שיעור בוקר 24.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
פסח תשפ"ד
ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 475,
מאמר "הקשר בין פסח, מצה ומרור"
הקשר בין פסח, מצה ומרור
תשמ"ז
-
מאמר
י"ד
1986/87
-
מאמר
14
"כתוב בהגדה, "זכר למקדש כהלל, כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כורך פסח, מצה, ומרור, ואוכל ביחד, לקיים מה שנאמר, על מצות ומרורים יאכלהו".
וצריכים להבין זה על דרך העבודה. מה מרמז לנו הקשר שיש בין אלו שלושה דברים שהיה אוכל ביחד.
ובכדי להבין את ענין הקרבן פסח שהיה בזמן יציאת מצרים, שיצאו מתחת השעבוד, שהיו בגלות מצרים, צריכים מקודם להבין ענין גלות מצרים, ממה הם סבלו שם.
במרור, כתוב בהגדה, "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה, על שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר, "וימררו את חייהם בעבודה קשה, אשר עבדו בהם בפרך".
ויש להבין את ענין, "וימררו את חייהם בעבודה קשה", מהו בעבודת ה'. הנה ידוע, כי עבודת ה' היא כשעובדים לתועלת ה', שאנו זוכים להיות דבוק בחיי החיים, ודוקא בזמן שעובדים להשפיע, אז הוא הזמן לקבל הטוב ועונג שברא ה', להטיב לנבראיו, כלומר שישועת ה' באה לכלים דהשפעה.
ובענין שהשפע בא לכלים דלהשפיע, יש להבחין בזה ב' הבחנות:
א. השפע בא בכדי לעשות כלים דהשפעה.
ב. האור בא לאחר שיש לו כבר כלים דהשפעה.
פירוש הדבר הוא, כי בזמן שהאדם רוצה ללכת על דרך להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אז הגוף מתנגד בכל תוקף, ולא נותן לו לעשות שום פעולה, ולוקחו ממנו כל חומרי דלק שהיה לו משהו כח לעשות מעשים לשם שמים.
ובזמן שהאדם רואה את האמת כמו שהיא, היינו שרואה איך שהוא שקוע באהבה עצמית, ואין בו שום ניצוץ בגופו, שירשה לו לעשות משהו להשפיע, וכיון שבמצב הזה האדם כבר הגיע אל האמת, כלומר שבא לידי הכרת הרע, שאין לו אז שום עצה, שיהיה בידו כח לעזור לעצמו, אלא יש לו רק עצה אחת, שהיא לצעוק לה' שיעזור לו, כמו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה".
וזהו שאמרו, "הבא לטהר מסייעין אותו, ושואל הזהר הקדוש, במה, והשיב בנשמתא קדישא".
נמצא, שענין, "וימררו את חייהם", פירושו, שלא נתנו להם לעבוד בעמ"נ להשפיע, שזה מביא דביקות בחיי החיים, אלא קליפת מצרים ופרעה שלטו על בני ישראל עם השליטה של אהבה עצמית, שלא יוכלו לעשות משהו נגד רצונם של המצרים, וזו היתה הגלות, כלומר שרצו לצאת מהגלות הזו ולא עלה בידם.
ולפי זה יהיה הפירוש, מה שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", מאיזה עבודה מדברים, הוי אומר מעבודת ה', שזה נקרא, עבודה קשה, היות שהיה קשה להם לעבוד בעמ"נ להשפיע, מטעם שהמצרים, ופרעה מלך מצרים, השפיעו להם מחשבות ורצונות שלהם. כלומר היות שקליפת מצרים הוא בעיקר אהבה עצמית, לכן המצרים שלטו על עם ישראל, שגם עם ישראל ילכו בדרך שלהם, הנקראת, אהבה עצמית, והיה קשה לישראל להתגבר על מחשבות האלו, וזהו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", כלומר בזמן שהלכו על דרך המצרים, שהיא בעמ"נ לקבל, הגוף היה נותן להם חומרי דלק, ולא היה קשה להם לעבוד עבודת ה', כידוע שהמצרים היו עובדי ה', כמו שכתבו חז"ל על מה שכתוב (בשלח תנחומא), "ויקח שש מאות רכב", (ואם תשאל) מהיכן היה בהמות משל מצרים, הרי נאמר, "וימת כל מקנה מצרים", אלא מהירא את דבר ה', כמו שכתוב, "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה, הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים", ואמרו מכאן, הירא דבר ה' יעשה תקלה לישראל.
ורש"י מביא מכאן, היה רבי שמעון אומר, "כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו". ובהאמור יוצא, שהעבודה הקשה שהיתה להם, עבודה בשדה, כי שדה נקרא, השכינה הקדושה, כידוע שמלכות נקרא, שדה.
והיה קשה להם לקבל על עצמם עול מלכות שמים בעמ"נ להשפיע, אלא שהמצרים היו רוצים שיעבדו את עבודת הקודש בעמ"נ לקבל, ונותנו להם להבין כי זה נקרא, "הירא את דבר ה'".
אולם שמכאן, מבחינה זו היתה תקלה לישראל, היינו לבחינת ישר-אל, אלא הם היו רוצים שכל עשייתם יהיו אך ורק לתועלת עצמם, ומזה יצאה תקלה.
זאת אומרת, שהתקלה היתה בעיקר בזמן שהמצרים היו מדברים אל ישראל בשפת יראת שמים, ומשפה הזו יוצאות כל התקלות לישראל, מה שאין כן אם המצרים היו מדברים בשפת החילוניים, בטח שהיו עם ישראל בורחים מהשפעתם בעת שהיו באים אליהם עם המחשבות והרצונות שלהם.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (שמות), "ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך". ודרשו חז"ל, ב"פה-רך", ויש להבין מהו, "פה רך", בעבודת ה'.
אלא כנ"ל, שהמצרים דברו עם המחשבות והרצונות שצריכים לעבוד ה', אלא שיהיו בעמ"נ לקבל, שזה נקרא, פה - רך, כלומר שעל הכוונה דלקבל הגוף מסכים יותר לעבוד עבודת הקודש, ולא צריכים לכוון בעמ"נ להשפיע.
נמצא, עם הדיבורים האלו, גרמו לישראל שתהיה להם עבודה קשה בזמן קבלת עול מלכות שמים, ומשום זה כל אחד מישראל היה אומר, דעבודת הקודש בעמ"נ להשפיע הוא דבר קשה מאוד.
אי לזאת, המצרים היו משפיעים להם מחשבות שיותר כדאי לעבוד בעמ"נ לקבל, בדרך הזו הם יראו שכל יום ויום הם מתקדמים במעשים טובים, מה שאין כן בעבודה דבחינת ישראל, הם בעצמם רואים שזה קשה, והראיה לזה, שלא רואים שום התקדמות בעבודה.
נמצא, ש"פה-רך", יהיה הפירוש, שיתנו לישראל להבין, שאם ילכו בדרך שלהם, זה הוא עבודה יותר קלה, וזה נקרא "רך", היינו שיותר קל יהיה להתקדם בעבודת הקודש.
ועם הטענות האלו היו המצרים ממררים את חייהם בעבודה קשה, שתמיד היו מסבירים לישראל, שעבודת ישראל נקרא, עבודה קשה, וזהו לא בשבילם.
"בחומר", כלומר שהמצרים הסבירו לישראל את חומרת דלהשפיע, מה שאין כן עבודת המצרים יהיו תמיד לבן, שלא ירגישו שום חושך בעבודה, אלא שהגוף יסכים לעבודה זו, וזה נקרא, "בלבנים", כלומר עבודת המצרים הם יהיו תמיד בבחינת לבנים, בלי כתם ולכלוך, אלא שיהיו תמיד שלמים, ועל ידי זה גורמו באמת שיהיה לישראל קשה לעבוד לשם שמים.
כלומר שהעבודה קשה נמשכה מזה, שהמצרים היו אומרים להם תמיד את ענין חומר שישנו בעבודה דלהשפיע, והלבנים שיש בעבודה זו, ויראת המצרים.
כנ"ל, שמהירא את ה' היתה נמשכת תקלה לישראל. היינו שמזה נמשכה להם את העבודה קשה בשדה, היינו בהמלכות שמים שרצו לקבל עליהם ולא יכלו.
ורבי שמעון אומר מכאן, מהירא את דבר ה', "כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו".
ויש לפרש דברי רבי שמעון, "כשר שבמצרים הרוג".
כלומר, מה שהמצרים אומרים שזה כשר, הרוג, משום שחז"ל אמרו, "הבא להורגך השכם להורגו", היינו מה שהמצרים אומרים לך שזה כשר, שהדרך הזו כשרה ללכת בה, תדע שהוא רוצה להרגך מחיים הרוחניים, לכן הרוג את המחשבות האלו.
