שיעור בוקר 02.04.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ג',

פרק א', דף ק"ב, עמ' 102, אותיות ג' – ד'

בקשר לשיעורים שאנחנו לומדים בבוקר, אני לא יודע למה, מאיפה ובאיזה הקשר יצא שאני אמרתי או כך זה נשמע, שלא צריכים לחזור על שיעור הבוקר במשך היום.

תלמיד: אמרת שיש בזה פגם, בתשובה לשאלה ששאלו אותך.

אני לא זוכר. בקיצור, ודאי שלחזור על השיעורים. אני בעצמי הייתי חוזר הרבה פעמים על השיעורים. בשביל מה הקלטות? בשביל מה כל הדברים האלה? זה גם בשבילנו. לאחר שהקלטתי, לפעמים, לא תמיד יצא, אבל שמעתי. לפחות כתבתי, אז עברתי אחר כך על הרישום שלי. שאלתי את הרב"ש, למה זה ולמה זה. ראיתי שיש שם הרבה טעויות, שמה שכתבתי, זה בכלל לא מה שהוא התכוון ולא מה שאני הבנתי.

צריכים לעשות עבודת מחקר על איך תפסתי את השיעור ולהשתדל לעבוד על זה עם השכל ובמיוחד עם הרגש החדש. כל רגע מתחלפים בנו היוצרות, שכל ורגש, ואז אותו מידע שקיבלנו, אנחנו יכולים להבין אותו אחרת. איך אנחנו עושים את זה? איך אנחנו עוברים עשרות פעמים על אותם המאמרים?

אני לא זוכר בקשר למה זה היה אבל זה לא כלפי השיעורים שלנו, שכל אחד יכול לחזור עליהם. כדאי שאדם בכל זאת יקרא את החומר האורגינלי של בעל הסולם ורב"ש שלמדנו, ללא שום פירוש שלנו, שישתדל להבין אותו במה שהוא נמצא עכשיו, ואחר כך ישמע את השיעור. ולא חשוב איך שיקבל אותו, יותר טוב, יותר גרוע, זה בונה הבחנות חדשות.

קריין: אנחנו ב"תלמוד עשר הספירות" כרך א', חלק ג', פרק א', דף ק"ב, עמ' 102, אות ג'. דברי האר"י.

אות ג'

בכח הכאת אור א"ס במסך, חוזר האור למעלה בסוד או"ח המלביש את אור העליון.

עד המקום שמגיע קו האור הא"ס, נקרא עולם האצילות.

"ע ואז הכה אור אין סוף יתברך, המתפשט עד שם, במסך ההוא, ואז, פ בכח ההכאה של הירידה, ופגע שם, חזר לעלות צ בסוד אור חוזר למעלה למקומו, ק ואז נגמר עולם האצילות בבחינת הכלים, ר ואז חזר הא"ס להתלבש בהן בסוד העצמות, כנ"ל, לכן ש עד המקום שמגיע אור א"ס, על דרך הנ"ל, נקרא עולם האצילות: ת כי האור עצמו הוא, רק שהוא אחר התעבותו כנ"ל."

קריין: אות ע' אור פנימי, טוב ב' למטה.

פירוש אור פנימי לאות ג'

"ע) פגישת אור א"ס במסך מדומה לב' דברים קשים, שאחד רוצה לפרוץ לגבול השני, אשר השני מזדקף לנגדו בכל תוקף ומונע אותו מלהשיג משהו מגבולו, הנה פגישה כזו מכונה הכאה. ולאפוקי, מפגישת נוזלים, שאינם מונעים זל"ז מלהשיג גבול, ומתערבים יחד, וע"כ אין הכאה מובנת בהם. וכן ב' דברים רכים, אין הכאתם נרגש כל כך, משום שמניחים זה לזה, לכנוס מעט בגבולו, ולדחקו על קליפתו החיצונה במשהו. משא"כ דברים קשים, שאחד אינה מרשה לחבירו לזוז אותו אף במשהו מגבולו, הרי פגישתם מובנה לבחינת הכאה.

והנה להיות, שכל עיקר הצמצום היה מצד הנאצל, ולא כלל מצד המאציל, לפיכך אין אור א"ס מקפיד כלל, באותו הצמצום שיש במלכות, אלא שהוא נמשך ויורד להתפשט גם בתוך מלכות. ומובן ג"כ שיורד לשם בכח, והוא, מחמת שבא"ס מטרם הצמצום, היה ממלא שם גם בחי"ד (כמ"ש לעיל ח"א פ"א באו"פ אות כ' ובאות נ' ד"ה והנה עש"ה) וע"כ אין לו ענין לשנות דרכו, ויורד תמיד למלאות גם את כלי המלכות באורו ית', אמנם המסך והפרגוד הנעשה במלכות, מעכב עליו ומפסיק האור, ואינו נותן לו להתפשט בתוכו אף משהו, ולפיכך מובן "אשר אז הכה אור א"ס ית', המתפשט עד שם, בהמסך ההוא" (עי' לה"ת ח"ב אות מ"ג)."

