שיעור הקבלה היומי٤ يناير ٢٠٢١(בוקר)
שיעור בוקר 04.01.21 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
נושא: משחק
משחק – קטעים נבחרים מהמקורות
אנחנו רואים שבחכמת הקבלה ישנן הגדרות כאלו שלא כל כך דומות למה שאנחנו משתמשים בעולם הזה. משחק הוא בעצם מעבר, זה בעצם משחק, כמו חתול שרוצה לקפוץ, הוא מסתכל, בודק את עצמו איך הוא עכשיו יקפוץ ואחר כך קופץ, אז כל ההכנה הזאת, כל מה שהוא מתאר לעצמו, כל מה שהוא עושה, זה הכול משחק, הוא משחק שעכשיו הוא יעשה משהו.
משחק זה איך שאנחנו מתארים את המצב הבא, לכן כל החיים שלנו בעצם צריכים להיות משחק, שאנחנו משתוקקים לחיבור בינינו ובחיבור בינינו לגלות את הבורא, להגיע למטרת הקיום, החיים שלנו, חיים נצחיים, שלמים, כול זה מושג על ידי משחק. ולכן כמו שאנחנו בחיים האלו, אנחנו משחקים כשאנחנו ילדים ועל ידי זה אנחנו גדלים, כך גם בחיים הרוחניים שלנו. רק ששם את המשחק הזה אנחנו צריכים לקחת בידיים שלנו ולהבין מה קורה ואיך להיות במשחק, בשותפות עם הבורא, כי בלי משחק אנחנו לא יכולים להתקרב אליו ולהיות שותפים שלו, אבל בכמה שאנחנו מתארים את עצמנו להיות יותר בהתקרבות לבורא, כך אנחנו מבינים מהו בעצם משחק.
כאן יוצא לנו שאנחנו כל הזמן צריכים לשחק, אדם עם עצמו, אדם עם הקבוצה, אדם עם הבורא, וגם הבורא משחק עם לוויתן, זאת אומרת, עם כל הבריאה, כתוב "לוויתן זה יצרת לשחק בו"1. וכך אנחנו מגיעים על ידי משחק למצב שנקרא "סעודת לוויתן", שכולנו, כל האנושות יושבת כולה סביב השולחן הגדול ועם הבורא יחד ואנחנו נמצאים בסעודת לוויתן, אנחנו אוכלים אותו, את הלוויתן, ששיחקנו איתו, זאת אומרת, השתמשנו בו כדי להתקדם ולהיות יותר ויותר אדם, וכשנעשים דומים לבורא אז אנחנו והוא ממש נכללים כאחד וכל הלוויתן, כל הבריאה היא לשימוש הנכון שלנו, זה נקרא סעודת לוויתן, גמר התיקון.
לכן אנחנו רק צריכים כל פעם נכון יותר ויותר לתאר את העניין. העיקר, בתיאור הנכון של העולם שלנו, החיים שלנו זה שאנחנו כל פעם נמצאים במבוכה, ואנחנו רואים איך העולם נמצא במבוכה. ומתוך זה שאנחנו נמצאים במצב כזה, אנחנו מאתרים כל פעם מאפס, מצורת הבלבול שאין לנו יותר, שאם אני רוצה להיות קשור למקור הבריאה, לתכלית הבריאה, לאחוז בעוגן או בחבל או במשהו שיכול להציל אותי בדרך, זה אך ורק אם אני נמצא בקשר עם הקבוצה. כי דרך הקבוצה יש לי קשר עם הבורא.
לכן כשאני קם בבוקר, נניח, אני מקבל לפעמים כאלה שאלות, מה לעשות כשאני קם בבוקר מבולבל, לא רוצה שום דבר, בא לי לעזוב, בא לי להמשיך לישון וכן הלאה, אז זה המצב הנכון, זה בדיוק מה שצריך להיות, ולא יהיה הרגל בזה. אם יהיה הרגל שאני קופץ ורץ לאיזו עבודה רוחנית, זה לא אני אלא מישהו שמעורר אותי מלמעלה. אבל אני תמיד מחשיב את המצבים האלו, שאני בקושי קם, אני מעורפל, אני לא יודע מי אני ומה אני, איפה אני ומה אני צריך לעשות? וממצבים כאלה, מערפול, מניתוק אני לאט לאט מתחיל לחשוב כמו באותו סיפור של הבעל שם טוב, שביקש מהשמש שלו, מהתלמיד שלו, אם אתה לא יודע מה להגיד תגיד א' ב', ואז על ידי זה לאט לאט מרחוק הוא מתחיל להתעורר להתאושש ומגיע לדבקות.
כך אנחנו, אנחנו צריכים כל בוקר כאילו להתעורר מהמיתה, מהניתוק השלם ולחדש אותו. לכן כשאני קם ואין לי שום קשר עם שום דבר בחיים, ממש בהמה כזאת, בקושי אני מתאר את עצמי כבהמה, אני מאוד שמח שאני נמצא במצב כזה שממש לקחו ממני את כל מה שהיה קודם, גם בקשר עם הבורא, גם עם הלימוד, עם הכול, ואני מתחיל רק להיזכר שאני צריך למצוא מי אני, מה אני, החיים שלי, לאן אני מכוון, עם מי אני צריך להיות קשור, ואז אני נזכר שכל הדברים האלה תלויים באיזה בורא והבורא רחוק ובכלל מי הוא, ומה הוא? אין לי אליו שום רגש ושום כיוון מחשבה, אבל אני נזכר שהוא נמצא במרכז העשירייה, ואז מי זו העשירייה, מה היא העשירייה? ואני מתחיל כך לגשש ולאסוף אותם כביכול לפניי, לתאר אותם, עד שאני מגיע לעבודה כזאת במוח ואחר כך ברגש, שבסך הכול מה שאני צריך, זה למצוא קשר איתם ודרכם אני בקשר עם הבורא ועם העולם.
לכן כל המאמץ שלי, כל האני שלי, זה עד כמה אני נמצא בעשירייה, שאני סומך עליהם ואחר כך אפילו איך אני משפיע עליהם ודרכם על הבורא ודרכו על כל העולם הזה. לכן מתעוררת לפניי כל התמונה, איך אני נמצא במציאות, איפה אני נמצא, איך אני משפיע על כל המציאות, דרך העשירייה ודרך הבורא והעולם, כל זה מתממש בעשירייה, בקבוצה הקטנה שלי. לכן הניתוק הזה שאני מקבל מרגע שאני קם ורואה את עצמי ממש מנותק מכל וכל, פחות מבהמה ממש, הוא לטובתי, כי כך אני מחדש את היחס שלי לבריאה, לבורא, והעיקר לעשירייה.
כך אנחנו צריכים להשתדל לראות את המצבים האלו. לכן אין מצב רע, אין מצב טוב באדם, אלא תמיד זה מצב חדש. והעיקר, שישנה איזו אווירה בקבוצה שלא תיתן לאדם ליפול לגמרי, אלא זה שהוא מרגיש את עצמו מנותק, שעזבו אותו, שהוא בכלל נמצא באיזה זרם שמוציא אותו מכל דבר, מהחיים וכן הלאה, הכול טוב ויפה שיהיה, שישפיע עלינו, אבל אנחנו צריכים בכל זאת להכין מראש איזה קשר עם העשירייה, עם הקבוצה, שאני מרגיש את עצמי חוזר אליה, דרכה, המערכת הקטנה דאדם הראשון, בצורה הנמוכה ביותר, בצורה הגשמית שניתנה לי ואני צריך לאחוז בה, כמו תינוק שאוחז באיזה צעצוע אהוב שלו, הוא נדבק אליו, ואנחנו יודעים שהוא נרגע אם יש לו את זה ביד. כמה חודשים כך הוא גדל שלא יכול לעזוב אותו וכך אנחנו מתקדמים. כי רק על ידי זה אנחנו מוצאים את הכיוון שלנו כדי להתעורר נכון לחיים כל פעם. זה יכול להיות כשאנחנו באמת קמים מהשינה, זה יכול להיות באמצע היום שיוצאים מהקשר שלנו עם הרוחניות על ידי כל מיני השפעות חיצוניות, בעבודה, ברחוב, במשפחה, ואחר כך, כך אנחנו חוזרים לזה. לכן זה שאנחנו מגלים את עצמנו מבולבלים, מנותקים ממהות החיים, ממטרת החיים, זה כדי שיהיה לנו קשר חדש בקבוצה ודרכה לבורא. טוב שיהיו כאלו גם ניתוקים וגם חיבורים כמה שיותר. כמו שסיפר בעל שם טוב, עד כמה זה קורה לו הרבה פעמים.
אנחנו רוצים היום אולי לסיים את הנושא הזה של המשחק, זאת אומרת [לסיים] לדבר עליו, ללמוד אותו, אבל אנחנו צריכים ודאי להיות כל הזמן במשחק, כל הזמן בשינוי ממצב למצב. זה שאני נמצא במצב כלשהו ורוצה להגיע למצב יותר נעלה, זה נקרא שאני נמצא במשחק. וקודם תמיד אנחנו צריכים לשחק במצב היותר נעלה, כאילו שהוא לא נמצא בינינו ממש, אבל אנחנו רוצים להיות בו והמשחק צריך להיות אמיתי, הוא שמעלה אותנו ובאמת מביא לנו את המצב הזה במציאות.
נקרא פסוקים ונדבר עליהם.
קריין: מתוך ספר "עדת צדיקים" .
"אמר ר' צבי סופר לבעל שם טוב, למה אתם מחשים(שותקים)? העת לחשות? ועתה עשו איזה דבר. ויען לו בעל שם טוב כי אין אני יודע כעת מאומה, ניטל ממני כל הכוח שלי, אולי אתה זוכר איזה דבר שלימדתי אותך, הזכר אותי. ואמר ר' צבי גם אנכי אינני יודע מאומה זולת הא"ב הפשוט אשר אנכי זוכר. אז צעק הבעש"ט ומה אתה מחשה(שותק) קרא לפני את הא"ב!" כי בזה שאתה עוד זוכר משהו, את האותיות, להגיד את שמות האותיות, זה כבר איזה קשר, לבעל שם טוב היה ניתוק גמור, הוא לא זכר ולא יכול לתאר לעצמו שום דבר "והתחיל ר' צבי סופר לקרוא לפניו א'.. ב'.. ג'.. ד'.. והבעש"ט עונה אחריו בקול, בהתלהבות עצומה כדרכו בקודש תמיד, עד שהחזיר אליו כל כוחו כמאז."
(ספר "עדת צדיקים" עמ' 11)
הוא עשה פעולות שעל ידן הוא היה דבוק לתלמיד שלו ולתלמיד היה עוד איזה קשר קטן לרוחניות, חוץ [מהעובדה שמדובר] בתלמיד קטן לעומת הבעל שם טוב וזה מה שהוא זכר, היה איזה מגע, איזה חוט קשר וכך הוא הציל את עצמו, כך התחיל. כך אנחנו צריכים לראות, אם אנחנו נמצאים במצבים שאנחנו לגמרי מנותקים מהרוחניות ואין לנו שום קשר ולא רוצים ולא צריכים ולא זוכרים שום דבר, זה דווקא המצב הטוב להתחיל מדרגה חדשה, אמנם שאז גם זה לא מדבר אלינו, אבל אנחנו צריכים לגלות איזו צורת קשר עם הקבוצה. כמו שהיה עם התלמיד שלו. צורת קשר עם הקבוצה זה מה שצריך להיות.
פעם הגעתי לטבריה עם כמה חברים כשרב"ש היה שם, נסענו לטבריה בכלל לים ולעשות שם סעודה שישה, שבעה אנשים, אפילו פחות, נכנסנו לאותו בניין שאליו היינו באים עם הרב"ש, בית כזה קטן, יש כאן אנשים מקבוצת בני ברוך המקומית כשעוד היינו שם לפני שהרסו את הבית הזה, וראינו את הרב"ש יושב על המיטה, זה בית חורבה כזה ומיטה כזאת, ואני נכנס בשקט לשם והוא מסתכל עליי כאילו הוא לא רואה אותי, לא מכיר אותי, אחר כך התחיל להכיר יותר ויותר, ואני אומר לו "זה אני מיכאל", הוא הסתכל עליי ואמר "מי קרא לך? למה באת?" בצורה כזאת. יצאתי בשקט מהבית, כול הבית הוא בגודל של חדר וחצי בסך הכול, כל החברים היו ליד החצר באוטו, התיישבתי בחצר ולא ידעתי מה לעשות.
