שיעור בוקר 23.09.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש א'. עמ' 41. מאמר "ענין השפעה"

קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמוד 41, מאמר "ענין השפעה".

"לבאר ענין של השפעה. כשאדם משמש את מי שחשוב בעיני העולם, אין האדם חשוב צריך לתת לו תמורה עבור השימוש שלו, אלא עצם השימוש לאדם חשוב, נחשב לו כאילו נתן לו תמורה. זאת אומרת, אם הוא יודע, שהוא אדם חשוב, כבר נהנה מהשימוש, ולא צריך לקבל עוד הנאה עבור השימוש, אלא השימוש בעצמו הוא הוא הנאה שלו.

מה שאין כן אם הוא משמש אדם פשוט, אז אין לו הנאה מהשימוש, וצריך לקבל תמורה עבור השימוש. זאת אומרת, אותו השימוש שהוא עושה, אם זה לאדם חשוב, אז אינו צריך לתמורה.

למשל, בא אדם חשוב באוירון ובידו מזודה קטנה. ויש הרבה אנשים שמחכים לבואו. ואדם החשוב נותן את המזודה שלו למישהו, להביא להמכונית שלו, שהוא נוסע הביתה. ורוצה לשמש לו תמורת זה נגיד 100 דולר. בטח שהוא מסרב לקבל ממנו, מטעם שיש לו הנאה מהשימוש שלו יותר ממאה דולר, שהוא נותן לו.

מה שאין כן אם הוא אדם פשוט, אפילו בכסף לא יהיה משרת שלו, אלא הוא יגיד לו "יש כאן אנשים שהם סבלים, הם יביאו המזודה שלו להמכונית. ולי, אין זה לפי כבודי, לשמש אותך. והסבלים, היות שזהו המקצוע שלהם, אם תיתן להם תמורה, בטח הם ישמחו לשמש אותך".

נמצא לפי זה, אותו המעשה, שהוא עושה, יש הבדל והבחנה רבה, לא בהמעשה, אלא לשם מי הוא עושה את המעשה. אם הוא עושה את המעשה עבור אדם חשוב, תלוי זה רק בחשיבותו של אותו אדם כלפי הרגשתו של האדם, מה שהוא מרגיש את גדלותו של אדם זה. ואינו חשוב, אם הוא מבין, שהוא אדם חשוב, או שהסביבה שלו אומרים עליו, שהוא אדם חשוב, כבר יש לו כח לשמש אותו, ואינו צריך לשום תמורה, כנ"ל.

ולפי הנ"ל יש להבין בענין זה, מהו באמת כוונת האדם, שמשמש את האדם חשוב. אם כוונתו, שהוא נהנה מזה, שמשמש לו, שנחשב לו לזכיה גדולה, בזה שמשמש לו. או מטעם היות שיש לו הנאה גדולה, בזה שמשמש לו. ומאיזה מקור באה לו ההנאה, כשהוא משמש לאדם חשוב, הוא לא יודע. אלא שהוא רואה דבר טבעי, שיש כאן הנאה גדולה, לכן הוא רוצה לשמש לו.

זאת אומרת, אם כוונתו היא, אם הוא אדם חשוב, לכן הוא רוצה, שהאדם חשוב יהיה לו הנאה. או שהוא רוצה לשמש אותו, משום שהוא מרגיש הנאה. היינו, אם הוא היה יכול לקבל אותה הנאה, שיש לו מזה שמשמש לו, על ידי דבר אחר, אז הוא היה מוותר על השימוש הזה. כי כל מה שהוא רוצה לשמש אותו, הוא רק מטעם, שמרגיש שמכאן הוא יכול למצוא הרגשה טובה, לכן הוא משמש אותו.

השאלה היא, אם השימוש הוא, בכדי שרוצה, שיהיה לאדם חשוב הרגשה טובה. ומה שהוא מרגיש הנאה, בזה שהוא משמש לו, הוא רק תוצאה. אבל לא שכוונתו הוא על עצמו, אלא רק שיהיה לאדם חשוב הרגשה טובה. או באמת, הוא אין לו חשבון אם האדם חשוב, אלא כל החשבונות שלו הוא, עד כמה שהוא יכול לקבל מזה הנאה.

ואם אנו נשאל, מה נפקא מינה בזה, על איזה כוונה הוא עושה, התשובה היא, כי אנו צריכים לדעת, מהו הפירוש "כלי דהשפעה". אנו מוצאים ג' הבחנות במעשה דלהשפיע:

א. הוא עוסק בעניני השפעה לטובת הזולת, בין בגופו ובין בממונו, בכדי שיקבל עבור זה תמורה. היינו, שלא מספיק השימוש בעצמו, שהשימוש יתן לו הנאה. אלא שהוא רוצה, שתמורת זה יתנו לו דבר שני. למשל, הוא רוצה שתמורת עבודתו במעשה דלהשפיע, יתנו לו כבוד. ובעבור זה יש לו כח לעבוד. מה שאין כן אם אין לו הבטחון, שיקבל עבור זה כבוד, אז הוא לא היה עושה, מה שהוא עושה לטובת הזולת.

ב. הוא עוסק בדברים של השפעה לטובת הזולת, ואינו רוצה שיתנו לו איזו תמורה עבור עבודתו. היינו דבר אחר, היינו דבר שני. אלא שהוא מסתפק, בזה שהוא עשה מעשים של השפעה. ויש לו בטבע הנאה, מזה שעושה טובות לאחרים. וזהו כל הנאה שלו. ובודאי שזוהי מדרגה יותר גדולה מהראשונה, שמכאן אנו רואים, שהוא עושה מעשים, שכוונתו על מנת להשפיע לאחרים טובות. וזה אנו צריכים לכנות "משפיע בעמ"נ להשפיע".

אבל אם נעמיק קצת בהדבר, ונחקור, מהי באמת כוונתו, בזה שהוא משפיע לאחרים. אם הוא עושה את כל המעשים, הוא משום, שהוא רוצה להנות. שפירושו, אהבה עצמית, היות שמצד הטבע שלו הוא נהנה ממעשים של השפעה, או שכוונתו הוא, שיש לו הנאה מזה שיש לאחרים דברים טובים.

זאת אומרת, שהוא נהנה מזה, שיש לאחרים מצב רוח טוב. לכן הוא משתדל לעשות טובות לאחרים, בכדי שיהיה לאחרים מצב רוח טוב, שיהנו מהחיים שלהם. ואם במקרה הוא רואה, שיש איש אחר, אם הוא יעשה את המעשים, שרוצים לעשות עכשיו, למשל, לבני עירו, הוא יותר מוצלח ממנו, אז הוא מוותר על הנאה שלו, מזה שיש לו הנאה ממעשים של השפעה, ומשתדל שהשני יעשה את הדבר.

ואז בטח אם האיש הזה, מה שהוא עוסק במעשים של השפעה, ואינו רוצה שום תמורה עבור עבודתו, מכל מקום על זה שהאחר יעשה את המעשים לטובת בני עירו, אף על פי שהוא יודע, שהשני יותר מוכשר, מכל מקום הוא לא יכול לוותר, על זה עוד לא יכולים לומר, שזה נקרא "משפיע בעמ"נ להשפיע". כי סוף כל סוף אהבה עצמית היא הקובעת אצלו.

ג. הוא שעובד בעמ"נ שלא לקבל שום תמורה. וגם אם הוא רואה, שיש איזה אדם, שהוא יותר מוכשר, הוא מוותר על הנאתו, מזה שהוא משפיע לאחרים, ודואג רק לטובת הזולת. זה נקרא "משפיע בעל מנת להשפיע".

אם כן, יש כאן בירור גדול, שצריכים לברר, מהי באמת כוונתו. אם הוא רוצה, שיהיה לעצמו מצב רוח טוב, לכן הוא משמש לו. או כוונתו הוא, שהוא רוצה, שיהיה מצב רוח טוב להאדם חשוב.

ובכדי להבין את ההבחנה הנ"ל, יכולים להבין את הדבר, על ידי ציור שהאדם יצייר לעצמו. היות שזהו אדם חשוב מאוד, ולכן הוא רוצה להנות לו, בכדי שיהיה לו מצב רוח טוב. לכן הוא רוצה לשמש אותו. אבל בזמן השרות שהוא עושה לו, הוא מרגיש בעצמו מצב רוח טוב ונעלה, ומרגיש את עצמו, שכל התענוגים, שהוא היה מרגיש בחיים שלו, הוא מרגיש עכשיו, שאין לו שום ערך ממה שהוא מרגיש עכשיו, מסיבת שהוא משמש אדם החשוב ביותר בעולם, ואין לו שום מילים, לתאר את קורת רוח שיש לו, מזה שהוא רוצה לעשות לאדם חשוב מצב רוח טוב.

