילו לקיים את הגשמיות. זה עוד היה מלמעלה למטה, כלומר ההתגלות בעולם הזה היא מלמעלה למטה, לכן זה נקרא "האבות".

עד חורבן בית המקדש הכול עדיין היה מלמעלה למטה. גם יציאת מצרים זה הכול שורשים עליונים שכך התגלו בעולם הזה. אבל הם עדיין התגלו מלמעלה למטה, בהשתלשלות, בירידה. וחורבן הבית כבר היה ביציאה לגלות האחרונה, היו עוד גלויות לפני כן, ובגלות האחרונה זה כבר נגמר, נגמרו כל ההשתלשלויות האלה מלמעלה למטה.

ובזמננו מתחילה העלייה הראשונה, אנחנו בעצם הראשונים בכל המערכת שמתחילים לעלות מלמטה למעלה. ולפנינו כולם היו שורשים, כל המקובלים האלה שחיו בכל הדורות, היו גם מלמעלה למטה. בכוונה מיוחדת הבורא התייחס לאדם, והביא את האדם לדרגה המיוחדת שימשיך את פיתוח השיטה, הכול לדורנו.

ורק מדורנו והלאה מתחיל התיקון, באמת התיקון של הנשמות. לפני כן היו שבירות, היו הכנות, גלות, התערבבות, כל מיני דברים, ורק עכשיו מתחיל התיקון. הערבוביה נגמרה, בגשמיות חזרנו לארץ ישראל כמו שבעל הסולם כותב, ועכשיו צריכים להמשיך לעשות את זה ברוחניות.

תלמיד: למה מחלקים את זה עד תקופה האר"י, ומתקופת האר"י והלאה?

אנחנו יכולים לחלק להרבה מאוד תקופות, אברהם אבינו, משה, רשב"י, אר"י, בעל הסולם. אבל כל הדברים האלה היו בכל זאת כהכנות, הכנות זה נקרא "מלמעלה למטה", וזה כדי להביא לעולם הזה את שיטת הכרת האלוהות. יש בזה הרבה בקשר עם ענף ושורש.

תלמיד: אנחנו רואים את הרב"ש במאמרים שלו מחבר את האדם לעבודה פנימית בצורה הרבה יותר רציונאלית מספרים אחרים, הוא מחבר את האדם לעבודה הפנימית דרך שלבי הסולם. לאדם מתחיל יותר קל להתחבר לשלבי הסולם.

למה לא היה מקובל נוסף שבנה את ההסבר על הרוחניות כנגד דברים שקורים פה? אם יש לנו ענפים, כל הטבע שסביבי הוא ענפים, אז למה לא להסביר פעולה רוחנית על ידי תופעות כמו גאות ושפל או סופת הוריקן, כדי שאדם יוכל לחבר את הדברים? למה מקובלים אומרים לא לעשות את זה?

למה שיטת התיקון, האמצעי שהאדם עולה על ידו עד לשורש נשמתו, היא שיטה שקודם כל פועלת על החלק הפנימי של האדם, ואחר כך גם מצרפת לזה חלקים חיצוניים? זה לפי החוק שבעל הסולם אמר, שאם האדם עולה, אז כל הטבע, חיות, בהמות, עצים, פרחים, כדור הארץ, וכל יתר חלקי היקום, כולם, אפילו הם, עולים בדרגה שלהם ברוחניות. הכול לפי מעשה האדם. וגם בתוך האדם הכול מתפתח מהפנימיות שלו לחיצוניות שלו.

תלמיד: אבל בעבודה אנחנו רואים את ההיפך. אני קודם בונה חברה שצריכה להשפיע לי דברים שאין לי בפנים, אחר כך אני מתחתן כדי שזה ישפיע לי עוד דברים, ובסוף הנקודה הפנימית משתנה, כי זה הכי קשה לעשות. אתה אומר עכשיו להיפך, קודם אני בפנים ואז אני הולך החוצה.

