שיעור בוקר 11.05.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מבוא לספר הזוהר, אותיות ז'-י"ב

אומנם הבורא מתייחס לנבראים ביחס טוב ומטיב לרעים ולטובים, באהבה חלוטה ללא שום הבדלים, אבל הנבראים לפי הרצון שלהם להשיג את הבורא צריכים לתת הגדרות לכל אותן האפשרויות לאחוז בו, כי אם לא, הם לא יוכלו לאחוז, וייצא שהם נמצאים מול אור אין סוף ואפילו באין סוף הם לא יכולים לאחוז.

לכן מה שאנחנו לומדים כאן מבעל הסולם זה איך אנחנו יכולים לחלק את היחס שלנו לבורא לכל מיני הבחנות, בחינות, ועל ידי זה להבין, להרגיש. לחלק את יחס הבורא אלינו ואת היחס שלנו לבורא למדרגות, לאופנים, וכמו בכל דבר כך אנחנו יכולים לאחוז בו. זה כמו שנולדים, התינוק שנולד הוא לא רואה ולא שומע אלא רק מרגיש את הנגיעה שהיא הדבר הכי קרוב, אבל עם זאת הכי גס, ואחר כך לאט לאט הוא מתחיל להתכלל עם כל החושים האחרים, שמיעה, ראייה, טעם, ריח, מישוש וכולי. ככל שהוא מבדיל יותר בין כל ההשפעות האלה עליו, כך אנחנו רואים שהוא יכול דרך זה להתכלל עם העולם, להתקשר וכך גדל.

גם בעל הסולם משתדל להסביר לנו איך אנחנו שנמצאים בניתוק מהבורא יכולים להיות מקושרים אליו. אומנם יש כאלו הבחנות שאנחנו לא יכולים עדיין להגיד שיש לנו אותן, כמו צבעים - חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, הם ארבעה צבעים - או כל מיני צלילים שגם הם שייכים לספירות עליונות, אבל לפי ההבחנות שנותן לנו בעל הסולם נוכל איכשהו להבין שכדאי לנו לקראת זה להתפתח. התפיסה הרוחנית שאנחנו כל כך רוצים להגיע אליה היא מגיעה אלינו בצלילים, בצבעים, ברגשות למיניהם, ובעיקר דרך הרגשת האור שבו אנחנו נמצאים ובו יש הרבה הבחנות. את האור אנחנו לא מרגישים בעיניים שלנו, אבל אנחנו צריכים להשתוקק להבדיל את ההשפעות העליונות עלינו כמו אור לבן, ירוק, אדום, שחור וכן הלאה.

לכן נשתדל לעורר בתוכנו כאלו הבחנות כמו שחכמי הזוהר מסבירים לנו שכך הם מרגישים את יחס הבורא אליהם.

קריין: מבוא לספר הזוהר, אות ז'.

אות ז'

"והמשיל הזהר, אלו הע"ס חו"ב תו"מ, לארבעה צבעים שהם:

א. לבן, לספירת החכמה,

ב. אדום, לספירת הבינה,

ג. ירוק, לספירת התפארת,

ד. שחור, לספירת המלכות. (כמ"ש להלן בראשית ב' דף י"ד אות כ"ז).

פירוש, שהוא בדוגמא לאספקלריא, שיש לה ד' זכוכיות צבועות, בד' הצבעים הללו. ואע"פ, שהאור שבה אחד הוא, מ"מ כשהוא עובר דרך הזכוכיות, הוא מצטבע, ונעשה ד' מיני אורות:

א. אור לבן,

ב. אור אדום,

ג. אור ירוק,

ד. ואור שחור.

כן האור, שבכל הספירות, הוא אלקיות ואחדות פשוטה, מראש אצילות עד סוף עשיה". אין לו שום צבע, רק השפעה שאנחנו לא תופסים אותה עדיין. כשתופסים זה כבר מקבל צבע, יחס. "וענין ההתחלקות לעשר ספירות חו"ב תו"מ, הוא בסבת הכלים, הנקראים חו"ב תו"מ, שכל כלי הוא, כמו מחיצה זכה, שאור האלקי עובר דרכה אל המקבלים. וע"כ נבחן, שכל כלי, עושה את האור, לצבע אחר." כשהאור עובר באיזה כלי, באיזו ספירה, הוא מקבל מהספירה התרשמות מסוימת ולוקח איתו את ההתרשמות שהוא קיבל ממנה והולך הלאה. האור שעובר מלמעלה למטה למקבל, הוא כאילו נצבע, מקבל השפעה מהמקום שהוא עובר ומביא את זה למקבל.

"אשר, הכלי דחכמה שבעולם האצילות, מעביר אור לבן, כלומר בלי צבע. כי הכלי דאצילות, הוא כמו האור עצמו. ואין אור האלקי, מקבל בסבתו, שום שינוי כל שהוא, בעברו דרך בו. וז"ס, שאמרו בזהר, על עולם האצילות: "דאיהו חיוהי וגרמוהי חד בהון"" - "הוא ושמו אחד". הוא, האור שבו והכלי שבו עדיין אין הבדל ביניהם, הם כאחד. הכלי שנמצא בעולם האצילות עדיין לא עושה שינוי באור כך שאפשר להבדיל בין האור לבין הכלי. "ולפיכך, נבחן אור האצילות, לאור לבן.

משא"כ, הכלים של העולמות בריאה יצירה ועשיה. כבר האור, מקבל בסבתם, איזה שינוי וכהות, בעברו דרך בם, אל המקבלים. דהיינו, המשל, מאור אדום לבינה, שהיא בריאה. ואור ירוק, כעין אור החמה לתפארת, שהוא עולם היצירה. ואור שחור, לספירת המלכות, שהוא עולם עשיה".

שאלה: איך לתאר לעצמי מה זו תחושת האור?

השפעה מהבורא. איזה סוג השפעה אני לא יודע, ודאי שאני מרגיש איזשהו יחס ממני לבורא ומהבורא אלי, שיש קשר בינינו ואני נמצא בשליטתו, וזה מה שהוא רוצה להעביר לי, לגלות בי. כשאני מגיע להרגשה הזאת אני מרגיש שזו הדרגה, זה הקשר שיש בינינו בינתיים. הקשר הזה גם מעורר אותי בזה שיש לי קשר עם הבורא, ואני צריך להתקדם ולחזק את הקשר הזה כך שיהיה כמה שפחות הבדל בינינו. כי זאת המטרה, להגיע למצב שיהיה כלי ואור כאחד ואני לא ארגיש בהשפעה לבורא משהו זר ממני. אלא מה שאני מקבל מהבורא רק מראה לי על ההתקרבות שלי אליו, עד כמה אני מתבטל בו, עד כמה אני מוכן ורוצה להיות כמוהו. יותר מזה כבר כל אחד ירגיש בצורה פרטית.

שאלה: תמיד כשלמדנו את החלק הזה, אמרת - תיזהרו לא לדמיין פה צבעים וכל מיני דברים כאלה, כדי לא להתבלבל.