ועכשיו הוא יכול לעשות בקורת על עצמו, מה כוונתו, בזה שהוא רוצה לעשות נחת רוח להאדם חשוב. אם הוא דואג לתועלת עצמו, זאת אומרת, מה שהוא רוצה להנות לו, הוא מטעם, שהוא ירגיש מצב רוח טוב. או שכל כוונתו הוא, שאדם חשוב, הוא להנות לו, שיהיה להאדם חשוב מצב רוח, שמסיבת גדלותו של האדם, מתעורר לו חשק גדול לשמש אותו.

לכן, הגם שבזמן שימושו, הוא מרגיש את התענוג הגדול, שיש בעת השימוש, מכל מקום, אם הוא יודע, שיש מישהו, אם הוא ישמש אותו, יהיה יותר נחת רוח להאדם חשוב, אז הוא מוותר על הנאת עצמו, מה שהוא יכול להרגיש בעת השימוש, ורוצה בלב שלם, שהשני יעשה את השרות הזאת, מסיבת שיהיה לו יותר נחת רוח, מכפי שהוא ישמש לו.

נמצא מזה, אם הוא מסכים לוותר על השרות שלו, אפילו שמרגיש עכשיו תענוג נפלא מהשרות שלו, מכל מקום, לטובת האדם חשוב, שיהיה לו יותר נחת רוח, הוא מוותר, משום שהוא לא חושב על עצמיותו, אלא הכל לטובת האדם חשוב.

וזה נקרא, שאין לו שום כוונה לתועלת עצמו, אלא הכל בעל מנת להשפיע, ואין לו שום חשבון עם עצמו. אז יש לו הבירור השלם, שלא יכול לרמות את עצמו. וזה נקרא "השפעה גמורה".

אבל צריכים לדעת, כי אין באפשרותו של האדם להגיע לזה בכוחות עצמו. אלא על זה אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו. שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו", (קידושין ל').

זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לראות, אם יש בידו כוחות להגיע, שיהיה באפשרותו לעשות מעשים בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה. ואז כשכבר הגיע לידי הכרה, שאין באפשרותו בכוחות עצמו להגיע לזה, אז האדם מרכז את התורה ומצות שלו על נקודה אחת, שהוא "המאור שבה מחזירו למוטב", שזה יהיה לו כל השכר, מה שהוא רוצה מתורה ומצות, היינו השכר של היגיעה שלו יהיה, שהקב"ה יתן לו הכח הזה, הנקרא "כח השפעה".

היות שיש כלל "מי שנותן איזו יגיעה, היינו שמבטל המנוחה שלו, הוא מסיבת שרוצה משהו, שיודע, שבלי יגיעה לא יתנו לו, לכן הוא מוכרח להתייגע". ואי לזאת, האדם המתייגע לקיים תורה ומצות, בטח שיש לו איזה דבר, שחסר לו. ולכן הוא מתייגע בתו"מ, שעל ידי זה ישיג את מבוקשו.

ולפי זה צריך האדם לתת תשומת לב וקצת מחשבה, טרם שמתחיל עבודתו בעבודת ה', מה הוא רוצה. היינו, איזה שכר הוא רוצה תמורת עבודתו. או נגיד יותר פשוט, מהי הסיבה שמחייבו לעסוק בתורה ומצות. ואז, כשמתבונן בדבר זה, היינו לדעת מה חסר לו, שבשביל זה הוא צריך להתייגע, אז מתחיל האדם לחשוב הרבה מחשבות, עד שמאוד קשה לו לדעת, באמת מה הוא רוצה.

לכן יש הרבה אנשים, שבעת שמתחילים לחשוב, לשם איזו מטרה הם עובדים, אז הם לא יכולים לקבוע מטרה אמיתית, לכן הם אומרים "מה לנו להתעייף במחשבות של חקירה", ועובדים בלי שום מטרה, אלא שאומרים "אנו עובדים בשביל עולם הבא. ומה זה עולם הבא. מה לנו לחשוב על זה. רק נאמין שזהו דבר טוב, ודי לנו. מתי שנקבל את השכר של עולם הבא, אז נדע מהו זה. ולמה לנו לכנס בחקירות".

ורק יחידים ישנם, שאומרים, שיש ענין דביקות ה'. ובכדי להגיע לדביקות ה', הוא צריך להגיע לידי השתוות הצורה, היינו "מה הוא רחום, אף אתה רחום". ואז הוא מתחיל להשתדל להגיע לידי השתוות הצורה, שהוא, שיהיו כל מעשיו בבחינת השפעה, שרק אז נעבר הצמצום וההסתר שיש בעולם, ממנו. ומתחיל להרגיש את הקדושה.

אבל בעת שמתחיל בעבודתו להגיע לידי מדרגת השפעה, אז הוא רואה, שהוא רחוק מאוד מזה. שאין לו רצון של מחשבה, דיבור, מעשה, שתהיה לו היכולת לכוון בעל מנת להשפיע. ולא יודע אז מה לעשות, שישיג כח ההשפעה. וכל פעם שמוסיף כוחות, הוא רואה, שכל ענין זה הוא ממנו והלאה. עד שבא לידי הכרה, שאין זה בגדר אנושי, שתהיה מציאות, שיוכל פעם להגיע לזה.

אז הוא בא לידי הכרה, שרק הקב"ה הוא יכול לעזור לו, כנ"ל. ורק אז הוא מבין, שהוא צריך לעסוק בתו"מ, כדי לקבל שכר. והשכר שלו הוא, שבשביל זה הוא מתייגע, הוא שהקב"ה יתן לו הכח של השפעה. ועל זה השכר הוא מקווה. כיון שהוא רוצה להגיע לדביקות השי"ת, שהוא בחינת השתוות הצורה, שהוא בחינת השפעה.

וזהו כל השכר שלו, מה שהוא מקווה, שעל ידי היגיעה שלו בתורה ומצות, הוא מקווה, שיתנו לו דבר, מה שהוא בעצמו לא יכול להשיג. אלא הוא צריך שהשני יתן לו. כדרך יגיעה הגשמית, היות שאין אדם יכול להשיג בעצמו כסף, לכן הוא נותן יגיעתו, ועבור זה יתנו לו כסף. כמו כן ברוחניות, מה שהוא לא יכול להשיג בכוחות עצמו, והוא צריך, שמי שהוא יתן לו, אז לזה אנו מכנים "שכר".

לכן כשהאדם רוצה להגיע לידי מידת השפעה, מטעם שהוא רוצה לבוא לידי דביקות ה' יתברך, ואי אפשר לו לבוא לידי מידה זו, אלא הוא צריך, שהבורא יתן לו את זה. וזה שהוא רוצה, שיתנו לו, זה נקרא "שכר".

ולכן, היות שיש כלל "אם רוצים שכר, מוכרחים לתת עבודה ויגיעה", לכן הוא מקיים תורה ומצות, בכדי שיתנו לו את השכר הזה, הנקרא "כח השפעה", היינו לצאת מאהבה עצמית ולקבל רצון, שיהיה לו כח לעסוק רק באהבת הזולת.

וזהו שאמרו "לעולם יעסוק בתו"מ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה באים לשמה, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב". היינו כנ"ל, שעל ידי היגיעה בתו"מ על מנת שיבוא לשמה, אז הוא יגיע לידי מדרגת לשמה, על ידי שהוא התייגע את עצמו מקודם. לכן הוא זוכה, ל"המאור שבה, מחזירו למוטב". שזה נקרא, שמן השמים נתנו לו את הכח השפעה.

אבל יש לשאול, בשביל מה הוא צריך מקודם להתייגע את עצמו, ואח"כ נותנים לו את המאור התורה. ולמה לא נותנים לו תיכף את המאור התורה, ותיכף יחזיר אותו למוטב. ולמה להתייגע ולתת מרץ בחינם, וגם לאבד זמן בחינם. הלא היה יותר טוב, שיתנו לו את המאור תיכף בתחילת עבודתו. זאת אומרת, שתיכף יקבל את המאור, ותיכף יתחיל עבודתו בלשמה.

והענין הוא, ש"אין אור בלי כלי". ו"כלי" נקרא רצון. היינו שהאדם שיש לו חסרון, ומשתוקק למילוי חסרון, זה נקרא "כלי". ורק אז, כשיש לו כלי, היינו רצון לאיזה מילוי, אז שייך לומר, שנותנים לו מילוי, והוא שבע רצון בהמילוי שנתנו לו. כי לזה הוא היה משתוקק. ו"שכר" נקרא מילוי. שההשתוקקות מקבל, ועוד יותר מזה, שגודל חשיבות המילוי, תלוי במידת ההשתוקקות, ולפי ערך היסורים שהיה לו, באותו שיעור הוא נהנה מהמילוי.

אי לזאת, אי אפשר לתת להאדם מאור, שיחזיר אותו למוטב, בזמן שאין לו שום רצון לזה. כי ענין החזרתו למוטב פירושו, שהוא מאבד את הכח של אהבה עצמית, ומקבל כח של אהבת הזולת.