"טוב שבנחשים רצוץ מוחו", יהיה הפירוש, אם הנחש שהוא הרע שבאדם, ומייעץ לך שדרך הזאת היא טובה בשבילך, ונותן לך להבין בהבנה גדולה ושכל בהיר, על דרך שהנחש בא אל חוה, אל תתווכח עמו, אלא רצוץ את מוחו, היינו את כל המוח השכלי שהוא מסביר, רצוץ את השכל הזה, זאת אומרת, שצריכים ללכת למעלה מהדעת.
ועתה נבאר את ענין מצה. ועל דרך עבודה יש לפרש, מילת "מצה" מלשון מריבה, "כי על מסה ומריבה, ועל ריב בני ישראל, ועל נסתם את ה', לאמור, היש ה' בקרבנו אם אין", (בשלח שביעי).
על מריבה אומר התרגום, "ומצותא על דניצו בני ישראל". נמצא, מצה מלשון מצותא, היינו שעם ישראל היה להם ריב עם ה', מדוע הוא עושה שיהיה כל כך קשה לעבוד בלהשפיע, ומדוע אף על פי שהם משתדלים לצאת משליטת מצרים, מכל מקום לא די שלא מתקדמים, אלא שהם רואים הולכים אחורה ולא קדימה.
זאת אומרת, שהם טועמים טעם מרור בעבודה, זה גרם להם שיעשה ריב עם הבורא, שמריבה מכונה, בחינת מצה. וטענה כזו, אנו רואים, שעם ישראל היו מריבים עם משה על ענין זה, היינו ממה שראו, שבזמן שהתחילו לעבוד לשם ה', הם נעשו יותר גרועים, כמו שכתוב (שמות שביעי), "ויאמרו אליהם, ירא ה' עליכם וישפוט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה".
ואת הטענות האלו שאמרו אל משה, אמר משה אל ה', כמו שכתוב, "וישב משה אל ה', ויאמר, אדני למה הרעת לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך".
שיש לפרש את הטענות שהיה להם אל משה, אשר אמרו, ירא וישפוט, פירושו, שהיה מריבים משה, היות שמשה אמר להם שיאמינו בה', אז הם יצאו משליטת הגוף, אשר בהגוף שולט פרעה מלך מצרים, שהוא מיצר להקדושה, והם התחילו בעבודת מוחא וליבא, וראו שהגוף שהוא בחינת פרעה, התחיל לשלוט עליהם, היינו שכל מה שהם רוצים לעשות בעבודת ה', הגוף מתנגד ביותר. אשר מטרם שהתחילו ללכת בדרך של משה, היה להם כוחות בעבודה, ועכשיו כל מה שהם עושים, הגוף ממאס בזה, וזה שכתוב אל משה, "אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה", כלומר הגוף שלנו ממאס את הרוח שלנו בעבודת ה', מזמן שהתחלנו בדרך דלהשפיע.
ואחר כך הלך משה אל ה' עם הטענות של ישראל, שהיו מריבים עם משה על מה שהביא אליהם את שליחות ה'. כמו שכתוב, "וישב משה אל ה', למה הרעת לעם הזה, למה זה שלחתני", (כלומר מהו הטענות), ואמר, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת".
שפירוש, "ומאז שבאתי אל בני ישראל", להגופים שלהם, הנקראים, בחינת פרעה, "לדבר בשמך", היינו שכולם יתחילו לעבוד לשם שמים, זה שכתוב, "בשמך", בטח ההגיון מחייב, היות שכל אחד ואחד רוצה רק אמת, וכי יש טיפש בעולם שיהיה לו רצון ללכת בדרך שקר, אלא בטח כל אחד רוצה אמת, כדרך עולם הוא, שאם יודעים את מישהו מדבר שקר, אין אף אחד שירצה לשמוע בדברו.
וכאן היו אומרים, מדוע כשבא משה ואמר להם שילכו בדרך האמת, הגוף הנקרא, פרעה, מבאיש את רוחנו בעת כשאנו מתחילים בעבודה זאת.
ומשום זה היתה להם תרעומת על ה', מדוע הם נעשו עכשיו יותר גרועים, משהיה טרם ביאת משה אליהם בתור שליח ה', שהוא רוצה להוציא אותם מהגלות, ומדוע הם רואים עכשיו שהם נכנסים יותר בגלות, שפרעה שולט על הגופים ביתר כח, וביותר מחשבות שכליות, נותן לנו להבין בכל פעם עם טענה אחרת. אם כן לפי זה, היה יותר טוב את המצב של בני ישראל בעבודה מטרם ביאת משה אליהם בתור שליח מאת ה'. אולם עכשיו הם רואים, שהגופים שלהם, שהם בחינת פרעה, שולט בשליטה גמורה על בני ישראל, כלומר במקום שהיה צריך להיות מצב רוח מרומם בעת שהם יודעים שהולכים בדרך האמת, ומה היה, להיפך, שבעיני הגוף הנקרא, פרעה, איזה רוח היה להם, כמו שכתוב, "אשר הבאשתם את רוחנו בעיני פרעה", שהגוף היה אומר להם, איזה מצב רוח יש בעבודה דלהשפיע.
והבאיש, פירושו, ריח רע, שלא יכולים לסבול את הריח. זאת אומרת, שלא יכולים לסבול את המצב רוח הזה, והיו רוצים לברוח כמו שבורחים מסרחון. זאת אומרת, במקום שהעבודה על דרך אמת צריך להביא מצב רוח מרומם, כלומר שהאדם ירצה להישאר במצב רוח זה בתמידיות, וכאן נעשה להיפך, דהיינו שמהעבודה דלהשפיע קבלו מצב רוח של סרחון, שפירושו, שרוצים לברוח ממצב רוח, שלא יכולים לסבול אותו אפילו רגע אחד. כנ"ל שאמרו אל משה, "אשר הבאשתם את ריחנו", ותערומות של ישראל הביא משה אל ה', ושאל משה, "למה זה שלחתני".
והשיב ה' אל משה, כמו שכתוב, "ויאמר ה' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם".
והתשובה היא, למה הוא עושה שהעבודה של להשפיע יהיה כל כך קשה, הוא מסיבת שאני רוצה שיתגלה את היד החזקה, כמו שכתוב, "כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו".
ובאיזה אופן מוכרחים יד חזקה, זהו הוא דוקא, שהשני מתנגד בכל תוקף, אז שייך לומר שצריכים להשתמש ביד חזקה, אבל לא שייך לומר, אם השני הוא איש חלש, שצריכים ללכת עמו ביד חזקה, זהו כמשל שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהסדר הוא בעולם, ששני אנשים במחלוקת יש לפעמים שעוברים לתגרת ידיים, ומי שהוא רואה שאינו יכול להתגבר עליו, הוא לקח סכין כנגדו. והשני שהוא רואה שיש להשני סכין, הוא לוקח אקדוח, וכשהשני רואה שיש לו אקדוח, הוא לוקח רובה, וכו', עד שהשני לוקח נגדו מכונת יריה, ואם יש לו מכונת יריה, השני לוקח טנק, אבל אף פעם לא שמענו, אם מי שלוקח מקל ורוצה להרביץ, שהשני יקח טנק, ולהילחם כנגד זה שלקח מקל.
כמו כן בעבודה, לא שייך לומר, שצריכים ללכת עם פרעה ביד חזקה, אם פרעה לא מראה התנגדות גדולה. והיות שה' היה רוצה לגלות לו כאן יד חזקה, לכן היה הקב"ה להכביד את לב פרעה, כמו שכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו, ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו".
אולם יש להבין הטעם, שכתוב, "שה' הכביד את לבו של פרעה", בשביל שה' היה רוצה לתת את האותות כדי שיתוודע שמו של הקב"ה, וכי ה' הוא בעל חסרון, חס ושלום, שזה חסר לו שידעו שהוא יכול לעשות אותות ומופתים, ועוד מה זה מרמז לנו בענין עבודה, שאנו צריכים לדעת זה לדורות.
ולפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על ענין השאלה מה ששאל אברהם לאחר שהקב"ה הבטיח לו, כמו שכתוב (לך לך, שישי), "ויאמר אליו, לתת לך את הארץ לרשתה. ויאמר, במה אדע כי אירשנה, ויאמר לאברם, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
ושאל, מהי התשובה לשאלה מה שאברם שאל, במה אדע כי אירשנה. כלומר מהו הפירוש מה שהשיב לו ה'.
תשובה, "כי ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, וענו אותם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ושאל, כי מהכתוב משמע שהיתה תשובה מספקת, כי לא שאל יותר אברם. ואנו רואים כי דרכו של אברם להתווכח עם ה', כמו שמצינו באנשי סדום, שה' אמר לאברם, "זעקת סדום ועמורה כי רבה".
וכאן שאמר לו, ידע תדע, משמע שקיבל את התשובה בקורת רוח.
