heb_o_rav_zohar-la-am-behar_2010-04-22_lesson_bb_n1_erev

כתב המקור נלקח מחוברת "זוהר לעם"

זוהר לעם

פרשת בהר

(מאמרים: "מוקדה על המזבח כל הלילה " / "ושבתה הארץ שבת לה'" / "עול מלכות שמיים")

(אות א'- אות י"ג)

שיעור 1

שיעור ערב 22.04.10 - אחרי עריכה.

תלמיד: מתוך הקדמת הרבנים ל"זוהר", דפוס ג'רבה, "הבה נקווה כי באופן כזה, כל אחינו בית ישראל יקבעו לימוד בספר ה"זוהר" הקדוש יחד. עשיר ואביון, קטן וגדול, שם הוא. ומה טוב ומה נעים, אם ישתדלו לקבוע חברות ללימוד ה"זוהר" ובפרט לעת כזאת, אשר ניצוצי הגאולה החלו לפרוח."

לזה בעצם אנחנו מצפים שיקרה. משך כל הדורות המקובלים חשבו על הזמן שיבוא, ובמיוחד מזמן האר"י והלאה, כי האר"י נקרא- משיח בן יוסף שהוא תחילת הגאולה. לכן מזמן האר"י אומרים המקובלים כל הזמן, שצריך להתחיל לפתוח את הספר ה"זוהר" דווקא לעם. להשתדל ולהביא את העם ללימוד הסדרתי כל יום ויום, עד שהלימוד בספר הזוהר יהיה כמין מנהג העם.

על ידי זה שלומדים באופן עקבי ובהדרגתיות, עוד קצת ועוד מנה , בסופו של דבר על ידי האור שמשפיע פעם אחר פעם עלינו, אנחנו מגיעים לתוצאה שהשמים נפתחים לנו, אנחנו מגלים את הכוח העליון שמנהל אותנו, ונכנסים איתו לקשר. ומאותו הרגע והלאה אנחנו אלו שקובעים את הגורל שלנו ומגיעים לכל טוב.

"מוקדה על המזבח כל הלילה"

"א) וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר דַּבֵּר זאת תורת העוֹלַה. מקרא זה בכנסת ישראל העמדנו, שהיא עולה ומתחברת במלך הקדוש בזיווג שלם."

"ב) היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה. כיוון שבא הלילה, והשערים סתומים, דינים תחתונים מתעוררים בעולם, והולכים ומשוטטים חמורים, ואתונות, וכלבים. שמשמרה ראשונה חמור נוער. וכלבים ואתונות אינם משוטטים ואינם הולכים, אלא בהם עושים כשפים לבני אדם. כגון בלעם, שרכב על אתונו. אז ישנים כל בני העולם, ומזבח התחתון שמבחוץ, מלכות בעת שמלאה בדינים, שורף."

"ג) בחצות לילה מתעורר רוח צפון, וממזבח התחתון, ממלכות, יוצא שלהבת אש, והשערים נפתחים, ודינים תחתונים, דינים דנוקבא, מתקבצים בנקביהם, ואותו שלהבת הולכת ומשוטטת, ושערי גן עדן נפתחים. עד ששלהבת ההיא מגעת ומתחלק לכמה צדדי העולם, ונכנס תחת כנפי התרנגול, וקורא."

"ד) אז הקב"ה נמצא בין הצדיקים, וכנסת ישראל משבחת אל הקב"ה, עד שבא הבוקר. כיוון שבא הבוקר, נמצאים מספרים זה עם זה כאחד. משמורה שלישית אישה מספרת עם בעלה. ויש לה מנוחה בבעלה. כמ"ש, על מוקדה על המזבח כל הלילה. שכל הלילה שורפת בדינים שלה. עד הבוקר, כי בבוקר הדינים והלהבות נשקטים. ואז מתעורר אברהם, חסד, בעולם. והוא נחת לכל."

אנחנו בנויים מחומר של הרצון לקבל. לאחר שבירת הנשמות קיבלנו על הרצון לקבל כוונה שהיא כולה על מנת לקבל, את אותה הכוונה שהיא על מנת לקבל, אנחנו צריכים להפוך אותה לכוונה של על מנת להשפיע. העבודה מאד קפדנית, קשה וארוכת טווח. בנוסף לכך העבודה גם לא נעשית על ידינו, כך שזה גורם לנו לעוד בעיה גדולה, כי בזה אנחנו לא בעל הבתים. אנחנו רק יכולים לרצות שעבודה תְעָשֵה. עלינו רק לשאוף שהכוח העליון יבוא מלמעלה ויטפל בכוונה בעל מנת לקבל. ואז לאט לאט בשלבים, תוך כדי כך שבכל שלב ושלב אנחנו מסכימים ורוצים בכך, מבינים שבעצמנו אנחנו לא מסוגלים לבצע את העבודה, ולכן אנחנו מבקשים את הכוח העליון ואז הוא זה שמבצע את העבודה. על ידי עבודה זו אנחנו נעשים דבוקים בתוצאה של המטרה שרצינו להשיג, וכן דבוקים בכוח העליון ובמה שהוא עשה בשבילנו.