ואם האדם, אין לו שום רצון לצאת מאהבת עצמית, ואם אומרים לו "תעבוד עבודה ותמורת זה לא יהיה לך רצון לאהבה עצמית", לא נחשב זה לאדם לבחינת שכר. אלא להיפך, אדם חושב אז, תמורת זה שעבד אצל בעל הבית, ובמקום שהיה צריך לעשות לו טובה תמורת יגיעתו, אז נותן לו תמורת זה רעה גדולה. עד כדי כך, שכל אהבה עצמית הוא מפסיד ברגע אחד. ומי מסכים לדבר זה.

ולכן צריך האדם מקודם ללמוד שלא לשמה, שעל ידי זה יהיה לו סיוע מצד הגוף, כי האדם מוכן לוותר על תענוג קטן, בכדי לקבל תענוג גדול. ומצד הטבע אין אדם יכול לצייר לעצמו תענוג, אם לא שיהיה רק בנוי על יסוד של אהבה עצמית.

לכן אומרים לו, שע"י התעסקותו בתורה ומצות, הוא יקבל שכר. וזה לא שקר. שבודאי הוא יקבל שכר. היינו אומרים לו, שע"י יגיעתו בתורה ומצות, הוא יקבל שכר, זה אמת. כי בודאי יקבל שכר. אלא השכר ישתנה.

כי למשל, האבא אומר לילד שלו, אם תהיה ילד טוב, אני אקנה לך אוטו, מה שילדים קטנים משחקים בה, היינו אוטו של פלסטיק. ואח"כ אבא נסע לחוץ לארץ, וחזר לאחר כמה שנים. הבן כבר נתבגר, ובא לאביו, ואומר לו "אבא, הלא אתה, מטרם שנסעת לחוץ לארץ, הבטחת לי אוטו - מוביל של פלסטיק". הלך אביו וקנה במקום זה מכונית טובה, שיכול לנסוע עמה למרחקים. ואז הבן כבר בר שכל, והוא מבין, שאין עכשיו הזמן מתאים למכונה של פלסטיק, אלא למכונה של אמת. האם זה נקרא, שאביו רימה אותו. בטח שלא. אלא הבן רואה עכשיו, שהוא, כשהיה ילד, לא היה יכול להבין אחרת, אלא דוקא בשכר של "מה בכך".

כמו כאן, כשמתחיל בשכר של "מה בכך", שזה נקרא "שלא לשמה", היינו שהוא מחכה שיתנו לו שכר של דבר, שאין לו ערך נגד השכר האמיתי, שהוא יקבל, היינו שיזכה לשמה, שזהו הכלי, שיכולים לקחת בתוכו הטוב והעונג, מה שהבורא רוצה לתת, שהם התענוגים האמיתיים.

נמצא, בזה שאומרים, שיעבוד שלא לשמה, היינו לקבל שכר, זהו אמת. היינו, שגם כשיכוון בעמ"נ להשפיע, גם כן יקבל שכר. אלא כל השקר הוא בזה, בהשכר בעצם. שהאדם, בזמן שנמצא בשלא לשמה, הוא חושב על שכר אחר שיתנו לו. שהכלי, שמקבל את זה, נקרא "אהבה עצמית".

מה שאין כן אחר כך, שהאדם גדל, הוא התחיל להבין, שעיקר הכלים שמקבלים שכר, הוא בכלים דהשפעה, שדוקא ע"י כלים אלו מקבלים את הטוב והעונג האמיתי. ואז הוא מרגיש את עצמו לאדם המאושר בעולם. מה שאין כן השכר, שהיה מצפה שיקבל, בזמן שהיה נמצא בשלא לשמה, שאז לא היה מסוגל לקבל, רק שכר המתאים לילד קטן.

נמצא לפי זה, כשמלמדים בשלא לשמה לקבל תענוג ושכר תמורת עבודתו, הוא לא נקרא "שקר", מטעם שהוא לא הפסיד שום דבר, במה שמחליפים לו את השכר קטן לשכר יותר גדול. אלא צריכים לפרש, ששלא לשמה, היינו השכר הזה, אין לו את השם האמיתי, כמו שהוא חושב, אלא שיש להשכר שם אחר, מכפי שהוא חשב. אבל שכר נשאר שכר. ולא מחליפין את השכר, אלא מחליפים את השם של השכר. היינו מ"שכר של שקר ומדומה" ל"שכר של אמת".

ומכל הנ"ל יוצא, שעיקר מה שהאדם צריך לקבל תמורת יגיעתו בתו"מ, הוא שהקב"ה יתן לו את הכלים דהשפעה, מה שאין האדם עצמו יכול להשיג, מטעם שהם נגד הטבע. אלא זהו מתנה מן השמים. שזהו השכר שלו, שהיה תמיד מצפה לזה "מתי אני אהיה מסוגל לעשות נחת רוח להבורא יתברך". וכיון שהיה מצפה לשכר הזה, לכן זה נקרא "שכר שלו".

ולהבין את הנ"ל, צריכים לעיין ב"פתיחה כוללת לספר פנים מסבירות" (אות ג', ד"ה "ודע") שכתוב שם "שורש החושך הוא המסך שבכלי מלכות. ושורש השכר נשרש באור חוזר היוצא על ידי זווג דהכאה".

הוא נותן שם שורש, למה שאנו רואים בעולם הזה. היינו, שכל מה שאנו רואים בעולם הזה, כל זה הוא ענפים הנמשכים מהשורשים, מהעולמות העליונים. ואומר שם "שורש היגיעה, מה שהאדם מרגיש בעולם הזה, נמשך משורש המסך שבכלי מלכות". שפירושו, שהכלי, שיש להנבראים, הוא הנקרא "רצון לקבל הנאה", שזה ברא הקב"ה, מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. לכן ברא בהנבראים רצון לקבל הנאה. וזה מכונה "מלכות" בספירות העליונות.

ואח"כ, אנו לומדים, נעשה ענין של צמצום, שענינו הוא, שלא רוצה להיות מקבל, משום שהוא רוצה בהשתוות הצורה עם הבורא. לכן נעשה כלל בהקדושה, שלא מקבלים שום דבר מבלי שיכולים לכוון בעמ"נ להשפיע.

וזה ענין תיקון המסך. היות שמדברים באורות עליונים, לכן זה שלא רוצים לקבל אור, נקרא "מסך". בדומה לאדם, בזמן שאור השמש מאיר יותר מדי להבית, ואינו רוצה לקבל את אור השמש, אז נותן וילון או מסך, בכדי שהשמש לא תזרח לתוך הבית.

לכן כשמדברים באורות עליונים, וכשהמלכות, אף על פי שהיה לה רצון וחשק גדול לקבל אור התענוג, מכל מקום ויתרה על התענוג, שלא לקבל אותו, מסיבת שרוצה בהשתוות הצורה, זה נקרא "יגיעה". היינו שעושה דבר שלא לרצונה, היינו שמונע את עצמה מלקבל את התענוג.

וגם בעולם הגשמי, האדם, בזמן שהוא צריך לוותר על איזה תענוג, נקרא זה "יגיעה". למשל, האדם נהנה מהמנוחה, והוא לאיזו סיבה וצורך מוותר את המנוחה שלו, והולך לעשות משהו. זהו נקרא "יגיעה".

וכמו כן הוא מראה לנו, איך הענף הגשמי, כשמקבל שכר, איפה זה נשרש בהעולמות עליונים. הוא מראה לנו, ששורש השכר נמשך מאור חוזר, שהוא הרצון להשפיע, היוצא מהזווג דהכאה, שנעשה בין אור העליון לבין המסך והעוביות (עיין תע"ס חלק ד' דף רנ"ח, אות ח'), שכתוב שם, "שאור חוזר המלביש יוצא תולדה משני כוחות". שענין זווג דהכאה ברוחניות הוא, אם שני דברים מנוגדים זה לזה, נבחן זה להכאה, שענינו הוא, מצד אחד הוא חושק מאוד להדבר, מטעם שהוא רואה, שמזה תהיה לו הנאה גדולה, ומצד השני הוא מתגבר ולא מקבל את הדבר, מסיבת שהוא חושק להשתוות הצורה. היינו שיש כאן שתי תשוקות:

א. שמשתוקק לקבל הנאה,

ב. ומצד שני הוא משתוקק להשוואת הצורה.

ומב' אלה נולד דבר חדש, המכונה "אור חוזר המלביש", שעם כח הזה הוא יכול אח"כ לקבל את השפע העליון, משום שהאור חוזר הזה הוא הכלי המתאימה לקבל את השפע. דהיינו, שעם הכלי הזה יש לו כאן ב' דברים:

א. שהוא מקבל את התענוג, שיש בשפע העליון, שהיא באה ממחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו,

ב. ויחד עם זה הוא נמצא את עצמו בהשתוות הצורה, שהוא בחינה ב', שיש לו בעת קבלת השפע.