ואמר, היות שאברהם ראה את גודל הירושה שהבטיח לבניו, אז חשב אברהם לפי הכלל, שאין אור בלי כלי, היינו אין מילוי בלי חסרון, והוא לא ראה שבני ישראל יצטרכו למדרגות והשגות כה גדולות בעולמות עליונים, ובשביל זה שאל להקב"ה, במה אדע כי אירשנה, הלא אין להם כלים וצורך להירושה הגדולה מה שאתה מראה לי שאתה תיתן לבני, הלא אין להם צורך.
ועל זה השיב לו הקב"ה, אני אתן להם צורך להאורות, כמו שאני אתן להם האורות. היינו שה' יתן להם האור והכלי גם כן. שאל תחשוב שרק השפע אני משפיע, אלא אני משפיע להם, הן הצורך הנקרא, כלי, והן השפע הנקרא, מילוי וחסרון.
ועל ידי זה שעם ישראל יהיו בגלות מצרים ארבע מאות, שארבע שזהו מדרגה שלמה של ד' בחינות, שעל ידי זה שהם יהיו בגלות, בארץ לא להם, היינו שהמצרים ישפיעו לישראל רצון של קבלה עצמית, שרצון זה לא שייך לקדושה, שזה נקרא, "ארץ", מלשון רצון, וירצו לברוח מהרצון הזה, אז כשאני אעשה שלא יוכלו לצאת משליטה זו מכוחות עצמם, אלא שהם יראו, שרק הקב"ה יכול לעזור להם, ולא יהיה להם עצה אחרת, אלא לבקש עזרה ממני, וזהו כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו", ואומר הזהר הקדוש, שהסיוע הוא שנותנים להם נשמה קדישא, ועל ידי ריבוי תפילות, שיבקשו מה' סיוע, יקבלו כל פעם מדרגה יותר גדולה, שעל ידי זה יהיה להם צורך לבקש מה', וזה יגרום להם לבקש מה', ולקבל מדרגה יותר גדולה. ולאחר זה תהיה לי האפשרות לתת להם הירושה.
נמצא, שהקב"ה בכוונה תחילה עושה שלא יוכלו להתגבר, בכדי שיהיה להם כלים.
נמצא, שהכבדת הלב שנעשה לפרעה, הוא בכדי שיהיה מקום לקבל צורך על האורות העליונים, מה שאין כן אם לא תהיה להם עבודה קשה, לא יהיה להם צורך לאורות הגדולים, כמשל הנ"ל.
כי מי שהולך להילחם עם השני, עם היד או עם מקל, אין להשני צורך לקבל נגדו טנק או תותח. ומשום זה, בכדי שיהיה לתחתונים צורך לקבל אורות גדולים, מוכרחים לעמוד כנגדם קליפות חזקות, ובכדי לשבור אותם, האדם מחויב להמשיך אורות גדולים, אחרת היה מסתפק במיעוט. נמצא, ששליטת פרעה גורם על ידי הכבדת לבו, שימשיכו אורות גדולים. ובזה נבין מה ששאלנו, וכי בשביל "למען שתי אתתי", היינו בכדי שיוודע בגויים, שה' יכול לעשות ניסים ונפלאות, בשביל זה, כלומר בכדי שיכבדו אותו, עשה הכבדת הלב. וכי הקב"ה בא בטרוניה לבריותיו, היינו שעושה דבר שלא רצון הנבראים, הלא כל מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, וכאן יוצא דבר הפוך, כלומר שהוא עושה הכבדת הלב להנבראים, בכדי שכולם יראו את גדלותו, מה שהוא כל יכול.
ובהאמור נבין זה בפשיטות, היות כי ענין פרעה ומצרים, הכוונה על שליטתם של הרצון לקבל הנמצאים אצל הנבראים, ובכדי שהנבראים יצטרכו לקבל את המדרגות הגדולות שהקב"ה הוכן בעדם, וכנ"ל בדברי זצ"ל, שעל ידי זה שלא תהיה להם אפשרות להתגבר על הרצון לקבל שלהם, ובהם תהיה התעוררות לדבקות ה', וזה הגיע להם בזכות האבות, שהקב"ה הבטיח להם, שהבנים שלהם יזכו להטוב והעונג מה שהוא ברא עבור הנבראים, לכן עשה הכבדת הלב, כדי שיהיה להם צורך לבקש מה', שהוא יעזור להם, והסיוע שלו בא, כנ"ל בדברי הזהר הקדוש, על ידי שישפיע להם נשמתא קדישא.
נמצא, שכל התגברות הם ממשיכים קצת הארה מלמעלה, שעל ידי זה בסופו של דבר יהיה להם כלים, היינו צורך להירושה שהבטיח הקב"ה לאבות. נמצא לפי זה, מה שכתוב, "למען שתי אתתי אלה", אין זה עבור טובת הבורא אלא לטובת הנבראים, שפירושו, שעל ידי הכבדת הלב שהוא עושה אצל פרעה, כלומר מה שהגוף נעשה כל פעם יותר בתקיפות, שלא נותן רשות להאדם לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, והיות שהאדם משתוקק לדבקות ה', לכן הוא מוכרח להשתדל לתת כל פעם כוחות יותר גדולים, אחרת לא יהיה בידו לנצח אותו, ובכדי לקבל כוחות יותר גדולים, אין שום עצה אלא להתפלל לה', שרק הוא יכול לתת לו את הכוחות המתאימים לכך.
והכוחות של ה' הוא כנ"ל: מה שהקב"ה נותן לו כל פעם כח רוחני, הנקרא, בחינת נשמה, הנקרא, אור תורה, זאת אומרת, שכל פעם לפי ההתגברות מה שהוא צריך להתגבר, הוא מקבל "אותיות התורה", שזה נקרא, למען שתי אתתי אלה, היינו שבכדי שתתגלה אותיות התורה לגבי ישראל, הוא מוכרח לעשות להם צורך, וזה הענין שהקב"ה נותן הכבדת הלב לטובת הנבראים.
בהאמור נבין מה שאמרנו לעיל, שאנו צריכים שפע עליון עבור עשיית הכלים, כלומר שיהיה כלים מוכשרים לקבל אור עליון, והסיוע זו נקרא, שהאור בא לעשות כלים דקדושה, שירצו לעבוד בעמ"נ להשפיע. כנ"ל בבחינת, "הבא לטהר מסייעין אותו".
ולאחר שכבר השיג את הכלים שרוצים להשפיע לה', אז בא השפע, מטעם שפע, ולא בכדי לעשות כלים.
בבחינה זו, שיש לו רצון לה', כבר אינו צריך להכבדת הלב בכדי שיקבל את אור התורה, כי כפי הכלל, כשהאדם עובד לתועלת עצמו, אז באה לו מחשבה אחרת, שגם מכאן, היינו מתענוג זה הנקרא, תענוג המנוחה, גם מזה על תנח ידך. נמצא, שתענוג המנוחה גורם לו שאין לו צורך למדרגות יותר גבוהות, אלא הוא מסתפק במיעוט, ולכן היה הקב"ה צריך לתת הכבדת לב, היינו שהוא רואה שאינו יכול לעשות שום דבר לה', כלומר שכל זמן שלא הכשיר את הכלים שלו בעמ"נ להשפיע, והוא עדיין נמצא באהבה עצמית, הם נותנים לו סיפוק במה שזכה קצת לעבוד לשם שמים, היות שהוא מרגיש בעצמו שהוא עובד לשם שמים, יש לו מזה סיפוק, ואין ביכולתו להשתוקק למדרגות יותר גבוהות, נמצא לפי זה, לא היה מקום להתגלות אותיות התורה. ומשום זה, שכל פעם שהוא מקבל איזה סיוע מלמעלה, ואח"כ הוא יורד מדרגתו ושוב רוצה להכנס לקדושה, הוא מוכרח לקבל עזרה מחדש, כמו שכתוב אצל פרעה, במכת ברד, "וישלח פרעה ויקרא למשה, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", ואח"כ כתוב, "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, למען שתי אתתי אלה בקרבו".
והסדר הזה הוא נמשך עד שמתקן את הכלים שלו השייך למדרגתו, ואז מתחיל הסדר של ביאת האורות.
אולם בזמן שכבר זכה לכלים דקדושה, כנ"ל, שכל רצונו הוא להשפיע ליוצרו, אינו שייך לומר, עכשיו אני אומר שכבר נתתי לך הרבה ואני רוצה עכשיו לנוח קצת, היות שאני צריך לקבל עבור תועלת עצמי גם כן, אלא שמי שיש לו רק רצון להשפיע, לא צריכים לעשות לו הכבדת הלב, כמו בזמן שצריכים לעשות צורך בזמן שהוא עוסק בעשיית כלים דהשפעה, כנ"ל, משום שאין לו ענין זה, למי שכבר זכה לרצון להשפיע, אלא רוצה תמיד להשפיע לה'.