כאן ישנו תהליך שהוא בעצם מסודר בצורה כזאת, שמיועד כדי להביא אותנו לדבקות בכוח העליון, להבין אותו, להסכים עמו, ולרצות שהוא יפעל. האדם דווקא לא רוצה לעשות את העבודה בעצמו אלא רוצה שהאור העליון יעשה את הפעולה, מפני שעל ידי זה האדם משיג את הדביקות ומשתנה כאן בהמון אבחנות, מקצה לקצה.

כל סידרת הפעולות האלה שאנחנו עוברים, כולם נקראים- קורבנות. מפני שהאדם לוקח את הרצון לקבל שלו, שנמצא בצורה הרחוקה ביותר מהכוח העליון, מהבורא, והוא עושה אותו קרוב יותר לכוח העליון, הוא מקרב אותו לבורא. לכן הרצון הזה נקרא קורבן. בכל פעם שהאדם מבצע פעולה ועוד פעולה קטנה על הרצון לקבל שלו, משנה אותו במעט והופך אותו לכוונה בעל מנת להשפיע, כך האדם מקרב את עצמו לבורא.

קורבן זה לא פעולה שאדם צולה איזשהו צלי, ואחר כך אוכלים אותו הכוהנים, הלויים וישראל. אלא הכוונה היא על ההקרבה של האדם, כאשר האדם מקריב את הרצון שלו, את הרצון שהוא בעל מנת לקבל האגואיסטי. על ידי כן שהאדם מתקן את הרצון לקבל שלו, הוא מתקרב, האדם נעשה קרוב יותר לבורא, דומה לו, נכנס לאיחוד ולדביקות.

כל העבודה שלנו היא בעבודת הקורבנות, וכשאין עבודת הקורבנות ישנה תפילה, או עבודת הקורבנות יחד עם תפילה ושירה. הקורבנות זה הדבר הכי יקר שיש לאדם, מפני שעל ידי הקורבנות ישנה אפשרות לאדם לקרב את עצמו לבורא, להתקרב אליו, אבל זה בתנאי שהאדם כבר נמצא בסביבה שבה פועל האור העליון.

כאשר אנחנו נמצאים במצב שבו, אנחנו יכולים להזמין את האור עליון עלינו כדי שיתקן אותנו, זה נקרא שאנחנו נמצאים ברצון הנכון. כאשר אדם יכול להיות במגע עם האור העליון, המצב הזה נקרא שהאדם נמצא בתוך "ארץ ישראל". אך האדם לא צריך להסתפק בלהיות בתוך ארץ ישראל, אלא מתוך ארץ ישראל עליו לרצות להתקרב ל"ירושלים", ל"הר המוריה", ל"בית המקדש", ל"מזבח", ולהביא לשם את הקורבן שלו. זאת אומרת, ישנה עבודה גדולה מאוד בתוך האדם, קודם ביכולת לאתר את הרצונות האלו ואחר כך לטהר ולקדש אותם, כדי שהרצונות האלו יהיו בעל מנת להשפיע, רק אז הוא יכול להתקרב למצב שבו באמת הוא יכול להקריב קורבן.

הקרבת הקורבנות הוא מצב של תיקונים, מצבים קשים ולא פשוטים. במאמר "תרי"ג עיתין ותרי"ג פקודין", מתוך ספר ה"זוהר", נאמר לנו שכל הפעולות שלנו מתחלקות לתרי"ג עצות, שבהם אנחנו מתקנים את הכלים שלנו, את הרצונות שלנו. מתקנים אותם ממצב של- בעל מנת לקבל, למצב של- בעל מנת להשפיע. בכל רצון ורצון, במקום שהאדם ידאג שיצמח לו תועלת ואיזה מילוי ממנו, הוא דואג כיצד הוא ממלא את האחרים על ידו. מאחר ויש לאדם תרי"ג רצונות בתוך הנשמה שלו, אז מתרי"ג הרצונות האגואיסטיות הוא מקבל תרי"ג רצונות דלהשפיע. כאשר האדם מתקן את תרי"ג הרצונות שלו, הוא מקבל לתוכם מילוי, וזה נקרא שהאדם מבצע "תרי"ג מצוות".

כל הפעולות האלו שאנחנו עושים, הם כולם תיקון של הרצון מלקבל בעל מנת לקבל, לרצון בעל מנת להשפיע, ורובם הם על ידי הקורבנות. מדוע ברובם? כי ברצונות שלנו ישנם חלקים השייכים לדרגות דומם, צומח וחי, רצונות שבהם האדם מבצע עבודות בשדה, בבהמות, בחיות, בתבואה, בבית שלו, במשפחה ועם הילדים. זאת אומרת, כל הרצונות המאופיינים לפי טיבעו של האדם, שאותם הוא צריך לבצע בעולם הזה כדי להתקיים. כל הרצונות האלו כולם דורשים ממנו תיקון, אך ישנם רצונות שאותם האדם כבר יכול להעלות עד פסגת הרצון שלו, וזה נקרא- "ירושלים", "בית המקדש". שם האדם באמת עושה בחלק מהרצונות שלו, את הפעולה הגבוהה ביותר שנקראת- "קורבן". בפעולה זו ישנו פירוט גדול, ישנם קורבנות שמקריבים ביום, בלילה, בבוקר, בערב, תלוי באיזה מימות השבוע. זאת אומרת, תלוי במצב הפנימי של האדם, ומהמצב החיצון של הסביבה כפי שהיא נמצאת, בהתאם לזה משתנים התיקונים שבתוך הרצון שלנו, היינו הקורבנות.

