שיעור בוקר 15.06.18 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שיעור בנושא: "התקפה על החיבור"

קריין: השיעור שלנו היום הוא בנושא התקפה על החיבור, אנחנו נמשיך לקרוא קטעים מן המקורות החל מציטוט מספר 38.

בשביל מה אנחנו צריכים להתקיף את החיבור? פשוט במידה שאנחנו עושים מאמצים כדי להביא את עצמנו לחיבור גשמי, בכמה שאנחנו מבינים במצבנו, כל אחד לפי האופי שלו שנובע משורש נשמתו, כמה שאנחנו לוחצים לכיוון החיבור, כך אנחנו מחייבים את הבורא לממש את החיבור.

המימוש שלו, כמו אצל מורה דרך, יכול להיות בזה שהוא לא בדיוק משחזר לנו את החיבור שלנו, אלא מראה לנו איפה עוד אנחנו חייבים לתת יגיעה, ועושה כל מיני תרגילים, "תנסו עוד כאן, תנסו כאן, כאן לא בסדר ושם".

אם אנחנו יכולים לקרוא נכון את הפנייה שלו אלינו, שכל מה שנעשה במציאות משבירת הכלי בחטא עץ הדעת והלאה, זו רק פניית הבורא אלינו לממש את החיבור מצידנו, להשתדל כמה שאפשר, בהתאם לזה אנחנו נתחיל להבין את העבודה שלנו.

בתוך העבודה שלנו אנחנו נרגיש את הדו שיח שלנו עימו, נתחיל להרגיש את התגובה שלו אלינו וכבר בצורה כזאת תהיה לנו שפה משותפת. העיקר זה תחילת השפה. שאני מתאמץ להבין שכל מה שקורה בעולם שפועל עלי לטובה או לרעה כביכול, זה הכול הבורא פונה אליי כדי שאני אפנה אליו. שהוא א-ל מסתתר אחרי כל המעשים, כל המציאות, ואני בכל הנעשה משתדל לראות את הפעולות שלו. ולפנות לא לפעולות האלה, אלא אליו, ולהיות בזה בהתמדה שכביכול "אל תעשה לי תרגילים, אתה א-ל מסתתר עומד מאחורי זה ואני פונה אליך ישירות". זה מאוד משמח אותו. זה גם משמח אותי אם אני על ידי הסביבה מוכן לקבל את המשחק הזה, משחק בגילוי הבורא על פני ההסתרה.

כך אנחנו משתדלים לגלות את הבורא. אבל זה בתנאי שאנחנו לא סתם רצים אחרי כל מיני הסתרות, שהוא עומד אחרי זה, או אחרי זה ואחרי זה. בהתחלה, בשלב הראשון זה באמת כך שאנחנו רואים אותו אחרי כל דבר, אבל אחר כך אנחנו ניגשים לעבודה יותר מטרתית, שאנחנו מכוונים לחיבור ורואים בכמה הוא מפריע לנו. כי בהפרעה הזאת אנחנו לומדים אותו, וזה כבר דומה לעלייה להר המלך.

אנחנו רוצים להיות יותר ויותר מחוברים, והבורא כל הזמן או שפועל עלינו דרך שכחה או דרך הפרעות למיניהן, ואנחנו בכל זאת משתדלים כבר בערבות, בברית לעזור זה לזה שהעיקר בשבילנו זה להיות מחוברים בחיבור אחד, כדי לגלות אותו כמבצע, כנמצא בתוך החיבור.

אז אנחנו כבר נקראים "ישראל", "ישר א-ל" כי אנחנו רוצים לגלות רק את הסיבה האמיתית האחת למציאותינו. רוצים לגלות את המבנה הזה של אדם הראשון, שהוא מפריע לנו להקים אותו, כדי שאנחנו על ידי זה נבין את המבנה איך הוא צריך להיות בנוי, איך הוא צריך להתקיים.

וכך ההתקפה על החיבור נמשכת עד כדי כך, עד כדי שהבורא אומר "רוצה אני", ואנחנו מתחברים בינינו ומגלים אותו. אנחנו ככלי והוא כממלא את הכלי, מגיעים לדבקות הראשונה.