הרי אנו רואים מכל הנ"ל, שכל השכר הוא רק אור חוזר, שהוא כח השפעה, שהתחתון מקבל מהעליון, שהוא מכנה אותו "אור חוזר", שפירושו, מה שהתחתון נותן להעליון. זאת אומרת, השפע שבא מהבורא נקרא "אור ישר". כמו שכתוב "והאלקים ברא את האדם ישר". היינו, כמו שאנו לומדים, שמחשבת הבריאה היתה להטיב לנבראיו. היינו, שהתחתונים יקבלו שפע. וזה נקרא "ישר".

אלא שהמקבלים את השפע רוצים בהשתוות הצורה. לכן יש לנו תיקון, המכונה "אור חוזר". היינו, שהמקבל את השפע לא מקבל זה מטעם שהוא רוצה להנות, אלא מטעם שהוא רוצה להשפיע להעליון. שפירושו, כמו שהעליון רוצה שהמקבל יהנה, כמו כן המקבל את השפע, כוונתו שהוא מחזיר הנאה להמשפיע, שהעליון יהנה מזה שנתמלא את מחשבתו. נמצא לפי זה, שעיקר השכר הוא האור חוזר, היינו הכח ההשפעה, מה שהתחתון מקבל מהעליון.

אבל מכל מקום יש להבין, מדוע אנו אומרים, שהכלי, הנקרא "כח השפעה", זה הוא כל השכר. הלא שכר משמע דבר שמקבלים. כמו שאומרים "אני עובד בשביל לקבל שכר". כמו שאומרים, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, היינו, שיקבלו שכר. וכאן אנו אומרים, שהשכר נקרא "כח הנתינה". ומה אנו מבינים, שהשכר צריך להיות, שהאדם יזכה להשגת אלקות, ולרזי תורה, וכדומה. אלא מה הוא אומר, שהשכר הוא בזה, שאנו משיגים כח הנתינה, היינו כח השפעה. ואומר לנו עוד, שזה נמשך משורש העליון, שהוא הנקרא "אור חוזר".

הנה ידוע הכלל "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק". אם כן, יוצא לפי זה, שהבורא רוצה לתת לנבראים, יותר משהנבראים רוצים לקבל. אלא מי מעכב. אלא שצריכים לזכור את ענין הצמצום, שהיה, שהוא, בכדי שיהיה להנבראים ענין של השתוות הצורה. שהוא תיקון, שלא יהיה ענין של נהמא דכסופא. שהוא נמשך משורש שלנו. היות שהבורא ענינו הוא להשפיע, ולא לקבל חס ושלום, שהוא לא בעל חסרון, שיהיה לו ענין של קבלה, לכן לפי הכלל שיש בטבע שלנו, שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, לכן בזמן שהתחתון צריך לעשות איזו פעולה, שאין זה נמצא בהשורש, הוא מרגיש אי נעימות.

נמצא לפי זה, על שפע, שהוא אור ותענוג, על זה אין לאדם לעשות שום פעולה, שיקבל את זה, כנ"ל, כי יותר מה שהנברא רוצה לקבל, הבורא רוצה לתת לו. אלא כנ"ל, שאין להנברא כלי, שיוכל להנות מהתענוגים שיתנו לו, מסיבת הבושה, כנ"ל. נמצא, שכל השכר שלנו, הוא מה שחסר לנו, הוא הכלי, שנקרא "כח השפעה", שרק כלים חסר לנו ולא אורות. לכן יוצא מזה, שעיקר השכר הוא הכח השפעה.

אבל בכדי להשיג את הכלי הזה, שנקרא "רצון להשפיע", צריכים גם כן רצון. היינו, שנרגיש, שחסר לנו את הכלי הזה. לכן צריכים לעסוק בתורה ומצות שלא לשמה מקודם. וזוהי היגיעה שלנו. שאנו רואים, שכל מה שאנו עושים, הוא הכל לתועלת עצמית, ואין שום כוונה להשפיע.

ואז רואים, שחסר לנו כח השפעה. ואנו רוצים שכר תמורת עבודתנו, שהבורא יתן לנו את השכר הזה, שהוא הרצון להשפיע. וכשיהיה לנו את כח הזה, נוכל לקבל את הטוב והעונג, שזה נמצא מן המוכן, שאין אנו צריכים לתת על זה שום עבודה, כי זה נותן הבורא. רק תמיד שהאדם יעלה מדרגה לדרגה, הוא רק לרכוש כל פעם כח השפעה, ויותר לא חסר."

תלמיד: קודם כל התפעלות מאוד גדולה מהמאמר, ממש מאמר מאד חזק, נראה לי שקראתי אותו כשהתחלתי ללמוד וחשבתי שהבנתי משהו, ועכשיו הורגש שיש עומק מאוד גדול ובמיוחד בעניין של לשרת את האדם החשוב, שלא רק שלא יהיה השכר לשרת את האדם החשוב, אלא לשמח אותו. זה משהו מאוד גבוה שלא ברור איך לשמוח מזה שהגדול שמח.

נכון.

שאלה: ההתרשמות, האם אפשר להגיד שבן אדם לא בדיוק נמצא בהכרה בזמן התהליך של שינוי הכוונה, כמו לדוגמה עם המכונית, שבהתחלה הוא רוצה פלסטיק וכשהוא גדל אז משתנה הכוונה שלו?

כן, זה נכון. המטרה משתנה, האמצעי משתנה, ההרגשה משתנה, במשך הזמן ככל שהאדם מתקדם על ידי לימוד האמת.

תלמיד: מאוד התפעלתי מההבחנות על השכר, זה מאוד חשוב, אפשר עכשיו למדוד איפה אתה נמצא, זה כל כך מדויק פה, זה פשוט תענוג.

כן, העיקר זה לראות עד כמה אנחנו משנים את היחס שלנו למה זה השכר ואיך משיגים אותו. כי בלי שכר אי אפשר לעבוד, אבל שכר יכול להיות הפוך לגמרי ממה שמרגישים בתחילת העבודה, ובאמצע, ובסוף.

שאלה: אחרי קריאה של המאמר פשוט מרגישים ההודיה הענקית בפועל לעליון, עד כמה הוא דואג, עד כמה הוא מפתח, עד כמה הוא מתקרב אליו כדי להיות בתכונות שלו, כדי לממש את הכול, מרגישים את ההודיה הזאת?

כן.

תלמיד: זכור לי שקראנו כמה פעמים את המאמר, והפעם כשקראנו אותו זה היה ביחס שונה לגמרי, ואתה מבין שלפי היחס לקבוצה אתה יכול להרגיש את הדברים, להבין אותם, זה מצידינו. ומצידו המאמר הזה על השפעה, הנושא, אחד הנושאים הכי קשים שאנו מנסים לפצח והוא מסביר אותו פה בצורה שאין מילים.

בסדר.

שאלה: מאמר מאוד עמוק, ומה שהוא כותב כאן זה שעיקר השכר הוא האור החוזר, כלומר כוח השפעה שהתחתון מקבל מהעליון. ההדדיות הזאת בין האור הישר, בין המתנות, בין התענוגים שהבורא נותן לבין האור החוזר, איפה כאן התפקיד שלנו, העבודה שלנו, כי הרי כתוב כאן שהבורא נותן גם את האור החוזר?

אנחנו צריכים לארגן את עצמנו במערכת שנקראת "קבוצה", ולהשתדל לקבוע שם את כל התנאים שצריכים כדי להתקדם לרוחניות יותר ויותר נכונה, אמיתית, זאת העבודה שלנו, כל היתר אנחנו מקבלים מלמעלה.

תלמיד: המאמץ בקבוצה זה האור החוזר?

כן.

תלמיד: ברגע שמגיע לאדם תענוג גדול כלשהו, מה זה אומר שהוא בונה בחזרה את האור החוזר?

כי הוא זוכר, משתדל לבנות יחס למטרת הבריאה, שהיחס הזה יהיה יותר חשוב וגדול מאשר יש לו כלפי הנושא עצמו, כלפי ההנאה שהוא מרגיש. אומנם כול מה שהוא בונה, הוא בונה על הרגשת הנאה, תענוג, קבלה, השפעה, אבל יחד עם זה הוא צריך להיות ב"ונהפוך הוא" מה שנקרא, זאת אומרת, להגיע למצב שהוא מחליף את היחסים שלו לקבלה והשפעה, וקבלה ונתינה.

תלמיד: כתוב שהשכר הוא כוח השפעה, אי לכך איך אפשר לבקש את השכר, לחפש את השכר בתור כוח שאנחנו לא מכירים, כוח השפעה?

