שיעור בוקר 29.06.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

קטעים נבחרים בנושא - מחוסר אונים לצעקה לבורא, חלק 1

קריין: שיעור בנושא "מחוסר אונים לצעקה לבורא". ציטוט מספר 8 במסמך, "מחוסר אונים לצעקה לבורא". מתוך רב"ש ב', "מהו אם בלעו את המרור לא יצא בעבודה".

"ההתחלה שהאדם מתחיל להכנס בעבודה, הוא מתחיל באמונה, אולם הגוף מתנגד לעבודה זו, אז בא מצב של יגיעה, היינו שהוא צריך להתגבר על הגוף, ולעשות כל מיני עצות, כמו שאמרו חז"ל "בתחבולות תעשה לך מלחמה", היות שאין הגוף רוצה לוותר על תועלת עצמו, וכפי מה שנותן יגיעה, בשיעור הזה הוא מתחיל להרגיש, שאין בידו לעשות שום דבר, כי הוא מצד עצמו, כבר עשה לפי דעתו, כל מה שהיה ביכולתו לעשות, ובא לאחר היגיעה, לידי ידיעה, שרק ה' הוא יכול לעזור, ואין זה בידי עצמו. אז התפלה הוא בעומק הלב, היות שברור אצלו בידיעה ברורה, שאין מי שיעזור לו אלא הקב"ה. אולם גם אפילו שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפלה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפלות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל אז, על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפלת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל."

(רב"ש - ב'. מאמר 23 "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה 1989 ")

צריכים לקרוא עוד כמה פעמים כדי להתרגל לסגנון ולהתכלל עמו.

"ההתחלה שאדם מתחיל להיכנס בעבורה," "בעבודה" זה נקרא בקשר ההדדי עם הבורא, שלאט לאט האדם פותח את הקו בינו לבין הבורא כך, שכל היתר מה שיש חוץ ממנו והבורא, זה אך ורק כדי לסדר את הקשר כדי שהכול יכנס לקו הזה, לתקשורת ביניהם.

ממה מתחיל הקשר הזה? באמונה. "הוא מתחיל באמונה, אולם הגוף מתנגד לעבודה זו, אז בא מצב של יגיעה," האדם צריך להוסיף כוחות. "היינו שהוא צריך להתגבר על הגוף,", על כל מיני הפרעות בקשר. "ולעשות כל מיני עצות, כמו שאמרו חז"ל "בתחבולות תעשה לך מלחמה", היות שאין הגוף רוצה לוותר על תועלת עצמו, וכפי מה שנותן יגיעה, בשיעור הזה הוא מתחיל להרגיש, שאין בידו לעשות שום דבר, כי הוא מצד עצמו, כבר עשה לפי דעתו, כל מה שהיה ביכולתו לעשות, ובא לאחר היגיעה, לידי ידיעה, שרק ה' הוא יכול לעזור, ואין זה בידי עצמו." זאת התחנה הראשונה, שאנחנו רוצים להיות בקשר, רוצים כל הזמן להתקשר לבורא, ל"אין עוד מלבדו", ל"טוב ומיטיב" בכל מה שקורה לנו, בכל מה שנופל עלינו.

וכשאנחנו מבינים שרק כך בלבד צריך להיות, אנחנו לא מסוגלים לקבוע את זה. ההפרעות הן דווקא בזה, הפרעות נוראיות, גם בקשר מצד עצמו וגם בכלל לקבוע את פס הקשר. כי כל פעם בא משהו ומושך אותי ממנו, ואז אני חושב שאני לא צריך להתקשר ישירות לבורא, אלא יש כל מיני אמצעים אחרים שאני אעשה וכן הלאה.

"אז התפלה הוא", אם הוא מגיע למצב שרק הבורא יכול לעזור, למרות כל ההפרעות, כבר אין לו שום ספק בזה, כי כל פעם היו ספקות והוא התגבר עליהם, ועוד ועוד, "אז התפלה הוא בעומק הלב, היות שברור אצלו בידיעה ברורה, שאין מי שיעזור לו אלא הקב"ה.". זאת אומרת, קשר עם הבורא יכול להיות אך ורק בעזרת הבורא בלבד. "אולם גם אפילו שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפלה," לבורא, לבקשה, זה האמצעי ליצירת הקשר. "בא הגוף" הרצון לקבל שלנו "ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפלות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו" של האדם "להתפלל אז,". באמת הטענה הזאת ההגיונית, השכלית, הרציונאלית מוציאה ממנו ממש את כל הכוח להתפלל. "על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה,", זאת אומרת, לא עם השכל, לא עם הרגש, אלא כוח שפשוט חייבים להמשיך. למה? אין תשובה על זה אצלנו, למה? כי כל העבודה, כל הקשר עם הבורא הוא למעלה מהשכל שלנו, למעלה ממה שיש לנו בידיים, התגברות עם האמונה. "ולהאמין שה', כן הוא שומע תפלת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך,". זה לגמרי לא שייך למה שקורה לאדם, אלא כל אחד חייב לעבור כאלו מצבים. "אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת,", למרות כל השכל וההיגיון" "אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל." זאת אומרת, אין שום דבר חוץ מלהתפלל, ואין שום ברירה, אלא דווקא נגד כל הכוחות שבאים ונותנים לנו תמונה הגיונית, רציונאלית, בריאה, שאין כאן יותר מה לעשות, אולי לחפש שיטה אחרת, או לעזוב, כמו שהוא אומר, לזרום בזרמי החיים כאתמול.

שאלה: לפני שהאדם משיג מה זה אמונה, איך עלינו להתגבר?

אמונה כאן צריכה להיות פשוטה. זו לא האמונה שאנחנו לומדים, כוח הבינה, אור החסדים, שזה כוח שבא מלמעלה. כאן מדברים על זה שהאדם פשוט הולך "כשור לעול וחמור למשא.", אני לוקח את זה וגמרנו. חייבת להיות החלטה, שכל פעם ודאי שאני צריך לחזק אותה, כי כל פעם מהשמיים הבורא מגדיל את הרצון לקבל, ואז הרצון לקבל שלי ממש מוריד לי את כל ההחלטה הזאת, ואני חייב שוב ושוב לחדש אותה.

תלמיד: במה אני צריך להאמין?

קודם כל שיש לי עסק עמו, עם דרגה עליונה יותר, היא הולידה אותי, היא מטפלת בי, היא מקבלת את כל התגובות שלי, היא עושה את הכול. אני נמצא בה בעצם, אלא אני רק מנותק ממנה בהרגשה שלי. תינוק שנמצא בידיים של אימא, מה הוא מרגיש? הוא מרגיש שכל המערכות שנמצאות בעולם לידו, לטובתו? הוא לא מרגיש שום דבר. אלא יש לו איזו "נקודה שבלב", מה שנקרא, יש לו קצת קשר עם העליון שמטפל בו, וגם הוא לפעמים נעלם ולפעמים נמצא יותר.

תלמיד: אפשר ליהנות ממשהו אם אני מתפלל? בדרך כלל אני מתפלל עבור החברים, אבל אני לא מרגיש כלום. אני לא מרגיש שאני עושה פעולה, זה באוויר.

