heb_o_rav_rb-dargot-sulam2-809-hovat-sipur_2008-04-10_shiur_bb
מאמר תת"ט
"חובת סיפור יציאת מצרים"
ספר "דרגות הסולם", חלק ב'
שיעור בוקר 10.04.08- אחרי עריכה
""ואפילו כולנו חכמים וכו', מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים". ויש לומר, שהגם שכבר אנחנו בני תורה ותבונה, מכול מקום עלינו לעורר את השורש של יציאת עם ישראל מהגלות דפרעה, משום שעיקר הוא היציאה מהקליפה והכניסה לקדושה, משום דשאר המדרגות הם נקרא קודם ונמשך. לכן עלינו להלל ולשבח להשי"ת על זה, ועל ידי זה ממשיכים שמחה בכל העולמות, זאת אומרת בזה שאנחנו מרגישים את יקר וחשיבות של החרות מהקליפות, בשיעור הזה מתגדלת השמחה. ובשיעור שיש לנו השמחה, בשיעור זה נוכל לתת את הלל והשבח.
לכן צריכים בכל שנה לעורר את השורש, על דרך שפרש בזהר הקדוש פרשת בא ע"מ, תרץ על מה שלא אוכלים מצה בכל השנה. ומפרש, בדומה למלך, שעשה אחד מעבדיו לשר, ובאותו יום לבש בגדים יפים, אבל אחר כך הוא פושט את בגדיו היפים, זאת אומרת שרק ביום שהעלוהו לשר, אזי הוא לובש בגדים יפים, כדי להתבלט את שמחתו.
כמו כן בכל שנה ושנה באותו יום הוא עושה חג ולובש את בגדיו היפים. לכן אוכל מצה דווקא בפסח. כמו כן אפשר לומר בסיפור יציאת מצרים."
כל החגים, המנהגים והמצוות שלנו, הם כולם סימנים הרומזים על השורשים הרוחניים הגבוהים, שאליהם אנו צריכים להגיע, ושאותם אנו צריכים לקיים בתוך הנשמה וברצונות שלנו. אך כפי שבעל הסולם אומר, בכל חג וחג, וגם בחג זה של יציאת מצרים אנו חוגגים - ובכך אנו נוהגים כמו אותו העבד שנהג ללבוש את בגדיו היפים – וזאת כדי לזכור שיש לנו יכולת ברוחניות לעלות לדרגה שאיתה אנו יוצאים מהאגו שלנו לעל מנת להשפיע, ולאהבה. ושם אנו מתייחדים, ונעשים דבוקים עם הבורא. היציאה הזאת, המעבר הזה שאנו עושים מהטבע האחד לטבע השני, הוא החג, לכן אנו חוגגים אותו.
בחגיגה עצמה אין משהו מיוחד. החגיגה היא שבגשמיות אנו מזכירים על ידי הסימנים השונים, את מה שיש לנו ברוחניות, סימנים כמו מצה, סיפור יציאת מצרים, ההכנות לחג, ואיך שאנו מלווים אותו. אך ודאי שכל הסימנים האלה הם לא יותר מאשר סימנים על מה שעלינו לעשות ברוחניות. ודווקא בכך שאנו עוברים בפסח על כל סימן וסימן שבאגדה, ומזכירים מדוע הסימנים האלה, אז כל הסימנים וכל הפעולות שאנו עושים, הם כולם מרכיביה של אותה יציאה שלנו מהאגו, אותה יציאה שלנו מהגלות, לחירות.
לכן לפי ענף ושורש, כשמגיע לנו, ומגיע אלינו לעולם הזה, השורש הזה מעולם שנה נפש, אז אנו חוגגים אותו לפי הסימנים שלנו. כלומר, חוגגים ביום מיוחד בשנה, ובתנאים מיוחדים אצלנו בחומר. אנו בהעתקה מהרוחניות, משתדלים לבנות בגשמיות, את אותה התמונה שמתרחשת באדם העובר מעולם לעולם, כך שתמיד יהיה לנו אל מול עינינו להזכירנו, שזאת העבודה שעדיין נמצאת לפנינו, ואם עברנו אותה, אז אנו חוגגים את זה שעברנו.
כתוב, שבכל יום האדם צריך להרגיש את עצמו כאילו הוא יצא מהמצרים. זאת אומרת, הוא צריך להשתוקק להגיע למצב הזה, להשתוקק לעבור את המצב הזה, ולהמשיך הלאה. בכך התהליך מתחיל ולא מסתיים. לאחר יציאת מצרים אנו יוצאים, בתנאי שאנו מוכנים לערבות, ומגיעים לנכונות להתחבר זה עם זה. בדומה לתנאי של צמצום א', שכל אחד מוכן להתעלות מעל הצמצום.