כן, אבל לאט לאט כשאנחנו משתוקקים בכל זאת להתקרב לבורא, אנחנו מתחילים להרגיש עד כמה יש לנו תענוג גם בזה שאנחנו משרתים אותו, לפי הכרת גדלות העליון, ואז השירות שלנו, ההשפעה שלנו לבורא הופכת להיות תענוג לשכר.

שאלה: בדוגמה עם האיש החשוב, מיהו בעבודה שלנו?

הבורא.

תלמיד: איפה החברים בדוגמה הזו?

החברים נמצאים בתוך האדם והם שמחזיקים את האדם ונותנים לו יציבות וכוח.

תלמיד: האם נכון להסתכל על החברים או על כל חבר כמו על אותו אדם החשוב ביותר?

לא, אנחנו לא יכולים כך לעשות, אנחנו צריכים לקחת את כול הכוח של הקבוצה ולהחזיק את עצמנו בתוך הקבוצה הזאת, בתוכם.

תלמיד: כתוב כאן שאם האדם רואה בטעות שיש מישהו אחר שיכול לעשות משהו למען תושבי העיר והוא יעשה את זה יותר טוב ממנו, אז הוא מקריב את התענוג שלו למען מי שיכול לעשות את זה טוב יותר, מה זה אומר, לא ברור, בעבודה שלנו, איך זה קורה?

זה מפני שהוא חושב על הנאת העליון יותר מהנאת עצמו, ולכן עושה הכול כדי שמי שיכול לעשות תענוג, טובה לעליון הוא שיהיה במקומו, והוא בעצמו מבטל את עצמו מעבודה, משכר, מהכול, רק כדי שהעליון ייהנה.

שאלה: הרבה פעמים מדברים על יגיעה בתורה ומצוות. מצוות איכשהו אפשר להבין שזה מעשים שאנחנו עושים בעשירייה. מה זה היגיעה בתורה?

אותו הדבר. הנטייה שלנו להתקרב לפעולות השפעה.

שאלה: איך נוכל להתחיל באופן מעשי לבצע פעולות של צמצום?

על ידי זה שאנחנו נכללים בעשירייה אנחנו יכולים לאתר באיזו מידה הפעולות שלנו יכולות להיות רוחניות וגשמיות, ואז לממש את הבירור, תיקון, סינון ולהשאיר לעצמנו רק פעולות של השפעה.

שאלה: האם ההשפעה שקיבלנו כשכר זה בעצם המאמצים לרכישת המדרגה הבאה?

כן.

שאלה: האם עצם קבלת כוח ההשפעה נותנת באמת נחת רוח לבורא?

כן.

שאלה: מה זה אומר לסחוב את המזוודה של המורים שלנו ושל הבורא, איך אנחנו יכולים לבדוק שאנחנו באמת עושים את זה?

למזודה אין משקל. המשקל שלה נמדד לפי יכולת האדם לעלות למעלה מהדעת. ככל שיש לי כוח לעלות לדרגה הרוחנית, לאמונה, בהתאם לזה אני יכול לסחוב מזוודה יותר ויותר כבדה. זאת אומרת אני לא מרגיש את כובד משקל המזוודה מפני שלפני זה אני עבדתי על חשיבות הבורא.

תלמיד: מה יש במזוודה הזו?

במזוודה הזאת יש את כל האגו שלנו, כל הרצון ליהנות האגואיסטי.

תלמיד: למה אנחנו צריכים לסחוב אותה?

אני יכול לעבוד עימה כאילו זה לא מביא לי שום כבדות אלא ההיפך, אני מרגיש שעל ידי זה שאני יכול להגיע לשירות שלי כלפי הבורא אני בזה מרוויח ולא מפסיד ולא נמצא בעבודה קשה.

תלמיד: מהי פעולת השירות, במה אנחנו יכולים לשרת את העליון?

זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת הבורא", במידה שאנחנו יכולים לשרת זה את זה ולהיות יחד, כך אנחנו יכולים לגשת לבורא.

תלמיד: יש לנו גם תפקיד כלפי הכלל לשרת את הבורא?

כן.

שאלה: לפעמים אנחנו נפגשים בעשירייה וזה קורה בצורה אוטומטית. איך אנחנו יכולים להגדיר מטרה לפגישות שלנו בעשירייה כדי שזה לא יקרה בצורה אוטומטית?

הבורא מסדר לנו. או שזה בא לנו קל או שזה בא לנו קשה, אבל את זה מסדרים לנו מלמעלה. אנחנו צריכים רק לעשות פעולות חיבור בינינו כדי שנוכל יחד לעלות יותר ויותר למעלה להשפעה. זאת אומרת כמה שפחות להרגיש כבדות במזוודה.

שאלה: לפי המאמר יוצא שאחרי כמות יגיעה שאדם נותן בעבודה הבורא נותן לו כלי דהשפעה. מאיפה לאדם לדעת שהוא נתן יגיעה מספקת?

הוא משתדל לעשות את זה בכל כוחו, ככל יכולתו.

תלמיד: מה מאפיין יגיעה באיכות וכמות?

במידה שמסוגל לעשות הכול בעל מנת להשפיע - עושה את זה.

שאלה: הרצון להשפיע צריך תמיד להיות יותר חזק מהרצון לקבל. אבל אם אני מקבל מזה תענוג יותר גדול אז האם אני נמצא בהשפעה או בקבלה?

תלוי איך אתה מגיב עליו. אם אתה מגיב עליו כך שאתה בכל זאת רוצה לעלות מעליו, שהבורא יהיה יותר חשוב מכבדות העבודה, אז נקרא "השפעה", וההיפך - נהיה קבלה.

שאלה: איך עובדים כדי לא לקבל שום פרס?

מי שחושב רק על החברים ודרכם לבורא כדי לעזור להם בעבודה הרוחנית – כך זה מגיע ליישום העבודה הנכונה. אנחנו צריכים להשתדל כל הזמן להיות בזה. זאת אומרת כל הזמן להשתדל להיות בחיבור יתר ולהרים את המזוודה יחד למען הבורא. ואז אנחנו נראה כמה אנחנו מצליחים יותר ויותר כל פעם, אם כי זה נראה לנו יותר ויותר כבד.

שאלה: אמרת שהחברים נמצאים בתוך האדם והם מחזיקים אותו ונותנים לו יציבות וכוח. מה הכוונה שהחברים נמצאים בתוך האדם?

הוא רוצה להתחבר איתם, הוא רוצה לקבל מהם כוחות והוא מוכן לתת להם את הכוחות שלו. עיקר המטרה המשותפת שלהם היא שהם רוצים על ידי כך להרים את הבורא מעליהם.

תלמיד: מה זה שהחברים נמצאים בתוך האדם?

בתוך ליבו.

תלמיד: איפה הרב נמצא אם החברים נמצאים בתוך האדם?

גם איתם.

תלמיד: כשאנחנו נמצאים בנוכחות הרב, בנוכחות אדם חשוב, אז יש כמו חומה יציבה של ביטחון, יש תשובות על כל השאלות. איך בונים חומה קבועה כזאת?

אנחנו רוצים ללמוד בעיקר את מה שכותב לנו הרב"ש, ולהיות ככל האפשר דבוקים בינינו ואליו. זהו כיוון היגיעה שלנו.

שאלה: הוא נותן פה דוגמה על עבודה של לא לשמה ולשמה. ילד שרוצה אוטו מפלסטיק, מזה הוא מתחיל, ואז עובר הזמן והוא מקבל אוטו אמיתי. התחושה היא שאתה מבין שכבר אין צורך באוטו מפלסטיק, אבל עדיין אין צורך באוטו אמיתי. הוא לא מתאר פה שלב מעבר, הוא בין אוטו מפלסטיק לאוטו אמיתי, ובפועל את זה אתה כבר לא רוצה ואת זה אתה עדיין לא רוצה.

כי זו הבחירה שלך. אוטו מפלסטיק מגיע אליך מהטבע, אחר כך אתה מתחיל לזלזל בו, אבל לאוטו אמיתי אתה לא יכול להגיע. כי עליך להתחבר לחברים, להשתדל להיות איתם יחד כדי לבנות במוח ובלב את האוטו האמיתי, זו העבודה הרוחנית.

שאלה: הרב"ש כותב "שכל השכר שלנו, הוא מה שחסר לנו, הוא הכלי, שנקרא "כח השפעה", שרק כלים חסר לנו ולא אורות". מה זה שהשכר שלך הוא כלי?

לא חסר לי כלום חוץ מלרצות להיות בכוח השפעה כלפי הבורא, ואני רוצה לקבל כוחות והכוונות כדי שיהיה לי כזה כלי.

תלמיד: נגיד שברור מה זה לרצות מילוי. מה זה לרצות כלי?