העבודה שלנו היא בניגוד לכל העולם. כולם מתפללים, גם דומם, צומח, חי מתפלל והאדם מתפלל וכל בני האדם מכל הסוגים, כולם מתפללים. מה זאת אומרת? כולם פונים למקור החיים. זה בהכרח. יש כאלה שמתפללים שיהיה להם טוב. גם אנחנו מתפללים שיהיה לנו טוב, אז לפחות בואו אנחנו נתפלל שיהיה לנו טוב, אבל דרך הסביבה, זו דרגה יותר אמיתית.

ודאי שאתה לא יכול עכשיו להתפלל עבור הבורא שיהיה טוב לו, זה נקרא "לעשות נחת רוח לו", שעל זה אתה מתפלל איך לעשות את זה, אבל בכל זאת אנחנו צריכים לחשוב. שמגיעה אלי איזו צרה, איזו בעיה, היא מגיעה ומורגשת אצלי ברצון לקבל שלי. אז, ברוך ה' יש לי רצון לקבל שהוא מרגיש מכה, אחרת אפילו לא הייתי מרגיש.

מתוך זה שאני מרגיש מכה, אני יכול לשייך את המכה הזאת לבורא. למה הבורא רוצה שאני אתקשר אליו דווקא דרך מכה ולא דרך מתנה, משהו נעים וטוב? כי המכה הזאת נותנת לי הזדמנות לפנות אליו בתגובה עצמאית שלא תלויה ביחס שלו אלי כביכול. הוא מתייחס אלי כביכול רע ואני בחזרה דווקא רוצה להתייחס אליו טוב. בפער בין מה שאני מרגיש ברצון לקבל שלי לבין מה שאני מפתח בתגובה מהרצון להשפיע שלי, בפער בין הרגשות האלה נמצא השטח המיוחד שאני בונה שזה נקרא "העצמאות שלי".

ואז לאט לאט אני יותר ויותר מבדיל את הרצון לקבל שאני מרגיש בו מכות לבין הרצון להשפיע שאני מפתח, שאני מרגיש בו יחס טוב לבורא. ואז מתוך הפער בין הרצוי לבין המצוי, אפשר להגיד, אני ממש בונה את העצמאות שלי. ובשטח הזה שאני בונה מאפס אני חי, אני חי בשביל זה.

יוצא ככה, כמה מכות שאני אקבל, הפרעות למיניהן, וכמה שאני מעליהן אבנה את היחס שלי לבורא כטוב, שעושה את זה ההפך כדי שאני אבנה את השטח העצמאי שלי, שזה החיים שלי, שזה נקרא "הנשמה", אז אני רואה שכאן זה מקום החיים שלי, הקיום שלי, המאמץ שאני עושה. ככה זה. זה בהתחלה, אחר כך יש לנו עוד פעולות שצריך לעשות.

שאלה: אפשר לצייר את מה שאמרת עכשיו?

אני אשתדל. אני מקבל מלמעלה משהו לתוך הרצון לקבל שלי הגדול, (ראו "רצון לקבל", "השפעה "). ואני בודק את עצמי איך אני צריך להגיב עליו. ודאי שקודם אני מרגיש בתוך הרצון לקבל את מה שקורה. אחר כך מהרצון לקבל, מהלב, זה עובר למוח. ומהלב והמוח אני מסדר את התגובה, רצוי דרך הקבוצה, ואז אני מגיע חזרה (שרטוט מס' 1). מה אתה שואל על זה?

שרטוט מס' 1

תלמיד: אני תקוע ברצון לקבל.

מה להגיד לך? כן, אתה לא יכול לצאת מההרגשה. אתה מרגיש הרגשה רעה, "רע לי" (ראו שרטוט מס'1).

תלמיד: כן, ואני מתפלל מתוך הרע לי.

אתה מתפלל?

תלמיד: בטח, מתוך הרע לי.

מה אתה מתפלל?

תלמיד: זאת אומרת, גם האגו מתפלל.

שיהיה טוב?

תלמיד: נכון.

אתה מתפלל לבורא? אתה לא יודע.

שאלה: מאיפה אני יודע למי אני מתפלל?

כך אומרים לך מקובלים, שישנה כאן איזו מערכת (ראו שרטוט מס' 2) שהיא נקראת "כוח עליון". איך אתה יכול להיות מחובר אליה? קודם כל, אם אתה נמצא סתם בהרגשה רעה, אתה מנותק מהבורא. אתה לא מרגיש שאתה מקבל ממנו, אתה אפילו לא חושב על זה שאתה מקבל ממנו, מנותק. רע לך, אתה הולך לרופא, אם יש למי ללכת בהרגשה רעה כזאת, או לכל מיני כאלה שנותנים עצות. הם אומרים כך, א', אתה צריך להבין שמה שאתה מקבל אתה מקבל ממנו, ב', שמה שאתה מקבל ממנו זה דברים טובים, כי הוא טוב ומיטיב. אז מה שאתה מקבל, מקבל טוב. את הטוב הזה שנכנס בך ברצון לקבל, אתה בדיוק מרגיש כרע לך. אתה רואה, "רע לי". למה? כי יש הבדל בין מה שהבורא נותן לבין מה שאתה רוצה לקבל. הוא נותן מהרצון להשפיע שלו, אתה מקבל ברצון לקבל שלך, הפער הזה הוא נורא. בגלל הטבע של הבורא והטבע שלך, אתה מרגיש רע. אם הטבע שלך היה כמו הבורא, היית מרגיש אין סוף.

שרטוט מס' 2

מתוך זה מלמדת אותנו חכמת הקבלה איך אנחנו צריכים לקבל כל דבר שבא. אתה לא יכול לשנות את העולם, עזוב, אל תהיה כמו "מתקני העולם" כמו שאומרים, אתה צריך לתקן את עצמך, את הרצון לקבל שלך.

איך אני מתקן את הרצון לקבל שלי? יש כאן עוד מנגנון מיוחד בקשר עם הבורא, והוא נקרא "המאור המחזיר למוטב". אם אחרי שאני מרגיש רע, פונה דרך הקבוצה לבורא ומבקש שהוא חוץ מזה ששולח לי טוב, רע, כל מיני השפעות, שיביא לי את הכוח המיוחד שנקרא "המאור המחזיר למוטב" , או "אור מקיף", אז אני נכנס כאן עם הבורא ליחס שנקרא "עבודת ה'".

אני לא מבקש ממנו להביא לי דברים טובים שאני ארגיש, אלא מלכתחילה את הדברים האלה אני מקבל כטוב. הם טובים, אני מקבל אותם כטוב, אלא את הרצון לקבל שלי אני צריך לתקן. אז אני אומר לבורא, שמע לי, יש לי כאן ברצון לקבל שלי איזה מין חלק קטן מכל הרצון לקבל שלי שאני רוצה לתקן אותו, שאני רוצה להרגיש בו טוב. להרגיש בו טוב לא בגלל שיהיה לי טוב, אמנם את זה אני רוצה, אלא אני רוצה בחלק הזה להרגיש טוב בצורה אחרת. שלא אכפת לי אם אני מרגיש רע או אני מרגיש טוב, אלא למרות שאני מרגיש מה שאני מרגיש, לא אכפת לי, למרות שאני מרגיש בו רע, אם אני מקבל את זה ממך, זה טוב.

זאת אומרת, שהתנאי כאן צריך להיות כך, שיהיה רע לרצון לקבל ושאני ארגיש בזה טוב לרצון להשפיע שלי. שאני אוכל על פני הרע שאני מרגיש, להודות לך. איך זה יכול להיות? מה, אני מזוכיסט שאני נהנה מהסבל? לא. שהיחס אליך ידכא כל דבר אחר, אפילו הלא נעים לרצון לקבל שלי, ואז בצורה כזאת אני מתנתק מהרצון לקבל שלי ונדבק אליך, עד כדי כך שאין לי שום הרגשה רעה בתוך הרצון לקבל שלי, למרות שהוא סובל.

