שיעור בוקר 19.08.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

להתבטל לעליון - קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא - להתבטל לעליון, קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מספר 22.

אנחנו שוב נתקלים באותה פסקה ראשונה שרב"ש כתב לנו במאמר הראשון שלו, בפנייה הראשונה.

"אנחנו מתאספים כאן, לייסד חברה, שכל אחד מאיתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת".

ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשִפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאיתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תִשרה בינינו"."

(הרב"ש. מאמר 1, חלק א', "מטרת החברה - א", 1984)

מצד אחד אלה מילים פשוטות, אבל לממש אותן לוקח הרבה זמן, כוח ושכל וביטול השכל. יש כמה גישות איך להתקרב ולקיים מה שהוא כותב לנו כאן. יכול להיות שאחת מהן היא שאנחנו צריכים לחיות כאילו כבר קיבלנו מהבורא כוחות ורצונות וידע מה לעשות ברוחניות, זאת אומרת להשפיע, ולקיים את הדברים האלה. שאנחנו כן, כמה שאפשר, נוכל להשפיע זה לזה, לבקר את המחשבות שלנו, את הרצונות שלנו, שרק בצורה כזאת נתייחס זה לזה, כך שחוץ מהרצון להשפיע, המחשבה להשפיע, לחיבור בינינו, לאהבה בינינו, ודרכנו לבורא כמו שהוא כותב "מאהבת הבריות לאהבת ה'", שזה ייצא לפועל. אבל אולי לפחות נתאר לעצמנו, נחשוב שכבר עכשיו אנחנו נמצאים בזה, פשוט מאוד נשחק בזה. כמו ילדים קטנים שמשחקים ומזה הם דווקא גדלים. גם אנחנו, נשחק בזה שאנחנו נמצאים באהבה הדדית ובהשתוקקות להגיע לבורא לפי השתוות הצורה עימו וכך נתקדם. אני חושב שכדאי לנסות יותר ויותר כל פעם חיבור בינינו, יחס יפה בינינו, וכך דרך זה שיימשך כל אחד וכולנו יחד לבורא, וזאת התפילה שלנו.

כמה שנעלה את הרצונות האלו, את הנטיות, את החסרונות, את ההשתוקקות לבורא, יהיה לנו מקום לקבל תשובה ממנו. כי באותו מ"ן שאנחנו מעלים, באותו החיסרון, לתוך אותו החיסרון שאנחנו מעלים אנחנו מקבלים תשובה. וכמה שהחיסרון שלנו יהיה משותף, חזק, מרוכז, קבוע וגדל יותר ויותר מפעם לפעם, כך נייצב בזה את הכלי, וסוף סוף הוא יהיה כזה שכן נוכל להרגיש בכלי הזה תשובה מהבורא. כי התשובה ממנו נמצאת, רק אנחנו צריכים לפתח אותה, כמו שמפתחים סרטי [צילום], פעם היו עושים כך. צריכים יותר ויותר לגלות חיסרון מאיתנו, כי ממנו יש תמיד יחס יפה וטוב והוא בא קבוע אלינו, ואנחנו צריכים רק להעלות את המ"ן, להעלות את החיסרון, לעבד אותו נכון. ואז נתחיל לגלות שהאור העליון, יחס הבורא אלינו ממלא את כל המציאות והוא קבוע ולא שהוא משתנה, אלא אנחנו רק משתנים, וממנו אין שום שינוי אלא הוא נמצא באהבה חלוטה כלפינו.

לכן זה שכותב רב"ש "אנחנו נתאספנו כאן, לייסד חברה, שכל אחד מאיתנו נלך ברוח "להשפיע לה'".", כלומר, כמה שנעלה את החסרונות האלו לבורא, שרוצים להיות אליו לפחות במקצת, במשהו, במה שהוא נמצא כלפינו, זאת התפילה הזאת, אז זה נקרא "חד מקבל חד", שאנחנו נגלה את היחס שלו בחיסרון שלנו כזה להשפיע לו וכך נגלה אותו.