התיקונים האלה מיוחדים בלילה, כלומר, כשאדם נמצא במצב מיוחד שנקרא "לילה", חושך, חוסר אונים, חוסר כוח, חוסר התעניינות, כאשר האדם אינו נמשך לשום דבר, עייף, רוצה רק לשכוח מהכול, לישון, כלומר, בחוסר חשיבות המטרה הרוחנית. העבודה במצב של לילה, היא העבודה החשובה ביותר. כפי שכתוב על דוד המלך שהיה קם בחצות הלילה, והיה מקבל את הרוח הצפונית. "צפון" נקרא- גבורה, דינים, כוחות, התגברויות, ואז דווקא בעזרת הכוחות הצפונים, הגבורות, הלא נעימים, הדינים, בעזרתם היה מנגן על הכינור, וכך היה מקבל את השחר. מפני שבזמן העבודה של הלילה היה מביא את עצמו למצב, שאת אותם הכלים שהם כלים דחושך, שבהם היה מרגיש רע, חוסר כוח, ניתוק מהבורא, שבמהלכם היה בוכה וצועק, זאת אנחנו רואים בספר "תהילים", עד כמה שדוד המלך יכול היה לתאר את המצבים הקשים, אבל את כל העבודה הזאת שבלילות הוא הופך אותה אחר כך לבוקר.

ברוחניות אין בוקר, ערב, או צהריים, אלא האדם בכלים שלו, כפי שאנחנו יודעים זאת מתפיסת המציאות, שאת המציאות אנחנו תופסים בתוך הרצון שלנו, אז מהרצון המתוקן שלנו אנחנו מגלים שהאדם נמצא באור. מגלים שאור החסדים מאיר לו, וזה נקרא- "יום". כשהאור החסדים אינו יכול להאיר, זאת אומרת, אין לנו כוונה על מנת להשפיע, זה נקרא "לילה". לכן יש לנו עבודה בלילות ובמזבח. לכן נאמר כאן, מוקדם על המזבח כל הלילה. בצורה כזאת אנחנו מגיעים לתיקון.

שאלה: אם כל דבר בגשמיות הוא העתקה מרוחניות, אז איך הקורבן בא לידי ביטוי בחיינו? עצב, שמחה, מוטיבציה להפצה, איך?

הקורבן, כפי שאנחנו מכירים בבית המקדש, כשהיו מקריבים שם חתיכות בשר, הוא גם מין ביטוי חיצון לדברים הפנימיים. מה שחשוב לנו הוא לא להקריב את הבשר, לעשות ממנו צלי ולאכול, אלא החשוב לנו הוא, שאותם אלו המגיעים להקרבת הקורבן, שהם באמת יקריבו את הרצון לקבל האגואיסטי שלהם למען הזולת. פעולה הזו נקראת "קורבן", מפני שעל ידי כך האדם נעשה קרוב לבורא, והבורא הוא תכונת האהבה והשפעה.

לכן כל שצריך לעשות הוא להקריב קורבן, כמובן שהקורבן אינו מתבטא בכך שמביאים את העז, מעלים אותו באש ומרגישים בכך סיפוק, לא על זה מדובר חס ושלום. כשהתחילו לעשות קורבנות בצורה כזו, אנחנו קוראים עליהם שגם התחילו למכור את הכהונה, הכהן הגדול נמצא מת ביום הכיפורים בקודש הקודשים, ואז התחילה כל ההתדרדרות עד שהגענו לחורבן בית המקדש. הפה והלב לא היו שווים, הצעקות היו גדולות יותר מאשר בימי משה ויהושֻע, אבל אלו היו רק צעקות בחיצוניות, הלב היה כבר מלא בגאווה ובאהבה עצמית. אכן זה כך קרה.

שאלה: אם כלל ופרט שווים, מה הקבוצה צריכה להקריב?

הקבוצה כוללת חברים, ובה כל אחד צריך להקריב את האגו שלו. על ידי כך שכל החבר בקבוצה דורך על האגו שלו, ממש דורס אותו, כך האדם על פניו מתקדם ומתקרב לאחרים. אם אדם כך מגיע לחברים שלו, בלהיות יחד כאיש אחד בלב אחד, אז מגיעים למצב שאנחנו כולנו נמצאים בבית של מקדש, של קודש, של השפעה, כלי של השפעה, ואז בתוך הכלי המשותף שלנו מתגלה הבורא.

כך כולנו עולים מדרגת ישראל לדרגת לויים, לכוהנים, לכהן הגדול, כל הדרגות האלו הם אבחנות בתוכנו שעל ידם אנחנו מגיעים לגילוי הבורא. הכל תלוי בקורבן המשותף שלנו, כאשר כל אחד ואחד מוכן להגיע למצב שבו הוא מתקשר עם אחרים, על פני האגו שלו הפרטי שלו, זה נקרא שכל אחד מוכן להשתתף בערבות הכללית, שהוא תנאי לקבלת התורה. בעבודה זו אנחנו צריכים להיות כל הלילה, כל החושך עד שלא נגמר.

מתי החושך נגמר? כמובן שהוא אינו נגמר על פי השעון שעל הקיר, אלא החושך מסתיים בהתאם לעבודה שלנו, כאשר אנחנו יכולים להגיע לדרגה הרוחנית הראשונה. כשאנחנו מתקשרים בינינו בכוח של המדרגה הראשונה, בכוח מסוים, על ידי כך שהפכנו את האגו שלנו לתכונת ההשפעה. כל החכמת הקבלה מדברת על זה, ולפי הגדרתה היא שיטת גילוי הבורא לנברא בעולם הזה.

