שיעור בוקר 18.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1033

מאמר "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמוד 1033, מאמר "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה".

מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה

תש"ן - מאמר ט"ז

1989/90 - מאמר 16

"הזה"ק וארא (דף כ"ג ובהסולם אות ס"ה) כתוב שם וזה לשונו, "אמר רבי שמעון, מקוצר רוח פירושו, שעוד לא יצאה יובל, שהוא בינה, לתת להם מנוחה וחירות, ורוח האחרון, שהוא המלכות, עוד לא משלה בעולם, להנהיג חוקים ישרים בעולם, ועל כן היה קוצר רוח, ואיזה רוח הוא, שהוא המלכות, שהיתה קצרה ידה, מהושיע לישראל, שזה סוד מקוצר רוח", עד כאן לשונו.

ויש להבין מהו ענין "עבודה קשה", ומהו "מקוצר רוח". כלומר, מהו הקשר עבודה קשה לקוצר רוח, בעבודה. וגם יש להבין, מה שרבי שמעון מפרש קוצר רוח על מלכות, מהי השייכות לעבודה קשה.

הנה ידוע, שסדר העבודה בעבודת ה', הוא שהאדם צריך לעבוד להמציא לו כלים, שבהכלים האלו תהיה לו האפשרות לקבל את הטוב והעונג, מה שה' חשב לתת להנבראים. כידוע, שסיבת בריאת העולמות היתה מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. ובגלל זה ברא בהנבראים רצון וחשק לקבל הנאה ותענוג. ובהרצון וחשק להתענוג מודדים את טעם של התענוג. כלומר, כפי גודל השתוקקות להדבר, שהוא חושב שממנו הוא יקבל תענוג, בשיעור הזה הוא נהנה. לכן קטנות וגדלות הנאה של אדם נמדדות בשיעור ההשתוקקות להתענוג שבדבר.

ולפי זה, מאין באות ההבחנות של מקבלי תענוגים. היות שכולם נבראו ברצון לקבל לעצמם, ומי הוא העושה, שאחד יקבל תענוג קטן, ואחד תענוג גדול. כלומר, מי הוא טיפש, שירצה לקבל תענוג קטן, במקום שיכול לקבל תענוג גדול. אלא, מסיבת שהבורא "רצה להוציא לאור שלימות פעולותיו", שפירושו, שענין להטיב לנבראיו יהיה שלימות הטבה, היינו בעת שיקבל את הטוב והעונג, שלא ירגישו שם אי נעימות, היינו בחינת בושה, כמו שכתוב "מאן דאכיל לאו דיליה בהית להסתכולי באפי".

לכן נתקן ענין צמצום והסתר על כלים דקבלה, שהם כלים, שהאדם נברא בהם מצד הטבע. זאת אומרת, שיש בזה ב' ענינים:

א. שלא יכולים לקבל בהכלים האלו שום שפע דקדושה.

ב. שכל זמן שהאדם לא השיג כלים דהשפעה, האדם לא רואה את הטוב ועונג שישנם בקדושה. ואין בידו להשיג טעם של עונג, רק מה שניתן נהירו דקיק להקליפות, שיוכלו להתקיים. ומהניצוצין האלו, שנפלו לקליפות, מזה יש תענוג בכל התענוגים הגשמיים. וזה מגולה לכל, כלומר שהתענוג מגולה, היינו שכל אחד יכול לטעום מהתענוגים האלו עם הכלים דקבלה, שהם רוצים לקבל הנאה לתועלת עצמם. מה שאין כן הטוב ועונג דקדושה, ששם עיקר התענוגים, שהיה ברצונו לתת להנבראים, זה נעלם מהכלים דקבלה. שזה נקרא צמצום והסתר.

לכן, היות שעל ידי התיקון הזה, שאי אפשר לקבל את התענוגים דקדושה, אלא לפי ערך שרכש כלים דהשפעה, יצא מזה ב' דברים:

א. שהאדם צריך להאמין, שעיקר טוב ועונג, שהיה ברצון ה' לתת להנבראים, נמצא בקדושה.

ב. שצריך לעבוד עבודה, שהיא נגד הטבע, שהוא שלא יקבל שום דבר לתועלת עצמו, אלא הכל לתועלת ה'.

וזה גורם הבחן מדרגות. היינו, שאין אדם דומה לחבירו. כי בערך מה שבא מצד המשפיע, כולם שוים, כמו שאומר האר"י הקדוש, שטרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון הפשוט, ממלא כל המציאות. ולא היה ראש וסוף, אלא הכל היה אור פשוט. אלא אח"כ, היינו לאחר שנעשה התיקון, שלא יקבלו רק בכלים דהשפעה, אז נעשה ריבוי עולמות, היינו הרבה בחינות, לפי ערך הכוונה, שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע, שזה מכונה ריבוי מסכים, בזה נעשה הבחן מדרגות.

וזה כמו שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב) "כל צדיק וצדיק, נותנין לו מדור לפי כבודו".