והרצון לקבל אחרי צמצום א' כמו שאנחנו לומדים, הוא לא מקבל, אלא אני מפתח מעליו רצון להשפיע. ואז לאט לאט נבנה חלק מהבינה, חלקי חלק המלכות.

מתי אני עושה את זה? יש חץ דרך הקבוצה, (ראו שרטוט מס' 3) על זה אני צריך לעבוד. ודווקא מזה שאני פונה לבורא דרך הקבוצה, ולא בצורה ישירה כמו שהוא אלי, בזה אני מחייב אותו להתייחס, לא לאגו, לרצון לקבל שלי, אלא לרצון להשפיע שיתפתח בי. כי אני כבר משייך את עצמי לקבוצה ואת הקבוצה הזאת אני משייך אלי. ואני רוצה להשתמש בכלים שלהם כמו בט' ראשונות, לעומת המלכות.

שרטוט מס' 3

תלמיד: השבוע כולנו חווינו כאן את המצב הזה בעצם, בעשיריות אקראיות. מלמעלה לקחו לנו את הקש כדי לבנות את הלבנים בלי קש. פגעו לנו ברצון לקבל, כי אנחנו כולנו אוהבים את החברה הנחמדה שלנו.

יפה.

תלמיד: ויומיים אחרי זה אפשר היה ממש להרגיש את הפער. והנה, שמחה וששון, כולם חוזרים. אפשר להראות לנו את הדוגמה מה קרה כאן ואיך הקבוצה קשורה לזה ומאיפה יתקבל כוח ההתגברות או איפה הייתה כאן תפילה?

מה שאנחנו עשינו כאן, בצורה מלאכותית יצרנו לעצמנו תנאים כאלו שאין לנו ברירה, במשהו אנחנו צריכים לאחוז. קודם הייתה עשירייה, חברים שמתקשרים, היה איזה יסוד, יושבים כולם, לכל אחד הכיסא שהוא רגיל, המקום שהוא רגיל, יושבים באותו מקום פחות או יותר, ו[עכשיו] נעשה משהו שאני לא יודע באיזה עולם אני נמצא, זה נתן דחף לחפש.

אבל כאן השאלה היא, מה אנחנו מחפשים? הדרך עוד לא בסיומה, כי אולי אנחנו מחפשים אותו עוגן כמו שהיה קודם, רק בצורה אחרת, או שאנחנו רוצים עכשיו לאחוז אחד בשני בעשירייה ובתוכה בבורא? כאן השאלה, איך אנחנו נתגבר על חוסר ההתמצאות, איפה אני נמצא. זה מאוד חשוב שאני לא אלך לחפש משהו חדש כמו שהיה לי קודם, אלא במקום כל הספקות וכל הבעיות שיש לי עכשיו, להיאחז בקבוצה ובבורא. אני חייב לכוון את עצמי לכוח לזה, לאתר שם את המקור. אז אני אגלה שאני דרכו מקבל את כל ההשפעות מלמעלה, זה נקרא "אח"פ דעליון", ושאני דרכו פונה ממני, ואז התפילה שלי מיוצבת היטב.

שאלה: איך אדם שהגיע לזה שרואה כל דבר רע מהבורא, רואה את זה כטוב? איך הוא מתנהל, איך הוא חושב על הדברים?

הרבה מכות עוברות לפני שאדם קודם כל משייך את המכות האלה לבורא. אם הוא ממשיך בדרך בצורה קפדנית, קובע מה שנקרא "עיתים לתורה", חיבור עם הקבוצה, וכל מה שהיה קודם, אם לא מחזק, לפחות לא מוריד, אז כל המכות האלה אחת אחרי השנייה בונות בו הרגשה, ידיעה שהוא מקבל את זה מהבורא.

איך הוא מקבל את ההרגשה הזאת שזה בא מהבורא? בתוך, בעומק של מכות גדולות, חזקות, שהוא ממש משתגע שהוא לא יודע לאן לברוח. המכות הן לא פיזיות, אלה מכות פנימיות, נפשיות, בבושה ובחוסר אונים, בחוסר התמצאות. ואז שם ורק שם, אחרי כמה מכות כאלה, בתוכן שהוא כבר לא יודע מה לעשות, הוא ממש משתגע, כי בינתיים דבוק לרצון לקבל שלו, והוא מתחיל להרגיש שזה מגיע מהבורא. ואז מרגיש וזה נעלם, מרגיש וזה נעלם. זה גם לא בהרגשה, בינתיים זה רק בהבנה. ואחרי זה הוא אומר כך, אני מוכן לקבל את כל המכות, רק כדי לא להתנתק. זאת אומרת, הוא מתחיל להשיג בתוך המכות האלו כמה הבחנות חדשות. קודם כל שהמכה הזאת מנתקת אותו מהרצון לקבל שלו, מהאגו שלו. המכות האלו מעלות אותו לדרגה אחרת, שלא אכפת לי מהמכות, אני מרגיש שהן באות דווקא כדי לרפא אותי, שאני אתעלה, שאני אתקלף, אתנתק מתוך הרצון לקבל שלי ואתעלה מעליו לרצון להשפיע, שאי אפשר להיות המשפיע בלי שאתה עוזב את הרצון לקבל. נניח שכך. בינתיים. בעוד כמה חודשיים נדבר על השלב הבא.

תלמיד: שבועיים?

שבועיים? מצדי, היום אחר הצהרים, אבל זה לוקח זמן. אם אדם מרגיש שמתוך המכות הוא כבר רואה שזה מכוון כדי לנתק אותו מהיצר הרע שלו, מהרצון לקבל, כדי לתת לו אפשרות לפנות לבורא, ולרצות להיות בו, וגם בפנייה הזאת, יש כמה אופנים, יש כאן חלק שאני רוצה להיות דבוק בבורא בגלל שזה טוב לי ואני לא יכול להתנתק מזה שזה טוב, אז איך אני מתנתק על ידי איזה סוויץ', שלא יהיה לי טוב, שתהיה רק ידיעה שאני דבוק בבורא, וזה לא ישפיע על הרצון לקבל שלי, על הביטחון שלי, על ההצדקה למכות?

יש כאן עוד עבודה בפנים, אנחנו צריכים לנקות את עצמנו מתועלת עצמית כי הבורא שמתגלה, כביכול הוא התשובה על הכול. זה השלב שאליו אנחנו צריכים להגיע, שמקבלים "הכבדת הלב" מה שנקרא, אנחנו קוראים לזה מכות, אבל נגיד הכבדת הלב, ומתוך הכבדת הלב, אנחנו מתחילים להבין שזה הכול מכוון ואין אכזר בבית המלך. ולכן כך אנחנו מתקדמים.

יכול להיות שהצרות האלה מגיעות אלינו בצורה אישית, או בצורה קבוצתית, או בצורה הארגונית שלנו, לא חשוב, אבל כל זה אך ורק לפי אותו הסגנון. מה שסיפרתי עכשיו זה בעצם התהליך הרגיל שכך כל עובד ה' מתנתק מהרצון לקבל, ולאט לאט מתקדם לרצון להשפיע. ואני לא חושב שכדאי להתקדם יותר קדימה. זה יבוא.