בואו נקרא את מה שרב"ש אומר לנו. אפשר להגיד שהוא בעצם הראשון מכל המקובלים שהיו עד כה, שסידר כך את כל הכתבים שלו, המאמרים שלו, שמהם אנחנו יכולים ממש לגשת בהדרגה למטרת הבריאה.

קריין: קטע מספר 38 מתוך מאמרו של הרב"ש, "מהו "לחם רע עין" בעבודה".

"כל עבודה שלנו בתו"מ, היא בכדי שנצא מגלות של הרצון לקבל לעצמו. כלומר, שאנו צריכים לכוון בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שהשכר שלנו יהיה, שע"י זה נזכה לצאת מגלות והשעבוד של הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד הכל בעל מנת, שיצמח מזה נחת רוח להבורא, ושכר אחר אין אנו דורשים עבור העבודה בתו"מ. היינו, שאנו רוצים לזכות, להרגיש בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב, ושתהיה בנו בזה אהבת ה', מזה שאנו מרגישים את רוממותו יתברך. אבל כל הנאה שלנו תהיה מזה, שאנחנו משמשים את הבורא, זה יהיה השכר שלנו, ולא שהוא יתן לנו איזו תמורה עבור העבודה. אלא שנרגיש, כי העבודה בעצמה היא השכר, ואין שום שכר יותר גדול בעולם, מזה שזוכים לשמש את הקב"ה."

(רב"ש - ב'. מאמר 13 "מהו "לחם רע עין" בעבודה" 1989)

אין לבורא יותר תענוג מזה שאנחנו מחפשים אותו כמו במחבואים. כי הגילוי שהוא נמצא, שהוא גדול, שמטפל, שאוהב, שהוא ראשון, שהוא יחיד וכן הלאה, זה בעצם הגילוי שלו. בעולם שלנו אנחנו מגלים איזה גוף, אצל הבורא אנחנו מגלים את היחסים שלו כלפינו. הוא ברא רצון לקבל כדי להתגלות כלפי הרצון לקבל בכל מיני אופנים. ולכן כשאנחנו מגלים עוד ועוד איזה פן, יחס שלו אלינו, זה התענוג, שמכירים אותו כ"אין עוד מלבדו", "אני ראשון ואני אחרון", "אין בלעדי" וכן הלאה.

לכן החיפוש הזה והנטייה לזה, הרגשת הנחיצות בזה, כל הכיוון לזה, הם צריכים להיות העיקר בקבוצה. ולכן כל אחד ואחד צריך להוסיף לעשירייה שלו כמה שיותר התעוררויות כאלו, כי עד כמה שאנחנו מחפשים את "א-ל מסתתר", בזה אנחנו מגדלים את הרוממות שלו, ובזה כל ההנאה שלו.

סדנה

איך גם אנחנו נחפש יחד עד שנגלה אותו כולו, ושזו תהיה גם כל ההנאה שלנו? איך נעשה כך, שלגלות את הבורא בכל האופנים תהיה גם הנאתנו וגם נגלה בזה את ההנאה שלו?

ועוד, בזמן החיפוש נבליט גם את ההסתרה וגם את הגילוי בכל מיני אופנים שאנחנו הולכים לגלות. כמו שאנחנו משחקים עם הילדים, מתחבאים – מתגלים, מתחבאים – מתגלים. זה נותן הבחנות לעתיד, זה בונה את הכלי. הסתרה וגילוי, גילוי והסתרה בונה את הכלי הרצוי לתפקיד.

*

איך זה קורה שאנחנו נמצאים בעולם אין סוף, שהכול מושלם ונמצאים בהרמוניה, באיזון בכל המציאות, שהמצב הזה לא משתנה, כך הבורא ברא, וסך הכול כלפינו, רק כלפינו, כדי להכניס אותנו להרגשה, כדי לנענע אותנו מהאיזון הזה, מההשלמה, מההרמוניה, הבורא מסדר לנו יציאות מזה, "כי מציון תצא תורה", לכיוון מינוס ולכיוון פלוס כלפי האיזון, כמו מטוטלת, קצת לפה, קצת לשם, כדי לתת לנו הבחנות מהי השלמות עצמה. כי בשלמות עצמה אנחנו לא יכולים להרגיש שום דבר.