שאלה: במצב של חושך, של לילה, אם למשל אנחנו אומרים שאור הוא חיובי והכוון של החושך או של מצב הלילה הוא הכוון השלילי, ואז מהשלילי אנחנו צריכים לעבוד אל החיובי, מה בדבר מצב אפס, איפה הוא עומד מול כל זה?

רב: אצלנו אין אפס.

תלמיד: גם בפיסיקה קוונטית אין אפס.

האפס הוא בעצם לא קיים, אין מצב כזה, אנחנו לא יכולים לאתר אותו, אלא שברוחניות קיים מצב שנקרא- "קליפת נוגה". כשיש איזה מין מצב שבו אני נמצא ולא יודע להחליט, לכאן או לכאן, על מנת לקבל או על מנת להשפיע, מצב הביניים הזה הוא נקרא- "אפס", כביכול שאני נמצא באיזון, אבל זה אינו איזון, איזון זה לא טוב, אלא זה מצב שבו אני נמצא לפני החלטה ולא יודע מה להחליט.

זאת אומרת, מצב האפס הוא קיים רק בצורה האישית שלי, האינדיבידואלית, והוא קיים רק באותו רגע שבו אני חייב להחליט לאיזה כיוון לפנות. את מצב ה"אפס" אנחנו צריכים להרגיש כתהום, מפני שבסופו של דבר אין לו לאדם שום כיוון. זה מצב מאד טוב, כי מתוך ההרגשת האפס אין לאדם במה לאחוז. האדם נמצא בקדושה או בקליפה, ואז לפחות פרעה חבר שלו, אחד משניים. רב"ש היה אומר כך, "אם אתה לא צדיק, לפחות תהנה מהחיים. אבל מה אתה הולך כל הזמן עם פרצוף חמוץ?" כלומר הבורא רוצה שתהנה, זאת אומרת האדם צריך להגיע להחלטה.

כשאדם מגיע ל"קליפת נוגה" הוא מרגיש שאין לו במה להחליט. זאת אומרת, אין מינוס ואין פלוס. הוא פתאום מרגיש את עצמו במצב שבו הוא לא יכול לברוח לאף מקום. מצב הלא נודע, מצב שפתאום כל מה שהיה נראה לו שזה באמצע, איזשהו מין חריץ מאד קטן, פתאום נפתח ואז הוא רואה תהום. מכאן יש לו כניסה למימד עליון, והוא תופס בזה את הבורא. אין לו ברירה אחרת, הוא חייב לעלות לאנרגיה יותר עליונה. האם זה משתווה עם פיסיקה?

תלמיד: אני חייב להגיד, שזה משתווה תיאורטית וגם ניסיונית, מדדו את זה. קוראים לזה "אפקט קזימיר". את האפקט הזה ממש מדדו, מביאים זוג מתכות שאין להם כלל מטען, לתוך מצב של ואקום, ומהואקום יוצאת אנרגיה אל תוך המתכות האלה.

כאילו שאנחנו נכנסים לואקום, אבל שם אנחנו בעצם מגלים את הבורא. ברגע שהאדם מוכן להיכנס לואקום הזה, הבורא בא לקראתו.

"ושבתה הארץ שבת לה'"

"ה) כיוון שנכנסו ישראל לארץ, לא נמצאו בה דינים תחתונים, דינים דנוקבא, וכנסת ישראל, המלכות, היתה בנחת על כנפי הכרובים, אז היתה לה נחת מכל. כי ישראל לא יַשנו, עד שהקריבו הקרבן שבין הערביים ונסתלקו הדינים."

בין הערביים הוא מצב שאינו מובן. ערביים - ערב, ערב- הכול מעורב, הכל אינו ידוע. מצב שאינו אור ואינו חושך, האדם לא כל כך יכול להבדיל בין הדברים. נראה לו משהו, אבל הוא לא יודע אם זה נכון או לא נכון. אלו מצבים שדווקא מתוכם אנחנו גדלים, מפני שמתוך מצב של חוסר ודאות, האדם זקוק לבירור מלמעלה, שהבורא יבוא ויברר.

"והעולה היתה נשרפת על המזבח," לכן זה נקרא העולה.

"ואז היתה לה נחת מכל, ולא נמצא אלא אישה בבעלה. כמ"ש, ושבתה הארץ. מנוחה. בלי דינים. ושבתה הארץ שבת לה'. בלי דינים כלל."

"ו) כי תִקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד. משום שכל בן ישראל שנימול, יש בו רושם קדוש, יש לו מנוחה בשמיטה, כי שלו שמיטה זו, מלכות, לנוח בה. וזה נקרא שבת הארץ, ודאי יש בה חירות מן הקליפות, מנוחה יש בה מן הדינים. כמו ששבת היא מנוחת כל, כך השמיטה מנוחת כל, מנוחה לרוח ולגוף. ובשביל זה כתוב, שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי."