האדם אינו מסוגל, אך אם הוא מוכן לקבל את התנאי, שעליו להתעלות מעל עצמו, להתקשר עם האחרים הנמצאים מחוץ לעורו, ושם לחיות. אז האדם מקבל את התורה, שהיא שיטת תיקון האדם, "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", נכנס לתיקון של הכלים דהשפעה בארבעים שנה במדבר, לאחר מכן לתיקון כלים דקבלה, וכך האדם עובר הלאה.
"סיפור" נקרא לגלוֹת, גילוי. חובת סיפור יציאת מצרים הוא בכך, שעלינו לגלות את כל התהליך שנמצאים בו, לגלות היכן אנו נמצאים בו, ומה עלינו לעשות כדי לממש ולסיים אותו. אף עלינו להלל ולשבח להשי"ת על כך, שעבר איתנו את כל התהליך, והוציא אותנו מהטבע הזה.
שאלה: בעל הסולם מדבר על מצה, מה כל העניין הזה של חמץ, מצה, לאכול מצה?
עם הכלים דקבלה אפשר לעבוד בעל מנת לקבל, כפי שאנו משתדלים בעולם הזה, וניתן לנו לעשות זאת, עד שמגיעים לרוחניות. האדם נמצא במציאות כלשהי הנקראת "העולם הזה". האמת היא שאין עולם הזה, ואין עולם הבא. יש רצון, אור לפניו והקשר ביניהם, עם או בלי מסך. אז מעמד הרצון מול האור, שהרצון הזה יכול לקבל הארה קטנה ללא מסך, לחיות ולהתקיים בה, בינתיים על מנת לקבל כ"זמן הכנה" שהוא כל הזמן שאנו נמצאים כבני אדם בעולם הזה, בהכרה, או שלא בהכרה.
אלפי שנים אנו מתפתחים ללא הכרה, מבלי לדעת מדוע ואיך, וגם איננו שואלים. אבל כל אדם שואל על הכלים שלו, ורוצה שיהיו מלאים ככל שניתן, ושלעצמו יהיה טוב. לאחר השלב הזה האדם מתחיל לשאול שאלה מטרתית הנמצאת מחוץ לכלים שלו עצמו והיא, לשם מה אני עושה זאת? האדם בשלב הזה לא רק ממלא את הכלים שלו, אלא גם שואל. לשאלה זאת מגיעים, או מתוך התפתחות השכל מתחילים להבין, לחשוב, לראות, לשמוע, וללמוד מאחרים. או מתוך הרגש, שהאדם מתחיל לראות, שמילוי כלי הקבלה שלו, לא נותן לו כלום, ואין זה חשוב עד כמה הוא ממלא אותם. ואז הוא מתחיל לשאול על המטרה, "לשם מה לי כלי הקבלה הזה".
ואז כשהאדם מתחיל לשאול, הוא מגיע לשיטות שונות שמפתחות אותו לקבל תשובה. האנושות פיתחה שיטות רבות, מפילוסופיה עתיקה ועד לטכניקות מודרניות שונות, שאמורות לתת תשובה, לשם מה האדם צריך למלא את הכלים שלו. אבל שיטות אלה, עד כמה שהן יפות, טובות, מובנות, ולעיתים ממש מבריקות, בפועל הן לא ממש עוזרות לאדם להבין זאת, הכלים נשארים ריקים, מבלי יכולת לתת תשובה ברורה ומדויקת, לשם מה ומדוע הכול קיים.
וכיוון שהאדם מתפתח בינתיים, הוא מגלה ומרגיש שכל שיטה שהוא פוגש "קטנה עליו". ובכך הוא גם מתפתח, או על ידי השכל, או על ידי הרגש, או על ידי השילוב ביניהם. עד שהאדם מגיע בסופו של דבר לחוכמת הקבלה. מי שעדיין לא הגיע יגיע, זה רק עניין של זמן, ו-או ייסורים, או בהשגה, בשכל, איך שיברר. אך זאת השאלה שבעצם שמטרידה את האדם.
אז הרצון לקבל ממלא את עצמו במידה קטנה בעל מנת לקבל. וכשמגיעה אליו השאלה מדוע? היא מקשה עליו, כיוון שהוא מתחיל לגלות את חוסר התכלית. והשאלה הזאת היא התפתחות אותו הרצון לקבל רק לכיוון מטרתי יותר, לא לכמות, אלא לאיכות. יתכן שהאדם השואל יעבוד כאיכר, כספר ויתחיל לשאול את עצמו אודות המטרה. ויתכן שהאדם יהיה פילוסוף, מדען, וגם הוא ישאל אודות המטרה. ההתפתחות לא שייכת לכמות הרצון, אלא לעניין האיכות. האדם מתחיל לשאול אודות המטרה. ובכך האדם רואה שרצון שלו לקבל לא נותן לו מילוי. כלומר, שהרצון לקבל שלו על מנת לקבל הוא מוגבל.
