שיעור בוקר 09.05.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 140, מאמר "מאמר התשובה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמוד 140, מאמר "מאמר התשובה".

מאמר התשובה

תשמ"ה - מאמר כ"ז
1984/85 - מאמר 27

"הנה בזהר (נשא אות כ"ח ובהסולם) וזה לשונו "פקודא דא. מצוה זו הוא מצות תשובה. וזה הוא בינה. ומה היא בינה. היא אותיות בן י"ה. ובן הזה הוא ו', הדבוק בה, ומקבל ממנה מוחין די"ה. וכל מי שחוזר בתשובה, הוא כאילו השיב אות ה', שהיא המלכות, אל אות ו', שהוא בן י"ה, ונשלם בו הוי"ה".

ובזהר (נשא אות כ"ט ובהסולם) "כי אות ה' ודאי היא, ודוי דברים. וסוד הדבר, קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אמרו אליו, ונשלמה פרים שפתינו. כי ודאי כשאדם חוטא, גורם שתתרחק הה' מאת הו'. ומשום זה נחרב בית המקדש, ונתרחקו ישראל משם, וגלו בין העמים. ומשום זה כל מי שעושה תשובה, גורם להשיב את הה' לאות הו'".

ובזהר (נשא אות ל"א ובהסולם) "ותשובה דא אתקריאת חיים. ותשובה זו, שהיא המלכות, וה' דהוי"ה, נקראת חיים, שכתוב, כי ממנו תוצאות חיים, שהן נשמות ישראל, שהן תוצאות של המלכות, הנקראת חיים, היא הבל היוצא ונכנס בפיו של האדם בלא עמל ובלא יגיעה, שהוא סוד ה' דהבראם, כי אות ה' מתבטאת מן הפה בקלות יותר מכל האותיות. ועליה נאמר, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. כי המלכות נקראת מוצא פי ה'. והיא על ראשו של האדם, דהיינו, ועל ראשי שכינת אל. ועליה נאמר, ותמונת ה' יביט, כי המלכות נקראת תמונת ה'. וכן, אך בצלם יתהלך איש".

ובזהר (נשא אות ל"ב ובהסולם) "ובגין, ומשום שהיא על ראשו של האדם, אסור לו לאדם ללכת ד' אמות בגילוי ראש. כי אם היא מסתלקת מעל ראשו של אדם, מיד מסתלקים החיים ממנו".

ובזהר (נשא אות ל"ד ובהסולם) "אלא ודאי על צורה זו של אות ה' העמידו, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. כי שבת היא המלכות, בשעה שהיא עולה לבינה. וכשזו המלכות, שהוא סוד שבת, שורה על ישראל, אין להם יגיעה ולא שעבוד. ובה נפש העמלה והיגיעה, שבת וינפש".

ויש להבין את כל אלו השמות, שהזה"ק מכנה להמלכות:

א. מהו שמלכות נקראת "ה'", והיא "הבל בלי עמל ובלי יגיעה". והלא יש כלל "מצאתי ולא יגעתי אל תאמין".

ב. מהו שמלכות נקראת "חיים". ובכמה מקומות בזה"ק מכנה מלכות "מדת הדין", שממנה נמשכת בחינת מותא.

ג. מהו הרמז שמלכות נקראת "פי ה'".

ד. מהו הפירוש שהיא "על ראשו של אדם".

ה. מהו שאומר שמלכות נקראת "תמונת ה'", כמו שכתוב "תמונת ה' יביט".

ו. מהו שמלכות נקראת "צלם", שכתוב "אך בצלם יתהלך איש".

ובכדי לבאר את הנ"ל, צריכים להבין מקודם את כל הענין של מטרת הבריאה, היינו כל הקשר שצריך להיות להנבראים, שיתקשרו עם הבורא. שעל קוטב הזה מתבססת כל היגיעה שלנו, והעונשים, שנוהגים, באם שלא הולכים לתקן את זה. וזהו כל השכר שאנו מקבלים בזמן שהנבראים מתקשרים עם הבורא.

זה ידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. אלא בכדי שלא תהיה נהמא דכסופא, שהוא ענין השתוות הצורה, כי שינוי צורה ברוחניות נקרא "התרחקות" והשתוות הצורה נקראת "התקרבות", לכן הגם שרצונו להטיב לנבראיו הוא בלי הגבלות, מכל מקום נעשה ענין של השתוות הצורה, היינו שלא לקבל טוב ועונג, אלא בתנאי שיהיה בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא.

ומזה נמשך לנו ענין של יגיעה, היינו שצריכים לעשות מסך, בכדי שיוכל לקבל את הטוב והעונג בעמ"נ להשפיע. וזהו שורש היגיעה, הנמצא אצלנו, כמו שכתוב בפתיחה כוללת לספר פנים מאירות ומסבירות (אות ג') וזה לשונו "ודע, שהמסך שבכלי מלכות הוא שורש לחושך, והיינו בכח העיכוב המצוי במסך על אור העליון, שלא יתפשט בבחינה ד'. והוא השורש גם כן ליגיעה על מנת לקבל שכר, כי ענין היגיעה היא בחינת פעולה שלא ברצון, להיות הפועל רק במנוחה ניחא ליה, אלא מפאת שבעל הבית משלם לו שכר, נמצא מבטל רצונו מפני רצון של בעל הבית".

הרי כל מה שאנו צריכים לעשות, היינו עבודה, שרק זה מוטל עלינו, כמו שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות", שענין ברא הוא מה שאנו מתייחסים להבורא, שהוא הרצון להטיב לנבראיו, ומבחינת ברא נמשך לנו ענין הפירוד ושנוי צורה. אבל על ידי לעשות, היינו עם עבודה שלנו, מה שאנו עובדים, בכדי להגיע למדרגת עמ"נ להשפיע, אנו שוב מתקרבים להבורא בבחינת השתוות הצורה.

וזה ענין שותפות, שיש להנבראים עם הבורא, כמו שכתוב בזהר (הקדמת הזהר אות ס"ז) וזה לשונו "ולאמר לציון עמי אתה. אל תקרי עמי, אלא עמי אתה שפירושו, להיות שותף עמי". היינו כנ"ל, שהבורא נותן את הרצון לקבל, שהוא החסרון שברא, הנקרא "חושך", כמו שכתוב "ובורא חושך", שזה בא מכח רצונו להטיב. והנבראים צריכים לתת את המסך, שע"י זה יוצאת לנו בחינת השתוות הצורה, שרק אז יש לנו כלים המוכשרים לקבל את השפע, הבא מבחינת להטיב לנבראיו. נמצא, אשר ברא - בא מלמעלה, לעשות - בא מתחתונים.

והנה בענין היגיעה אנו מוצאים בה שני ענינים:

א. העבודה והשכר הם ב' ענינים, שהעבודה הוא שלא במקום שכר, היינו שזמן עבודה לחוד וזמן השכר לחוד.

ב. שהעבודה והשכר הם במקום אחד ובזמן אחד.

כי ענין "יגיעה" נקרא, שהוא צריך לעשות איזו תנועה. והתנועה גם כן נוהגת בג' אופנים:

א. יגיעת הגוף.

ב. יגיעת המוח.

ג. יגיעה פנימית. שזה הוא הכי קשה. והוא בזמן שהוא צריך לעבוד עם המוח, ולעשות מעשים, שהם נגד המוח והשכל, היינו שהוא צריך לבטל את השכל שלו, שזה נקרא שהשכל מחייב אותו לעשות כך וכך, והוא עושה תנועה ומבטל את השכל שלו, מה שהוא מבין שזה הוא אמת מאה אחוז לפי שכלו, ומכל מקום הוא מבטלו, זו היא יגיעה אמיתית.

ונחזור לענין היגיעה. וניקח דוגמא, האדם עושה איזו תנועה, הוא בכדי לקבל תמורה עבור התנועה, אחרת היה נשאר במצב המנוחה, היות מצד הבריאה אדם משתוקק למנוחה. ומבואר הטעם בתע"ס (הסתכלות פנימית חלק א' אות י"ט) "שהוא משום שהשורש שלנו אינו בעל תנועה, אלא בעל מנוחה, שאין תנועה נוהגת בו כלל".

וזה אנו רואים, כפי גודל וחשיבות ונחיצות שיש לו להתמורה, בשיעור זה הוא מסוגל לתת יגיעה. אבל אם האדם היה מוציא איזו תחבולה, שיוכל לקבל התמורה בלי עבודה, תיכף היה מוותר על היגיעה, כי אצלו היגיעה היא רק אמצעי להשיג את השכר. אי משום זה, אם יכול להשיג את השכר על ידי אמצעי אחר, היינו לא ע"י עבודה, אז הוא חושב, למה לו לעבוד בחינם, כי אינו מקבל שום שכר עבור עבודתו, כי מה שיתנו לו תמורת עבודה, הוא יכול להשיג בלי עבודה. נמצא, שהוא בלי תשלום. וכנ"ל, בלי תמורה אי אפשר לעבוד. לכן הוא מוותר על העבודה.

וזה נקרא ש"השכר והעבודה נמצאים אז בב' מקומות בב' זמנים", כי העבודה היא, על דרך משל, שהוא בבית חרושת, והשכר הוא, מה שהוא מקבל משכורת בהקופה. ובב' זמנים. זאת אומרת, זמן עבודה לחוד וזמן קבלת השכר לחוד. כי העבודה היא בכל שעה ושעה ובכל רגע ורגע, והשכר אינו מקבל אלא בסוף היום, שגומר את העבודה, כמו שכתוב (כי תצא שביעי) "לא תעשק שכיר, ביומו תיתן שכרו ולא תבוא עליו השמש".

אבל יש לפעמים שהעבודה והשכר נמצאים במקום אחד ובזמן אחד. וזהו במקום שהעבודה בעצמה היא השכר ולא מצפה שיתנו לו שכר אחר עבור העבודה שלו, היינו כל תנועה ותנועה מה שהגוף עושה, כפי הנ"ל, אין הגוף מסוגל לעשות שום תנועה בלי שכר. מה שאין כן כאן, שהעבודה שלו היא השכר, נמצא שמקבל את השכר באותו מקום שהוא עובד. וכמו כן הוא מקבל את השכר באותו זמן שהוא עובד. זאת אומרת, שאינו צריך לחכות לזמן אחר שיתנו לו שכר, כמו בסוף היום כנ"ל, אלא על כל תנועה ותנועה הוא מקבל שכר תיכף על המקום.

דוגמא, אם בא לארץ איזה אדמו"ר. נגיד למשל, אם בא אדמו"ר מלובאויץ'. ובטח אז הלכו לקבל פניו כל החסידים שלו, ויש לו איזו חבילה קטנה ביד ובוחר לאיזה חסיד, שיוליך את החבילה להמונית. ואח"כ הוציא הרבי שטר של מאה דולר ונותן לו תמורה עבור הסבלות, שהוביל את החבילה להמונית. בטח החסיד שלו לא ירצה לקבל את הכסף. ואם הרבי ישאל אותו, מדוע אתה לא רוצה לקבל את הכסף, וכי זהו דבר מועט, הלא סבל פשוט שהוא לא חסיד, שלא יודע מה זה רבי, שלא מכיר שאני איש חשוב, הייתי נותן לו שטר של עשר דולר, אז הוא היה נותן לי תודה רבה. ואני נותן לך פי עשר מסבל פשוט, ואתה לא רוצה לקבל.