ובהאמור נמצא, בזמן שיש לאדם רק רצון להשפיע, ורוצה לעשות נחת רוח להבורא, אז מתחיל לחשוב, מה חסר להבורא שהוא יכול לתת להבורא מה שאין לו, לכן הוא בא לידי החלטה, שאין להבורא שום חסרון, רק בזה שברא את העולם על הכוונה דלהטיב לנבראיו, שהנבראים יקבלו ממנו את הטוב והעונג, ומשום זה הוא הולך לבקש מה', שיתן לו את הטוב והעונג, כי זה אפשר לומר, שחסר לו, זה שהתחתונים יקבלו ממנו את האורות הגדולים שהוכן עבור הנבראים, ומזה יכולים לומר, שהבורא נהנה, מה שאין כן אם אין התחתונים מוכשרים לקבל את אור התורה, המכונה, אותיות התורה, כאילו יש חסרון למעלה, וזהו ענין שאמרו חז"ל (סנהדרין מ"ו), "בזמן שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי". משמע מכאן, מתי יש נחת רוח למעלה, רק בזמן שיש להנבראים טוב ועונג.
ומשום זה אין אז מקום להכבדת לב, אלא הזמן שצריכים לתת מלמעלה הכבדת לב, הוא רק לצורך עשיית כלים דהשפעה, שיוכלו לקבל טוב ועונג, וזה למען, "שתי אתתי", יש לפרש, הכוונה על אותיות, שאותיות נקראים, כלים, כלומר בכדי שיהיה לאדם צורך המכונה כלים, לזה צריכים הכבדת הלב, כמו שכתוב, "למען שתי אתתי אלה", מה שאין כן לאחר שכבר יש לו הכלים, אין עוד צורך להכבדת הלב.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו הקשר בין פסח מצה ומרור, כמו שעשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים, ואמר לקיים מה שנאמר, "על מצות ומרורים יאכלוהו".
ושאלנו, מה זה מרמז לנו בעבודת ה'.
ולפי הנ"ל יוצא, שעיקר מטרת העבודה היא להגיע לדבקות ה', היות מסיבת השינוי צורה שיש בנו, מכח הרצון לקבל שנטבע בנו, שעל ידי זה נתרחקו הנבראים מהבורא, וזהו העיקר מה שמוטל עלינו לתקן, אולם השאלה היא, איך מתקנים זה.
הלא השתוות הצורה הוא ענין להשפיע ולא לקבל, ואיך יכולים ללכת נגד הטבע, הלא הגוף יש לו טבע משלו. והתשובה היא, על ידי סגולת תורה ומצות.
אמנם אם היו הנבראים מקבלים כח השפעה בקלות, היו אז מסתפקים בזה, היות שכבר הם מרגישים שהם משפיעים, ולא היה להם שום צורך לגילוי אותיות התורה, כנ"ל, "למען שתי אתתי", שהקב"ה רוצה לגלות להם את התורה בבחינת שמותיו של הקב"ה, ומאין הם יקחו צורך לזה, היות לאחר שהתגברו על הרצון לקבל, ורוצים עכשיו להשפיע לה', וכבר יש להם דבקות, ומה חסר להם עוד, וכידוע, שאין אור בלי כלי, ואין מילוי בלי חסרון, ומה עשה הקב"ה, נתן הכבדת הלב, שלא יהא בכוחו של אדם להתגבר על הרע שלו מעצמו, אלא הוא לעזרה מה', כנ"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו בנשמתא קדישא".
וענין "נשמתא", מובא בספר "פרי חכם" (חלק ב', דף ס"ה), "שיש בנשמה ה' בחינות הנקראות נרנח"י, ונרנח"י אנו מבחינים בהם ב' בחינות, א' אורות, ב' כלים. הכלים של נרנח"י משיגים על ידי קיום תרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן. והאורות דנרנח"י הם עצם התורה, והאור המלובש בתורה הוא סוד אין סוף. וזה לשונו, נמצא שהתורה והנשמה הם אחד, אבל קוב"ה, הוא סוד אין סוף המלובש באור תורה שיש בתר"ך מצות הנ"ל, שזה סוד שאמרו חז"ל, כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, פירוש, שהקב"ה מהכולל והתר"ך שמות הם פרטים וחלקים, אשר פרטים אלו הם לפי פסיעות ומדרגות של הנשמה, אשר אינה מקבלת אורה בפעם אחת, זולת בדרך מדרגה לאט לאט, בזה אחר זה".
ומזה אנו רואים, שהבורא עשה שלא יוכל האדם בעצמו להתגבר על הרע, אלא יהא נצרך להבורא שיעזור לו, ויש מצב של בינתים, כלומר שזה גורם שהאדם טועם טעם מרור בעבודה, מסיבת שהגוף לא נותן לו לעשות מעשים דלהשפיע, וזה מביא לו, שיש לו ריב עם הבורא, מדוע ברא גוף שיהיה לו כל כך רע, עד שאין שום מקום שיוכל לצאת משליטת הרע, הנקרא, רצון לקבל לעצמו, כנ"ל, ומתי שנגמר כל הכלים שאדם צריך להשלמתו, שיהיה כלי להחזיק שם את הברכה, אז מתחיל להרגיש ישועת ה', כלומר שמרגיש בעצמו ההתקרבות ה'.
ובזה נבין את הקשר שבין, מצה מרור לקרבן פסח, היות שעל ידי מצה ומרור הוא משיג את הצורך האמיתי לאותיות התורה, כלומר, שרק על ידי מצה ומרור מתרקם באדם צורך לעזרת ה', ועזרתו יתברך הוא על ידי הנשמה הנקרא, "בחינת אורייתא וקוב"ה חד הוא", כנ"ל, כמו שכתוב בספר "פרי חכם".
וכשיש לו צורך, אז הקב"ה מקרב את האדם, וזה נקרא, קרבן פסח, שהקב"ה פוסח על כל החסרונות שלו ומקרב אותו לזכות למטרת הבריאה."
זה באמת מאמר שלם.
שאלה: במשפט האחרון כתוב, "כשיש לו צורך, אז הקב״ה מקרב את האדם". מה זה צורך?
צורך זה חיסרון שהאדם רוצה למלא.
תלמיד: ובהמשך, "וזה נקרא, קרבן פסח, שהקב"ה פוסח על כל החסרונות שלו ומקרב אותו לזכות למטרת הבריאה". מתי הקב״ה פוסח על חסרונות האדם?
האדם מרגיש רק תוצאות, עד אז הוא לא יודע מתי.
תלמיד: מה התנאי לזה שהקב״ה יפסח על החסרונות?
אם החסרונות מצד האדם יהיו חסרונות נכונים, אז אפשר להגיד שהם מוכנים שהקב"ה יגיב עליהם.
שאלה: האם התהליך שהוא מתאר פה כל פעם חוזר על עצמו?
כן, אבל הוא חוזר בכל מיני צורות, בכל מיני אופנים, אבל ביסודו הוא כן כך.
תלמיד: האדם מגיע לזה שהוא רוצה להשפיע, הוא רואה שאי אפשר, מרור, מצה, מריבה עם הבורא, ואז באה נשמתא קדישא, יש לו חיסרון לזה.
ופונה לבורא.
תלמיד: כן, פונה לבורא ומקבל עזרה. סיים את המדרגה ושוב מתחיל מחדש.
אבל זה לא מורגש שזה מחדש, זה כמו משחק. זה כמו שאנחנו שמשחקים בכדור, אז הכדור אצלי ואני מוסר לך, אתה מוסר לי ואני מוסר לך. אם תספר למישהו איזו פעולה זאת, אז זה אותו דבר, כך אנחנו מרגישים.
תלמיד: הוא כותב שמי שכבר נמצא בהשפעה אין לו צורך בהכבדת לב. האם השאיפה היא להיות במצב שכבר אין צורך בהכבדת לב או שכל פעם יש מחדש?
הוא כבר נמצא בעל מנת להשפיע, לכן אין לו הכבדת לב. מאיפה באה הכבדת הלב? מזה שאתה רוצה לקבל, נותנים לך חלק קטן שאותו אתה מקבל, ואתה נשאר ריק. כלומר אתה שוב ושוב עושה פעולות, ולוקח הרבה זמן ומאמצים עד שתוכל להעלות את החיסרון שלך, שזה חיסרון מלוכלך, בוא נגיד כך, עד שאתה מעלה את הרצון שלך ורוצה להפטר ממנו.
תלמיד: במדרגה הבאה עוד פעם יתקבל רצון חדש גדול יותר, אז שוב תהיה הכבדת לב.
כן, אבל אתה על ידי זה מקבל הבנה, התעוררות, הרגשה, ידיעה, שהתגובה הזאת היא התגובה הנכונה. זה שאתה מרגיש, זאת התשובה על המאמצים שלך. ככה זה הולך.