וזהו מטעם שיש הבדל מצד הכלים של המקבל, היינו הכלים מה שהמקבל צריך לעשות, שהם נקראים "כלים דהשפעה", כלומר שיקבל בעל מנת להשפיע. מה שאין כן כלים דקבלה לתועלת עצמו, זהו כלים שבאים מצד המאציל, על אלו הכלים אין האדם צריך לעבוד, כי הבורא ברא אותו עם כלים כאלו. לכן כל העבודה של הנבראים היא להשיג כלים דהשפעה.

ובהאמור אנו יודעים, מה נקרא עבודת האדם, שהיא רק עבודה איך להשיג כלים דהשפעה. כלומר, שהאדם צריך להגיע לידי מצב, שכל מה שאינו נוגע לתועלת ה', אין מעניין אותו. אלא כל רצונו הוא, איך להגיע לידי מצב, שיוכל לעשות נחת ליוצרו. לכן בזמן שהאדם מתחיל בעבודה, הוא מתחיל בשלא לשמה, היינו לתועלת עצמו.

ואח"כ הוא מתחיל להבין, זה שהוא עוסק בשלא לשמה, זוהי רק סגולה, שע"י זה הוא יגיע לשמה, כמו שאמרו חז"ל, "שמתוך שלא לשמה באים לשמה, מטעם שהמאור שבה מחזירו למוטב". והוא מאמין בזה, שבסופו של דבר הוא יגיע לשמה.

ואח"כ האדם הולך עוד שלב אחד קדימה. ומתחיל להשתדל, ועושה מעשים שיביאו אותו לשמה. כלומר, שמתחיל להבין, שצריכים לעשות מעשים, ולכוון, שהמעשים האלו יביאו אותו לדרגת לשמה. ונותן חשבון לעצמו, עד כמה שהוא כבר זכה בעניין לשמה.

אז הוא מתחיל לראות את האמת, איך שהוא כל כך מרוחק מעבודה דלהשפיע. ורואה, כל פעם יותר, איך שהוא משוקע רק באהבה עצמית. ורואה, שכל יום הוא הולך אחורה. אז מתחילה העבודה שלו, שהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, בשם עבודה קשה, מב' טעמים:

א. שהוא רואה עכשיו מהו הפירוש "בעל מנת להשפיע", שהאדם צריך להאמין בחז"ל, זה שהוא רואה עכשיו, מה זה "לשם שמים", לא היה יודע את הפירוש האמיתי.

אלא כמו שביארנו על מה שהזה"ק אומר על פסוק "או הודע לו אשר חטא". ושואל "מי הודע לו". ומשיב "הקב"ה". שיש לפרש, זה שהאדם מרגיש, איך שהוא מרוחק מהעבודה דלהשפיע, אלא שמשוקע באהבה עצמית, זהו גילוי מלמעלה. ועבודה זו נעשית עתה קשה. היינו, לאחר שמלמעלה הודיעו לו את הפירוש "לשם שמים ולא לתועלת עצמו", עתה נעשית העבודה שלו יותר קשה.

אולם האדם חושב, שהוא נעשה עכשיו יותר גרוע, מבעת שנכנס לעבוד בעל מנת להשפיע, כאילו מצד עצמו הוא נעשה עתה יותר גרוע. אז האדם צריך להאמין, שאינו כך, אלא הוא כן התקדם לאמת, בזה שהקב"ה הודיע לו את מצב האמיתי שלו. נמצא, שע"י העבודה, שהתחיל לעבוד בעבודה זו, שנראה לו עתה, שהיא עבודה קשה, זהו מטעם שהקב"ה פנה אליו, מטעם שהוא עכשיו במצב יותר מעולה, מבעת שעוד לא נכנס בעבודה דלהשפיע.

אולם טעם ה-ב' שנעשה לו עכשיו יותר קשה, הוא מטעם, שמדרך העולם הוא, שהאדם רוצה ללמוד איזה מקצוע, ונכנס להאומן שלו ללמוד את המקצוע הזה, שהוא מבין, שהמקצוע הזה מתאים בשבילו. ואם האומן רואה, שהוא לא מתקדם, אחר כמה זמן שהוא לומד אצלו, אז האומן אומר לו, המקצוע הזה לא בשבילך, כי זה קשה יותר מידי, לכן לך ותחפש מקצוע אחר, משהו יותר קל בשבילך, ומזה אתה תתפרנס.

לכן בעבודת ה', בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, וחושב, לפי סדר עבודה בכל יום ויום מתקדמים והולכים קדימה, אז האדם אומר, שכדאי להמשיך בעבודה זו דלהשפיע, כי בטח הוא ילמד את המקצוע הזה, באופן לדעת איך לעשות כל דבר רק בשביל לשם שמים.

מה שאין כן כשהוא רואה, לאחר שהשקיע כמה זמן בעבודה זו, ולא די שהוא לא מתקדם, עוד הולך אחורה, אז הגוף אומר לו, חבל על הכוחות שאתה משקיע בעבודה זו, כי זה לא בשבילך עבודה זו, כי לעבודה זו צריכים בעלי כשרונות מיוחדים, ובעלי אמיצי לב, ולכן לך לפרנסה אחרת, היינו תעבוד כמו כל הכלל, ואל תהיה יוצא מהכלל.