עישנתי כמה סיגריות, עברו אולי עשר דקות, רבע שעה והוא קרא לי ואמר "טוב, תיכנס", נכנסתי והוא אמר, "טוב, ניסע למירון." מירון זה המקום שבו למדו ואיפה שנקבר רבי שמעון וכל החברים, התלמידים שלו הגדולים. ואז התלבשנו, עזרתי לו ונסענו למירון, כשחזרנו עשינו שם סעודה באותו מקום, באותו בניין, באותו חדר, והוא כבר היה אחרת. ראיתי אותו בכל המצבים, אבל הפעם הוא היה ממש לגמרי לגמרי מנותק מהמציאות. וזה גם מעין משחק מהשמים שעושים עם כל מקובל ומקובל, זה ידוע מהסיפורים של הרבה מהקובלים הגדולים, וגם אנחנו צריכים לזהות את זה בכל בוקר, בכל מצב בחיים שיש משהו מזה. עד שנהיה גדולים ואז נראה גם ניתוקים גדולים. מה אני רוצה להגיד בזה? הבורא עושה איתנו משחק, כי נוח לו לשחק עם לוויתן, זאת אומרת להביא את כול הבריאה שנקראת לוויתן למצב המתוקן. וזה על ידי כאלה שינויי מצבים.
אנחנו צריכים להיות שמחים שדרך הקבוצה אני קשור כמה פעמים ביום למערכת ועל ידה אני חוזר למערכת מהר מאוד. אני לא צריך שמישהו יתחיל לקרוא לי אלף, בית, גימל וכן הלאה, אלא באחיזת העשירייה אני כבר ממש מוכן לשינוי. לכן אנחנו צריכים לכבד גם את מצבי הניתוק, אבל כמה שיותר מהר, כמו הבעל שם טוב שצעק, "תקרא מהר", כך גם אנחנו צריכים כמה שיותר מהר לצאת מהמצבים של הניתוק ולהרגיש שוב שאנחנו נמצאים בתוך חברה, ששם בתוכה נמצא הבורא, שכל האנושות קשורה אליה, ואז בחיבור בינינו עד בלי די אנחנו מגיעים לתיקון. ממש לגמר התיקון.
שאלה: כשאנחנו מתעוררים במצב מעורפל, באיזה משחק צריך לשחק כדי להתעשת מהר ולהתעורר בעשירייה?
כששמעתי על הדברים האלה בתחילת דרכי קבעתי לעצמי כמה מטרות. קודם כל אני קם כדי להסיע אנשים לשיעור, אחר כך הייתי צריך להתקשר בטלפון ולעורר אותם, אחרי זה הייתי צריך להכין קפה לרב, לרב"ש, ולסדר את כל השולחן, לשים טייפ וקלטות וספרים כך שיהיה לו נוח וכן הלאה, מאפרה, סיגריות, כל דבר ודבר. זאת אומרת, חובה, חובה שיהיה לך מה לעשות לא עם עצמך אלא כלפי האחרים, כי אחרת אתה לא יכול לקום. אמנם לפעמים זה עוד יותר קשה לקום אבל הרגל נעשה טבע שני וכמה שמתרגלים יותר אז נותנים לנו הכבדת לב יותר גדולה, וזה בסדר וזה טוב. לכן תמיד טוב אם אדם ייקח על עצמו איזו התחייבויות כלפי העשירייה, כלפי השיעור, נניח לשלוח הודעה או אי-מייל לכמה חברים, לחבר אותם, להגיד להם "בוקר טוב", זה טוב.
אני קם, אני קודם כל מסתכל בוואטס אפ של הקבוצה. בדרך כלל יש שם כמה אנשים שקמים יותר מוקדם, נניח רבע לשתיים או קודם, וכבר כותבים בעשירייה, בקבוצה שלנו. יש כל מיני צורות בהן אדם יכול לעזור לעצמו לקום, אבל צריך להכין את זה מראש. ישנם כאלו מצבים שבהם אדם לא יכול לקום, היה לי מצב שלא יכולתי לצאת מהבית כדי להגיע לרב"ש ולקחת אותו לטיול שלנו בגן, לא יכולתי. והוא התקשר אליי ואני בכיתי, ממש בכיתי, "אני לא יכול לצאת מהדירה, לא יכול". והוא אומר, "אתה חייב, תצא" ואני מרגיש שאני לא יכול לזוז. זה פלא, זו הרגשה מאוד מיוחדת, גם עכשיו אני זוכר אותה, פשוט לא יכול. אז אני רוצה להגיד שצריכים לעשות תרגילים והתחייבויות כלפי הקבוצה, כלפי הלימוד. הרבה פעמים עזר לי שכתבתי, הייתי סטודנט קודם וכל הזמן כתבתי. סטודנטים בדרך כלל כותבים, לפחות אז היה כך, יש לך מחברת וכל מה שאתה שומע מהמורה אתה כותב. ואז בצורה כזאת הייתי שומר על עצמי, שאני חייב לכתוב, איך יכול להיות שהשיעור נפתח ואני לא אכתוב כלום ולא יישאר לי שום דבר מהשיעור, אני חייב את זה גם לעצמי, חייב אחר כך לפרסם את זה גם לאחרים, הייתה לי הרגשה כזאת שאצטרך את זה, ואז החובה הזאת, ההרגשה הזאת, מאוד עזרה.
תלמיד: נניח שבעשירייה שלנו אין את המקומות האלה או התפקידים של החברים.
אתם יכולים לעורר זה את זה, אתם יכולים להכין חומר לימוד, מקורות לכולם, שכל הדברים האלה יהיו מוכנים לכם במקום המשותף לכולם, שזה יהיה כביכול כמו חדר לימוד שלכם שאם אני לא יודע מה ללמוד, שם זה כתוב או שאני רוצה לקרוא עוד משהו, שם זה נמצא. זאת אומרת, להשתדל לעשות משהו שכל אחד ואחד ידאג דרך ההכנות האלו לקבוצה. זה מאוד חשוב לי שיש לי מקום בחיי הקבוצה שאני נותן להם, עוזר להם, מאכיל אותם. זה מאוד חשוב.
תלמיד: האם צריך לברר מה מתאים לכל אחד או שזה לא משנה?
אנחנו צריכים לדעת, לברר מה טוב לכל אחד, כי אתה לא יכול סתם לשבת על מישהו עם מה שבא לך, אלא להשתדל להיות בתמיכה לחבר. תנסו, זו לא חובה, שוב אני אומר. תנסו מהבוקר שאתם קמים, מתעוררים, להחזיר את עצמכם למצב שאתם נמצאים במערכת של אדם הראשון, לא בעולם הזה. זה הכול "עולם מדומה" כמו שנקרא, הוא באמת מדומה לנו, נדמה לנו שאנחנו חיים בזה, אבל באמת המצב האמיתי, עולם האמת, זו מערכת אדם הראשון.
ואותה מערכת אנחנו צריכים לברר, לראות שאנחנו קיימים בה, במערכת הזאת ולהביא לתוכה כל מיני מאמצים שנרגיש עד כדי כך שאנחנו חיים בה. ואני והחברים שלי, הקבוצה שלי קיימים במערכת הזאת, והבורא נמצא גם, למרות שבינתיים הוא נסתר אבל נמצא איתנו יחד, ואנחנו צריכים להגיע לכאלו קשרים בינינו, שהבורא יתגלה כמי שמחזיק את הקשר בינינו, שנמצא ממש כשותף המשותף לכולם.
שאלה: גם היום בדוגמה עם החתול אמרת שחשוב להתכונן במחשבה, ברגש, בדמיון. לדמיין מצבים כאלה שאתה עושה פעולות. ובמצב שלנו היום, הרבה יותר מציאותי לעשות את זה בדמיון מאשר לעשות את זה בפועל. מה היחס ביניהם? אולי לפעמיים מספיק לעשות את ההכנה הזאת בדמיון ופחות לעשות בפועל?
לא, תנסו לעשות את זה כך שזה לא יפריע לכולם. כל אחד משתדל לעורר את העשירייה בצורה עדינה. אנחנו לא לוחצים על כולם, לא מחייבים את כולם, לא דורשים מחברים, אלא בצורה נוחה ויפה לכולם, שכולם ירגישו בזה באמת התקדמות יפה ליחד. זה הכול.
שאלה: האם זה נכון בהתאמה למצב הקיים לעשות מאמץ פנימי יותר גדול? להתחזק פנימית להשפיע חיצונית?
כן.
שאלה: האם אפשר להתחבר עם חבר נוסף ולשחק כלפי החברים האחרים בעשירייה כדי לפתח אותם?
כן.
תלמיד: ואם יש צורך, האם אפשר לשקר לעשירייה?
אם זה שקר לטובת העשירייה, שזה מובן גם לאחרים שכך אתה משחק כדי לעורר אותם, אז זה נכון. זה צריך להיות כמו שאמא יכולה קצת לשקר לתינוק כדי לעורר אותו, לגדל אותו כך. אם אתה עושה במצב כזה ובגישה כזאת זה בסדר. במשחק יש תמיד אלמנט של שקר זאת אומרת, יש רצוי ויש מצוי. המצוי זה מה שיש עכשיו, והרצוי זה מה שיהיה אחר כך. אז אנחנו לא קוראים לזה שקר, אבל קוראים לזה "המצב העתידי".
שאלה: אמרת שאין מצבים טובים או רעים אלא רק מצבים חדשים. מה זה אומר, ואיך אנחנו יכולים להתקדם דרך המצבים החדשים האלה מפעם לפעם?
שאנחנו מקבלים מצב של חושך כתחילת המצב החדש, שהבורא מגלה בנו רצון לקבל גדול יותר ושבור, שיש לנו שם את כל הרצונות השבורים ממערכת אדם הראשון, אבל הוא מגלה מהקל לכבד ומעורר בנו את זה, מה לנו להרגשה, לידיעה. אז אנחנו צריכים לקבל את זה כתחילת הדרגה החדשה. כי כל המצב מתחיל מ"ויהי ערב" ואחר כך "ויהי בוקר יום אחד". כך אנחנו סופרים את זה.
ובכלל ביהדות כך זה מקובל, שהיממה מתחילה מהערב, משקיעת השמש ותחילת הלילה, זה נקרא "שעת אפס", ואחר כך סופרים ממנה את השעות, אחת, שתיים, שלוש וכן הלאה עד שמגיעים לבוקר, ומהבוקר מגיעים לערב, עד שגומרים עשרים וארבע שעות. זאת אומרת, לא משעה 12.00 בלילה ולא מאיזה מקום אחר, אלא מהמקום שמגיע חושך חדש שזה נקרא מדרגה חדשה, כך אנחנו סופרים ברוחניות את היום. "יום" זה נקרא מדרגה חדשה.
שאלה: בדרך כלל כשקשה לקום אתה מאשים את העייפות שלך או את המצב הבריאותי, הפיזי שלך, אבל יש באמת סיבה אחרת חוץ מהאגו? וכל הסיבות האחרות, העייפות והבריאות, זה כביכול איזו אשליה או שקר?
נכון. אין לנו עייפות וכול המצבים האלה, הם שינוי האור שמשפיע על הרצון, ולכן זה הכול משחק שלנו. לכן אנחנו מקבלים את כל השינויים שעוברים עלינו, גם שינויים של יום, לילה, ערב, בוקר, שאנחנו הולכים לישון או ערים, את כל המצבים האלה אנחנו מקבלים כהתאמה להשפעת הבורא עלינו בלבד.
שאלה: מה הקשר בין הדוגמה שאני צריך לתת לחברים בעשירייה, כמו קנאה שאני מוכרח לחוות כלפי החברים, לזה שאני צריך כל הזמן להיות במצב של משחק?
אין לי, לא לעצמי, לא לעולם ולא לבורא מצב אחר חוץ ממשחק. "משחק" זה נקרא שאני מתקדם מהמצב הנוכחי למצב יותר מתקדם, המצב הבא. לכן כל פעם להיות בשינויים ממצב למצב, ממצב למצב, אלה החיים שלי, זה המצב הפשוט שלי. ואני צריך לחבר לשינויים האלה את הבורא שהוא הראשון, שהוא מתחיל את כול העניין הזה, והוא כאחרון שאליו אני מגיע אחרי שאני נכון לממש את מה שהוא נתן לי עכשיו, בתחילת המשחק. וכל המצבים האלה שאני עובר, אני עובר מזה שאני מגלה את זה בתוך העשירייה, במצב הנוכחי, עד שאני משנה את העשירייה, את ההשתתפות שלי בה, עד כדי כך שאני מגיע למימוש הנכון של מה שהבורא התחיל. וכך אנחנו מתקדמים.
שאלה: אני בחיים שלי שחקן.
תשתדל לעשות מה שהם מצפים ממך, להיות כמו שהם רוצים ממך, זה הכול. שכאילו את כל הפעולות שתעשה, זה מפני שהם רוצים שכך אתה תעשה.
שאלה: איך לעורר עשירייה באהבה, בעדינות, שכולם ייהנו? כי אחד מגיב ככה והשני מגיב אחרת. לפעמיים זה משתק וחוץ מהתפילה איך לעורר את העשירייה בצורה נכונה? איך אתה ממליץ לפעול בצורה כזאת?