שאלה: איך הגוף יכול לתת לאדם חומר דלק?
הגוף יכול להוציא לאדם חומר דלק בזה שנותן לו חשיבות בעבודה, טעם במילוי.
שאלה: מה הן שבע המצוות שאנחנו צריכים לעשות כדי לקבל נרנח״י?
שבע המצוות הן הכרחיות כדי לעלות לדרגה ששם מתחילים לקבל מצוות כמילוי. זה לא שייך עכשיו לחג הפסח.
שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לגלות חסרונות נכונים, מה הם חסרונות נכונים?
חסרונות נכונים, זה כשמגלים את אותו חיסרון שהרב״ש, שבעל המאמר רוצה לגלות לנו, למסור לנו.
תלמיד: האם החסרונות שהוא רוצה למסור לנו מגיעים דרך החברים?
כן ולא.
תלמיד: כי אומרים לנו שעלינו להגיע למצב שנמלא את החסרונות של החברים, לא את החסרונות של עצמי, אני צריך לדאוג לחברים, קודם כל למלא אותם.
אבל בזה שאתה רוצה למלאות את החיסרון של החברים אתה ממלא את החיסרון שלך.
תלמיד: איך אני יודע אם החיסרון הזה הוא נכון או לא נכון?
כי החיסרון הזה הוא בעל מנת להשפיע כלפיך.
תלמיד: נכון.
לכן הוא נכון, שמה שמתגלה לך אתה צריך למלאות.
שאלה: האם העזרה של הבורא בדרך היא שהוא נותן לי מסך יותר חזק וקשה, עביות, כדי שאני אוכל להתגבר על כל המצבים?
זה שאנחנו מתגברים על הפרעות מצד הבורא שמופיעות לפנינו, זה מביא לנו מסך.
שאלה: דיברת על משחק, ויש הרגשה שהרב"ש רוצה להעביר לנו את החוקים של המשחק שהבורא משחק. כמה זה חשוב שנבין את הפורמט הזה של המשחק, שנהיה שחקנים פעילים בתוכו?
ודאי שרצוי שנבין אותו, נתחבר עימו, ונרגיש את המשחק שהוא נותן לנו, שאנחנו נותנים לו, וכך כל פעם כמו עם כדור.
תלמיד: כשאתה עדיין במצרים, במצב שעוד לא יצאת, האם אפשר להיות בקשר עם הבורא? נגיד שהוא עכשיו נותן הכבדה לפרעה, האם אתה יכול להיות בהזדהות בתוך מצרים עם משה ולהגיד שיסבול, כמו שרב"ש היה אומר?
כאילו, כן.
תלמיד: האם זה עוזר יותר לאדם שנמצא בתהליך?
כן.
תלמיד: בן אדם שמבין יותר טוב את המשחק, את החוקים של המשחק, במה זה יכול לעזור לו?
הוא יותר מבין, הוא מכניס את הרצון שלו בתגובה שלו כלפי הבורא, וכך מתקדם יותר.
תלמיד: אני מרגיש שהרב"ש אומר שיש שני סוגי ייאוש, הבורא רוצה שנגיע לייאוש מכוחותינו, ופרעה עושה הכול כדי שנתייאש מהעבודה ונברח. יש הרגשה שכל עוד נהיה במשחק של הרב"ש והוא יעביר לנו את כל התהליך הזה, אז זה מגרש המשחקים, ואני רק תוצאה כמו שאמרת, האדם הוא תוצאה, הוא רק מרגיש מה עובר עליו. המגרש הוא בעצם להבין שהבורא יביא אותנו לתהליך הזה של ייאוש מכוחותינו, ואנחנו רק צריכים סבלנות.
לא רק סבלנות, אנחנו צריכים להשתדל להיכנס לתוך המשחק ולשחק, ממש לקבל את המשחק הזה שהבורא מראה לנו. במקום אחר הוא נותן דוגמה שאחד בא עם כוחות ואז האחר גם צריך לבוא עם כוחות. מי שבא עם מקל אז האחר בא עם מקל כנגדו. טנק, אז טנק כנגדו, וכן הלאה.
שאלה: הוא כותב לנו שכל התגברות של האדם מביאה קצת הארה מלמעלה. אבל לפני כן הוא כותב שכנגד הקליפות החזקות צריך הארה גדולה1.
כן.
תלמיד: איך מושכים הארה גדולה?
על ידי יגיעה עם החברים.
תלמיד: מה ההבדל בין הארה גדולה לבין התגברות, או שזו התגברות אישית, וההארה הגדולה זה התגברות של העשירייה?
אי אפשר להסביר, תנסה.
שאלה: באמת מאמר יוצא דופן במה שהרב"ש מוליך אותנו, עד כדי כך שמרגישים את כל המצבים, כולל רגעים של מצוקה מאוד גדולה, של הרצון לקבל ולקראת הסוף הקלה, שיש כן איזו דרך. יש קטע שבו הוא אומר שהמצרים מדברים איתנו בדברי קדושה, ואז המקום הכי מסוכן לאדם זה הקדושה של המצרים. איך לא נופלים למקום הזה שהמצרים מדברים בדברי קדושה ומשתמשים בזה רק לרצון לקבל?
נקווה שאנחנו נחזיק זה בזה, ולא ניפול.
תלמיד: זה רק להחזיק זה בזה. כי לאדם עצמו הכי נוח ליפול לקדושה הזאת.
כן.
שאלה: רב"ש כותב במאמר כשבאמת רוצים או מצליחים להיות קצת בהשפעה, אז מרגישים מצב רוח לא טוב, כמו סירחון, למרות שמי שהולך בדרך האמת צריך להיות במצב רוח מרומם כל הזמן.
כן.
תלמיד: במאמר אחר רב"ש כותב שהדבר היחידי אנחנו יכולים לעזור אחד לשני זה במצב הרוח2. איך באמת לתת מצב רוח לחברים שאנחנו עושים את זה נכון, שנזמין כוח מלמעלה, שייתן לנו מצב רוח בכל מצב?
ואז מה, אנחנו נעוף בין העננים? אנחנו לא יכולים כך לבקש. איפה העבודה שלנו, היגיעה שלנו, איפה בכלל יהיה האדם? אנחנו צריכים להבין שהאדם זו הבחנה שמגיעה מלמטה ומלמעלה, משני הכיוונים. וכשהם מתקשרים ביניהם, מתלבש אור בתוך הכלי נגיד. אז שייך למציאות האדם, שהאדם הזה נראה כנברא. ולכן אנחנו צריכים עוד לחשוב איך אנחנו מבחינים את האדם.
תלמיד: האם בפעולה שאני משתדל לתת מצב רוח לחבר, אני גם מקבל מצב רוח? אנחנו יודעים מהניסיון, אם אתה רוצה לשמח חברים אז גם אתה מקבל מצב רוח. איך לעשות את זה נכון שלא ליפול וכאילו שיהיה מצב רוח מדברים לא נכונים?
צריכים על זה מסך, אחרת אתה תתחיל להעביר את הכוח על מנת לקבל.
תלמיד: זו בדיוק השאלה.
אני מבין שזו השאלה, אז נראה את זה בעתיד.
תלמיד: גם במאמר הזה וגם במאמרים הקודמים הוא אומר שעבודה בחומר ובלבנים יש חומר שמרגישים שזה חמור, קשה. והמושג השני מסביר שלפעמים מצד הטוב יש בכל מקרה איזו הצדקה במצב רוח שאנחנו מתקרבים לבורא. במאמר הוא אומר שבעצם זו תכונה של המצרים, שהם אומרים, תלך במצב שאין לך קושי, תעבוד כשקל. האם זאת העבודה הנכונה.
כן.
תלמיד: אז איך להשתמש בלבנים שזה יהיה באמת?
על ידי כוח הקבוצה.
תלמיד: איך בדיוק בונים את הכוח הזה?
תדבר עם החברים ותראו. את העבודה הזאת יש לכולם. הבעיה הזאת יש לכולם. אם מתחברים אז יכולים לקחת את כל הכוחות כדי להוציא את עצמם מהבור הזה.
שאלה: מתי יתגלו כל אותיות התורה?
כשהן יגמרו, כשהן יתגלו כולן אז יהיה גמר התיקון. מתי? זה תלוי באנושות.
תלמיד: אנחנו יכולים להשפיע על זה?
אנחנו יכולים להשפיע על זה בצורה רצינית.
תלמיד: כיצד?
בזה שנדרוש, נבקש, נתפלל לבורא. רק הוא יכול להביא לנו כוחות כאלו, מחשבות, רצונות, עזרה וכן הלאה. וכשנקבל כוח, אז נוכל לגשת לכל אותיות התורה, גם נדע באיזה סדר ללכת, מה לתקן ומה למלא, וכך להאיר את כל האותיות התורה.