שאלה: איך בצורה מעשית לפנות לבורא דרך הקבוצה, איך עושים את זה? ומה זה להתפלל בדיוק?

כאן העצה הראשונה היא פשוטה. אני צריך לראות את כל העולם, אני צריך לראות את כל הקבוצה ובכלל את כל האנושות שכולם נמצאים בי, ומחוצה לי הבורא. וכשהוא משפיע, אני מקבל כל מיני רגשות ברצונות לקבל שלי. ישנם רצונות לקבל שהם מאוד מנוגדים גם לחכמת הקבלה וגם לדרכי, זה נמצא בי. ישנם כאלה שבעד זה, ישנם כאלה שהם לגמרי פאסיביים ולא מבינים. רובם הם נגד דרכי. אלה בעצם כל הכלים שלי חוץ מהנקודה שבלב, שהיא הקטנה והסובלת. אם אני מתאר כך את העולם כולו בי, זה אחד מאופני היחס, אבל הוא טוב, כי אז אני לא מתפזר להרבה גורמים. כך נכון להתייחס. שינסו.

שאלה: אנחנו רואים שכל מה שקורה בחוץ ביחס לְמה שקורה פה, בהרגשה הופך להיות קליפה. אין ברירה, חיים את החיים בחוץ, כך צריך להיות.

זה הכול כלי אחד.

תלמיד: אבל בהרגשה שלי אני מרגיש שככל שאני נכנס יותר פנימה, יש הרגשה שבחוץ זה מין קליפה כזאת שאני חייב להחיות אותה, היא גם שומרת עלי בהכרח. כשאני נכנס לפה לתוך הפנימיות וזה מורגש, גם פה יש עבודה, כי גם פה אני יכול ליפול למקום הזה כמו עם העשיריות, להישאר בדבש המתוק והנעים הזה. בא הרב ובעצם ניער ושחרר אותנו קצת מהמוצץ, ופתאום אתה מרגיש את האין הזה, ומִפה אני צריך לעבוד. אתה אומר גם, "תעשה את זה דרך הסביבה".

איך מקצרים את הזמן בתוך הפנימיות כדי לא להגיע למצב הזה, ולהיות כל הזמן באיזו הרגשה פנימית שאני צריך לעשות שינוי פנימי דרך הבקשה, שנעבור את המצב יותר מהר?

רק על ידי תפילה, דרך הקבוצה לבורא. אני, קבוצה, בורא וכל הזמן תפילה, כל הזמן בירורים. ושיהיו, לא חשוב איזה. כי אם אתה משתדל כך לפנות, אתה אולי תקבל מכות, כל מיני כוחות, תיקון כיוון, כך וכך, לא חשוב, אבל אתה תקבל אותם מהר. לכן דרך הקבוצה לבורא, שהבורא נמצא בתוך הקבוצה, אתה חייב לפנות אליו והוא מרכז את המציאות. כך אתה צריך לראות.

ולא להתייחס לכל הכלים שכביכול נמצאים ברע, לא להתייחס אליהם כרע, אלא כעזר כנגדו. אני חייב רק לתקן את היחס שלי ובזה הכול יירגע, בזה אני אתקן את הכול.

ישנם הרבה שונאים, הרבה מפריעים. כמו שכלפינו אין באף מקום, כי כלפינו זו התנגדות רוחנית שהבורא מפעיל, מה יכול להיות יותר? זאת אומרת, הוא מפעיל את הכול, אבל לא בדרגה כזאת כמו שכלפינו, שהיא ממש מלחמה אידיאולוגית. זה מצוין, אלה בירורים, אמנם הם עוברים על לב האדם ועל העצבים שלו, ואנחנו נמצאים בכאלו מצבים פנימיים, מאוד קשים, נזרקים לחוסר אונים, לחוסר ביטחון, למצב ש"טוב לי מותי מחיי" ושוב קמים, אבל דרך זה אנחנו מקבלים כלים רוחניים.

תלמיד: אתה מדבר כבר על ניואנסים. כי אם משהו קורה כלפי אומות העולם, הכול ברור. אבל מה שקורה בתוכנו, בחלק הכי קרוב אלינו, אפילו זה יכול להיות בני משפחה, זו כבר עבודה יותר קשה, כי בעצם אין לך אחיזה בכלום, אתה צריך לברר כל הזמן את אותו הכיוון איך להחזיק בסביבה.

תשתדל בלי לוותר על הדרך, בכל זאת להפוך את שונאו לאוהבו. כאן יש לך מבחנים מאוד עדינים.

תלמיד: איך עושים את זה? כי אין אחיזה בכלום בעצם. הדבר היחידי זה איזה משהו קדימה שאתה לא יודע מהו, חושך שאתה לא רואה מילימטר.

מטרת הבורא להביא אותך למצב שאתה לא יכול לאחוז בכלום, רק בו.

תלמיד: וגם הקרובים שלך, זאת אומרת, אותה הסביבה שאתה בהכרח גדלת וצמחת בה, ואתה רואה שגם שמה כבר אין במה להחזיק?

לא, עזוב אותם. על זה כתוב, "שיתנתק אדם מאביו ואימו".

תלמיד: אז במה להאמין, איך אני מאמין, במה אני תופס?

רק במרכז הקבוצה. אין לך שום דבר חוץ מזה. כל היתר חוץ ממרכז הקבוצה הם המלאכים שהבורא דרכם מפעיל אותך, במציאות שאתה כך מתאר לעצמך.

שאלה: האם עייפות יכולה להיות כלי אמיתי לתפילה?

לפעמים מה שלא עושה השכל, עושה הזמן, כמו שכתוב. שאדם נכנע, כמו שרבי עקיבא הרכין את הראש, עד שיעברו גלים מעליו, ואז הוא מגיע לחוף. אז ישנם מצבים כאלו שאנחנו צריכים לעבור אותם בצורת הרכנת הראש.

תלמיד: אבל העייפות היא לא מהעבודה עם הקבוצה, אלא דווקא לא נשאר כוח לדברים אחרים?

זה ברור וזה קורה. זה לא שלא נשאר כוח, אלא אין חשיבות. אדם שמתחיל להיכנס לחכמת הקבלה ורואה שיש כאן עולם עליון, כוחות אדירים ומעל חיים ומוות, מצד אחד, ומצד שני הוא צריך להתעסק באיזה דברים של חיי העולם, הוא לא יכול, אין לו חשיבות לזה. מה לעשות אם אין חשיבות? הוא צריך גם על זה לעבוד בלמעלה מהדעת. הבורא אמר שאני צריך לבצע את זה אז אני צריך לבצע.

מה המקובלים הגדולים עשו? הבורא סידר להם בכוונה ממש חיי עוני, חיי ייסורים, והם היו חייבים לדאוג לכל זה. אין ברירה. רב"ש היה נוסע לשבוע ימים לעבוד בכביש ירושלים חברון בבניית הכביש. אין עבודה יותר נמוכה, כי אין ברירה, לא הייתה בכלל עבודה. לפחות כך קיבלו עבודה ושילמו להם קצת משהו. והיה חוזר רק לשבת הביתה. וכל הזמן היה עובד, מהזריחה ועד השקיעה. כך הם היו עובדים אז. חיים קשים.