אני לא מבין מה שאתה אומר. אני שצריך לעלות לשורש, יכול לעלות לזה על ידי שאני מגדיל את הכלי הפנימי שלי, הכי פנימי. שורש הנשמה שלי נמצא ממש בדרגת אין סוף, שם איפה שאני דבוק. כאן בעולם הזה, הנקודה שבלב השתלשלה ממנו ונמצאת אצלי, בתוך ליבי, ואני עובד מתוך הנקודה שבלב. אני צריך לעשות רק פעולה אחת בעצם, להחזיר אותה. גם עכשיו, ככל שאני מבין מה זה אין סוף, מה זה בורא, מי הוא, אני צריך לחבר את הנקודה שלי אליו, להדביק אליו. אין לי חוץ מזה שום בעיה בחיים. לפתרון שלה יש לצרף עוד כל מיני פעולות, אפשרויות שיש לפניי.

אומרים לי, אתה בנקודה שלך לא יכול לחזור לשורש. כי בשורש, הנקודה שלך היא כזו גדולה, היא תופסת את כל השורש, כל אחד מאיתנו הוא כמו אדם הראשון. מה אני צריך לעשות בשביל זה? כדי לעלות לדרגה הזו, אתה צריך לחבר את כל יתר החלקים שלך. איפה הם נמצאים? הם נמצאים בכל האנושות.

זה לא חשוב אם יש שבעה מיליארד או יהיו שבעים בני אדם, זה לא חשוב כמה, המשקל של אותו הכלי הרוחני הוא אותו כלי. או שתחלק את הנשמה הזאת להרבה חלקים או לפחות חלקים, ישתנה רק המשקל הגולמי, פֵר אדם זה ישתנה, אם את הרוחניות אפשר כך לחלק, אבל לצורך ההסבר בוא נאמר כך. אבל בסך הכול לא, ואתה חייב את זה לעשות. אז אני צריך לפנות לחברה, אני צריך לעבוד איתה וכן הלאה.

אז מה אתה שואל? אני עובד מהנקודה הפנימית שלי. אני לא מתפזר לצורה חיצונית, אני לא הולך לטפל בעצים, באבנים, בחיות ובבהמות, אלא בצורה שאני צריך לצרף אותם אלי. מה זה לצרף אותם אלי? בכמה אני משתמש בהם לאותה מטרה, ובכל העולם כך אני צריך להשתמש, זה נקרא "עבודה פנימית". מה יש כאן בחיצוניות? איזו חיצוניות?

תלמיד: החיצוניות היא בזה שאתה מנסה ליצור, לפחות עם החברה, תמונה שתמיד החיצוניות היא לפני הפנימיות.

לא. זה שאני כך מתייחס לאדם, לגשמיות שלו ולא לנשמה שלו, אלא לרצונות הגופניים, האנושיים, אני מתייחס אליו כך מפני שזה גלוי לעיניי. אם הייתה גלויה לעיניי נשמתו, והייתי יכול לקחת את הנשמה שלו ולצרף אלי, והוא היה יכול לראות ולעשות אותו הדבר עם הנשמה שלי, אדרבה. אנחנו עוד לא נמצאים בדרגות כאלה, שאת הגופים לא נראה ונראה רק את הנשמות.

תלמיד: החברה היא כמו שדה מגנטי שיוצר התנגדות לבורא, השדה הזה נע לאיזה מקום. ואז הנקודה שבלב שהיא כאילו בפיגור, על ידי תאווה קנאה וכבוד, תתאים את עצמה ותתקדם לנקודה שבה אני מדמיין עכשיו את החברה.

על זה אני קודם בונה את החיצוניות, והנקודה שבלב היא הדבר האחרון שמתאים את עצמו, כי הפנימיות היא הדבר שהכי לא יכול לסבול את הבורא. איך אתה אומר שקודם ההתפתחות היא פנימית ואחרי זה חיצונית?