תלמיד: בתחילת המאמר כתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם" האם זה צריך להיות הסדר?
כעיקרון כן.
תלמיד: "וייאנחו" זה מובן כשחסר לך משהו. אבל הזעקה לבורא, מאיפה היא מגיעה, מאיפה היא מתפרצת?
מתוך תחושה של חוסר אונים. שהם רוצים להתחבר כדי להצליח להשיג את המילוי מהבורא במאמציהם ורואים שהם לא מסוגלים לעשות את זה. מכאן גם מגיעה אותה צעקה, כמו הטובע בים, הוא לא יכול לעשות שום דבר חוץ מלזעוק לעזרה.
שאלה: במלחמה עם האגו, כשיש לך מקל מול טנק, יש מצב שלוקחים ממך כוחות. אני נותן יותר כוחות ולוקחים ממני עוד יותר כוחות. איך להתכונן לזה, מאיפה לקחת כוחות?
בסופו של דבר אתה שוכב ולא יכול לעשות כלום ורק החברים יכולים לבוא לעזרתך, להרים אותך, להחיות אותך.
תלמיד: למעשה, אפילו להתפלל אני לא יכול?
כמובן שלא.
תלמיד: החברים צריכים להרגיש אותי?
אתה הרי נמצא איתם באיזו צורה, זה אומר שהם מחוברים אתך, מקבלים ממך, דרכך, איזה שהם סימנים מהבורא.
שאלה: כתוב שהתקלה הייתה בעיקר בזמן שהמצרים היו מדברים אל ישראל בשפת יראת שמים ומשפה זו יוצאות כל התקלות לישראל. באיזו שפה המצרים דברו אל ישראל?
בשפת הקדושה המצרים לא יכולים לדבר, זה ברור. אז מה נשאר להם? אני חושב שזו רק שפת הקליפה, שפת הקבלה.
תלמיד: רב"ש כותב שהיו מדברים עם ישראל בשפת יראת שמים ומשפה זו יוצאות כל התקלות לישראל?
כן, מפני שאם המצרים משתדלים לעשות משהו כמו ישראל, אז בכך יוצא מישראל כל הכוח לתקן משהו ולהופיע בהשתוות עם הבורא.
תלמיד: בניגוד לשפה של המצרים, איזו שפה אנחנו צריכים?
אנחנו צריכים את שפת ההשפעה, זה מה שלומדים בחוכמת הקבלה. שנדע איך אנחנו יכולים לבטא את הרצון להשפיע שלנו.
תלמיד: האם יכול להיות שזו לפעמים שפה של מרירות?
כן, גם זה נמצא, "וייאנחו בני ישראל מו העבודה", ודאי.
תלמיד: העבודה היא נגד האגו?
העבודה היא נגד האגו, ודאי.
תלמיד: לכן זה צריך להיות מר?
כן, עוד לא הגענו לבירורים האלה.
שאלה: לאורך כל המאמר חוזר העיקרון של הכבדת הלב, היא בונה בעצם באדם את הצורך ברוחניות. מהי הכבדת הלב בדרך שלנו, מה הביטוי שלה?
שהלב לא רוצה להיות גמיש, הוא לא רוצה להסתובב לכאן או לכאן, הוא עומד בשלו וזה העיקר. לו היה משתדל להיות או לכיוון הבורא או לכיוון הנברא או לרצון לקבל או לעל מנת להשפיע במשהו, איכשהו משתדל לעשות תנועות כדי לצאת ממצבו, אבל הוא לא כך. וזה מה שלוקח את כל כוחות האדם ומוציא אותו ממש כמו דג שהוציאו אותו מהמים.
תלמיד: מה זה נקרא שהבורא מכביד את הלב של האדם שהולך בדרך הרוחנית, מה בפועל קורה עם האדם?
בפועל זה מה שקורה.
תלמיד: אז איך זה בונה צורך, זה נראה הפוך, נראה שזה מבטל את הצורך לרוחניות.
לא, זה לא מבטל.
תלמיד: איך הכבדת הלב בונה באדם דווקא צורך לרוחניות?
הכבדת הלב לא ממיתה את הרצון לקבל, לא ממיתה את האדם, אבל היא כל כך מעייפת אותו ומרוקנת אותו, עד שהוא כבר לא יודע מה עוד לעשות.
תלמיד: ואיך מתוך המצב הזה נבנה צורך לרוחניות?
הצורך נשאר, רק בנוסף לצורך, זה שהוא רואה עד כמה הוא לא מסוגל להגיע לרוחניות, זה מגדיל לו את הרצון.
תלמיד: אפשר לומר שהכבדת הלב בסופו של דבר מנקה את הלכלוך מהנקודה שבלב ומבליטה אותה?
בדיוק, קראנו על זה.
שאלה: אם מישהו מדבר איתך בשפת הקודש, איך לדעת אם אלו מצרים או לא מצרים?
על מנת לקבל זה מצרים, על מנת להשפיע זה ההיפך.
תלמיד: האם שפת הקודש זו שפת ההשפעה?
שפת הקודש זו שפת ההשפעה.
תלמיד: האם יכול להיות שהמצרים מדברים אתך בשפת ההשפעה? איך לדעת שאלו המצרים עכשיו?
אתה צריך לבדוק, האם הם מדברים בשפת ההשפעה או לא, זה הכול.
תלמיד: מה הבדיקה?
הבדיקה היא שאתה שומע ומבין, אם אתה כבר נמצא במצב כזה שאתה יכול להבין לפי מה שאתה שומע, האם מדברים אליך בהשפעה או בקבלה. זה כמו שאתה שומע אדם ברחוב, מה הוא רוצה, הוא יכול לדבר אליך ככה וככה.
תלמיד: אבל אם הוא מדבר בשפת קודש אז כאילו הוא מדבר בשפה של השפעה?
יכול להיות שאתה כן תשמע את זה כך ובאמת זה לא, כי יש בזה עוד הרבה תנאים, אנחנו נדבר על זה.
שאלה: יראי ה' עובדי פרעה הפירוש פשוט, זה עושים מצוות בעל מנת לקבל?
נגיד.
תלמיד: אם ניקח את זה אלינו, אני לא רוצה לדבר על אנשים שלא קשורים לדרך, נגיד לבוא לשיעור זו מצווה ואני עושה את זה בהרבה מאוד מקרים בעל מנת לקבל, בטוח, אני מכיר את עצמי, אז יש פה תקלה לישראל שזאת הכוונה?
כן.
תלמיד: עדיין, אז זה הביא אותי לשיעור.
בסדר, דרך השקר מביאים אותך לתיקון.
תלמיד: אם לא הדחף האגואיסטי אז לא הייתי בא לשיעור, הדחף האגואיסטי הוא בסופו של דבר הביא אותי, אז את הנחש הזה, את הפרעה הזה, צריך לכבד אותו, הוא עושה משהו טוב?
נכון, אבל הבעיה שאם אתה מתחיל לכבד אותו, אז אתה מוכר את עצמך אליו.
תלמיד: מה זאת אומרת?
שאתה מסכים עימו.
תלמיד: אבל אם באתי לשיעור, אז בסוף כאילו האור לא מתקן את הכוונה ועושה משהו?
אין בסוף, אתה צריך להיות בכוונה הנכונה.
תלמיד: זאת אומרת להבין שהוא הביא אותי ואז להילחם בו?
כן.
שאלה: הכוונה הנכונה זה נקרא שבירכת בתורה תחילה?
כן. זה דבר הכי חשוב, למה אתה ניגש לתורה.
שאלה: ברמה הכי פשוטה, המצרים זה הרצונות והמחשבות שמסיתות אותי מדרך הישר, מה זה אומר להרוג את המצרים, אני מבינה לא להשתמש בהם אבל מה זה אומר להרוג?
להרוג את הכוונה הרעה שבתוכך.
תלמידה: כלומר פשוט לא לגעת בו?
גם זה, לא משנה באיזו דרך בינתיים את מתייחסת לזה.
שאלה: הוא כותב, "שהנחש בא אל חווה אל תתווכח עימו, אלא רצוץ את מוחו, היינו את כל המוח השכלי", מדוע יש לרצוץ את המוח השכלי?
כי זה מאוד מפריע לנו בעבודה הרוחנית.
תלמיד: אז מה זה בירור, לפני שאנחנו עושים איזו פעולה אנחנו מבררים כן, לא, כל מיני דברים ואז מחליטים, כאן הוא אומר לך לא לעשות שום בירור, כלום, למה?
כבר ברור שמכל ההבחנות הקודמות אתה חייב לרוצץ את ראשו.
תלמיד: אז מה זה הבירור שהאדם עושה, שמגיע מצב והוא מברר אותו, ואז מחליט? בירור זה לא עם השכל?
כן.
תלמיד: אבל פה הוא אומר לך לא לעשות?
