שיעור בוקר 04.05.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה

קריין: היום אנחנו נקיים שיעור הכנה לכנס קבלה לעם העולמי באמריקה הלטינית, "בונים חברה עתידית". נלמד קטעי מקור מתוך שיעור מספר 4 בנושא "תפילת רבים".

אנחנו לומדים ש"תפילת רבים" זה הנושא הכי חשוב, כי כמו שכותב בעל הסולם ובכלל כל יתר המקובלים וכמו שאנחנו מבינים, הכול מושג רק על ידי התפילה. במה שאנחנו יכולים להשיג, להשתתף בחלק שלנו שבבריאה, זה הכול רק לפי הבקשה שלנו, לצרף אותנו לזה בצורה הנכונה. וכך אנחנו על ידי הבקשה שלנו אנחנו מבטאים בזה את הנכונות שלנו להיות החלק הפעיל בבריאה, כך אנחנו בעצם משתתפים בזה.

העניין נובע מהכנת הכלי לבריאה, וההכנה כוללת בתוכה את החטא, מה שנקרא "חטא עץ הדעת", "חרבן", "שבירה" שעל ידי זה האור נכנס לתוך הכלי, וניצוצות האור פועלים בתוך הרצון לקבל שנעשה בינתיים על מנת לקבל, ועל ידי הארת המקיף שפועלת על כל חלקי הכלי השבור, אז מתעוררים רצונות עם הניצוצין, והם מתחילים לבקש את התיקון שלהם. האור משפיע בצורת המקיפים על הכלים השבורים. הכלים השבורים מתעוררים על ידי האור המקיף. ודאי שהם מתעוררים לפי גודל השבירה שהם מרגישים, לפי עוצמת הניצוץ שיש בכל כלי וכלי שבור, וכך אנחנו לומדים שההתעוררות הזאת, היא בעצם מביאה את הכלי לתיקון.

הכול תלוי ב"העלאת מ"ן" מה שנקרא, בהעלאת חיסרון לתיקון, כי אין כפייה ברוחניות, ולכן אין [מצב] שנותנים לכלי משהו לא לפי הרצון, אלא קודם מתעורר הרצון, רצון בעלמא שהוא מתעורר מלמעלה, ואחרי זה הכלי צריך לתת יגיעה עד כמה שמוכן לממש את הרצון הזה, ואחרי זה מגיע כבר שילוב העבודה בין הכלי לאור, בין המאציל לנאצל. ובצורה כזאת אנחנו לומדים את העבודה שלנו, מה החלק שלנו בעבודה, מה האור העליון, איך הוא מעורר אותנו, במה הוא עוזר לנו, איך מגיב אלינו, מ"ן ומ"ד, עליית התפילה ועניית התפילה, כל הדברים האלה אנחנו לומדים אתכם.

ולכן עלינו לברר את הנושא, הוא הכי חשוב בעצם, כי אם כל אחד מתפלל מתוך מצפוני ליבו, זה לא כל כך עוזר להתעורר, להִתָּקן, מפני שאנחנו צריכים לחזור למצב של כל החלקים השבורים האלה, שיהיו שוב מחוברים ביניהם. ולכן הם צריכים לעלות, לא תפילה אישית של כל אחד ואחד, אלא חיסרון לחיבור ביניהם, וחיסרון לחיבור דווקא ביניהם, לא סתם חיסרון שאני רוצה להתחבר עם האחרים. זה לא מספיק. אלא אנחנו צריכים לעבוד על עצמנו בצורה כזאת, גם גשמית, גם על ידי הלימוד בכל ההזדמנויות, כך שאנחנו נגבש חיסרון מתוך החיבור המשותף שהוא לא שייך לכל אחד, אלא לבינינו יחד.

ואם אנחנו נוכל להעלות את החיסרון הקבוצתי הזה לחיבור, שהוא לא סתם אוסף חסרונות של כל אחד ואחד, נניח שיש לנו עשירייה, ואז כל אחד משתוקק להיות מחובר עם תשעה חברים וגם עם הבורא, אלא אנחנו צריכים לאסוף את החסרונות שלנו, לעבד אותם בצורה כזאת שיהיה לנו דווקא חיסרון קבוצתי, כי אז אנחנו רוצים שהוא יתגלה ויתממש, ואותו אנחנו מעלים. זאת אומרת, שמתוך החסרונות הבדידים שלנו, יעלה חיסרון המשותף, שזה לא סכום של החסרונות הבדידים, אלא זה כבר מהות אחרת של חיסרון, שזה חיסרון להיות יחד ולעבוד יחד כאחד.

את זה אנחנו צריכים לברר בינינו, צריכים להבין מה הקושי ביצירת החיסרון הכללי הזה, אילו תפילות אנחנו צריכים לעשות כתפילה לפני התפילה כדי לחבר את החסרונות הפרטיים האלה יחד לאחד כללי. והכללי הזה שיהיה על זה שאנחנו רוצים לעבוד בינינו כדי לשרת את הבורא, זאת אומרת החיסרון הזה כבר מעבד את הצורה שלו לצורה אחרת, הוא מקבל את הצורה החדשה האחרת שלו. זה מה שאנחנו צריכים לברר.

אז נתחיל לפי הקטעים שבחרנו לשיעור זה, ונברר על ידי שאלות, תשובות. מה שלא יהיה ברור, נשתדל יחד לברר. בבקשה. כל דבר שרוצים לשאול, אתם מחליטים ושואלים, אני אשתדל לענות או אנחנו יחד נשתדל לברר כך שיהיה לנו ברור.

שוב, הנושא הוא החשוב ביותר, כי דווקא אם אנחנו מגיעים לתפילה הזאת הכללית, "תפילת רבים", אנחנו מקבלים תשובה ומשיגים את מקומנו הנכון בבריאה הרוחנית.

קריין: קטע מספר 1, מתוך "תלמוד עשר הספירות", חלק ח', אור פנימי, אות פח.

"כל עסקינו בתפלות ומצות מעשיות הוא, לחזור ולברר ולהעלות לכל אלו הנשמות שנשרו מאדה"ר ונפלו לקליפות, עד להביאן לשורשן הראשון, כמות שהיו בו, מטרם שחטא בעצה"ד."

(בעל הסולם, תע"ס, חלק ח, אור פנימי, אות פח)

כאן ברור לנו שאנחנו כל פעם, בתחילת הבירורים, חוזרים לאותו התנאי, שסך הכל כל העסקים הרוחניים שלנו, כל מה שאנחנו עושים במאמצים, זה כדי מה שנקרא "להקים שכינתא מעפרא". זאת אומרת, אותו הכלי שהיה בתחילת הבריאה כרצון אחד, ונשבר, הוא נשבר כדי שאנחנו נחבר אותו בחזרה עם כל האגו של כל אחד, האגו הפרטי שלו ושל כולם יחד. נחבר כך שהאגו שלנו הוא גם יעבוד כעזר כנגדו, שהוא רוצה להרחיק בינינו, ואנחנו מתגברים, מבקשים מהמאור המחזיר למוטב, כוח הבורא, וכוח הבורא פועל עלינו ומחבר אותנו.

ואז יוצא שאנחנו מבקשים מהבורא את אותו הכוח שלו, שהוא יופיע כדי שנוכל להתחבר ולהיות ככלי לפני השבירה, למרות השבירה, למעלה מהשבירה, שאותם הרצונות לקבל הגדולים, שהם הופיעו בזמן השבירה, התגלו בזמן השבירה, שהם יישארו. אנחנו לא מבקשים שהם ייעלמו וימותו, אלא שיחזרו בתשובה, שהם יקבלו את תיקון הרצון לקבל לרצון על מנת להשפיע, ואז אנחנו נחבר את עצמנו לכלי המתוקן שעוצמתו כוללת גם את כל עוצמת השבירה.

זאת אומרת, יהיה לנו קשר בינינו פי תר"כ פעמים יותר גדול ממה שהיה לפני השבירה, כי אם לפני השבירה הכלי רק התמלא באור החסדים החלש, כמו שכתוב שאדם הראשון היה מהול, זאת אומרת ללא כלים דקבלה, וכך היה מתקיים בקטנוּת. אז אחרי שאנחנו, בזמן השבירה, קיבלנו רצון לקבל גדול שמפריד בינינו ואנחנו יכולים להתקשר בינינו למרות הרצון לקבל הזה, הגדול, ששבר את הכלי דאדם הראשון, אז אנחנו מקבלים את אותו פרצוף דאדם הראשון פי תר"כ פעמים יותר גדול. וזה בעצם ההישג שאנחנו צריכים להשיג כתוצאה מהתיקון שלנו.

זאת אומרת, שכל הרצונות לקבל שלנו, שהתגלו בזמן השבירה, הם יצטרפו דווקא לבעל מנת להשפיע. לכן כל העבודה שלנו היא עבודה בחיבור בינינו למרות האגו שמפריד בינינו, ודווקא בזה שהוא מפריד, זה עזר כנגדו, הוא עוזר לנו להתחבר בעוצמה פי תר"כ פעמים יותר גדולה ממה שהיה קודם. וזו בעצם כל התועלת הגדולה שיש לנו מהשבירה והתיקון, כי השבירה הייתה בכוונה, והתיקון צריך להיות בהתאם לזה.