האמצעי לפעול נכון כלפי העשירייה, זה לבצע מה שהם רוצים ממך. להתכלל בהם ולבצע מה שהם רוצים ממך.
תלמיד: איך לברר את זה?
להרגיש, להשתדל להרגיש מה הם רוצים, באיזו צורה הם היו רוצים לקבל אותי, לראות אותי וכך לשחק, כך להיות.
תלמיד: אבל זה שונה מחבר לחבר. אחד רוצה ככה השני רוצה אחרת. איך יכול להיות משהו משותף?
אני לא יודע, אני לא יכול להגיד לך. בסך הכול, יש להם איזו מין הסתכלות עליך, רצוי ומצוי, אז תשתדל להיות ברצוי, זה הכול. תנסה לפתח את הרגש הזה ותראה שהבורא מסדר את זה כך.
שאלה: איך להגיע למצב של להיות אפס?
אין לך דוגמאות כאלה? אמא כלפי התינוק, שעושה כול מה שדרוש לתינוק. היא 24 שעות לידו ומה שהוא צריך זה מה שהיא עושה. כל הגוף שלה, המחשבות שלה, הרצונות שלה, כל מה שיש לה, לא באים בחשבון אלא הכול הוא קובע. אומנם הוא לא חושב על זה ולא מעורר את זה בכוונה, אלא היא באהבה, בתשומת הלב שלה אליו, כך היא בונה את עצמה במסירות אליו. אז תשתדלו כך. יש לנו הרבה מה ללמוד מזה.
שאלה: מהדוגמאות מתחילת השיעור יוצא שההתעוררות מגיעה לאדם דווקא מבחוץ וזה לא משהו שקורה מעצמו. אז במה בדיוק המשחק פה?
איזו התעוררות מגיעה מבחוץ?
תלמיד: סתם לדוגמה, הבעל שם טוב עם האותיות.
כן.
תלמיד: מבחוץ מישהו בא והעיר אותו.
גם אנחנו יכולים כך לעשות.
תלמיד: כן, אבל איפה פה המשחק? איפה האדם בונה פה את המדרגה הבאה שלו?
על ידי זה שהוא נכלל ממה שמשפיע עליו, השמש שלו.
תלמיד: ברור. אבל מה שאני לא מבין, המשחק זו לא פעולה שהאדם עושה?
תעשה. זה שאתה לוקח משהו ומשתמש בזה כדי לשנות את המצב זה גם נקרא "אמצעי" ו"משחק". כל דבר שעוזר לך לעבור ממצב למצב, שאתה משחק במצב יותר גבוה, שאתה רוצה להגיע אליו, זה נקרא "משחק".
תלמיד: מאיפה אתה מתחיל לשחק אם אתה מעורפל, חסר כוחות?
אני עושה כמה פעולות מכניות, הולך לעשות טוש חם, כך זה מעורר אותי, מתלבש, וכל הזמן אני חושב מה אני עושה, בשביל מה ולמה, מה יהיה איתי, עד שאני מגיע דרך הרבה מאוד מחשבות, לכך שאני יכול להשפיע על המצב רק בתנאי שאני נמצא במערכת האדם הראשון, בעשירייה. ולהשפיע עליהם אני יכול רק בתנאי שאני נכלל בהם ושאני חושב איך אני אשפיע עליהם כדי שבסך הכול המצב שלנו ישתפר. ובזה שאנחנו נשפיע לבורא, הבורא ישנה לנו את המצב, שיהיה יותר קרוב אליו כדי לעשות לו נחת רוח, ושעכשיו אני לא מרגיש אותו והוא לא קיים כביכול בשבילי. בכל מיני דברים כאלה, לאט לאט אני חוזר למערכת.
רק השאלה שלנו כאן איך אנחנו מעמידים נכון את שלבי ההתפתחות, ואיך אנחנו מגיעים לאותה מערכת הקשר הנכונה בינינו. זאת אומרת אני, הקבוצה, ובקבוצה נמצא הבורא וכולנו צריכים להיות "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא", להשתוקק לאחד בכל מצב ומצב, שיהיה לנו קשר. ואפילו שאני לא מזהה, לא מרגיש את הקבוצה ממש כקבוצה ולא מרגיש את הבורא שנמצא בתוך הקבוצה, אבל אני משתוקק, מייחד את זה יותר ויותר על פני התנאים הנוכחיים.
תלמיד: התהליך המכאני מובן לי וברור לי מה אני אמור לעשות מבחינה מכנית, פשוט לא ברור לי איך אני בפועל מצייר את המדרגה הבאה הזו שאליה אני רוצה ללכת עם העשירייה.
אני לא יכול להגיד לך, תחפש, תצייר את הדברים האלה עד כדי כך שאתה תראה שאתה חייב להיות עם החברים ותרגיש מזה חום, תרגיש מזה תמיכה הדדית, שאתם יחד יושבים ומתוך החיבור הזה יחד אתם מגיעים למצב שבאמת אתם יכולים לתמצית הרגשות שלכם זה לזה לקרוא "בורא". אתם כאילו מולידים אותו, כמו שכתוב "אתם עשיתם אותי". אנחנו עושים את זה מצד המאמץ שלנו ברצונות, ועד שנרגיש ברצונות האלה תגובה מאיפשהו, ממצב עוד יותר פנימי שכך מתגלה. כמו שאתה רוצה ורוצה נניח להדליק את המדורה, עד שהיא נדלקת.
תלמיד: בשכל אני מבין את ההכרחיות לפעול, להתכלל בחברים, אבל אני לא מצליח לפתח רגש לזה.
ההבדל בין לתאר בשכל או ברגש תלוי רק במאמץ שלך ושל החברים שלך. תנסו להשתדל להשיג את הדברים האלה בפועל, הם באים כתוצאה מהמאמצים.
תלמיד: זה גם מה שמפתח את הרגש, זה מה שיפתח את הלב, ויעשה שינויים?
כן. וודאי שבזה אנחנו מפתחים את הרגש שלנו, ואז מרגישים את הבורא והוא נמצא "כבודו מלא עולם", אבל איך אנחנו יכולים להתחיל להרגיש אותו לפחות כאיזה ניצוץ קטן, כמשהו שנמצא בנו?
שאלה: משחק במדרגה הבאה זה אמונה למעלה מהדעת?
כן.
שאלה: אמרת שצריך לעשות מה שהקבוצה דורשת ממך, המשחק צריך לעורר קנאה?
אנחנו יכולים לשחק כך שאנחנו מעוררים קנאה בחברים, אבל עכשיו אנחנו לא מדברים על זה, אנחנו מדברים על משחק. במשחק הפשוט אנחנו רוצים לברר את התגובה, ההשתתפות, לא השלילית, שזה גם טוב, המשחק בנוי גם מזה, אלא החיובית. שיתוף. אני צריך לתת קודם כל לחברים שלי דוגמאות שאני רוצה להשתתף איתם, להיות איתם, לחבר את כולם יחד.
יותר מזה אנחנו לא נדבר, גם כך אנחנו כבר נמצאים בזה הרבה זמן. נקרא קטעים ונפרש אותם קצת ואולי בזה אנחנו בכלל נסיים להיום את הנושא הזה.
קריין: קטע מס' 1 של בעל הסולם.
"בכדי שיהיה להאדם כחות דהשפעה, לטבע שני אנו צריכים, שיהא באדם הכח להגיע להשתוות הצורה. היינו, כמו שהבורא הוא המשפיע ולא לקבל כלום, דאינו חס ושלום בעל חסרון.
כלומר, שגם מה שהוא משפיע, אין זה מטעם חסרון. היינו, שאם אין לו חס ושלום למי להשפיע, מורגש דבר זה אצלו לחסרון. אלא שאנו צריכים להבין זה כמו שחוק. כלומר, שאין זה שהוא רצה להשפיע הוא דבר הצריך לו, אלא הכל כמו משחק."
(בעל הסולם. "שמעתי". ט"ז. "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה")
שאלה: במצב הזה שאנחנו משתדלים לשחק, קורה שמבפנים או בין החברים יש איזו דעה שכשילד משחק אז הוא חי בתוך המשחק הזה, ועבורנו זו משימה בלתי אפשרית. אני כביכול מוכן לשחק קצת אבל אין בזה שום תועלת כי רק הבורא יכול לעזור לי. איך להסתדר במצב הזה כשיש לנו ידיעה שזה בלתי אפשרי?
אתה צודק, זה לא יכול להיות על ידי האדם שמממש את זה, אבל זה יכול להיות אם אנחנו מממשים את זה יחד כולנו בעזרה הדדית בעשירייה. אף אחד מאיתנו לא יכול לעשות פעולה רוחנית הקטנה ביותר. אף אחד לא מסוגל. לכן כתוב "או חברותא", או עשירייה, "או מיתותא", או מוות, רוחני. ולכן זה שאתה אומר שאין לך כוחות ואתה לא יכול לבצע שום פעולה רוחנית זו עובדה, זה ברור, ככה זה נובע מהמערכת. כל עוד לא יהיו מחוברים בעשירייה לא יכולים לבצע פעולה רוחנית, אף פעולה. אחד לא יכול לעשות שום דבר.
פעולה רוחנית זה נקרא שאני מעורר את הקשר שלי עם החברים בזה שאני מעורר אותם כמלכות או ככתר, זה מה שרב"ש אומר, או שאני נכנע בפני כולם ובזה אני מעורר אותם או שאני למעלה מכולם ובדוגמה שלי אני מעורר אותם, אבל רק בצורה כזאת אם אני מעורר את העשירייה מצידי אני עושה איזו פעולה רוחנית שהיא מתממשת. אולי אני לא מרגיש אותה, אולי אני לא רואה תוצאות ממנה, אבל אני עושה את זה. כמו תינוק שלא יודע שהוא גדל יום יום, אז אני עושה וגדל. גדל וגדל, וכשיעברו כמה ימים כאלה בסופו של דבר אני אתחיל להרגיש שיש משהו בתוך הפעולות האלה, בתחילת הפעולה ובסוף הפעולה וסך הכול אני כך גדל. אבל זה בתנאי שאני מתאר את עצמי בעשירייה ומעורר בזה את מערכת אדם הראשון.
תלמיד: מה ההבדל בין משחק ומאמץ? בשביל הילד משחק זה לא מאמץ, איך אפשר להגיע לכזה מצב שעבורנו המשחק יהיה בקלות? זה יכול להיות או שזה תמיד יהיה במאמץ?
קודם כל זה תמיד יהיה נגד הרצון האגואיסטי, אחרת זה לא רוחניות. אלא הכול תלוי בחשיבות, אם אתה נמצא בקבוצה שהיא נותנת לך דוגמאות איך לעשות פעולות רוחניות ושכולם רוצים בזה, אז אתה יכול ללמוד מזה, לקבל מהם כוחות, לבקש מהבורא כוחות ו"קנאה, תאווה וכבוד מוציאים אדם מהעולם" מה שנקרא. אבל זה תמיד בכל זאת יהיה עם איזה מרכיב של התגברות על האגו שלך, על העצלות שלך, שאחרי זה אתה בכל זאת מגיע למצב שאתה עולה לדרגה אחרת ושם אתה כבר נמצא כלול מכוח ההשפעה שהשגת. ככה זה.
תלמיד: כשילד משחק הוא לא יודע שהוא גדל, כמו שאתה אומר, הוא לא מבין את התהליך. ואצלנו אנחנו כביכול צריכים לשחק קצת, אבל כל הדעת הקודמת שלנו והלימוד אומרים לנו שזה בלתי אפשרי, שאנחנו ישר צריכים להתפלל לבורא או משהו כזה, בקיצור כל הכוחות יוצאים.
זה מפני שאתם לא עובדים יחד. אם הייתם עובדים יחד הייתם מעוררים זה את זה ולא הייתם נשארים חלק מהקבוצה בצורה פסיבית והחלק השני, מה הוא יעשה אם נשארים שם שניים שלושה אנשים?
הבעיה שלכם שאתם לא מתעוררים. שאתם נכנעים תחת הכוחות האגואיסטיים ששולטים עליכם. וכמה שאנחנו מדברים אני לא רואה שזה קורה. אתם שקועים, שקועים, בתוך האגו, זאת אומרת בעצלות שלכם, ומצפים שאולי זה ישתנה, וזה לא ישתנה.
זה לא ישתנה אם אתם לא תתחילו לבצע בלי שכל מה שאנחנו מדברים, בלי לחשוב, אלא פשוט מבצעים את זה. תנסו יום יום לעשות ויום יום תשאלו אותי, בבקשה. אבל בצורה ברורה, שאתם מסכמים בסוף היום מה אתם רוצים להגיד מחר. והסיפור צריך להיות קצר, משלושה עד חמישה משפטים. ואז נתקדם כך, כי באמת כבר חייבים לזוז.
שאלה: אפשר לשחק עם האגו שלי? כי כשאני מתעורר ואין לי כוחות אני יכול להגיד מהצד כביכול, "הלו, קום, תלך לקבוצה..".