לא. אחרי שאתה מגיע לעבודה עם הרצון לקבל, אז אתה צריך לקבוע, איפה הוא, ומהו ובמה אתה עובד.
תלמיד: אז קודם כל עושים את הבירור. אחרי זה שרואים שזה משהו שכלי, רק אז אתה לא מקבל את זה?
כן.
תלמיד: ברמת הפרט אני מבין. ברמת העשירייה לי יש קצת קושי להבין את זה.
את זה אנחנו עוד לא יודעים.
תלמיד: אז השאלה ברמת העשירייה, אנחנו הרי מנסים להיות עגולים, מנסים להכיל, מקבלים כל מיני סיטואציות שהן בעייתיות, איך אנחנו יודעים לחתוך? לדעת איפה הגבול עובר? איפה אתה צריך להיות יותר עגול? איפה אתה צריך לרצות יותר?
אנחנו נרגיש את זה. זה לא שמראש אתה יכול להגיד, "כאן זה יהיה כך, וכאן זה יהיה כך". לא.
תלמיד: אי אפשר לקבוע את זה ברמת עשירייה?
לא.
תלמיד: הוא מדבר במאמר על ירושת הארץ. וכשהוא אומר לאברהם, "גר יהיה זרעך וארבע מאות שנה", אז אברהם הוא מסופק. ברמה האישית ברור לנו, שאנחנו כאן היום, אם עכשיו הבורא יחליט להתלבש עלינו בצורה לא נעימה, אז אנחנו נבוא כמו ילדים טובים ונלחץ על הגז בכל הכוח. האם לנו בעשירייה ככלי, יש לנו את היכולת בלי הדבר הזה? בלי ההתערבות של הבורא, בלי הפעולה החיצונית שהוא יפעיל עלינו אנחנו כן יכולים לנוע קדימה, או שהוא חייב את זה?
כי הוא אומר לאברהם, הרי, שהוא "גר זרעך יהיה", ואז אברהם רגוע, שכאילו הבורא יעביר אותם מסלול מסוים.
אם לנו ברמת העשירייה, ברמת כל "בני ברוך", אנחנו צריכים לחכות להבטחה כזאת שהבורא כאילו יעביר אותנו מצבים לא נעימים ורק אז אנחנו נשיג את הטוב, או שאנחנו בכוחות עצמנו יכולים למשוך את עצמנו?
אבל איך אתה יכול, הולך לקבל את הטוב אם אתה מרגיש מכל הצדדים מה שיש לך, עד כמה שאתה נמצא ברע?
תלמיד: לא. הוא כותב גם במאמר, שאתה לא תרצה לשאוף למדרגה יותר גבוהה אם לא יהיה לך עליך לחץ. אתה יכול להישאר באותה מדרגה הרבה זמן, אם לא לוחצים אותך אתה לא תרצה. האם אנחנו פה לא נמצאים באיזה אזור נוחות וכאילו מחכים לדחיפה של הבורא שיגרום לנו?
אבל אנחנו מקבלים את הדחיפה הזאת מכל מאמר, מכל פעולה שלנו כאן.
תלמיד: אז אנחנו כביכול יכולים לדלג על הלחץ הזה מהבורא?
אנחנו בעצם כך הולכים.
תלמיד: אבל יש פה כוח שיכול לאפשר לנו את זה, שאנחנו בעצמנו נמשוך אחד את השני? נייצר את ההתפעלות הזאת?
כן. במשך הזמן אתם תתחילו לקבל אותו.
תלמיד: אחרי המאמר יש כזאת הרגשה שלמעשה, יש שתי דרכים, בניית הכלי ההכרחי. דרך אחת היא כמו שהבורא מבטיח, דרך ייסורים. והדרך השנייה היא דרך האמונה. במאמר אחר דומה, כתוב שאם היו מאמינים במשה לא היה צריך להקשות את הלב. כלומר, באמונה למעלה לדעת.
אבל זה בלתי אפשרי. באופן תיאורטי, כן. אבל לא למעשה.
תלמיד: כל השיטה הקבוצתית מכוונת לבחירת הדרך הזאת.
לא. אז לא הבנתי אותך.
תלמיד: בשבילנו הכרחי לבנות כלי שבו נוכל לקבל תענוג.
כן.
תלמיד: יש שתי דרכים לבנות את הכלי, או באמונה למעלה מהדעת, או דרך ייסורים. והשיטה הקבוצתית היא מכוונת לקבלת הכלי הזה בדרך טובה.
מה זה אומר "טובה"?
תלמיד: זה כשאנחנו לא מצליחים משהו אחר. אז איך לשאוף לשם, אבל מה שיצא, יצא. המאמר מדבר בדיוק על זה, שיש עוד דרך, "תבחרו בדרך השנייה".
בסדר.
תלמיד: ככה כתוב במאמר?
כן.
שאלה: האם יש הבדל בין לקבל את השכר של להידבק בחיי החיים, לבין לקבל נשמתא קדישא?
לא. זה אותו הדבר.
שאלה: האם זה נכון שישראל מחזיקים את הצורך לתיקון במצרים ואז זה אומר שיש להם הכרת הרע?
לא. ישראל מחזיקים את הכלי, אבל לא שיש לו הכרת הרע. אחרת היה ממש בחושך.
שאלה: מה גורם לנו להגיע לירושת הארץ, ארץ ישראל, ולקחת מחדש את העול בעבודת ה' שוב ושוב? מה נותן לנו את הכוחות לעשות את זה פעם אחר פעם מחדש, כדי להגיע לירושת הארץ?
אנחנו נמצאים במצב שאנחנו לא יכולים אחרת ומגלים את עצמנו שנמשכים לכלי, אחר כך יוצאים מזה ונמשכים לאור, יוצאים מזה ושוב נמשכים לכלי, ושוב נמשכים לאור. וככה במצבים כאלה התחלה, עצירה, אנחנו בעצם לאט לאט מגיעים למצב שמבצעים את תוכנית הבריאה.
תלמיד: אבל מה נותן לנו את הכוח להמשיך לעשות את זה, כי כל פעם מתישים אותנו שוב ושוב?
הבורא מעביר לנו כוחות, אם אנחנו לא מסוגלים לעלות בהם עוד יותר ממה שזה מאפשר לנו. ואז אנחנו ממשיכים ככה, עד שמגיעים לייאוש, ואז על ידי הייאוש, על ידי צעקה, ו"ייאנחו בני ישראל מהעבודה" וכן הלאה, אנחנו יוצאים מהמצב הזה.
תלמיד: עד כמה חזקה צריכה להיות התפיסה שלנו, ההתמדה שלנו בצורך להגיע לירושת הארץ כדי להמשיך בדרך?
ככל שנתקדם נתקדם למטרה. אנחנו לא לומדים חומר אחר שלא שייך לתיקון שלנו. הכול נמצא בתוך התיקון.
תלמיד: אז איך לחזק זה את זה, כדי שנוכל להמשיך בדרך ולהגיע לירושת הארץ, להתעלות מעל?
כמו שאנחנו, לקרוא עוד פעם ועוד פעם מאמרים ששייכים לנושא הזה וכך להתקדם.
שאלה: איך אנחנו יכולים להשפיע לבורא?
כמו שילדים טובים שרוצים לשמח את ההורים שלהם, והם דואגים לדעת מה ההורים רוצים מהם ודואגים לבצע מה שההורים רוצים מהם. זה הכול.
שאלה: מצד אחד יש פחד עז שלא לצאת משליטת פרעה, וגם יש פחד שלא נצליח להגיע לטובת הבורא, להשפיע. כמה פחד צריך להתאסף באדם, כדי שיגיע לאמונה?
שהוא מרגיש שהוא חייב לצאת מהפחד הזה ולהיכנס בעל כורחו בעבודה להשפיע, ויחד עם החברים להתכלל, לעשות כל מיני פעולות שיכולות להביא לו התכללות מכוחות ההשפעה. זאת אומרת, אני חייב להשתדל לראות בכל החברה שאני נמצא כאן, ואני מדבר על חברה שלנו כאן, כי אין לנו עוד איפה לחפש - איך אני יכול להתכלל מכל אחד ואחד בדרך חיובית, שלילית, מה אני צריך ללקט מכל אחד כדי שיהיה לי רצון שלם להשגת המטרה.
תלמיד: כלומר צריך להגיע למצב שאנחנו מרגישים צורך אמיתי להיות עם החברים?
כן. ואנחנו משיגים עד כמה שהתנאי הזה "ואהבת לרעך כמוך" הוא תנאי אמיתי.
שאלה: מתי הבורא מקשיח את לב הנבראים?
מתי שהוא רואה שזה לטובתם, שהם יתקעו בזה כמו בקיר שלפניהם, ואז לא יהיה להם מה לעשות אלא לצעוק לבורא.
תלמיד: איך אפשר ליצור כלי של ביטול או כלי מבוטל, שזה מאוד קשה ליצור אותו?