נמצא, שזה נקרא "עבודה קשה", היות שבכל עבודה, שהוא רוצה להתאמץ וללכת בעבודה דלהשפיע, הגוף לא נותן לעבוד, בזה שעומד נגדו עם טענות צודקות. ובאמת בתוך הדעת הוא צודק מאה אחוז. נמצא, שהלשון הרע, מה שהוא שומע מהגוף שלו, זה מכביד עליו העבודה, והיא שנקראת "עבודה קשה".

אולם האדם צריך להאמין, שבאמת הוא כן מתקדם כנ"ל, אלא מה שהוא רואה, שכל פעם הוא יותר משוקע באהבה עצמית, והוא נמצא עכשיו במצב יותר גרוע, היינו שהוא נמצא במצב של שפלות, יותר ומבטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, הוא מטעם "כי אני הכבדתי את לבו".

היינו כנ"ל, שה' מגלה לו כל פעם, מהו שלא לעבוד לתועלת עצמו, אלא רק לתועלת ה'. נמצא, בזה שה' מודיע להאדם את הפירוש "שלא לעבוד לתועלת עצמו", בזה האדם רואה, איך שהוא ממש נגד הטבע. מטעם שהאדם נברא עם הרצון לקבל לתועלת עצמו. ועתה הוא רוצה לעשות דבר שהוא כנגד הטבע. לכן נקרא זה "עבודה קשה".

אולם נשאלת השאלה, מדוע ה' הודיע לו את האמת, איך שאין האדם מסוגל לעבוד נגד הטבע. וזהו מטעם, כמו שכתוב "למען שיתי אותותי אלה". כלומר, שע"י זה שיתגלה את כל הרע שבאדם, אז ה' יכול לתת עזרה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". והיות מה שנותנים מלמעלה הוא דבר שלם, לכן האדם צריך להיות לו כלי שלם, היינו חסרון שלם, הנקרא "כלי שלם", שבתוכו יכול לכנס אור שלם.

נמצא, שמה שהקב"ה מגלה להאדם את הרע, הוא בכדי לתת לו העזרה. כלומר, שאין אור בלי כלי. לכן, כשאין הרע מגולה עדיין בשלימות, אין לו כלי שלם. ויש לפרש "כלי שלם" היינו רצון שלם לעזרתו יתברך. כי כל זמן שאין הרע מגולה, אז לפעמים אדם אומר, שאם הוא יתגבר, בטח יכול להגיע לעבודה דלהשפיע, ולפעמים אומר, שגם ה' לא יכול לעזור לו. לכן בזמן שהאדם משקיע כוחות בעבודה דלהשפיע, אז הכוחות שהשקיע, לא נותנים לו לברוח מהמערכה, ומקבל כל פעם צורך יותר גדול לעזרת ה'. נמצא, שהעבודה קשה בעצמה היתה הגורמת שיצעק לה', שיעזור לו.

וזהו על דרך מה שמובא בזה"ק (בראשית ב' דף ס"ד ובהסולם אות ק"ג) וזה לשונו, "ובענין היסורים הגשמיים והרוחניים, שסבל מטרם שעשה תשובה, יש בהם ב' דרכים:

א. היא "כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד". כי הוא רואה בעיניו, אשר לולא המכאובים הנוראים ההם, שסבל מכח שהיה משוקע בטבע הקבלה לעצמו, לא היה זוכה לתשובה מעולם. ואם כן הוא מברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה. כי לולא הרעה, לא היה זוכה להטובה. ונמצא, שכל מה דעביד רחמנא, לטב עביד. כלומר, גורמים להטוב.

ב. היא בחינת "גם זו לטובה". דהיינו, לא לבד, שהרעות נעשו גורמים להטובה, אלא שהרעות עצמם נהפכו ונעשו טובות. והיינו ע"י אורות גדולים מאוד, שהבורא יתברך מאיר בכל אלו הרעות, עד שנהפכו ונעשו לטובות".

ובהאמור רואים אנו, שדוקא שכל הרע מתגלה, אז יש כלי שלם, שיכול להאיר בהם אור שלם. ומהנ"ל אנו רואים, מהי הסיבה, שה' הכביד את לבו, היינו שהלב, הנקרא רצון, היה כל פעם יותר מתנגד לעבודה דלהשפיע. והטעם הוא, שאנו צריכים לעבודה קשה, שרק ע"י היסורים דעבודה קשה, היסורים האלו, הם הגורמים שיצעקו לה' עם רצון שלם, שה' יעזור לו לצאת משליטת פרעה מלך מצרים. היינו, שדוקא ממצב השפלות, שהאדם מרגיש, שיותר רע לו מכל אנשים, זה נותן לו דחיפה, שיצעק לה' בכל לבו, שיעזור לו.