רק מה צריכים לומר על זה. שהחסיד שלו לא רוצה לקבל ממנו את התמורה עבור הסבלות, היות שהוא כן מכיר גדלותו וחשיבותו של הרבי, והרבי בוחר בו, שהוא ישמש אותו, זהו לשכר גדול, ששוה ערך גדול. שאם מי שהוא מהחסידים היה יכול לקנות ממנו את השרות הזה, מה שהרבי נתן לו לשמש אותו, החסיד בטח שהיה אומר לו, כל הון דעלמא אין לו ערך כלפי השמש הזה שהרבי נתן לי, ובחר בי יותר מכולם.

וכאן אנו רואים, שהיגיעה והשכר הם במקום אחד ובזמן אחד. כי בזמן העבודה, היינו בזמן שהוא נושא את המשא על עצמו, והוא צריך לקבל שכר, מטעם שבלי שכר אי אפשר לעבוד, אין הוא מקבל שכר במקום אחר. זאת אומרת, שהעבודה היא החבילה, שהוא נושא. והשכר שלו יהיה במקום אחר, שהוא כסף, או בזמן אחר, היינו לאחר שגמר את עבודתו הוא מקבל שכר.

אלא כאן, העבודה והשכר הם במקום אחד. העבודה היא שהוא נושא את החבילה, והשכר גם כן בזה שנושא את החבילה של הרבי, שאין הוא צריך לתת לו דבר אחר, שיהיה נקרא שכר. אלא העבודה בעצמה, מה שהוא נושא את החבילה של הרבי, זהו השכר שלו. וגם זה הוא נקרא בזמן אחד, היינו שבאותו זמן שהוא עובד, באותו זמן הוא מקבל שכר, ואין שייך לומר כאן, שהוא מקבל שכר לאחר שגומר את עבודתו, אלא הוא מקבל שכרו ממש באותו רגע. שאין להפריד כאן בין זמן של עבודה לזמן של השכר, משום שכל השכר שלו הוא השרות, מה שהוא נותן שרות להרבי, שהוא נהנה מהשרות הזה יותר מכל הון דעלמא. נמצא כאן דבר חדש, שאין שום מציאות, שיוכל להיות דבר כזה, שיקבל שכר בכל רגע ורגע על עבודתו, אלא תמיד בא השכר אחר העבודה, כמו שכתוב "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". וכאן שאני, היינו שהעבודה והשכר באים כאחד.

ולפי זה יוצא, ש"אין העבודה נקראת יגיעה", שיקבל עבורה שכר. רק בזמן שהעבודה והשכר הם בב' מקומות ובב' זמנים, כנ"ל, אז העבודה נקראת "יגיעה". זאת אומרת, שהעבודה היא רק אמצעי לקבל שכר. לכן אם היה באפשרותו לזרוק את האמצעי ולקבל תיכף את המטרה, בשביל מה הוא צריך את האמצעי. אל כן, היות שכל המטרה היא השכר, אז כל תשומת הלב שלו רק על שכר. ומסתכל תמיד, איך לעבוד פחות ולהרויח יותר.

מה שאין כן אם העבודה והשכר הם בזמן אחד, עבודה זו לא נקראת יגיעה, שנוכל לומר, שהוא רוצה להפטר מהעבודה, שהרי העבודה והשכר הם במקום אחד ובזמן אחד, כיון שהוא נהנה מזה שהוא משמש אדם חשוב.

ולפי זה יוצא, שהיגיעה בתורה ומצות היא רק בזמן שהוא הנושא בעול תו"מ, כמו הסבל שנושא חבילה של הרבי ואינו מכיר בחשיבתו של הרבי, אז הוא תמיד עומד על המקח ורוצה יותר שכר מכפי שהרבי משלם לו עבור טרחתו, כנ"ל בהמשל של הרבי מלובויץ'. היינו החסיד, שהוא לוקח את החבילה, מה שהרבי נותן לו, היות שהחסיד מכיר את חשיבותו וגדלות של הרבי, אז הוא לא רוצה שום שכר מהרבי, אלא גודל השכר נמדד לפי מה שהוא מכיר את גדלות וחשיבות של הרבי, כך הוא מקבל תוספת שכר. כי הגם שיש בטבע הנאה גדולה בזמן שמשמשים את האדם חשוב, אבל בטח יש הבדל בחשיבות גם כן, כי אם האדם משמש את האדם הכי חשוב בעיר, הגם שיש לו הנאה. אבל אינו דומה, אם הוא יודע שמשמש את האדם הכי חשוב במדינה. ומכל שכן שהנאתו גדולה ביותר אם הוא יודע שהוא משמש האדם הכי גדול בעולם, שהנאתו מרובה לאין קץ.

נמצא מה שהאדם מתייגע בתורה ומצות, הוא מסיבת שחסר לנו את חשיבותו וגדלותו של הבורא יתברך. וזה נקרא בלשון הזה"ק, שכל מחשבותינו צריך להיות רק "לאקמא שכינתא מעפרא", שכל הרוחניות היא אצלנו בבחינת הסתרת פנים, שלא מרגישים את חשיבות של עבודתינו, היינו שלא מרגישים את החשיבות למי אנו עובדים, את מי אנו משמשים. לכן כשמתגברים אז בעבודה, אז עבודה זו היא על דרך הכפויה, זאת נקראת "יגיעה", כיון שהשכר אינו במקום עבודה.

היינו, בזה שהוא עובד בכפיה, הוא מצפה לקבל שכר לאחר זמן ובמקום אחר. וכיון שהשכר הוא מרוחק מזמן עבודה, לכן יש לו זמן לחשוב, שהוא עכשיו עובד ולאח"כ יקבל שכר, אז יש זמן שבחינת עבודה שורה שם. וזו נקראת "יגיעה". מה שאין כן כשמרגיש את חשיבות של העבודה, היינו שהוא מרגיש את מי הוא משמש, אז השכר במקום העבודה. עבודה כזו לא נקראת יגיעה, כי העבודה והשכר הם בזמן אחד ובמקום אחד, אין זה נקרא יגיעה.

ואת זה יכולים להבחין כנ"ל, שכאן, כשהעבודה והשכר הם במקום אחד, נמצא שהעבודה בעצמה היא המטרה. לכן הוא לא ירצה לוותר על העבודה. כי מדרך העולם, שעל מטרה לא מוותרים, רק על אמצעים מוותרים. לכן, בזמן שהשכר והעבודה הם במקום אחד וזמן אחד, אין האדם יכול לוותר על העבודה, כי אם הוא מותר על העבודה, הוא מוותר על השכר, כיון שהם במקום אחד.

מה שאין כן אם האדם עובד כמו סבל, כמו המשל הנ"ל, כיון ששם שישנה יגיעה, משום שהעבודה והשכר הם בשני מקומות, אז האדם רוצה לוותר על היגיעה, שהיא רק אמצעי להשכר, ורוצה את השכר. למשל, האדם עובד בשביל להשיג עולם הבא, אז הוא מוכן לוותר על העבודה, היינו אם יתנו לו עולם הבא בלי עבודה, כי רק להמטרה הוא צריך ולא את האמצעים.

אותו דבר יש להבחין במתנה. אדם חשוב נותן מתנה למישהו. מקבל המתנה מבחין במתנה הזאת שני דברים:

א. שהוא אוהב אותו, אחרת לא היה נותן לו את המתנה.

ב. המתנה בעצמה.

וגם כאן יש להבחין אותה הבחנה, היינו מהי המטרה ומהו האמצעי. וגם קובע את החשיבות של הנותן, אם הנותן הוא אדם חשוב, אז האהבה היא המטרה והמתנה היא רק אמצעי, שע"י המתנה נתגלה כאן ענין של אהבה. נמצא, שגם כאן הוא מוכן לוותר על המתנה ולא על האהבה. מה שאין כן אם הנותן הוא אדם פשוט, אז המתנה היא המטרה והאהבה היא אמצעי, ויכול לוותר על האהבה, ובעיקר שיתן לו מתנות. נמצא, שבין שהוא נותן ובין שהוא מקבל, תמיד נוהג אותו החשבון של אדם חשוב.

הנה עד כאן דברנו משכר ועבודה, אבל יש עוד ענין, היינו עונש. זאת אומרת, שאם הוא לא מקיים את התו"מ, הוא מקבל עונש על זה. אבל גם כאן יש להבחין, אם העונש הוא במקום שעובר על החוקים, או שהעונש הוא במקום אחר ובזמן אחר.

וניקח לדוגמא שכר ועונש לגבי חוקי המדינה. מי שעובר על חוקי המדינה הוא מקבל עונש, והעונש שלו הוא לא במקום אחד ולא בזמן אחד. אדם, שגנב רכוש חבירו, ונודע שהוא היה הגנב, אז הוא מקבל עונש, נגיד תפיסה או תשלומי כסף. אבל הכל הוא לא במקום אחד ולא בזמן אחד. ואם לא נודע שהוא גנב וכדומה, אף פעם לא יקבל עונש.

אותו דבר נוהג גם לעוברים חוקי התורה. ומכל מקום יש הפרש גדול בין שעוברים חוקי התורה לעוברים חוקי המדינה. בבחינת חלק הנגלה, היינו מעשה תו"מ, שכל אדם יכול לראות מה שהשני עושה, בחלק הזה גם כן אין העבירה והעונש במקום אחד ובזמן אחד. שאם אדם עבר עבירה ושיש עדים שראו, אז הוא מקבל עונש על העבירה שעבר. למשל, הוא אכל חזיר ויש עדים על זה. אח"כ הבית דין נותן פסק, שמגיע לו עבור עבירה זו עונש מלקות. נמצא, שהעבירה והעונש הם בשני מקומות ובשני זמנים, כדמיון כשעוברים על חוקי המדינה.

אבל בבחינת עבודת האדם, לגשת לפנימיות התורה, שנקרא "חלק הנסתר", שם הענין דוקא בהצנע לכת, שאין שום איש יכול לראות עבודה פנימית של אדם, כי אין יודע מה שבלב חבירו. אם נגיד למשל, בא איש אחד ואומר, אני רוצה לתת תרומה גדולה עבור ישיבה שלומדים תורה, אבל אני רוצה שיעשו לי אבן גדולה בהישיבה, ששם יהיה רשום שאני נתתי את התרומה גדולה, ולפרסם בעיתונים שאני נתתי את התרומה גדולה כזו, בכדי שיכבדו אותי בכל מקום שאני אבוא.

אז בטח יכולים לומר שהוא נדבן גדול, אבל לא יכולים לומר שכוונתו בעל מנת שרוצה דוקא לתמוך בלומדי תורה, אלא שמעורב גם כבוד, שנקרא "אהבה עצמית", בתוך התמיכה של חיזוק לומדי תורה. אבל כוונתו האמיתית נסתרה מאתנו, כי יכול להיות שהוא באמת רוצה רק לחזק לומדי תורה, ובכדי האנשים האלו, שמקבלים את הכסף ממנו, שהם לא יכבדו אותו, לכן הוא מראה להם פנים, שהוא באמת רוצה כבוד, שרוצה לתת סכום כסף לצדקה מטעם שרוצה להחליף תאות כסף בתאות כבוד, וממילא לא יכבדו אותו.