כן, אפשר. כל דבר הוא טוב אם אתה מעורר את עצמך לקום ולהגיע לקשר עם החברים.
שאלה: מצד אחד עלינו להגיע לחיסרון ללשמה, ל"טוב לי מותי מחיי.". מצד שני, קראנו שלבורא אין חיסרון כזה ואנחנו רוצים להגיע להשתוות הצורה. איך לחבר את שתי הצורות?
אנחנו מגיעים לבורא לפי השתוות עם תכונת ההשפעה שלו.
קריין: קטע מספר 2 של בעל הסולם.
"אמרו חז"ל, בענין מטרוניתא [גבירה] שאלה, מה הקב"ה עושה לאחר שברא את העולם. התשובה היתה, יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר "לויתן זה יצרת לשחק בו". (עבודה זרה דף ג.). שענין לויתן הוא בחינת דביקות וחיבור (מלשון "כמער איש ולויות"). היינו, שהתכלית הוא חיבור הבורא עם הנבראים, הוא רק בחינת שחוק ולא ענין של רצון וצורך.
וההבדל הוא בין שחוק לרצון, הוא שכל מה שבא ברצון הוא בהכרח, ואם אינו משיג את רצונו הוא בעל חסרון. מה שאין כן בשחוק, אפילו כשאינו משיג את הדבר, לא נחשב זה לחסרון. כמו שאומרים: "מה שלא השגתי מה שחשבתי, אין דבר". שזהו לא כל כך חשוב, מטעם שכל הרצון שהיה לו להדבר, היה רק בשחוק ולא רצינות.".
(בעל הסולם. "שמעתי" ט"ז. "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה")
שאלה: כשמדברים על המשחק, מתי צריכים להשתמש בכנות ברוחניות?
מה זה כנות אני לא יודע. מה אתה רוצה מהמילה הזאת? אמת?
תלמיד: להגיד דברים ישרים כמו שהם, להיות כנה. מתי משתמשים בזה ברוחניות?
בכל דבר, כל פעם. כלפי הדבר האמיתי, מה שאנחנו מרגישים ברצונות שלנו, במחשבות שלנו שזה אמת, זה אומר על הדרגה הגשמית שלנו, האגואיסטית, אנחנו רוצים להעלות את עצמנו לדרגת השפעה יותר עליונה. ולפי ההכנות, לפי האגו שלי אני לא רוצה להשתמש, כי ככה משתמש כל העולם. אני רואה מה שהם עושים, איך שהם הורסים את עצמם. אנחנו צריכים לעלות לדרגה רוחנית יותר גדולה, לערכים יותר גדולים.
זה לא נקרא "כנות", זה נקרא "האגו המסריח" של הבן אדם. שהבורא ברא אותו כדי שאנחנו כל הזמן נתעלה מעליו לדרגה יותר עליונה. לכן אין לנו במה להתגאות שאנחנו נמצאים כל אחד בקשרים עם האגו שלו, זה אני, זה האגו שלי, וככה אני מתייחס לכולם. אז מה? בהמה. בהמה גם עושה ככה בכל דבר עם הטבע שלה.
אלא אנחנו צריכים כל פעם להשתדל במשחק שלנו להעלות את עצמנו לדרגת השפעה יותר גדולה. זה מה שדורש מאתנו הכוח העליון וגם החיים שלנו אומרים לנו שאין לנו יותר מה להישאר בעולם הזה, במצב כזה, אלא להתעלות. להתעלות ממנו. אחרת אנחנו נישאר בהמות.
אם אני נמצא בתוך הרצון לקבל שלי ועוד מתגאה בו, אז אני יותר גרוע מבהמה. כי בהמה עוסקת, משתמשת ברצון אגואיסטי שלה מפני שככה היא, אין לה שום אפשרות אחרת. אבל אם אני עוד מתגאה בזה שאני כזה, אז אני יותר גרוע מבהמה.
תלמיד: לפעמים אני רואה שעם האגו שלי אני מראה איזה משהו לחברים, אבל אם אני כנה עם עצמי אני רואה שאני לא ישר.
מה זה נקרא "כנה" אצלך? במה אתה כנה עם עצמך? בזה שאתה מראה לעצמך עד כמה שאתה אגואיסט. חושב רק על עצמך, מצפצף על כולם, זה נקרא שאתה "כנה". מה קורה לך מנקודת ההכרה, הכרה עצמית, שאתה מכיר את עצמך? זה מעורר אותך לצאת מהמצב הזה יותר גבוה או לא?
תלמיד: כן. כשאני כנה עם עצמי אז אני אומר, "אני מראה לחברים כאילו אני גדול, אבל אני רואה שאני לא כל הדברים האלה." אז באופן כנה עם עצמי אני אומר, "אני מזויף, אני משתמש באגו שלי".
בסדר. אז מה השאלה אם כך, אני לא מבין?
תלמיד: הכנות הזאת מראה לי משהו שנראה יותר אמיתי, אז אני שואל מתי אני צריך להיות כנה.
ודאי שהאגו שלנו זה דבר אמיתי, זה היסוד של הבריאה. וזה שאתה מראה לכולם וגם מרגיש שאתה אגואיסט גדול, זה אמת. אבל זו אמת שאנחנו רוצים להתעלות ממנה. אמת כזאת לא שווה שאני אישאר בה.
כי אני על ידי האמת הזו אני הורס את עצמי, את כל העולם, כל האנושות, את הכול, ולא מגיע למה שאני יכול להגיע, להתעלות לדרגה השנייה של האנושות, של הקיום, של המציאות. מה יש לי מזה שאני אישאר באגו הזה? תסתכל על כל העולם. זו דוגמה שכל הזמן נשארים באגו שלהם, שהאגו כל פעם מתפתח. מביאים את עצמם למוות.
תלמיד: האם זה אפשרי שאני ארגיש את האגו הזה לפעמים כמו איזו מסיכה שזה ממש דבר לא אמיתי?
כן. זה מה שאומרים לך. תתחיל להתייחס לזה שזה הטבע שלך, אבל זה הבסיס שממנו אתה צריך להתחיל לעלות לדרגה הפוכה. במקום מה שיש לך בתוך האגו, תהפוך אותו. מאהבה עצמית לאהבת הזולת, משנאת הזולת לאהבת הזולת. תעשה את זה, בבקשה, ותראה "עולם הפוך ראיתי.".
אחרת אתה נשאר במצב שאתה באמת נולדת באגו הקטן, מסכן סובל, וכך תישאר. אין לך מה להתגאות שאתה נמצא בצורה אגואיסטית ושומר על המצב האגואיסטי הזה. זה לא אתה השגת, לא עשית, ומה יש לך מזה?
בדרך כלל, מי שנכנס לזה ורוצה להישאר בזה זה רק האגואיסטים ביותר. אנשי מאפיה, כל מיני מנהיגים נגיד, ממשלות. הם נמצאים באגו המוגבר וכל הזמן רוצים לקבוע, רוצים, זה לא יוצא להם, רוצים לקבוע שהאגו שלהם הוא ישלוט, לא רק עליהם, אלא מעבר לזה גם על כל האנושות, על כל העולם. אבל לא הולך, אתה רואה.
שאלה: האם אפשר להגיד שהמשחק בעצם עוקף את הרצון?
המשחק נקרא "משחק" מפני שאנחנו עוד לא נמצאים באותו מצב כמו שהיינו רוצים להיות. ולכן לשחק אותו המצב הרצוי, היותר גבוה, היותר משפיע, היותר מתקדם בקשר ביננו ובקשר ביננו עם הבורא, אותו מאמץ נקרא "משחק".
ותמיד אנחנו יכולים לעשות זאת מפני שיש את זה אפילו לחיות קטנות כשהן גדלות. אבל אצלן זה בצורה אינסטינקטית כמו לתינוקות, שבצורה אינסטינקטיבית יש להם אותו דחף להתפתח. אבל אנחנו שרוצים לצאת על ידי המשחק מהעולם הזה לעולם העליון, אנחנו צריכים לקבל אותו, להבין את החוקים שלו ובעצמנו לבנות את מערכת המשחק וכך להתעלות.
שאלה: בעל הסולם מדבר פה על איזה הבדל בין שחוק לרצון. אבל כשאנחנו עושים משהו במשחק זה הופך להיות רצון שלנו. אז מה זה אומר שאם לא משיגים זה בסדר, זה סך הכול היה שחוק? לא ברורה הנקודה הזאת.
כך הוא מברר את זה. זו דרגה גבוהה.
שאלה: קטע מספר 3 של הרב"ש.
"כמו מי שהולך לשמחת חברו, אינו עושה חשבון עם עצמו, אם יש לו מצב רוח או לא, אלא צריכים להשתתף בשמחת חברו, ואסור להראות לחבירו פנים זועפות, אלא פנים שוחקות. כמו כן כאן, שהחיבור של החברים צריך להיות, שכל אחד ירצה לשמח את חברו, ודווקא בדברים גשמיים, כי דווקא זה עניין "קנה לך חבר".".
(הרב"ש. אגרת ל"ז)
כן, אנחנו צריכים להשתדל להביא לקבוצה ולחברים כל פעם כאלו מצבים, השפעות, שהם יבינו מזה דברים טובים שאנחנו באמת רוצים לתת להם. וזה בגשמיות, זאת אומרת יושבים יחד, אוכלים יחד, מטיילים יחד, עוזרים, לומדים יחד, העיקר בצורה יפה וטובה, כמה שאפשר. גם להיות בזה כך בעדינות, לא לשבת על הראש של החברים וכל הזמן לקבוע שצריכים לעשות כך או כך, אלא בצורה נוחה וטובה. העיקר לא לשלוט.
שאלה: איך אני צריך לשחק בזמן השיעור אם אני מרוכז כל הזמן בהקשבה לשיעור?
זה לא נקרא שאתה מקשיב? זה לא נקרא שאתה נמצא בו? זה לא נקרא שאתה יכול לייצב בזמן השיעור גם יחס חדש לחברים, לכולם? אני לא מבין, מה ההקשבה לשיעור מפריעה לך להשתתף יותר מזה? תסביר לי.
תלמיד: אני מרוכז בלהקשיב למה שאתה אומר, מה שהחברים אומרים, אבל אני לא יכול גם לשחק בזמן הזה, אז אני צריך לשחק או שאולי בזמן הזה לא צריך לשחק?
לא, אתה תזרום איתנו, העיקר תתכלל איתנו כאילו שאתה לא נמצא. בזמן השיעור הכי טוב, וטוב ששאלת, בזמן השיעור אני נכלל עם כולם, ואני זורם עם כולם. אין אני, פשוט הלב והמוח שלי הם כולם נמצאים בתוך השיעור, עם המורה ועם החברים, ואנחנו נכללים יחד באותו זרם מכאן ועד גמר התיקון. לא רוצים שזה יעצור, אלא שזה יהיה כל הזמן רק בשינויים בינינו, עוד יותר מחוברים, עוד יותר מאוחדים, גם בינינו בין כולנו, סביב אותה הנקודה שאליה אנחנו צריכים להגיע, והבורא שיהיה בינינו. זו ההרגשה העיקרית בזמן השיעור.
שאלה: האם אפשר לומר שהמשחק של הבורא עם הלוויתן זה נימוק לחופש הבחירה שיש לבורא ומה שאנחנו גם צריכים להשיג?
לא, אין לבורא חופש בחירה, הבורא זה החוק בעצמו. חופש בחירה יכול להיות למי שיש יכולת לעשות כך או אחרת. הבורא זה החוק בעצמו, הוא לא נמצא מחוצה לבריאה, הוא הבריאה עצמה, ולכן אנחנו לא יכולים לדבר עליו כך.
תלמיד: כתוב שם שכאילו הוא שיחק, זאת אומרת זה לא היה משהו הכרחי, וכל הבריאה שלו היא באמת מתוך המשחק.
כן, נכון. אבל זה כבר לא בורא, זה כבר משהו שמעבר לבורא. בחינת הבורא זה מה שנמצא בתוך החומר, בתוך מה שברא, ואנחנו מתוך החומר צריכים לגלות אותו.
שאלה: מה הנקודה שבה הפעולה הגשמית שרוצה לשמח את חברו הופכת לפעולה רוחנית?
חיבור. אם אנחנו נמצאים בנטייה לחיבור אנחנו עדיין בגשמיות, המתקדמת אמנם, אבל עדיין בגשמיות. ברגע שאנחנו מתחברים בינינו לפחות בנקודה קטנה, אחת, זאת אומרת בעוצמת הקשר הראשון, כבר זה נקרא רוחניות. "רוחניות" זה נקרא מצב של מערכת האדם הראשון. אם אנחנו מגיעים אליה באיזו מידה, הקטנה ביותר, נקרא שאנחנו כבר ברוחניות. ואז אנחנו מתחילים להרגיש את עצמנו שנמצאים בזה.