ולכן אנחנו צריכים להודות על כל התנאים שאנחנו נמצאים בהם, עד כמה שהם קשים, לא מובנים, עד כמה שהעבודה הזאת היא לא פשוטה, כבדה, אבל אנחנו צריכים להבין שזאת היא שיטת התיקון. היא ניתנה לנו מלמעלה כדי לתקן את השבירה, ולכן אנחנו צריכים לשמוח בכל חלק וחלק מהעבודה הזאת, מפני שהיא, היא בעצמה גם כן, לא רק התוצאה שלה, אלא גם כן העבודה בעצמה, היגיעה שלנו, המאמצים שלנו בעצמם הם מאוד ראויים, רצויים הם לבורא והוא נהנה מהיגיעה שלנו בעצמה גם כן.

קריין: קטע מספר 2, מתוך רב"ש ג', "ברח דודי".

"וזה כלל גדול שהאדם בעצמו נקרא נברא, זאת אומרת רק הוא לבדו. וחוץ ממנו הוא כבר בחינת שכינה הקדושה. נמצא בזמן שהוא מתפלל עבור בני דורו, זה נקרא שהוא מתפלל עבור השכינה הקדושה, שהיא בגלותא, ושהיא צריכה כל הישועות. וזה ענין נצחיות. ודוקא באופן כזה יכול להתגלות אור הרחמים."

(רב"ש ג', ברח דודי)

אנחנו צריכים להבין שאותם בני האדם, אותו הדור שנמצא לפנינו, אנחנו לא נדבר על הדורות הקודמים ועל הדורות הבאים, אחר כך אפשר יהיה גם כן לברר את זה. אלא אנחנו צריכים להבין שמה שנמצא לפנינו, אותו הדור זה אותם הכלים שנתנו לנו מלמעלה הזדמנות לתקן את היחס איתם, הקשר איתם, במיוחד כמו שכותב בעל הסולם שזה דור המשיח, דור האחרון, שהוא צריך כביכול לחתום, לסיים את כל התיקונים שקדמו לו משך אלפי מדרגות ושנים. ולכן אנחנו צריכים להתייחס כך לכל הדור שלנו ומה שקורה בו.

לכן אסור לנו להתרחק מהציבור, אסור לנו להתבודד, לבודד את עצמנו, ולחשוב שרק אנחנו קיימים לתיקון, מיועדים לתיקון, וכל האחרים לא. אלא אנחנו צריכים בכל זאת לפרסם כמה שאפשר את שיטת התיקון ואת הנחיצות לתיקון, עד כמה שזה נחוץ לדורנו, עד כמה שהדור שלנו מיוחד, וכך אנחנו נוכל לממש את מה שמוטל עלינו.

זאת אומרת, אם הקטע הראשון דיבר על הבריאה עצמה, איך אנחנו צריכים לעשות תיקונים, הקטע השני דווקא אומר שהתיקונים שלנו בעיקר הם צריכים להיות כדי להתייחס נכון לכל הדור שלנו, שזה חוץ מאיתנו. בכלל כל מי שחי, כל מי שנמצא בדורנו, הוא בעצם שייך לאותו תיקון שהיינו צריכים לעשות, לא חשוב באיזו שכבה, באיזו דרגה, באיזו צורה הוא קיים, באיזה חיסרון הוא מרגיש שמתגלה בו. אנחנו צריכים בעצם איכשהו להגיש את שיטת התיקון לכולם.

קריין: קטע מס' 3, מתוך פרי חכם על התורה של בעל הסולם, "לא עת האסף המקנה".

"אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ''ש, "כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות. וצריך כל אדם להאסף בכל כוחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל."

(בעל הסולם, פרי חכם על התורה, לא עת האסף המקנה)

היו זמנים אחרים בתהליך התיקון או בתולדות עם ישראל, שבעצם היא אותה הקבוצה שסביבה התיקון מתרחש, בתוכה התיקון מתרחש. אבל אנחנו צריכים להבין שהתיקון הוא כללי והוא לא קורה באדם אחד, אלא בקשר בין בני אדם. ולכן אם אדם פרטי חושב על עצמו איך שהוא יתקן את עצמו ללא שום קשר עם האחרים, אז הוא פשוט לא מבין ולא מסדר נכון את המערכת להשפעת המאור המחזיר למוטב. ולכן אין לו תקווה בעצם לתיקון. אלא כל התיקון הוא בין הכלים השבורים, ולא בכלי השבור עצמו.

הוא לא שבור, שבור קשר בינו לבין אחרים. ולכן אנחנו צריכים להשתדל במאמץ הקבוצתי בלהזכיר זה לזה, בלקבוע עבודות כל מיני לתיקון, שאסור לשכוח על זה. זו בעיה עיקרית שאדם תמיד נגרר לחשוב על עצמו, לתקן כביכול את עצמו, וזו טעות מרה. כי יכול להיות שהוא עושה מאמצים גדולים מאוד, אבל זה לא מאמצים בקשר בינו לבין אחרים, ודווקא הקשר בינו לבין האחרים נעלם ממנו מאוד, הוא תמיד שוכח על זה, זה לא נמצא בכלל במרכז העניינים והתעניינות החסרונות, הרצונות והמחשבות שלו.

לכן צריכה להיות כאן עבודה קבוצתית, מאמץ קבוצתי בדוגמאות "איש את רעהו יעזורו" עד כמה שכל אחד מאתנו בצורה ישירה, טבעית ומלאכותית, מעוררים את האחרים על ידי קנאה, על ידי כבוד, שאנחנו כולנו נהיה דרוכים דווקא לתקן את הקשר בינינו. ואמנם שהדבר הזה הוא הכי שנוא והכי לא מעניין אותנו, אבל בכל זאת אנחנו חייבים לא לשכוח עליו, וכל הזמן להשתדל להזכיר זה לזה. כי בלי להתייחס ישירות לקשר בינינו, אנחנו לא עושים תיקונים. אנחנו עושים הכנות למיניהם, אבל לא תיקונים ממש.

ולכן בתהליך שאנחנו עוברים, אנחנו צריכים להרגיש את הרגע הזה שממנו והלאה אנחנו התחלנו לחשוב על התיקונים, כמו על תיקון של הקשר בינינו. שהתיקון הוא של שבירה, ולא שלי אישי נגיד. כי אם אני מבקש על עצמי להיות מתוקן, זה נקרא ש"אני בעצם מטפל בגאווה שלי", "ביחס שלי לבורא כיחיד", וזה באמת ההיפך מתיקון. ולכן זה רק מרחיק את האדם מהתהליך הנכון.

שאלה: אנחנו לומדים מרב"ש ומבעל הסולם, שאדם צריך לראות את הכול חוץ ממנו מתוקן, ורק הוא זקוק לתיקון. כל החברים מתוקנים. ויש לי פה סתירה. למה פה הוא לא יכול לבקש תיקון של עצמו בשביל להשלים את התמונה?

איך לבקש תיקון על עצמי, על מה בדיוק? אני צריך להביא לבורא ככה, תתקן. זאת אומרת להביא לו את הנושא, להביא לו את המקום המקולקל, לבקש שאותו אני רוצה שיהיה מתוקן. אני צריך להצביע על השבירה עצמה איפה נדרש התיקון, עד כמה שזה חשוב לי, עד כמה שאני מבקש, עד כמה שאני מתאר לעצמי מה זה יהיה תיקון. זאת אומרת, בין רצוי לבין מצוי. את הפער הזה אני צריך, בין השבירה.

מה זה נקרא "העלאת מ"ן"? העלאת מ"ן זה נקרא, חיסרון מלכות שהיא שבורה, וחיסרון בינה שהיא כבר רצון להשפיע, שאם מתחברים יחד, אז הם כבר איכשהו מביאים לאדם איזו צורה המתוקנת. לא שהוא יודע בדיוק איך שזה יקרה, אבל בכל זאת הוא יודע מה זה צריך להיות.

זאת אומרת, מ"ן שלנו, מי נוקבין, הם יכולים להיות אך ורק בתנאי שאנחנו מעלים את החיסרון שלנו להיות מחוברים עם האחרים. בעצם החיסרון הוא לא יכול להיות, אם אנחנו לא נעלה חיסרון מכל העשירייה. כי עשירייה ברוחניות, זה כיחידה אחת. לכן איך אדם שהוא לא נמצא בעשירייה, או אפילו שנמצא אבל מבקש על עצמו, כי אז יש לנו כמו שבעל הסולם כותב, "המבקש על עצמו הוא גורם חורבן לנפשו" אדרבא, ולא שמתקן.

תלמיד: כן, אבל גם כתוב אצל בעל הסולם, שהוא צריך לראות שהפגם הוא רק בו. או שזה לא נכון, או שאני לא מבין נכון?

כן, פגם זה בו. זאת אומרת זה לא בדיוק בו, אלא הפגם שלו זה פגם בינו לבין האחרים. הוא צריך לראות את האחרים שהם מתוקנים "כל הפוסל במומו פוסל", אז על זה הוא מבקש תיקון. עד שהוא לא יראה את החברים שלו שנמצאים ממש מתוקנים, עד שהוא לא יראה אותם בצורה אידיאלית, זה נקרא ש"הוא בעצמו גם לא מתוקן" כי "כל הפוסל במומו פוסל", את זה לומדים מתפישת המציאות.

לכן, יוצא לנו שאני צריך ודאי להתפלל על עצמי, על זה שאני אהיה מחובר לחברים האחרים, אבל החיבור הזה הוא כולו עלי. אם זה כך, אז איך אני צריך להתייחס לחברים, הם מתוקנים או לא מתוקנים? במידה שאני רואה אותם לא מתוקנים, הם לא מתוקנים. הם לא מתוקנים כלפי, לכן אני צריך לדאוג לזה שהקשר בינינו הוא יהיה קשר נכון, אידיאלי. אבל באמת היחס צריך להיות שחוץ ממני, חוץ מאני, אין עוד את מי לתקן. את זה אנחנו נשמע בטח בפסוקים הבאים.