אם ישנן שאלות, בבקשה אתם יכולים לשאול. אבל בצורה רצינית על מה שכתוב בלבד, לא צעד אחורה וקדימה, לא ימינה ושמאלה.

שאלה: לגבי הכאה, אם תוכל להסביר מה קורה בדיוק בכל הפעולה הזאת של ההכאה מבחינת המושג שנקרא "עביות", המושג שנקרא "קשיות", מי מכה במי, מי מושך את מי.

ההכאה כבר מוכנה מראש מפני שיש רצון לקבל שהוא מושך, ויש מסך שלא נותן למה שנמשך להיכנס לתוך המקום הרצוי לו להתמלאות, ואז ישנה הכאה. כל מה שהמקובלים מספרים לנו בצורה כזאת פיסית, כאילו שיש איזה מקום שצריך להתמלאות ויש איזה מחסום שלא נותן להיכנס, אנחנו צריכים להבין שהעניין הוא של הרצונות, כוונות, שזה נמשך לזה.

מה זאת אומרת שהאור העליון נמשך? האם הרצון מושך אותו, או שהאור רוצה להיכנס לתוך הרצון או שהרצון רוצה לקבל את האור? איזו התקשרות יש ביניהם, מה כאן פועל משניהם? מי פועל על מי? או שהרצון לקבל מושך את האור, או שהאור נמשך לתוך הרצון. מה אתם חושבים?

יש את שניהם, אור ורצון. האור נמשך לתוך הרצון ורוצה לפרוץ לתוך הרצון, לוחץ על הרצון, או שהרצון שואב לתוכו את האור ורוצה שהאור ימלא אותו? כאן השאלה.

כשיש לנו איזה כוח המסך, מה זה מסך? איפה הוא נמצא? הוא נמצא בתוך הרצון, לפני הרצון? איך אנחנו יכולים לדבר עליו? זאת אומרת זה עוד משהו שלישי שהוא לא מובן. או שהמסך נמצא לפני כניסת האור לרצון, שהוא לא מסכים עם האור או לא מסכים עם הרצון, תלוי מי שם המושך זה לזה, ואז המסך עובד כנגד.

מה זאת אומרת שהוא עובד "כנגד"? מה זה ברוחניות "כנגד"? זו לא איזו מחיצה פיסית או אפילו מחיצה פוטנציאלית, פסיכולוגית, איזה שדה שדוחה. איפה זה עובד? איפה זה נמצא? זאת אומרת יש כאן כאלה דברים שאנחנו נשתדל לאתר אותם בתוך ההרגשה שלנו. כי סך הכול רוחניות זו הרגשה, זה בתוך הרצון. מה שקורה בתוך הרצון זה נקרא הרגשה.

למדנו על זה הרבה, שהאור העליון הוא מופשט, שאין באור העליון שום הבדלים אלא אך ורק כשהרצון מושך אותו, אז הוא קובע איזה מילוי הוא ירגיש מתוך הרצון. שורש, א', ב', ג', ד' שברצון קובע נרנח"י, ובהתאם לזה נקבע גודל המסך שחייב להיות כהתנגדות להתפשטות. איך אנחנו יכולים להפוך את המסך הזה ממסך המפריע להתפשטות האור בתוך הכלי דווקא לזה שהוא מסדר, מוסיף את כניסת האור בתוך הכלי, רק בצורה חדשה.

ואז מורגש בתוך הכלי אור פי תר"ך פעמים יותר גדול. מה פתאום, מאיפה מגיעה הגברה כזאת לאור. איך זה בכלל יכול להיות? על מנת לקבל זה בשבילי הכי טבעי, אני מתמלא. פתאום על מנת להשפיע זה פי תר"ך פעמים יותר. איך יכול להיות? אני מבין שאם אני נותן, אני נותן, אבל לקבל? אני נותן מחוסר ברירה אולי.

תשתדלו להכניס את זה לתוך ההרגשות.

קריין: אות צ' אור פנימי, מבארת "בסוד אור חוזר למעלה למקומו".

"צ) כלומר, אותו שיעור אור שהיה ראוי להתקבל במלכות, ולא קיבלתו מחמת עיכובו של המסך, כל זה השיעור, חזר ועלה למעלה, והלביש את כל הג' הבחינות של האור העליון, דהיינו, עד חכמה, שנחשבת "למקומו" של אור חוזר זה, כמ"ש להלן. וז"ש הרב "חזר לעלות בסוד אור חוזר למעלה למקומו". (עי' ח"ב בהסת"פ אות ס"ב)."