קיימים אנשים שבמצב הזה הולכים לשיטות שונות כדי לדכא את הרצונות שלהם, האדם אומר לעצמו "לשם מה לי לסבול? אהיה קטן יותר, ואז יהיה לי טוב יותר. או שאמלא את הרצון לקבל עם סמים וחומרים דומים, כדי שהרצון לא יתרומם, ובכך יהיה לאדם טוב יותר".
למצב כזה באה חוכמת הקבלה ואומרת, "זה לא נכון". האדם יכול להשתמש ברצון לקבל שלו רק בצורה אחרת. האדם משתמש ברצון שלו לקבל, בעל מנת לקבל, לפי הטבע. האדם שבעל מנת לקבל לא יכול להשתמש מעבר למכסה מיוחדת ומוגבלת מאוד. אם האדם רוצה יותר מזה, בבקשה הוא יכול לקבל, אבל בעל מנת להשפיע. כדי לעבור מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, היא בכך שהאדם מצמצם את עצמו, ובודק, האם זה כן, האם זה לא, וכך האדם אינו משתמש ברצון לקבל הקודם שלו, עד שהוא מגיע לשימוש הנכון ברצון לקבל לפי השיטה החדשה.
המעבר מהשיטה הקודמת לשיטה החדשה נקרא "פסח", פַּסח. והסימן לכך הוא, שלא משתמשים בלחם רגיל, אלא ב"לחם עוני". כלומר, שמשתמשים ברצון לקבל ובמילוי שלו בצורה היכולה להיות נכונה לזמן המעבר. משמע, שלא משתמשים בכלי הקבלה, אלא מתעלים מעליהם ועוברים לכלי השפעה, מתעלים מהרצון לקבל בעל מנת לקבל, כדי שבהמשך יהיו לנו כלים להשפעה, ובהמשך אפילו רצון לקבל בעל מנת להשפיע. לכן היציאה הזאת היא בחיפזון, יציאה בהתעלות מעל האגו. והסימן לכך היא המצה שאנו אוכלים. לחם, אבל עוני. כלומר, שאין בו שימוש ברצון לקבל.
שאלה: קיים משהו הנקרא "שאור", שמחמיץ את העיסה. מהו השאור הזה במישור הרוחני?
ב"תלמוד עשר הספירות". אנו יכולים לראות שהוא כל היסוד של הרצון לקבל, שנכנס יחד עם המים. העניין הוא כך, שסתם רצון לקבל הוא לא טוב ולא רע. אלא רצון לקבל עם כוונה שהיא באה מהאור, מהבורא, בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע, משנה את אותו הרצון לקבל והוא נעשה או טוב או רע. הרצון לקבל עצמו, לא טוב ולא רע. הכוונה שרוכבת עליו, היא טובה או רעה. לכן הקמח בעצמו אין בו דבר, רק שלא יהיה יחד עם משהו שנותן לו כוונה בעל מנת לקבל. הקמח הוא החומר, הוא מאכל האדם, והגרעינים הם מאכל הבהמה.
שאלה: ישראל יצאו ממצרים בחושך, מה זה אומר?
ישראל יצאו ממצרים בחושך, מפני שהאדם אינו רואה לאן הוא יוצא. אם האדם היה רואה, הוא היה נמשך לאותו החופש, לאותו גילוי הבורא, בכלי הקבלה הישנים שלו, ואז בדומה לגנב הוא היה רץ לפני כולם, וקורא "תפסו את הגנב".
היציאה מהחיים הקודמים לחיים החדשים, חייבת להיות על ידי הניתוק מהחיים הקודמים. זאת אומרת, על כל מה שהיה לאדם, רגש, שכל, הבנות, מוסכמות, הוא עושה מחיקה, הוא לא רוצה לקבל דבר שהיה לו קודם. האדם בורח אל החושך. כלומר, עובר דרך איזה מסננת מבלי לרצות להשאיר דבר מהעבר. האדם רוצה להיכנס למצב החדש רק עם הנקודה הזאת, "האני", וכל היתר שהיה לו יישאר שם במסננת. זה נקרא שהם בורחים בחושך. כי כל מה שהיה לו קודם, כל החיים, כל ההרגלים, כל הניסיון שלו, באים מתוך כלי הקבלה שלו, מתוך המטרות האגואיסטיות שלו, ולכן האדם מחליט שהוא לא רוצה זאת.
כך האדם עובר את התהליך במעין פרוזדור, קריעת ים סוף, ומתחיל חיים חדשים. האדם מגלה שהכלים נמצאים איתו אך שיטת השימוש בהם חדשה לגמרי.