קריין: קטע מספר 4 מתוך פרי חכם שיחות, "כל המצטער עם הציבור".

"המצטער עם הצבור, ומרגיש צרות הכלל, כצרה פרטית של עצמו. הוא זוכה לראות בחינת גילוי שכינה בשלימות, כי חסרונו חסרון כללי. לכן גם השפע קדושה, היא כללית."

(בעל הסולם, פרי חכם-שיחות, כל המצטער עם הצבור)

כאן שוב יש לנו עוד להבין, וכל ההבנה זה דרך הלב, דרך הרגשת הלב כמו שכתוב, "הלב מבין". לכן השאלה היא, ציבור מקולקל או מתוקן? זאת אומרת אם הוא מקולקל, אז אני צריך לדאוג לזה שהוא יהיה מתוקן. אם הוא מתוקן ואני רואה, כי "כל הפוסל במומו פוסל", אני צריך לראות איך אני מתקן את היחס שלי לציבור, מתקן את עצמי, אז אני שוב דואג כאילו לעצמי ולא לציבור.

או שאני דואג לקשר שלי עם הציבור, ואז בקשר הזה אני צריך להגיד, שרק אני אחראי על הקשר הזה. שאם אני אתקן את הקשר הזה, אני לא צריך יותר לתקן שום דבר, כי מחוצה לזה, מחוצה לאדם כמו שכתוב, נמצאת רק שכינה קדושה. לכן יש כאן דברים שהם עדיין לא מבוררים מספיק אצלנו, בתוכנו. אנחנו עדיין לא כל כך תופסים אותם, אלא תמיד בצורה מטושטשת.

הכי נכון זה אם אנחנו מתייחסים לעשירייה כמחלקת עבודה, שאנחנו כולנו צריכים לעבוד, ואיש את רעהו יעזורו. ואנחנו כך עוזרים זה לזה, תומכים זה בזה, מושכים זה את זה, דוחפים קדימה זה את זה, וכן הלאה. זאת אומרת, אנחנו צריכים בכל זאת לראות בנו קבוצה שבה כל אחד חייב לתת את החלק משלו, מצד אחד. מצד השני, כרגיל כמו שיש לנו במערכת רוחנית, כל אחד צריך גם יחד עם זה להגיד, ש"הכול תלוי בי", ואם אני אתקן את עצמי, בזה אני אתקן את העולם. על הדואליות הזאת אנחנו עוד נצטרך לעבוד. זה כמו בתפיסת המציאות הכללית, שיש לנו את הצורה הזאת שאנחנו עדיין לא התיישבנו איתה.

קריין: קטע מספר חמש מתוך רב"ש ג', "ברח דודי".

"אין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשואה, אלא אדרבא, שנצוצי קבלה מתרקמים אצלו. נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במדותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום". לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה."

(רב"ש - ג'. מאמר 217 "ברח דודי")

אולי נקרא אחר כך שוב. אבל רק לשים לב שגם כאן, אז אני מתפלל עבור הכלל, זאת אומרת כאילו איפה החיסרון, איפה נקודת התיקון, הנקודה שדורשת תיקון, זה בתוך הכלל נמצא, ואני בעצמי כאילו לא צריך תיקון? או שתיקון שלי זה תיקון הכלל, או תיקון שלי זה קשר עם הכלל, או תיקון שלנו הוא בהתקשרות בינינו. זאת אומרת, עדיין אנחנו כאן לא רואים בצורה ברורה, וזה תלוי בנו. זה לא שהם כותבים בצורה לא מובנת, אלא אנחנו עדיין לא נמצאים בבירור המספיק, בבירור הנכון איפה אנחנו צריכים לשים את נקודת התפילה שלנו, חיסרון שלנו, כדי לקבוע שאנחנו צריכים דווקא לדאוג על הנקודה הזו הספציפית. בוא נשמע שוב.

קריין: שוב, קטע מספר חמש, "ברח דודי" של רב"ש.

"אין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשואה, אלא אדרבא, שנצוצי קבלה מתרקמים אצלו. נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במדותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום". לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה."

העיקר בשבילנו זה להגיע למצב, שהמצב של הקבוצה, החיבור שבקבוצה, הבריאות הרוחנית שלהם, יהיו כל כך חשובים לי, שרק על זה אני חושב, כמו אמא על התינוקות שלה. ויותר מזה לא חשוב לי כלום, על עצמי אני לא חושב. אם בצורה כזאת אני משיג חיסרון, חיסרון רק על הקבוצה, רק על החברים, אני כבר פועל בצורה הנכונה.

זאת אומרת, כל הדאגה שלנו היא להצטייד בחיסרון. שהחיבור שבקבוצה, שהם יהיו מחוברים, ושכולם יהיו מכוונים כלפי הבורא כדי להיות כלי להשראה שלו, לעשות לו בזה נחת רוח, אם אני אדאג לחיבור הקבוצה ולכיוון שלה כלפי הבורא, זו בעצם צורת התפילה שלי הנכונה ביותר.

שאלה: בתוכי יש כביכול שתי כפות מאזניים. וכמה שלא אניח על כף המאזניים של המחשבות על הקבוצה ועל ההשפעה, אותה כף מאזניים שמתמלאת על ידי האגואיזם, מתמלאת הרבה יותר מהר. איך בכל זאת להטות את הכף לזכות, את זו שדווקא שואפת לאהבה והשפעה, איך לגרום שהיא תהיה הרבה יותר כבדה?

שאלה נכונה. תמיד יש לנו מאבק בין חיסרון פרטי לחיסרון כללי. כמה שאני דואג לעצמי בצורה הטבעית, אפילו להיות המשפיע, אפילו להביא את עצמי לכל מיני צורות שירות והשפעה לבורא, שאני מוכן לכול, אבל אני אני אני, ברוחניות האני הזה הוא פסול. כי אם אנחנו חושבים על האני, אפילו שדואג לתקן את הנפש שלו בצורה כמה שיותר נקיה, בכל זאת האני הזה הוא שובר את הכול. התיקון חייב להיות אך ורק בתנאי שאנחנו בכל זאת חושבים על הקבוצה. אחרת זו לא רוחניות. אחרת אני רוצה לרכוש עוד ועוד כל מיני דברים, אפילו על מנת להשפיע כאילו, אבל אם זה אני, זה לא על מנת להשפיע.

אנחנו צריכים להבין שכל הדקויות האלה שאנחנו עכשיו מדברים עליהן, איפה בדיוק העשיריה, אני כלפי העשיריה או אנחנו יחד, או אני כלפי הבורא והעשיריה כאמצעי, וכולי וכולי, כל הדברים האלה הם אך ורק כדי לנתק אותנו מקבלה עצמית, שהיא לא כל כך פשוטה. אנחנו רואים כמה יש כאן הרבה מכשולים, וממש תחת המים יש הרבה אבנים, ואנחנו נתקלים בהם.

לכן צריכים לשים לב, עד כמה שניתן בכל מצב ומצב לברר בדיוק מהו המ"ן שלי, מה אני מעלה, למה אני מצפה, איפה האני נמצא. או האני לא נמצא, הוא כבר ממש אי שם בתוך האחרים כדוחף אותם לתיקון, כדואג להם, כדואג לבורא, וכל אלו שנמצאים מחוצה לי והבורא, רק לקשר ביניהם אני דואג. איפה בדיוק אני צריך לשים כאן את נקודת הדגש שלי למאמץ הנכון, למאמץ הנקי, זה כל הבירור.

תלמיד: רציתי לברר, איך להעביר את האני הזה אל תוך אחרים. אולי יש איזשהו תכסיס שאפשר להשתמש בו?

יש בעיה. כי אם אני מתפלל עבור האחרים, גם אני מתפלל. אז איפה כאן בדיוק הנקיות שלי שאני שומר את עצמי מלהיות נקי, שלא תהיה לי נגיעה אישית. כלפי הבורא ודאי שזה לא ילך, כי שם זה אני והוא, וודאי שאין מקום לאחרים. אז אני לא מרשה לעצמי בכלל להתייחס לבורא בצורה ישירה, אלא רק דרך החיסרון של הזולת. לכן זה נקרא תפילת רבים, רבים לפחות שניים. כשאני מעלה חיסרון של הזולת, זאת כבר תפילת רבים.

זאת אומרת, מה יוצא? יוצא כך, בוא נגיד למעשה, שאני נמצא בקבוצה ואני מרגיש את החיסרון שלהם, אני נכלל איתם יחד ודואג להם, אני סופג את החיסרון שלהם עד כמה הם רוצים להיות דבוקים לבורא. כשאני כך מרגיש את הדאגה שלהם ושל המורה, עד כמה הם רוצים להיות יחד, והבורא רוצה להשפיע להם, והם רוצים להשפיע לבורא, אז אני נותן לזה את כל התמיכה שלי. ומי אני, אני כביכול לא קיים. העיקר שיהיה קשר בין הבורא לכל הקבוצה, אמנם אני נמצא בה, אבל אני המבצע את הקשר ביניהם. זאת התפילה הנכונה. עוד נביא לזה כל מיני דקויות.

שאלה: גם אני כל הזמן בקושיה הזאת. הבקשה שלי מורכבת משני חלקים, קבלה והשפעה. האם אפשר להגיד שאם אני מבקש על תוצאה, על מקום קבלה, אני מבקש רק עבור החברים, שהם יקבלו תיקון, שהם יקבלו אור וכולי. ואם אני מבקש על אפשרות לפעול, על פעולה, אני מבקש כוחות לעשות פעולה כדי להשיג את התוצאה הזאת, אני מבקש עבור עצמי, האם זה נכון?