ואנחנו לא רואים יותר מאור חוזר. עד כמה שאנחנו מסוגלים להלביש את האור ישר, אנחנו לא מבינים מהו, עד כמה הוא אור אין סוף. אלא עד כמה שיש לנו אור חוזר זה מה שאנחנו יכולים לזהות, לראות, להרגיש. זה שדה התפיסה שלנו.

קריין: אות ק' באור פנימי מבאר את "ואז נגמר עולם האצילות בבחינת הכלים".

"ק) כי עליית האור חוזר והלבשתו את אור העליון ממטה למעלה, כנ"ל, עושה בחינת כלים על אור העליון."

קריין: אות ר' אור פנימי מבארת "ואז חזר הא"ס להתלבש בהן בסוד העצמות".

"ר) כלומר, אחר שהאור חוזר עולה למעלה כנ"ל, נמצא אור א"ס מתלבש באו"ח הזה, בסוד העצמות המלובש בכלים."

יש כאן הרבה דברים שאנחנו לא יכולים עכשיו לדבר עליהם. נניח, אור חוזר. מה הוא אומר? אור חוזר זה לא כלי, אור חוזר שמתלבש על האור הישר, מלביש אותו, קולט אותו, מתוך זה שהוא קולט גם את האור הישר בתוכו הוא הופך להיות כלי, לא הוא בעצמו. זאת אומרת, ההתקשרות המסוימת ביניהם, שאחד מתלבש על השני, ההתקשרות הזאת היא עושה מאור ישר ואור חוזר אותו היחס שנקרא אור פנימי ובכלי פנימי, באור חוזר.

קריין: אות ש' אור פנימי, מבארת את "עד המקום שמגיע אור א"ס".

"ש) היינו עד מסך שבכלי מלכות, כי המסך החזירו למעלה ולא נתנו להתפשט יותר, כנ"ל."

כן.

קריין: אות ת' מבארת את "כי האור עצמו הוא, רק שהוא אחר התעבותו".

"ת) רוצה לומר, שכח עיכוב שבמסך, לא פעל כלום על ספירות דאצילות שלמעלה ממלכות, אלא רק ממלכות ולמטה, וע"כ מתפשט אור א"ס ב"ה עד מסך שבמלכות בבחינת אצילות, בלי שום עיכוב כלל. משא"כ אור א"ס המתנוצץ ועובר דרך מסך ולמטה, נמצא מתמעט ביותר מכח הסבה הזאת, ואינו נבחן עוד לעצם אור א"ס ב"ה, כמ"ש לפנינו."

זאת אומרת יש אור שעומד לפני המסך, נכנס לזיווג דהכאה בהתקשרות עם האור החוזר שבא מהמסך ממטה למעלה, ומתלבש בו ובא לתוך הכלי, למלכות. וזה הבדל גדול מאוד בין האור שהיה בט' ראשונות ובין האור שנכנס לכלי המלכות.

קריין: אות ד' דברי האר"י.

אות ד'

ד' בחינות בהתעבות האור העליון: א) קבלה מעליון, שהוא חכמה. ב) הרחקה מחכמה

שהיא בינה. ג) חלון ונקב צר, שהוא ז"א. ד) הרחקה מחכמה ונקב צר שהיא מלכות.

"א וענין התעבות האור הזה הוא, כי הלא הרואה אור גדול מאד, לא יוכל לסובלו, אם לא על ידי הרחקה או על ידי מסך או על ידי שתיהן. ב והנה הכתר שבאצילות, מאיר בו האין סוף, בלתי שום מסך ושום הרחקה כלל, לכן נקרא הכתר אין סוף. ג וחכמה, מקבל על ידי כתר. ד אך בינה, קבלה אור א"ס ע"י הרחקה, ה כי עתה הא"ס רחוק ממנה ויכולה לקבלו. ו והז"א, אינו מקבל האור, כי אם דרך חלון ונקב צר, אשר בתוך החלון ההוא עובר עצמות האור בלתי מסך כלל, אלא שאין דרך רחב רק צר מאד ז אבל הוא קרוב ח כי מן הבינה אל הז"א אינו רחוק. אבל ט נוקבא דז"א, נמשך לה האור דרך נקב וחלון, כמו הז"א, אך שהוא בהרחקה."

רואים אנחנו שלכל אור צריך להיות כלי מיוחד. ובאמת איזה אורות יש לנו בין הספירות? אור אין סוף. מה אנחנו למדנו איתכם על עיגולים ויושר? שבין היושר ישנם העיגולים, ובעיגולים זה אור אין סוף. וכשנכנס ליושר, שם זה לפי עוצמת הכלי, לפי המסך והשתוות הצורה.