זה נכון. אבל אני לא חושב שמישהו מדמיין את זה כצבעים. אנחנו כבר די דיברנו על זה. זה לא עניין של צבע, עניין של צלילים, עניין של איזה רגשות. אפילו הרגשות שלנו היותר פנימיים, שמחה, עצב, בושה, גם זה לא בדיוק נכון. ברוחניות הם מקבלים צביון שונה, רוחני.

שאלה: אמרת שזאת הרגשת הבורא. האם זה איזה פידבק, תגובה מצדו, הרגשת האור כתהליך, לא משהו חד פעמי, נכון?

יש בזה הרבה מאוד צורות. כמו שאנחנו בינינו מתקשרים, יש צורות קבועות או רגעיות, זה לא חשוב. יש ויש.

תלמיד: ואם הספירה, כלומר צובעים את הכלי באיזה אופן של תכונת האור שדומה לו, איך להבין, לתאר את זה לעצמי, להרגיש?

אתה תעשה את עצמך רגיש להשפעות הבורא, זה נקרא "תעשה רצונך כרצונו". בהתאם לזה הבורא יקרב אותך ויעשה רצונו כרצונך. אין כאן אפשרות אחרת. אפילו אצלנו בעולם הזה, אתה יכול לשמוע לפעמים משהו מבן אדם שאומר לך - תראה איך הוא מתייחס, איך הוא ככה, ואתה לא נמצא באותו גל, לא מכוון לאותו תדר, ואז אתה לא מרגיש. כאן אומרים לך שצריכים לכייל את עצמנו, את הרגשות שלך, כך שאתה תתחיל לגלות את הבורא. אתה צריך לכייל את הרגשות שלך להשפעה, לאהבת הזולת, לחיבור עם החברים, עד כדי כך שפתאום אתה תרגיש שעל ההשתוקקויות שלך הבורא מתחיל לנגן, ממש. על כל המיתרים כמו בגיטרה או באיזה כלי אחר, כבר אתה משתוקק שהבורא ינגן עליך והוא עושה את זה.

פתאום אתה מתחיל להרגיש שיש לך יחס כלפי החברים, כלפי האנושות, כלפי הבורא בצורה כזאת שאתה רוצה להתקרב, רוצה לשמוע, להתחבק, לבנות כלים יותר גסים או יותר עדינים. אתה רוצה לנגוע בכל מיני מיתרים כמו בגיטרה, לא על איזה צליל אחד אלא אתה מגלה כמה צלילים יחד. ואתה מוכן שהבורא יעשה עליך את הפעולות האלה, אתה רוצה להיות רגיש לזה שהוא ינגן עליך.

זה נקרא שהאור העליון נכנס לתוך הספירות, הרצונות ומסדר אותם כך שהרצונות האלה מתחילים להרגיש מה הוא רוצה למסור לנו. כמו שאנחנו מרגישים, נגיד באוזן, שיש כל מיני צלילים ודרך הצלילים האלו אנחנו מתחילים לזהות מה הוא רוצה להודיע לנו. כך גם במיתרי הלב ובכל יתר החושים. אפילו בחוש המישוש, יכול להיות שהוא לוחץ או נותן מכות, יכול להיות שמחבק ומלטף וכן הלאה.

הכול תלוי באיזו מידה אנחנו משתוקקים לפתח חושים כאלה עם החברים. עד שמגיעים למצב שאנחנו מתחילים להרגיש שבתוך הנטיות אלו, ההשתוקקויות שלנו, נמצא הבורא ומכין אותנו להרגשות העדינות כדי להרגיש אותו, להבין אותו. זו השפה שלו. ואנחנו מקבלים את הדברים האלה דרך כל החושים שיש לנו כמו בעולם הזה, ראייה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש. דרך החור של חמשת החושים האלו אנחנו מקבלים למעלה מהם, עוד בנוסף אליהם, עוד הרחבה שלהם, מתחילים להרגיש את יחס הבורא אלינו. זו השפה שלו.

וכך אנחנו צריכים להתפתח כמו תינוקות. כשהם נולדים הם לא שומעים ולא רואים, אנחנו רואים את זה מהחיים שלנו, ואז לאט לאט על ידי הגירויים שלנו, אנחנו מפתחים להם את החושים. ואז הם מתחילים יותר לשמוע, הם מתחילים לראות קצת. אולי לא צבעים אבל בינתיים משהו, אור וחושך. וגם מזהים בין השקט לבין איזו שמיעת מכה. וגם כשאנחנו מלטפים אותם הם מתחילים להרגיש, חוש המישוש הוא הכי קרוב אלינו ועוד ועוד. כך אנחנו גם צריכים לפתח את החושים האלו בינינו בעשירייה כדי להרגיש בתוך החושים האלו שמפתחים בינינו - את יחס הבורא אלינו. זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'". ככה זה עובד.

ולכן אם אדם לא מתעצל ורוצה לסדר את עצמו, אז הוא לא מתייאש, ממשיך וממשיך עד שמפתח את החושים שלו בקשר לזולת ודרך זה מתחיל להרגיש את קשר הבורא אליו. אפשר להגיד רק דבר אחד, מי שמגיע בסופו של דבר לדרגות הגבוהות קשה לו מאוד לפתח את החושים שלו לזולת וקשה לו מאוד להגיע לזה שהוא ירגיש בחושים האלה את יחס הבורא אליו. קשה. אלה אנשים בדרך כלל עבים, גסים, לא מבינים על מה מדובר, אבל זה דווקא אומר על מהות הכלי הגדול שלו שצריכים הרבה כוחות כדי להפעיל את הכלי. אם אדם לא מתעצל הוא מגיע למצב שבסופו של דבר הוא מרגיש שאני חייב את זה לעשות. חייב.

ואז הם מגיעים לדרגות גבוהות, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", כתוב על זה הרבה. ככל שיש לאדם אגו יותר גדול, אם הוא מכין אותו לקליטה של הבורא, לקשר עם הבורא אז מגיע לכלים גדולים ולהשגות גדולות.

לכן לא להתייאש אלא להמשיך.

שאלה: לגבי להתעצל, יש הגיון בלא להתעצל כשאתה רואה שההתגברות מביאה אותך למשהו ואני מרגיש שאותי זה לא מביא לשום דבר.

אתה תמשיך לעשות הרבה ולדבר מעט, תמשיך לעשות את הפעולות בפועל. תדרוש מהבורא שיעזור לך למצוא קשר עם החברים.

שאלה: ארבעת הצבעים, ארבעת המצבים שתיארת כלומר האור העליון, שם אין הבחנה בין האור לכלי ולגבי שלושת המצבים אחרים, כל פעם שאנחנו מנסים, מגיעים למגע עם העליון הוא מתכנס לאחד מהצבעים האלה לפי המצב שלנו, זה תיאור נכון?

נגיד שנכון, אתה תיכנס למגע ואז יהיה לך ברור.