אלו הן המדרגות, ישנם מדרגות שהן ששה ימות החול ושביעית, ישנם גם מדרגות שהן שש שנים תעבוד ושביעית תצא וכולי. המיוחד הוא בזה שעל ידן אנחנו מכינים את עצמנו, כמו שכתוב, "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת". בשישה ימים אנחנו קולטים את ששת התכונות העליונות בתוך הרצון שלנו, ומתקנים את עצמנו כל הזמן. יום הראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי, כלומר, אנחנו מתקנים את עצמנו על ידי תכונות החסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. לאחר שתיקנו את עצמנו על ידי התכונות הללו, והם נכנסו לתוך הרצון לקבל שלנו, כלומר, הרצון לקבל נכלל מהם, אז מתוך הרצון לקבל מגיעה פעולה, פעולה שעל ידה האדם יכול לעשות את האיחוד שלהם, חיבור ביניהם, ולעלות לכוח העליון, למקור של האור העליון, למקור של כל התכונות שאותם קיבל האדם, וזה נקרא- "שבת".

לכן אין עבודה בשבת, "שבת וינפש". כל העבודה נעשית בששה ימים, ובשבת אנחנו מזדווגים עם אותו אור עליון פשוט שמופיע. לאחר שהאור שהכין ותיקן אותנו בששה ימים, כלומר, האור שתיקן את המלכות, דרך ז"א, דרך ששה ספירות דז"א, עכשיו המלכות מתקשרת ומגיעה לזיווג עם הזעיר אנפין ומתמלא, כפי שכתוב- "אישה מתקשרת בבעלה".

מכאן ברור שמי שלא טרח בערב שבת, שנקרא- כל ששה ימות החול, מה יאכל בשבת? כלומר, איך הוא יכול להתמלאות עם האור העליון? ודאי שלא יוכל להתמלאות על ידו אם לא טרח קודם. ישנם מצבים נוספים מעל התיקונים האלו, מצב שנקרא- "צדיק", מצב שהוא תמיד בבחינת שבת, מפני שאם האדם מגיע לדרגת בינה, כלומר לדרגה שהיא למעלה ממלכות, למעלה מז"א, לדרגת הבינה ונקרא- "צדיק", "צדיק אינו גמור", "צדיק גמור", גם בדרגת צדיק ישנם עוד אבחנות, אבל הוא כבר נמצא למעלה מאותם השינויים. האדם כבר תיקן את עצמו בעל מנת להשפיע, ובמצב כזה כבר אין לו את האבחנות של ששה ימות החול ושבת.

יישנם עוד מחזורים כאלו, כמו יובל, שמיטה ועוד. "ושבתה הארץ שבת לה'", "הארץ" נקרא רצון, ו"שבת לה'"- כשהבורא ממלא את הנברא ומגיע עמו לדבקות. לכן כל שבת ושבת הוא סיום של מדרגה הנכללת מששה ימים של עבודה ובשביעי חופש, ושוב ששה תעבוד ושביעי חופש. זאת אומרת, דרך ששה תיקונים אנחנו מגיעים לאיזשהו חלק, לאיזשהו אחוז מסוים מגמר התיקון, וכך כעבור שבוע ימים נוסף, משיגים עוד אחוז מגמר התיקון.

שבוע ימים אינו נימדד לפי השעון ולא לפי לוח השנה שלנו, אלא הוא נימדד על פי מה שהאדם מספיק לעשות. יכול להיות שבמשך כל החיים של האדם הוא לא עשה אפילו יום אחד, ויכול להיות שבמשך כמה שעות הוא עשה עבודה של כמה שבועות. גם כל הבריאה מחולקת לששת אלפים שנה כמו שבוע ימים, והאלף השביעי הוא שבת- גמר התיקון.

"ז) ה' היא מנוחה של העליונים והתחתונים. משום זה יש ה' עליונה דהויה, בינה, ה' תחתונה דהויה, מלכות. ה' עליונה מנוחה דעליונים, ה' תחתונה מנוחה דתחתונים. ה' עליונה, שבע שנים שבע פעמים, מ"ט שערי בינה. ה' תחתונה, שבע שנים בלבד. התחתונה נקראת שמיטה, העליונה נקראת יובל. המוחין דהארת חכמה מביאים מנוחה. וכן ההארה ממטה למעלה היא מנוחה. מקור גילוי החכמה, בה' העליונה דהויה, בינה. אמנם משם לא נמשך כלום לתחתונים, אלא רק המלכות מקבלת ממנה."

בינה נקראת- " אמא", אמא עילאה, אמא עליונה. אחריה יש לנו ז"א. בתוך ז"א ישנו ו"ק- ו' קצוות, שהם חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, שנקראים- "ששה ימות החול", ואחרי ז"א ישנה המלכות. המלכות מקבלת במשך השבוע את ששת התכונות מז"א, וכשהמלכות מדמה את עצמה לז"א, זה נקרא- "יום השביעי", "שבת". (ראה שירטוט מספר אחד).