אני רוצה שיהיה לי רצון לקבל דרגה רוחנית נכונה, כוחות להשתמש בה נכון, שכל כדי להפעיל אותה, אני רוצה לקבל את כול זה. אני מתפלל על כך לבורא, מבקש את היוצרות ואת הכוחות שיעזרו לי לבנות את ההתקשרות הנכונה הזאת.

תלמיד: הוא מגדיר שאנחנו רוצים כלים. מה צריכה להיות התוצאה מהעבודה? מהו השכר שאני דורש?

אני רוצה שיהיה לי רצון מדויק יותר למטרה האמיתית, שאני אראה אותה יותר כמו מתוך ערפל.

תלמיד: האם אתה פשוט רוצה רצון מדויק?

כן.

תלמיד: האם זו בשבילך השפעה?

כן. ככל שיהיה לי רצון נכון, כך אני אשתדל להשתמש בו בצורה נכונה, כלומר לפנות לבורא לבקש מימוש.

תלמיד: מה זה רצון נכון?

רצון נכון הוא שאני אראה כמה הוא מוביל אותי לחיבור עם כולם, לכוח השפעה אחד, שבסופו של דבר אני אגלה שם את הבורא.

שאלה: לאורך כל המאמר הרב"ש מתאר דרגות יותר ויותר גבוהות של ויתור וביטול עצמו. מהו הרגש של אהבת ה'?

אהבת ה' היא שאני אוהב את כוח ההשפעה ששולט עלינו, מחבר אותנו ומוביל אותנו למטרה.

תלמיד: האם הרגש הזה של אהבה יכול להגיע לאדם בלי המדידות שהוא עושה כלפי עצמו, כמה הוא מבטל את עצמו? כי נראה שבכל זאת האדם נמדד כלפי כמה הוא מסוגל למסור.

כן.

תלמיד: איך מודדים אהבה, איך אדם יודע שהוא אוהב את ה'?

בדיוק לפי מידת ההשפעה שהאדם יכול להוציא מעצמו.

שאלה: בסוף המאמר כתוב, "אנו רואים, שכל מה שאנו עושים, הוא הכל לתועלת עצמית", ואז אנחנו רוצים שכר, שהבורא ייתן לנו רצון להשפיע. איך לעשות שהבורא יחליף לנו את הרצון לקבל לרצון להשפיע, אם אנחנו בנויים מקבלה עצמית, תועלת עצמית ורצון לקבל?

לפי השפעת הבורא עלינו אנחנו מקבלים מתוך ההשפעה שלו שנקראת האור העליון עוד ועוד שינויים. השינויים האלה הם שבונים בנו רצון להשפיע.

תלמיד: בתהליך הזה המנוע הפנימי של הרצון לקבל כל הזמן מייצר עוד רצונות לקבל. האם הוא ממשיך לעבוד?

הוא ממשיך לעבוד בצורה מסוימת, להיות אחוריים למצבים דקדושה.

תלמיד: האם אני צריך לבנות בתוכי פיצול כזה, שכאילו יש מנוע שהוא הראשון והוא כל הזמן מגביר עוד ועוד את הדרישה שלו לקבל, ואני צריך לפתח בצד האחר של הפיצול, שיהי רצון, שיהיה לי רצון אחר להשפיע כמו שלך, כמו של האור?

כן, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".

תלמיד: איך לעשות שההזדהות שלי תעבור מהמנוע המקורי שעובד ומטמטם אותי מבפנים ללא הפסק אל הרצון שהוא יהי רצון, שהלוואי ויהיה לי רצון כמוך משפיע?

זה נעשה אך ורק על ידי השפעת הסביבה, דרכה מגיע האור העליון שמשפיע על האדם ובונה בו יוצרות חדשים.

שאלה: האם כאשר אנחנו מאבדים את הקלות של העבודה שלנו, אז אנחנו מאבדים את הקשר בינינו?

לא, אנחנו לא מאבדים את הקשר בינינו אלא הוא דווקא מתחזק ומקבל צורה חדשה שבה אנחנו רוצים להשפיע ולעזור זה לזה. זו העבודה שלנו.

שאלה: רב"ש כותב כאן שהאדם צריך להשתוקק לקבל את ההנאה, מצד אחד. מצד אחר הוא צריך להשתוקק להשתוות הצורה, ובהשתוקקות הראשונה הוא צריך לעשות על עצמו צמצום מלקבל. אז על מה אני עובד בעצם, על ההשתוקקות שלי להשתוות הצורה או על הצמצום, על לצמצם את הרצון לקבל שלי?

לא, לא לצמצם את הרצון לקבל, לא תמיד זה נכון. אתה משתוקק להיות דומה לבורא, "הוא רחום אף אתה רחום".

תלמיד: אז מה בעצם התפילה שהאדם צריך להגיע אליה? כי בכל המאמר הרב"ש אומר לך מה אתה אמור להרגיש ואיך להתפלל כדי להגיע לזה, אבל מה זו התפילה מעומק הלב שאנחנו כל הזמן צריכים להגיע אליה?

ללמוד מהבורא, זה נקרא תלמיד חכם.

שאלה: אני רוצה שעל ידי העבודה, היגיעה שאני נותן החבר של יגדל בפלוס אחד. זאת אומרת, אני רוצה שאחרי שאני עושה יגיעה, החבר שלי יהיה יותר גדול בפלוס אחד, מטעם היגיעה שאני עשיתי, ובגלל זה אני עובד, כדי שהוא יהיה יותר קרוב לתכונת ההשפעה. מה זה נקרא שהשם שלו הופך להיות שם יותר אמיתי?

אני לא יודע, יותר אמיתי בעיניך, מתוך מה? אתה שואל דברים שאין להם שום שורש במאמר.

שאלה: איך זה שמתוך רצונו של המאציל להשפיע נולד בהכרח אצל הנאצל הרצון לקבל וזה נותן תשובה למה הבורא כולו רק להשפיע והנברא כולו רק לקבל, בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא כלל להנאת עצמו. האם זה כך?

זה כך, ארבע בחינות דאור ישר.

שאלה: שמעתי שלא תמיד נכון לצמצם את הרצון לקבל, מתי זה לא נכון?

אם הרצון לקבל כבר מסוגל לעבוד בכוונה בעל מנת להשפיע, אז ודאי שככל שאתה יותר משתמש בו בעל מנת להשפיע, כך אתה יותר גבוה.

שאלה: מה ההבדל בין הרצון להשפיע לבין כוח ההשפעה?

בינתיים לא כדאי להיכנס לזה, נגיד שזה אותו דבר.

שאלה: אני יושב עם החברים שלי בשיעור הבוקר ואני נהנה מזה עכשיו. איך אני יכול להפוך את התענוג הזה לאור חוזר?

תנסה לחשוב לטובת החברים, על הצלחת כל הקבוצה שנמצאת איתך בשיעור.

שאלה: לשרת את העליון הוא בתיקון הפעולות שאתה עושה כלפיי העליון או בתיקון עצמי?

אין דבר כזה ברוחניות, הכול כלפי העליון.

שאלה: האם בפעולת ההשפעה עלינו לדעת ולהתחשב ברצונו של החבר?

אם אני לא אתחבר לחברים לא יהיו לי כוחות להשפיע, במיוחד שהם עושים מאמצים להתקרב אלי.

שאלה: האם ניתן להרגיש הנאה בזמן שאנו מצמצמים את עצמנו?

ודאי, זה תלוי עד כמה אנחנו מבינים מה זה צמצום, וככל שאנחנו יכולים לבנות עליו פעולת השפעה, כך גם הצמצום הוא בשבילנו פעולה משמחת.

שאלה: האם אפשר להשפיע לבורא לא דרך הזולת, יש כזה מצב?

לא.

תלמיד: אף פעם?

אף פעם לא, כי זה נובע מכל צורת הבריאה.

תלמיד: נניח שהאדם מקבל איזה מצב והוא מסכים עימו, הוא מנסה להצדיק את המצב וזה כאילו לא קשור בכלל לזולת, לחבר, לעשירייה?

איך יכול להיות? אם הוא מצדיק, אם הוא מחשיב את המצב, אז איך יכול להיות שהוא עושה את זה בלי לראות את זה דרך הזולת? אין לו כלים.

תלמיד: אז אין מציאות כזאת, להשפיע לבורא לא דרך הזולת?

לא.

תלמיד: יש כזה דבר שהאדם משפיע לבורא והוא לא נהנה? הוא גם לא יודע שהבורא נהנה מזה וגם הוא לא נהנה מזה, אבל הוא משפיע?

הנסתרות לה' אלוהינו מה שנקרא, אנחנו לא יודעים מתי אנחנו באמת משפיעים לבורא ומתי לא ואדם יכול לטעות בזה.

תלמיד: זאת אומרת, לא תמיד אדם יכול לדעת שהבורא נהנה?

כן.

תלמיד: והאם יכול להיות כזה דבר שאדם משפיע והוא לא נהנה?