אולם במצב הזה יש הרבה עליות והרבה ירידות. זאת אומרת, לפעמים אין האדם מסוגל להאמין, שהמצב, שבו הוא נמצא, בא מה', היינו שה' פנה אליו, ושומע את תפלתו, מה שהאדם מבקש, שה' יתן לו עזרה לצאת מהגלות, שבו האדם נמצא תחת שליטת אהבה עצמית.

לכן בזמן שיש להאדם אמונה זו, הוא לא בורח מהמערכה, היינו שאומר, שהוא רואה, שחס ושלום אין ה' שומע תפלתו, ולכן אין לו למי להתפלל. אלא הוא מאמין, שה' כן שומע תפלתו, וה' נתן לו הידיעה, שהוא ידע, איך האדם נמצא בשפלות כזו, שאף פעם לא עולה על דעתו, שיהיה כל כך משוקע באהבה עצמית.

לכן כל פעם הוא מתחזק, ואינו זז מלהתפלל לה', ואומר, בטח הבורא רוצה, שיתגלה אצלו הרצון אמיתי, שיוציאו מהגלות הזאת. וממילא הוא לא זז מלתת תודה לה', על זה שגילה לו את מצבו האמיתי. וכמו כן הוא עומד ומתפלל לה', הלא הוא רואה, שה' הוא שומע תפלה, בזה שגילה לו את הרע, ובטח הוא יעזור לו גם כן להוציאו מהרע, שזה נקרא גאולה. כלומר, שהוא מאמין, שהבורא נתן לו להבין, שהוא נמצא בגלות, בטח אח"כ הוא יוציאו מהגלות.

אולם יש לפעמים ירידות, היינו שקשה לו להאמין, שה' הוא שומע תפלה. כי לפי דעתו של האדם, האדם חושב, שכבר התפלל אליו הרבה יותר מדי. ובטח, אם ה' שומע, במה שמבקשים ממנו, היה צריך לעזור לי. וכיון שעדיין לא נושעתי על שהייתי מתפלל, אזי הוא אומר, שה' חס ושלום אינו שומע בקול תפלתו. יכול להיות, שלגבי אחרים הוא כן שומע, אבל מה זה חשוב, כי העיקר הוא, מה שאני מרגיש. כלומר, או שטוב לי, או חס ושלום שרע לי.

נמצא, שהירידות האלו גורמות לו מחשבות לברוח מהמערכה. ואמר, שאין זה בשבילו. ואם הוא לא בורח, באה לו עוד הפעם עליה, ומתחיל שוב לחשוב אחרת, ומכל ההחלטות שעשה, הוא שוכח, ומתחיל לחשוב אחרת. וכך הוא נמשך הסדר של העליות וירידות, עד שמתגלה אצל האדם הצורך אמיתי להתקרבות לה', היינו, שהכלי, הנקרא רצון, הוא כבר נשלם בכל צורתו הנכונה, שזה הבורא יודע מתי שנגמרה, ואין בידי האדם לדעת זאת. אז ה' נותן את העזרה ומוציא את האדם מהגלות.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, על מה שהזה"ק מפרש על הכתוב "וידבר משה כן אל בני ישראל (היינו בשורת הגאולה) ולא שמעו אל משה, מקוצר רוח ומעבודה קשה", שאומר "שקוצר רוח, היינו מלכות, שהיתה קצרה ידה מהושיע לישראל", שיש לפרש כידוע, שעיקר העבודה היא בבחינת מלכות, כמו שאומר האר"י הקדוש, שגלות מצרים היתה שבחינת הדעת שבקדושה היתה בגלות, היינו שמלכות שמים, שצריכים לקבל עול מלכות שמים, מטעם "בגין דאיהו רב ושליט", היינו שלא על מנת לקבל פרס, אלא שצריך להיות עבודה לתענוג גדול, בזה שהאדם זכה לשמש את המלך, מטעם חשיבות המלך, זה היה בגלות.

היינו, שלא היתה מגולה חשיבות דקדושה, שזה נקרא "שכינתא בעפרא". היינו שבזמן שהאדם צריך לקבל על עצמו לעבוד לשם שמים, עבודה זו נחשבת לשפלות, כי אינו מוצא בזה טעם של חשיבות. נמצא, שבזה שהמלכות היא בעפרא, שהוא דבר בלתי חשוב, זה היה הגורם, שתהיה עבודה קשה.

וזה נקרא "קוצר רוח", היינו שהמלכות, שהיא דבר חשוב, היינו, שמי שמשמש את המלך, הנקרא בחינת "רואי פני מלך", היושבים ראשונה במלכות, אצל אנשים האלה לא נקרא זה שיושבים אצל המלך, והם מבחינת רואי פני המלך, היושבים ראשונה במלכות, שיהא נחשב זה לעבודה קשה, ושנגיד שיש להם קוצר רוח, היינו שאין להם מצב רוח מרומם.