ואז מתחילים להבין עד כמה שהשיטה היא שונה. שמעולם לא הרגשנו רצון לקבל, ללא כוונה על מנת לקבל. וכשרואים את הרצון לקבל לאחר המעבר, לאחר יציאת מצרים, ומתחילים להשתמש באותו הרצון לקבל אבל בעל מנת להשפיע, רואים שזה נפלא, שהוא בעצמו ממש מעשה אלוהים. אם הוא נקי מעל מנת לקבל, הוא חומר מצוין לכל דבר, לבנות ממנו "מגדל עוז".
שאלה: אנו למדים שיציאת מצרים זהו תהליך שהאדם עובר מהרגע שמתעוררת בו הנקודה שבלב, ועד שהוא מצליח לצאת מתוך האגו?
לא, יציאת מצרים היא דבר מקרי, מוגדר. האדם יכול להגיד שזאת הכנה, אך כל החיים שלנו הם ההכנה לזה, אבל לא היציאה עצמה. היציאה עצמה מגיעה לאדם ממש בפתאומיות.
שאלה: אינני מצליח לראות היכן בסיפור הזה מרומז על כך שרק על ידי החיבור הצליחו בני ישראל לצאת ממצרים. הסיפור על משה ופרעה ברור, אבל על החיבור?
נכון, אין בסיפור רמז ברור ובולט לחיבור, אך ביכולתנו לראות זאת מאותו התנאי שמיד לאחר מכן הם צריכים להגיע אליו. יש שם גם סיפורים שונים על כך שהם רצו להלשין על משה, אך וודאי שלא ניתן לראות אותם כי הם אינם בולטים.
האדם שנמצא בגלות יכול להבין במילים, אך אינו יכול להבין בהרגשה שהחיבור הוא ההצלה. בחיבור עליו להיזכר שהוא צריך להתחבר, צריך קבוצה, וקשר בין כולם, הוא נזכר בזה במקרה, בצורה מלאכותית, כשמזכירים לו. האדם לא יכול לזכור, ורואה זאת כבעיה הבולטת ביותר שנמצאת מולו, כמו שחסר לו דבר כלשהו שעליו הוא כל הזמן חושב, ולא יכול לנוח רגע מההטרדה הזאת ולשכוח שהדבר ההוא לא נמצא לפניו.
עד שהאדם לא בורח ממש ממצרים, עובר את הבריחה הזאת שאינה פשוטה כלל, הבריחה מה"ערב רב" שפרעה שלח אחריהם, ואיך שהאדם עובר את ים סוף, ומגיע להר סיני. וגם אז, אם הוא רוצה להישאר לעולם וועד ברצון לקבל, הוא יכול. אך אם הוא מכיר בכך שזהו הרע ורוצה להצליח להינצל, על כך יש לו תנאי מלמעלה, והוא ה"ערבות", בהתאם למעמד הר סיני. ואילו ביציאת מצרים יש איזו הכנה בעלמא, והאדם לא מסוגל להבין עדיין שבשביל זה הוא יוצא.
לכן צריכים להבין, באדם הפרטי, ובמיוחד באותו הכְּלַל שעליו מדבר הסיפור, שהיציאה היא עם האדם הנמצא ב"לא לשמה", גם אם ה"לא לשמה" הוא באחוז אחד או בחלק ממנו, הוא בכל זאת "לא לשמה". האדם אינו מתאר לעצמו שהעיקר בשבילו הוא להתפטר מהאחוז הזה שנשאר לו, ואז לצאת ל"לשמה". לשמה נקרא להתחבר בלב ונפש עם האחרים, ששם האדם רק משרת לאחרים, והשירות הזה הוא כל החיים, כל השמחה וכל היעוד שלו.
האדם לא מסוגל ולכן זה עדיין לא בולט, אבל התנאי הראשון אחרי היציאה הוא ערבות, גם אחרי ערבות יש המדבר, ואחרי המדבר קיימת הכניסה לארץ ישראל. כפי שאנו לומדים, הכול מוכן מראש, ומגיע בצורה הדרגתית. משמע, שאין מקרה כלשהו שבמקרה קורה בדרך, כמו מֵי מריבה, מלחמת עמלק, נדב ואביהו שם, או כל המקרים האלו, הם כולם חייבים להגיע כדי שעל ידיהם הרצון לקבל יעבור ויתקן את עצמו, על ידי האור המחזיר למוטב.
זאת אומרת, אם השאלה היא,האם התנאי ליציאת מצרים הוא החיבור יחד? התשובה היא לא. כי האדם אינו מסוגל, כי הוא עדיין נמצא במצרים. אפשר לדבר על כך, אפשר להיות כמו עם, אבל להיות במצרים זה לא עם. כי אם פרעה שולט על האדם הוא לא עם, כי כשפרעה שולט, האדם מקיים את מה שפרעה אומר.