תלמיד: אם אני אעשה פעולה גשמית עם כוונה לעשות משהו רוחני זה אומר שאני משחק את המצב הבא?
כן, אתה משחק. עוד לא נמצא, ואנחנו צריכים כך לשחק, אבל זה עדיין לא מצב רוחני. רוחני זה מה שאנחנו מרגישים כתוצאה מהחיבור בינינו.
שאלה: אפשר לפעמים גם להגזים עם חברים במשחק? כי אתמול לדוגמא הגזמתי במשחק מול העשירייה והם קצת נבהלו ממני.
אני לא יודע למה אתה מתכוון. המשחק שלי שאני בכל לב ונפש רוצה לתאר את כולנו בצורה המתוקנת ולא מופרזת, מוגזמת, אלא מה שקרוב אלינו, ושאני בעצמי נותן לזה ממש דוגמא טובה, איך להיות בהשפעה הדדית בינינו. ואין בזה הגזמה אלא אתה צריך להתייחס בלב ונפש באהבה, ואז לא תטעה, אז לא ייבהלו ממך.
שאלה: בילדות כשאנחנו משחקים, אנחנו רוצים את זה. אני רוצה להיות מה שאני משחק ואני כאילו משחק את זה, יש לי חיסרון. איפה אנחנו יכולים לקחת חיסרון לאותו משחק כדי להיות בטוחים להשיג את המצב הרצוי?
אתם צריכים כל פעם לעורר את עצמכם למשחק הזה, לתאר אותו כאמצעי היחידי כדי להגיע לאמת, כדי להגיע למטרת הבריאה, כדי לגלות את הבורא, כדי להשפיע לכל העולם ולו.
אתם צריכים כל פעם לשכנע את עצמכם שאין לכם דרך אחרת. זו בחירה חופשית, ואתם צריכים את זה לעשות ובזה רק "איש את רעהו יעזורו". וודאי שלא תקבל אף פעם מלמעלה איזו עזרה, אלא רק על ידי הבעיות בדרך, כדי להתחזק בנטייה למטרה.
שאלה: האם זה לא אגואיזם? נניח שאנחנו לומדים שבאמצעות המשחק אנחנו משיגים דרגה גבוהה יותר, ואז מופיע בי רצון שאני חייב לשחק כי בלי משחק לא אשיג את הדרגה הבאה.
ודאי שאנחנו בינתיים נמצאים בתהליך שרק הרצון לקבל הוא שדוחף אותנו קדימה. אני רוצה להשיג את העולם העליון, את הבורא, את החיים שנמצאים למעלה מהמוות הגשמי וכן הלאה. ודאי שזה בינתיים מה שמעורר אותי, מצד אחד. מצד שני, אני צריך להבין שמלא לשמה מגיעים לשמה. אין ברירה, רק בצורה כזאת אגואיסטית אני מתחיל את הדרך, ואני צריך להמשיך בה כל החיים. מה שאני משיג, מה שאני אעשה, זה לא תלוי בי, זה בכל זאת בידי הבורא. אבל מאמצים אני חייב להשקיע וממש להביא אותם כקורבן. וכך נתקדם.
אני מבין אותך, והשאלות נכונות והרצונות שמתעוררים בך, הם מלמעלה. תמשיך. תמשיך, ואתה תצליח עוד.
שאלה: יש משהו שאני צריך להיזהר לא לשחק בעשירייה?
אתה צריך להתכלל בעשירייה ולשחק שם כל דבר שיכול להועיל לעשירייה לחיבור, כי ההתקדמות של העשירייה זה בחיבור בין כל החלקים. זה לא לקחת אותה לאיזה מקום אחר, מדרגות אחרות. כל המדרגות שלנו הן מידות החיבור בינינו. זה מה שאתה צריך לעשות כל פעם.
תלמיד: מותר לשחק בשמאל בעשירייה?
אני לא יודע מה זה שמאל. אני אמרתי לך, בחיבור, זהו ולא ההיפך.
שאלה: מהו הדבר שהכי מעכב בלשחק את המדרגה הבאה?
מעכב? הגאווה שלך, העצלות שלך.
שאלה: האם משחק מעורר פעולה בעליון או שהוא פשוט יוצר הרגל של פעולה?
משחק בדיוק מזמין תגובה מהעליון.
שאלה: כיצד להבחין בין משחק לתפילה?
במשחק יש בעצם תפילה. כי במשחק אנחנו מבטאים את הרצון שלנו למה צריכים להגיע, שזו בעצם התפילה.
שאלה: איך נוכל לדמיין מערכת שאיננו מכירים?
כשאנחנו מחוברים, זו המערכת היותר עליונה.
שאלה: למה הבריאה דווקא נקראת "לוויתן"?
הזוהר מסביר את זה בכמה מקומות. מפני שהוא קיים בים, במים וזה כמו לידה. כמו שאנחנו מתוך המים וברחם נמצאים במים, מים זו דרגת הבינה. אבל מדרגת הבינה כשנולדת חיה, דרגת חי, רצון לקבל מרצון להשפיע, לכן זה נקרא לוויתן. יש על זה הרבה סיפורים, אפשר לקרוא ולהבין יותר. אבל מעשית, זו דרגת המלכות שיוצאת מדרגת הבינה שכולה ים, והלוויתן זה כבר דרגת הרצון לקבל. על ידי זה שאנחנו מתעסקים בו והבורא משחק דרכו איתנו, עם הרצון לקבל הכללי שנקרא "לוויתן", כך אנחנו מגיעים למצב שכל הלוויתן הופך להיות ראוי לשימוש. אנחנו נמצאים כולנו יושבים עם הבורא בסעודת לוויתן. בסופו של דבר משתמשים ברצון לקבל הזה כולו בעל מנת להשפיע.
שאלה: איך רב"ש היה משחק מול בעל הסולם?
אני לא יודע, אני לא הייתי נוכח בזה ואני לא יודע.
תלמיד: איך אני משחק מול החברים כך שאני לא אתגאה אלא אהיה יותר בביטול?
אתה צריך לחשוב, איך אתה מתלבש בהם ועושה להם מה שהם רוצים כדי לקדם אותם למטרה. הכול למען החיבור. בעדינות, באהבה, בלי לחץ, בלי לקבוע מעצמך שכך או כך צריכים לעשות אלא ממש להיות מוכן לעזור בכל דבר.
קריין: קטע מס' 4.
"מוכרח הוא לגלות את האהבה שיש בלבו, להחברים, מטעם כי בזה הגלוי, הוא גורם שיעורר את לב חבירו, להחברים, שגם החברים ירגישו שכל אחד ואחד עוסק באהבת חברים. והרווח בזה הוא שעל ידי זה הוא מקבל כח יותר חזק לפעול באהבת חברים ביתר שאת ועז, מטעם שכח האהבה של כל אחד ואחד נכלל בחבירו.
נמצא לפי זה, במקום שיש לו כח אחד לעסוק באהבת חברים, יוצא שאם החברה הוא של עשרה חברים, הוא נכלל עכשיו מעשר כוחות שמבינים את הצורך, שצריכים לעסוק באהבת חברים. מה שאין כן אם לא מגלין כל אחד להחברה שעוסק באהבת חברים אז חסר לו הכח של החברה, מטעם שמאד קשה, לדון את חבירו לכף זכות, וכל אחד חושב על עצמו שהוא הצדיק, שרק הוא עוסק באהבת חברים. נמצא שאין לו רק כח קטן שיוכל לעבוד באהבת הזולת. היוצא מזה שדוקא עבודה זו צריך להיות בגלוי, ולא בהצנע לכת."
(הרב"ש. מאמר 2 "בענין אהבת חברים" 1984)
שאלה: במשחק הפשוט אנחנו רואים את החבר, אבל כשהחבר משחק, איך להתבטל לפניו?
אני חושב שאנחנו לא צריכים לעשות חשבון אם האדם משחק או לא משחק. כל אחד מאיתנו כל הזמן משחק, כל אחד. כל אחד הוא כמו בובה או שהרצון לקבל משחק בו בלי לשאול את האדם ואז אתה רואה את הפעולות שלו, או שהרצון להשפיע שהוא רוצה בכוח שישחק בו ואז משחק באהבת חברים, בכל מיני צורות. אנחנו תמיד רואים את המשחק, לכן אנחנו צריכים להחשיב את האדם רק באיזה משחק הוא נמצא, או במשחק שלילי שהאגו שלו מעורר אותו או במשחק חיובי, שהוא בכוח רוצה שהרצון להשפיע ישחק דרכו.
שאלה: יוצא שאתה שוכח שאתה צריך לעבוד על אהבת חברים, אבל כשאתה מבין מה זה המצב הזה.
מה זה נקרא שאני מבין שצריכים לעשות, לעבוד על אהבת חברים, זה מפני שאני משכנע את עצמי כל פעם שרק באהבת חברים אנחנו מגיעים לחיבור. בחיבור אנחנו מתחילים להרגיש את הבורא עד כדי כך שאנחנו מתחברים, מזדהים עימו, וזה נקרא המצב הרוחני האמיתי שלנו.
שאלה: איך להשתמש נכון בכוח העשירייה בשביל לשחק?
איך אני יכול להשתמש בכוח העשירייה בצורה הנכונה ביותר? בזה שאני משפיע אליהם ובזה אני רוצה לעורר אותם יחד לחיבור, להגיע להשפעה הדדית בינינו, עד כדי כך שאת הכוח המשותף בינינו, כוח יפה, טוב, עוד יותר חם, עוד יותר עוצמתי ביחס אחד לשני, אנחנו נתחיל לזהות את הכוח הזה כבורא. שבעצם לא אנחנו מסדרים אותו ומייצבים אותו, שיש בזה ודאי יגיעה שלנו ומאמץ שלנו, אלא שאנחנו גם מתחילים להרגיש שמאותו הכוח שאנחנו מייצבים אותו, הוא היה הראשון ולא אנחנו, הוא סידר לנו את כל הדברים שאנחנו עכשיו מגיעים וכביכול בונים אותו, עושים אותו. ובזה אנחנו מתחילים להיות כבר מחוברים בינינו לבורא, "אני לדודי ודודי לי".
קריין: קטע מס' 5 של הרב"ש.
"אנו רואים, שיש דבר אחד, שהוא דבר המשתף את כולם, דהיינו בענין מצב רוח, כמו שאמרו "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים". כי בענין שיהיה לאדם מצב רוח מרומם, לא יעזור לאדם לא עשירות ולא חכמות, וכדומה.
אלא דוקא איש יכול לעזור להשני, בזה שהוא רואה, שהוא נמצא במצב השפלות. וכמו שכתוב: "אין אדם מתיר את עצמו מבית אסורים", אלא דוקא חבירו יכול לעשות לו מצב רוח מרומם.
דהיינו, שחבירו מרים אותו ממצב, שבו הוא נמצא, למצב רוח של חיים. ומתחיל להשיג שוב כח בטחון של חיים ועושר. ומתחיל, כאילו המטרה שלו נמצאת עכשיו קרובה אליו.
היוצא מזה הוא, שכל אחד ואחד צריך לעשות תשומת לב, ולחשוב במה הוא יכול לעזור לחבירו, לעשות לו מצב רוח מרומם. כי בענין מצב רוח, כל אחד יכול למצוא בחבירו מקום חסרון, שהוא יכול למלאות אותו."
(הרב"ש. מאמר 4 "איש את רעהו יעזורו" 1984)
שאלה: מה המשמעות של הטקסט "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים"? אפשר להסביר את זה טוב יותר?
שאנחנו יכולים להשפיע מה שיש בלב של כל אחד, על החברים, עד שאנחנו מעוררים גם בהם אותן הדאגות לתיקון, לגמר התיקון, לקשר בינינו, לקשר בינינו עם הבורא. הכול תלוי בדאגה שלי עד כמה שאני מצליח להעביר את הדאגה הזאת להם. והדאגה הזאת צריכה להיות בעטיפת אהבה, בעטיפת שמחה, כי אנחנו באמת מיוחדים, כדאי לנו לזכור את זה, ואפילו שאנחנו נמצאים בדאגה, הדאגה הזאת היא מיוחדת. על מה כל האנושות דואגת ומתרוצצת מפינה לפינה, ולא יודעת מה לעשות, ואנחנו כן יודעים לאן זה הולך, ואיך אנחנו יכולים לזרז את ההתפתחות, להביא אותה בצורה טובה גם לנו, גם לכל האנושות, שזה יהיה מקובל בעיניי הבורא, וכך להתקדם.
לכן הדאגה הזאת היא דאגה מאוד מתוקה. מתוקה. ואני רוצה בדאגה הזאת להתחלק עם החברים, להיות יחד איתם, מפני שטוב לנו לדאוג לדברים כאלה. זו דאגה כמו שיש לפנינו חתונה נניח, אז אנחנו דואגים איך אנחנו נעשה את זה, איך אנחנו נרכיב אותה וכן הלאה, אבל הדאגה הזאת מביאה שמחה. לא כל הדאגות הן שליליות, הכול תלוי עד כמה שהיא מטרתית, ואז יותר משמחת.