אלא, בזמן שהמלכות היא בגלות תחת שליטת הקליפות, אז המלכות נבחנת אצלם, שהיא בחינת עפר, שהיא דבר בלתי חשוב. וזה נקרא "קוצר רוח", שאין המלכות יכולה לתת מצב רוח מרומם, כמו שצריכים להרגיש, בזמן שיושבים אצל המלך. נמצא, שקוצר רוח ועבודה קשה קשורים זה בזה. כלומר, שאם המלכות היא בעפרא, היינו בלתי חשובה, זה גורם עבודה קשה. כי בדבר, שאין בו טעם, אז כל רגע ורגע, שהאדם מתגבר ועובד, התגברות הזו היא קשה מאוד. ולא תמיד האדם מסוגל להתגבר.

וזה שאומר "ורוח האחרון, שהיא המלכות, עוד לא משלה בעולם, להנהיג חוקים ישרים". שפירושו, שהמלכות עוד לא היתה לה ממשלה, שכל אחד יראה, שכל החוקים, שישנם מצדה, הם חוקים ישרים. היינו, שיהא הכל מתישב על הלב, ושכל אחד ירגיש את המלכות, הנקראת ההשגחה, בבחינת טוב ומטיב, היות שהעולם הולך לפי הנהגתה, כמו שכתוב "ומלכותו בכל משלה". דבר זה עוד לא היה מגולה.

וזה שאומר "ועל כן היה קוצר רוח, ואיזה רוח הוא, שהוא המלכות, שהיתה קצרה ידה מהושיע לישראל". שפירושו, היות שהמלכות הזו היתה עדיין בגלות, לכן היתה קצרה ידה מלהושיע לישראל. מה שאין כן בזמן שהיא יוצאת מהגלות, אדרבה, הוא הנותנת את הרוח להאדם, שיהיה במצב רוח מרומם.

לכן, כשבא משה ובישר להם בשורת הגאולה, הם לא היו יכולים להאמין לדבר זה, היינו שיצאו מגלות מצרים, כלומר כמו שכתוב, "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם". היינו, שלא תהיה להם לאו דוקא עבודה קשה, אלא אפילו סתם עבודה, לא תהיה לכם, את זה לא היו יכולים להאמין, איך יכול להיות דבר זה.

זאת אומרת, אם היו מאמינים בדבר הזה, אז בכח האמונה היו יוצאים מהגלות. היינו, שמלכות, הנקראת רוח, היתה עולה למעלה בחשיבות, כמו שכתוב (קהלת ג') "מי יודע רוח בני האדם העולה, היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת, היא למטה, לארץ". שיש לפרש "רוח בני אדם" היינו לאחר שהוא יוצא מבחינת הבהמה שלו ונעשה בחינת אדם, כמו שאמרו חז"ל "אתם קרויים אדם", אז "הרוח עולה למעלה" היינו בחינת מלכות, הנקראת "רוח" כנ"ל, עולה למעלה, בחשיבות.

מה שאין כן בחינת הרוח אצל הבהמה, היינו בזמן שהאדם נמצא במצב של בהמיות, אז אצלו הרוח יורדת למטה בחשיבות. לכן, שעם ישראל היו צריכים לגלות את הרע שלהם, כנ"ל, בכדי שיהיה להם חסרון שלם, שאז יכולה לבוא עזרה שלימה, לכן עוד לא שמעו בני ישראל."

שאלה: סימנתי פה תוך כדי קריאה עשרות פעמים את המילים "צריך להאמין". זאת אומרת, שאדם רוצה במשהו להגיע ללשמה אז הוא מגלה שהעבודה קשה, בלתי אפשרי, ואז "צריך להאמין". ואז עוד פעם "צריך להאמין", ועוד פעם "צריך להאמין" ועוד פעם "צריך להאמין", עשרות פעמים רב"ש משתמש פה במילה "צריך להאמין". מה זה הדבר הזה "צריך להאמין"?

צריך להאמין, זה שצריך לקבל את הכוח הזה שנמצא במציאות. ואפילו שאנחנו לא מרגישים, ולא יכולים לעבוד עימו, בכל זאת הוא נמצא וקובע.

תלמיד: בעיניים, בלב, בשכל הוא רואה הפוך, שהוא בורח מהמערכה, ומוסבר למה, כי הבורא תומך בו עכשיו, ורוצה לעזור לו. אבל מאיפה ה"צריך להאמין" הזה מגיע?

לא הבנתי, למה כשהבורא תומך בו הוא בורח?

תלמיד: הוא מתאר פה שאדם עכשיו מרגיש קושי בעבודה, העבודה קשה, הוא לא מצליח, שהוא לא רואה שום תקווה להצליח, ואז הוא אומר "צריך להאמין ש..", וזה הפתרון. מאיפה בא ה"צריך להאמין" הזה?

צריך לקבל שאפילו שהוא מרגיש, רואה, וחושב שזה כך וכך, אבל לפי תוכנית הבריאה כנראה שזה אחרת.

תלמיד: בתוך מה הוא מקבל את זה? כי הלב והמוח רואים הפוך, וכל ההסברים, וכל ההיגיון הוא הפוך, הנה עכשיו העבודה קשה ובלתי אפשרית. אז בתוך מה הוא מקבל את ה"צריך להאמין" הזה?

למעלה מהדעת. למרות שאני מרגיש שזה באמת ככה לפי דעתי, לפי ההרגשה שלי, אבל אני חייב לקבל את זה אחרת.