והעיקר כאן זה לדאוג להעלאת מ"ן שזה החיסרון המשותף שלנו, לא אני אלא אנחנו. כי עיקר התיקון הוא מזה שאנחנו נהיה אנחנו, כי סך הכול אנחנו צריכים לבקש חיבור בינינו לאותו הכלי שהיה לפני השבירה של אדם הראשון. ולכן יש כאן ממש נטייה, חיסרון, בקשה מאוד מאוד ברורה לבורא, "תעזור לנו להתחבר בחיסרון אחד להשפיע לך ורק את זה אנחנו רוצים". ואז זה נקרא "תעשה רצונך כרצונו", שאנחנו נהיה עימו בהשפעה הדדית.

שאלה: זה שאדם לומד את חכמת הקבלה ולא מרגיש טעם בחיים, האם זה חיסרון?

כן. כל פעם החיסרון שלנו משתנה ונעשה יותר ויותר מרוכז ומכוון נכון.

שאלה: מה זה אומר שאנחנו שומעים בכל זאת בעשירייה את התשובה של הבורא?

אנחנו עדין לא מרגישים את זה. אבל אם תשים לב עד כמה אתם משתדלים להתחבר ולפנות לבורא, שזה נקרא "מ"ן", לא מכל אחד, כי מכל אחד עבור מה? אלא כמה שאתם משתדלים להיות יחד, כי זה בעצם תיקון הכלי, כל התיקון זה על האיחוד, להתאחד כדי לגלות את הבורא כאחד, ואם אנחנו רוצים להידמות לו, רוצים לחזור לאותו מצב כמו שהיה לנו לפני השבירה, זו בעצם הבקשה שלנו, אז אם אנחנו כך מבקשים, כנגד זה ודאי שאנחנו מקבלים עזרה מלמעלה שנקראת מ"ד.

תלמיד: עד כמה חשוב הדיוק של הבקשה הזאת?

דיוק הבקשה חשוב, אבל הוא חשוב כמה שאנחנו רוצים להיות מרוכזים בינינו, מחוברים בינינו, מכוונים בינינו לבורא, מאיתנו לבורא, זה בעצם הדיוק, הריכוז, הכיוון. ולא חשוב שאנחנו קטנים ומבקשים את זה או גדולים שמבקשים את זה, העיקר לפי המאמצים שלנו זה מה שאנחנו רוצים. כי זה כמו שהתינוק רק קצת בוכה ואימא כבר יודעת מה הוא רוצה. כך גם הבורא, הוא מבין אותנו. אנחנו לא צריכים לדבר אליו בשפה גבוהה, במילים יפות, לא, אנחנו רק צריכים לדבר מתוך הלב המשותף בינינו.

לכן עניית הבורא כלפי המתחילים יכולה להיות הרבה יותר מהירה וחזקה מפניית המתקדמים, החשובים והחכמים. הכול תלוי בנקיות הדעת, בנקיות הרצון בלבד, אין בזה עניין של גדולים יותר או קטנים יותר. כלפי הבורא כל החשיבות שלנו בדרגות גבוהות או נמוכות לא עושה רושם על המערכת. דווקא הבקשות של האנשים שמתחילים את הדרך עושות רושם על המערכת. יש גם עניין של "תינוקות בית רבן", את זה עוד נלמד. אבל זה חשוב מאוד שנבקש יחד ממנו, ושהבקשה שלנו תהיה רק לחיבור בינינו כדי להגיע לבקשה אליו, כדי להשפיע לו בזה הזדמנות להשפיע ולגרום לו בזה נחת רוח.

שאלה: אנחנו לא מצליחים למשוך את כל החברים, מה אפשר לעשות יותר כדי למשוך את כל החברים לשיעורי הבוקר, לפגישות, לאירועים?

אני לא חושב שאתם יכולים לעשות את זה באותו רגע לפני השיעור. אני חושב שאתם צריכים יום יום להיפגש ולדבר על משהו. לבקש מכל אחד שימצא בכתבי רב"ש או בעל הסולם איזה קטע שמאוד השפיע עליו, שהוא התרגש מזה שהוא מצא, ושכל אחד יקרא דברים כאלה לפני הקבוצה. על ידי זה אתם יכולים לעורר את הלב של החברים. תנסו כך לעשות. אני אומר לכם מתוך ניסיון, זה מאוד משפיע. רק קטעים קצרים, זה יכול להיות מ"תהילים" אבל יותר טוב מבעל הסולם ורב"ש, משהו קצר, שתיים שלוש שורות, אבל כאלו שזה באמת מרגש, ואז אתם תתעוררו יותר טוב לשיעור.