שאלה: ברור שבקשה היא הדבר הכי חשוב וחשוב שתהיה דרך הקבוצה. לגבי קבוצה דווקא, אתה עכשיו עושה פה תהליך מדהים, ומורגש שזה הצעד הבא והוא צריך להיות מאוד מועיל. מה לגבי הקבוצות היחסית קטנות? אצלנו בחדרה יש קבוצה של עשרים גברים, שתי עשיריות.

עשרים גברים זו קבוצה קטנה? קטנה זה נקרא שניים. אני אומר לך ברצינות, "מיעוט הרבים שניים".

תלמיד: אנחנו החלפנו עשיריות אפילו לפני שבפתח תקווה החליפו, והורגש זעזוע, היו כל מיני תופעות, אבל אני חושב שהתגברנו, ועכשיו הגענו למצב יחסית טוב. בממוצע בשיעורים נמצאים בסביבות 70% מהקבוצה, אמנם לא חסרות בעיות, אבל יש רוח בקבוצה. אנחנו רוצים לעשות את הצעד הבא, בהתאם למה שקורה פה, אבל יש כל מיני חששות, שאם נעשה צעד כזה, נניח בכל יום או בכל שבוע נחליף את הרכב העשיריות, זה יהיה די קשה ומאוד יורגש כל חבר שבירידה. האם כדאי לעשות עכשיו את הצעד הזה ולא לחכות שפה יצטבר ניסיון וכולי?

אדם שמגיע לחכמת הקבלה ושומע שצריכים לעסוק באהבת חברים, הוא חושב שהוא נפל לא לחכמת קבלה אלא לאיזה חוג לפסיכולוגיה התנהגותית, של יפי נפש, כל מיני כאלה, או שהוא חוזר לגן ילדים כמו שהגננת הייתה אומרת להם, להיות ילדים טובים וכולי, והוא לא מסוגל לשמוע שצריכים לעסוק בחיבור בין האנשים.

"אני באתי כדי להתנתק מכל הזבל הזה", כך אני מסתכל על כולם, על כל העולם ועל כל בני האדם. אני באתי כדי למצוא את הבורא ולהיות שייך לו, אפילו יותר מזה, לכבוש אותו, להיות למעלה ממנו, להבין אותו, להרגיש אותו ולקבוע את החיים שלי וכן הלאה, להיות למעלה מהבורא. האגו שלנו הוא כמו פרעה, "מי ה' אשר אשמע בקולו". זאת אומרת אני מכיר בכוח העליון ואני רוצה לרכוש אותו ולהשתמש בו, שיהיה נכון לשימוש.

פתאום האדם שומע, שצריכים להתכופף כלפי האנשים שבאים ללמוד יחד עימו, להיות בקבוצה, להיות יפה כלפיהם, לחייך, לדבר יפה, להתחבק, לשיר יחד שירים. זה כל כך מגעיל, זה כל כך דוחה שאי אפשר לתאר. רק הנקודה שבלב, אם היא בוערת באדם, היא מחזיקה אותו פנימה. זה המבחן הראשון, האם ישנה נקודה שבלב או לא. זה לא תלוי באדם. אם ישנה, הוא נשאר. אם לא, לא. או יכול להיות שהוא פשוט חסיד. מה זה חסיד? הוא אוהב את זה, טוב לו. ככה, בא, חברה טובה, יפה, מקבל מין המתקה לחיים הגשמיים שלו.

אבל באמת מי שנכנס ושומע שצריכים לממש אהבת חברים, כמו שרב"ש מתאר [זה קשה]. תראה ממה הוא התחיל, אני לא תיארתי לעצמי. לפני שהוא התחיל את המאמר הראשון, אני דיברתי איתו ההיפך. זה שהוא התיישב וכתב את זה שם בספסל, בפארק יהושע, אני לא ציפיתי שזה יהיה המאמר הראשון מתוך מאמרים שהמשיך לכתוב, שהם כולם, איך אנחנו מתחברים ובתוך החיבור בינינו מגלים את העולם העליון.

בחיבור בינינו לגלות את העולם העליון? אנחנו לא סוציאליסטים, לא אוטופיסטים, לא ליברלים, אנחנו לא צבעוניים למיניהם שמדברים על אהבה. איך? לקבלה מגיעים אנשים שהם לגמרי ההיפך, כל אחד עם האגו הגדול, לא אכפת לו מכל העולם, הוא רוצה רק לעזוב אותו, הוא רוצה רק להיות למעלה מהבורא. למעלה מהכול. וכאן זה להכניע את עצמו.

אתה רואה שזו אבן המכשול לכל האנושות לקבל את חכמת הקבלה ולהבין אותה, להרגיש אותה ולהתקרב אליה, ובכלל להסכים שעל זה חכמת הקבלה מדברת. חכמת הקבלה מדברת על אהבת הבריות? היא בשמיים, היא כוחות הא-לוהים.

לכן אני לא יודע להגיד לך איזה שלבים ומה לעשות. מה אתם ממליצים?

תלמיד: חלק מהחברים מסכימים, חלק חוששים מאוד, כרגיל.

ממה חוששים?

תלמיד: חוששים מבלגן שאנחנו לא נוכל להסתדר איתו.

מזה גם אני חששתי כשאמרתי לבטל את העשיריות הקבועות. אבל לא הייתה ברירה, כי אחרת היינו שקועים יותר ויותר ב"הרגל נעשה טבע שני", שאז הרבה יותר קשה לצאת ממנו. גם כך היינו בזה יותר מדי, אבל יש כאן כמה אירועים כאלו שעוזרים לנו לשנות את המצב. אני לא חושב שאתם צריכים לזרז את עצמכם יותר מהר מאתנו, נלך יחד.

תלמיד: אבל אם יחד, עכשיו הגיע הזמן לעשות את הצעד הזה.

שוב, איך לעשות מקבוצה וחצי או משתי קבוצות, כל יום שתי קבוצות חדשות אני לא יודע.

תלמיד: טכנית זה אפשרי, השאלה היא עקרונית.

אני חושב שצריכה להיות הרגשה כזאת, הרגשה כזאת חייבת להיות. תחליפו מקומות ביניכם. ישנה עשירייה, מגיעים בבוקר, אתה מכיר את החשבונות האלה במחשב, תעשו איזו תוכנה שתשנה אתכם.

תלמיד: עשינו את זה, אבל זה צעד קטן. השאלה האם כדאי כל הזמן לערבב עשיריות?

אני חושב שכדאי. אני חושב שכדאי לנו מאוד להרגיש שבכל יום "ויהיו בעיניך כחדשים", בכל דבר.

תלמיד: אני הצטרפתי לקבוצה הצעירה של פתח תקווה ואני שומע את כל השיעור לגבי העשיריות האקראיות וכל הדברים שקורים כאן. כשדיברת קודם דיברת על החלטה. יש את האמונה והתפילה, איך המשולש הזה עובד? האם ההחלטה הזאת היא שלי? הרי היא קשורה לתפילה.

לא, ההחלטה תלויה ביגיעה. היא מגיעה מלמעלה ותלויה ביגיעה. ויגיעה יכולה להיות יותר איכותית או פחות איכותית בהתאם לכמה שאתה נמצא שייך לסביבה, לקבוצה.

תלמיד: אם אני ביגיעה וקשור לסביבה יכול להיות שיש איזו תפילה מהלב? האם אני אמור לעשות איזו תפילה או שהעשירייה אמורה להתפלל ולתת את ההחלטה ליגיעה הזאת?