ההתפתחות היא בכל זאת פנימית. אבל אתה אומר כך, אני מפעיל את הכוחות החיצוניים שלי, שהם כוחות אנטי רוחניים, קנאה, תאווה, כבוד, רצון לקבל ממש גדול, ואני רוצה דווקא על ידי הרצון לקבל הזה, להפעיל את הנקודה שבלב לקראת הבורא. גם את אותה נקודה שבלב לקראת הבורא אני מפעיל בצורה אגואיסטית, בהמית, אני רוצה להנות ממנו, אני חושב שזה ייתן לי הרבה יותר מכל תענוגי העולם הזה.

אני עדיין נמצא בשלמות, אין לי הפכיות או התנגשות בין העבודה שאני עובד לקראת הבורא עם הנקודה שבלב, או עם התכונות הבהמיות שלי, הטבעיות שלי, אין דבר כזה. אלא יש רק נקודת התנגדות אחת, שאני צריך בצורה כלשהי להתחבר עם האחרים כדי לקנות מהם את היחס שלהם לאותה מטרה, זה נקרא שאני קונה מהם את הנקודה שבלב.

אני גם לא יודע איפה הנקודה שבלב שלך, כלך ש"בוא, אני אקח אותה, תלווה לי קצת. הרוחניות לא מתחלקת, לא יחסר לך, תן לי, תן לי, תן לי", אני לא פונה כך לכל אחד, אני לא יכול. במקום זה אני דורש הבעה חיצונית, אני אומר לך שאתה חייב לספק לי את גדלות הבורא, גדלות בהמית. כמו שאתה חושב שהבורא ימלא לך את כל משאלות ליבך, כך אני רוצה לקבל ממך את ההתעוררות האגואיסטית הזו, תביא לי אותה. אם אני משתוקק לבורא ואתה משתוקק אליו, אני רוצה את ההשתוקקות שלך גם כן, כי אז אני אעוף פי שניים קדימה. ואם יש פי מאה, אז פי מאה קדימה. זה מה שאני רוצה מהם, אני רוצה מהם פשוט התעוררות אגואיסטית.

רק צריכים להבין, שכדאי לנו לשלם על זה לחבר כדי לקחת ממנו את ההשתוקקות, את הרצון שלו לרוחניות. אין פה עדיין שום דבר נגד הטבע, אתה לא צריך לשבור את עצמך כאן בשום דבר, רק גדלות המטרה. לכן אני אומר שצריך לשחק בזה, ממש משחק גס, ולפרסם את הדבר הזה אחד לשני כדבר החשוב, וכל אחד צריך להראות לשני עד כמה הוא משתוקק למטרה. ומי שעושה למען החברה, למען החיבור ולמען כל הדברים האלה, צריכים ממש לכבד אותו.

כל הדברים האלה הם רק כדי להגדיל את הרצון לקבל רוחניות, רצון לקבל, לא השפעה. אחר כך, מזה שמתחילים לחשוב שזה גדול מאוד, יבוא גם חן דקדושה מלמעלה שזה אור מקיף שעושה את זה. אני לא דורש מהחברים שיגידו לי שצריך לעשות את זה על מנת להשפיע. החברים לא יכולים לספק לי את זה. בעל הסולם כותב על זה שהאור שמגיע מלמעלה מביא מה שנקרא גם "חן דקדושה".

כמו שהאור משנה את בחינה א' שתצא ממנו בחינה ב', ככה הוא ישפיע עלי ויביא לי גם את הלכלוך הזה שאני ארצה גם לתת. למה? כי הוא כל כך גדול שחוץ מזה שאני נהנה ממנו, אני רוצה גם להידבק אליו, להיות שייך אליו, להיות כמוהו איכשהו קצת. זה בטבע, וזה ההבדל בין בחינה א' לבחינה ב' שזה בטבע שהבורא השריש. אם זה לא היה, אז כל העולם היו חיות כמו בהמות. כי יש מצב של היפוך שהאור יכול בתוך הכלי גם להכניס את הטבע שלו קצת חוץ מתענוג ובזה יש לנו ההצלה.