ליום השביעי, לשבת, מגיעות הנשמות שרוצות להיכנס למלכות. הנשמות יכולות להיכנס למלכות כאשר הן מסוגלות להיפטר מהאגו שלהם, ויכולות להתחבר ביניהם על יד הנקודות שבלב, אז הנשמות יכולות להיכנס ולהתכלל במלכות. מלכות נקראת גם "כנסת ישראל". ישנם גם נשמות שמגיעות דרך המלכות לבינה, לעולם העליון שנקרא "גן - עדן", כך לאחר כל התיקונים אנחנו מגיעים לשם.32.02

שמיטה, יובל, אלו הם מצבים דומים, הם אותם התופעות שיש לנו במלכות כשהיא מקבלת מז"א. מ"ט שערי בינה הם סיבובים שבהם עולים ממלכות לבינה. ישנם שבע תכונות כולל מלכות, שהן חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, שבע כפול שבע הם ארבעים ותשע. כשהמלכות עולה לבינה זה יום החמישים. מ"ט שערים ועוד יום החמישים הם - נ', שנקראים נ' שערי בינה. כשאנחנו מגיעים לשער נ' זה שבועות, ובדרך ישנה גם ספירת העומר. מתוך זה ניתן ללמוד על כל החגים והדינים. ככל שנפרט יותר נוכל לברר יותר על החגים בעולם שלנו.

(שירטוט מספר אחד)

תלמיד: מה הכוונה- "נמצא בין הצדיקים" ואחרי כן כתוב "כיוון שנכנסו ישראל"? למה נכנסו, למה לא נכנס ישראל לארץ?

קודם ישראל לא היה בארץ, הכוונה, לא היה ברצון ישר – אל, בתיקון.

תלמיד: ישנו הרושם מהפרשה הקודמת כשנכתב- "אז הקב"ה נמצא בין הצדיקים" האם אולי ישנה קודם איזושהי עליה של הצדיקים לז"א, ורק אחרי זה הם יורדים ביחד ונכנסים לארץ?

צדיק נקרא- אדם שמצדיק את הבורא לפי מצב שלו, כלומר עד כמה שהבורא נסתר ממנו, ועד כמה שנגלה ממנו לפי התנאים שיש לאדם, אם האדם מגיע להצדיק את הבורא הוא נקרא- "צדיק". יש עניין של "צדיק גמור" שהוא מי שנמצא מבינה והלאה, מפני שאז הוא גמר את התיקונים שלו בחפץ חסד, ועלה כבר לשער ה-נ', מעבר לזה הוא כבר נמצא בדרגת "צדיק גמור". גם בדרגה זו ישנם עוד הרבה דרגות, כי האדם עושה תיקונים בלקבל על מנת להשפיע. בלקבל על מנת להשפיע ישנם שס"ה רצונות לתקן, מלבד לב האבן שמיתקן בסוף.

"ספר הזוהר" לא מיועד ללימוד מערכתי, לא תוכל לקבל ממנו יותר מתמונה כללית. כל ספרי הקבלה מיועדים אך ורק להכניס את האדם בצורה רגשית לתוך העולם הרוחני, ועד אז לא ניתן להבין ממנו כלום. אם תתחיל לקשור את הדברים זה יהיה סתם בחיצוניות, כאילו שאתה תאמר דברים שאתה לא מבין אותם, למרות שתדע מספר כללים המדברים על אור חוכמה ועל אור חסדים, אך לא תבין מה זה. אם האדם לא יוכל לקשור את הרגש והשכל הוא בעצם מפסיד.

כל החכמת הקבלה פונה לאדם שאין לו שום שכל, שאין לו חכמה, והוא רוצה פשוט להיות בזה. לכן אני לא סתם מרבה לדבר על זה, כי יכול להיות שישנם עוד אנשים שמנסים ללמוד בצורה הלא נכונה, ואמנם משנה לשנה אני מזהה אותם פחות. אנשים אלו לא מגיעים ללמוד יותר כי אני לא מלמד בצורה שכילית. אדם שלומד כדי להיכנס לרוחניות הוא כל יום יודע פחות מאתמול, מצטיירת לפניו איזה תמונה, אבל אין חכמה בזה. את החכמה מתחילים לקבל מתוך כך שנמצאים כבר שם, בתוך העולם המופלא הזה. זה ההבדל בין שאנחנו לומדים חכמה כמו באוניברסיטה ובין הדרך שבה אנחנו נכנסים לעולם העליון, הגישה שונה.

"עול מלכות שמים"

"ח) כשמסתכלים בהדברים הכל אחד. המוחין דיובל, בינה, מאירים בשמיטה, מלכות. משום זה כתוב, ושבתה הארץ. כי במנוחת הארץ, צריכים עבדים להיות במנוחה. משום זה, ובשביעית יצא לחופשי חינם. חינם, שאינו נותן כלום לאדונו."

מפני שהאדם עשה את כל התיקונים, לכן דווקא בשביתה, בשמיטה, הוא מקבל את התיקונים שלו, יוצא לחופשי. חינם- הכוונה היא שהאדם כבר לא צריך לשלם על היציאה מהשליטה. הוא משלם על זה כשקונה את ששת התכונות דז"א, וכאשר מתחיל לעבוד איתם, זה כבר שלו.

"ט) כתוב, זכרנו את הדגה, אשר נאכל במצרים חינם. חינם בלי ברכה, שלא היה עלינו במצרים עול שלמעלה. עבדים פטורים מעול מלכות שלמעלה, וע"כ פטורים מן המצוות."

מדובר כאן על אלו שמרגישים את עצמם משועבדים לרצון לקבל, לפרעה, לכן ודאי שהם פטורים מהמצוות, איזה מצוות הם יכולים לעשות? איזה פעולה על מנת להשפיע הם מסוגלים?