תלמיד: ומה זה הלמעלה מהדעת הזה? מה הכלי שבתוכו מקבלים את האמונה הזאת?

זאת אומרת לא בתוך הדעת כמו שאני מבין, חושב, או מרגיש בתוך דעתי, אלא למעלה מדעתי.

תלמיד: זאת אומרת הוא יכול להבחין שזה הפוך, שזה לא מה שיש לו?

כן.

תלמיד: אפילו שהוא עוד לא יודע מה זה, רק יודע בוודאות שזה לא כל מה שהוא רואה וחש?

אני יודע שזה שאני חושב כך, זה לפי דעתי, וזה דבר בהמי. ואם אני רוצה לעלות לדרגה יותר עליונה, אני צריך ללכת למעלה מדעתי.

תלמיד: אז אתה אומר, אני יודע את זה. האם הידיעה הזאת כבר נקראת אמונה?

מה אני יודע?

תלמיד: שמעתי עכשיו, אני יודע שאני עכשיו במצב בהמי, ואם אני רוצה להיות אדם אני צריך להתעלות למעלה מזה.

כן.

תלמיד: ה"יודע הזה" שאני עכשיו במצב בהמי?

זאת הידיעה שאני מקבל על עצמי, שבחיים שלי הבורא קובע כך.

תלמיד: אז הידיעה הזאת באיזה כלי היא באה, בתוך מה היא באה?

הידיעה הזאת באה בכלי של למעלה מהדעת.

תלמיד: שזה נקרא "צריך להאמין", כי זה בניגוד לכל מה ש..?

ודאי שזה בניגוד לכל מה שיש לי בשכל הבריא, הבהמי, אבל אני חייב ללכת למעלה מזה.

שאלה: מאיפה אני אלך למעלה מזה?

מה אתה שואל?

תלמיד: איך אני אלך למעלה מזה? הרי השכל והדעת שלי מראים לי מצב אחד, ואז כתוב ש"צריך להאמין", אז מה מרים אותי?

השכל והדעת אלה דברים שאני לא צריך להאמין בהם.

תלמיד: כן, זה מה שיש בעולם הזה. ואז אנחנו אומרים שיש משהו שנקרא למעלה מהדעת.

למעלה מהדעת, במדרגה יותר גבוהה.

תלמיד: אז מה ייתן לי לעלות למדרגה הזאת, מה הכוח, מה מרים אותי?

במיוחד מה שאני קורא בספרי רב"ש, ושאני רוצה לעלות לדרגה הזאת.

תלמיד: במציאות ובהרגשה אין לי בסיס להאמין שזה ככה, אבל אני קורא אצל רב"ש ובכלל המקובלים מסבירים שזה ככה.

כן.

תלמיד: ואז מה קורה, מה הפעולה שאני אמור לעשות?

אתה אמור לקבל את מה שהוא כותב כדבר אמיתי, ואת מה שאתה מרגיש וחושב כשקר.

תלמיד: ומה הפעולה?

להחליף את זה בזה.

תלמיד: אבל זה נראה כמו רמאות, כמו לרמות את עצמי.

רמאות? אני לא יודע, זה שינוי תפיסה.

תלמיד: ומה יקרה אז, נגיד שעשיתי את זה, שהצלחתי לעשות את הפעולה?

ואז כשאתה מחליף את התפיסה שלך, את הכלים שלך, אתה תרגיש שבאמת כך הטבע מתנהג.

תלמיד: זאת אומרת, יש פה איזו קפיצה שמנוגדת למציאות שלנו היום.

נכון.

תלמיד: אבל ברגע שעשיתי אותה, אני אפול על הדבר האמיתי שאני כרגע לא מרגיש, ולא רואה אותו, וזה מה שייתן לי את התמיכה?

כן.

תלמיד: וזה נקרא למעלה מהדעת?

כן.

תלמיד: והאם יש דרך לעשות את הקפיצה הזאת? או אולי איך האדם עושה את הקפיצה הזאת, מה הקפיצה הזאת?

הוא רוצה לעלות בתפיסת המציאות למעלה מדרגתו.

שאלה: זה נשמע כאילו יש נפילה, ויש נפילה, וזה לא אותו דבר. כי המצב הזה שהאדם כאילו נופל או נזרק החוצה, וכל מה שאנחנו עושים ולומדים, וכל דברי רב"ש ובעל הסולם פתאום הכל נראה לו כקליפת השום, לא קשור למציאות, לא קשור לחיים, הכול שטויות. ככה הוא מרגיש, אבל בכל זאת יש בו עדיין משהו שאומר לו שכל המחשבות האלה שייכות לתהליך שהוא עובר, והוא פשוט צריך לתת לתהליך הזה לזרום, והוא יתנתק ויחזור אחורה. זאת אומרת במשהו הוא נשאר קשור.

אבל יש מצב שהוא נופל, ולא נשאר קשור לכלום. זאת אומרת אין מה שמושך אותו, כאילו זה לא בידי האדם, זה איזה חסד עליון או משהו שנותן לו את העביות, ונותן לו את הכול אבל עדיין איכשהו נותן לו להיות קשור.