תלמיד: שמתי לב שזה לא סתם צבעים אלא צבעים משלימים, למשל שחור הירוק והאדום.

כמו בחיים שלנו, המקובלים נותנים לך דוגמה לבן, שחור, אדום, ירוק ומארבעת הצבעים האלה אתה מתחיל להרכיב את יחס הבורא אליך בהתאם ליחס שלך לבורא.

תלמיד: וזה באמת דומה לחיים של העולם הזה באופטיקה, ממש חוקים גשמיים לפי אותו העיקרון?

אני לא רוצה להתבלבל עם האופטיקה, אני רוצה לדעת מה שהם אומרים, איך להעביר את זה לרגשות שלי, לדוגמה, אם אני עיוור צבעים, זה לא אומר שחסרים לי כלים רוחניים.

שאלה: נתת קודם תיאור מאוד רגשי איך הבורא מפתח בנו את החושים כלפי העשירייה, השאלה היא האם הוא לוחץ לנו על כל הרגשות דווקא דרך הפירוד והחיבור בעשירייה כל הזמן?

כן, בשבילנו העיקר לא לברוח מרגשות שליליים וחיוביים אלא לפתח אותם בכוונה כי דרך זה אנחנו מתחילים ללמוד את הא' ב' כמו תווים במוסיקה. ואני מתחיל לדעת מה כל צליל וצליל איך הוא נרשם בי, איך הוא כלפי צלילים אחרים קרובים אליו מלמטה אליו, ומלמעלה אליו וכן הלאה. זאת אומרת אני לומד את צורת הרישום כמו במוסיקה ועל ידי זה אני יכול להרגיש את הניגון של הבורא ובסופו של דבר גם לייצב אחר כך את הניגון שלי כלפי הבורא.

שאלה: הצלילים הרגשיים האלה כולם דרך רגש של דחייה, חיבור ומשיכה בין החברים?

זה נקרא צליל שהוא כלול משני הדברים האלה, הדחייה שיש לנו - שהבורא ברא "בראתי יצר הרע", והחיבור - שאנחנו על פני הדחייה רוצים להתקשר בינינו כדי להגיע ליחס מביננו ולבורא, שזה כבר נקרא צליל. אחרת אנחנו נישאר חרשים, שלא שומעים מה שהוא רוצה להגיד לנו ולא יכולים להגיד לו שום דבר.

תלמיד: ובהתחלה אנחנו רק מרגישים קצת יותר, קצת פחות אבל עוד לא יודעים לפענח את השפה עצמה.

אבל לפחות איכשהו. שמעת פעם איך שילדים שרים, משהו שאין בזה שום רגש ואין בזה צלילים נכונים אבל הם משתדלים.

תלמיד: אז העיקר בעצם זה תשומת הלב לגירויים האלה שהוא מעורר בינינו?

כן, רק ממספר הפעולות, ההפעלות, הניסיונות אנחנו מגיעים לזה שנפתחים לנו רגשות ואנחנו מתחילים להבין למה זה שייך. זה ממש כפי שלומדים בצורה טבעית גם בעולם שלנו.

אנחנו אומרים, "דומם, צומח, חי, מדבר", בכל הגישה הזאת מתפתחים, כך זה עובד.

נתחיל להתקרב לשנות יחסים בינינו כשאנחנו מכוונים את היחסים מבינינו לבורא ואז בצורה כזאת אנחנו נפתח את עצמנו.

אתה יכול לקחת את כל היחסים שלך לבורא דרך החברים, עד כמה שהחברים דוחים אותך, עד כמה שהם לא נראים לך, או שאתה רואה אותם רחוק, תנסה לעשות על פני זה כל מיני מאמצים ואז בקשר שאתה בונה ביניהם, למרות שאתה לא רוצה ואתה לא מטייח את זה, אתה לא מוחק את הפער ביניכם, כי הצליל הנכון מבטא את ההבדל והקשר, יש שם שניים. ומתוך זה שאתה מתקשר על פני הריחוק, אתה בונה את הצלילים עד שאתה מגיע לצלילים הנכונים. צליל נכון בדיוק מגלה את הפער בין הגל הראשון לגל השני וכמה ששני הגלים האלה נמצאים בקשר והרמוניה ביניהם, בכל מיני ההתקשרויות נכונות, עוד נלמד על זה אחר כך, בקבלה יש על זה הרבה.

תלמיד: אנחנו צריכים לכייל את עצמנו, לכייל את הרגשות שלנו להשפעה.

נכון.

תלמיד: ובשביל הכיול הזה צריך להיות באיזו השגה של מהי השפעה.

לא. לא יכול להיות השגה לפני הכיול. אתה צריך ללמוד מה שהם אומרים ולהשתדל להגיע לזה מחוסר השגה, מחוסר שמיעה, מחוסר כל. כמו שתינוק נולד הוא יוצא מאימא לא יודע כלום, לא מבין, לא מרגיש, לא טועם, לא רואה, אף חוש שלו לא עובד חוץ מחוש המישוש, וכשלא טוב לו, הוא בוכה בצורה אינסטינקטיבית, הוא לא יודע שהוא בוכה ושעל זה הוא פונה למישהו, למשהו, זו הצורה האינסטינקטיבית שנמצאת בו בלבד מפני שזה בעצם דרגת החי במיעוטה.

תלמיד: דיברת על צלילים, מה לגבי צבעים? אם כיול בין חברים מוליד צלילים חדשים, מה קורה בצבעים?

עד שאנחנו מתחילים להבדיל בצבעים לוקח זמן. זה כמו בעולם שלנו, כשהאדם נולד הוא נולד עיוור, זאת אומרת, לא רואה. יש לו עיניים, אבל הוא לא רואה, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו". גם אחר כך אפילו כאנשים גדולים, אנחנו לא רואים ולא מרגישים הבחנות רוחניות, לא שומעים אותן וכן הלאה. ככה זה.

אז על ידי זה שאנו משתדלים לפתח בנו את החושים האלו, כך אנחנו נתקדם עד שנגלה את עצמנו נמצאים כבר בעולם הרוחני. הכול תלוי במידה בה אתה מפתח את הקשר שלך עם החברים ורוצה לתת לקשר הזה כל מיני הבחנות, של צבעים, צלילים, בכל דבר ודבר. אחרת אתה תישאר כחצי מת, ולא מפותח.

מה קורה לאנשים שנמצאים בעולם הזה בלבד? הם מפגרים, הם פשוט לא מפותחים. יש בהם כלי רוחני גדול שנקרא "נשמה", אבל הם לא מפתחים את הכלי הזה וכך נשארים. זאת אומרת, הם נולדו כדי לפתח את הכלי הרוחני, כדי להיות בני אדם, אבל הם מעדיפים להישאר בדרגת בהמה.

קריין: אות ח'.

אות ח'

"ומלבד האמור, יש בהמשל הזה של ד' הצבעים, רמז חשוב מאד. כי האורות העליונים מכונים "ספר", כמ"ש בספר יצירה, פרק א', משנה א': "וברא את עולמו בשלשה ספרים, בספר וסופר וסיפור". וכה"א: "ונגולו כספר השמים" (ישעיה, ל"ד).