יש כאן עוד כמה שאלות באמצע. אתה שאלת נכון. תרשום את השאלה הזאת ואנחנו נעבוד עליה לחוד.

קריין: קטע מספר 6, מתוך "ליקוטי שושנה" של נועם אלימלך.

"האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, אבל על חבירו הוא נענה מהרה. וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים. וזהו שאמרו ישראל ערבים זה לזה, פירוש עריבין, לשון מתיקות, מפני שממתיקין זה לזה בתפלתם שמתפללין כל אחד בעד חבירו ועל ידי זה הם נענים."

(נועם אלימלך, ליקוטי שושנה) 

מילים יפות ונכונות. כל אחד צריך להתפלל בעד חברו, כי אם מתפלל לעצמו, כמו שקראנו קודם, הוא גורם לעצמו נזק. לכן צריכים מאוד להיזהר שאנחנו מפספסים את ההזדמנויות שניתנו לנו מלמעלה, ואנחנו מבקשים על עצמנו וחושבים שזו עבודה נכונה. לכן כל הזמן צריכה להיות אווירה כזאת בכל חברי הקבוצה ובקבוצה, שאנחנו צריכים לדאוג רק לקשר של החברים לבורא, ואני התומך, ואני הדואג, ואני כמו אימא כלפי התינוקות שלה. את היחס הזה אנחנו צריכים כל הזמן לפתח יותר ויותר, וכל אחד צריך להראות בזה עד כמה הוא עושה את זה, עד כמה הוא רוצה שכך זה יקרה, ועל ידי גישה כזאת אנחנו נוכל באמת לתקן את עצמנו.

זאת אומרת, כל אחד דואג לקשר של החברים עם הבורא, וכך כולם עבור כולם. אף אחד לא חושב על עצמו, רק על הקשר של החברים עם הבורא. אתם יכולים להגיד, "לָמה שאני לא אדאג לקשר שלי עם החברים?". יותר מועיל, ואנחנו כבר קראנו על זה ועוד נקרא, אם אנחנו מתפללים עבור החברים בלבד ולא על הקשר שלי איתם, כי גם בזה יש לנו ודאי איזה אינטרס פרטי. לכן אם אני מנתק את עצמי מהכול, חוץ מלדחוף את החברים לבורא, שיתחברו ביניהם והבורא ייהנה מהם, זאת התפילה בינתיים, כמו שביררנו עד כה, הנכונה ביותר.

שאלה: אני לא מבין איך בדאגה שלי לחברים, אני מנטרל בדאגה הזאת את האני שלי?

נתתי לך דוגמה, כמו אימא ותינוקות. זה נקרא מידת האהבה, תכונת האהבה, שאני דואג לאדם באשר הוא, שיהיה לו טוב, שיהיה טוב לבורא, שיהיה ביניהם קשר, שייהנו זה מזה. אני יכול להגיד שאני רוצה שהקבוצה תיהנה, ואני רק מביא אותה לתענוג הזה. כי רצונו של הבורא להיטיב לנבראיו, הוא רוצה שאנחנו נהנה, נהנה בקשר עימו, אז אני מבקש על זה. אני גם מבקש על הקשר הזה עם הבורא, שהקבוצה תהיה בקשר עימו כדי לתת לו הזדמנות להשפיע, כי הוא נהנה מהשפעה.

תלמיד: מה מניע, דוחף את האני הזה לדאוג במאה אחוז כשהוא מנותק מעצמו? זה לא ברור.

אז שוב, אני לוקח כאן גורמים. איזה גורמים יש לי? יש לי אני, קבוצה ובורא, אין יותר. איך אני צריך לסדר את הדברים האלה בצורה הכי נקייה, הכי רוחנית, הכי בהשפעה? תן לי שיטה, תן לי דוגמה, תן לי נוסחה.

אם אני מתפלל לבורא עבור הקבוצה, שהוא יחבר אותה וימלא אותה כדי שהוא ייהנה מזה, זאת התפילה הכי נכונה. אני לא מתפלל עבור הקבוצה שיהיה טוב לקבוצה, לאגו של הקבוצה, אני מתפלל על זה שהקבוצה תהפוך להיות ככלי, שהבורא ימלא אותם ושהוא יקבל הנאה מהם, והם יהיו כלי השרת שלהם. ובזה שאני מתפלל, אני בעצמי כבר נעשה כלי השרת. יוצא בזה, שאדם והעשירייה שלו, יותר נכון תשעה חברים שלו, והבורא, כולם בסופו של דבר מגיעים לחיבור הדדי.

תלמיד: וכשאני מתפלל לעשירייה, כשאני מתפלל לתשעה, איפה הנקיות פה אני לא מבין, תמיד אני נמצא כאן?

לא, אתה לא נמצא, נמצא החיסרון שלך לחבר אותם עם הבורא. שהם ייהנו מהבורא, כי זה התענוג של הבורא. ולתת לו את התענוג הזה למלאות את הנבראים, כמו אימא כלפי התינוקות, שזה התענוג שלה, לזה אנחנו גורמים.

תשאל שוב אולי.

תלמיד: מה ההבדל בין האני שלי לחיסרון שלי?

האני שלך מתבטל כלפי הקשר שאתה מבקש שיהיה בין החברים לבורא. שם נמצא האני שלך, כנקודת הקשר, אתה מקשר ביניהם.

תלמיד: עצם זה שאני מקשר, זה נקי, יש פה נקיות, או שאני עדיין כחלק מהמערך הזה?

לא, אתה לא חלק, אתה רוצה להיות רק המקשר, צינור, זה התפקיד שלך.

שאלה: נראה כי כדי להיתקן, צריך כבר להיות מתוקן מראש, כדי לבקש בקשה ממקום של תיקון. אם אני כבר מסוגל לא לבקש על עצמי, אז אני כבר מתוקן ולא צריך לבקש כלום.

לא, דווקא בזה שאתה משתדל להתפלל בצורה כזאת, אתה בזה גורם לעצמך להיות מתוקן. לא שאתה רוצה את זה וכבר מפעיל את עצמך בצורה כזאת, אלא אתה מבקש, אתה מחפש, איך אתה יכול לקשור את הקבוצה ואת הבורא כדי שהקבוצה תגיע לתיקון וכדי שהבורא יוכל למלא אותם וליהנות.

בסופו של דבר הבורא הוא העיקר. המטרה שלנו, להביא לו תענוג כמו שהוא מלכתחילה רוצה להביא לנו תענוג. בזה שאנחנו מביאים לו תענוג, אנחנו מוצאים גם את התענוג שלנו ומגיעים להשתוות בחיבור.

אז אני ממש מבקש כאן קשר בין העשירייה לבורא. אני בזה כש"ץ, אני בזה כצינור שמעביר את מה שאני מקווה, כי אני מסדר את הצינור הזה בין הבורא לעשירייה, ואז מגיע המאור ומתקן אותם, מחבר אותם ביניהם וגם מחבר אותם עם הבורא ומבצע את כל הפעולות. כשאני מתחיל בבקשה כזאת, אני לא נמצא בתיקונים. התיקונים הם בזמן הבקשה, כשהמאור מגיע והוא עושה את התיקונים. אני לא מסוגל, אני רק מתאר לעצמי את המצב הנכון הזה ומשתדל כך לתאר אותו, כמה שיותר נכון ונקי עד שיתממש.

תלמיד: אנחנו אומרים שתפילה היא מה שיש לאדם בלב. זה לא מה שהוא אומר בפה, הוא צריך להיות באיזו השלמה עם המצב שהוא רוצה.

לזה אני התכוונתי. אני לא אומר שאדם צריך להגיד בעל פה בפה או לכתוב את כל הדברים האלה, הם צריכים להיות כרצון הלב, אבל הוא מסדר את הבקשה הזאת בצורה מלאכותית ולאט לאט היא הופכת להיות בקשה רגשית.

תלמיד: איך אני יכול לאלף את הלב שלי לרצות משהו שאולי הוא לא בדיוק רוצה, אולי לא בצורה נקייה. האם אפשר עם השכל לפרמט את הלב?

אפשר לפרמט את הלב לא מהשכל, אלא על ידי המאור המחזיר למוטב, על ידי זה שאתה מנסה שוב ושוב, והעיקר בא על ידי הקנאה והכבוד, כשאתה רואה שחברים שלך כביכול מצליחים יותר, מוצלחים יותר, והכבוד עצמו של האדם והקנאה שלו באחרים זו היא שדוחפת אותו, אז הוא מרגיש אחריות, והוא פתאום מתחיל לראות, "מי אני? מה אני? מה איתי? אני ממש רואה את עצמי שלא מסוגל לכלום ולא יכול לתת לחברים שלי שום עזרה".

וכל אחד בזה מרגיש את עצמו, שהוא אחראי וגדול, שהוא כמו רב, כמו ראש הקבוצה, שפונה כך לבורא, כש"ץ. והוא, אין לו עם מה לפנות, אין לו בדיוק את הרצונות הנכונים האלה, אז הוא מחפש אותם בתוכו והוא מרגיש שאין לו, מצטער מאוד, עד שלאט לאט במשך זמן מתרקמת אצלו התפילה.

שאלה: מי הם החברים שבשבילם אני צריך להתפלל אם בקבוצה יש שני חברים? זה כמו שאנחנו לומדים שמיעוט הרבים שניים, שניים הם גם קבוצה?