האם יש פה משהו שבידי האדם לעשות? כלומר גם כשהוא מתנתק עדיין לשמור על הקשר הזה? אני מניח שכל מי שהלך, והיו פה אנשים מאוד פעילים, פשוט הם הרגישו את הדברים האלה ככה, וזהו החוט ניתק, אין מה שקושר אותם יותר.

יש לפניך טקסט, לך לפי מה שהוא כותב, זה הכול.

תלמיד: אבל אם החשיבות של הטקסט נעלמת לי? אם החשיבות של כל מה שאנחנו לומדים, כל מה שאנחנו קוראים, כל הכתבים נעלמת?

כן.

תלמיד: יש מצב שבלי החשיבות הזאת עדיין הבן אדם אומר לעצמו זה התהליך שקורה בי, כל מה שאני חושב זה לא באמת המציאות. משהו קרה בי, ומחר יקרה לי משהו חדש אז לא להתנתק. אבל יש מצב שהבן אדם אומר, זהו שיניתי את דעתי, כל מה שחשבתי קודם זה לא נכון, ואני הולך לכיוון אחר, עוזב, מתנתק.

כן.

שאלה: במצב הזה, יש משהו שבידי האדם לעשות כדי שלא יגיע לזה, ותמיד יישאר לו איזשהו קשר, איזה קצה?

זה סימן שהוא לא רוצה להתנתק מהמצב הקודם?

תלמיד: סימן שהוא לא רוצה להתנתק בכלל מהדרך, לא מהמצב הקודם, מהדרך.

כן, ומה אתה ממליץ?

תלמיד: אני שואל, אני לא ממליץ.

האדם צריך להשתוקק להתנתק מכל הידיעות וההכוונות שהלך בהם, וללכת לפי האמצעים החדשים. להיות רק תפוס בבורא, תלוי בבורא, ולא חשוב לו כלום חוץ מזה, הוא לא רוצה לחשוב על מה שיקרה לו ברגע הבא.

תלמיד: נראה שבשביל להיות במצב הזה תמיד, בכל מה שקורה, כל האירועים שעוברים עליו, נראה שהוא צריך שמירה מלמעלה?

הוא לא חושב על זה. הוא לא שם תנאים לבורא שישמור עליו.

תלמיד: זה לא משהו שהוא יכול לבקש?

לא, בשביל מה, למה? הוא צריך ההפך, להיות לגמרי לא תלוי בשום דבר.

שאלה: במצב הזה אם האדם לא מאמין שהבורא יענה לתפילה שלו, והוא ילך לעשירייה שלו ויגיד לחברים, אני כל כך בשפלות שלא יודע איך להמשיך. והחברים ייתנו לו סיבות להמשיך ושהבורא טוב ומיטיב והוא יאמין למה שהחברים אומרים במקום מה שהוא מרגיש. זה נחשב למעלה מהדעת?

הוא מקבל במקום דעתו, דעת של חברים. אז מה יש בזה?

תלמיד: זה נחשב למעלה מהדעת?

עוד לא.

תלמיד: זה בכיוון הזה?

יכול להיות שזה תרגילים.

תלמיד: אז זה לא הפתרון?

לא.

תלמיד: אני לא שומע התייחסות הרב"ש לעשירייה במאמר הזה.

כן. גם אני לא שומע.

תלמיד: אז בן אדם לבד במאמץ הזה?

האדם לבד עושה את המאמץ, לפי מה שכתוב.

שאלה: בהמשך לשאלה הקודמת, ירידה בהגדרה זה ניתוק? אם כך מה מחזיק אדם במצב הזה אם הוא מנותק, מה כן נשאר מחובר?

במה הוא היה מחזיק קודם?

תלמיד: יש הדרך וכל האמצעים שלנו ומתוך הדברים האלה יש איזו הרגשה פנימית, אבל במצב של ירידה, הוא גם כותב פה שיש הרבה עליות, ירידות, אפילו אמרת שאדם צריך לרצות להתנתק.

כן.

תלמיד: אז מה כן נשאר, מאיפה הוא יכול לחזור חזרה כל פעם?

הוא לא רוצה לחזור חזרה, הוא רוצה להגיע למשהו חדש.

תלמיד: לחזור לדרך, לחזור לזכור את הבורא.

כן.

תלמיד: מאיפה זה חוזר?

מה זה מאיפה?

תלמיד: מאיפה הוא מגיע, האדם כרגע בניתוק, בירידה, בהגדרה הוא מנותק.

אז חוזר מהניתוק.

תלמיד: מה מחזיר אותו, מה זה נקרא שהוא חוזר?

בעצם האדם תמיד נמצא באיזה תהליך שכוח הבורא פועל עליו.

תלמיד: אז הוא מחכה, ונגיד כרגע יש ירידה והוא לא זוכר כלום, לא זוכר את כל מה שהוא שמע בשיעור הבוקר.

אז הוא מת.

תלמיד: כן.

בסדר.