אם הבורא לא היה משנה את המציאות לא לפלוס ולא למינוס, קצת מנענע אותה לכיוון טוב או רע, קצת יותר גילוי, קצת פחות גילוי, גם במוחא גם בליבא, לא היינו מרגישים שום דבר, היינו נטולים מכל ההבחנות, כאילו לא קיימים. אלא דווקא על ידי זה שיש לנו שינויי המצבים הפרטיים, הכלליים, אנחנו מתחילים מזה ללמוד מה זה נקרא ה"איזון". אם נשתוקק אליו, נלמד מהו באמת, מה מהותו.

וכך אנחנו בכל מצב ומצב שנמצאים רוצים לחזור לאיזון. מהו האיזון? שאין עוד מלבדו, שלא משנה שום דבר, שהבורא מכתיב לנו את כל הפעולות הללו. וזה הכול כדי לעורר בנו כל מיני סטיות, ואנחנו רוצים לתקן את הסטיות האלו, לכפות, להשלים, לעשות להן כל פעם השלמה נכונה, ומתוך זה אנחנו בונים את עצמנו. וכל מה שמרגישים שיוצא מהאיזון ואנחנו משתדלים להחזיר את עצמנו לאיזון, זה כבר מינוס גילוי החלל, ופלוס שאנחנו ממלאים אותו, ועוד מינוס באיזה מובן אחר, סגנון אחר, ועוד פלוס בזה שממלאים אותו. וכך על ידי כל הפעולות האלה אנחנו רוכשים את הבנת האיזון, השלמות, ההרמוניה, את הדבקות השלמה עם הבורא.

תבררו את זה במילים שלכם.

*

איך אנחנו נחזיק בקבוצה, שכל היציאות שלנו מהדבקות עם הבורא, שזה הוא, "אין עוד מלבדו", נמצא לפנינו, אנחנו בקשר איתו, הוא איתנו, הוא כלפינו עושה הכול, וחוץ ממה שהוא מצייר לנו את צורת העולם הזה, את צורת היחסים, את כל מה שיש, שהכול בא ממנו, חוץ מזה זה איזון וגמר התיקון. הוא מנענע אותנו מהנקודה הזאת של האיזון. איך אנחנו מחזיקים בזה כל הזמן, שאין דבר כזה שבאה לי איזו תמונה, הרגשה, שהיא משום מה, מאיזה מקור אחר? אבל אנחנו צריכים לעמוד על זה ולחזק את זה. ואני צריך לדאוג שאם זה קורה לחברים שלי בעשירייה, זה כמו שזה קורה לי. כי ודאי שאני אשם בזה שכך זה קורה להם, ניתוק מהבורא. זה נקרא "ערבות". אני ערב בזה שהם מחוברים אליו יום ולילה.

*

קריין: קטע מס' 39 מתוך רב"ש א', "לשמה ושלא לשמה".

"רק עצה אחת יש לנו, שהיא להשתדל איך להשיג גדלות ה'. זאת אומרת, כל מה שאנו עוסקים בתו"מ, אנו רוצים, שהשכר שלנו יהיה להרגיש גדלות הבורא. וכל התפלות, שאנו מתפללים, צריכות להיות "לאקמא שכינתא מעפרא", היות שהבורא נסתר מאתנו מחמת הצמצום שהיה, ואין אנו מסוגלים להעריך את חשיבותו וגדלותו. לכן אנו מתפללים לה', שיסיר מאתנו את הסתרתו, ושירומם קרן התורה. וכמו שאנו אומרים בתפלת "שמונה עשרה" דראש השנה "ובכן תן כבוד לעמך", שפירושו, שיתן כבוד ה' לעמך, שהם ירגישו את כבוד המלך. ומשום זה האדם צריך להשתדל ולא לשכוח את המטרה בעת לימוד התורה, שיהיה תמיד לנגד עיניו, שהוא רוצה לקבל מהלימוד, שהלימוד ישפיע גדלות וחשיבות הבורא. וכמו כן בעת קיום המצות, גם כן לא לשכוח הכוונה, שע"י זה שמקיים את המצות, בסגולה זו הבורא יעביר ממנו ההסתרה, השורה על רוחניות, אלא שיקבל הרגשה של גדלות ה'."