זה הוא בין אדם לחבירו, שיש להבחין בין חלק נגלה לחלק נסתר. ומכל שכן בין אדם למקום, ששם בודאי שיש הבחן גדול. וחז"ל אמרו "לעולם יעסוק בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ', ע"ב). הנה במעשה המצות ובלימוד התורה יש הבחן גדול בין חלק הנגלה, היינו המעשה, וחלק הנסתר, היינו הכוונה. כי אין שום אדם שתהיה לו היכולת להסתכל על הכוונה. כי המעשה שהוא עושה בין אדם למקום, אין אז אדם באמצע שיעשה לו הבקורת מה כוונתו, כי בדרך כלל כל אחד ואחד עסוק בעניני עצמו ואין לו זמן לחשוב את החשבונות של חבירו. נמצא, על הכוונה רק הוא בעצמו חושב. זאת אומרת, כשהוא עוסק בשלא לשמה, היינו שמצפה לשכר, אז העבודה והשכר אינם במקום אחד ובזמן אחד. וכאן, שאנו מדברים מעונשים, אין העבירה והעונש במקום אחד ובזמן אחד, כי העונש הוא מקבל לאחר שהוא עובר את העבירה, ואח"כ הוא מקבל עונש, עונש בעולם הזה או עונש בעולם הבא. וזה נוהג רק בחלק דשלא לשמה.

מה שאין כן באלו אנשים שעובדים על הכוונה, היינו שיוכלו לבוא לכוון כל מעשיהם בעל מנת להשפיע, בהם השכר והעונש הם במקום אחד ובזמן אחד, כי זה שאינו יכול לכוון את המעשה להשפיע נחת רוח להבורא, זהו העונש שלו, ואינו צריך שיתנו לו עונש אחר, כי אין לו יסורים יותר גדולים, בזה שהוא רואה, שהוא עוד מרוחק מהבורא.

והראיה לזה, שאין לו אהבת ה', שירצה לכבד אותו. וכל זה הוא מטעם, שהוא נמצא במצב "אחוריים והסתר" מהבורא, זהו שכואב לו, וזה הוא העונש שלו. וכאן הוא השכר שלו, אם יש לו אהבת הבורא ורוצה להשפיע לו נחת רוח. אבל זה הוא כנ"ל דוקא באלו שרוצים להגיע לעבוד רק לשם שמים, ולא ב"לא לשמה", באלו שייך לומר שהעונש והשכר הוא באותו מקום ובאותו זמן.

אבל בכללות העולם נקרא עונש דוקא כשהם נמצאים בשני מקומות, כי בכללות העולם נקרא קיום תורה ומצות בחלק הנגלה, היינו בבחינת מעשה לבד, שזה נקרא "נגלה", משום שמבחינת המעשה מגולה לכל, מה שהוא עושה ומה שהוא מדבר. ובחלק הנגלה, ביארנו לעיל, ששם נוהג הן השכר והן העונש בב' מקומות.

ועם כל הנ"ל נבוא לבאר דברי הזה"ק, ששאלנו ו' שאלות. הנה ידוע שמלכות נקראת "ה' אחרונה שבשם הוי"ה", המכונה "בחינה ד' דאור ישר", שתכונתה היא מקבל בעמ"נ לקבל. וכל התיקונים, שאנו צריכים לעשות על ידי תורה ומצות, הם לתקן אותה, שבחינת הקבלה שיש בה תהיה בעמ"נ להשפיע, שזה מכונה "דביקות בה'". משא"כ אם אין כוונתה בעמ"נ להשפיע, היא נעשית מרוחקת מה'. וידוע, שכל מה שלומדים בהעולמות עליונים המדובר הוא כלפי הנשמות, כמו שאמרו חז"ל (ויקרא ל"ו ד') וזה לשונם "אמר רבי ברכיה שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות ישראל, דכתיב "בראשית ברא אלקים", ואין ראשית אלא ישראל, שנאמר (ירמיה ב') "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה".

לכן כל מה שלומדים בעולמות עליונים הוא רק כדי שהנשמות יקבלו את השפע העליון, כידוע, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. ובכדי לתקן את השינוי צורה, השולט על המלכות מבחינתה עצמה, שהיא נקראת "מקבל בעמ"נ לקבל", כי שינוי צורה גורם פירוד ברוחניות, ומכלי זה, שנקראת "מלכות", היא הכלי של כל הנשמות, שמהם נברא האדם, שמוטל עליו לתקן זה, שכל הכלי קבלה יהיו בעמ"נ להשפיע.

ועיין במה שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות י' י"א) וזה לשונו "ובכדי לתקן דבר הפירוד הזה, המונח על הכלי של הנשמות, ברא יתברך את כל העולמות כולם, והבדילם לב' מערכות, בסוד הכתוב זה לעומת זה עשה אלקים, שהן ד' עולמות אבי"ע דקדושה, ולעומתם ד' עולמות אבי"ע דטומאה. והסיר מהם את הרצון לקבל לעצמו, ונתן אותו במערכת העולמות אבי"ע דטומאה. ונשתלשלו העולמות עד למציאות עולם הזה הגשמי, דהיינו למקום שתהיה בו מציאות גוף ונשמה, וכן זמן קלקול ותיקון. כי הגוף, שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו שבמחשבת הבריאה, כנ"ל, ועובר דרך המערכה של העולמות דטומאה, כמו שכתוב עייר פרא אדם יולד, ונשאר משועבד תחת המערכה ההיא עד י"ג שנה. והוא זמן הקלקול. ועל ידי עסק המצות מי"ג שנים ואילך, שעוסק על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מתחיל לטהר הרצון לקבל לעצמו, המוטבע בו, ומהפכו לאט לאט על מנת להשפיע, שבזה הולך וממשיך נפש קדושה משורשה במחשבת הבריאה. והיא עוברת דרך המערכה של העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף. וכן מוסיף והולך לקנות ולהשיג מדרגות דקדושה ממחשבת הבריאה שבאין סוף ב"ה, עד שהן מסייעות לו להאדם להפוך את הרצון לקבל לעצמו שבו, שיהיה כולו בבחינת מקבל על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו".

ולפי מה שמביא שם בהקדמת הזהר, אנו רואים, שכל מה שאנו מדברים מהעולמות העליונים הוא רק מה שנוגע לנשמות. אי לזאת, מה שאנו אומרים, שהמלכות, שנתרחקה משם הוי"ה, הוא כלפי הנשמות, שהן צריכות לתקן אותה, שתחבר עם השם הוי"ה, כי כלפי הנשמות נתרחקה.

אלא בזמן שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים למעלה מהדעת, והוא בבחינת השפעה, שזה גורם בשורש של האדם, שהוא המלכות, שגם כן תהיה בבחינת השפעה, שזו היא בחינת השתוות הצורה, אז נבחן שמלכות, שהיתה מרוחקת מהמשפיע בבחינת שינוי צורה, ועכשיו שהאדם עוסק בבחינת השפעה, המכונה "השתוות הצורה", זה נבחן שהמלכות התקרבה את עצמה להשם הוי"ה, היינו להמשפיע. וזהו פירוש "תשיב ה' לגבי ו'", ש - יה"ו נקראים ט' ראשונות, שהן בחינת המשפיע, ואות ו' נקראת שהיא המשפיעה למלכות, כיון שעתה מלכות היא בבחינת משפיע כמו ה - ו'. וזהו מה שמכנה הזה"ק מלכות בשם ה'. זוהי תשובה על השאלה הא', ששאלנו.

הנה מצד אחד, מלכות משורשה, שהיא שורש הנבראים, שנקראת מלכות מצד שורשה "מקבל בעל מנת לקבל", מבחינה זו נמשכת בחינת מיתה, כי ע"י הקבלה נפרדים מחיי החיים. לכן נמשכת מכאן בחינת מיתה. לכן נקראת מלכות אילן המות (זהר בהעלותך דף ל"ג אות צ"ו) וזה לשונו "אמר רבי יהודה, אמר רבי חייא, המקרא מעיד, שכל מי שנותן צדקה לאביונים, מתעורר עץ החיים, שהוא ז"א, להוסיף חיים לאילן המות, שהוא המלכות, ואז נמצא חיים ושמחה למעלה, במלכות".

הרי אנו רואים, שמצד אחד מלכות נקראת "אילן המות", היינו כנ"ל מצד שורשה. אבל כשהנשמות עוסקים בעניני השפעה, אז היא בבחינת השתוות הצורה, אז יורדת ממנה בחינת הצמצום וההסתר, שהיתה עליה, ודוקא מכאן, היינו ממלכות, נמשכים חיים להעולם. ומבחינה זו נקראת מלכות "חיים".

ובזה תירצנו שאלה הב', למה נקראת מלכות "חיים", והלא מלכות נקראת "אילנא דמותא". והתשובה היא, לאחר שמתקנים אותה בבחינת "עובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא", היינו במעשים שהתחתונים עושים מעוררים את השורשים עליונים, שע"י זה גורמים יחוד קוב"ה ושכינתה, שמיחוד הזה באים חיים לעולם.

והנה השאלה הג', מהו שמלכות נקראת "פי ה'". הנה אנו רואים בגשמיות, שהפה מגלה מה שיש במחשבתו. הנה הוי"ה נקרא מדת הרחמים, שפירושו, שהבורא הוא המשפיע טוב ועונג להנבראים. ובזמן שהמלכות נקראת "חיים", שהוא בזמן שהתחתונים עוסקים בהשפעה, אז באים מהמלכות החיים עליונים, שמטרת הבריאה, שנקראת "אור החכמה", שהוא אור החיה, ובזמן שמלכות מגלית זאת, נקראת מלכות "פי ה'", שמגלת את מחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.

ובזה נבוא לפרש מה ששאלנו בשאלה הד', מהו שאומר "ומשום שהיא על ראשו של אדם, אסור לאדם ללכת ד' אמות בגילוי ראש". כי ידוע שמלכות נקראת "אמונה", ואמונה היא תמיד למעלה מהדעת. ו"ראשו" של אדם נקרא השכל של האדם. ולפי זה יוצא, שמלכות שמים, שצריכים לקבל על עצמו, צריכה להיות למעלה מהדעת והשכל. לכן נקרא, שהמלכות היא על ראשו של אדם. לכן אסור ללכת ד' אמות בגילוי ראש, כי אם היא מסתלקת מעל ראשו של אדם, מיד מסתלקים החיים ממנו. שפירושו של גילוי ראש, היינו שאין המלכות, שהיא בחינת אמונה, שורה על השכל והדעת שלו, כנ"ל שאמונה נקראת, שהיא למעלה מראשו, היינו למעלה מהדעת. וכיון שאין לו אמונה, בטח שאור החיים, שבא ממלכות, מסתלק ממנו, כנ"ל, כי מלכות נקראת "חיים" רק על ידי תיקון של כלי דהשפעה. מה שאין כן בכלים דקבלה, מלכות נקראת "אילנא דמותא", לכן מסתלקים החיים ממנו.

ושאלה הה', מה שמלכות, נקראת "תמונת ה'" הוא מטעם, שענין תמונה פירושה, כמו שאומרים, אני רוצה לדעת תמונה כללית על כל הדבר. אי לזאת, כשרוצים לדעת תמונה כללית על רוחניות, אומרים לנו "ותמונת ה' יביט", היינו לראות תמונה כללית על רוחניות תלוי כפי מה שזכה לבחינת אמונה בה', שענין אמונה מתבטאת במוחא וליבא. ולפי אמונה שזכה, כך הוא מקבל תמונה על הנ"ל. לכן, היות שמלכות נקראת "אמונה", לכן מלכות נקראת "תמונת ה'", לומר שלפי האמונה שלו כך הוא מקבל תמונה על רוחניות.