קריין: קטע מס' 6.
"כל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות.
וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכל קבל מכח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אויר חדש בהחברה."
(הרב"ש. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)
שאלה: איך לקחת את רוח החיים מהסביבה שאתה חי בה כדי להביא את זה לעשירייה?
אין לי מה לקחת מהעולם הסובב ולהביא את זה לעשירייה, איזו שטות, מי שואל את זה? אין טמטום יותר גדול משאלה כזאת, איך אני לוקח רוח מהחיים הסובבים שלנו ומביא אותה לקבוצה? אני צריך להעלות את הקבוצה למצב רוח במדרגה יותר גבוהה, ולא לבלבל אותם עם העולם הזה. מי הם אלה ששואלים כך? תבדקו בדיוק איפה אתם נמצאים חבר'ה.
שאלה: מצד אחד, בשני השיעורים על המשחק אתמול והיום, הייתה הרגשה שהמשחק זה באמת העיקר כדי להביא מצב רוח לחברים, כמו שאנחנו קוראים גם בקטעים עכשיו. אבל עכשיו מתברר שבעצם זו מערכת שכוללת את כל הכללים וכל תהליך ההתפתחות שלנו.
זה נקרא "משחק עם לוויתן", שבו אנחנו נמצאים. כשהבורא משחק עם לוויתן, הוא משחק אתנו, ואנחנו צריכים להגיע בהשתוות שלנו עמו ולשחק גם כן דרך הלוויתן עם הבורא. אתה צודק, כל החיים שלנו זה משחק.
תלמיד: מצד שני, ההגדרה הזאת שכל החיים שלנו זה משחק, זה מאוד רחב וקשה לבדל מה מיוחד עכשיו בתוספת שאנחנו לומדים, של המשחק לעבודה שלנו.
אנחנו רוצים לתת לחיים שלנו צביון שאנחנו מתייחסים לחיים שלנו כמערכת מתקדמת, מערכת שאנחנו יכולים לנהל אותה, לשחק בה לדרגה יותר גבוהה. זה נקרא "משחק", שאני משחק במשהו שאני רוצה להיות, אבל אני עוד לא נמצא. זה העניין של המשחקים שאנחנו נותנים לילדים, אנחנו רוצים להעלות אותם לדרגה יותר גבוהה.
וזה שאני נמצא עם העשירייה, אני מעלה את עצמי למערכת יחסים שהיא בעצם רוחנית, שהיא מערכת של אדם הראשון, ולכן המשחק בשבילי הופך להיות הדבר העיקרי, ההכרחי. טוב מאוד, אני שמח מאוד לשמוע שסוף סוף זה מתחיל להתעכל בכם, העניין הזה, להתקבל, ושאתם מבינים שצריך להיות לנו יחס חדש לחיים שלנו, למטרה שלנו, לרוחניות, שהכול זה דרך המשחק. שאנחנו משנים את היחסים בינינו ועל ידי שינוי היחסים בינינו, אנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב.
קודם כל אנחנו עושים את השינויים, ועל ידי השינויים שבינינו שאנחנו מסובבים אותו אנחנו מעוררים את האור המקיף והוא משפיע עלינו, ואז אנחנו מתחילים מתוך זה להשתנות. אבל קודם כל אנחנו משתנים על ידי המשחק במה שיש בידינו. מי שיודע על חשמל, יודע שעל ידי זה שאנחנו מסובבים את החלקים המנוגדים שיש בהם פלוסים, ומינוסים שונים, על ידי זה שאנחנו מסובבים אותם אנחנו מעוררים את השדה, והשדה הזה כבר מתחיל לארגן אותנו בצורה נכונה, חדשה, וכך אנחנו מתקדמים. הכול לפי חוקי הטבע העליון.
וזה שאנחנו משחקים בקבוצה, אם אנחנו רוצים לשחק בקבוצה, מתחילים, אנחנו בזה מגיעים בעצם למימוש של משחק החיים. אי אפשר אחרת לצאת מהמסגרת הבהמית ולהיות "אדם", אלא רק על ידי המשחק, כמו שאתם רואים גם בילדים הקטנים.
תלמיד: מאיפה נובע העיקרון הזה שתיאור של המצב הרצוי הופך להיות המצב המצוי?
המצב הרצוי שאנחנו משחקים בו, על ידי האור העליון הוא הופך להיות למצב המצוי. הוא מצוי בנו כבר מפני שהמדרגות האלה מלמעלה למטה כך הן מסודרות, של האורות פנימיים, המקיפים, כולם כך מסודרים בצורה כזאת, שאם אנחנו מעוררים במשהו את האורות המקיפים הם כבר מבצעים את הפעולות ממטה למעלה כך שאנחנו נכנסים לסולם.
תלמיד: זה באמת מרגיש שהמשחק הזה הוא כמו איזה משחק חדש שאנחנו מקבלים, ויש גם איזשהו חשש.
זה הכול. אנחנו נמצאים בו ואין לנו מציאות חוץ מזה, עד כדי כך, אין מציאות חוץ מזה. אנחנו חייבים להרגיש שאנחנו קיימים במערכת הזאת, זהו. זו ההצלה שלנו שאם אנחנו מתחילים להרגיש שזה מה שיש לנו, ואנחנו בזה צריכים לשנות את הגורל שלנו, את החיים, לעורר את הכוחות העליונים, זה הכול. אז כבר אנחנו במקום, אם אנחנו מייצבים את מצבנו כך.
תלמיד: יש איזו דאגה האם כשאנחנו נתקדם לנושאים הבאים, נמשיך להשתמש בכלי הזה. איך לא לעזוב את המשחק כאמצעי היחידי?
לא, זה מחויב לנו, אנחנו צריכים להמשיך כי זה החיים. אתה לא יכול לתאר את עצמך שאתה נמצא במערכת או במציאות אחרת, אתה נמצא במציאות שכל פעם על ידי המשחק אתה מעלה אותה, את המציאות הזאת, לדרגה יותר ויותר עליונה, אבל אתה צריך לעשות את זה לפי החוקים שיש בין מדרגה א' ל-ב', מ-ב' ל-ג', ואת המצבים האלה אנחנו כבר לומדים מירידת הפרצופים מלמעלה למטה, איך אנחנו מעלים את עצמנו ממטה למעלה. זו העבודה שלנו עד שנממש אותה ממש.
שאלה: רמת המשחק מיום ליום הולכת ומשתכללת כשאני רושם לעצמי ויוצא ממצבים. האם לצאת ממצב למצב אחר שלי, על ידי משחק, זה מקדם את העשירייה במשהו?
מה זה נקרא שאתה "עולה ממצב למצב"?
תלמיד: אני נמצא נניח במצב של ניתוק, ואני עושה את כל המשחקים, את כל מה שצריך כדי לצאת מהמצב הזה, ולחשוב יותר ויותר על העשירייה, וזה מוציא אותי מהמצב. השאלה אם זה מקדם את העשירייה עצמה?
אז אתה מהמצב החדש גם מתייחס לעשירייה, אתה גם נמצא בה, אז ודאי שזה גם מקדם את העשירייה. לא יכול להיות שאתה מתקדם בלי העשירייה או העשירייה בלעדיך, אלא אתם תלויים, זו מערכת אחת. לכן לא הבנתי כל כך את השאלה מלכתחילה.
קריין: קטע מספר 7.
"אמרו חז"ל "קנאת סופרים תרבה חכמה". היינו, בזמן שכל החברים מסתכלים על החברה, שהם נמצאים ברמה גבוהה, הן מצד המחשבה, והן מצד המעשים, אז מצד הטבע הוא, שכל אחד ואחד מוכרח לעלות מדרגתו לדרגה יותר גבוהה, ממה שיש לו מצד תכונת גופו.
זאת אומרת, אפילו מצד הלידה אין הוא משתוקק לתאוות גדולות, ואין לו המשכה גדולה לתאוות כבוד, מכל מקום מצד הקנאה הוא יכול לרכוש כוחות נוספים, מה שאין לו מצד הטבע, שעמהם הוא נולד. אלא מידת הקנאה שיש בו, הכח הזה הוליד בו כוחות חדשים, הנמצאים אצל החברה. ועל ידם הוא קיבל אותו תכונות חדשות, היינו כוחות שאינם נמצאים אצלו מצד ההורים שהולידו אותו. נמצא עכשיו, שיש לו תכונות חדשות, מה שהחברה הולידה בו."
(הרב"ש. מאמר 21 "ענין למעלה מהדעת" 1986)
אנחנו מקבלים מהחברה את כל התכונות החדשות, חוץ מהמלכות שלנו. במידה שאנחנו נכללים מהחברים אנחנו מקבלים מהם את כל התכונות והן רוכבות על המלכות שלנו שמתבטלת. ואז בצורה כזאת אנחנו מתקדמים.
קריין: קטע מספר 8.
"ע"י הקנאה שיש בו על החברים, בזמן שהוא רואה, שיש להם תכונות יותר יפות, ממה שיש לו, זה נותן לו תנופה, שירכוש מהם את מידותיהם הטובות, שיש להם, ולו אין, והוא מקנא בהם.
נמצא, שהוא מרויח מהחברה תכונות חדשות, מה שהוא מסגל לעצמו, מכח מה שהוא רואה, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממנו, והוא מקנא בהם. זוהי הסיבה שיכול עכשיו להיות יותר גדול, מבאם שלא היה לו חברה, כי קונה ע"י החברה כוחות חדשים."
(הרב"ש. מאמר 21 "ענין למעלה מהדעת" 1986)
כל התכונות הרוחניות הן לא נמצאות בנו, בכל אחד מאיתנו, אלא הן נמצאות בחברים שלנו. שבהתחברות בינינו, מי שמבטל את עצמו כלפי החברים, כך הוא מקבל מהם תכונות רוחניות, וכך אנחנו מתקדמים. באף אחד מאיתנו אין שום תכונה שהוא איתה מגיע לתיקונים, אלא רק על ידי ביטול שלנו כלפי החברים, אנחנו רוכשים מהם את הט' ראשונות על פני המלכות המבוטלת שלנו, שאנחנו מבטלים אותה, וכך אנחנו גדלים.
לכן בואו נשתדל לעשות כאלה פעולות יותר וכמה שיותר, ניתן דוגמה זה לזה וכך נתכלל זה בזה, ולכולנו יהיו בעצם ט' ראשונות משותפות, תכונות ט' ראשונות משותפות. וכל אחד אז ייהנה מזה שאנחנו בונים כזאת צורת פרצוף, הנשמה שלנו.
שאלה: האם יכול להיות מצב שנראה את החיים הגשמיים כמשחק?
החיים הגשמיים שלנו ודאי שזה משחק, זה גם עכשיו, אני חושב שכל אחד שנמצא בעולם הזה ומסתכל על החיים שלנו האלו, הגשמיים, אומר שזה משחק. רק אין ברירה, לאן אנחנו יכולים לברוח? אני רואה שזאת שטות, שזה בלגן, שזה חוסר סדר ומשחק, משחק של מה? משחק של האגו שלנו. תראה מה שהוא עשה עם העולם שלנו, משחק עם הטבע הזה, שהטבע בעצמו הוא מין צורה לא מסודרת, הכול נראה כמו "כל הפוסל במומו פוסל", בקיצור.
כמה שאנחנו יותר ויותר מתקנים את עצמנו, אנחנו נראה את עצמנו נמצאים במצב שאנחנו מציירים אותו. ורק במידה שאנחנו מסדרים אותו בקליטה שלנו, אז אנחנו בזה יכולים לגלות את המערכת שבה אנחנו קיימים באמת. אז המערכת הזאת מתגלה בצורה האמיתית שזה עשר ספירות וחוקים מוחלטים.
אבל בינתיים אנחנו רואים את עצמנו, ה"זוהר" אומר שזה מפני שהעיניים שלנו מסתכלות לתוכנו ואנחנו רואים את האגו שלנו. זה כל העולם שלנו, כך אנחנו רואים אותו.
שאלה: כשאנחנו משחקים בעבודה הרוחנית שלנו אנחנו משיגים את השוואת הצורה, להיות דומים לבורא באיזו צורה?
כן, ודאי. במידה שאנחנו מסדרים את עצמנו בעשירייה בצורה נכונה, בהשפעה בין כל הכוחות, הרצונות והתכונות שלנו, לא חשוב איזה, זה הבורא כך עיצב אותנו, אבל אנחנו משתדלים שהיחס בינינו יהיה יחס של השפעה, של ההדדיות, אהבה, אז במידה הזאת אנחנו מגלים את ההתאמה שלנו למערכת הכללית, העליונה, שזה עשר ספירות עיקריות. ולצורה כזאת, להתאמה כזאת אנחנו מתקדמים.