תלמיד: אז מה מחזיר אותו לחיים?

גם הבורא, כמו שהוא הביא אותו להיות מת.

תלמיד: אז האדם מחכה שהבורא יחזיר אותו לחיים?

יכול להיות שהוא מחכה.

תלמיד: מחוץ לאפשרות לחכות, יש עוד משהו?

לא, יכול להיות שהוא מת עד כדי כך, שהוא יודע שהוא מת ושהוא לא יכול לעזור לעצמו וכדי להגיע לתחיית המתים, זה אפשרי רק בעזרת ה'.

תלמיד: אז מה כן תלוי באדם?

להתחזק. כמה שהוא מסוגל להיות בחברה, תלוי בחברה, הוא נופל לתוך החברה כמו גוף מת והחברים עוזרים לו. יש ויש, צריכים לעבור את כל המצבים האלה, העיקר שצריכים להזדרז להיות מקושר עם כל החברים כמה שיותר וזה יביא אותו יותר מהר לדרך הנכונה. זה הכול.

שאלה: רציתי לשאול על ההבחנה של משה שהוא אומר, "הם לא יאמינו לי".

כן.

תלמיד: למה בכלל הוא נמצא במקום כזה שלא יאמינו לו?

מפני שאין לו סמיכה על שום דבר. למה הם יכולים להאמין לו?

תלמיד: כי הוא בא מטעם הבורא לספר על האמונה.

אבל הם לא יאמינו שזה ככה.

תלמיד: יש שלב שאתה מספר על האמונה ואתה יודע שיאמינו לך, או אתה תמיד לא יודע?

אתה צריך להיות מצויד כמו משה במה שבידך.

תלמיד: אז מאיפה הוא מביא כוח לעשות את זה, אם הוא בטוח שהם לא יאמינו לו?

זה שהוא בטוח שלא יאמינו זה נכון, לפי מצבו, לפי מצבם. אבל הוא יכול לפנות לבורא ולהראות לו את החיסרון של מה שאין לו, ושהוא רוצה לבצע פעולה אבל הוא לא מסוגל, אז הבורא נותן לו את כוח הנחש וכוח המטה.

תלמיד: אז מאיפה הוא מביא את הכוח ללכת למרות שהם לא יאמינו לו, את היכולת הזאת בכלל לגשת לספר על האמונה, כשכאילו הוא רואה שזה אבוד?

זה מהקשר עם הבורא. משה בכל זאת קשור אליו.

תלמיד: זה הצורך של משה?

זה הצורך של הכלל.

שאלה: אז הכלל הופך אותו למשה.

כן.

תלמיד: למה הוא נמצא בספק שהם לא יאמינו לו, אם הצורך הזה בא מהם, שהם צריכים את האמונה?

הוא חייב שיאמינו לו אחרת לא ילכו אחריו.

תלמיד: האמונה שהכלל צריך.

כן.

תלמיד: הוא כותב שזה הכול עניין של למעלה בחשיבות ואז הם יוצאים מהגלות.

כן.

תלמיד: אמונה זה עניין של חשיבות?

אמונה זה עניין של חשיבות.

תלמיד: האם משהו משתנה באדם או שהשפעה נהיתה לו יותר חשובה מלקבל?

זה נקרא שהוא רוכש.

תלמיד: מה זה כלים דהשפעה?

כלים דהשפעה אלה רצונות שבהם הוא יכול להשפיע למעלה מההיגיון.

תלמיד: למה זה מתבטא בחשיבות? זה נראה כאילו אם זה חשוב לך, אז יצאת.

במה זה צריך להתבטא? רק בזה. במה יש לנו משחק? זה יותר חשוב מזה, זה יותר חשוב מזה.

תלמיד: אנחנו לומדים שהכלים זה הכוונות שהאדם שם על הרצון ופה אם יש חשיבות ההשפעה, יוצאים מהגלות.

כן. הוא לא צריך יותר. אם יש לו חשיבות מההשפעה יותר מהרצון לקבל, אז עולה מהגלות.

תלמיד: אז משה בעצם בונה בהם חשיבות להשפעה. האם זה התפקיד שלו?

כן. הוא רוצה להסביר להם שאין כוח יותר חשוב מהשפעה.

תלמיד: ורק עם חשיבות יוצאים, אין עוד משהו שאתה משיג, זה רק חשוב לך וזהו?

זה הכול.

תלמיד: איפה הכלי דהשפעה אם הכול מסתכם בזה שיהיה לי חשוב?

אז אנחנו צריכים לקרוא שוב את כל המאמר.

שאלה: אחרי שאדם משיג כלים דהשפעה זה נעשה אצלו ממשי, לכן זה חשוב.

שאלה: הוא כותב שבזמן שיושבים אצל המלך, המלכות מרגישה מצב רוח מרומם ואין לה הרגשה בכלל של עבודה קשה. לזה צריך לשאוף.

רק צריכים להתקרב לבורא.

תלמיד: נכון, להרגיש שנמצאים בהיכל המלך ושהמלכות שלו שולטת בכל.

בסדר.

(סוף השיעור)