(רב"ש - א'. מאמר 29 "לשמה ושלא לשמה" 1986)

איך אני מגיע להרגשה שאם אני לא מרגיש את הבורא אז אני מרגיש את עצמי, ואני נמצא בתוך האגו שלי בכל מיני צורות, רמות ואופנים? איך אני מגיע להרגשה חדה בתוכי שאין אחרת, או אני או הוא? אם אני לא מרגיש שהבורא שולט אז אני שולט, "האני" שלי שולט. איך אנחנו מחזיקים את זה בינינו, איך אנחנו מראים את זה בכל מיני צורות בקבוצה, בעשירייה שלנו זה לזה?

*

אם אני מרגיש את עצמי בהפרעה, איך אני יוצא ממנה להתקרבות לבורא, האם אני משתדל בעיני להוריד את ההפרעה, או שאני משתדל בעיני להגדיל את הבורא?

*

איך בהתגברות על ההסתרות, על ההפרעות בזה ש"אין עוד מלבדו", אנחנו מגיעים לאמונה למעלה מהדעת?

אני לא חוזר בכוונה על מה שאמרתי. מספיק לכם קצת לתפוס וכבר אתם צריכים לשחזר את כל המשפט.

*

קריין: קטע מספר 40, מתוך רב"ש ב', "מהו, שהצדיקים ניכרים על ידי הרשעים בעבודה".

"עבודת הכלל היא בבחינת לקבל שכר. ועבודת הפרט היא לשם שמים, וזהו השכר שלהם, אם הם יכולים לשמש את המלך. כלומר, שכל התענוג שלהם, שנותן להם חומרי דלק, שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע, הוא בזה שהם מרגישים, שהם עושים נחת רוח למלך, ונותנים שבח והודאה למלך, בזה שנתן להם מחשבה ורצון לעבוד בשבילו, ולא מטעם לקבל שכר אחר תמורת עבודתם. כי כדי לקבל שכר, הם אומרים, שאין אנו צריכים להרגיש את גדלות המלך, אלא אנו צריכים להסתכל על גדלות וחשיבות השכר, שיקבלו תמורתן, אם יקיימו את התו"מ, אבל הבורא יכול להישאר אצלם באותה גדלות וחשיבות, כמו שהיה אצלם בתחילת עבודתם. מה שאין כן אם כוונתם היא לעשות נחת להבורא, הרי זה גורם, שאם הם רוצים להוסיף עבודה, הם נצרכים להוסיף בגדלות הבורא, כי כפי שיעור גדלותו יתברך, בשיעור זה הם יכולים להיבטל אליו ולעשות את כל מעשיהם רק לשם שמים. וזה כמו שאומר בזה"ק על פסוק "נודע בשערים בעלה", שכל אחד ואחד "לפום מה דמשער בלביה". אי לזאת, אלו אנשים שרוצים לעבוד לשם שמים, בכדי שיהיה להם חומרי דלק לעבודה, הם צריכים כל יום להשתדל להשיג בחינת אמונה בגדלות ה', היות שגדלות ה' זו שמחייבת אותם לעבוד בשבילו. וזהו כל התענוג שיש להם בעבודתם."

(רב"ש - ב'. מאמר 15 "מהו, שהצדיקים ניכרים ע"י הרשעים, בעבודה(1989 "

איך אני בכל מה שמתגלה לי פחות משמחה שמפוצצת אותי, שאם יש מצב פחות מזה, אני מגלה שזה הבורא מפנה לי מקום למלאות אותו בגדלות שלו?

*

איך אנחנו מסדרים את הערבות בינינו כך, שכל דבר שמתגלה שלילי באיזו מידה, באיזו צורה לכל אחד מהקבוצה, הוא מרגיש את עצמו נמצא בהכנה של שמחה וביטחון כלפי התגלות הרע, וממש שמח מכך שזה מתגלה כמו שהוא מגלה תיאבון כשנמצא ליד השולחן הערוך? איך אנחנו מסדרים את המצב הזה? הכול תלוי בקשר בינינו, כי הבורא נמצא בתוכנו, אם אנחנו משתדלים להיות מקושרים אז כל דבר רע שמתגלה אנחנו מיד מאתרים שזה לטובתנו כדי להשלים בעוד תוספת אור ה'.

*

(סוף השיעור)