מה הבעיה? שכל אחד [יתפלל] עבור השני. העיקר שיש משהו חוץ ממך, תתפלל עבורו. אני אגיד לך עוד יותר, אחר כך אנחנו נראה ונלמד, ונעסוק בזה, שבכלל אין קבוצה, שהכול זה כלפי אדם אחד, ואדם אחד הוא הבריאה כולה. עוד נראה את זה, אבל בינתיים לא חשוב כמה שיש בקבוצה, משניים והלאה כבר יש אפשרות לפעול.

שאלה: כיצד אנחנו יכולים לדחוף את החברים בצורה נכונה כלפי הבורא?

רק על ידי התפילה והדוגמה הטובה, שאני מראה להם בכוונה, בצורה מופרזת אפילו, עד כמה שאני צדיק, עד כמה שאני דואג להם, עד כמה שאני דואג לבורא, עד כמה שאני מסדר ומשקיע את הכול כלפי הקבוצה, כדי שיהיו לה כל האפשרויות וההזדמנויות לפעול נכון. את זה אני חייב לעשות.

כי יש לנו רק שני כוחות שמקדמים אותנו והם קנאה וכבוד, שהם שורפים אותנו, הם דוחפים אותנו, הם לא נותנים לנו מנוחה. כל אדם צריך להגיע למצב שבקבוצה הוא מרגיש את עצמו אחראי על הקבוצה. ואם הקבוצה עדיין לא נמצאת במצב הטוב, אז הוא צריך לראות את עצמו אשם בזה.

תלמיד: איך העבודה הזאת של לדחוף את החברים לא יוצרת איזו הנאה אישית, שזה לא יעלה לי את הגאווה או את הכבוד שלי?

אולי אני לא יודע בדיוק להסביר את זה עכשיו. אלה בירורים פנימיים של האדם, אבל אם הוא עוסק בבירור הזה, "מי אני? מה אני בקבוצה? מה אני יכול לעשות? איך הם רואים אותי? איך אני רואה אותם? מה הצעד הנכון כלפי הבורא שאנחנו עכשיו יכולים לעשות", אם הוא מברר, אז וודאי שהוא טועה ונתקע בכל מיני מצבים שלא יכול לברר אותם בדיוק, אבל זה מסתדר. כי אנחנו לא מבינים שאנחנו נמצאים תמיד בכוח של אין עוד מלבדו ובכל המצבים, אפילו בספקות הגדולים והעבירות הגדולות כביכול, הכול נמצא ואך ורק אחרי שהאור העליון מבצע את הפעולה.

תלמיד: אם כך, בעזרת הניסיונות האלה להשפיע, לרצות לעזור לחבר, האם הבקשה הנכונה הגיעה כדי שהבורא יעזור לי להשיג את האהבה הזאת כלפי החברים?

כן. אתה צודק. בסופו של דבר התפילה הנכונה מגיעה מהבורא, והוא אפילו כתוב שהוא שם את התפילה בפי וכך אני מגיע לתפילה. גם החיסרון מגיע מלמעלה. זה לא שאני בעצמי ממציא את החיסרון, אלא על ידי הארה מיוחדת מתגלה חיסרון מהכלי השבור, וכך אנחנו מקבלים אותו ומתחילים להתנהג בצורה יותר ברורה.

שאלה: אנחנו עושים תרגיל בעשירייה, שכולם מתפללים על חבר אחד, על הצלחתו, התקדמותו, על טובו וכן הלאה, והוא בתורו מתפלל על כל העשירייה. איך אפשר לפתח את הקשר שלנו, להפוך אותו לאיכותי יותר ולא להיגרר דווקא אחרי יגיעה לא איכותית ולא מספקת? מה אפשר להוסיף פה, מה עושים נכון, מה לא עושים נכון?

אין תשובה פשוטה לשאלה שלך, אלא כמו שאנחנו לומדים, אנחנו צריכים כל הזמן לברר את השאלות כמו שעכשיו אנחנו לומדים את השיעור מהכנס באמריקה לטינית, ואנחנו נעבוד [עליו] בעוד שבועיים בכנס עצמו, וכך אנחנו נתקדם. אין מה לעשות, זאת העבודה שלנו. כמה שיותר חוזרים על השאלות, מתבלבלים ומבררים עוד ועוד, כך וכך, על ידי זה אנחנו מבררים את הכלים. אנחנו עדיין לא יכולים להרגיש את התיקונים האלה שאנחנו עושים בכל רגע, אבל תאמינו לי שאתם אחר כך גם תגלו שאלה תיקונים רבים.

לכן מה שאתם צריכים זה שבכל רגע שמזדמן לכם לברר את הדברים האלה, איך אני, קבוצה ובורא, באיזו צורה נמצאים בעבודה הנכונה, שאני מסדר את ה"אני, קבוצה, בורא", או "בורא, קבוצה, אני" או "קבוצה, בורא, אני" וכן הלאה, אני מסדר את הדברים האלו וכמה שנברר יותר, יותר מהר נגיע למצב שהבירור ההוא יהיה בירור פנימי ויתגלו בי, בתוכי כל מיני רשימות, והרשימות האלו ייצבו אותי בצורה יותר ויותר נכונה כל פעם. פשוט לעבוד על זה. רק לא להתרשל.

שאלה: איך אנחנו מפתחים קנאה בעשירייה באמצעות משחק? אנחנו הרי יכולים לשחק בזה שאני מקנא למישהו, להראות את זה למרות שברור שקנאה כזאת שורפת כמו שאתה מדבר עליה, ואני לא מגלה בתוכי. איך לשחק בזה בעשירייה? לדון בזה כל הזמן? לחולל כזה שדה, זה נכון?

אני אגיד לך למה אתה רגוע כל כך, כי אתה שומר על עצמך. אתה לא רוצה להיפגע, ולכן כדאי לך להוריד את החבר בחשיבותו בעיניך, "אה, הוא לא כל כך חכם, הוא לא כל כך מבין, לא כל כך מרגיש, אז הוא כך וכך". אתה מביא כמה דוגמאות כשנראה לך שהוא לא היה בגובה של העבודה הרוחנית, ואז אתה מוריד אותו וכך אתה חי.

זאת אומרת, אתה לא מקבל אותו בדרגה יותר גבוהה מעצמך, ואז יש לך אפשרות לעלות, שתקבל כוחות לעלות, אלא אתה מוריד אותו בעיניך, ואז אתה לא צריך לעלות, אלא אפילו לרדת טוב לך. כל הבעיה שלנו היא איך אנחנו מקבלים, מתארים לעצמנו מי הם החברים שלנו, עד כמה שהם גדולים. בעל הסולם כותב על זה, שאנחנו צריכים להביא את החבר לצורה שבה הוא כמו גדול הדור, ממש הכי הכי הכי חכם ברוחניות מכל דורנו.

קריין: נמשיך. קטע מס' 7, מתוך ספר "אהבת שלום".

"המתפלל על חברו הוא נענה תחילה. כי האדם המתפלל על חברו נעשה צינור ההשפעה, להשפיע לחברו, שעל ידו הולכת השפע ובעל כורחו הוא נענה תחילה, כיון שעל ידו הוא, עובר ההשפעה."

(ר' מנחם מנדל מקוסוב, אהבת שלום)

תתארו לעצמכם שאני לקחתי את החיסרון של החבר והתכללתי מהחיסרון הזה, ואני מעלה את החיסרון הזה לבורא, ואז אני קשור עם החבר שלי ועם הבורא שלי, ועושה קשר ביניהם שאני הופך להיות צינור. בצינור הזה יש לי סך הכול רצון שלי לקשר בין הבורא, שזו נקודה אחת, נקודה, בי זה סך הכול נקודה, הנותן, ובין החבר שלי שהוא המקבל מהבורא דרכי. ואני נותן הכול. מה זאת אומרת? כל מה שהייתי רוצה לקבל בעצמי, וכל הזמן להיות בזה ולחיות את זה, אני סוגר את עצמי לגמרי, והופך להיות כצינור שהכול עובר דרכו. פשוט דרכי זה עובר. אבל ביחס כזה אני עושה, שאני לא צריך כלום כאן, רק להיות המקשר שביניהם. דווקא זה נקרא "למעלה מהדעת", "למעלה מהצמצום", שאני נעשה בעל הבית של כל אותו השפע שעובר דרכי.

אני נעשה בעל הבית של הרצון להשפיע של הבורא, ורצון לקבל של החבר. והרצון לקבל של החבר הופך להיות לרצון להשפיע לבורא, זאת אומרת לקבל על מנת להשפיע, וזה הכל נמצא בצינור שלי. זאת אומרת הצינור שלי, זה הרווח. אם אני עושה מעצמי צינור, זאת אומרת צמצום, מסך, אור חוזר וכלום חוץ מזה, כמו שפרצוף רוחני צריך להיות, אז אני בזה משיג את כל מה שצריך להיות כאן בפעולה, את הבורא, את החבר נגיד וההתקשרות ביניהם, ואת השפע שעובר דרכם.

זאת אומרת, המצב הזה שכתוב בקטע זה הוא מאוד מאוד מיוחד, אבל הוא נמצא בהישג ידנו.

קריין: שוב, מתוך ספר "אהבת שלום", קטע מס' 7.

"המתפלל על חברו הוא נענה תחילה. כי האדם המתפלל על חברו נעשה צינור ההשפעה, להשפיע לחברו, שעל ידו הולכת השפע ובעל כורחו הוא נענה תחילה, כיון שעל ידו הוא, עובר ההשפעה."