והנה, גילוי החכמה שבכל ספר, אינו בלבן שבו, אלא רק בצבעים, דהיינו בדיו, שממנו באות האותיות שבספר, בצרופי החכמה אל המעיין. שבדרך כלל, יש בספר, אלו ג' מיני דיו:

א. אדום,

ב. ירוק

ג. ושחור.

כמו כן, עולם האצילות, שה"ס חכמה, שכולו אלקיות, הוא בבחינת הלבן שבספר. כלומר, שאין לנו תפיסא בו כלל. אלא, כל הגילוי שבספר השמים, הוא בספירות בינה, ותפארת, ומלכות. שהן ג' עולמות בי"ע, להיותם בחינת הדיו שבספר השמים. שהאותיות וצרופיהן, מתגלות בג' מיני דיו הנזכרים. ורק על ידיהן מתגלה אור האלקי אל המקבלים.

ויחד עם זה יש להבחין: כמו שהלבן שבספר, הוא עיקר הנושא של הספר. והאותיות, כולן הן "נשואות", על הלבן שבספר. ולולא הלבן, לא היתה אפשרית, שום מציאות לאותיות, וכל גילוי החכמה שבהן. כן עולם האצילות, שהוא ספירת החכמה, הוא עיקר הנושא של גילוי החכמה, המתגלית דרך העולמות בי"ע. וזסו"ה: "כולם בחכמה עשית"."

בצורה כזאת, אנחנו מגלים את מה שנסתר בעצם בעולם האצילות. אנחנו מגלים את עולם האצילות, אבל לא בו בעצמו, אלא בכל העולמות האלה בריאה, יצירה, ועשייה שעולים לעולם האצילות, מתלבשים עליו, וכך מגלים את הפער בינם לעולם האצילות. לפי זה אנחנו מגלים את עולם האצילות. בעצם הכול נמצא בו, כולו אור החכמה, אלוהות, ולא יכול להתגלות בעצמו, אלא רק בצורה כזו כשעולמות בריאה, יצירה, עשייה, בינה, זעיר אנפין ומלכות מתלבשים עליו, ומגלים את הפער בינם ללבן שהוא עולם האצילות, וכך אנחנו משיגים אותו.

מזה באה לנו גם ההשגה בעולמות שלנו. אנחנו לא מגלים שום דבר בפני עצמו, אלא רק דרך הפער בין הדבר למשהו אחר. כל תחום שלא תגידו, צלילים, צבעים, יחסים, מצבים, מדרגות, הבחנות, אנחנו לומדים רק מתוך השוואה, מהפער של זה לעומת זה, מה זה, לא מהעצם עצמו, מה יש בדבר, בתופעה, אלא מהפער בין התופעות, אותן אנחנו לומדים, וכך אנחנו מתקיימים.

שאלה: יוצא כך שכל הצבעים האלה, העולמות האלה, האותיות אלו כלים שעל פניהם נגלה הלבן?

כן, אנחנו לא יכולים לגלות את אור החכמה, או נגיד את יחס הבורא אלינו. אנחנו לא שייכים לבחינות האלה, אבל אנחנו מבחינים ביחס בין הבחינות האלה במדרגות תחתונות יותר. איך שלושת העולמות בריאה, יצירה, ועשייה מגלים את עצמם לעומת עולם האצילות שכולל את בינה, זעיר אנפין ומלכות, איך הם נולדים, מתפתחים ומתקיימים על ידי מה שהם מקבלים מעולם האצילות, מחכמה, ואז מהיחס ביניהם ולעולם האצילות, אנחנו לומדים על עולם האצילות. למרות שעל עולם האצילות בעצמו אנחנו לא יכולים ללמוד.

כך אנו לומדים על כל המערכת, אנחנו לומדים שהייתה שבירה, הכלים שנשברו נפלו, ואחר כך כשאנחנו מתקנים אותם, בתיקון שלהם אנחנו מעלים אותם לעולם האצילות. ואז על ידי הפער בינם לאצילות, שאנחנו מגלים בעלייתם לאצילות, אנו מגלים את המציאות הרוחנית כולה. כך זה עובד.

שאלה: מה זה הדיו?

הדיו זה עד כמה אנחנו יכולים לדמות את עצמנו מדרגות שונות של הרצון לקבל שלנו לצורת ההשפעה.

תלמיד: אנחנו ממש כותבים כשאנחנו עושים מאמצים?

אנחנו כותבים על השפעת הבורא שכולו לבן כי כולו השפעה, אנחנו כותבים בכמה שאנחנו מסוגלים להידמות לו, או מבינה או מזעיר אנפין או ממלכות, בצבעים שונים.

שאלה: איך לשמור על הפער ביחסים בתוך העשירייה ולא לבטל את הפער הזה כי שם בעצם הכול מתגלה?

אם אנחנו מתקדמים בקשר בינינו להיות "כאיש אחד בלב אחד", אנחנו לא צריכים לשמור על הפער בינינו. כי הבורא כל פעם מגלה בנו רצון לקבל חדש, ואז שוב ושוב אנו מגלים בינינו, בין כל אחד לאחרים את הפערים, המרחקים, הדחייה, השנאה עד שרוצים להרוג זה את זה. כך אנחנו תמיד מגלים את מקום העבודה. לזה הבורא דואג, אנחנו צריכים לדאוג רק להתבטל. יש מאמר של רב"ש שבו הוא כותב שאתה לא צריך לשמור על המרחק בינך לחברים, אלא את זה תשאיר לבורא.

תלמיד: הבורא יוצר את הפער?

הבורא עושה את הרע, הוא עושה את הרע ונותן לך לעשות את הטוב.

שאלה: איך לא לברוח מהרע ומהפער הזה שהוא יוצר?

לא לשכוח בקשר עם החברים שאתם משחקים יחד מול הבורא. כמו שכתוב "נצחוני בני", אני מעלה להם ככה, והם עושים ככה.

תלמיד: ההבחנות שתיארנו קודם, צבעים, צלילים וכו', מתגלות בפער בין החברים?

כן, ודאי.

תלמיד: אז הוא יוצר רע, ואנחנו רוצים לכסות את זה בטוב, אלה ההבחנות?

אנחנו רוצים להיות מחוברים, אין לנו הבנה בשום דבר אחר חוץ מחיבור.

קריין: אות ט'.

אות ט'

"והוא שאמרנו לעיל, בגדר הג', שאין הזהר מדבר בעולם האצילות, כשהוא לעצמו. והוא, מטעם, היותו כבחינת הלבן שבספר. אלא, לפי הארתו בג' העולמות בי"ע. והוא מטעם, היותם בבחינת הדיו, והאותיות, וצרופיהן, שבספר. והיינו בב' אופנים:

א. או שג' העולמות בי"ע, מקבלים הארת עולם האצילות, במקומם עצמם, שאז האור מתמעט להם בהרבה, בדרך עברו את הפרסא, שמתחת עולם האצילות, עד שנבחן רק להארת כלים דאצילות.