אבל זה בא כבר מהאור עצמו, החבר לא יכול את זה לעשות. הוא יכול להגיד לי מהבוקר עד הלילה "צריכים להשפיע, צריכים להשפיע", אז מה, מה זה ייתן לי? אני צריך שינוי פנימי. מהחבר אני צריך רק את גדלות המטרה, רק את גדלות הבורא, זה מספיק. אחר כך נראה להשפיע.

ההפך, אם עכשיו אנחנו נדבר על ההשפעה, אז כולנו נברח הביתה, אף אחד לא צריך כאן השפעה, רק שזה כדאי. פשוט מאוד, זה מה שאני צריך לקבל מהחברה. ואז אני עובד על זה עם החברים, הם צריכים להשפיע לי מצב רוח טוב, הם צריכים להשפיע לי התרוממות, צריכים לדבר על כך שאנחנו הגדולים ביותר ורק את זה לעשות.

וכשאתה מסתכל בכל מיני פורומים אחרים, ורואה שמדברים עלינו ההפך, אז אסור לשמוע ולראות. לא כדאי, זה לא ייתן כלום, תמיד יהיו כאלו. אני צריך לשמוע רק דברים טובים על הדרך, עלינו, על הבורא, וכל היתר לא לקבל בחשבון. גם הם לא מבינים כלום וגם אני בינתיים לא מבין כלום כדי באמת לעשות ביקורת, כי כדי לעשות ביקורת אני צריך לעלות לדרגה יותר עליונה. לכן צריכה להיות חברה מאוד מאוד פשוטה, מוגבלת בפעילות שלה. וזה מאוד פשוט, רק דבר אחד אנחנו צריכים שיהיה כאן, כמו שכותב הרב"ש, שתהיה אש בוערת וחוץ מזה שום דבר, מתוך הסנה הבוער מתגלה הבורא.

תלמיד: למה זה הולך כל כך קשה וזה לא שלא משקיעים אחד בשני, כן משקיעים.

למה בכל זאת הדבר הזה כל כך פשוט והוא כל כך קשה? מפני שבתוכו בפנים יושבת ההפכיות, שצריכים כאן לעשות היפוך ולא בצורה ישירה מגיע אלינו האור אלא בהיפוך, זה דבר אחד. ודבר שני שזה נסתר, אין לך דוגמא בעולם הזה שזה כדאי.

אנחנו רואים הרבה אנשים שמסוגלים למען רעיון מופשט לעשות משהו. אנשים מוכנים להיות במנזר. מאה שנה אני חי במנזר, נולדתי שם, אני לא יוצא משם. אני מתפלל לאלים שלי, עושה הכול מה שתגיד, וכמו שהוא כותב שם, אדם מסוגל לאכול לחם ולשתות מים וכל החיים לסבול. ומאיר לו כנגד זה אור מהקליפה בצורה ישירה לכלי שלו האגואיסטי והוא מבין את השכר, כי השכר נמצא בצורה ישירה, לא בדרך בהיפוך, בצורה ישירה כלפי.

אני חי מאה שנה כאן בעולם הזה, וסובל במאה השנים האלו, אבל אחרי אין סוף שנה אני נמצא במצב של כדאיות שאין מה לדבר. חוץ מזה שזו שטיפת מוח, אבל הכול הולך לפי אותו אור וכלי, לפי רצון לקבל ותענוג. פשוט בצורה ישירה, כי הקליפה לא צריכה להתהפך כדי לספק לרצון שלנו את הארת התענוג העתידי.