(ר' מנחם מנדל מקוסוב, אהבת שלום)

שאלה: מתי ובאיזה בחינה הופיעה הבושה?

אין כאן בושה. במצב אותו אנחנו ציירנו שאני הופך להיות הצינור בין הבורא לבין החברים, אז זה הכול הפך להיות לכבוד, שאני מקשר את הבורא עם הנבראים, אני מתקן חלק בבריאה, אני ממלא, או על ידי הבורא ממלא את הנבראים. כאן הבושה הופכת להיות כבוד. אבל זה מגיע אחרי שבירה גדולה מאוד שאדם מבין שכל הרצונות שלו הן רק לעצמו והוא לא מסוגל לכלום, ואז הוא בוכה, ואז הוא מבקש שהבורא ייתן לו אפשרות להתפלל עבור הזולת, וכן הלאה. יש כאן חיפוש גדול מאוד של מה שצריך להיות.

תלמיד: הוא שאל גם אם יש מקום לקנאה בד' בחינות בנוסף?

יש כאן לגמרי.. כל הבירורים. כי אדם לא יכול להגיע להתפלל עבור האחרים, לפני שהוא הופך את עצמו לגמרי. אז הוא מגיע לכל מיני.. הוא קופץ מתוך הלילה, הוא לא יודע בדיוק מה לעשות, הוא מבקש ומקלל את עצמו למה הוא מבקש, כי זה הכול על מנת לקבל. ועוד.

תלמיד: סליחה, זו לא שאלה, פשוט מורגש שיש הזדמנות מיוחדת, משהו כזה חד פעמי, ורציתי לבקש מהחברים שכל אחד ייתן ליטוף לחבר, ליטוף עמוק, ליטוף עדין. לא מרגישים אתכם מספיק, תנו עוד קבץ' פנימי אתם, וגם כל החברים בעולם. הייתי רוצה לשמוע את החברים מרחובות אולי. ראיתי את קבוצת אורלנדו שם בהרכב מלא, בוא נעשה את זה. אולי שיר, אם אפשר.

שאלה: ברגע שהפכתי לצינור, מה הלאה? מה זה אומר כלפי הקבוצה?

כשאני הפכתי להיות צינור כלפי הקבוצה, אני הפכתי להיות לספירה מתוך הקבוצה. וכך בקבוצה יש חוץ ממני עוד חברים שכל אחד מהם עושה אותה עבודה, והופך להיות גם הוא ספירה כלפי הקבוצה. "ספירה" היא מהמילה "ספיר", "מאיר". מאיפה הוא מאיר? מזה שהוא הופך להיות צינור להעברת השפע מהבורא לקבוצה. שכל ספירה וספירה זה תפקידה, שהיא מחברת את האור העליון לפרצוף סך הכול, ונותנת לפרצוף, לכל הקבוצה מילוי שגורם לתיקון, שגורם למילוי, שגורם לכל העליות.

לכן כל אחד ואחד הוא חייב כך לתאר לעצמו איך שהוא הופך להיות צינור, ועל ידי צינור נעשה ספירה בפרצוף הכללי.

שאלה: ציינת לפני זה שאנחנו הופכים לבעלי השפע, כלומר, השפעה של הבורא כלפינו, והרצונות של החברים. איך הרצון של חבר נחשב לשפע? האם תוכל להסביר את זה.

רצון של החבר הוא לא נחשב לשפע, הוא נחשב לחיסרון, רצון, אבל אני שמח ממנו, כי הוא בשבילי כמו האור. זה נקרא "חשכה כאורה יאיר". כי ההבדל הוא כך, אם אני רוצה לעשות משהו להשפיע, אז אני כשמגלה חיסרון, בשבילי זה האור. לא חסר יותר כלום. זה מה שאנחנו מבינים גם כן..

אדם אחד אוהב את האדם השני, אז מה הוא מגלה באדם השני? אם הוא מגלה שלאדם השני אותו הוא אוהב חסר משהו, אז בשבילו ההזדמנות לתת, זה האור. זאת אומרת רק החיסרון בעצמו, רק חיסרון שהוא יכול לממש אותו בהשפעה, הופך להיות לאור.

ובאמת, אנחנו צריכים אז לחשוב, כי יש כאן עוד ענין. אז מה זה נקרא ה"אור"? מה זה נקרא ה"אור", מה זה שממלא אותי? ממלא אותי, זה לא האור, ממלאה אותי ההרגשה שאני יכול לתת, להשפיע, למלאות את מישהו. אז יוצא שגילוי החיסרון זה מה שאנחנו צריכים, וזה יהיה אור בשבילנו, וימלא אותנו. גם על זה עוד נדבר.

תלמיד: אתמול העשירייה שלנו לקחה החלטה שדווקא עכשיו כשרב לא נצא פיזית מולנו, יש הזדמנות שבה אנחנו צריכים לא רק להיות כמו בכל יום מין הימים, אלא לקחת תוספת על עצמנו. אז אנחנו התחייבנו בעשיריה והגענו לפה בשלוש וחצי עוד לפני ההכנה הרגילה, שרנו שירים, וקראנו קטעים בינינו. כולנו באנו כך עם חולצות לבנות. אולי תראו את העשירייה היפה שלי כ"ג, איזה חברים גדולים. ממש, באנו עם חולצות לבנות, ופשוט לקחנו על עצמנו להיות עשירייה תורנית.

למה אני אומר את זה? כדי שהחברים יקנאו ויתעוררו, ובאמת בכל העולם אנחנו רואים גם קבוצות שממש הגיעו במלוא הדרם. אז שנמשיך את העבודה החזקה. ממש נוסיף בכל רגע. היינו חייבים לספר לכם את ההתפעלות הזו.

שאלה: בתרגיל הזה, שאתה חושב, מבקש שהחברים יידבקו בבורא, כל העשירייה, תמיד מתעוררת השאלה, מה אני ארוויח מזה, איזה שכר. איך במקרה שכזה לענות לאגואיזם על השאלות האלה, האם שהכול יהיה טוב או להפך, שאתה תמות, לתת לו בשיניים? מה עושים איתו?

אין לך מה לענות לאגו שלך. אין. רק שוב, אם אתה נמצא בקבוצה והם מעוררים בך כל מיני תכונות חדשות, קנאה, תאווה, כבוד, אז אתה מתחיל לעבוד כי לא נעים לך, "מה זאת אומרת, אני לא כמוהם, אני פחות מהם?", וכן הלאה. אם הקבוצה מעוררת בך רגשות כאלו, הרגשות האלה יכולים לפעול אפילו על האגו שלך ולעשות ממך אדם שנמצא מעל האגו שלו. אבל זה בתנאי שככה הם מעוררים אותך, אחרת אין לנו שום סיכוי לחשוב טוב על פעולות ההשפעה. אם הקבוצה תומכת ואומרת שכך זה הכי טוב, אם החברים מראים לי שהם כבר נמצאים ברוחניות, אני כבר מתחיל להישרף בפנים. ואז לא חשוב לי, רוחניות זו גשמיות, אבל אם אני פחות מהם, כבר אש הקנאה היא פועלת.

קנאה היא תוצאה מהבושה, מפגיעה בכבוד עצמי. ובושה, אנחנו למדנו אתכם, שהיא התעוררה פעם ראשונה בכלי במלכות דאין סוף. זאת אומרת הבושה היא כל כך חזקה שהיא יכולה לעבוד על האדם בכל המצבים שיהיו לו, לא חשוב מה. אפילו במלכות דאין סוף שהיא הייתה מלאה באור אין סוף, הבושה חייבה אותה להתרוקן.

לכן אם אנחנו מביאים את עצמנו להרגשת הבושה, נהיה מסוגלים להכול, רק כדי להתפטר מההרגשה הזאת. לכן, ניקח דוגמה ממלכות דאין סוף למצבנו, שאנחנו נמצאים בכיוון ההפוך ממנה, בנקודה הפוכה, ונבין שהרגשת הבושה יכולה לפעול עלינו בצורה שבטוח נזכה לגילוי.

שאלה: האם אני יכול לקחת חיסרון מחבר שאין לי איתו קשר, או רק מחברים שאיתם יש לי קשר יום יומי בעשירייה?

צריכה להיות קבוצה. אתם כולכם אנשים שכבר לומדים בצורה קבועה והרבה זמן, לכן אנחנו צריכים למצוא כאלו מצבים, כזאת יציבות, צורה כזאת בקשר בינינו, שעל ידי הקשר, סוגי הקשר, שנתארגן בינינו יותר ויותר, נוכל להגיע לתכלית.

אחרת מה יש לי? אני עובד עם הקבוצה הזאת קצת ואחר כך אני בורח לאיזה חבר שם שמוצא חן בעיני, ואחר כך לעוד איזו קבוצה אחרת. בצורה כזאת אני לא יכול לעבוד איתם, אני לא יכול להגיע למצב שהם מעוררים בי קנאה, תאווה, כבוד, פחדים, בושה, כי אני בורח מהם. אני עובד עם הקבוצה, ואחר כך אני הולך למישהו אחר. אני לא נותן לרגשות לא נעימים, ממש בלתי נעימים להתרחש בי, כי אני לא מחשיב את המקור שלהם, "מישהו אמר. יש לי אחרים שחושבים עלי אחרת, שאני יותר טוב". לכן, חייבת להיות קבוצה קבועה, ואז שם אנחנו יכולים לבצע כל מיני פעולות.

שאלה: איך להראות לחברים שאני כבר נמצא ברוחניות שהם יאמינו לי?