אתה תלך בדרך, ואם תצטרך אתה תראה את זה.
שאלה: בשני מקומות במאמר כתוב שאם כבר יש רצון להתקרב לבורא, אז הוא לא זקוק שיקשו לו את הלב כדי שיקבל את אור התורה, ואחרי שכבר יש לו כלים, אין צורך להקשות את הלב. איך עלינו להגיע למצב כזה שכבר יש לנו כלים לבורא להשפעה?
את זה אנחנו נראה בדרך.
שאלה: איך החיסרון לדבקות עם הבורא, אפשר להכתיר אותו מעל לרצונות הגופניים?
על ידי החברה, על ידי הסביבה. זאת העבודה.
שאלה: איזה יחס אני צריך שיהיה לי כלפי החברים בעשירייה, כדי שהם יוכלו להשפיע לי, כדי שנוכל למשוך את האור להתקדם בדרך?
שאנחנו נרגיש, גם אני וגם הם שנמצאים בכלי אחד, בגוף אחד, ברצון אחד שצריכים לממש אותו כולנו יחד.
שאלה: כתוב שעם ישראל עבד בפרך. מה זה פה-רך?
העבודה הזאת הייתה בתחילה קלה ואחר כך קשה, ולא יכלו לצאת ממנה. כי כל כך משכה אותם, שלא היה להם מה לעשות, רק לברוח.
תלמיד: זה הבורא שבכוונה עשה לנו כזה בלבול, כדי שנתאמץ?
כן, ודאי. לא רק כדי להתאמץ, כדי שאנחנו נשקיע הרבה מהכוחות שלנו ושלא נוכל לצאת מזה, והיחס הזה שאנחנו משקיעים ומשקיעים כוחות, אחר כך יעזור לנו לצאת.
שאלה: הבורא נתן לנו חוסר אונים כדי שנתבטל בפניו, אבל נתן לנו גם ביטויים של אמונה בו, שהוא יסיים את העבודה, ופשוט צריך להתפלל אליו. האם זה כך?
כן. תקיימי.
שאלה: יש הרגשה שהמאמר הזה למרות שהוא כביכול מרחוק, איכשהו בנה בנו אילו מאורעות שהם נסתרים בתוכנו, וכביכול כל מה שכתוב שם נהיה ברור. מה אפשר לעשות כדי להתעמק במאמר הזה כדי לפתוח אותו יותר בפנים?
יש לך קבוצה שבה את צריכה לממש את כל זה ברצון. כל עוד זה לא יהיה ברצון המשותף עם הקבוצה שלך, זה לא יהיה מוכן לשימוש רוחני.
תלמידה: אתה מתכוון לקרוא יחד איתן?
לקרוא ולרצות להרגיש את זה, איך בהדרגה שוקעים בכן כל התנאים האלה, ואתן מתחילות לראות איך בהתאם לתנאים האלה אתן משתנות. ואז יהיה לכן יחס יותר רציני לרצון שלכן.
שאלה: מאיפה בא הצורך להזדכך, להתרכך ולהיתקן בישראל?
מזה שהם מזמינים עליהם כוחות, והכוחות האלה באים מעל מנת להשפיע ככוח הבורא, שהוא סך הכול רוצה להביא אותם להזדהות עימו, פועל בהם, וכך הם מתחילים להתקדם לעל מנת להשפיע.
שאלה: בתחילת השיעור נתת תשובה לחבר ואמרת שפשוט צריך לשחק את המשחק, להיות בתוך המשחק.
כן.
תלמידה: הבן שלי נכנס לעזה בעוד כמה שעות. הוא אמר לי, אני יכול לקחת קצת עפרונות ומחברת, לצייר תוך כדי. אמרתי לו כן, תצייר, תקרא, ואז הוא אומר, ולפוצץ מנהרות, אין מה לעשות, זה המשחק כרגע. מה אני יכולה להציע לו?
להיות קשור לחברים שלו איפה שהוא נמצא בקבוצה קטנה או בקבוצה גדולה יותר. שיחפש לעצמו חברים שיכולים עימו יחד לבצע פעולות מצד אחד, ומצד אחר לשמור על עצמם.
שאלה: במאמר מדובר על נשמתא קדישא, וכתוב שכאשר יש את זה לאדם זה גם נותן לו את אותיות התורה. אני רוצה לקחת את כל הספרים, יש לי רצון לקרוא בהם. אני לא יודעת מאיפה מגיע הרצון הזה אבל אני מאוד רוצה לקרוא. מה המשמעות של אותיות התורה שהמאמר מדבר עליהן?
יש בהן כוח רוחני שקושר את האדם לשמיים, ובטוח שאת יכולה עוד ללמוד את השפה ולהבין ולהשתמש בה.
תלמיד: האם זה בסדר שאני אקח את הספר ואשים אותו לפניי ופשוט אעקוב אחרי מה שקוראים גם אם אני לא יכולה לקרוא עברית כרגע?
כן, ודאי.
שאלה: הבנתי שהכבדת הלב בונה את הכלי עד לרמה של צעקה, כלומר יוצא שבסוף אני צריכה לקבל מילוי לחיסרון?
נאמר שיתנו לכם את ההרגשה שחסר לכם מילוי ולכן אתם זועקים.
תלמידה: כן, אבל אחרי שיש צעקה, המילוי קורה?
לא. מי אמר לך שזה קורה? אולי נראה לך לוגית שזה כך.
שאלה: מהמאמר רואים שאנחנו משחקים עם הבורא אבל מתוך הכרח. האם יש אפשרות שהמשחק שלנו יהיה באחישנה, עם איזושהי כוונה, תפילה מיוחדת לזה? איך לרכך את הדרך הזאת? מכיוון שהכבדת הלב היא מאוד קשה.
באהבה כלפי החברים. על ידי אהבת חברים, באמצעות הגדלת האהבה בינכם בקבוצה את יכולה לעשות עם הדרך שלך, בכלל עם התפתחותך הרוחנית כל מה שתרצי.
תלמידה: האם יש כוונה מיוחדת? האם "ואהבת רעך כמוך" זאת הכוונה?
כן.
שאלה: משה טען כלפי הבורא שהוא הרע לעם, גם אברהם התווכח עם הבורא על אנשי סדום. כל יום יש לי טענות וויכוחים עם הבורא, אני לא מצליחה להבין למה אנשים נלחמים, למה יש שיטפונות, רעידות אדמה. זה כואב לי, כואב לי עבור הילדים של החברים שנכנסים עכשיו לעזה. איך לעזור לעולם שלא יקרו הייסורים האלו?
להשתנות בעצמך כדי שביחס לכל אנשי הארץ את תגלי את עצמך כיצור טוב, שתסבירי לכולם שהאהבה היא התכונה הנעלה ביותר שאנחנו בכלל יכולים לקבל מהבורא, והיא שתתקן את הכול.
שאלה: בניגוד לכאב שהחברה מרגישה, כשאני שומעת חדשות אני מרגישה משהו, אבל כשאני מתרחקת מזה יש בי ממש אדישות, אין בי שום יחס למה שקורה. ביררנו ביחד מה הדבר הנכון, האם להתכלל יותר מדי במה שקורה רגשית, או להיות באדישות. זה כמו שני צדדים קיצוניים, מה היחס הנכון?
אדישות היא כשאת חותכת את עצמך מהקבוצה, מהעם, מההמון. והעניין והרצון להתקרב הוא מכך שאת רוצה להתקרב אליהם וליצור איתם יחד איזשהו רצון משותף.
תלמידה: איך להתקרב לעולם? דרך העשירייה?
רק דרכה.
שאלה: הכבדת הלב זה רצון כל כך גדול, שממש שם אותי על הברכיים ואני לא מצליחה לעבוד בעל מנת להשפיע יותר. ואז אני צועקת כדי לקבל יותר כוחות, והבורא נותן לי את הכוחות האלה, הוא מעלה אותי מעל הרצון הזה. האם זה לא אומר שזה מילוי החיסרון?
כן, כך זה נקרא.
תלמידה: אז המילוי הזה זה אומר שהוא נותן לי חיסרון יותר גדול? מהו המשחק הזה עם הבורא?
מה זה נקרא לשחק?
תלמידה: אמרת שאנחנו צריכים להיכנס למשחק, שאנחנו לא יכולים כמו מלאכים לרחף מעל הארץ אלא אנחנו צריכים להתכלל מלמטה ומלמעלה. יוצא שאנחנו צריכים להחליף חסרונות או להחליף מילויים.
גם זה וגם זה.
תלמידה: אז מה כאן מילוי הכלים על ידי האורות? אנחנו בונים כלים כדי לקבל אורות גדולים יותר?
כן, לגלות גוונים נוספים של האור, גדולים יותר.
תלמידה: וזה נקרא מילוי.
זה נקרא מילוי.
(סוף השיעור)