אבל אם לא ספירה דיושר, אז בספירות דעיגולים זה אותו אור אין סוף. ולכן צריכים לראות שהבחינות האלו, או הספירות כבר, עד כמה הן עוזרות זו לזו. זעיר אנפין לא יכול לגלות את האור שלו אם לא יהיו לפניו כל הכלים שנמצאים בכתר, חכמה, בינה נניח. אלא דווקא הם פועלים בצורה כזאת, הכלים האלו, שזעיר אנפין גם ייצא וגם יקבל מה שנכנס בו. זאת אומרת יש התקשרות מלאה, שלמה, בהרבה מאוד פעולות בין הספירות. וצריכים להבין שכל הספירות האלה קשורות לה-ו-י-ה הראשונה שבאין סוף, ושם מתבשלת כל ההתקשרות הנכונה ואחר כך רק היא מתבצעת למטה בעולמות ובפרצופים.

ולכן ה-ו-י-ה הראשונה הזאת, באין סוף, כל הזמן מקבלת לתוכה עוד ועוד ועוד כל מיני פרטים מהפרצופים למיניהם למטה בעולמות, והיא כולה בולעת אותם והם נכללים בה. לכן לראות כל הבחנה כהכרחית, כתוצאה מההבחנות הקודמות. ומה שקורה בה זה בהכרח כדי לקיים את התופעות הבאות בתור, למטה.

זאת אומרת, אף אחד בעצם, בכל הכלי הזה, לא קיים בפני עצמו. זה מה שרואים עד כמה זה מסודר, אף אחד, אלא כולם קיימים רק כדי לגלות את הבורא. ולגלות את הבורא זה נקרא רק אחד עבור כולם, כל אחד עבור כולם.

קריין: אות א' אור פנימי, מבארת את "וענין התעבות האור הזה".

פירוש אור פנימי לאות ד'

"א) עביות זאת, כבר נתבארה, שאינה מתגלה באור בפעם אחת, להיותה הפוך מהאור, אלא שמשתלשלת ויורדת מהזך אל העב מעט, ואח"כ להעב ממנו, עד שבאה לגדלות העביות, שנק' בחי"ד או מלכות."

מה זאת אומרת העביות הזאת? אנחנו לא תופסים את האור. אין דבר כזה אור, אני לא יודע. יש חשמל? ישנן איזה תופעות בחוטים, בכל מיני מכשירים. אני יכול לתפוס אלקטרונים שזזים, שדות, אבל זה לא חשמל. מהו החשמל? כוח נעלם. כוחות אנחנו לא תופסים, אנחנו רק מזהים אותם בפעולתם על איזה חומר.

אותו דבר "אור", עובר ממקום למוקם, חוזר, ישר, כל מיני תופעות שלו. אנחנו לא יודעים, אנחנו רק יודעים מהתפעלות הכלים. ישנם איזה כוחות שפועלים על הכלים האלה והכלים מבצעים את הפעולות הללו בהכרח. אנחנו, על שם הפעולות שקורות בכלים, אנחנו קוראים לזה אורות, זאת אומרת הכוח הנעלם שמזמין שינויים בתוך הרצון.

קריין: נקרא שוב אות א' אור פנימי.

"א) עביות זאת, כבר נתבארה, שאינה מתגלה באור בפעם אחת, להיותה הפוך מהאור, אלא שמשתלשלת ויורדת מהזך אל העב מעט, ואח"כ להעב ממנו, עד שבאה לגדלות העביות, שנק' בחי"ד או מלכות. וד' בחינות אלו, נק': חכמה, בינה, ז"א ומלכות. והן מחויבות להמצא בכל נאצל. והטעם החיוב וההגדרה של ד' בחינות הללו, כבר נתבאר היטב לעיל. (בח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם, ובהסתכלות פנימית ח"ב ד"ה ובכדי ליתן) עש"ה כל ההמשך, שאני סומך עליו ואיני מביאו כאן, מפני האריכות, אע"פ שהוא נחוץ מאד כאן בכל מלה ומלה."

קריין: אות ב', אור פנימי מבארת "והנה הכתר שבאצילות, מאיר בו האין סוף".

"ב) כל עולם וכל פרצוף בכ"מ שהוא, מחויב לקבל שפעו מא"ס ב"ה, וע"כ השראת א"ס המיוחסת לעולם או לפרצוף, מכונה כתר של העולם וכתר של הפרצוף, ומכונה ג"כ בשם מאציל לאותו עולם. וז"ש "והנה הכתר שבאצילות מאיר בו הא"ס." כלומר, אשר שם השראת א"ס ביחסו לעולם אצילות, וע"כ נקרא כתר א"ס, או מאציל."

קריין: אות ג' אור פנימי מבארת "וחכמה, מקבל על ידי כתר."