שאלה: מהו תפקיד האישה בישראל, ביציאת מצרים עצמה, ולא בהר סיני? בתורה כולה קצת קשה לראות, אך בחומש ניתן לראות, שלפעמים תפקידה של האישה בולט יותר מתפקידו של הגבר. כשאנו קוראים בספרי הקודש גם אם איננו מבינים בפנימיות, אנו רואים שהאישה נמצאת בתפקידים חשובים מאוד. שרה, רבקה, רחל, לאה, דבורה, חולדה, נעמי, מרים. גם במקומות בהם הנשים אינן מוזכרות, עדיין מדובר על כך שהרצון לקבל מצידן מוכן. והחלק שנקרא "גבר" שבאותו הרצון לקבל הוא זה שמבצע את התפקיד, ואין יכולת לבצע שום תפקיד מבלי כוח החיסרון שנקרא "אישה".
לכן מאברהם והלאה, רואים עד כמה שהנשים הן בתפקידי מפתח. רואים זאת לפי הסיפורים על שרה העקרה, על לֶאה, על רחל העקרה. כל הסיפורים האלו מספרים לנו, כיצד מכינים את הרצון לקבל למסך שנקרא "גבר", רצון לקבל שנקרא "אישה", כך שהשילוב הנכון בניהם ייתן דבקות באור העליון, בבורא.
לא מדובר על החיסרון שיש מצד הנוקבא, שאם יש אותו אז הוא הקובע ועליו אנו עובדים. אם יש אישה היא מחייבת את האדם לצאת לעבודה, להיות בעל בית, גבר, אבא ועוד. ואם אין אישה, אותו הילד מעט מתבגר ונעשה ילד גדול יותר, אך לא גבר, לא אבא, לא בעל, ולא בעל בית.
כלומר, האישה, החיסרון החדש שנדבק לאדם שלא נמצא בתוך האדם, כמו שחווה יצאה לכאורה מהאדם, נוקבא נפרדה ונדבקת מבחוץ. כך שהאדם מרגיש אותה כנפרדת, והיפרדות זו היא הגורם המחייב את האדם להתחיל להתפתח.
זאת הסיבה שבכל התנ"ך לא רואים את האישה בצורה בולטת, אך צריכים להבין שבכל המעשים העוברים שם, בכל פעולה ופעולה, קיים תחילה תפקידה של האישה המעוררת את הגבר. אמנם הגבר הוא המבצע, אך הוא מבצע את החיסרון שבא לו מצד הנוקבא, כי כל החסרונות לתיקון באים מהנשים, והביצועים נעשים על ידי הגברים. בתנ"ך מסופר על הפעולות, לכן תפקידו של הגבר בולט, ואילו החיסרון הקיים מבפנים, שהוא מתפקידה של האישה, הוא לכאורה מובן מאליו, אחרת על איזה ביצוע מדובר. לכן תפקיד האישה הוא בצניעות, כי לא כל כך רואים אותו.
שאלה: בסיפור יציאת מצרים, מתארים את מרים הנביאה. דווקא כשקיימים משה ואהרון ומנהיגים, ובכל זאת קיימת מנהיגה נשית מדוע?
לא מתארים רק את מרים, מתארים את מרים כשהיא מסרה את משה לבתיה בת פרעה, אשר הכינה את יציאת משה כדי שהוא יגדל, ואיך שלאחר מכן הוא גדל על ידי בת יתרו. מדובר על הנוקבא בארבעים שנות הלימוד של משה אצל יתרו. כשמשה בא לאחר מכן אל לפרעה והתחיל להילחם עימו - זה ציפורה. בכול התהליך הזה רואים, שהנוקבות הן אלה שבעצם קובעות את תפקיד הזכר.
מעניין לראות אצל משה, מה הוא קיבל מאמא, ממרים, מבת פרעה, לאחר מכן מציפורה, והלאה ואיך שהוא כבר מתפתח מהחיסרון הכללי של עם ישראל.
קשה לראות ולפרש זאת, אך האמת היא שבתוך הסיפור, תפקידה של האישה הוא המכריע. כי כל הבריאה מתחילה מזה שהחיסרון נפרד מהאדם, והחיסרון הזה הוא זה שמתחיל לעבוד מחוצה לאדם. הוא הנותן לאדם כל הזמן, לאותו חלק הגלגלתא ועיניים, חיסרון, בצורה כזאת שהוא יכול לתקן, וזאת בתנאי שהאדם מרגיש את החיסרון מחוצה לו. לא כחיסרון פנימי, אלא כחיסרון חיצון. כי אם האדם היה מרגיש את החיסרון כפנימי, לעולם לא הייתה לו היכולת להיות דבוק בבורא.
בחיסרון הפנימי האדם אינו יכול להרגיש את עצמו יותר מאשר הוא הרגיש קודם בקטנות, ובחיסרון החיצון הוא יכול להרגיש את עצמו כנפרד מהבורא. חווה שלידו נמצאת לידו מפני שהיא יצאה ממנו, מפני שהתגלה כעל מנת לקבל, ומפני שהוא מרגיש את החיסרון הזה כחיצון מעצמו, הוא מתחיל להרגיש את עצמו כחיצון ונפרד מהבורא.