ההתקדמות להתאמה הזאת לעשר ספירות עיקריות היא נעשית בסולם, בהדרגה. וכל אחד ואחד מאיתנו בקשר עם החברים בעשירייה מרגיש עד כמה שאנחנו אם נייצב, נייצב את עצמנו יותר ויותר בקשר בינינו, למרות ההפרעות ולמרות הכול, אם אנחנו בכל זאת רוצים להיות בהתקשרות, כך אנחנו מגיעים לייצוב של עשר ספירות עיקריות וגמר תיקון.
קריין: קטע מספר 9, מ"מאור ושמש".
"צריך שידמה לו שחברו עובד את השי"ת יותר ויותר ממנו, "וקנאת סופרים תרבה חכמה", ויתחזק על ידי זה בעבודת ה' יותר ויותר. וזהו "כל אחד נכווה מחופתו של חברו", פירוש לשון התלהבות, על ידי שיראה שחופתו של חברו גדולה משלו, תבער בו אש, ויתלהב נפשו לעבודת הבורא ית' יותר, וישיג השגות אלוקות יותר."
("מאור ושמש". פרשת יתרו)
קריין: קטע מספר 10.
"אם הוא רואה, איך שהחברים עומדים במדרגה גבוהה ממנו, והוא רואה בתוך הדעת, איך הוא נמצא בתכלית השפלות מול החברים, והוא רואה, שכל החברים הם שומרי זמן, שנקבע לשמור סדר ביאתם לבית הכנסת, והם יותר מתעניינים לכל מה שמתרחש בין החברים, לעזור לכל אחד בכל מה דאפשר, וכל דברי עבודה ששומעים מפי מגידי השיעורים, הם תיכף לוקחים את זה לשימוש בפועל במעשה, וכדומה.
בודאי זה פועל עליו, שיתן לו כח להתגבר על עצלותו, הן בעת שהוא צריך לקום לפנות בוקר, בזמן שמעוררים אותו. ובעת הלימוד הגוף שלו מתענין יותר בהשעורים, כי אחרת הוא יהיה המפגר בין החברה."
(הרב"ש. מאמר 21 "ענין למעלה מהדעת" 1986)
להשתדל בכל הכוח לראות את החברים יותר גבוהים, יותר גדולים, וזה באמת כך. אם אדם מתקדם נכון הוא תמיד רואה את החברים בעשירייה שלו שהם יותר גדולים, ואז רק צריך להתכלל בהם.
שאלה: האם הקנאה יכולה לדחות חלק מהחברים? יכול להיות שחלק מהחברים לא ימצאו את מקומם, אם יש יותר מדי קנאה אז הם ירגישו שהם לא יכולים כבר להדביק את שאר החברים? כי לדעתי 3 או 4 חברים עזבו אותנו בחודשים האחרונים. נראה לי שהעשירייה עובדת יותר עם כל מה שהיא שומעת בשיעור והחברים יותר משקיעים את עצמם, אבל ככול שאנחנו עושים את זה יותר, נראה שאנחנו דווקא מאבדים חברים.
ודאי שככול שאתם תתקדמו אז יהיו אנשים שלא יסכימו לתנאים יותר ויותר נוקשים, זה ברור, אז אנחנו לא נתקדם? זה כמו באוניברסיטה, נכנסתי לשנה ראשונה, שנייה, שלישית, אז ודאי שכל פעם כשמתקדמים יש גם כאלה שעוזבים, רואים ש"זה לא בשבילי, מה אני אעשה"? וכך עוזבים. גם בספורט, כמה נכנסים לספורט כילדים קטנים, עד שהם מגיעים למשהו נשארים רק יחידים.
לכן בצורה כזאת של פירמידה כך כולנו גדלים, אין מה לעשות. אלא העיקר לא תלוי בשכל, לא תלוי בכוח פנימי של האדם, תלוי רק במידת [היכולת] שלו לסבול, לסבול את השפלות עד כמה שהוא מרגיש שהוא כלום, זה העיקר. אם אדם מלכתחילה מכין את עצמו לזה שכל פעם הוא יצטרך לגלות את עצמו יותר בצורת שפלות, לא עם אף גבוה אלא ההיפך, אז זה יעזור לו יותר. צריך להיות ראש למטה ולב למעלה, וכך יתקדם.
וזה שעוזבים, אתה לא יכול לעשות כלום. אתם תראו אותם אחר כך שחוזרים, אולי לא חוזרים אליכם אלא חוזרים לכל מיני חוגים אחרים. גם אני לפעמים מגלה שאנשים שהיו איתי, נגיד תלמידים שלי מלפני 30 שנה, 20 שנה אולי ועזבו, אחר כך מתגלה שהם נמצאים באיזה חוגי קבלה, שלומדים קבלה בכל מיני צורות אחרות. אני לא מצטער וזה לא עניין שלי. זה שהם דווקא ממשיכים להתקדם אני שמח מאוד. באיזו צורה של התקדמות זה עניינם, אבל מצאו את עצמם זה העיקר. ולכן אתם צריכים להמשיך.
הרב"ש כותב וגם בעל הסולם כותב "ולכן יש כאלה שנופלים ועוד יפלו בדרך", מה לעשות? זה תמיד היה ככה בחכמת הקבלה. גם בכל דבר שצריכים התמדה במשך החיים זה קורה עם אנשים. אבל אצלנו, זה הכול תלוי בהתקדמות שלנו. כי בכל מקום אחר שאתה נמצא בהתקדמות, אז אתה רואה בעיניים שלך אפילו שאתה אדם חדש, עד כמה שמכבדים גדולים, עד כמה שכל העולם מבין אותם, מרגיש אותם, נגיד פרופסורים, מדענים גדולים, או אנשים שמגיעים לשיאים גדולים בספורט או במשהו. וכאן אתה לא רואה, זאת תורת הנסתר, ולכן אין מה לעשות.
ולכן אתם יכולים לראות, מי שעוזב אני לא אומר לו שום דבר, אני לא רץ אחריו. ואנשים שהשקיעו הרבה בתוך הארגון שלנו ועוזבים מה אני אעשה? זאת הבחירה החופשית שלו, וכשיחזור אני אקבל אותו גם כן בהבנה.
תלמיד: האם במשחק אנחנו אמורים לגרום לכולם להרגיש נוח? כי נראה שכמה שאנחנו יותר גדולים אז אנחנו אמורים לגרום לכל אחד ואחד להרגיש בנוח?
נוח זה לא נקרא שאני עושה לו איזו מערכת מיוחדת שהאגו שלו ירגיש בנוח. אני משתדל לייצב סביבה שהיא תוכל לקחת כל אחד ואחד קדימה, קדימה לפי המאמץ שלו, לפי ההשתתפות שלו. מה זה נוח אני לא מבין, אצלנו כאן זה לא מלון חמישה כוכבים, בית הבראה, לא, ההיפך, אנחנו כל הזמן מדברים איך להתגבר על המכשולים שמיום ליום הם באים אלינו, שהבורא מעמיד לפנינו. יש לכם חומר תקראו מה שמקובלים כותבים, ואז בטוח שיהיה לכם מה לעשות.
שאלה: אנחנו מצד אחד לומדים שהבורא משחק עם לוויתן, ומצד שני אנחנו לומדים שאנחנו כנבראים, המלכות משחקת, מתכללת בט' ראשונות, מתי המשחק הזה נהיה משותף בינינו שאנחנו מתחילים לשחק יחד עם הבורא?
זה במידה שיש לך כלים דהשפעה ואתה יכול להרגיש אותו, ולמעלה מהכלים דהשפעה האלה כבר להתחיל לנהל את עצמך כל פעם להיות עימו בהתגברות, בהשפעה יותר ויותר גדולה. ככה זה. הרוחניות לא עומדת במקום, כל פעם היא משתנה יותר ויותר ויותר, ואם אנחנו כך בונים את עצמנו להיות בעשירייה יותר ויותר בחיבור, אז אנחנו לאט לאט מגיעים בהדרגה למצב שנכללים עם הבורא וכך מתחילים להרגיש אותו ואת היחסים בינינו. זה משחק.
קריין: קטע 11.
"כל גוף הוא בעל גאוה, ואינו מוכן להשלים עם המציאות, שחברו יהיה יותר גדול ממנו. נמצא לפי זה, שבזמן שהוא רואה, שהחברים עומדים במעלה יותר גבוהה ממנו, זה גורם להתעלות בכל המובנים."
(הרב"ש. מאמר 21 "ענין למעלה מהדעת" 1986)
זה ברור לנו, רב"ש כותב על זה הרבה.
קריין: קטע מספר 12.
"יש התלבשות של שקר ויש התלבשות של אמת. וזה דומה לילדה קטנה בת חמש שנים שמשחקת עם בובה, שהילדה הזו משחקת עם הבובה כאילו שהבובה היא ילד ממש בעל הרגש, ואע"פ שהבובה אינה משיבה היא מדברת אליה. ובאותו זמן, אם יש בבית ילד קטן בן חצי שנה והוא בוכה, ואומרים לילדה בת החמש: לכי ותשחקי עם הילד האמיתי וגם לנו תהיה תועלת שהילד לא יבכה. ובשום אופן היא לא תסכים. זאת אומרת שאינה מסוגלת לקבל תענוג מהתלבשות אמיתית אלא מהתלבשות של שקר. אבל התענוג, אנחנו רואים שהילדה מרגישה תענוג אמיתי.
מה שאם כן כשהילדה נתבגרה ונעשית בת שמונה-עשרה שנה, כבר מוכרחת לקבל תענוג מהתלבשות של אמת. כמו כן, טרם שאנחנו מתבגרים אנחנו מקבלים תענוג דוקא משלא לשמה, הנבחן להתלבשות של שקר, וזה נקרא צל, הסתרה, שאז יש מקום עבודה, והחיות מקבלים מדברים של שקרים. ואחר כך כשזוכין אזי מקבלים בחינת אור האמונה."
(הרב"ש. אגרת י"ב/ב)
שאלה: האם ההתנגדות לשפלות זה משהו שניתן לנו מהבורא או שזה מה שאנחנו צריכים לעשות בעשירייה?
אנחנו צריכים כל הזמן להיות ביתר חיבור בינינו, שמהחיבור בינינו אנחנו נהיה גם מכוונים פעם להתחבר עם הבורא, שבאמצע החיבור בינינו יתגלה הבורא, זו הכוונה, זו המטרה, הכיוון שלנו, וכל היתר זה יתגלה בדרך.
שאלה: אנחנו מבינים שאנחנו צריכים להיות כל הזמן בקשר והשאלה שלנו היא כזאת. אנחנו למדנו היום שגאווה ועצלות זה מה שמפריע לנו לשחק. אז איך אנחנו יכולים להתגבר על הגאווה והעצלות כשהחברים רוצים להצדיק את מה שהם עושים על ידי זה שהם אומרים ש"אין עוד מלבדו"?
אני לא מבין מה זה אין עוד מלבדו. "אין עוד מלבדו" הכוונה שאנחנו חייבים לקיים את כל התנאים האלה שהוא החדיר בבריאה. וזה שאני אומר "אין עוד מלבדו" זה רק המשפט הראשון שאחריו אני צריך לבצע מה יוצא לי מזה ש"אין עוד מלבדו", שהבורא שייצב את כול חוקי הבריאה נתן לי שם בחירה חופשית, שאני חייב להביא את עצמי לדרגת הבורא. זהו.
אצלם כנראה הפירוש אין עוד מלבדו, שאין לנו מה לעשות, יש כוח אחד שמנהל את הכול, אני חופשי מהכול. אם אתה חופשי מהכול אז מה יש לך לעשות, אז אתה לא שייך לא לבריאה, לא לחכמת הקבלה, לא להיות בן אדם. אז אתה בהמה, זהו, רק שתדע איפה אתה נמצא. אם אתה רוצה להשיג את הבורא, להגיע להתקרבות, להבין את מטרת החיים, מהות החיים, אז אתה חייב לבצע את מה שאותו כוח "אין עוד מלבדו" מסר לנו דרך כמה אנשים שהשיגו אותו וכתבו על זה.
לכן או שהם נשארים ומקיימים מה שצריך, או שילכו להיות כמו כל האנשים האחרים. אבל לאט לאט הם יבינו שאין ברירה, שהבורא ברא את העולם שלנו ונותן לנו חוקיות כזאת שהחוקיות הזאת מביאה אותנו בכל זאת להצטרכות, לצורך לקיים את התיקון. שאנחנו נהייה שותפים לבורא, שאנחנו נקראים בני אדם, שאנחנו חלקים ממערכת אדם שהיא צריכה להגיע להיות דומה לבורא.
תלמיד: אז איך אתה ממליץ לנו להתגבר על גאווה כשאתה רוצה לעורר את החברים, כמו שהרב"ש כתב בקטע האחרון, איך להתמודד נכון עם הגאווה, אם החבר לא מוצא תענוג בעבודה שלנו, וכשאנחנו רוצים לעורר אותו אז נתקלים בהתנגדות, מה אתה מציע לעשות?