העשירייה חייבת להתפלל כל הזמן. עשירייה זה מניין קבוע. ממש כמו בבית המקדש, ששם כל הזמן היו מתפללים.

תלמיד: וכשאני מתפלל, אני אמור להתפלל בשבילם? איך אני עושה את התפילה הזו?

אתה אמור להתפלל עבורם, ודאי. עבור מי עוד? אתה נכלל בהם ומתפלל עבורם.

תלמיד: מה אני עושה? אני חושב, אני מרגיש? עם כל החיים הגשמיים שנמצאים בהם, איך אני עושה את התפילה?

אתה רוצה שכל העולם יתכלל בתוך העשירייה שלך ובה יתגלה הבורא לכל הנבראים וכולם יהיו עימו בחיבור אחד.

שאלה: אנחנו יושבים ומדברים וזה נשמע לי כמו שיש מלחמה. כאילו באנו למלחמה, נלחמים במלחמה, והוא עוד כותב "בתחבולות עשה לך את המלחמה". למה?

למה זה רע?

תלמיד: מלחמה?

כן.

תלמיד: תן לי שלום, תן לי אהבה.

לא. זה מפני שאתה לא מאמין שהבורא מסדר את הכול. כי עד שאתה לא מגיע לדבקות, לגילוי, לחיבור, לזה שהכול מתחבר יחד בכלי אחד וממלא אותו אור אחד, הבורא, עד אז ישנה מלחמה על המצב הזה כדי לייצב אותו.

תלמיד: כתוב, "בתחבולות תעשה לך מלחמה", כדי שאני אעבור את זה בשלום. מה התחבולות האלה?

מה זה נקרא תחבולות?

תלמיד: לא יודע מהן התחבולות?

המילה תחבולות, מה היא אומרת?

תלמיד: איזה חבל להצלה.

אמצעים.

תלמיד: אמצעים.

אז למה באמצעים תעשה מלחמה? כי בצורה ישירה אתה לא מסוגל. מה האמצעים למלחמה?

תלמיד: הקבוצות.

זהו, כן. לא צריך לחפש שום דבר אחר. אבל כל פעם כשאתה מגיע, אתה מגיע באופן אחר, בסגנון אחר, מתאר את זה אחרת. בדיוק, אין לך שום דבר חוץ מזה. אבל עם הקבוצה אתה תראה עד כמה יש לך שם תחבולות.

תלמיד: בכל תהילים כתוב מלחמות, דוד המלך נלחם.

הכול בתוך הקבוצה.

תלמיד: רק קבוצות?

רק בקבוצה. גם דוד המלך לא היה פנוי מכל הדברים האלה, הוא היה כמוך.

תלמיד: הלוואי שהייתי כמוהו.

זה משהו אחר. הוא היה כמוך.

תלמיד: אני רוצה קצת לברך על דברים אחרים, בעקבות השינוי. העניין של קבוצת המיקוד שמתחלפת, זה נותן אפשרות להתכלל בצורה מדהימה. מה שאני מנסה לעשות כל יום שישי כשאני מגיע לפה או בכל כנס ובכל מפגש, זה נותן לי את זה על מגש של כסף מדי יום כשאני שומע שיעור חוזר.

אז למה אתם יושבים כאן יחד?

תלמיד: אנחנו יחד? כל אחד לחוד, זה לא הפרצופים, כל אחד לבוש אחר היום. זה מה שאמרתי לחברים פה, אם היינו מחליפים חולצות זה היה נותן לנו למעשה תחושה שכל פעם אנחנו מתחלפים. הרי כולנו משתנים.

זה נכון, אבל יחד עם זה בכל זאת לא לראות אותם אנשים לידי.

תלמיד: אנחנו לא כל כך מתייחסים לזה האמת. הרבה מאיתנו לא מתייחסים לזה, אלא המצבים שאנשים עוברים ודרך זה אנחנו עובדים.

אבל לגבי קבוצת המיקוד אני רוצה להגיד לך, שביומיים שלושה אחרונים כשיצא לי לשמוע שיעור חוזר, ואני שומע עם קבוצת מיקוד, אני מתרשם מחברים שלא תמיד הצלחתי להתכלל איתם ולשמוע אותם וזה תענוג. זה אחד הדברים שאני חושב שעושה את השינוי הזה למשהו מדהים. חוץ מזה כל תהליך לוקח קצת זמן.

אבל מההתרשמויות שהיו לי במפגשים עם אנשים שלא לומדים קבלה ושאומרים, "אתם לומדים קבלה, הרבה אנשים לומדים קבלה, הרבה נחשפים, זה מתרחב ברחבי העם", אני אומר שאנחנו שקועים בתוך עצמנו קצת. גם בגלל שההפצה לא מביאה אותנו למגע ישיר עם אנשים כמו שזה היה בפעילויות אחרות, ואנחנו פחות חשופים לזה, לכן אנחנו גם מתרשמים פחות ממה שקורה בחוץ. כנראה שמה שהולך בחוץ זה בעקבות העבודה שנעשית פה, ובאמת יושבים פה גדולי הדור, והם לא מרגישים את זה כי כל כך רגילים אחד לשני שלא מבחינים בגדלות שלהם.

בכל זאת, אלה שני כיוונים שונים. או שאנחנו מכונסים בפנים ורוצים להגיע לפנימיות, או שאנחנו מתפרצים החוצה ומוכנים להיות עם החיצוניות. זו בעיה גדולה. אנחנו עכשיו עוברים כאלו תהליכים שקשה לנו יחד עם מה שעוברים כאן, לעשות הפצה רחבה, חזקה. יש לנו כמה אנשים שמטפלים בזה אבל האמת זה לא לפי [הרצוי], יש רצוי ויש מצוי, מה לעשות.

תלמיד: זה נכון, אבל אני גם שומע את הבשלות של האנשים שיכולים להסביר היום הרבה יותר טוב את כל החכמה.

עוד מעט כולם חוזרים מחופש, ולא סתם בחרתי את התקופה הזאת, ואחרי החגים אנחנו נתחיל במכת ההפצה.

תלמיד: אני רואה בחו"ל, שמסבירים את הקבלה אנשים שהיו רחוקים מאוד מאיתנו. אני נכנס ואני רואה פוסטים ואת העבודה שהם עושים, אני רואה את השינוי. ומתוך זה שיש פה קשיים, תמיד היו קשיים, אבל הקשיים הם הדרך להתקדם, אחרת אנחנו במקום דורכים.

נכון.

קריין: אנחנו בקטע תשיעי מתוך רב"ש ב', "מהו, קומה ה' ויפוצו אויביך, בעבודה".

"כתוב (תהילים ל"ד) "דרשתי את ה', וענני". ופירש הרד"ק "דרשתי, כי בהיותו בין ידיהם, היה בלבו דורש את ה', ומתחנן לפניו בלבבו, שיצילהו מידם". ועל דרך עבודה יש לפרש, שדוד ראה, כי בהיותו בין ידיהם, היינו תחת שליטתם של המחשבות ורצונות של הרצון לקבל, היה בלבו דורש את ה'. כלומר, שהגם שראה שהם שולטים עליו, ומכל מקום היה בפניות הלב דורש את ה', שיצילהו מידם. כלומר, הגם שבחיצוניות הם היו שולטים עליו, אבל בפנימיות הלב היה מוחה על מה שהם שולטים עליו, והיה מתחנן לה' שיצילהו מידם. ומכל מקום בפנימיות הלב היה דורש ומתחנן לה', שיצילהו מידם, ולא היה מתייאש, מזה שבחיצוניות הם שולטים עליו. וזהו על דרך שאמרו חז"ל (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת לו על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים"."