ואז יוצא שהאדם הוא אותו החלק שמתקן את החיסרון של חווה, שנוקבא כאילו נפרדת בלהתחבר עם הבורא. אם לא היה החיסרון הזה, האדם היה נשאר תמיד בקטנות. כמו ו' ונקודה, זו"ן דאצילות, שאם הנוקבא לא הייתה מעוררת את הזכר, מלכות דאצילות לא הייתה מעוררת את הזעיר האנפין, ואז הוא היה נשאר בקטנות. זה ממש אותו סיפור.
לכן צריכים להבין, שתפקידה של הנוקבא הנפרדת הוא תפקיד מכריע, רק לא מספרים על כך ולא מדברים על כך, מפני שחשוב לנו התיקון. כאילו שהגברים יגלו את החיסרון, אבל בעצם מדובר על כך שתפקידם הוא מעשה התיקון על החיסרון, והדבקות שמשיגים על ידי זה. ניתן לפתוח ולעסוק בנושא זה רבות. אבל, תפקיד האישה כלעורר את מעשה התיקון, חשוב כאן יותר מהגבר. אבל לנו חשוב תפקידו של הגבר, מפני שהוא מבצע את התיקון. ולנו יש בדיוק את שני הפרטנרים האלה שבחיים.
שאלה: כיצד ניתן לעזור אחד לשני לצאת ממצרים?
כל מדרגה ומדרגה, לפי מבנה העולמות, לא יכולה להתקיים בפני עצמה, בכל מדרגה עד החזה שלה יש מדרגה עליונה, והיא בעצמה מהחזה שלה ומטה נמצאת במדרגה התחתונה. כלומר, בכל מדרגה ומדרגה נשאר רק שליש אמצעי דתפארת, שזאת לכאורה היא. ואז יש לה את הבחירה, או להיות קשורה לעליון, או להיות קשורה לתחתון. זאת הבחירה החופשית שלנו, בשליש אמצעי דתפארת, זאת אומרת במצב שהוא לא לכאן ולא לשם. לכן כתוב, "לעולם יראה אדם את עצמו, כאילו חציו חייב וחציו זכאי," אם האדם מתחבר למדרגה התחתונה הוא חייב, אם מתחבר למדרגה העליונה הוא זכאי. וכן הלאה.
השבירה שנעשתה במבנה הכללי שלנו, לא נעשתה בנשמה של כל אחד ואחד, ושום איש לא שבור. מה שכן שבור הוא הקשר בין הנשמות, בין בני האדם. המבנה הזה צריך להיות כל הזמן מולנו ולהביא אותנו להבנה היכן הקלקול, ושכנגדו יהיה תיקון.
שאלה: בהגדה כתוב שיש חובה בכל דור ודור לראות את עצמך כאילו יצאת ממצרים, ולא כאילו יצאת מבבל, או פרס, או מגלויות אחרות. מדוע דווקא הגלות הזאת?
אנו חייבים לברוח ממצרים, כי שם היינו בשליטת פרעה, ואם לא היינו בורחים אזי לא היינו יכולים להתנתק. זאת אומרת, הניתוק מהרצון לקבל, מהאגו, חייב להיות בבריחה. נותנים לאדם כוחות מלמעלה כדי להתנתק ולהתעלות מעליו.
ואילו אברהם לא ברח, אם מדברים על אברהם או על גלות בבל, אברהם לא ברח מבבל, אלא נאמר לו. "לך לך מארצך" דווקא מארצך שהוא הארץ שלך, הרצון שלך.
מה שאין כן בגלות בבל שהייתה לאחר מכן. במעשה מרדכי ואסתר, בני ישראל היו בדרגה רוחנית. הם היו לאחר בית המקדש הראשון. גלות בבל הייתה בדרגה רוחנית, אפילו שהם היו בבבל, הם לא איבדו את הקשר עם האלוהות. אין זו גלות שהאדם נמצא תחת שליטת המן ואחשוורוש נניח, השולטים לחלוטין על האדם, והאדם לגמרי שפוט, ונמצא מנותק מהרוחניות בעולם הזה, כפי שאנו היום. שם בגלות בבל היו נביאים. אצל אחשוורוש היה מרדכי, מגדולי החכמים מירושלים דאז שנגלה. והגלות היא לעומת אותו המצב שהיה להם קודם, מצב מוחין דחייה. אבל הגלות ההיא, גלות בבל, היא יותר מגאולה במקום אחר, גם כשהיא נקראת "גלות בבל". לכן היציאה משם, הייתה בשמחה ובכוח. הם חזרו משם בכל הכוח והגיעו לארץ ישראל, כלומר, להתעלות מוחין דנשמה בפועל. ואז התחילו לבנות בית מקדש.