אתה תציע לו לפרסם חכמת הקבלה בכל יבשת אפריקה, שיראה את עצמו כאחראי על זה, ואז בתוך החשיבות הזאת הוא יקבל את החשיבות של חכמת הקבלה ולאט לאט יכנס פנימה ויתכלל. תן להם לכולם עבודה בהפצה, שכל אחד צריך להרגיש את עצמו שהוא גדול וחשוב ומבין ומרגיש וחכם על פני כל יבשת אפריקה, ושחייב להביא ליבשה הזאת את ידיעת השיטה של הכרת הבורא. תנסה לעשות את זה. שיעשו את זה מתוך הגאווה, מתוך האגו, לא חשוב, אבל "מתוך שלא לשמה מגיעים לשמה". הם יתחילו כך ואחר כך יתקנו את עצמם.
קריין: זה הקטע שביקשת קודם על אלו שעזבו את הדרך ונפלו, או לא.
עשיית נ"ר ליוצרו שלא מדעתו
"לעולם אין לקוות שיגיע הזמן ושימצא הפתרון שיוכלו להתחיל את עבודת השי"ת מתוך "לשמה", אלא כמאז כן עתה, וכן לעתיד, מוכרח כל עובד ה' להתחיל בעסק העבודה, "מתוך שלא לשמה", אשר מתוכה יבוא אל ה"לשמה". והדרך להגיע לדרגה זו, אינה מוגבלת בזמן, אלא במכשירים אותו, ובמידת שליטתו על לבו, ועל כן רבים חללים נפלו ויפלו על שדה העסק "שלא לשמה", וימותו בלי חכמה. ועם כל זה, שכרם גדול מאד, כי אין מחשבתו של אדם מסוגל להעריך אותו היקר והערך של עשיית נחת רוח ליוצרו. ואפילו העושה שלא על תנאי זה, מכל מקום, מתוך שאינו ראוי באופן אחר, עושה גם כן נחת רוח ליוצרו. וזה נקרא שלא מדעתו."
לכן כדאי לנו, כל אחד ואחד שימצא את עצמו בכמה שהוא מסוגל לפרסם, להרחיב את הגבולות של התפשטות חכמת הקבלה ומתוך זה, מכל מיני עיסוקים כאלה הוא יגיע בכל זאת לגילוי הבורא.
אנחנו עברנו את כל הקטעים שאספו לנו החברים שלנו בעניין "משחק" ובטח שעוד נחזור לזה ולא פעם, ולא נשכח על זה שאנחנו נמצאים בעניין הזה, שכל החיים שלנו הם משחק מפני שאנחנו רוצים על ידי המאמצים שלנו כל פעם להגיע לדרגה יותר גבוהה, לקרבת יתר לבורא.
שאלה: הרב"ש אומר, "וכל דברי עבודה ששומעים מפי מגידי השיעורים, הם תיכף לוקחים את זה לשימוש בפועל במעשה, וכדומה."
אנחנו בעשירייה מממשים את כל מה שרב אומר, רב אומר לקרוא רב"ש אנחנו קוראים רב"ש, רב אומר להתעסק בשיעור בוקר אנחנו מתעסקים בשיעור בוקר. ויש כאלה חברים בעשירייה שחושבים או מקבלים את זה בצורה שצריכים אולי לדון על זה, לעשות חשיבה מה רב מתכוון, מה רב לא מתכוון, ולא לעבוד בצורה כאילו אוטומטית רב אמר, עושים. צריכים לברר דברים לפני. מה אתה יכול להגיד על הדבר הזה?
השאלה מה קורה אחרי הדיונים, האם אחרי הדיונים אתם בכל זאת עושים מה שאתם רואים בפסוקים? מה שאני מברר לכם, אני רק רוצה לברר איתכם מה כותבים לנו רב"ש, בעל הסולם, אולי עוד כמה מקובלים. אני לא אומר לכם מה לעשות, אני מראה לכם שתראו מה שהמקובלים כותבים ומתוך זה שאתם תדעו מה קורה אתכם ומה אתם צריכים לעשות. אנחנו בסך הכול שנינו אני ואתם לומדים מה כותבים מקובלים לפי הפסוקים שאנחנו לוקחים כתמצית מכל מאמר ומאמר שלהם, של רב"ש במיוחד.
תלמיד: האם יכול להיות מצב שאתה נותן המלצה לביצוע במהלך היום, ואנחנו כעשירייה מחליטים משהו אחר לגמרי או משהו שהוא ליד הדברים שרב אחר?
אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים. אני לא מכתיב שום דבר לאף אחד, אלא אני אומר מה נראה לי שצריכים לעשות, ואתם כבר מחליטים, רוצים את זה או לא. אני לא הולך בלחץ ואין כפיה ברוחניות, אתם צריכים לעבוד על עצמכם בכפיה כדי להסכים עם מה שכותבים מקובלים, לא מה שאני אומר, מה שאומרים מקובלים ולממש את העצות שלהם, לא שלי. אני בכלל לא שייך. אני רק מסביר לכם לפי דעתי מה כתוב שם, בדברי מקובלים, ועליכם כבר לקבל או לא, תעשו מה שאתם חושבים, אני בזה את שלי עשיתי.
תלמיד:
אתה נותן לנו המלצות, והשאלה אם אפשר לדבר בעשירייה על זה? האם לבטא את זה בצורה אחרת, כך או כך?
כך או אחרת אני לא יודע, מזה אני לא יכול להוציא שום דבר.
שאלה: לגבי להביא מצב רוח מרומם. אני עושה כל מה שאני יכול כדי שהחברים שלי יחייכו ולתת להם מצב רוח טוב, אבל רב"ש כותב שאסור להביא קלות דעת לעבודה, אז איפה הקו שעובר בין שני הדברים?
אם אנחנו מתחברים בעשירייה כדי למצוא צעד אחד קדימה לקראת הבורא, זה נקרא שאנחנו הולכים בצורה נכונה. נקודה. מה יש לנו עוד לעשות? כל פעם בלהתחבר בינינו, להיות קרובים בזה לבורא, עוד מתחברים יותר עוד קרובים יותר לבורא, עד שהוא מתחיל להתגלות בחיבור בינינו. סך הכול אנחנו נמצאים בלשחזר את מערכת אדם הראשון השבורה.
שאלה: נניח שאנחנו מדברים על משחק, והם משחקים כלפיי, ויש הרגשה שהם כבר שם, במקום שאליו מוביל אותנו הבורא, ואני האחרון מאחר. איך להתייחס להרגשה הזאת?
ככה צריכים לעבוד עם זה. כמה זמן אתה נמצא איתנו?
תלמיד: שנה.
זה מה שמרגישים. תמשיך בינתיים ותלמד. זהו, פחות שאלות, יותר לימוד.
שאלה: למלא את החסרונות של החבר ולרומם את רוחו זה אומר לתת לו מתנות?
כן, ודאי.
שאלה: איך משחק בתוך החברה מביא לתיקון הלב שיאהב את החברים כי בעצם בשכל זה לא נתפס?
תעשו מעשים ומתוך המעשים אתם תראו איז
שאלה: אמרת קודם שאין באף אחד בעשירייה תכונות רוחניות, האם החברים שלי בעשירייה כולם מתוקנים או שרק בזמן שאנחנו מתחברים בינינו הם מתוקנים?
ודאי שכל התיקון שלנו הוא רק מתוך החיבור בינינו, אם מישהו נפרד מהחיבור אז הוא כבר לא ברוחניות.
שאלה: האם מימוש וחשיפה של הבורא בעולם זהה למימוש עצמי בעשירייה?
לא, זה כלל וזה פרט, יש בזה הבדלים, אנחנו נלמד את זה. זה לא כך הולך בצורה פשוטה.
שאלה: אנחנו כבר כמעט שנה נמצאים בחיבור וירטואלי יותר מפיזי. במוסקבה יש 100 איש, ויש כמה חברים שהתרחקו מהקבוצה לכמה שנים, ולהיפך הם דווקא חזרו עכשיו. איזה מאמץ אנחנו צריכים לעשות במשחק כדי שאותה המגמה תישמר ושכמה שיותר חברים מהחברים הוותיקים שלנו הם יחזרו, ואותם החברים שנמצאים עכשיו הם לא יעזבו?
אתם צריכים לדאוג לא לזה שהם ילכו והם יתקרבו, אתם צריכים לדאוג על חיבור נכון בעשירייה שהוא יהיה בהתאמה כמה שאפשר לאותה מדרגה הרוחנית שאליה אתם רוצים להגיע. שזה יהיה לא בלחץ, שלכל אחד תהיה בחירה חופשית ודוגמה חופשית עד כמה שכל קבוצה רוצה להיות מחוברת יותר. כל קבוצה צריכה גם להבין שיש אנשים יותר חזקים, יותר חלשים, חדשים וותיקים, וכך אתם תתקדמו.
זאת אומרת, לא לעשות מזה שום לחץ, תתעסקו בחיבור ביניכם שבזה אתם ממש ה"מקימים" את מה שנקרא "סוכת דוד הנופלת". סוכת דוד הנופלת, שזה נקרא מלכות השבורה שאתם מקימים אותה שוב בחזרה לכלי כמו שהיה לפני השבירה, לפני החטא של אדם הראשון. זה סך הכול מה שאנחנו צריכים לעשות.
שאלה: האם קיים כזה מושג של מצב רוח מרומם משותף בתוך העשירייה?
למה לא? אם הם כולם מבינים את המטרה שלהם והיעוד שלהם, אז יש לפניהם ממש מטרה יפה, הרגשה יפה, נצחיות, שלמות, חיבור עם כוח עליון, חיבור עם תכונת ההשפעה והאהבה שזה דבר הכי גדול ומיוחד בכל המציאות. ודאי שכולנו צריכים להתכלל בזה, להתקרב לזה. וכל היתר בכל זאת הם יפלו, כל הדברים האלה יפלו. רק אנחנו צריכים עד כמה שאנחנו נזלזל בכל הדברים האלו שלא שייכים לחיבור ולאהבה, אנחנו נמיין אותם כך והם יתבטלו.
תלמיד: האם אפשר להגיד שביטול והכנעה זה תנאי התחלתי לכניסה למשחק?
כן, ביטול והכנעה, זה מה שהוא כותב רב"ש כלפי העשירייה שכל אחד צריך להשיג.
שאלה: מה לעשות אם חבר רצה לרומם את הרוח בעשירייה, שיחק, הרים את הרוח, אבל חבר אחד או כמה חברים פירשו את זה כמו קלות ראש, מה ניתן לברר פה?
אפשר לברר, למה לא? אתם צריכים לברר את זה, כן, תדברו ביניכם, אני לא יכול להיכנס.
שאלה: האם אפשר דרך משחק להיות כל הזמן בעלייה ולהימנע מירידות?
אם קבוצה היא עובדת בצורה אחידה, אז יוצא לה שם כמו במנוע, כמו בגלגלים שחלק הולך אחורה וחלק קדימה, חלק אחורה חלק קדימה, אבל בסך הכול יש תנועה קדימה. אפשר לעשות את זה כך שכל אחד משלים את השני, וכל אחד שהוא אפילו עכשיו נמצא כאילו בירידה, הוא מבין שהירידה הזאת היא משלימה את העלייה, וכך כולנו נמצאים בסך הכול בשמחה, ודרך החיבור מגיעים למטרה.
שאלה: לא פעם שמעתי את הסיפורים שהיו מקובלים בעבר שהם בכוונה שיחקו בזלזול כדי לעזור לעלות. עד כמה אנחנו בכלל מסוגלים לעשות את זה עכשיו?
אני לא חושב שזה עדיין בשבילנו. אנחנו בכלל בלי מסכים, בלי ניסיון בהתקדמות נגד הטבע שלנו האגואיסטי, אנחנו עוד לא נכנסים לזה. אבל אפשר אפילו לקרוא על זה, ישנם ספרים על זה "יושר דברי אמת", "סנה בוער בקוצק", כאלו ספרים ששם מדברים אנשים על כאלה קבוצות מקובלים שהם היו חיים במצבים שהיו מגלים את הקו שמאל מאוד גדול והם לא פחדו שזה יזרוק אותם החוצה. זה לא בשבילנו. אבל אנחנו גם בעוד כמה חודשים אולי נהיה מוכנים קצת לשמוע על זה, לאט לאט. אני מפחד שכמו לתינוקות צריכים לתת להם חלב, אחר כך דייסה, אחר כך עוד משהו, ככה זה לאט לאט לפי כמה שהם גדלים נותנים להם לעכל אוכל יותר קשה. כך אנחנו צריכים, בינתיים אנחנו עדיין תינוקות ואין לנו אפשרות לעכל את הדברים האלה שקשורים לקו שמאל.
(סוף השיעור)
-
"לויתן זה יצרת לשחק בו" תהילים ק"ד, כ"ו.↩