משפיע ללא הנאה? לא. אתה לא יכול לקבל מכות ולהודות, אתה חייב להרגיש הנאה במוחא וליבא, "כל עצמותי תאמרנה".

תלמיד: זאת אומרת הבדיקה אם אני משפיע או לא משפיע, יכולה להיות אם אני נהנה מהפעולה הזאת?

כן, הבורא רוצה שאנחנו נהיה בהנאה הכי קרובה אליו, בהשפעה.

שאלה: רב"ש נותן דוגמה במאמר שאדם יכול לבדוק אם הוא באמת בהשפעה ובכיוון הנכון, על ידי כך שאם מישהו אחר היה עושה את אותו שירות עבור הגדול אז הוא שמח שהשני עושה שירות יותר טוב ממנו, והוא מוכן שהשני יעשה.

כן.

תלמיד: איך אפשר למדוד מה עושה יותר טוב לגדול?

ככל שאתה עושה את זה כלפי העשירייה, כלפי כל העולם. אין לך עוד כלים.

שאלה: גם כלפי העשירייה, אני רוצה לעשות משהו מאוד טוב לעשירייה וגם החבר רוצה לעשות משהו כלפי העשירייה, איך אני מודד באופן אבסולוטי מה יותר טוב לעשירייה, שאני עושה או שהחבר עושה?

תנסה לעשות עימו יחד.

תלמיד: אבל אני רוצה ללכת לפי הדוגמה שרב"ש נתן במאמר, אם אני מבין אותה נכון, שהחשוב זה שהאובייקט שאתה משפיע אליו ייהנה, ולא ההנאה שלך.

כן.

תלמיד: אז איך אני יודע לתעדף, הנה, החבר עושה יותר טוב, אני אוותר, שהוא יעשה, ובאמת שזה יהיה השכר, שההנאה היא של מי שאני מהנה לו, ולא שלי?

אני לא יודע להגיד. איך אתה בודק את זה? רק כשאנחנו כבר מדברים בדרגה יותר עליונה, לפי כמה שאתה מתחבר עם כל העשירייה, ומגיע למצב של פרצוף יותר עליון.

תלמיד: אבל עד אז כל מדד שלי הוא בעצם שקר, נכון?

לא בטוח.

תלמיד: הוא לא רע, אבל הוא לא בטוח.

כן.

שאלה: אדם יכול בכלל לברר אם יש לו כוונה נכונה בעל מנת להשפיע, או שהיא נסתרת ממנו?

הוא יכול לברר את הכוונה היא בעל מנת להשפיע, למה לא?

תלמיד: איך?

שיתקשר לקבוצה, לחברים. שישתדל להיות בתוכם, לקבל את הרצון שלהם, ולממש בכל כוחו את הרצון הזה. אז הוא יהיה בעל מנת להשפיע.

תלמיד: כשהוא משתדל לעשות את זה פעם אחר פעם לאורך השנים, הוא רואה כל פעם שזה בסופו של דבר, בעל מנת לקבל. שבסוף מסתתר שם איזו מין תועלת עצמו.

בסוף, אני לא חושב, אבל בדרך, זה יכול להיות.

שאלה: האם אפשר להגיד בצורה פשוטה, פשטנית אפילו, שהכלים דהשפעה זה החברים?

לא. זה תכונות.

תלמיד: אם החברים נותנים לי, וגם הסביבה נותנת לי את הרצון להשפיע שמעצמי אין לי, אבל הם משפיעים, מקרינים אותו עלי, ושם גם המילוי, בחברים, אז למה לא?

נברר את זה, אבל זה לא פשוט. אנחנו לא יכולים להעביר כך מהרצונות לכוונות, ומהכוונות לבני האדם, לגופים. עוד מעט.

שאלה: עדיין לא הבנתי מה זה לרצות רצון?

לרצות רצון, זה כשאני מקנא בשני שנמצא ברצון אחר, ויש לי הרגשה שהוא נמצא במצב יותר טוב.

תלמיד: אבל אני מקנא במה שאני רואה, בתוצאות מהרצון. למשל בתענוג מהשפעה. תענוג מהרצון. אבל לרצות את הרצון עצמו אני לא יודע מה זה.

בסדר. כן.

תלמיד: זה השכר כאילו אחר, זה עוד פעם שכר אגואיסטי.

יש לך חבר, שיש לו רצון אחר ממך, והוא מצליח, מרוויח, מכבדים אותו וכן הלאה. אז לפי השכר שהוא מקבל מהסביבה, כך אתה מקנא בו, ובסופו של דבר, אתה מקנא ברצון שלו, בהשתוקקות שלו, ואתה רוצה את אותו דבר.

תלמיד: אני רוצה את התענוג שלו.

נכון, אך ורק לפי זה אנחנו מודדים את עצמנו.

תלמיד: זה כמו שכתוב חיסרון לחיסרון, או תפילה לפני תפילה?

כן.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים ללמוד מהדוגמאות שנותן הבורא. ויש מושג שנקרא "אהבה חלוטה", שזו אהבה ללא תנאים. אבל אולי לממש את האהבה, לתת את האהבה הזו זה בכל זאת מורכב. אני חושב שיחס גורר יחס. זה נכון?

כן.

תלמיד: האם זה אומר שהבורא נותן לפי היחס של המקבל?

נגיד שכן.

תלמיד: יש חברים בעשירייה שאני מרגיש שאני מוכן לתת להם מאה קילו, לפי ההשקעה שהם נותנים לעשירייה. ככה אני עושה את החשבון, ויש חברים שאני מרגיש שאני במצב שהייתי צריך לתת להם, אבל אני לא מרגיש שמגיע להם. מה אני עושה עם החשבון הזה?

בינתיים אל תעשה שום דבר. תנסה לפתח רק כלים דהשפעה, רצון להשפיע, רצון להתחבר.

שאלה: הכנס הוא הזדמנות לחיבור, אז איך אנחנו יכולים להשתמש בכנס כדי לתת מקסימום נחת רוח לבורא?

אנחנו צריכים כמה שיותר להתחבר זה עם זה, גברים עם גברים, נשים עם נשים, ואחר כך למעלה מזה שתי הקבוצות, גם הגברים, וגם הנשים להתחבר בינינו לנשמה אחת, וכך נוכל להרוויח מהכנס הרבה הבחנות חדשות, מדרגות חדשות. אני בטוח שזה יכול לקרות.

שאלה: כתוב במאמר, שבזמן שהתחתון צריך לעשות איזו פעולה שלא נמצאת בשורש, הוא מרגיש אי נעימות. מה הכוונה במשפט הזה?

מצד אחד ככל שההרגשה שלנו נמצאת בשורש, אנחנו יכולים ליהנות, וככל שהיא רחוקה מהשורש אנחנו יכולים לסבול. מצד שני, זה מכוון אותנו לכיוון הנכון, לקראת מטרת הבריאה, ליהנות כמו השורש.

שאלה: מאיפה אנחנו מקבלים את הכוח לשרת, להשפיע לאדם שלא חשוב לנו ב"לשמה"?

אין דבר כזה, אין אדם שלא חשוב לנו. אין. מפני שכולנו נמצאים במערכת אחת, שכוללת את כל הנשמות, את כל הנבראים ולכן להגיד "לא חשוב" כלפי כל אחד ואחד זו מילה לא נכונה. מפני שכולנו כולנו נצטרך להיות מחוברים יחד.

תלמיד: איך אנחנו בונים או מייצרים הרגשה שהאדם חשוב לנו, שאנשים חשובים בעינינו?

אנחנו מתארים עד כמה אנו נמצאים איתו בקרבה, באותה קבוצה, באותן פעולות, תשוקות, רצונות, כוונות, וכך אנחנו מתקרבים עוד ועוד, עד שמתחילים לראות שאנחנו נמצאים בפעולות קרובות, הדדיות. וכך אנחנו רוכשים חברים.

שאלה: מה מונע מהחברים להיכנס ללב שלי? זאת גאווה, האגו שלי? למה אנחנו לא יכולים להרגיש אחד את השני בלי צורך במילים?

רצוי, אם אנחנו נצטרף לכולם יחד ונקשור את עצמנו יחד ונבקש מהבורא שיפתח את ליבנו וכך אנחנו נזכה לכך שהוא ייכנס וימלא את ליבנו כלב אחד.

שאלה: בדרכים שונות במאמר הוא מסביר לנו איך לקבל תענוג, ליהנות. בסוף המאמר הוא אומר שהשכר האמיתי היחיד זה שאנחנו נוכל לרכוש כלי, לקבל כלי שהרצון לקבל רק להשפיע. האם זה הכלי האמיתי?

זה כלי אמיתי כי הוא בלתי מוגבל, ככול שאני יכול לתת אין לי שום הגבלה וכל הכלי נמצא לפניי ואני יכול למלא אותו ללא שום הגבלה.

