אין לבורא יותר תענוג מזה שאנחנו מחפשים אותו כמו במחבואים. כי הגילוי שנמצא, שגדול, שמטפל, שאוהב, שראשון, שיחיד וכן הלאה, זה בעצם גילוי שלו. איך נעשה כך שלגלות את הבורא בכל האופנים, תהיה גם הנאתנו, וגם נגלה בזה את ההנאה שלו? ובנוסף, שבזמן החיפוש נבליט גם הסתרה וגם גילוי בכל מיני אופנים, כמבוגר שמשחק עם ילדים... כל מה שאנו מרגישים שיוצא מאיזון, ואנחנו משתדלים להחזיר את עצמנו לאיזון, זה כבר מינוס, גילוי החלל, ופלוס שאנחנו ממלאים אותו. ובכל הפעולות האלו אנחנו רוכשים דבקות עם הבורא. דברו על זה. איך אנחנו מחזיקים כל הזמן בזה שאין דבר כזה שבאה לי איזושהי תמונה, הרגשה, שמגיעה ממקור אחר מלבד הבורא? אנחנו צריכים לעמוד על זה ולחזק את זה, ואני ערב בזה שהעשירייה מחוברת אליו יום ולילה. איך אני מגיע להרגשה חדה בתוכי שאין אחרת - או אני או הוא? שאם אני לא מרגיש שהבורא שולט, אז האני שלי שולט. איך אנחנו מחזיקים את זה בינינו, ומראים זאת זה לזה בכל מיני צורות בעשירייה שלנו? איך בהתגברות על ההסתרות, על ההפרעות, בזה שאין עוד מלבדו, אנחנו מגיעים לאמונה למעלה מהדעת? איך בכל מה שמתגלה לי פחות משמחה שמפוצצת אותי, שאם יש מצב פחות מזה, אני מגלה שזה הבורא מפנה לי מקום למלא אותו בגדלות שלו? איך אנחנו מסדרים את הערבות בינינו כך, שכל דבר שמתגלה שלילי באיזו מידה וצורה לכל אחד מחברי הקבוצה, הוא מרגיש שהוא נמצא בהכנה של שמחה וביטחון כלפי התגלות הרע? זה תלוי בקשר בינינו... איך אנחנו מסדרים מצב כזה? זה הכל תלוי בקשר בינינו, כי הבורא נמצא בתוכנו, ואם אנחנו משתדלים להיות מקושרים, אז כל דבר רע שמתגלה אנו מגלים שזה נועד להשלים בעוד תוספת אור ה'.