ב. או בדרך עלית העולמות בי"ע למעלה מפרסא, למקום הספירות בינה ת"ת ומלכות דאצילות, ונמצאים מלבישים עולם האצילות, דהיינו שמקבלים את האור במקום הארתו, כמ"ש בפתיחה [פתיחה לחכמת הקבלה] מאות קנ"ה ואילך."

שאלה: מהי מציאות רוחנית ובאיזה צבע היא מתגלה?

אנחנו עכשיו לומדים, שהמציאות הרוחנית מתגלה לנו בכל מיני צבעים, בכל פאנל הצבעים.

תלמיד: הצבע השחור הוא הדבר הראשון שמתגלה, או שהוא כל הזמן מתערבב?

הכול מתערבב, אנחנו עוד נלמד. בינתיים אנחנו לומדים, שהצבע השחור שייך לעולם העשייה, כשעולים מעולם העשייה לעולם היצירה מתחילים לגלות צבעים אחרים. בעולם הבריאה יש יותר צבעים, וכל זה לעומת עולם האצילות שהוא כולו לבן.

תלמיד: הלבן הוא כמו במציאות הגשמית שהוא מכיל את כל הגוונים של הצבעים?

כן, הוא רקע משותף לכל הגוונים כי אחרת אנחנו לא מרגישים אותם.

שאלה: מה זה אומר שהכלים מתעלים ממצב אחד למצב אחר, נניח מבריאה לאצילות?

כל כלי הוא עשר ספירות, אם מוסיפים לו רצון לקבל והוא יכול על הרצון לקבל שלו לעבוד ולהגיע ליתר חיבור, אז נקרא שהוא מתפלל, קונה מסך, חיבור, ואז הוא נעשה כמדרגה יותר עליונה הוא עולה ממצב שהוא נמצא למצב יותר עליון וכך הוא מתחיל להשיג. למה הכוונה במצב יותר עליון? כך הוא משיג צבעים חדשים, צלילים חדשים, הרגשה חדשה.

תלמיד: יש מצב שתחת הלחץ של הבורא, הבריאה, באיזו פעולה מיוחדת יכולה להתעלות?

כן, הבורא מעורר אותנו לחיבור בינינו, ועל ידי מידת החיבור בינינו אנחנו עולים.

תלמיד: יוצא שאנחנו על ידי חיבור בעשירייה יכולים להתרומם ממצב אחד למצב אחר בחיבור שלנו?

ודאי. סוף סוף אתה אומר משהו לעניין.

תלמיד: איך לעשות את הפעולה הזאת עכשיו יחד?

תנסו להתחבר כך אתם רוצים לעלות לחיבור, והחיבור הזה יגלה לכם מדרגה יותר גבוהה. תנסו.

תשירו יחד שירה יפה.

שאלה: מה משמעות הצבעים אדום, ירוק ושחור מבחינת ההתרשמות בכלי מהשפעת האור?

אין לי מה להגיד כאן. כמו בעולם שלנו אנחנו מרגישים כל מיני סוגי התרשמויות בדרך הצלילים, הצבעים, כך אנחנו צריכים להבין שהבחנות כאלה יש גם ברוחניות. אנחנו צריכים להשתדל לפתח את החושים שלנו שהם יתפעלו מכמה שיותר הבחנות, והכול תלוי במידת ההתקרבות שלנו זה אל זה, כמה שנתקרב נבחין יותר בכל מיני הבחנות בצלילים, בצבעים, בצורות שביניהם, ביחסים שביניהם.

שאלה: האם אור שחור אומר שאין אור בכלל?

כן, באור שחור אין לנו כל כך מה להבחין כי הוא מאוד דומה לאור הלבן, ואי אפשר לגלות על ידו הרבה הבחנות.

שאלה: איך לא להתבלבל ולדמיין בטעות את מה שהבורא רוצה למסור לי, את הדיבור שלו אלי, אולי זה סתם האגו שלי שמדמיין את הדיבור של הבורא אלי?

אם אני נמצאת בקשר עם החברות שלי ורוצה להגיע למצב של התפעלות אחת מכולן אז אין לי שום בעיה, אני לא אטעה. דווקא בגלל שיש לנו עשר או חמש, כמה שיש לנו חברות בקבוצה ככל שאנחנו רוצות להיות כאחת אנחנו בזה נעלה את הכלי שלנו להבחנות יותר גבוהות. תנסו להשתדל למרות שאתן כולכן כל אחת בפני עצמה, תנסו לחבר את עצמכן לאחת. תקראו מאמרים שכותב על כך רב"ש, מה שהזוהר כותב על החיבור, על האיחוד, ואתן תתחילו להרגיש כמה יש לכן לעשות עד שתרגישו הבחנות רוחניות כך שאתן משתדלות להיות קרובות יותר זו לזו.

שאלה: יש מערכת ביחסים של הצבעים, שחור הוא ההיפך מלבן וירוק הוא ההיפך מאדום, איזו מסקנה אנו מסיקות מכך על החומר שמגלה לנו בעל הסולם?

אנחנו מסוגלים ברגשות שלנו להבחין בין בני אדם לבין הבחנות אחרות שיש בין בני אדם ולהתחיל להתחבר למעלה מכל ההבחנות הללו. אנחנו לא מוחקים את ההבחנות, אלא מזהים אותן ולמעלה מהן מתחברים. זה נעשה כמו ניגון שאנחנו מגנים יש בו הרבה תווים, ומה אנחנו עושים? על ידי כך שמנגנים את כל התווים האלו אנחנו מחברים ביניהם וכך הם הופכים להיות לניגון. והניגון הוא כמו שפה, כמו משפטים, מילים, משפטים, וכך אנחנו מרגישים מה הבורא רוצה למסור לנו בניגון הזה או במילים האלו. כך אנחנו מתחילים לגלות את הדיבור שלו איתנו.

שאלה: מתי ג' העולמות בי"ע מקבלים הארת עולם האצילות ומתי מלבישים עולם האצילות, דהיינו שמקבלים את האור במקום הארתו?

אנחנו לא יכולים להרגיש את האור של עולם האצילות כי אין בו הבחנות, הוא אור לבן. אבל כשאנחנו עולים מעולמות בריאה, יצירה, עשייה לעולם האצילות, אנחנו מתחילים להרגיש גם את עולמות בי"ע, לעומת עולם האצילות, גם את עולם האצילות בעצמו שמאיר דרך עולמות בי"ע. ואז בצורה כזאת הדדית שאנחנו לומדים עולמות בי"ע על רקע עולם האצילות אנחנו כך לומדים את יחס הבורא שהוא נמצא למעלה מעולם האצילות ומאיר לנו משם.

שאלה: כתוב "מקבלים אור במקום הארתו", האם זה אומר שקליטה נכונה של האור יכולה להיות רק במקום שבו הוא מאיר או לא רק?