"ג) התפשטות אור א"ס הנמשך מכתר בראשונה לעולם, נקרא בשם אור חכמה. והכרח הוא, שכלול תיכף באור החכמה ההוא, רצון לקבלת האור, דאם לא כן לא היה אור א"ס מכונה בלשון מתפשט, כמבואר (בהסת"פ ח"ב ד"ה עתה עש"ה) אמנם רצון לקבל זה, אינו נחשב לשינוי צורה ולעביות כל כך, מפני שרצון לקבל זה הגיע לה מכח עליון, דהיינו מכתר, כי רצון להשפיע שבכתר מחייב בהחלט את רצון לקבל שבחכמה. וז"ש הרב "שחכמה מקבל על ידי הכתר". כלומר, שבחינת קבלה שבחכמה, הגיע_לה על ידי כתר, ומכחו, וע"כ עביות מחמת רצון לקבל זה קלוש מאד. והוא המכונה בחי"א."

שאלה: מה זה אומר ש"רצון להשפיע שבכתר מחייב בהחלט את רצון לקבל שבחכמה."?

כי הכתר מוליד את החכמה. מתוך הרצון להשפיע במאציל, נולד רצון לקבל בנאצל.

תלמיד: מה זה אומר על הרצון לקבל הזה?

שהוא בדיוק תואם לרצון להשפיע שבכתר. יש ביניהם התקשרות אידיאלית, שלמה. כי התחתון יוצא מהעליון בכל האופנים שלו, בכל העוצמה שלו, הוא יוצא מהעליון ומקיים בדיוק מה שהעליון צריך ממנו. זאת אומרת, התחתון כבר לא נחשב למשהו שקיים בפני עצמו, זה אותו העליון שעשה מעצמו ההיפך מעצמו. זה נקרא נולד מהעליון. מה שהעליון תכנן ורצה וסידר לפי הרצון בעליון, כך יוצא בדיוק התחתון עם כל המבנה שלו ועם כל הפעולות שלו.

אין בחכמה שום דבר שיכול להיות מנוגד לכתר, כמו שבכלל בכל עשר הספירות ומה שקורה בהן. לכן בכל עשר הספירות זה יוצא לאור, יוצא להתגלות, אותה כוונת הבריאה שישנה בכתר. בכתר דכתר נמצאת כוונת הבריאה, בשביל מה לברוא ולמה ולאיזה צורה וכן הלאה, הכול מתגלה בעשר הספירות שיוצא ממנו, בצורה הכרחית. ולא יכול להיות אחרת.

ולכן הקשר בין הספירות הוא בדיוק בהתאמה השלמה, בה-ו-י-ה, "אני ה-ו-י-ה לא שניתי"¹, וכך זה בכל הבריאה. וכל עניין התוספת שמתגלה בשליש אמצעי דתפארת, בין לבין, זה המקום איפה שהנברא יכול להשתתף. זאת אומרת, עד כמה שהנברא יכול לפתח את עצמו, לקחת את הכלים שנמצאים למטה מתפארת ולהעלות אותם למעלה לתפארת. זאת אומרת, לשייך את הרצון לקבל שבו לרצון להשפיע. מצב מאוד מאוד לא ברור, לא בולט.

כי מאיפה בכל זאת יש בנברא איזה רצון משלו, מה זה נקרא בחירה חופשית שנמצאת בו? אנחנו לומדים שעל ידי ההסתרות שנבנות בהתפשטות הכלי מלמעלה למטה, יש לנברא, כביכול, הרגשה שהוא יכול בעצמו להוסיף ולפעול למרות שאנחנו לא יכולים להבין את זה, תכלית הידיעה שלא נדע. אנחנו לא יכולים עכשיו לעכל איך יכול להיות בכל זאת דבר כזה שנולד. מחוסר ידיעה, בגלל ההסתרה? זה דברים יחסיים. זאת אומרת, עכשיו נסתר ממני משהו ואז אני צריך לעבוד מתוך החושך.

זאת אומרת, העליון בכוונה עושה לי כאלו תנאים שאני אוכל בהם לטעות, להזדהות עִמו, לעשות משהו. זאת העבודה, זאת ההכנה מצד העליון אלי? או שיש באמת מקום שהעליון לא שולט שם, לא שולט, ורק אני יכול לשלוט ולהוסיף לבריאה בצורה אמתית. ולא שהוא עושה כאילו, כמו שאנחנו משחקים עם ילדים, שאנחנו כאילו מפסידים להם, כאילו מכינים להם משהו, אבל בשבילנו זה הכול ברור והכול גלוי, לא.