כמו כן על דרך הנ"ל נוכל לתרץ שאלה הו', מהו הפירוש שמלכות נקראת "צלם", כמו שכתוב "אך בצלם יתהלך איש", ש"צלם" נקרא גם כן בחינת אמונה. כי "שמש" נקראת דעת ו"צל" היא בחינה המסתירה את השמש. וזוהי בחינת אמונה, שזהו נקרא לבוש, שאם יש להאדם הלבוש הזה, אז מתלבש בו אור העליון, כמו שכתוב בזהר (ויחי דף ס"ד ובהסולם אות ר"א) "שאם מסתלק הצלם מסתלקים המוחין וכפי הצלם, כך מתלבש המוחין"."

רואים עד כמה המאמר מאמר שלם. צריכים לקרוא אותו עוד פעם או פעמיים כדי לתפוס אותו יותר, אבל באמת יש בו הכול.

שאלה: הוא מסביר לכל אורך המאמר על העניין שעבודה ושכר נמצאים במקום אחד או במקום אחר. ובסוף, לפי מה שהבנתי, הוא פותר את זה בזה שאם אדם עובד בהשפעה, אז השכר והיגיעה הם באותו מקום ולכן זה מתוקן.

כן.

תלמיד: העניין הוא שאם העבודה והשכר הם באותו מקום, אז זה הולך יחד עם הרצון שלו, ואז זה לא למעלה מהדעת, לכן לא ברור למה זו השפעה.

אם השכר והעבודה הם במקום אחד?

תלמיד: כן. אם הוא רוצה להשפיע לבורא, והשכר שהוא מקבל הוא השפעה לבורא, אז זה עדיין הולך יחד עם הרצון שלו, זו כאילו השפעה על מנת לקבל.

אבל הרצון שלו הוא להשפיע.

תלמיד: נכון. וזה מה שהוא מקבל.

אם הרצון שלו משפיע, אז הוא נמצא בהשפעה.

תלמיד: כן, אבל זה הולך יחד עם הרצון שלו, אין התנגדות, הוא לא עלה מעל הדעת של עצמו.

אתה רוצה שהוא יהיה בהתנגדות לרצון להשפיע?

תלמיד: כן. חייב להיות כל הזמן חלק שמתנגד לזה.

איך הוא יכול להיות מתוקן וגם להיות ברצון לקבל?

תלמיד: זה מה שאני לא מצליח להבין. כי הוא לא יכול להיות מתוקן ולהיות ברצון לקבל, אבל אם הוא מקבל מה שהוא רוצה, אז זה הולך עם הרצון שלו, אז למה זה תיקון? זה כמו מלאך או כמו השפעה על מנת לקבל.

זה תיקון מפני שהוא כבר תיקן את הרצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע.

תלמיד: זה כמו שהוא כותב ב"שמעתי" שחייבים להיות רשעים כל הזמן, גם בגמר התיקון, כדי שיהיה כל הזמן הבדל בין קבלה להשפעה.

אבל רשעים, כמו שכתוב, הם עוד לא בגמר התיקון.

תלמיד: אז מה ההבדל בין הבורא לנברא בגמר התיקון?

הבורא הוא המשפיע והנבראים הם כאילו המשפיעים, כי הם משפיעים רק על ידי זה שהם מקבלים כוח נוסף מהבורא, מתקנים את עצמם, ועל ידי זה משפיעים. הנברא נעשה השני.

תלמיד: אני עוד לא מבין.

נבין את זה במקום אחר אולי.

שאלה: הוא כותב על "תמונת ה' יביט" שזה באמונה. פעם תיארנו תמונת סטריאו, שאם אתה נכנס אליה, אז אתה רואה תלת ממד, ואם אתה מאבד את הפוקוס, אז אתה רואה סתם דף נייר. את האמונה הזאת האדם צריך לשמור כל הזמן, כי ברגע שהוא מאבד אותה הוא מקבל עונש על המקום והוא לא יכול להשפיע. איך אנחנו מחזיקים כזאת תמונה בעשירייה?

אני עוד לא הבנתי מהי התמונה.

תלמיד: הוא מתאר במאמר ש"תמונת ה' יביט" זה באמונה למעלה מהדעת, שהוא מחזיק אותה כל הזמן מעל הראש, שהדעת לא תהיה גלויה. אם הוא מאבד את זה, אז זה העונש שלו, הוא מאבד את היכולת לאהוב את הבורא, להשפיע לבורא. זה מין פוקוס כזה, שאם אתה לרגע מאבד אותו, אז אתה רואה תמונה גשמית. האם יש לנו יכולת בעשירייה להחזיק יחד מצב של להשפיע לבורא ולעשות לו נחת רוח?

כן.

תלמיד: אז מהי נקודת המיקוד, שאם לרגע קט אני מאבד את זה, אז מיד אני חוזר להחזיק במצב הזה של העשירייה?

זו נקודת החיבור שלך עם החברים.

תלמיד: האם כל אחד מהחברים יכול לעשות את זה יחד עם החברים בכל רגע נתון?

כן.

תלמיד: מה הוא אמור לעשות? איך הוא מייצב את המצב?

אם הוא באמת מאבד את הקשר שלו עם האחרים, אז יש לו בעיה, הוא נכנס לניתוק.

שאלה: האמונה צריכה להיות מעל הדעת, מעל הראש ומעל השכל, וחייבים לשמור על זה, ודווקא כשאדם שומר על זה, אז הוא זוכה לתמונת ה' יביט במוחא וליבא. מה הכוונה שדווקא כשזה מעל הראש, אז יש תמונת ה' במוחא וליבא?

זה על מנת להשפיע ולמעלה מהדעת.

תלמיד: וכשהאמונה למעלה מהדעת?

זה למעלה מהראש.

תלמיד: ודווקא אז מתקבלת תמונת ה' במוחא ובליבא, לכן זה נשמע שהדברים ברורים דווקא כשזה מעל הראש.

למה?

תלמיד: כנראה אני לא מבין מה הכוונה "תמונת ה' יביט".

אתה לא מבין מה זה למעלה מהראש.

תלמיד: נכון, גם לא.

אז צריכים לקרוא שוב.

שאלה: אותו חסיד שסוחב את החבילה של הרבי מרגיש שגם היגיעה וגם השכר הם באותו מקום. החסיד מקבל את השכר בזמן שעושה את העבודה, נכון?

כן.

תלמיד: אם לדמות את זה אלינו, איזו חבילה אנחנו סוחבים כך שיכולים להרגיש יגיעה ושכר באותו מקום?

יגיעה ב"תורה ומצוות" מה שנקרא. כל הזמן להיות קשורים בינינו, כל הזמן לברר מה זה הבורא ואיך אנחנו קשורים אליו, וכל פעם לעדכן את עצמנו יותר ויותר.

תלמיד: כזה מאמץ, האם אנחנו יכולים להרגיש שהמאמץ הזה הוא כבר השכר?

כן, אבל המאמץ צריך להיות בלי הפסק, כל פעם יותר ויותר.

שאלה: הוא מדבר על כך שמעכשיו לשרת את האדם זה הכי חשוב. נגיד שעכשיו זה האדם הכי חשוב בעולם, ולשרת אותו זה לא היה עושה לי שום דבר, לא הייתי מרגיש שאני מקבל איזשהו שכר. והוא נותן פה דגש, שגודל השכר נמדד לפי מה שהוא מכיר את גדלות וחשיבות של הרבי. צריכה להיות היכרות עם הגדלות שלו, החשיבות שלו?

כן.

תלמיד: בלי ההיכרות הזאת אי אפשר?

1. את זה הוא צריך לתאר לעצמו.

   תלמיד: איך אפשר להגדיל את ההיכרות עם הגדלות של הרבי, מה זה לתאר לעצמו? אתה צריך להכיר, אחרת אתה לא יכול לעבוד את הרבי.

   לא, אם אתה לא יכול לתאר לעצמך את הרב כגדול, אז אין לך רב.

   תלמיד: כן, אבל הוא אומר שהוא צריך להכיר, זה מעבר לתיאור, להכיר את הגדלות הזאת.

   אם אתה מחזיק את התיאור הזה ועובד עליו, אז אתה בצורה הדרגתית מתחיל לגלות את הגדלות שלו.

   תלמיד: מי משפיע על מי, מלכות על האדם, או האדם על המלכות? אני שואל כי הוא כותב, ש"כיון שאין לו אמונה, בטח אור החיים שבא ממלכות מסתלק ממנו", זה מצד אחד. מצד שני הוא אומר, "שבזמן שהתחתונים עוסקים בהשפעה, אז באים מהמלכות חיים עליונים". לא ברור מי משפיע על מי, האדם על המלכות, או המלכות על האדם.

   האדם על המלכות.

   תלמיד: אז איך האדם צריך להסתכל על המלכות, על הרצון הכללי, זה העליון שלו או התחתון שלו?

   אני הייתי אומר, שהאדם צריך לתאר לעצמו שהוא נכלל במלכות.

   תלמיד: שורש הנשמות הוא מזעיר אנפין או ממלכות?

   שורש הנשמות הוא בעצם מבינה, אפילו מהכתר, אבל כלפי המאמר הזה, שורש הנשמות הוא ממלכות.

   שאלה: אם בזמן שאין לאדם חשיבות וגדלות הבורא, והוא עדיין ממשיך לעשות מעשים כנגד רצונו, אז מצב כזה הוא נקרא אמונה למעלה מהדעת?

   אם זה לפי רצונו, אז למה זה למעלה מהדעת?

   תלמיד: לא, זה נגד רצונו. אין לו חשיבות אבל הוא עדיין צריך להמשיך לפעול במעשה. אז מצב כזה, נכנה אותו אמונה למעלה מהדעת?

   לא. אין לו דעת ואין לו אמונה, הוא פשוט מאיזו סיבה מבצע את הפקודות וזהו, אין לו על זה שום שכר רוחני.

   שאלה: מאיזו סיבה אדם יעשה פעולות נגד רצונו?

   יתנו לו מכות, יענישו אותו, יזלזלו בו.

   תלמיד: אז מתי נגיד שהאמונה למעלה מהדעת?

   כשזה בא מהאדם, כשההתעוררות היא כביכול מגיעה מהאדם.

   תלמיד: איזו התעוררות יכולה לבוא מהאדם, זה נגד דעתו, מאיפה באה לו התעוררות, מהדעת שלו?

   מזה שהוא לומד ומתחיל להרגיש כמו שכתוב בספרים, שהשפעה לבורא זה בעצם מטרת היגיעה שלו.

   תלמיד: ואם אין לו חשיבות כזאת להשפעה, בזמנים כאלה שאין לו.

   אז הוא לא יכול לעשות שום דבר, אז לפחות נשאר לו לצמצם את עצמו ולהיות תלוי באחרים.

   תלמיד: כשאין לאדם חשיבות והוא ממשיך לפעול, זו נקראת יגיעה?

   תלוי מה הוא עושה.

   תלמיד: אותם מעשים, כי בכל זאת הוא רוצה להחזיק את עצמו בדרך, אבל אין לו חשיבות ממש למטרה עצמה.

   כן.

   תלמיד: אז את זה נכנה יגיעה?

   כן. יש כמה סוגי יגיעות, זה הכול תלוי כלפי מה האדם בודק את עצמו, רואה את עצמו. יגיעה ודאי שהיא נגד הרצון ובכל המצבים האלו יש לך חלק מהרצון, חלק למעלה מהרצון. בחלק שברצון יש כאן רצון האגואיסטי, ורצון אחר כבר רצון להשפיע, יש הרבה אפשרויות.