הם לא יאמינו לך, כי הם יודעים שאתה לא נמצא ברוחניות. כדי שלא יקנאו בך, לכן כך אני מדבר.

יש קנאה שאתה מסוגל לעורר בחברים מפעולות נכונות, ממעשים טובים, שיחשבו שאתה ברוחניות. אבל זה לא צריך להיות. אל תעלה את הנקודה הזאת. מספיק לך להראות להם שאתה באמת משקיע את עצמך בהתקדמות לרוחניות. זה מספיק. אתה תראה עד כמה זה לא נותן להם מנוחה, וגם הם ישתדלו לעשות אותו דבר, ואז יש לך רווח מכולם. בכמה שאתה מעורר אותם יש לך רווח מכולם.

קריין: קטע מס' 8, מתוך כתבי רב"ש, כרך א', "תפילת רבים".

"אם יש כמה אנשים בהכלל, שהם יכולים להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', ושיהיה מזה יותר נחת רוח לה', מכפי שהוא בעצמו זכה להתקרבות ה', הוא מוותר על עצמו, אלא הוא רוצה, שה' יעזור להם, משום שמזה תצמח נחת רוח למעלה יותר מכפי שיהיה מעבודתו. ומשום זה הוא מתפלל עבור הכלל, היינו שה' יעזור להכלל כולו, ויתן לו הרגשה זו, היינו, שיהיה לו סיפוק מזה שהוא יכול להשפיע לה', שתהיה לו נחת רוח.

והיות שבכל דבר צריך להיות אתערותא דלתתא, לכן הוא נותן את האתערותא דלתתא. והאתערותא דלעילא יקבלו אחרים, היינו למי שהקב"ה יודע, שיהיה מזה יותר תועלת לה'."

(רב"ש – א'. מאמר 15 "תפלת רבים" 1986)

אנחנו רואים כאן שישנה באמת גישה מאוד פשוטה. אני בכל מקום מבקש, מבקש מהבורא שהוא יעזור, שהוא ייתן, שהוא יעשה תיקון לכל החברים שלי, ושום דבר חוץ מזה לא מעניין אותי בכלל. אני מתפלל עבור כל חבר וחבר מהעשירייה שלי, מבקש מהבורא, תעזור לו, תיתן לו, כך וכך. בקיצור, אני המעבר. אני המעביר את הבקשה הזאת ממני, מלבי לבורא עבור החבר. וכך עבור כל חבר וחבר.

אנחנו על ידי זה שומרים עצמנו מנגיעה עצמית. אנחנו בזה עושים פעולת השפעה ממש. אנחנו מתקשרים עם הבורא, כי אנחנו בזה נעשים בהשתוות הצורה עם הבורא. למה? אני מעלה חיסרון עבור הזולת, והבורא רוצה בזה להשפיע לזולת. אז מה אני עושה עימו? אני שותף עימו. אני מביא לו מקום העבודה שהוא כל כך נהנה מזה, מעבודת ה', למלא את הזולת. אז העבודה שלי הופכת להיות בעצם הכי רגילה, פשוטה, מובנת לכולם. תבקש עבור החברים, תדרוש עבורם.

שאלה: בעבודה שלנו יש הרבה מאוד המלצות של מקובלים, ולמרות שהן נראות פשוטות הן בלתי אפשריות למימוש. השאלה שלי היא לגבי הפעולה של לראות את החבר כגדול הדור.

האם צריך לבקש מהבורא שהוא באמת ייתן אפשרות לתאר את החבר כגדול עד כדי כך, או שניתן לעשות את זה באמצעות הדמיון שלי? וסעיף שני של השאלה הזאת, אמרת שזה נותן כוחות להתפתחות אם אתה מתאר את החבר כגדול. אני למשל לא מרגיש כאלה כוחות, אלא פשוט מרגיש שהכול בסדר, שהחבר גדול, אני מרגיש את עצמי רגוע, כלומר אין לי כאלה תחושות. האם תוכל להסביר?

אם אתה מרגיש שהבורא מטפל בחברים יותר ממה שבך, ואתה לא מקנא בזה ואתה רגוע, זה סימן למה, שמרוחניות לא אכפת לך? איך אתה יכול להיות רגוע? זה לא טבעי. אני לא מבין את זה, למה זה צריך להיות כך.

קנאה יכולה להיות מכל מצב ומצב. זה שמישהו מתפלל עבור החברים יותר, אני מקנא בו. זה שהבורא נותן לאחרים ולי לא כל כך, גם כן. קנאה יכולה להיות מכל הכיוונים, כי היא כלפי הרצון לקבל. כמה רצונות לקבל יש לנו? אומרים שתרי"ג. אז בכל רצון ורצון לקבל, בכל צורות האופי של הרצון הזה אפילו, ישנה ליד זה קנאה, תאווה, כבוד שהם פועלים על הרצון לקבל, הם עוטפים אותו ובצורה כזאת מאפשרים לאדם להביא את הרצון לתיקון.

לכן אם אתה רואה שהכול מתקיים בצורה כזאת שזה עובר לידך ולא אכפת לך, סימן שאין לך עדיין חיסרון גדול. אתה צריך להתכלל עם החברים יותר, כדי לקבל מהם חיסרון.

שאלה: בפסקה האחרונה כתוב שבזה שאני מתפלל על הכלל אני עושה נחת רוח לבורא. אבל גם כתוב שאני צריך לבקש מהבורא שייתן לי את ההרגשה הזו שזה עושה לו נחת רוח.

לא, אני לא מבקש הרגשה. אני לא רוצה כלום, אני רוצה רק שזה יקרה בו ובהם. אבל בי שום דבר. אני מנתק את עצמי מכל וכול, מכל התופעות, מכל התוצאות, שום דבר. כאילו שיש כאן שני חוטים ואני קושר ביניהם, שיהיה קשר, מוליך.

שאלה: אז מה נותן לי את הדרייב לעשות את זה כל פעם מחדש, להתפלל על הכלל?

שאני עשיתי את זה באמת בעל מנת להשפיע, ללא שום קשר אלי. כי הקשר שעשיתי בחוטים, שהם יהיו מקושרים הבורא והנבראים, אני עשיתי את זה על מנת להשפיע, שאני לא רוצה שום דבר מחוץ לזה. שהם ייהנו, גם הבורא ייהנה, גם הנבראים ייהנו, ואני? אני לא רוצה כלום. אתה יכול להגיד, "אבל מותר לי להגיד שאני רוצה ליהנות מזה שהם נהנים זה מזה". שאלה גדולה.

תלמיד: ויש תשובה גדולה על השאלה הגדולה?

זה תלוי בגודל המסך שיש לי, ודאי שכן. אני יכול לקשר את הבורא עם כל הכלי דאדם הראשון, ובאמת כל אחד חייב כך לעשות. כי כל אחד חייב בזה להגיד, "בשבילי נברא העולם". אבל כל זה כדי באמת ליהנות מזה שאתה מהנה לשניהם, גם לבורא וגם לנבראים. ואז זה התענוג שאתה מקבל בסופו של דבר, זה העולם שלך. שאתה מקבל הכול מהמשפיע ואתה מקבל הכול מהמקבלים, וזה הכול שלך, עולם ומילוי.

תלמיד: ומותר לי ליהנות מזה באופן אישי? כמו שקראנו בפסקה, שיהיה לי סיפוק אישי מזה שאני מתפלל על הכלל, למרות שאני לא מרגיש שזה עושה נחת רוח.

כן, בינתיים כן. אחר כך אנחנו נברר איזה דקויות יש בזה עוד. אתה בעצמך גם תגיע לזה, אתה לא תצטרך אותי.

קריין: קטע מס' 9, מתוך "תפלת רבים", כתבי רב"ש, כרך א'.

"אם יש לו כח לבקש עבור הכלל, אז בטח יהיה לו מבחן אמיתי, אם הוא מסכים לתפלה כזו. אבל אם הוא יודע, שמה שהוא אומר, הוא רק משפה ולחוץ, ומה הוא יכול לעשות, בזמן שהוא רואה, שהגוף לא מסכים לתפלה כזו, שתהיה ממש השפעה נקיה בלי תערובות מבחינת קבלה. יש רק עצה הידועה, היינו, שיתפלל לה', ויאמין למעלה מהדעת, שה' יכול לעזור לו, ולהכלל כולו."

(רב"ש – א'. מאמר 15 "תפלת רבים" 1986)

התפילה היא לא רק במקרה כזה, אבל גם כאן. זאת אומרת, אם האדם רואה שהוא לא מסוגל, לא מבין, לא מרגיש, לא יודע שום דבר כך לעשות, או שיש חוסר כוחות לעשות וכן הלאה, אז הוא יכול תמיד לבקש. אבל הבקשה צריכה להיות לפי הדרגה שלו, כמה שיותר מנותקת מתוצאה לעצמו, אלא שהתוצאה תהיה עבור הכלל כולו.

יותר טוב לחשוב על המערכת הכללית של אדם הראשון. זה משהו שאנחנו לא כל כך מבינים, אבל בצורה כזאת אנחנו איכשהו מכוונים את עצמנו. כמו שאנחנו מכוונים את המכשירים שלנו לכוכב הצפון, כך אנחנו. אמנם לא משיגים את הכוכב עצמו, אבל מספיק לנו לכוון את עצמנו לכוכב. כך אנחנו צריכים לכוון את עצמנו להשפעה הכללית כלפי הקבוצה, כלפי האנושות. ובהחלט בינתיים לעת עתה זה מספיק.