(רב"ש - ב'. מאמר 19 "מהו, קומה ה' ויפוצו אויביך, בעבודה" 1991)

סדנה

איך אנחנו מחלקים את עצמנו לפנימיות וחיצוניות, ואיך אנחנו מרשים לחיצוניות שתשפיע עלינו, והעיקר שהפנימיות שלנו תהיה דבוקה לה'? איך אנחנו מסדרים את הפנימיות והחיצוניות כך שהעיקר בשבילנו זאת הפנימיות ואנחנו משתדלים להיות בזה דבוקים, בינינו לבורא? ומה לעשות עם החיצוניות, איך אנחנו מרשים לחיצוניות לשלוט עלינו?

*

תנו דוגמה, שבחיצוניות יש שליטת החיצוניים ובפנימיותנו יש שליטה לפנימיות שלנו. תנו דוגמה שבחיצוניות החיצונים שולטים עלינו, ובפנימיות אנחנו שולטים על עצמנו.

*

כתוב "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע את עצמו מן הרחמים". זאת אומרת, שבחוץ מונחת חרב על צווארו של האדם ומבפנים, בתוך הלב, הוא נמצא בדבקות עם הבורא. ולא לחכות שהחיצוניות תשתנה אלא רק לדאוג שהפנימיות תהיה יותר חזקה. וחס ושלום שמהחיצוניות החרב לא תגיע ללב, אלא שתהיה רק על הצוואר.

איך עושים זאת, והאם רצוי שהתיאור הזה יקרה, או מחויב לקרות?

*

קריין: קטע עשירי מתוך רב"ש ג', "קידוש החודש".

"האדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שיפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו. והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכל למעלה מהדעת. ואז האדם אומר, שהקדוש ברוך הוא שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השיפלות, מטעם שהקדוש ברוך הוא רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמים בצורת שיפלות כזו. ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה', היינו שה' רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם. ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה' בכל אופנים. וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי. זאת אומרת שהאדם לא אומר לקדוש ברוך הוא, אם אתה תתן לי הרגשה טובה, שאני ארגיש ש"מלא כל הארץ כבודו", אני מוכן להאמין. מה שאין כן שאין לו שום דעת ושום הרגשה של רוחניות, איננו מסוגל לקבל עול מלכות שמים ולשמור את התורה ומצוות. אלא כנ"ל, הוא צריך לקבל את מלכות שמים ללא תנאים."

(רב"ש - ג'. מאמר 21 "קידוש החודש")

מה זה נקרא לקבל מלכות שמיים ללא תנאים? מה התהליך כשמקבלים מלכות שמיים ללא תנאים? לקבל זה בסוף, מה אני צריך שיהיה לי כדי לקבל את זה?

*

תנו דוגמאות, איך אנחנו יכולים לתאר זאת לעצמנו, של הכבדת הלב, ממש שפלות שאנחנו מסוגלים לקבל מלמעלה, שמעליהן אנחנו בכל זאת דבוקים בבורא? מה זה נקרא לקבל מלכות שמיים על בחינה נמוכה ביותר? מה אנחנו יכולים לתאר כבחינה הנמוכה ביותר של מלכות שמיים, של חוסר שליטת הבורא? אם זו שליטת הבורא, אז לא אכפת לי מה אני מקבל. אני יכול לקבל את הדברים הכי גרועים. אם אני מרגיש שזה מגיע מהבורא אז אין לי בזה שום בעיה, אני בשמחה רצתי שיעשו לי סוף סוף ניתוחים, אמנם שהיה לי כאב, פחד והכול, אבל המטרה והביטחון ברופא כיסו את הכול.

מה זה נקרא שאנחנו מקבלים עול מלכות שמיים על בחינה הנמוכה ביותר? תארו את ההבחנה הנמוכה ביותר. כשאני לא מאמין בבורא, כשאני לא רואה שום דבר. הבחינה הנמוכה ביותר, במה היא נמוכה ביותר?

*

מה זה נקרא להיות ביראת שמיים, או לקבל עול מלכות שמיים בקביעות? איזה מצב זה בקביעות? המצב הזה בכלל יכול להיות לפני גמר התיקון? מה זה בקביעות? שמה שלא יהיה, מה שלא ישתנה, אני בכל זאת נמצא בלמעלה מהדעת, בקבלת עול מלכות שמיים ככה, באמונה שלמה. מה זה נקרא בקביעות או ללא תנאים כמו שכתוב?

*

קריין: קטע מס' 11 מתוך רב"ש ב', "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה".

"כשהאדם מתגבר ומבקש עזרה מה', לאחר שכבר בא לידי החלטה, שיש לו מזיק בלב, הנקרא "רצון לקבל", ואין בידו לצאת ממנו, היינו לאחר כמה עליות וירידות שהיו לו, ולבסוף הוא רואה, שנשאר בערום וחוסר כל, אז תפלתו היא בעומק הלב, כלומר שהוא רואה, "אם אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". והגם שהאדם יכול לומר, שהוא מאמין "למעלה מהדעת", שרק הקב"ה עוזרו, אבל בתוך הדעת אין לו הרגשה כזו, מטעם שהאדם יודע, שהוא בעצמו נתן הכוחות והיגיעה להשיג משהו ברוחניות. מה שאם כן בזמן שהאדם, לאחר כל היגיעות, הוא רואה שאין הוא מסוגל לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, אז הוא רואה בתוך הדעת, שרק ה' יכול לעזור לו. נמצא מה שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו", אין הוא צריך להאמין בזה "למעלה מהדעת", כמו שסתם עובדי ה', שמקיימים תו"מ, שהם מאמינים "למעלה מהדעת", שכך הוא, שהבורא עוזר להם. אלא, באלו אנשים, שהם רוצים לעבוד בע"מ להשפיע, אצלם זהו בתוך הדעת, עד כדי כך, שהם צריכים להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול לעזור להם לצאת משליטת הרצון לקבל."

(רב"ש - ב'. מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)

שאלה: גם פה וגם בקטע של רב"ש ששמענו בהתחלה, הוא חוזר על זה שצריך להתגבר לתפילה. למה תפילה דורשת התגברות?

על זה הוא שואל. כי אנחנו צריכים להתייחס לעזרת הבורא, היינו למה שאנחנו מבקשים בתוך הדעת או למעלה מהדעת?

תלמיד: למעלה מהדעת.

זאת אומרת שאני פונה לבורא אני לא בטוח שהוא מסוגל לעזור, שהוא יעזור, שהוא עומד לעזור?

תלמיד: אני צריך להיות בטוח שהוא יעזור.

אז במה זה למעלה מהדעת?

תלמיד: אני פשוט לא תופס, אם יש התגברות אז למה צריך גם תפילה, אם התגברת?

על מה התגברת?

תלמיד: על המצב, על הסיטואציה, קרה משהו, התגברת, למה אני צריך גם להתפלל?

כל ההתגברות שלי היא כלפי היחס עם הבורא, לא על הסיטואציה עצמה. אליה אני לא מתייחס בכלל. מה קראנו, "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו"¹, אני לא עושה עם החרב הזו שום דבר, השאלה איך אני מתייחס לבורא כלפי החרב הזו.