   תלמיד: ואמונה למעלה מהדעת היא יגיעה?

   אמונה למעלה מהדעת זאת לא יגיעה, כי האדם לא יכול להתייגע בזה. הוא יכול רק לגרום שהאור העליון ישפיע עליו ויגרום לו לעלות יותר למעלה מהדעת, ואז יהיה לו כוח אמונה.

   אנחנו לאט לאט בכל זאת נכנסים לזה, זה העיקר, הנושא הזה זה העיקר.

   שאלה: הוא אומר שיגיעה זאת עבודה שאתה רואה את השכר העתידי. כשאתה נמצא בתוך עבודת הבורא זו כבר לא יגיעה, זה עבודה שהשכר כבר נמצא בה. והוא כותב שהמטרה צריכה להגיע לא למטרה הסופית, אלא כמו העבודה עצמה, שזאת תהיה המטרה. וזאת השאלה, איך במצב הזה שאני נמצא ביגיעה, אני לא אמור להיות בסוף ביגיעה, אני אמור להיות במצב שאני עובד את ה' מרצון.

   כן.

   תלמיד: זאת צריכה להיות המטרה. איך בזמן היגיעה שאני עוד לא רואה כלום, והשכר לא תמיד הוא מגיע, כי לוקח לו זמן להגיע.

   אני לא מבין מה אתה אומר, תגיד עד הסוף משפט.

   תלמיד: הבנתי מהמאמר שכשהאדם נמצא בזמן יגיעה, זאת אומרת הוא לא נמצא במצב של השפעה, כי הוא מקווה לשכר עתידי, ואם אתה נמצא במקום שהעבודה היא שכר, זה כבר לא יגיעה למעשה.

   כן.

   תלמיד: והשאלה היא, איך בזמן היגיעה לא לאבד את זה? כי אתה מצפה לשכר והוא לא מגיע.

   כן.

   תלמיד: אני לא יודע בדיוק איך לבטא את ההרגשה הזאת, שאתה כמו הזמן נזרק בין שני העולמות האלה, כי לפעמים יש לך הרגשה שאתה נמצא במצב, שפתאום אתה מגלה שאתה מתייגע ואין לך כלום, והאדם כל הזמן נע בין שני המצבים האלה.

   כן.

   תלמיד: עד שכנראה בסוף באיזשהו שלב אחרי יגיעה אינסופית, הוא מגיע למטרה ששם זו העבודה עצמה וזהו זה, רק העבודה.

   כן.

   תלמיד: איך מחזיקים את זה בצורה כזאת שזה לא ילך לאיבוד בדרך, המשחק הזה שאתה נמצא בו?

   מחזיקים מפני שאתה עוד לא הגעת לאותה מטרה שאליה אתה משתוקק להגיע, אז יוצא שאין לך ברירה, אתה כל הזמן נמצא במאמץ להתקדם.

   תלמיד: האם זה המצב שקראנו עליו במאמרים קודמים, שאדם תלוי על חוט השערה?

   אני לא רוצה למשוך עכשיו לזה עוד כמה הגדרות שלא ברורות לנו.

שאלה: שמעתי אותך אומר ולא פעם אחת, שרק האור יכול להביא אותנו ללמעלה מן הדעת. גם שמעתי חבר אומר שאנחנו מנסים להסביר בדעת מה זה למעלה מהדעת וזה לא הגיוני לחלוטין, כי אם היינו יכולים להסביר בדעת, זה לא היה למעלה מהדעת. בסופו של דבר אנחנו לומדים ועברנו עכשיו את פסח, שרק כאשר בני ישראל צעקו שהם אבודים, רק אז האור משך אותם.

אני מרגיש שכל עוד נמשיך לחפש בדעת את למעלה מהדעת, לא נגיע למצב שנצעק לבורא. אז צריך להבין שאין לנו שום יכולת להסביר שום דבר הגיוני בכל מה שקורה פה, אלא זה רק ניסיון להחזיק אותנו פה עד שנגיע למצב שנצעק. האם זה התהליך?

זה לא כל התהליך, אבל זה חלק ממנו. אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו לא מסוגלים להגיע ל-למעלה מהדעת, ואפילו לצעוק לזה אנחנו יכולים רק מתוך כאב, ממצב שלא מבינים איפה אנחנו נמצאים. לכן זה נקרא קריעת ים סוף, ים סוער וכולי.

תלמיד: אמרת לחבר שהמטרה מושכת אותנו. אם המטרה מושכת אותנו, אז זה בתוך האגו, בתוך הרצון לקבל.

לא, היא יכולה להאיר מרחוק.

תלמיד: לתוך מה היא מאירה?

לתוך הכלים שלך.

תלמיד: וכל עוד אין לי כלים רוחניים?

אם זו הארה מרחוק, אז זו הארה שלא מתאימה לכלים שלך, אבל בהארה כזאת היא יכולה להשפיע.

תלמיד: כלומר זה קורה אחרי שהאדם מגלה שהוא מחולק לנקודה שבלב ולרצון לקבל, כי אם זה מאיר לרצון לקבל, אז זה בתוך הרצון לקבל.

בסדר, אם אתה רוצה לחלק כך, אז תחלק.

שאלה: נראה שיש הרבה זכיות בדרך. הוא מתאר במאמר שעצם זה שאדם רוצה להשפיע, זו כבר זכות, כי מי עוד רוצה להשפיע בכלל? ואחר כך, עצם זה שהוא מחפש את גדלות הבורא ולא שכר אחר. ובסוף הוא כותב כשהאדם זוכה באמונה, אז הוא מקבל את זה במוחא וליבא. האם זו זכייה אחת בסוף, או הרבה זכיות בדרך לאמונה?

כמה וכמה. אנחנו צריכים להגיע לקשרים כאלה שנקראים זכייה בדרך לאמונה שלמה.

תלמיד: האם יש איזו זכייה בסוף שנחשבת הזכייה?

אני עוד לא יודע.

שאלה: איך להבחין במאמץ? מתי זו רק פעולה ומתי היא הופכת למאמץ?

מאמץ זה נגד הרצון.

שאלה: דווקא בזמן קריאת המאמר והמאמץ להתקשר למורה, למקובלים, לחיבור, לתפילה, מרגישים את היגיעה והשכר במקום אחד. אבל במהלך היום, כאשר מתאמצים בחיבור חברים מחוץ לזמני השיעור, לא מרגישים את זה באותו מקום, אם בכלל. מה הפגם פה? למה לא מרגישים את המאמץ לחיבור בינינו תמיד כיגיעה ושכר באותו מקום?

כי אתה לא מטפל בו תמיד. תשתדל לטפל תמיד במאמץ המשותף ותראה שגם זה אפשר.

שאלה: אמרת שצריך לתאר איך האדם כלול במלכות. איך לתאר את זה בצורה נכונה?

אנחנו לומדים שאנחנו צריכים לתאר לעצמנו שאנחנו קשורים לקבוצה, ובקבוצה אנחנו מגיעים לרצון אחד משותף ולפנינו בורא אחד, יחיד ומיוחד לכולנו. ככל שאנחנו יכולים להתקרב לדברים האלה, כך זה ייתן לנו הרגשה למצב הנכון.

תלמיד: אם זה רצון משותף בקבוצה, אז מה הקשר להעלאת המלכות לבינה?

להעלות את מלכות לבינה, זה אומר לעבוד עם כל הרצון לקבל בעל מנת להשפיע.

שאלה: למרות שקראתי את המאמר כמה פעמים, זה נראה עניין של הרגשה יותר, כי בדעת אי אפשר להבין אותו. הוא מתאר שיש שלוש יגיעות, יגיעת הגוף, יגיעת המוח ויגיעה פנימית. יגיעת הגוף היא נגד הרצון, יגיעת המוח היא נגד הדעת, ומהי יגיעה פנימית?

יגיעה פנימית היא כנגד כל הכוונות על מנת לקבל.

תלמיד: הוא מתאר את היגיעה האמתית. האם אפשר להגיד שהיגיעה הפנימית זו אמונה למעלה מהדעת?

היגיעה הפנימית והאמתית היא יגיעה למעלה מהדעת.

שאלה: מה ההבדל בין אדם שחושב שהוא עושה פעולה כדי לעשות נחת רוח לבורא, לבין אדם שעושה בפועל פעולה שעושה נחת רוח לבורא? מה ההבדל בין שני המצבים האלה?

העניין הוא בתוצאה, האם באמת הוא מקבל את הרגשת הבורא ואת ההכרה שלו במה שהוא רוצה להשפיע לו. צריכה להיות כאן התגלות המטרה.

שאלה: האם סדר אותיות ה-ו-י-ה משתנה או שהוא נשאר קבוע?

לפעמים משתנה, אבל זה לא קשור אלינו.

שאלה: האדם שסחב את החבילה עבור הרב או עבור מלך גדול, זה נמצא אצלנו בלימוד, שאנחנו עם נבחר, קבוצה נבחרת. מה קורה לאדם שבנקודת ההתחלה שלו מתמלא מזה שבחרו בו? כי אפילו בהתפעלויות אנחנו אומרים שבחרו אותנו מתוך אלפים. אין כאן בליעה בתוך הבירור הזה?

לא. תמשיכי וזה לא יפריע לך.

שאלה: כתוב "שהמלכות היא על ראשו של אדם. לכן אסור ללכת ד' אמות בגילוי ראש, כי אם היא מסתלקת מעל ראשו של אדם, מיד מסתלקים החיים ממנו." מה רוצה הטקסט להסביר לנו?

זה לא בדיוק שייך לנו. צריך ללכת תמיד בכיסוי ראש. כי כיסוי ראש הוא מעין מסך הנמצא בין הראש לבורא ואם האדם מסיר אותו, הוא כאילו נמצא בגילוי ראש כלפי הבורא ואז לא יכול להיות שיתלבשו בו הבחנות רוחניות עליונות בצורה נכונה. לכן יש מנהג ללכת בכיסוי ראש, גם לנשים וגם לגברים. לנשים במיוחד.

שאלה: פעם שמעתי שאמרת שאם יכולת, היית יושב בבית, קורא ספרים ולא יוצא לשום מקום, אבל בכל זאת הקדשת את כל חייך עבורנו ולהפצה חכמת הקבלה. האם אפשר להגיד שהדרך שלך היא למעלה מהדעת?

אין לי שום דרך מיוחדת או ייחודית. אני עושה מה שאני מבין מהספרים ומסביר זאת למי שרוצה להבין, זה הכול. אין מה לקחת ממני דוגמה.

שאלה: ביגיעה פנימית אני מרגיש שיש שתי רמות של יגיעה. האחת פרטית לכל מיני דברים שלי בגשמיות והאחרת כללית לגבי החברה שלנו. האם עליי להגיע לכך שתהיה לי יגיעה רק כלפי החברה, או זה בסדר שזה בשתי רמות?

זה בסדר, בינתיים. רק תתקדם קדימה. לא חשוב מה קורה בדרך, העיקר להתקדם. אחר כך כבר תראה איך לסדר את הדברים.

שאלה: במאמר כתוב שהנבראים צריכים לבנות מסך. מהי העבודה עם המסך מצד הנברא?

אנחנו מבקשים מהבורא שייתן לנו אפשרות להיות משפיעים למעלה מהדעת, זה מה שאנחנו מבקשים.

שאלה: האם החיבור זה כוח שמעל הדעת?

חיבור זה כוח אחר. למעלה מהדעת שייך לקיום המצוות והחיבור הוא הפעולה הקודמת לכך.