שאלה: בכל זאת, משה היה צריך ללמוד אצל יתרו ארבעים שנה. הוא היה צריך לצאת מהגלות לפני שהוציא את כולם?
משה לא יצא מהגלות, משה ברח מפרעה. להבדיל מכפי שאנו עושים בהווה, אנו לומדים את חוכמת הקבלה, כיצד לצאת מהרצון לקבל שלנו, ואיך להשתמש בה נכון. זאת אומרת שאנו נמצאים עדיין בגלות, תחת שליטת האגו שלנו. בכל זאת אנו מתעלים ולומדים דברים שלא שייכים לאגו. זה הלימוד. משה לא ברח מהגלות הוא היה נמצא בה, רק מכך שמשה רצה לצאת מהגלות והרג את המצרים שבו, פרעה היה חייב להרוג אותו. אם האדם נלחם נגד הרצון לקבל בעל מנת לקבל שבו, ודאי שכל היסוד שלו שנקרא "פרעה" קם נגדו.
שאלה: במה תלוי כמה זמן עוד תימשך גלות מצרים?
בימינו קשה להגיד כמה זמן תימשך גלות מצרים, כי לפי כל הסימנים כל אחד מאיתנו לא נמצא בגלות בצורה אישית, אלא בצורה כללית. והיציאה מהגלות תלויה במידת ההצלחה של ההפצה בכל העולם, והן במידת הצלחתנו בעבודה בקבוצה. כך אני חושב. ומדוע אני "חושב" כך? כי כל עוד הגאולה לא התגשמה, לא ניתן להגיד בוודאות.
כך בכל מקום, ואצל כל חכם שהיה. מקובל הנמצא בדרגה המאה עשרים וארבע, לא יודע מהי דרגה מאה עשרים וחמש. הוא לא יודע, כי כל הניסיון שלו הוא בדרגות הקטנות יותר. ולכן ברצון לקבל החדש שצריך להתגלות, הוא עדיין לא בעל הבית ולא שולט. לכן אינני יודע.
נראה לי שאנו תלויים יותר בארגון הפנימי שלנו, עד כמה שנתחבר יחד, בעוצמת ההפצה, ועד כמה שנקבל לזה דרישה גם מבחוץ. זאת אומרת, שצריכים חיסרון, חיסרון פנימי לליכוד, וחיסרון כללי ליציאה. כנראה שעלינו להוסיף עוד, גם על החיסרון הפנימי וגם על החיסרון החיצוני. עד מתי אם אפשר למדוד בזמנים שלנו? נראה לי שבכללות הקבוצה הגדולה זה יקרה בקרוב, ועם אנשים בודדים זה כבר סיפור אחר.
שאלה: בני ישראל יצאו ממצרים בחיפזון, וידוע שהחיפזון הוא מהשטן. מה זה אומר?
יש ויש. כל פעולה גם החיפזון, תלויה בזמן שבה היא מתקיימת, אם תהיה ברכה כן או לא. הדבר תלוי בפעולה עצמה, בטיב שלה, במטרה שלה, ובזמן שבו היא מתקיימת. אין להגיד סיסמאות ופתגמים סתם כך.
החיפזון שבמצרים, לא מתכוונים לכך שתוך שנייה זה קורה, אמנם זה באמת קורה באופן פתאומי ומהר. אלא חיפזון, הכוונה לכך שהאדם אינו יכול להכין את עצמו למעשה הזה עד שהוא נמצא ברצון לקבל. ה"חיפזון" קורה בחתך שבין המדרגות, משמע שהוא לא בזמן. ולא כפי שאצלנו מבינים את המילה "חיפזון" הקורה לאדם הבורח משריפת הבית, ולא לוקח איתו כלום חוץ מאשר את עצמו, ומה שיהיה יהיה. ברוחניות המשמעות של המילה "בחיפזון" הוא הניתוק שבין המצבים, כלומר, שהאדם לא מעביר ולא לוקח איתו למקום החדש את מה שהיה לו בעבר, הוא יוצא ריק.
שאלה: בעל הסולם כותב על שבח והלל, ואנו יודעים שיש שני תנאים בעבודה. שמצד אחד צריך להיות החיסרון, שאדם לא מרגיש את עצמו בשלמות, ומצד שני האדם חייב להרגיש את עצמו בשלמות, לשבח ולהודות. אז מהו הקטר שמושך את העניין הזה קדימה, השבח, ההודאה, או החיסרון? ואיך הם חיים יחד?
האדם לא יכול להגיד ללב שלו מה לעשות, אם לבכות, לשמוח, לשבח או לקלל. אלא שכל הדברים האלה מתרחשים כתוצאה ממה שהאדם מרגיש בלב. לפעמים הוא מרגיש בלב צער גדול, ויחד עם זאת הוא במוח מבין את הסיבה והמטרה לזה, ולכן הוא משבח. התוצאה הכללית מההרגשה שבלב היא החשובה.