כאן השאלה, אני מבין שהבורא הוא הרבה יותר גבוה מהחשבונות שלי, שלנו. ולכן אני הייתי רוצה לחשוב, למרות שאני לא יכול עכשיו להיוודע, שההסתרה היא באמת הסתרה שפועלת גם עליו, ולא רק עלי. והמשחק הזה הוא משחק רציני שבהחלט נמצא בגובה של הבורא, ולא בגובה של האדם. כמו שאנחנו עם ילדים שמסתירים משהו מהם, כדי לתת להם איזה תמריץ לחפש ולפתור. כאן בהתאמה בין הספירות, אנחנו עדיין לא רואים את היכולת לזה.

קריין: אות ד', "אור פנימי", מבארת "אך בינה, קבלה אור א"ס ע"י הרחקה,"

"ד) פירוש, כי החכמה דרכה להתעבות בדרך התפשטותה כי בגמר התפשטותה, מתגבר בה הרצון, וממשכת אור דחסדים מא"ס, ומרחקת את עצמה מאור חכמה, כמ"ש באורך לעיל (ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם). ומתוך, שהתגברות זו עשתה מכח התעוררותה עצמה, ולא מכח עליון, ע"כ נבחן הרצון הזה לבחינת עביות מועטת והיא יתרה מעביות שבחכמה. ולכן בהכרח, שע"י שינוי זה נפרשה מחכמה לבחינה מיוחדת, ונקראת בשם בינה או בחי"ב. וז"ש הרב "שבינה קבלה אור א"ס על ידי הרחקה", כי עביות דבחי"ב הנ"ל, מכונה בשם "הרחקה", משום שהרחיקה את עצמה מלקבל אור חכמה, כדי לקבל את אור דחסדים, כמבואר לעיל. ומ"מ אין התגברות הרצון הזה נחשבת לעביות גמורה, משום שהוא, מבחינת רצון להשפיע, והשואת הצורה להמאציל, כמ"ש לעיל (ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם), אמנם עבה ביותר מבחי"א כי הבחי"א כל הרצון שבה אינו שלה, אלא על ידי כתר כנ"ל, אמנם בחי"ב כבר פעלה מתוך התגברותה עצמה את הרצון שבה, וע"כ נחשבת בחי"ב שהוא עכ"פ השורש להרצון לקבל השלם, שבזה היא נבחנת לעבה ביותר מבחי"א, והבן היטב."

מאיפה בא הרצון לקבל שבמלכות? מרצון להשפיע. מרצון להשפיע שמתעורר בתוך הבינה שהיא רוצה להשפיע לכתר. ואז היא נמצאת בתסכול איך אני יכולה להשפיע, ומתוך זה היא מפתחת את הרצון לקבל שבמלכות.

רצון לקבל שהוא בספירות, בפרצופים, בעולמות, לפני השבירה, זה רצון לקבל שאף פעם לא נגע בקבלה ממש. כולו נובע מהרצון של בינה להשפיע, לתת, להזדהות עם הכתר. ומתוך זה היא מתחילה לפתח את המלכות. לכן אפילו במלכות, הרצון לקבל שלה כולו מושתת על פני הרצון להשפיע. לכן חייבת להיות שבירה, ירידה, בלבולים, הרבה פעולות כדי להתחיל לעבוד עם היצר הרע ממש.

עד כמה שנראה לנו שהעולם מלא רק קליפות, אבל בתוך כול הרצונות האלו יש כוח השפעה מאוד גדול והוא הפועל והוא המפעיל הכול. וכמו שכתוב, הוא מחייה את כולם.

קריין: "אור פנימי", אות ה' מבארת "כי עתה הא"ס רחוק ממנה ויכולה לקבלו."

"ה) כלומר, אחר שנתעוררה הבינה להמשיך אור דחסדים מן המאציל, נמצאת שמתרחקת מאור חכמה, דאם לא כן לא היתה יכולה לקבל האור דחסדים: כי אור דחכמה נמשך ברצון לקבל, ואור דחסדים נמשך ברצון להשפיע (כמ"ש ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם), ועל כן בחי"א ובחי"ב הפוכות הנה זו לזו מתחילת אצילותן. וז"ש הרב "כי עתה הא"ס רחוק ממנה ויכולה לקבלו", כלומר, שנתרחקה ונעשתה למדרגה ג' מא"ס המתמצעת בין בינה לא"ס, ויצאה ממנה, כי עתה שהרחיקה את אור החכמה, ונעשתה למדרגה ג' שחכמה היא בחי"א ושניה לא"ס, ובינה בחי"ב ושלישית לא"ס, הנה עתה יכולה לקבל האור דחסדים שהמשיכה, ואם לא היתה מרחקת את עצמה, למדרגה ג' לא היתה יכולה לקבל, כמבואר."