שאלה: המאמר הזה מביא את כולנו לתחושה משותפת של הצורך להשיג את השכר הזה. האם בכנס הזה נוכל להשיג את הצעד הזה שאנחנו רוצים כל כך?

אני מאוד מקווה שכן, לפחות נתקרב לזה בטוח, עוד יותר ועוד יותר, גם גברים לגברים וגם נשים לנשים וגם אלו לאלו, אנחנו נוכל לעלות מעלה מכל מיני סימנים מבדילים בין אלו לאלו לרצון אחד. לרצון אחד, בו נתחיל להרגיש את הבורא שמשפיע על כולנו.

שאלה: כשאדם עושה פעולות בהשפעה ומודע לזה שיש שם את הלא לשמה, את הרצון לעצמו, מה אז הוא צריך לעשות? להמשיך לעבוד ולקוות שהמאור ישפיע עליו? מה הוא עושה?

כן, להמשיך לעבוד, זה נקרא "כשור לעול וכחמור למשא". בכל זאת להמשיך כאילו שהוא מצליח, כי לא נותנים לו בכוונה לראות שהוא מצליח אבל הוא צריך להצליח. זה מגיע לו על ידי כך שהוא עוצם עיניים ועובד רק באמונה. או כמו שכתוב, "הבולם את עצמו בשעת מריבה".

תלמידה: מה זה נקרא לראות שהוא מצליח?

לראות שמצליח זה לפחות לראות שלא עוזב אלא מתקדם כל רגע ורגע עוד קצת ועוד קצת. זה שאנחנו עכשיו מתאספים מכל העולם יחד, גם בצורה פיזית וגם בצורה וירטואלית זה נותן לנו כוח גדול ואני מקווה שאנחנו נעשה כאן קפיצת דרך.

שאלה: מה ההבחן בין זה שאדם עובד כמו שאמרת עכשיו בתשובה, בעיניים עצומות, משתדל כמה שיותר בקפדנות לא לעשות חשבון בשום דבר אלא להמשיך לעבוד ולהגיד שהוא יצליח, לבין מה שהוא כותב פה במאמר, שיש הרבה אנשים שמתעייפים מהמחשבות של החקירה ואומרים אנחנו נמשיך לעבוד, נאמין שזה טוב ודי לנו. מתי שנקבל שכר של העולם הבא נדע מזה, למה לנו להיכנס בחקירות.

אז אין להם שום כוונה. ודאי שאם כך אז תוצאה מהיגיעה שלהם היא ממש מזערית.

תלמיד: איך לא להתעייף מחקירות?

איך בכול יום ויום אנחנו משתדלים ללכת קדימה ועוד קדימה? רוצים להצליח, להרוויח, איש את רעהו יעזורו גם בכך שכל אחד מראה לשני רצונות יותר גדולים ושהוא מממש אותם.

תלמיד: בפעולות, במעשים יש כוח, יש יכולת, גם לכופף את הגוף שלו ולהביא את עצמו למסגרת והכול. במחשבה, בחקירה, בכוונה איך אדם לא מתעייף מזה אם הוא רואה כל פעם שזה על מנת לקבל? איך הוא לא מתייאש מזה?

לא, יש בזה ממש שינויים גדולים מאוד ממצב למצב, אפילו במצבים הסמוכים. אם אנחנו מתקדמים אנחנו כל פעם מזהים את עצמנו משתנים.

שאלה: האם יש טעם באמת לברר כל פעם את הכוונה, או להסתפק בזה שזה על מנת לקבל וזה על מנת להשפיע, ככה בצורה פשטנית?

כן, לפעמים אדם רוצה להסתפק בזה.

תלמיד: אם העבודה שלנו היא בכל זאת להעמיק בהבחנות, פה אני בעל מנת לקבל בגלל שאני חושב ככה, ואני רוצה לבקש על זה, ואני עוד יותר מתעמק למה אני עכשיו עושה את זה, ואני מגלה שאני גם בהבחנה הזאת ספציפית בעל מנת לקבל ועל זה מבקש. או שבאופן כללי אני בעל מנת לקבל ואני מבקש להיות בעל מנת להשפיע?

גם זה טוב.

תלמיד: מה הנכון?

הנכון הוא לבדוק בתוך האדם מה הוא הרצון הכי פנימי, הכי חשוב לו.

תלמיד: וכדי להגיע לרצון הזה, להבחין בו. אני צריך לעבור בהרבה הבחנות קטנות?

יכול להיות שלא, לאו דווקא.

תלמיד: אז לא ברורה מה העבודה, האם אדם צריך להבחין ולחפור, זה בעל מנת לקבל, זה בעל מנת להשפיע ולמה, או שבאופן כללי כל עוד אני בעל מנת לקבל אני בעל מנת לקבל ואני באופן כללי עובד על החיבור ובכוונה להגיע לעל מנת להשפיע?

בכל אופן, השני עדיף. כל הזמן לכוון את עצמו לעל מנת להשפיע.

תלמיד: אבל אני לא מתעמק עכשיו, במה אני בעל מנת לקבל, אני מראש אומר, גם כך אני בעל מנת לקבל, מה לי לחקור עכשיו אם אני בעל מנת לקבל בהבחנה הספציפית הזאת או בעל מנת לקבל בהבחנה ספציפית הזאת, כל עוד אני בעל מנת לקבל אני בעל מנת לקבל.

לא, בכל זאת זה בסולם המדרגות אפילו בזה.

תלמיד: אז יש עניין ממש לחשוב על זה, להסתכל על זה?

מי אמר שלא?

תלמיד: כי לפעמים יש הרגשה כמו שאמרת, שהעבודה שלנו היא מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

לא. יש שתי צורות, אבל בכל אחת מהן יש הרבה מצבים.

תלמיד: אפשר להרחיב את זה לדוגמה, זאת אומרת איך אדם עושה את העבודה הזאת בצורה נכונה, בלי להיכנס לכל מיני פסיכולוגיות, פילוסופיות?

לא. תנסה.

שאלה: מדברים פה הרבה על כך שאני סוחב מזוודה של מישהו ואז אולי אני סוחב לו כך או כך, אבל המטרה שלי בסופו של דבר היא לא לסחוב מזוודות אלא שיבואו ויסחבו לי את המזוודות שלי. איך לזה אני מגיע, בזה אני גם נעשה כמוהו, שווה לו.

תצטרך לשלם.

תלמיד: אבל אני רוצה להיות כמוהו, שיבואו ויסחבו את המזוודות שלי.

אבל אתה לא חשוב עד כדי כך.

תלמיד: אז מה לעשות כדי שיסחבו לי את המזוודות, יש כל כך הרבה מזוודות כבדות, אין לי כבר כוחות. העגלה מלאה, אני לא יכול לסחוב יותר לאף אחד, שיבואו ויעזרו, יסחבו לי קצת.

תנסה לקנות עוד סוס.

תלמיד: איך באמת קונים, זה מצב תקוע, העגלה בבוץ, תקועה עם מזוודות?

תנסה לזרוק את הכול, יהיה לך יותר קל, יותר מובן.

שאלה: בעמוד 46 כתוב, שיש שתי צורות של תשוקות שמתפתחות באדם. הראשונה זו השתוקקות לקבל להנאה, והשניה זו השתוקקות להשתוות הצורה. יש פה מצב חדש שנותן האור שבא מלמעלה, שזה אור חוזר. אנחנו יודעים שיש רצון לקבל ורצון להשפיע של הבורא, מה זה המצב החדש של האור חוזר, זו בריאה חדשה?

המצב הזה הוא אור חוזר. הוא גם מגיע מלמעלה, כמו כל האורות וכל הכלים, אבל על האדם להבחין בזה, ולאתר, להעדיף אחד על פני האחר.

תלמיד: אפשר לקרוא לזה חידושי תורה, כתוצאה מהעבודה שלנו?

כן.

תלמיד: זו כאילו בריאה חדשה מתוך ההשתלבות שלנו עם הבורא?

כן.

שאלה: אומרים שברוחניות אין מרחק. הגעתי לפה היום, ואני רואה שבעקבות זה שבאו חברים מהכלי העולמי, מצ'כיה, מבלטיה, מרוסיה, מרגישים את ההתפעמות, את ההתעלות והשמחה. אבל אומרים שברוחניות אין מקום, אז בין שאנחנו לומדים בצורה וירטואלית או פיזית, למעשה החיבור בינינו נמצא במרחב המשותף.

כן, אז בשביל מה הגעת מבאר שבע?

תלמיד: כי חסר לי, יש לי חיסרון. הגעתי לפה ואני רואה שאנשים נמצאים בהתרוממות רוח, ואני מצטער למה לא הגעתי קודם. האם יש משמעות להיבט הפיזי, למרחק?

יש משמעות. לאדם שמגיע מרחוק יש יותר רווח, לפי היגיעה שלו.

(סוף השיעור)