שאלה: ניקח את הדוגמה הזאת, יש חרב על הצוואר, התגברת, אתה מייחס את זה לבורא. אתה צריך גם להתפלל?

אתה צריך, כן.

תלמיד: למה צריך להתפלל אם התגברתי וייחסתי את זה לבורא?

כי כל עוד אתה מרגיש שהחרב הזו נמצאת, אתה חייב להיות קשור אליו עד שאתה רואה שהחרב נעלמה.

תלמיד: אבל הפעולה של ההתגברות והיכולת לייחס את זה לבורא זה לא מספיק?

לא, כי בהתגברות הזאת יכול להיות שאני מתפלל עבור זה שאני מפחד מהחרב. שאני לא רוצה שזה יהיה. אחר כך אני רוצה לראות שזה בא מהבורא. ואני לא רוצה לראות שזה בא מהבורא אלא אני צריך להאמין בזה בלמעלה מהדעת. אני רוצה לייחס את הכוחות האלה לכוחות דפרודא. זה התהליך, ובסוף התהליך אני צריך להגיע למצב ש"אין אכזר בבית המלך", אין חרב.

תלמיד: אז על מה אתה מתפלל?

כדי לעבור את כול המצבים הללו, הרבה מצבים.

תלמיד: כן, אבל מה התוספת של התפילה על ההתגברות? אם אתה מתגבר ואתה מייחס את המצב שיש לי סכין על הצוואר לבורא?

לא, אבל להתגבר על התפילה.

תלמיד: התגברות ותפילה זה אותו דבר?

כן. כי אני לא עושה שום פעולה חוץ מתפילה, אז ההתגברות שלי היא בתוך התפילה.

תלמיד: אז אם מגיע מצב והתגובה שלך למצב היא תפילה, זה נקרא שאתה "מתגבר"?

כן. אם אני יודע להתפלל נכון, וכל פעם לשדרג את התפילה שלי, זה נקרא שאני כל פעם נמצא ב"התגברות". אין לנו לאן להתגבר, על מה להתגבר, חוץ מאשר לבנות תפילה יותר ויותר פנימית. ובתפילה הזאת שאני פונה לבורא, אני רואה את המצב, את הסיטואציה הזאת, בצורה יותר מתוקנת. אני רואה מאיפה זה בא, למה זה בא וכן הלאה. התפילה שלי היא כמו קרני ראייה חדשות שלי, על ידן אני רואה את המצב יותר ויותר מתקדם לפנימיות.

שאלה: אז תפילה היא כל פעם עד כמה שאתה מצייר נכון יותר את המצב העתידי שלך?

כן.

שתלמיד: זה הכיוון לתפילה?

כן. אבל בעזרת הבורא. זאת אומרת, שלא התפילה שלי היא כבר הפעולה שלי. אלא התפילה שלי היא שאני מפעיל את עצמי לעזרתו, וכך כל פעם זה חוזר אליי.

שאלה: אני חייב לומר שכל הקטעים שאנחנו לומדים עכשיו מעוררים בי התנגדות מאוד קשה מההתחלה, והקטע האחרון מעורר את ההתנגדות הכי גדולה. כי להיכנע בפני המלך, בפני הבורא, על ידי זה שיש לי חרב על הצוואר, זה כמו לומר למישהו, "אני שם לך אקדח ליד הרקה, עכשיו תגיד לי אם אתה רוצה לחיות או שאתה רוצה למות?". בוודאי שאני רוצה לחיות, זאת אומרת אני שואל את עצמי איפה פה הבחירה, האם כך באמת הבורא עובד? הוא עובד בצורה כזאת שהוא בעצם לא מותיר לי ברירה? איפה הבחירה האישית שלי בכל הסיפור הזה? איפה לי בתור נברא יש את היכולת העדינה הזאת להגיד לו "לא", אולי להגיד לו "כן", אבל אם אני אומר לו "כן", אני אומר לו את זה מכל הנשמה שלי, מתוך זה שבחרתי בו, לא מתוך זה שהוא נתן והפעיל עליי את כל הכוחות שיש לו. ויש לו כוחות עצומים, זה ברור לחלוטין.

לא עליך הוא מפעיל את הכוחות. הוא מפעיל את הכוחות על היצר הרע שלך, לא עליך. אני בכלל לא מרגיש שהוא פועל עליי, הוא פועל על הרצון לקבל, על האגו שלי, ואני משייך את עצמי, מזדהה עם הנקודה שבלב, ולכן אני מודה לו מלכתחילה שכך הוא עושה. זה לא עליי, אני לא מקבל בצורה אישית את כל הכבדת הלב וכל מה שיש לי. יש לי מלא צרות, ויהיו עוד יותר. וכל זה לא עליי אישית אלא על הרצון לקבל שלי.

תלמיד: עדיין, איפה הבחירה שלי? אני זה הרצון לקבל.

לא, אתה לא רצון לקבל. אתה זה נקודה שבלב שרוצה להתנתק מהרצון לקבל, לעלות למעלה ממנו ולהתקשר לבורא, ואז בעזרת ה', את הרצון לקבל הזה לנהל בעל מנת להשפיע.

תלמיד: יש פה כמה וכמה שלבים מאוד מאוד מסובכים שאתה צריך לעבור?

החיים קשים.

תלמיד: זה שהם קשים הם קשים, עובדתית, אין לי פה מה להתווכח. אבל אני עדיין אומר שהצורה שבה המנגנון הזה פועל היא צורה לא הוגנת.

אל תזדהה עם הרצון לקבל, זה כל העניין.

תלמיד: בוא נגיד כך, ברגע שהגעתי למסקנה, הגיונית אפילו, שכל אותן הצרות, אותן הבעיות הן אכן ממנו, האם זה לא מספק?

לא, זה לא מספיק.

תלמיד: מה עוד אני צריך לעשות?

אני מקבל צרות ובעיות, נכון שזה מגיע מהבורא, אבל מה הלאה? אז יש בורא, יש אני והצרות שמגיעות מהבורא. מה טוב בזה? מה נכון בזה? מה זה נותן לי?

תלמיד: אני מזהה את המקור של כל הבעיות.

כל הבעיות זה הבורא.

תלמיד: כן.

אבל אתה לא מקבל אותן בצורה נכונה. אלה בעיות שמגיעות לרצון לקבל, תתנתק מהן.

תלמיד: מה זה אומר להתנתק?

אל תזדהה עם הרצון לקבל שלך. תברח ממנו. תתנתק, תעלה למעלה מעליו. תעשה עליו צמצום. תזדהה עם הנקודה שבלב.

תלמיד: אני מנסה להפנים את מה שאנחנו לומדים פה ביום יום, אבל הבורא לא פועל רק עליי בצורה כזאת, הבורא פועל ביצירת קשיים על כל העולם.

לא, איזה עולם? הכול נמצא בך.

תלמיד: זאת אומרת, אני חייב להסתכל על כל מה שקורה בסביבה, בעולם, בתור מה שקורה בי.

כן, אתה.

תלמיד: למעשה גם פעולה שהוא ביצע על עם אחר או משהו אחר לגמרי, היא בסופו של דבר פעולה עליי.

כן.

תלמיד: זו הסתכלות מאוד מאוד בעייתית.

אבל לקראת התיקון.

(סוף השיעור)

---

1. "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו, אל ימנע עצמו מן הרחמים" (חז"ל, ברכות י')↩