איך אנחנו יכולים להרגיש את האור במקום שהוא לא מאיר? לכן באמת אין לנו השגה אלא ככל שאנחנו עולים לעולם האצילות. אצילות זה מהמילה "אצלו", אצלו זה בתוך האור. אם אנחנו נמצאים בעולמות בריאה, יצירה, עשייה, אנחנו לא יכולים לדעת בדיוק איפה אנחנו נמצאים. זה כמו ילד שנכנס לגן הילדים או לבית הספר, אלה דברים שהוא עדיין לא הגיע לעולם של הגדולים, הוא לא יכול למדוד, לא יכול להבין מה בינו לבין אנשים גדולים. ולכן האור שיש באצילות הוא לא מספיק לנו, אנחנו צריכים לראות אותו על כל הרקע של האצילות, על הרקע של האור הלבן הוא אור של השפעה, של נתינה, של אהבה, ואז על הרקע הזה אנחנו יכולים להרגיש את המצב האמתי שלנו.

שאלה: מה זה אומר שהאור נעלם אם הוא ללא שינוי ותמיד מקיף אותנו?

זה אור שאנחנו לא מרגישים. וכאן אנחנו לומדים באורות שמתגלים לנו את היחס בינינו לבורא, כמה אנחנו שונים ממנו. השוני שלנו מהבורא הוא מורגש כהופעת האור, אומנם אנחנו שונים אבל יחד עם זה אנחנו מגלים כמה ואיפה ואיך ובכך יש לנו רגשות. זאת אומרת, האור שמתגלה בנו הוא אור שמסביר לנו כמה אנחנו רחוקים והפוכים מהבורא וכמה אנחנו דומים לו. ובדבר והיפוכו אנחנו תמיד מגלים משהו, איזו מציאות. אנחנו לא יכולים לגלות מציאות שאנחנו לגמרי דומים לו או לגמרי הפוכים ממנו, אלא באיזו מידה של צורת הפכיות ודמי.

שאלה: למה הזוהר משתמש בדוגמה של ספר?

כי כך אנחנו מגלים את המציאות שאנחנו כאילו פותחים את הספר ובספר מגלים את המציאות העליונה.

שאלה: לא הבנתי מה זה אומר שארגיש איך הבורא נוגע בי, כלומר איך ארגיש את תגובת הבורא אליי?

אני לא יודע. תנסה עכשיו לתאר עד כמה הבורא עכשיו נוגע בך או בך. תנסה. גם עכשיו זה קורה, רק אתה לא מרגיש, את לא מרגישה. זה כל הלימוד של חכמת הקבלה, למה היא נקראת חכמת הקבלה? איך לקבל את יחס הבורא אליי. עכשיו אני נמצא נטול חושים, אני לא יכול להרגיש את זה, אני צריך לפתח בי כאלה חושים שאני ארגיש את הבורא או את יחס הבורא אליי, זה אותו דבר.

שאלה: מה הבורא רוצה למסור לנו בניגון? הרי אמרנו שהוא מעורר רק רע.

הבורא מעורר רע כי הוא מעורר רצון לקבל כדי שאנחנו נרגיש כמה אנחנו שונים ממנו, כי דווקא בשונה ממנו אנחנו יכולים להתחיל להרגיש אותו. ובמידה כמה אנחנו שונים וכמה אנחנו רוצים להידמות, כך הניגון שלנו או הצבעים שלנו הם תמיד מספרים לנו מה מידת השוני ומה מידת הדימוי.

קריין: נמשיך באות י'.

אות י'

"אמנם, אין המשל דומה לגמרי לנמשל. כי ספר החכמה שבעוה"ז, הרי, הן הלבן והן הדיו, שבאותיותיו, אין בהם רוח חיים. וגילוי החכמה, שבסבתם, אינו במהותם עצמם, אלא מחוץ להם, דהיינו בהמוח של המעיין בו.

משא"כ ד' העולמות אבי"ע, שהם ספר השמים, הרי כל המוחין, שבמציאות הרוחנית והגשמית, נמצאים בהם ונמשכים מהם. ולפיכך תשכיל, אשר הלבן שבו, שהוא הנושא שבהספר, הוא עצמו המושכל שבהספר. וג' צבעי הדיו, המה המבארים את המושכל הזה".

זה כמו אור החכמה. איך אנחנו תופסים את אור החכמה? רק במידה שמתגלה אור החכמה שהוא אור של אצילות, בעולמות בריאה, יצירה ועשיה שעולים לעולם האצילות ומקבלים שם הארה מאצילות וכך מבארים אותו. כשאנחנו קוראים אנחנו לא לומדים את הלבן שבספר אלא את האותיות, אבל ברוחניות אנחנו לא לומדים את האותיות עצמן אלא את הלבן, את החכמה שיש סביב האותיות, את השפעת הבורא שמשפיע לנו דרך הרצון לקבל שברא, דרך חסרונות מהותיים.

במידה שאנחנו לא מוחקים את האותיות אלא מתעלים מעליהן אל הלבן, ולא מוחקים את האותיות ולא מוחקים את הלבן, אלא בפערים ביניהם, עד כמה הם שונים, ועד כמה על ידי העבודה שלנו הם מדמים את עצמם זה אל זה בדבקות שבין הלבן שסביב האותיות לשחור שבתוך האותיות, או הירוק או האדום, במידה זו אנחנו לומדים את היחס של הלבן אלינו.

הבורא היה צריך לבנות בנו, לברוא בנו כל מיני הבחנות הפוכות ממנו כדי שמתוך ההפכיות הזאת נשיג אותו, אחרת לא הייתה לנו שום אפשרות לנגוע בו. לכן ככל שנתקדם להתקשר עם הבורא, כך נגלה עד כמה יש עוד ועוד צורות חדשות של הבורא כדי להשיג את חוסר הקשר בינינו, שקודם לא זיהינו. כמו בעולם הזה, אם אני לומד איזה מקצוע, אז אני יכול לספר עליו למישהו בשתי דקות והוא יאמר "הבנתי במה אתה עוסק". לעומת זאת, אדם שנכנס למקצוע, הוא מתחיל לראות בו הרבה מאוד הבחנות וצורות שונות וגם הזדמנויות להתקשר. זאת אומרת ככל שמתקדמים, כך מגלים יותר ויותר פערים בינינו לבורא, ועל ידי הפערים האלו מגלים את ההזדמנויות להשוות עימו צורה ולהבין אותו יותר.

שאלה: נשמע שהאותיות או הצבעים מסתירים איזשהו גילוי של הלבן שבספר. האם זה קשור גם לרגשות שלנו? האם אתה יכול להרחיב קצת על זה?