תחילה יש רצון בלב, לאחר מכן על הרצון הזה יש הבנה, וכתוצאה מזה, זה האוצר או השבח. לפיכך האדם שבורח ממצרים לא יכול להודות על כלום, זאת בריחה, זהו פחד, הוא לא מבין בדיוק מה קורה לו. כמו בסיפור יציאת מצריים, שמראה את המצב במדויק.
והשבח של האדם מתחיל להיות כמו בשירתה של מרים, לאחר המעשה.
שאלה: איך קרה שבקריעת ים סוף המצרים לא הצליחו לפגוע ולא נגעו כלל בבני ישראל, וגם מהם הסימנים. הם לא הכינו סירות, כדי שיחצו את ים סוף. זה נראה כאילו שהם ידעו שבזמן שיגיעו לשם הים יפתח והם יעברו באמצע?
שום איש אינו יודע איך וגם לא רוצה לברוח ממצרים, אלא שהייסורים והבעיות מתקבצים בצורה כזאת, שהאדם לא יודע מה קורה לו.
אם נדבר בצורה גשמית, היהודים היפים רצו להישאר במצרים, איש מהם לא רצה כל כך לצאת. כעם היו להם סימנים משלהם, הם היו מקיימים תורה ומצוות בצורה פשוטה, לפי מה שקבלו דרך החינוך מ"האבות" מה שנקרא, הם לא רצו יותר, כי הרגישו שיש להם הכול ללא שום חיסרון. אם היום נשאל עולים שהגיעו לארץ ישראל מרוסיה, ממרוקו ועד הפרס, וממקומות שונים בעולם, הם יגידו ששם החיים שלהם היו טובים, ושלא חסר להם מאומה. כך הם הרגישו את עצמם.
עד שהתחילו מכות פרעה, והוא התחיל להתנפל עליהם ולהכביד להם את העבודה, כך שהרגישו ממש לחץ גדול. כשהבינו שהלחץ בא בגלל ממשה. בא אליהם רצון להרוג את משה, ולא את פרעה. כי היה בסדר עם פרעה, איתו החיים היו טובים, כל מה שהם רצו הוא היה מקיים. היה להם הכול, את פיתום ורעמסס, סירים מלאי בשר ומה לא. הם קיימו את כל מה שהם רצו לקיים לפי המנהגים הגשמיים שלהם, כפי שרצו ללא הפרעה מצד פרעה. אך האדם יכול לקיים הכול בגלות, אך לא בפנים בתוך הלב.
לפיכך אנו יושבים בגלות ולא חושבים שזאת גלות, עד שבא משה מתחיל לעשות צרות. וצועק שזאת גלות, אנו רוצים להשתיק אותו, אך לא יוצא, לא הולך. בכל הסיפור הזה האדם רואה שמשה ואהרון הם המובילים היחידים. העם לא בא אחרי משה ואהרון, העם נשאר פסיבי, כי טוב לו שם, והוא לא מרגיש שחובה עליו לצאת.
שאלה: ובלילה כשהם יוצאים, יש ים וקשיים בדרך, לומר לעם שלם, "בואו, עכשיו אנו יוצאים"? .
לא, אין כלום. מה זה ים?
שאלה: לאן האדם הולך?
אין זה חשוב לאן האדם הולך, כי יש קריאת הזמן, שבו האדם רואה ומרגיש שאין לו ברירה, הוא חייב לברוח מהמצב, כי המצב הולך ונעשה חשוך יותר, חושך מצרים. חושך מצרים פועל לשני כיוונים. האדם נמצא בחושך שהוא לא יכול להישאר בו, הוא פשוט לוחץ עליו כך שהוא קופץ כמו גרעין מתוך הפרי, האדם יודע שלוחצים עליו כך שהוא עף החוצה, ואין לו ברירה הוא לא יכול לעשות דבר. אלא שהאדם לוקח איתו באמצע היציאה את מה שהוא מרגיש כחשובים. והיציאה הזאת, החושך בעצמו מארגן לאדם את מה שעליו לקחת, כמו כלים ובצק.
שאלה: מדוע הם ברחו ישר לתוך הים כשאין להם איך לעבור אותו?
הם לא.
שאלה: שיברחו לצד שני?
הם לא יודעים. הם לא ברחו לתוך הים, הם ברחו בדרך היבַּשה. לא הייתה תעלת סואץ, מדובר על רוחניות, ברוחניות האדם יכול ללכת ישר. בגשמיות ללכת ממצרים לארץ ישראל זאת דרך ישרה דרך יבשה. בימינו עשו את התעלה. ברוחניות אין דבר כזה, משה לקח אותם למטה לים סוף, כדי לעבור, כי כתוב שה"דרך קצרה" האם הדרך הקצרה אינה טובה?
(סוף שיעור בוקר)