"עול מלכות שמים, כאותו השור, שנותנים עליו תחילה עול, כדי לעבוד עימו, ולהוציא ממנו טוב לעולם. ואם אינו מקבל עליו עול, אינו עושה כלום. כך צריך האדם לקבל עליו עול מלכות שמים בתחילה," כדי להִתַקן לפני שהוא שמגיע לחופש שלו. ממה האדם יכול להיות חופשי? חופשי נקרא שעכשיו האדם בעצמו מסוגל להיות חופשי מהאגו שלו ולעבוד איתו בדרך שהוא יכול. האדם כעת הוא בעל הבית על האגו שלו, וקודם הוא היה העבד של האגו.

"ואח"כ יעבוד בו, כל מה שצריך. ואם אינו מקבל עליו עול הזה תחילה, אינו יכול לעבוד."

ישנו כאן דבר מאד עקרוני. ה"זוהר" מחלק כאן את העבודה שלנו לשני שלבים. השלב הראשון הוא כשאנחנו עבדים, עבדים נקרא- "בראתי יצר רע", זה מצב שהאדם מכיר בכך שהוא עבד של האגו שלו, כלומר בכל דבר ובכל רגע האגו עושה עם האדם כל מה שהוא רוצה, בערמומיות רבה עד כדי כך שהאדם אפילו לא מודע לזה, ומסכים איתו במאה אחוז. וגם אם האדם לא מסכים, באתו הרגע האגו מסובב אותו כך שהוא שוכח וכן מסכים איתו. זה כך קורה כל הזמן, זה נמשך כבר אלפי דורות, כך אנחנו עוברים והאגו הזה מתפתח בנו, עד שמגיע מצב שבו אנחנו כבר מתחילים להכיר בו כרע. הכרת הרע הוא כבר שלב טוב. הכרת הרע נקרא כאשר האדם מכיר באגו שלו כשליטה זרה. מה זה זרה? כאשר האדם מתחיל להרגיש את האני והוא, שהם לא אותו דבר. הוא מתחיל להרגיש שהטבע הזה שלו הוא טבע "אגואיסטי", וכולו "על מנת לקבל", לא חשוב איך נקרא לטבע הזה אבל זה לא הוא. זה משהו ששולט עליו, איזשהו סרטן שנמצא בו, הוא רוצה להתפטר ממנו ולא מסוגל.

ראיתי הרבה אנשים חולים בכל מיני גידולים, ועד כמה שהם רוצים להתפטר מזה, להוציא את הגידול מהגוף ולא מסוגלים, אין להם אפשרות. זוהי הרגשה נוראית, זה נקרא שהאדם מגיע למצב שהוא "עבד", ובתוך העבדות הזו הוא מתחיל אז לדאוג איך לצאת מזה, האדם רוצה להיות "עבד ה'" במקום "עבד הפרעה", וכאן זה- "שלח את עמי ויעבדו". לכן בתנאי הזה האדם יוצא מהמצרים, והוא נעשה חופשי.

"י) עבדו את ה' ביראה. כמ"ש, ראשית חכמה יראת ה'. היא מלכות שמים, כי המלכות נקראת יראה. ומשום זה, הוא עול מלכות שמים."

מלכות זה בינה, (ראה שירטוט מספר אחד) בינה נקראת "שמים", מלכות זה ה"ארץ". מלכות שמתקשרת עם בינה נקראת- "מלכות שמים". ולא כפי שאנחנו חושבים שבשמים שם מלכות, כאילו שהמלך יושב בשמים, אלא בצורה פשוטה, מדעית, לפי השרטוט.

"וע"כ זה הוא תחילת הכל. כי המלכות היא ספירה ראשונה ממטה למעלה."

אנחנו סופרים ממלכות, בה מסתיים עולם האצילות וממנה ומעלה סופרים את התכונות האלו. "תחילה מניחים תפילה של יד, מלכות, ואח"כ תפילה של ראש, ז"א. משום שבמלכות נכנס לשאר הקדושה. ואם זו אינה נמצאת אצלו, אינו שורה בו קדושה שלמעלה. כמ"ש, בזאת יבוא אהרון אל הקודש."

כשמלכות מקבלת את כל התכונות ממטה למעלה, אז היא מגיעה לבינה. ודאי שלא מדובר כאן על מלכות, אלא מדובר כאן שהכול נעשה על ידי הנשמות, שום דבר כאן לא זז בלי הנשמות. כל המערכת מלבד הנשמות, היא העולמות. העולמות הם כולם דומם, כמו הכוכבים, והפלנטות שהם כולם דומם בלבד, הם המערכת. מי שמפעיל את המערכת הם רק הנשמות. הם החלק החי, הרוצה, וכל היתר זה מערכות בלבד.

המלכות למשל היא גם מערכת. ואם האדם רוצה להיות מחובר עם האחרים? בקשה. בתנאי שהוא רוצה להיות מחובר עם אחרים, הוא יכול להיכנס למערכת. כך היא עובדת, יש בה איזה פילטרים, מסננים בכניסה. אם יש לאדם רצון שכזה הוא נכנס.