אני בכלל רוצה להוסיף כאן, שעל מה שאנחנו מדברים היום ובכל השיעורים האלו ששייכים לכנס אמריקה הלטינית 2019, זה דברים שבינתיים צריכים להתרחש בנו. אבל אחר כך יבואו שאלות, הבחנות חדשות, לגמרי לא העכשוויות שלנו. ואנחנו נצטרך לדון עליהן, לברר, להחליט, וכך נתקדם. זו בעצם צורת הלימוד, להתחיל במשהו ואחר כך לזהות מה הבורא רוצה מכל הבירור שלנו. מה הוא עוד דורש מאתנו, ממני.

אני חושב שבעיקר אנחנו עברנו את השיעור הזה, ופחות או יותר הבנו מה צריכה להיות ההכנה אליו. אנחנו עוברים כאן הכנה לכנס. אני מאד מקווה שאנחנו נהיה בזמני הכנס, בעוד שבועיים בעזרת ה', ואז אנחנו בזה נרגיש שוני גדול כבר בבירורים שיש לנו כאן, ויהיו לנו שם. תוך שבועיים אנחנו נשתנה מאד.

שאלה: השבוע דיברת הרבה על כך, שרק דרך התרגילים שאנחנו עושים בינינו בעשירייה אנחנו יכולים לצאת למדרגה חדשה של יחסים בינינו. מה הם התרגילים האלה, והאם לתרגילים צריך להיות סיכום קונקרטי, האם צריך לחפש את הסיכום הזה, או רק להתמקד בתרגיל עצמו? מה צריכה להיות התוצאה של התרגיל, האם אנחנו בעצמנו צריכים לבחור את התרגילים האלה, או פשוט לבחור אותם ממאמרי רב"ש, או שאלה צריכים להיות תרגילים כלליים לכל הכלי העולמי?

אני לא מבין אתכם, אתם חכמים כאלו, אתם חושבים שיש איזה ספר או מאמר, ששם כתוב על כל מה שיש לנו בעולם הזה? כל ההתנהגויות שלנו, כל החכמה שבנו, פסיכולוגיה שלנו, משהו, יש איזה ספר שאפשר שם לכתוב דבר כזה? זה מה שאתה שואל. איפה עוד אני צריך לקרוא משהו על רוחניות? אנחנו לא נוכל לקרוא שום דבר על רוחניות באף מקום, כי אין.

אלא כל זה נמצא בתוך האדם המשיג, הוא מקבל שאלות, הוא מקבל בעיות, בו גדלות כל פעם הבחנות חדשות. ואז הוא מבין באותם המאמרים, באותם הדברים שקודם לא ראה, בדברים שהמקובלים כתבו, שהוא עבר אולי אלף פעם על כולם, עכשיו בפעם האלף ואחת הוא רואה אחרת, חדש.

לכן אני לא יכול להגיד לך איפה לקרוא, אין דבר כזה לקרוא, כי כל אחד קורא בחיסרון שלו שמתגלה. אז כשיתגלו לך חסרונות חדשים, יותר עמוקים, אתה פתאום תראה סביבך מלא חומר חדש כאילו. אתה עברת עליו אלף פעם, אבל עכשיו כשתעבור אתה תראה אותו מחדש.

שאלה: לדוגמה השבוע אמרת שאת המעבר מהדאגה לעצמי לדאגה לאחר, אפשר לעשות רק בעזרת תרגילים. אם כך לשבוע הזה, או לכמה הימים הקרובים לפחות, תן לנו איזה תרגיל שבזה שנקיים אותו, העשירייה שלנו תתקרב לתחושה שאנחנו מתחילים לעבור מהדאגה לעצמי, לדאגה לאחרים, כלומר איזה תרגיל מובן, קונקרטי.

תרגיל מובן קונקרטי, בבקשה. אתם צריכים ביניכם לעשות איזה תרגילים פשוטים, בדיבור נגיד, שיהיה לכם ברור שאם אתם בתוך התרגיל הזה מתחילים לחשוב על עצמכם, כמו במשחק בין הילדים, אז תפסתם את הנחש שלכם בזנב, או את היצר הרע באוזן. בצורה כזאת תתחילו לעשות תרגילים.

הבעיה שלנו היא להתנתק מלעשות כל אחד חשבון לעצמו, אלא על הקבוצה. להרגיש את עצמו לא מחובר, קיים לחוד, שאין דבר כזה במציאות, אבל דווקא כך אנחנו מתארים את עצמנו, זה נקרא שבירה בתפיסה שלנו, וצריכים לתאר את המציאות שהיא עגולה, שהיא כולה קשורה, שהכול קשור זה לזה. שאנחנו לא יכולים להשפיע במקום אחד ושלא תהיה מתוך זה איזו השפעה למקום השני וכן הלאה. אנחנו צריכים לתאר כך, אבל הכול ניתן לדיבור בינינו, עד כמה שאנחנו נשתדל. זו רק השתדלות, ולא צריכים להיות חכמים.

שאלה: לגבי תפילה על הכלל, כשמבקשים על העשירייה או על הכלל, לא כל כך מורגשת התנגדות כמו שמבקשים קונקרטית על חבר, ששם יותר מרגישים את ההתנגדות. זה אומר שזאת תפילה יותר נכונה או שלא בהכרח, ודווקא עדיף לבקש על כל העשירייה ולא על חבר אחד. מה ההבדל בין שני המקרים?

גם זה וגם זה צריכים להיות. ודאי שאם אתה מדבר על החבר אז אתה מעורר את האגו שלך בצורה יותר חדה, כי ברור לך שזה החבר וזה אני ואנחנו לא אותו דבר, וכולי וכולי. מה שאין כן עשירייה זה כבר איזה ארגון, בלוק כזה, העשירייה, כך הם חושבים, יכולה להיות כאן איזו הכנעה טבעית, מה שאין כן כלפי חבר זה בוער, זה מיד מתגלה בצורה מאד חדה.

מה שאני מבקש, תנסו כך וכך ותראו. אתם צריכים לברר לבד, יש דברים שאסור לי להגיד מפני שיכול להיות שכלפי אדם אחד זה עוד מוקדם, כלפי אדם השני הוא כבר בעצמו עבר את השלבים האלה, ולכן אני לא יכול להגיד לכם איך להתנהג.

תלמיד: האם אפשר להגיד שכשיש התנגדות זה יותר בכיוון הנכון? או שזה לא משהו שאפשר להגיד בצורה מוחלטת?

בדרך כלל זה כך. שאם ישנה התנגדות אז ודאי שזה הכיוון הנכון ואני צריך ללכת למרות ההתנגדות למטרה. אבל אני לא יכול להגיד מילה אחת, כשאני לא חושב על עוד אלף אפשרויות שבהן זה מתגלה אפילו בצורה הפוכה. קשה, לכן כתוב "אין חכם כבעל ניסיון", שאז הוא מבין מה כתוב, ואז הוא מבין מה קורה, ויכול לפענח נכון כל מילה, ומפענח אותה לפי הדרגה שלו, ואם נמצא בעליות ובירידות, יש לו פענוח הטקסט אחר לגמרי.

שאלה: בזמן האחרון כשאתה מדבר איתנו אתה מזכיר לנו שאתה כותב בטוויטר כל יום, וכתלמיד שלך כבר עשרים שנה, אני קצת נבוך לומר שכל יום יש אולי שלושה או ארבעה לייקים לכל טוויט שאתה מוציא. אחד החברים שאל קודם אלו פעולות אנחנו יכולים לעשות. למה אין לנו קמפיינים של כל הכלי העולמי, שכולנו ניקח את הטוויטים שלך ונעשה להם לייק, ונשתף אותם. אם נעשה את זה במשך שבועיים שלושה, יהיו לך בערך שש מאות שבע מאות לייקים בין לילה, וכל העולם ידע על חכמת הקבלה. למה אנחנו לא מבצעים כאלה תרגילים, כזה סוג של פעולות?

על זה אני לא יכול להגיד כלום, אתם צריכים לחשוב ולבצע לבד. אני בזה שותק, כי אסור לי לעורר דברים ששייכים רק אליכם. אבל אתם בהתקדמותכם תלויים דווקא בדברים כאלה. איך שאתם מתייחסים להפצה, או למה שכותב המורה שלכם, הכול אחר כך נותן תוצאות. לצערי תוצאות לא כל כך משמחות, ולכן אנחנו מתקדמים למצבים יותר ויותר גרועים, גם בעולם ועוד ועוד.

אתם פשוט מתעצלים, אתם מגיעים לשיעור, עושים טובה, אחרי שיעור כבר אין טובות ברוך ה' אנחנו יכולים ללכת הביתה לכל העסקים שלנו וזהו, ולא כואב הראש והלב כמעט לאף אחד. מה עלי לעשות? זה מה שהבורא נותן לי, אני משתדל לבצע מה שאפשר. איך שאתם מגיבים, אתם צריכים לראות מה אפשר, זה הכול.

אבל יש תמיד מקום לתיקון ואז אני ממשיך כל יום מחדש, כאילו שמה שהיה, היה. ואני מאד מקווה שהכול ישתפר. אנחנו נמצאים באמת במצבים מאד מאד מתקדמים של העולם לקראת החיבור, לקראת התיקון, או בצורה דרמתית או בצורה טובה, אבל זה כבר בפתח, וצריכים להזדרז. יש לנו אפשרות בהחלט להיות הקבוצה המובילה.

אני בזה נפרד מכם, כל טוב לכם, תמשיכו בשיעור לבד. אנחנו נשמע אותו בצורה פסיבית. כל טוב לכולם, נתראה עוד מעט בחזרה.

(סוף השיעור)