שאלה: המאמר מדבר על שבת "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה", מהי בדיוק המנוחה בשבת? הרי מדובר בעבודת הנשמה, אז מה נח, מה לא עושים בשבת?

העבודה שלנו בתורה ומצוות היא בכך שאנחנו משתדלים להתאים את עצמנו לכל מיני מדרגות רוחניות ושבת נקרא שאנחנו לא עובדים, צריך עוד להבין מה נקרא לא לעבוד בשבת. תמורת זה אנחנו מרגישים את מערכות העולם העליון ובאיזה מצב הן נמצאות בשבת. כך אנחנו עולים ומגלים יותר ויותר את המערכות העליונות.

שאלה: אני מזהה רצון שלי לברוח ממצב האמונה וחושש שהשמש תשקע. איך אפשר לבטל את הפחד האנוכי הזה ושהפחד לא להיות מסוגל לשרת את הבורא יהיה מרכזי?

אני חושב שאנחנו צריכים להיות מחוברים ומהחיבור שלנו לפנות לבורא ולבקש ממנו עזרה. כשנקבל כוחות מהפעולה הזאת נוכל לעלות באמונה משותפת כללית, לאמונה למעלה מהדעת ואז נעלה כעל כנפי נשרים, וכך נתחיל להרגיש את מדרגות העלייה שהן כמו סולם ונוכל להיות יותר ויותר מנותקים מעל מנת לקבל ומחוברים לעל מנת להשפיע. זה כמו עלייה מרמה לרמה.

שאלה: להישאר במצב של שמחה ודבקות בבורא, הוא מצב שאנחנו צריכים לכבוש ולהגן עליו, זה מצב של התאמצות תמידית?

זה מצב של התאמצות ורצוי שהיא תהיה תמידית.

שאלה: רב"ש כותב "בחינת עבודת האדם, לגשת לפנימיות התורה". "שנקרא "חלק הנסתר", ענין דווקא בהצנע לכת, שאין שום איש יכול לראות עבודה פנימית של אדם". גם כשאדם עובד בשביל הבורא הוא יכול לעבוד, או כדי לקבל שכר או כדי לבקש כוח להשתנות, הוא יכול לעסוק בחיצוניות התורה, ושם כולם רואים בדיוק מה הוא עושה ויש לו שכר ועונש או לעסוק בפנימיות. האם אדם יכול להיות בפוקוס בשני סוגי העבודה או שעליו לבחור איזה מהן, חיצוניות או פנימיות, היא מרכז חייו?

איך יכול להיות? אתה סתם שואל, איך יכול להיות שאדם יהיה בשתי רמות, בשני סוגי התקשרויות? איך אפשר?

תלמיד: כי יותר קל לממש במעשה. היה פה נניח דיון על ציצית, הכי קל ללכת לחנות ובעשרים שקל לקנות ציצית, עשית את שלך. מצד שני, אפשר לחפש בפנימיות ולא לקבל תשובות ולהתהפך ולברר עם החברים.

בנוגע למצוות מעשיות אין צורך להיות בכל מיני חיפושים כמו שאתה אומר. צריך לבצע וזהו. לך תקנה אם אתה רוצה. לא צריך יותר.

תלמיד: איך לשמור את מרכז הכובד והכוח כדי להתעסק בפנימיות התורה ובפנימיות הקשר בינינו ועם הבורא ולא לברוח לפעולות קלות?

אנחנו צריכים להיות בקשר בינינו ולהבין שהקשר בינינו מיועד להראות לנו כמה אנחנו עדיין לא בני אדם. זו דרגה גבוהה מאוד להיות בן אדם, בן של אדם. לכן אנחנו צריכים לקיים מה שחייבים כדי לעלות לדרגת האדם.

תלמיד: מה אנחנו חייבים לקיים?

מה שכתוב, כולל מצוות ציצית. אתה לא רוצה יותר לדעת.

שאלה: אמרת שלמעלה מהדעת שייך לקיום מצוות וחיבור זו הפעולה הקודמת לזה. מה הכוונה?

קיום מצוות נקרא שאני צריך לקיים מה שכתוב, ושהיחס שלי כלפי כל מה שאני עושה יהיה בעל מנת להשפיע, ולא חשוב האם מדובר כלפי בני אדם או כלפי הטבע.

תלמיד: ולמעלה מהדעת כלפי קיום המצוות?

כן, זה אותו דבר.

תלמיד: אנחנו עושים מאמצים בחיבור, זה בעצם מקום העבודה שלנו להשגת גילוי הבורא שהוא בעצם השכר.

לא נכון שהשכר הוא גילוי הבורא, כי השכר שלנו הוא שנוכל להשפיע לבורא.

תלמיד: מתי העבודה והשכר להשפיע נחת רוח לבורא מתאחדים למקום אחד?

להשפיע לבורא ונחת רוח לבורא, מתי זה מתאחד?

תלמיד: מתי העבודה בעשירייה, בין החברים, בחיבור בינינו ולהשפיע נחת רוח לבורא - מתאחדים, שהעבודה היא השכר?

קודם כל, כשהחברים מתאחדים ביניהם. ואז מתוך הקשר ביניהם הם מתחברים לבורא. זה מה שצריך להיות. נקווה שנוכל להבין איך לקיים את זה.

שאלה: היגיעה היא השכר. אם זו יגיעה אז חייב להיות לי שם אלמנט של התנגדות נגד הרצון.

כן.

תלמיד: ברגע שזה גם השכר, אז כנראה, יש לי גם חשיבות שזה השכר, אז באותו הזמן גם מקבלים את השכר. האם החשיבות להשפיע לבורא נחת רוח זה גם רצון?

יש רשימו דהתלבשות ורשימו דעביות. אז רשימו דעביות זה גודל המאמץ שאני צריך לעשות, יגיעה. והרשימו דהתלבשות זה הרשימו של האור, הכוח העליון, שאני מקבל על זה שאני עובד נגד העביות. ואז אני מבצע את הפעולה.

תלמיד: אם הכוח שאני מקבל לבצע את הפעולה הוא לא הרצון שלי, הוא משהו אחר, כי אז מחליף פרה בחמור.

על איזה מצב אתה מדבר?

תלמיד: מתחילים מזה שהיגיעה היא השכר. מנסים ללכת מעל לדעת. מצד אחד, היגיעה לפי ההגדרה שלה חייבת להיות נגד הרצון. האגו שלי לא רוצה לעשות את זה. אני עושה את כול הבירורים שלי, לא רוצה.

כן.

תלמיד: מצד אחר יש חשיבות לפעולה עצמה, ליגיעה עצמה, כי היגיעה היא השכר.

ליגיעה או לשכר?

תלמיד: חשיבות ליגיעה כי היא השכר. לפעולה עצמה. זה באותו מקום.

יגיעה היא השכר, זה כבר תנאי חמור מאוד.

תלמיד: נכון, אבל זה חייב להיות עם התנגדות. יש לי פה שני דברים ביחד. החלק הראשון, ההתנגדות, זה נגד הרצון. והחלק האחר, שהיגיעה היא השכר, זה החשיבות להשפיע לבורא, זה הכוח להשפיע. האם זה הרצון או משהו אחר?

זה רצון.

תלמיד: אז יש לי רצון אחד נגד רצון השני. זה כמו "מחליף פרה בחמור". פשוט רצון גדול יותר. עדיין אני הולך ועושה את זה.

אני לא מבין אותך.

שאלה: העבודה היא השכר. כשיש יגיעה זה ב' זמנים. זה מה שכתוב במאמר.

זה אחר כך.

תלמיד: נכון. זאת המטרה לאחר כך.

תחשוב. אני מוכן לדבר על זה.

שאלה: אנחנו הרבה פעמים אומרים, "לא רציתי ללכת לישיבת חברים. עשיתי עבודה פנימית, התגברתי, הלכתי מעל לדעת. לא רציתי לעשות הפצה, אבל עשיתי מעל לדעת". מה הסימן שרצון לקבל אחד לא היתגבר על רצון לקבל אחר, או זה מעל לדעת אמיתי?

מה אתם חושבים?

תלמיד: מעל לדעת זה משהו שרק הבורא יכול לעזור בו. אם זה לא המאור מתקן אז זה לא מעל הדעת.

זה נכון. אז כשהוא מסכים אחר כך ללכת ולעשות משהו זה כבר לא למעלה מהדעת, אלא "מחליף פרה בחמור", כמו שאתה אומר.

תלמיד: הוא יכול לעשות את זה אם המאור מחזיק אותו במצב כאילו, יש לו כוח. הוא קיבל כוח להיות למעלה מהדעת. אם לקחו לו את הכוח, אז הוא נפל עוד פעם. האם זה להחליף פרה בחמור?

תלמיד: זה תלוי מטעם מה הוא עובד.

מה זאת אומרת?

תלמיד: אם הוא עובד מטעם גדלות בעל הבית, אז הוא צריך לבדוק מתי העבודה שלו הופכת לשכר. ככל שבעל הבית גדול, כך לאט לאט צריך להתלבש המצב הזה.

גם נכון. יש לנו כאן עוד מה לברר.

שאלה: בהמשך לזה, היגיעה השלישית משלושת היגיעות, הוא כותב שרק אם היא ממש בניגוד לשכל ובכל זאת עושה, אז זו נחשבת יגיעה אמיתית, יגיעה פנימית. האם יכול להיות דבר כזה שהאדם פועל בניגוד לשכל? האם כזאת החלטה יכולה להיות עוד לפני רוחניות?

איך אדם יפעל נגד השכל?

תלמיד: אז היגיעה הפנימית היא רק כשאדם כבר בהשגה רוחנית.

הוא תמיד רוצה לבצע פעולות שנראות לו שזה מה שצריך להיות, שהשכל קובע.

אז מה זה נקרא "למעלה מהדעת"?

תלמיד: זה הלופ. במאמר של אתמול הוא ממש הסביר את הלופ הזה, שאדם לא יכול לצאת מזה.

הוא חייב את ישועת ה'.

תלמיד: כשאדם נמצא ביגיעה, כשהוא עושה מאמץ לא כדי לקבל שכר, אלא הוא כבר מרגיש שכואב לו מזה שהוא מרוחק מה', המאמץ שלו עדיין לוקח זמן עד שהוא מקבל את המצב שהוא כבר לא מרגיש יגיעה בזה, שהוא מרגיש שהוא עובד עבור הבורא והבורא הוא זה שמחייב אותו לעבודה.

יגיעה ממה, מזה שהוא רוצה לברוח מהמצב כי הוא קשה?

תלמיד: הוא מזהה שהוא היה רוצה לברוח מהעבודה, היה רוצה לזרוק אותה, כמו שרב"ש כותב. אבל אם הוא כבר מרגיש שהוא לא רוצה לזרוק אותה, כי זו הרגשה שהבורא נותן לו את העבודה, האם פה זו עדיין יגיעה?

כאן זו החלטה, האם הוא רוצה להישאר כאן ולתת יגיעה בתנאים שעכשיו התגלו, כי הוא רוצה להיות למעלה מההבחנות הקודמות.

תלמיד: ברגע שהאדם מזהה שהבורא הוא זה שעושה לו, אז נגמרה לו כל הבעיה, כך זה נראה, כי מלכתחילה זה מה שהוא חיפש. אם הוא מגיע לזה שזה מה שהוא מחפש, זה מה שהוא צריך, כי הוא רחוק מה', אז כשהוא מרגיש שהבורא נותן לו את העבודה, הוא בעצם קיבל הכול.