נגיד שאנחנו רוצים לבנות מערכת בינינו באינטרנט, קשר בינינו. ואם יש למישהו מאיתנו היום רצון להתחבר עם החברים, אז המערכת נותנת לו אפשרות כניסה. ואם מחר אין לו רצון להתחבר עם האחרים, אז הוא לא יכול להיכנס. זה בגלל שאנחנו לא רוצים אלא מערכת עובדת. אני אומר לכם ברצינות, אם היה אפשר כך לעשות, זה מה שאני רוצה לעשות. כל אחד כבר יודע על ידי זה, ואיך להתקדם הלאה. הנשמות הם מפעילות את המלכות, ואז ממלכות ומעלה מתחילה להיות תנועה לקראת האין סוף.

"יא) ועול הזה אינו שורה במי שקשור באחר, וע"כ עבדים פטורים מן עול מלכות שמים, משום שקשורים באדוניהם. ואם פטורים מעול הזה, הרי הם פטורים מכל שאר המצוות, כי שאר המצוות אינן שורות על האדם, עד שנמצא אצלו עול הזה. וע"כ היו ישראל במצרים אוכלים חינם. אף כאן יצא לחופשי חינם, כי עבד היה. וכל מה שעשה היה חינם, בלי עול מלכות שמים. ואע"פ שמעשיו היו בחינם, יצא לחופשי, ותהיה לו מנוחה."

"יב) ואחר שהוא בחירות, ונמצא בו מנוחה, נותנים עליו עול, ממקום ההוא שהוציא אותו לחירות, משנה השביעית, מלכות. ואם אדם ממאן לצאת לחירות, כמ"ש, ואם אמור יאמר העבד, אהבתי את אדוני, הרי ודאי פגם במלכות, כי עזב עול מלכות שלמעלה וקיבל עול של אדונו. ע"כ כתוב, והגישו אדוניו אל האלהים והגישו אל הדלת. והגישו אדוניו אל האלהים, לאותו מקום שפגם, במלכות."

כאן כבר מדברים על הפגמים, אבל גם את הפגמים אנחנו צריכים להבין. בדרך שלנו אין כל כך פגמים, תמיד מעלים בקודש ולא מורידים בקודש. היינו, אנחנו תמיד עולים לקראת הגדלות, לקראת התיקון, לקראת הסוף, לקראת הסוף הטוב. כל מה שמתגלה בדרך, ולא חשוב איזה דברים נוראים שמתגלים לנו לפי העין, כל הדברים האלה מתגלים בסך הכל לטובה.

אנחנו רק צריכים לדלג עליהם, להתעלות מעליהם. לכן גם כאן כשיש לנו פגמים שמתגלים,אלו הם כולם אותם הפגמים שנמצאים בתוך המלכות, שנמצאים בתוך הרצון לקבל. הם רק מתגלים עכשיו, מפני שדווקא כשעלינו ויש לנו עכשיו כוח לראות אותם. קודם לכן לא היינו יכולים לזהות את הפגם.

"יג) ויקרב אותו אל הדלת או אל המזוזה, משום שמלכות היא פתח שלמעלה, פתח לזכות דרכה לז"א, ונקראת מזוזה. וכיוון שנתכוון לפגום למלכות, נשאר פגם הזה בגופו. כמ"ש, ורצע אדוניו את אוזנו במרצע ועבדו לעולם, שהעבד יהיה תחת רגליו של אדונו עד שנת היובל."

זאת אומרת, שעכשיו הוא יצטרך תיקונים גדולים יותר לפי אותו תהליך, אבל כביכול התהליך כבר יותר ממושך. בתורה ובחכמת הקבלה אין לנו זמן, או ממושך לפי הזמן, אלא מדרגה יותר גבוהה שנקראת "יובל". קודם היה מקבל מז"א את האבחנות והתיקונים, ועכשיו הוא יצטרך לקבל מבינה. כי נגלה בו רצון לקבל יותר עמוק, יותר מקולקל.

כלומר הוא בסך הכול הרוויח בינינו. אמנם לפי הטקסט נראה שלא הצליח, אבל דווקא כן הצליח ועוד יותר מזה. לא קיים משהו שכתוב עליו כאן ושאנחנו לא עוברים. זאת אומרת, בדרך אמנם התורה מספרת לנו, ה"זוהר" מספר לנו, בצורה כזאת כאילו שלא הצליח, עשה חטא, מסופר על חטא העגל, על מי מריבה, על החטא של בלעם, בלק, חטא המרגלים, זה לא חשוב. כל הדברים האדם עובר בזמנו, צעד אחר צעד, ורק כך מגיע לתיקון. כל דבר ממה שכתוב בתורה אינו מיותר, אלא הכול זה הכלים שלנו שכך מתגלים ועוברים התיקון.

שאלה: איך אני מבטל את עצמי בקבוצה, אם אני דורש שהקבוצה תחזק אותי?

הוא צריך לבטל בקבוצה את עצמו בדרישה חזקה, בצעקות, בדרישה כדי קבוצה תעזור לו. כמו "חבר'ה אני מבטל את עצמי, אתם שומעים?", הוא לוחץ עליהם שהוא רוצה להתבטל. זאת אומרת, לבטל זה נקרא שאני רוצה להתבטל, ואני דורש מהם בכוח, דורש מהם ברצינות שישפיעו עלי כך שאני אוכל לבטל את עצמי.

הביטול הוא לא כאשר אדם מבטל את עצמו ואין לו שום דרישה. אם אין לו שום דרישה הוא לא יגיע לכלום. הביטול חייב להיות בצעקה, בלחץ גדול. כל התיקונים הם דווקא מתוך ביטול כלפי הקבוצה.

(סוף השיעור)