כן, הבורא חייב להסתיר את עצמו, ודווקא על ידי ההסתרה שלו הוא נותן לנו הזדמנות לגלות אותו, כי בהסתרה שלו הוא מדמה את עצמו לנברא שנמצא כולו בהסתרה. יש בזה דברים עמוקים, עוד הרבה קומות לתוך הבריאה ולתוך הטבע שלנו. ככל שאנחנו חופרים ברצון לקבל, ככל שאנחנו מגיעים לעומק הבריאה בין הרצון לקבל לרצון להשפיע, כך אנחנו מגלים שאי אפשר לגלות, לא את הבורא ולא את הנברא, אלא רק במאמץ ביניהם, ככל שהם מתקשרים ביניהם ועומדים זה מול זה.

תלמיד: נראה שאם אנחנו עובדים עם הספר אז אנחנו צריכים כאילו להמיר את זה באיזושהי צורה, כי אין לנו יכולת לגלות זאת באופן ישיר. אני מרגיש שאנחנו צריכים להפוך פה משהו לפני שהוא יפתח עבורנו. איך אתה עובד עם האותיות, עם הספר ועם הכתב?

יש לך חברים ואתה מבין שכל מה שאתה מגלה, אתה מגלה בקשר ביניכם, בחיבור ביניכם, בינך לחברים, וכך כל אחד ואחד מתוך העשירייה, מתוך החמישייה, לא חשוב כמה, העיקר מתוך הקבוצה, משתדל לגלות את הקשר שלו עם החברים, ובקשר הזה הוא מתחיל לגלות גם כמה הם הפוכים ושונים זה מזה. וכך אתם מתחילים לגלות אותיות רוחניות, תכונות רוחניות, ומתוך זה אתם מתחילים לראות איך מגיעים להרגשת העולם הרוחני, להרגשת ההבחנות, להרגשת היחסים הרוחניים. כל היתר מתגלה בהרגשה, לא בשכל, אלא רק בהרגשה, כי אנחנו רצון לקבל, כך הבורא ברא אותנו. הוא לא ברא שכל, השכל הוא רק תוספת, רק כלי עזר.

שאלה: האם לא משנה מה כתוב בכל מקום אלא העיקר שבסופו של דבר אנחנו מגלים את ההפכיות שבינינו?

אנחנו תמיד מגלים פער בינינו, ואם מתוכו אנחנו רוצים להתקשר, אז אנחנו בונים את כל היחסים ואת כל האותיות.

שאלה: אנחנו כל הזמן מדברים על חיבור ועל הפער שבין המילים לבין מה שהן מייצגות. האם כל מה שאנחנו רואים בעולם, כל התופעות וכל היקום, מקבלים את ההקשרים שלהם רק על הרקע של הרעיון של ההשפעה, כאילו יש בד וכל הדברים האלה מצוירים עליו וכך אנחנו תופסים אותם רק בהקשר הזה?

כן, תפתח את זה ודרך זה תגיע לגילוי.

תלמיד: בתור בן אדם שכותב תמיד הפחיד אותי הפער הזה בין מה שיש לי בראש לבין איך שאני כותב זאת. האם אנחנו רוצים את הפער הזה, האם אנחנו עובדים איתו?

משהו כזה.

קריין: אות י"א.

אות י"א

"ויש להשכיל כאן, אלו ד' אופני המושכלות, המובאים לעיל בגדר הא', שהם:

א. חומר,

ב. צורה מלובשת בחומר,

ג. צורה מופשטת,

ד. מהות.

אלא, שאבאר אותם מקודם, בדברים המוחשים שבעוה"ז. למשל, כשאתה אומר: "איש גבור, או איש אמיתי, או שקרן" וכדומה. הרי לפניך:

א. החומר שלו, דהיינו גופו,

ב. צורה מלובשת בחומר שלו, דהיינו גבור או אמיתי או שקרן,

ג. צורה מופשטת. כלומר, כי תוכל להפשיט הצורה של גבור, ואמיתי, ושקרן, מעל חומר האיש, ולהשכיל ג' צורות הללו, כשהן לעצמן, בלתי מלובשות בשום חומר וגוף. דהיינו, להשכיל המדות של גבורה, ואמת, ושקר. ולהבחין בהן מעלה או גנות, בשעה שהן מופשטות מכל חומר.

ד. מהותו של האיש.

הוא אומר לנו, שאנחנו יכולים לחלק כל דבר לחומר, צורה שמלובשת בחומר, צורה מופשטת ומהות. את המהות אנחנו ממש לא יכולים להשיג, חומר אנחנו כן משיגים, צורה מלובשת בחומר אנחנו יכולים לחקור ואיכשהו לדמיין, צורה מופשטת זה כבר לא שייך להשגה שלנו, זו תוצאה מהשגה שאנחנו בונים כבר בעצמינו ומהות זה כבר משהו שנעלם מאיתנו, ואנחנו יכולים לתאר את זה איכשהו לעצמנו כעוד התפתחות מצורה מופשטת.

אלו הן ארבע הדרגות של ההשכלה שלנו ומה שאנחנו פוגשים בדרך.

קריין: י"ב.

אות י"ב

"ותדע, שאופן הד', שהוא מהות האיש, כשהוא לעצמו, בלי החומר, אין לנו תפיסא בו כלל. כי ה' החושים, והדמיון שלנו, לא יציעו לנו, אלא גילוי פעולות של המהות, ולא כלום בעצם המהות. כי למשל:

חוש הראיה, מציע לנו רק צללים, מן המהות הנראית, בערך התרשמותם מול האור.

וחוש השמיעה, הוא רק כח הכאה, של איזה מהות באויר. ואויר הנדחה מכחו, מכה על התוף שבאזנינו. ואנו שומעים, שיש איזה מהות, בקרבתנו.

וחוש הריח, הוא רק אויר, יוצא מהמהות, ומכה על עצבי הריח שלנו, ואנו מריחים.

וכן הטעם, הוא רק תולדה, מנגיעת איזה מהות בעצבי הטעם שלנו.

הרי, שכל ד' החושים האלו, אינם מציעים לנו, רק גילוים של הפעולות, המסובבות מאיזו מהות, ולא כלום מן מהות עצמה."

זאת אומרת, אנחנו לא יכולים להרגיש, לזהות משהו כתופעה בפני עצמה, אלא תוצאות מהופעת משהו שמשפיע עלינו, ורק את התופעות האלה אנחנו מגלים.

"ואפילו חוש המישוש, שהוא החזק מהחושים, המבדיל בין חם לקר, ובין מוצק לרך, הרי כל אלו אינם, אלא גילוי פעולות שבתוך המהות, והמה רק מקרים של המהות. כי החם אפשר לקררו, והקר אפשר לחממו, והמוצק אפשר להפך במלאכת החמיא לנוזלים, והנוזלים לאוירים, דהיינו רק גאזים, שכבר פקע לגמרי ממנו כל הבחן מה' החושים, ועכ"ז, עוד המהות קיימת בו. שהרי, אתה יכול, שוב להפך את האוירים לנוזלים, והנוזלים למוצק.

הרי בעליל לעיניך, שה' החושים, לא יגלו לנו שום מהות, אלא רק מקרים וגילוי פעולות מן המהות. ונודע, שכל מה שאינו בא אלינו במוחש, אינו בא גם בדמיון שלנו. ומה שלא יבא בדמיון, לא יבא לעולם במחשבה. ואין לנו דרך, איך להשכיל אותו.