אז הוא מוחק את עצמו, ואז מי הוא? הוא בכלל לא נמצא.

תלמיד: אבל פה הוא לא נעלם. והשאלה היא, למה המצב הזה קיים ונמשך? כי הוא כבר זיהה את המקור שנותן לו את העבודה והוא כבר נמצא בשלמות איתה. למה עדיין זה גורם לו לצער?

כי יש לו עכשיו אחיזה בנקודה שהוא בכל זאת מנותק עדיין מהבורא, ואיך הוא יכול עכשיו להשלים את קיומו בבורא.

תלמיד: מה אנחנו צריכים לעשות בשלב הזה? מה הם התיקונים שקורים כאן?

אני צריך קודם כל לרכוש עצמאות.

תלמיד: מה זה אומר?

אם אני נעלם, אז אני נעלם, אין על מי לדבר, אין עבודה, אין אני ואין אפילו בורא. אני צריך להעמיד כאן את עצמי במצב מול הבורא, אחרת אני לא מתקיים, אין לי מקום לקיום.

תלמיד: מתי הוא מגיע למצב של שבת שכבר אין לו הרגשה של יגיעה בכלל?

זה כבר אחרי כמה דרגות. צריכים קודם כל להגיע לעביות מסוימת, ועל העביות הזאת אנחנו יכולים לקבוע מצב של שבת.

שאלה: כשאני מקבל את חשיבות הבורא, אני מפחד שוב ליפול לזה שזו לא יגיעה, שאין מאמץ. האם אני יכול לבקש מהבורא באותו רגע לא לקבל את החשיבות אלא להמשיך להתייגע? כי אז אני אמשיך להיות קיים עם המאמץ שאני עושה.

כלומר יש לך עכשיו הזדמנות להרגיש את עצמך עם הבורא ואתה מזלזל בזה, מפר את זה.

תלמיד: אם אני מרגיש את החשיבות של הבורא, אפילו לא את הבורא, אז כבר אין יגיעה, ואז אני כבר לא משפיע לו. מה הבורא מעדיף?

הבורא מעדיף שאתה תהיה כמה שיותר עצמאי.

תלמיד: אז אני דוחה את החשיבות בשביל להמשיך להתייגע.

כן.

שאלה: למה הוא קורא לעבודת הרב "יגיעה"? הרי זה רק שכר, זו לא יגיעה. כי מכל דקה שהוא עושה עבודה למשהו שהוא מרגיש בו חשיבות וגדלות, הוא נהנה, אפילו נלחם שתהיה לו אפשרות לזה. למה זה נקרא יגיעה?

הבורא רוצה שאנחנו נרגיש שאנחנו בעצמאות שלמה, ואז נגלה שהוא רוצה לדור בנו.

תלמיד: יגיעה היא בדרך כלל כנגד הטבע, כנגד הרצון, ופה בדוגמה עם הרבי שהיא יותר ברורה מהדוגמה עם הבורא, לא ברור למה זו יגיעה, כי זה כל הזמן שכר. הוא נמצא במצב שהוא דר באותו מקום עם מי שהוא אוהב או מעריך, ולכן כל דקה איתו היא תענוג, אין כאן יגיעה. למה הוא קורא לזה יגיעה? מה היגיעה בזה?

הוא מקבל תענוג מהקשר?

תלמיד: כן, הוא בשירות העליון. אם הוא מחובר לעליון ומרגיש שהוא משרת את העליון, אז הוא רק נהנה, הוא לא עובד.

האם לצורך זה הוא לא צריך לעשות פעולות, פעולת צמצום, מסך, אור חוזר, כל מיני דברים, שהוא לא רוצה להיות קיים?

תלמיד: אז היגיעה פה היא בעצם מול התענוג, לא הרמת המזוודה אלא מול השכר של העליון.

כן, פנימיות.

שאלה: שאלה פשוטה כזאת אבל אולי זו הנקודה העיקרית. כשאדם מקבל ציור כזה שהחברים רחוקים ממנו, הפוכים ממנו, בכלל לא איתו ביחד, ואז הוא מצייר לעצמו באותו מצב את המצב הרצוי שצריך להגיע אליו, שהם מחוברים, דבוקים והם כולם ביחד באותה כוונה. היכולת שלו לצייר את זה, זה למעלה מהדעת?

לא.

תלמיד: אז מתי זה בעצם למעלה מהדעת? כשהוא ממש מבקש את היכולת נגיד מהבורא, מתוך המצוקה הזאת שהוא לא יכול להשתחרר מהתמונה הקודמת, אז הוא עומד כך ממש מול קיר ונותן תפילה שייתן לו אפשרות לפרוץ את זה. אפשר להגיד כך?

גם זה לא נותן לו אמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: אז מה כן?

את זה צריכים לבנות.

תלמיד: איך?

אנחנו כל הזמן מדברים על זה. צריכים להשתדל להגיע לדעת, ואחר כך למעלה מהדעת, ולמצב הזה מכל הרצון של האדם להשתדל בעזרת ה' לעלות.

תלמיד: נניח שיש לו את הדעת, הוא יודע שהוא נמצא במצב שמגדיר אותו כדעת, אני לא בחיבור עם החברים שלי, אני נמצא בדעתי. הוא מגיע למצב שאין לו מה לעשות, הוא ניסה הכול, ואז הוא מגיע לתפילה. ומהתפילה הזאת הוא מרגיש שרק הבורא יכול לעזור לו, שיש כוח עליון שכן יכול לתת לו את הדבר הזה, את המתנה הזאת, והוא פונה אליו, ואז הוא נכנס אמונה למעלה מהדעת. כך זה נראה.

תמשיך, וזה יצא לך.

שאלה: אולי בהמשך לבירור של החבר בדוגמה, אם אדם עושה איזו יגיעה נגד הרצון לקבל שלו, בא לו לברוח, והוא מתחיל לבקש מהבורא ופתאום בא חבר ומשבח אותו על אותה יגיעה. ופתאום הוא מתמלא. אז מה פה העבודה? זה גם עכשיו בפנימיות כמו שאמרת?

יש כאן עבודה כפולה, מה זו עבודה? הייתה עוד יותר עבודה ממה שהיתה קודם, כי עכשיו הוא צריך גם לבטל את ההרגשה שלו שהוא גדול, שהוא עשה עבודה גדולה, שיש לו משהו בידיים.

תלמיד: זה ממש פשוט להודות לבורא? ומה הפעולה, בפנימיות יותר העבודה?

באיזה רצון הוא היה?

תלמיד: הוא עשה משהו בידיים וברגליים, נגד הרצון שלו. ופתאום בא חבר ומתחיל לשבח אותו ועכשיו הוא מתמלא בפנימיות, טוב לו עכשיו.

זה משהו אחר.

תלמיד: אז מה העבודה פה שהוא כבר מתמלא ברצון לקבל שלו? הוא לא רוצה לברוח כבר מאותה עבודה שעשה. אז מה פה העבודה?

אז הוא מתחיל לכבד את העבודה שלו שעשה שנראה לו שעל ידי זה הוא הרוויח, רווח גשמי.

תלמיד: נכון.

עכשיו יש לו בעיה, הוא צריך להתנזר מאותן הפעולות שקיבל על ידן רווח גשמי, ולהתחיל לעשות משהו אחר, לברר. זה מה שרב"ש כל הזמן מסביר לנו, שאנחנו צריכים להסתכל על מצבנו דרך נקודה בלתי תלויה. שחבר בא ומעריך אותך אז הוא עושה לך טובה או רעה?

תלמיד: הוא כאילו גונב ממני את היגיעה, זה ככה נראה.

אולי ההיפך? הוא נותן לך הזדמנות ליגיעה כפולה, שאתה צריך להחזיר את עצמך למצב האמיתי שלך, שזה לא המקום שלך שלא מגיע לך כלום, ואחר כך אתה תתחיל לעשות את העבודה.

תלמיד: זה כבר באותו רגע שאני עושה את זה בתוכי?

לא בטוח, זה רק אם אתה רוצה לעשות את זה.

תלמיד: נכון, הרבה פעמים זה בורח.

כן.

שאלה: רב"ש כותב "שלא מרגישים את חשיבות של עבודתינו, היינו שלא מרגישים את החשיבות למי אנו עובדים, את מי אנו משמשים. לכן כשמתגברים אז בעבודה, אז עבודה זו היא על דרך הכפויה, זאת נקראת "יגיעה"," אחר כך הוא ממשיך שהוא אומר "מה שאין כן כשמרגיש את חשיבות של העבודה, היינו שהוא מרגיש את מי הוא משמש, אז השכר במקום העבודה. עבודה כזו לא נקראת יגיעה, כי העבודה והשכר הם בזמן אחד ובמקום אחד, אין זה נקרא יגיעה.

ואת זה יכולים להבחין כנ"ל, שכאן, כשהעבודה והשכר הם במקום אחד, נמצא שהעבודה בעצמה היא המטרה. לכן הוא לא ירצה לוותר על העבודה."

אולי גם דיברת לעניין של העצמאות, אולי העצמאות שלנו היא שאנחנו לא רוצים כאילו לגלות את החשיבות של הבורא אלא אנחנו בעצמנו רוצים לבנות אותה בעשירייה, בעבודה המשותפת שלנו לצייר לנו את החשיבות הזו מלמטה ולא להיות תלויים בו. כשהוא נותן לי חשיבות אז אני עובד, אם אין לי חשיבות, אם אין לי שמחה, אם אין לי טעם שמאיר לי בעבודה אז אני לא עובד. אולי בזה כך אנחנו קצת יותר בונים את העצמאות שלנו.

בסדר, העיקר שאנחנו נרצה יחד כולנו להתפטר מהעצמאות הזאת השקרית ולעלות באמת.

תלמיד: אז השאלה באמת, איך אדם גם נותן את החשיבות בעשירייה, אולי אפילו עבודה שלי, איך אני מקבל חשיבות מהעשירייה, איזה ביטול אני צריך לעשות כלפי העשירייה, איזה עיניים אני צריך לרכוש כדי לקבל מהם חשיבות?

אתה רוצה שאני אענה לך?

תלמיד: כן, מה האדם כלפי העשירייה, כי בעיניים הגשמיות הרצון לקבל הוא תמיד רואה בחברים, אפילו קראנו שכשאדם משקיע עבודה ויגיעה אז הוא מתחיל להשוות את העבודה שלו כלפי החברים. ההוא עובד יותר ונראה לי שהוא עובד פחות וכולי. אז העניים שלנו הן תמיד משקרות, תמיד אני רואה את היגיעה שלי הכי גדולה, הכי גבוהה ואת יגיעת החברים אני בכלל לא רואה. איך להחשיב את יגיעת החברים, איך לקבל מהם את הכוח את החשיבות על פני העיניים הגשמיות האלה שכל הזמן מסתירות?

זה תלוי איך אתם מתקשרים זה עם זה, איך אתם בונים עשירייה, איך אתם מתוך העשירייה רוצים לפנות לבורא. כל הפעולות האלה הן בעצמן יבנו אתכם בצורה נכונה. יבנו את הקשר ביניכם ואחר כך גם את הכיוון.

תלמיד: אני שומע מכל החברים מן דבר כזה שהלמעלה מהדעת זה לא איזה מצב סטטי אלא זה כל פעם מחדש צריך לחפש את הלמעלה מהדעת.

כן.