זעיר אנפין חייב לצאת, להיוולד מהבינה, כבן שלה. מצד אחד, כולו נמצא בשליטת הבינה, והבינה שולטת בו בכל אור החסדים, והיא מולידה אותו ומחזיקה אותו ממש בכוחות שלה. אבל ברצון לקבל שלה, בכמה שהוא יוצא מהבינה בצורה הכרחית ברצון לקבל, הוא נפרד מהבינה. זאת אומרת, לזעיר אנפין אין כל כך חופש, עצמאות משלו, כי הבינה מולידה ושולטת בו. אבל הוא התחלת הרצון לקבל.

"וצריכים לידע שמלת "רחוק", הוא כינוי למיעוט השגת חכמה, בסו"ה אמרתי אחכמה והיא "רחוקה" ממני. גם זה סו"ה, ותתצב אחותו "מרחוק". ואין כאן המקום להאריך בזה."

קריין: אות ו', "אור פנימי", מבארת "והז"א, אינו מקבל האור, כי אם דרך חלון ונקב צר, אשר בתוך החלון ההוא"

"ו) פירוש: כי גם בינה דרכה להתעבה בגמר התפשטותה, והוא, מטעם שהרחיקה ממנה את אור החכמה, ונודע, שאור החכמה הוא עיקר חיותו ועצמותו של הנאצל, ולפיכך בגמר התפשטותה התגבר בה הרצון לקבל הארת החכמה לתוך אור דחסדים. ומתוך, שכל ההפרש בין הרוחנים, הוא רק מפאת שינוי צורה, ע"כ יצאה הארה חדשה זו, דהיינו האור דחסדים שבתוכו הארת החכמה, וקנה שם בפני עצמו, דהיינו השם זעיר אנפין. ונקרא כן, כי אור חכמה מכונה אור "פנים", בסו"ה חכמת אדם תאיר "פניו", ומתוך שיש לו רק הארה מחכמה, אבל עיקרו הוא רק אור דחסדים של בינה, ע"כ נקרא זעיר אנפין, שפירושו הוא קטנות הפנים, כלומר, רק שיעור מועט מאור חכמה, והבן זה.

ונקרא ג"כ בחי"ג. ועביות שבו, מכונה חלון ונקב צר, כי נתבאר לעיל (ח"ב פ"ב או"פ אות ע') שמסך הבא בעליון מחמת התכללות התחתון בו נקרא בשם חלון. משום שאין בו דינים, רק סיבה להארה כמו חלון ע"ש. ומתוך שכל עביות ומסכים שבאצילות באים מחמת התכללות בי"ע שבה, ע"כ מכונה עביות דז"א בשם חלון להארת אור גדלות. ובשם נקב צר להארת קטנות. אבל בחי"ב אינה נקראת אפילו חלון, אלא הרחקה."

זעיר אנפין הוא מורכב. מה זה מורכב? יש בו שני רצונות שונים, רצון להשפיע של בינה ורצון לקבל שמתהווה בו, ולכן הוא מורכב משניהם. ולכן עד החצי, החצי העליון שלו הוא השפעת הבינה, ואחר כך רצון לקבל משלו, לכן נקרא "חלון ונקב צר". זאת אומרת, ששני הרצונות הללו, שתי תופעות, אור חכמה ואור חסדים, הארת חכמה וחסדים, הם שמתפשטים בו.

עוד נלמד הרבה עליו.

קריין: אות ז', "אור פנימי", מבארת "אבל הוא קרוב".

"ז) כלומר שאין בו אותו הרחקת חכמה שיש בבינה, כנ"ל משום שכל ההפרש בינו לבינה, הוא, משום שיש בו הארה מאור חכמה. וז"ש הרב "אבל הוא קרוב", כלומר שאין בו הרחקה."

קריין: אות ח', "אור פנימי", מבארת "כי מן הבינה אל הז"א אינו רחוק."

"ח) כלומר, התפשטות אור בינה לבחי"ג שהוא ז"א, אינה גורמת הרחקה, אלא אדרבה, שגורמת קרבת חכמה כנ"ל. וכבר נתבאר לעיל, אשר "קרוב" "ורחוק" המה גדרים של חכמה."

יש פה עניין שהוא נולד בהכרח, יוצא ברצון של בינה. ולכן אפילו שיש בו משהו שהוא ההיפך מהבינה, זה לא נקרא שהוא רחוק, כי זה נולד מרצון להשפיע. יש הבדל מאיזה רצון אתה נולד, או מרצון לקבל ויכול להיות שאתה רצון להשפיע, אבל בכל זאת יש הפכיות וניתוק מסוים. מה שאין כן, אם אתה נולד מרצון להשפיע, אפילו שאתה הפוך אין ריחוק כל כך.