הרי, שאין למחשבה תפיסה כלל במהות. ולא עוד, אלא אפילו מהותנו עצמנו, לא נודע לנו מה היא. כי אני מרגיש ויודע, שאני תופס מקום בעולם, ואני מוצק, ואני חם, ואני חושב, וכדומה מגילוי פעולות מהותי. אבל אם תשאלני, מה מהותי עצמי, שכל אלו הגילוים נמשכים ממנו, איני יודע מה להשיב לך. הרי, שההשגחה מנעה ממנו השגת כל מהות, ואנו משיגים רק גילוים ודימוים של פעולות, המתגלות מהמהותים."

אנחנו רק תוצאה ממשהו שפועל עלינו, ואם אנחנו רוצים להגיע למצב שאנחנו מגלים עוד משהו, אז עלינו לעשות פעולות כדי לגלות את מה שעכשיו נסתר - שיתגלה. ואם כך, אין שום אפשרות להגיע לגילוי הבורא, אם לא נקיים את התנאים לגילוי שלו. אחרת זה כמו שעכשיו אנחנו נמצאים בהרבה מאוד הזדמנויות לגלות מה יש סביבנו, אבל זה לא מתגלה מפני שאנחנו לא מכינים לזה את החושים שלנו.

שאלה: כותב באות י' שארבע עולמות אבי"ע הם כן מורגשים, לא כמו הספר שבעולם הזה, שזה לא מורגש אלא במוח של האדם. ושאלתי - בשלושת הספרים האלה בעולמות אבי"ע מיהם הסופרים ומיהו הסיפור? הסופר זה הקב"ה או העשירייה שלי? הסיפור זו המציאות שאני בונה או המציאות שהוא תכנן? כי מקבלים פה הרגשה של סוג בחירה לבנות את העולם, ואני לא יודע אם זה נכון, כי אין לנו באמת בחירה.

אתה מקבל בחירה לבנות את הקשר שלך עם הבורא על ידי כל מיני צורות שאתה עושה מהרצון לקבל שלך. אל תברח לעולם הזה ממש, יש לך עם הבורא דבר פשוט. יש לך רצונות, אתה חייב לדמות אותם לבורא ממה שאתה לומד, וכך אתה צריך להשתדל לעשות מהם דימוי של הבורא ואז לא תטעה.

תלמיד: להסתפק בזה? לא לנסות להבין מה זה הסופר והסיפור וכל הדברים האלה?

להבין? תנסה.

תלמיד: או להרגיש?

תתחיל לחפש סופר, סיפור.

שאלה: אמרת שהאותיות בצבעים שונים הם החסרונות. איך אנחנו מגיעים לחוות את זה רגשית, או לעבוד עם זה?

אנחנו צריכים לעשות את הרצונות שלנו בצורה כזאת, שיהיו בהם חסרונות - רצונות זה חסרונות - שיחסר לי לגלות את הבורא, וכדי לגלות את הבורא, אני יכול לפי חוק השתוות הצורה. אז אני צריך לעשות עם החברים שלי פעולות, שהן יהיו כלפי החברים איכשהו דומות לפעולות שלי כלפי הבורא, כמו שאני רוצה לעשות איתו. אבל עימו ואליו אני לא יכול להגיע בצורה ישירה, כי הוא נסתר, אז אני עושה את זה ביחסים שלנו בין החברים.

תשתדלו לבנות יחסים בן החברים שהם יהיו במשהו דומים לפעולות שצריכים לקיים בינינו לבורא. תנסו לעשות את זה, יש כאלה שיכולים לעשות את זה בפרהסיה וזה טוב, כי זו דוגמה טובה שמרבה שלום בעולם, אבל ישנם כאלה שעושים את זה יותר בצניעות. זה תלוי באופי האדם, במצבים שונים שעוברים עליו, אבל בכל זאת אנחנו צריכים כל הזמן לשמור את עצמנו כמה שאפשר במשך היום כשאני רוצה להועיל לעשירייה שלי.

שאלה: אנחנו מאוד רוצים להכין את הכלים שלנו יחד לגילוי של הבורא. איך אנחנו יכולים לעזור זה לזה להכין את הכלים שלנו? מה עוד אנחנו יכולים לעשות מעבר למה שאנחנו עושים עכשיו?

אתם צריכים לחפש מה אפשר עוד להוסיף ואז תוסיפו. באמת אני לא יכול להגיד, כי זה גם משתנה כל פעם, וכל אחד כלפי העשירייה אתם משתדלים לגלות קשרים כאלו ביניכם, שהם יהיו כמו כדור, שאתם מרכיבים אותו ומחזיקים אותו כל הזמן יחד. וזו בעצם צורת העבודה הנכונה שבינינו.

תלמיד: האם זה עוזר לדבר על רגשות, או לדבר בצורה רגשית על עשר הספירות, איך זה משפיע עלינו מבחינה רגשית ומה זה עושה לנו? ואם אנחנו עוד לא מרגישים את זה לגמרי, אז לנסות לדבר על זה?

אולי קצת, אבל לא להתבלבל כאילו אתם מרגישים את זה, כי אתם יכולים ממש להסתבך בזה. אני לא ממליץ להיות ממש בדמיונות, אלא במה שאתם מסוגלים עכשיו לבנות קשרים ביניכם, קשרי חיבור, אהבה, תמיכה. העיקר חיבור ותמיכה. ובמה? בזה שאנחנו חושבים על מטרת הקבוצה, איך אנחנו מתחברים בינינו, איך אנחנו עוזרים זה לזה, איך אנחנו דואגים שכל הקבוצה העולמית שלנו תגדל ותתחזק.

לזה אנחנו צריכים לדאוג ולדבר על זה, כי באמת כל ההתקדמות שלנו תלויה בזה ממש. אנחנו מאוד קרובים ליישום, ושזה יתחיל להתגלות בנו בפועל, אבל צריכים עוד כמה מאמצים. וברוחניות אין מקצת. אם אנחנו מתקדמים, אז נכנסים. אם לא, אתה יכול לעמוד אפילו מילימטר מהכניסה להרגשה רוחנית ועדיין אתה לא נמצא בזה, וכאילו שאתה רחוק אלף קילומטר, כי מגלים לך דיוקים אחרונים שאתה צריך כדי להיכנס - אבל הם מתגלים בצורה כל כך עקרונית וברורה, שנראה לך שזה עוד רחוק.

לכן, רק עזרה הדדית ולא להתעייף, כי הרבה אנשים שמגיעים ומתקרבים, הם פתאום עוזבים והולכים אחורנית, כי לא מרגישים שזה קרוב. הם לא יכולים להוסיף כוחות על מנת להשפיע ובלי שכר לא מסוגלים לעשות משהו, אפילו נחת רוח לבורא לא מסוגלים יותר - ועוזבים.

(סוף השיעור)