תלמיד: גם נאמר שהדוגמה עם הרבי והסבל זו דוגמה שאפשר אולי להבין גשמית אבל זה לא גשמי, כי ברגע שהסבל כבר עובד בשביל הרב ויש לו את התענוג ואת היגיעה הוא לא ירצה להישאר שם, הוא ירצה להגדיל אותו עוד יותר את הרב, אחרת זה מוות, זה יעלם לו.

כן.

תלמיד: והשאלה, איך עושים באמת יגיעה ואיך עושים כך מצב שהיגיעה תהיה כל הזמן, שאנחנו כל הזמן נרצה יותר?

אנחנו כל הזמן נרצה לחפש את היגיעה.

תלמיד: מה יגרום לנו לרצות יגיעה יותר גדולה, יש נאמר כזו דוגמה עם גדלות הרב.

אם היגיעה נגמרת אז אני נגמר, אם אני רואה שבסוף היגיעה אין לי למה עוד להתייגע אז זה כמו שמפטרים אותך מהעבודה ואין לך איפה לחפש עוד.

תלמיד: זאת אומרת, זה דבר שהוא מתוך הדרך בא כבר טבעי שאנחנו מחפשים את היגיעה כל הזמן?

כן, לחפש את היגיעה.

שאלה: מהבירורים פה נהיה לי משהו עוד יותר מורכב. הבורא הוא במנוחה מוחלטת, אנחנו רוצים בהשתוות בצורה, להיות במנוחה מוחלטת אבל אנחנו מחפשים כל הזמן את היגיעה, איך זה מסתדר ביחד?

כל הזמן להיות ביגיעה להשיג את המנוחה המוחלטת.

תלמיד: וכשאתה משיג את המנוחה מוחלטת, מה ששמעתי פה משול לזה שאתה נעלם לגמרי, אתה לא קיים? אם אני הבנתי נכון.

אתה בך, זאת אומרת הזהות שלך.

תלמיד: הזהות שלי נעלמת, זה דבר טוב.

למה?

תלמיד: כי אז אני כלול בתוך הבורא, אני הופך להיות אחד איתו.

נגיד שכך.

תלמיד: אז זו המטרה לכאורה ומה שאני קורא בכל הכתבים, זה להגיע להשתוות הזאת יחד איתו, ואז תהיה השפעה מוחלטת אליו.

כן.

תלמיד: ואז אתה כלול בו, אתה אפילו לכאורה לא קיים.

כן.

תלמיד: אז למה לא לבקש את זה, זה נראה לי הדבר הכי נעלה שיש?

אתה מבקש עבודה או אתה מבקש להיות לא קיים?

תלמיד: אני רוצה להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, להיות משפיע כמוהו, שכולנו נהיה משפיעים כמוהו.

זאת אומרת להיות בדבקות?

תלמיד: בדבקות מלאה, כן.

בסדר.

תלמיד: וזה רק דרך בקשה ויגיעה, כלומר בלי בקשה ליגיעה אי אפשר להגיע למצב הזה של הדבקות הזאת?

כן.

תלמיד: כי הוא אומר בסוף תהיה כמוני במנוחה מוחלטת, הלא היגיעה זה סבל, אתה לא רוצה להיות בסבל, אף אחד לא רוצה להיות בסבל. היגיעה הרבה פעמים כרוכה בהמון מכאובים, למרות שאתה מגלה שאתה רחוק מהבורא זה מכאוב שהרבה פעמים קשה לשאת אותו.

נכון.

שאלה: הוא כותב "מה שאין כן באלו אנשים שעובדים על הכוונה, היינו שיוכלו לבוא לכוון כל מעשיהם בעל מנת להשפיע, בהם השכר והעונש הם במקום אחד ובזמן אחד," ואז הוא אומר "ואינו צריך שיתנו לו עונש אחר, כי אין לו יסורים יותר גדולים, בזה שהוא רואה, שהוא עוד מרוחק מהבורא.", איך דווקא בעבודה על הכוונה, אנחנו יכולים לייצב צורה שתגרום לנו ייסורים?

זה שאנחנו רוצים משהו אבל לא משיגים. הרי מה המקור של הייסורים? שאני רוצה משהו ואין לי.

תלמיד: איך אפשר אז לרצות את זה מאוד?

אנחנו צריכים להבין שזה שאני משתוקק לדבר הנכון, זה צריך להביא לי תענוג, שמחה, ולא ייסורים, זאת אומרת שני הדברים האלה יחד.

תלמיד: ובנוסף הוא אומר שאנחנו צריכים לשאוף לכוון את כל המעשים בעל מנת להשפיע.

כן.

תלמיד: האם הכול כלול בתוך החיבור בעשירייה או כשאתה דיברת על זה שהיחס לטבע גם צריך להיות נכון לכל הדרגות בטבע, זה אומר שהכול כלול בעשירייה?

הכול.

תלמיד: אז גם היחס לטבע צריך להיות מתוך חיבור בעשירייה?

כן.

תלמיד: זה אומר שהקלקול נמצא רק בחיבור בעשירייה?

כן.

שאלה: הוא כותב "וכן מוסיף והולך לקנות ולהשיג מדרגות דקדושה ממחשבת הבריאה שבאין סוף ב"ה, עד שהן מסייעות לו להאדם להפוך את הרצון לקבל לעצמו שבו, שיהיה כולו בבחינת מקבל על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו"." זאת אומרת, שהאדם מגיע לנקודה שאיזו הבנה שהוא קונה ומשיג, מתחילה להפוך את הרצון לקבל שבו, למשהו אחר?

כן.

תלמיד: לאיזו הבנה צריך האדם להגיע כדי שזה יתחיל להיות כוח שישנה את הטבע שלו?

לרכוש כוונה על מנת להשפיע, זה מה שהוא צריך.

תלמיד: מה הוא מבין מחדש?

הוא מבין כאן שעל ידי תיקון הרצון שלו בכוונה על מנת להשפיע הוא לגמרי משנה את מהות הרצון, והרצון שלו הופך להיות כמשפיע ממש. כמו שהוא כותב, כי קבלת על מנת להשפיע זה שווה להשפעת אור התורה.

תלמיד: היחס שלו משתנה?

היחס שלו משתנה, ודאי.

תלמיד: כי בין החברים בעשירייה כל אחד בא עם אותו טבע, עם הרצון לקבל, עם אותה דעת.

כן.

תלמיד: אבל בכל זאת בעשירייה אפשר לבנות כזה כוח שיוציא כל אחד מהטבע שלו, מהדעת שלו. מה העשירייה צריכה לבנות יחד כדי שזה יהיה כוח שיסייע, כמו שהוא כותב פה, יעזור לכל חבר לצאת מהדעת שלו, מהטבע שלו?

זה מה שהיא צריכה לבנות, כי לכל אחד ואחד יש רצון לעזור לכל החברים להיות בעבודה המשותפת הזאת וכל אחד משפיע לכולם.

תלמיד: אנחנו דיברנו אתמול על זה שאנחנו רוצים להגיע לכנס כעשירייה עם משהו פנימי שנוכל לתרום לכל החברים שמשתתפים בכנס.

כן.

תלמיד: מה עשירייה יכולה להביא איתה לכנס שזה יעזור לכולם?

כל עשירייה ועשירייה רוצה להביא לכנס את החיבור, האיחוד שלה שהיא השיגה לפני הכנס, וכשבאה לכנס היא רוצה להשפיע דווקא את עוצמת החיבור שיש בה כדי לעטוף בזה את כל הכנס.

תלמיד: איך היא עושה את זה, במחשבה, בפעולה?

מחשבה.

תלמיד: היא רוצה שזה יתפזר בין כולם?

כן. שזה יתפוס את כולם, יחבק את כולם, יבלע את כולם, וממש בצורה כזאת הם מגיעים לתוצאה אחת.

תלמיד: איך עשירייה עושה הכנה לפעולה שכזו? היא עכשיו רוצה להכין את עצמה לפעולה הזאת, איך מומלץ שהיא תכין את עצמה, מה היא צריכה לברר?

היא צריכה לדבר על זה, היא צריכה לברר את זה, יש לנו מאמרים על זה.

תלמיד: זאת אומרת הבירור עצמו זו כבר הכנה.

כן.

קריין: יש לנו עשיריות שעושות כנסי מראה בספרד ובגרמניה ורוצות לספר על זה וגם לשאול אותך שאלה.

תלמיד: איזה שיעור, איזה טעמים, איזו עבודה עלינו לעשות בשביל לעלות באמונה מעל הדעת ולקבל מה שהבורא רוצה לתת לנו, וזו ההזדמנות שיש לנו עכשיו. בספרד, במדריד תהיה התכנסות גדולה ואנחנו מוכנים לקבל אתכם, הכול כבר מוכן כדי שתוכלו להיכנס לבית הזה לכנס פיזי. יחד נהיה מסוגלים לעשות נחת רוח לבורא ולעלות מעל הדעת.

שאלה: לכנס מראה בגרמניה מגיעים חברים רבים מגרמניה, מאוסטריה, מבלגיה, מהולנד, מישראל, מבריטניה, יש לנו תלמידים שיגיעו מהמסגרת של הMAK, ממש עולם קטן מתכנס כולו בגרמניה.

אנחנו מרגישים צורך אדיר להתקדם למדרגה הבאה של למעלה מהדעת, כולם רוצים לעשות את זה, כולם מייחלים שזה יקרה. איך אנחנו יכולים להגיע בכנס להרגשה של למעלה מהדעת, ולא רק, אלא שכולנו מחוברים, כל העולם יחד כאיש אחד בלב אחד, ככלי אחד, ולהגיע להרגשה של למעלה מהדעת בכנס?

קודם כל צריכים לבדוק האם טכנית אנחנו באמת יכולים להיות מחוברים. שנית, האם אנשי הקשר שלנו מבינים את זה ומוכנים לזה. ודבר שלישי, שכל האנשים שאחראים על הקשר שיבינו זה את זה ויתמכו זה בזה, שיבדקו מראש את כל התקשורת בינינו כדי שתהיה נכונה. כל היתר תלוי בכל אחד ואחד. הוא צריך ממש לעבוד בעצמו ככל האפשר ויותר מזה על המאמרים שעברנו בערך ב-20 הימים האחרונים, וכך להגיע לחיבור בינינו עם יותר הבנה, יותר תשוקה, זה מאוד חשוב. נקווה שיהיה לנו כנס יפה וממש לטובה.

תלמיד: כשאנחנו מגיעים להרגשה כזאת בכנס, האם נרגיש את זה כהרגשה משותפת, כולם ירגישו אותו דבר, מחוברים, הופכים להיות אחד?

אפילו שלא נרגיש את כל המשתתפים שישתתפו איתנו, כי פיזית זה קשה מאוד, אבל לפי העוצמה שנקבל מכל הקבוצה הבינלאומית, נוכל לתאר לעצמנו עד כמה עשרות, מאות ואלפי אנשים באים אלינו ומתחברים, ומביאים את התשוקה שלהם ואת הכוח שלהם לאותו חיבור, לאותו כנס. אני בטוח שזה יהיה כנס מוצלח.

אנחנו עברנו הרבה חומר בנושא "אמונה למעלה מהדעת", אומנם עדיין הוא לא נקלט בפנים כי צריכים עוד הרבה זמן עד שהוא ייקלט, כי זה השלב האחרון של התפתחות האדם, אבל אפילו במצב הנוכחי אנחנו נמצאים כבר במצב טוב. אני דווקא מרוצה מהמצב שלנו, ונקווה שכולנו נרגיש את זה מהחיבור של הכנס.

(סוף השיעור)