ואנחנו לא יכולים לקבל מהשורש שלנו שיהיה לי טוב, אם אני הולך בדרך למטרה שלי, כי בדרך אני צריך להתהפך, לעשות היפוך בפאזה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. ולכן האורות האלו שעתידים באין סוף, שאין לנו בכלל מידה כלפי משהו ששם, הם לא יכולים להאיר לי ולזה אני לא נמשך. רק אם יהיה לי איזשהו כלי קטן ביותר דהשפעה, אז לפי זה אני ארגיש כנגד האור. אם יש לי כלי דקבלה אני מרגיש ההארה מהקליפה.

גם בנקודה שבלב אצלי עדיין זה ניצוץ מהמסך השבור, גם בנקודה שבלב, שאני איהנה מלקבל רוחניות, לא מלהשפיע. יוצא שבצורה ישירה לא מגיע אלי מהשורש שלי שום אור, מקיף מאיר, לכן העבודה היא קשה מאוד.

אפילו שאני הולך לחברים ואומר "חבר'ה, זה דבר גדול, אפשר כל כך להרוויח. יש כאן מאה אנשים, בואו נעשה משהו", ואף אחד לא מתעורר, כי אין כנגד זה עכשיו הארה מלמעלה. הם בתת הכרה מרגישים את זה עמוק בתוך כל החושים שיש איזושהי מין הרגשה כנגד השורש הזה, שיש כאן איזה מין הופכיות, וההיפך, המטרה נראית כלא מושכת, כחושך, ממש דוחה.

אם אני עכשיו איתך יכול להרוויח כמה מיליונים, אז אנחנו איתך לא נתחבר? אנחנו כל הזמן נהיה יחד, נחזיק את עצמנו יחד, נישן יחד, נאכל יחד, הכול יחד. אם רק בזה שאנחנו נחזיק את עצמנו יחד נרוויח איזה פיס, אז בטוח. אבל כאן אין הארה, בגלל שהכלי חייב להיות בהיפוך כדי להרגיש את האור הזה. לכן אין כוח לעשות, אבל בגלל שאין כוח לעשות, אז אתה בכל זאת מתקרב לזה שההיפוך הזה יעבוד עליך, אבל אתה צריך לעשות יגיעה.

שם אתה עושה עבודה שהיא למען המטרה, שהיא מאוד פשוטה, להרוויח יותר, האור הזה מאיר לי, ואחרי שאני אתפטר מהעולם הזה אני אעלה לגן העדן וישלמו לי משהו, אז זה מאיר בצורה ישירה, כמו פיס, אין שום בעיה לעבוד. גם צריך להעריך את זה יותר או פחות לעומת כל התענוגים שיש לפניו, אבל זה באותו כלי בהמי, בצורה ישירה, אור וכלי. האור שמספקות הקליפות הוא על מנת לקבל והכלי הוא על מנת לקבל, הכול מובן, גם בעולם הזה אנחנו כך עושים.

אם אתה באמת קשור למטרה האמיתית לא יכול להיות שום דבר, ואין לו קיום בעולם הזה, רק אם אתה מעלה את הרעיון הזה לדרגה רוחנית. קשר בין החברים חייב להיות קצת בהתרוממות, והכול קשור כבר למשהו ששייך למטרה. אתה לא יכול להגיד סתם לחברים, "חבר'ה, יש לנו מה להרוויח, בואו יחד". גדלות הבורא חייבת להיות.

טוב, בואו נלמד, יש פה עוד הרבה שאלות. כל השאלות שאני לא עונה, אני מבקש תרשמו לי אותן בשאלות ששייכות לאותו שיעור. כשאתם נכנסים לפורום הכללי יש שם שאלות למקובל, יש שם כמה מקומות איפה לרשום את זה. כתוב "שיעור בוקר שלבי הסולם", תרשמו שם ואני אשתדל כבר היום לענות. שאלתם שאלות טובות מאוד.

(סוף השיעור)


  1. "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (בבלי, תענית ל, ע"ב)

  2. "כל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור" (תענית יא א)