אם אתם שומעים או גם אם לא שומעים זה ייכנס לאט לאט. אלה דברים כל כך בסיסיים שלא נוכל לברוח מהם, נלמד אותם עוד אלף פעם.

קריין: אות ט', "אור פנימי", מבארת "נוקבא דז"א, נמשך לה האור דרך נקב וחלון, כמו הז"א, אך שהוא בהרחקה."

"ט) פירוש, אחר שנתפשטו ג' בחינות עביות במילואם עד גמר התפשטותו של ז"א, אז נתעורר רצון לקבל בשעורו השלם הראוי לקבלה. "והוא הנקרא: בחי"ד או מלכות או נוקבא דז"א (עי' לעיל או"פ ח"א פ"א אות ל' ד"ה ועתה), ובו היה הצמצום, כנ"ל (ח"א פ"א אות מ'), באופן שמצמצום ואילך, אין הבחי"ד הזו מקבלת עוד את אור א"ס ב"ה, וע"כ בחינת העביות שבה נקרא "הרחקה". וגם בה ב' מדרגות חלון ונקב צר, כמו בז"א, שהשפעת הגדלות נקרא חלון, והשפעת הקטנות נקרא נקב צר. ויש הפרש גדול בין הרחקה שבבחי"ב להרחקה שבבחי"ד, כי הרחקה דבחי"ב, היא הרחקה מרצון, בסו"ה. כי חפץ חסד הוא, שחושקת לחסדים ולא לחכמה. אבל הרחקה דבחי"ד, היא הרחקה מאונס, דהיינו מחמת מסך שנתתקן בבחי"ד."

שאלה: אמרת בהתחלה שהרצון להשפיע לעליון, הבינה, היא שיוצרת את בחינה א'. וזה נשמע לי כמו תַרְתִי דסַתְרִי, זה הפוך. אם אני רוצה להשפיע, למה אני יוצר חיסרון?

אתה צודק. אנחנו נכנסים קצת יותר פנימה לתוך החומר ואז יש לנו שאלות יפות. מאיפה בא הרצון להשפיע של הבינה? זה לא רצון להשפיע כמו בכתר, זה לא סתם שחוזר אותו רצון להשפיע. אלא הרצון להשפיע שבבינה הוא מתוך זה שהיא רואה איך הכתר משפיע לחכמה, בונה את החכמה, ממלא אותה.

וכל הפעולה הזאת שכתר עושה, מאיפה היא לומדת? היא לא מרגישה את הכתר, היא מרגישה את זה מהחכמה. זאת אומרת, החכמה שמולידה אותי היא מלאה. מאיפה היא מלאה? יש לפניה משהו שממלא אותה, יש לפניה משהו שברא אותה, הרצון לקבל שבה, ומילא אותה. זאת אומרת, יש מישהו שנותן, אוהב, ממלא.

"ומה אני מרגישה?" אומרת בינה, אני מרגישה את העליון. שהעליון הזה מתוך שהוא קיבל את הכול מהעליון שלו, מהכתר, מה הוא רוצה? הוא רוצה דווקא אחרי זה להשפיע, להידמות לכתר. אבל לא להשפיע כמו הכתר, הוא כבר משפיע כמו רצון לקבל שהולך להיות המשפיע. לכן בינה זה בחינה ב' דעביות.

זה הבדל גדול מאוד, בחינת שורש דעביות כמו כתר או בחינה ב' דעביות כמו בינה. הרצון להשפיע שלה נובע מכך שהיא מרגישה מה זה נקרא להיות מקבל, מה זה לקבל את כול ההטבה הזאת. ואחרי שאני מקבל את כל ההטבה הזאת, אז מתוך ההטבה, שאני משיג בתוך ההטבה את הרצון להשפיע של העלי עליון, מזה אני מתפעל ורוצה להיות כמוהו.

זאת אומרת, הרצון להשפיע של הבינה נובע מכך שהיא רוצה להידמות להכתר, זה העיקר כאן. ומזה נובע אחר כך כל התיקון שבעשר הספירות, שהוא בא מהבינה.

שאלה: למה הבינה שרוצה להידמות לכתר בונה את הרצון לקבל?

בינה בונה את בחינה ג' זעיר אנפין. שורש א' ב' ג' ד', ה-ו-י-ה. בחינה ב' שהיא בינה, מולידה את בחינה ג'. היא בעצמה בחינה ב' דעביות. למה היא יותר עבה מהכתר? הכתר מקבל והיא משפיעה, אז למה היא יותר עבה? כי כל הרצון שלה דלהשפיע נובע מתוך זה שהיא מרגישה את הקבלה מעלי עליון, מהכתר, ולכן היא הופכת להיות למשפיעה, לבינה.

(סוף השיעור)

---

1. "אני הויה, לא שָניתי" (מלאכי, פרק ג', ו')↩