שאלה: אם אין לי חיסרון חזק איך אפשר לקנות חיסרון מהחברים?

אתה צריך לקנא בהם שהם יותר מתקדמים, שהם יותר גדולים, שהם הולכים קדימה ואתה עוד מעט בכלל תהיה ככה בסוף בסוף, וזה לא טוב, אתה צריך להתרגז על עצמך. יש בזה שני דברים, דבר אחד הוא שאתה מגיע לשיעורים וכל הזמן נמצא בכל שיעור ושיעור. זה דבר אחד, ועל זה אין וויכוח כי זה דבר דומם שבעולם שלנו הוא קיים. כל היתר זה דברים שהם רוחניים שאי אפשר למדוד ולראות אותם בחוש, ולכן שם אתה כבר צריך לבדוק עד כמה אתה יותר מבין, יותר רגיש, כמה אתה פועל לחיבור החברה, כמו שהרב"ש אומר מה אנחנו צריכים לעשות כלפי החברים. אבל קודם כל זה מכאניקה, שאני נמצא יום יום בשיעור שלנו שזה החשוב.

שאלה: בעשירייה יש לנו יחסים נהדרים מאוד מאוד טובים ובפגישות אפשר להרגיש שכל אחד מהחברים מאוד גאה בשני. בסוף הפגישה אפשר להרגיש שכולם גאים בעשירייה הספציפית הזו, שאנחנו מודים על כך. האם זאת התחושה של להיות מחוברים?

לא. זה יכול להיות חיבור ויכול להיות חיבור לא טוב, אגואיסטי. אתם צריכים לבדוק עד כמה אתם מחוברים כדי להגיע דרך השפעה הדדית לבורא.

שאלה: אם להתייחס לעבודה אישית, אז את החיסרון המשותף אפשר לייחס לבורא למעל הדעת?

לא. אנחנו צריכים להגיע למצב שכולנו מחוברים בחיסרון המשותף להשפיע מאיתנו לבורא. אלה שתי מדרגות, חיבור בינינו זו מדרגה אחת וחיבור בינינו עם הבורא זו המדרגה השנייה, ולא לבלבל שאם אנחנו מחוברים זו כבר דרגת הבורא.

קריין: קטע מספר 23.

"צריכים לזכור שהחברה נתייסדה על בסיס של אהבת הזולת; היינו שכל אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת, ושנאת עצמותו. ובזה שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו. נמצא, שאם החברה מבוסס למשל על עשרה חברים, אז כל אחד יהיה נכלל מעשרה כוחות, שעוסקים בביטול עצמיותו ושנאה לעצמו, ולאהבת הזולת."

(הרב"ש. מאמר 2 "בעניין אהבת חברים" 1984)

אין כאן כל כך חידוש אבל תקרא שוב.

קריין: שוב קטע 23.

"צריכים לזכור שהחברה נתייסדה על בסיס של אהבת הזולת;" שאם אנחנו מדברים על החברה, אנחנו מיד צריכים לתאר לעצמנו את החברים שנמצאים באהבה הדדית ביניהם. "היינו שכל אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת, ושנאת עצמותו. ובזה שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו. נמצא, שאם החברה מבוסס למשל על עשרה חברים, אז כל אחד יהיה נכלל מעשרה כוחות, שעוסקים בביטול עצמיותו ושנאה לעצמו, ולאהבת הזולת."

(הרב"ש. מאמר 2 "בעניין אהבת חברים" 1984)

שאלה: מה זה אומר שכל אחד נכלל בכוונות של החבר, איפה זה קורה שאנחנו נכללים בכוונות של החברים ואיך זה עוזר?

כל אחד רוצה לראות בשני עד כמה כל אחד מהחברים משתוקק להתקשר לאחרים, להשפיע לחברים, להתחבר לחברים, שדרך זה כנראה שהוא גם מכוון את עצמו לבורא. אנחנו צריכים להיות ממש בקנאה טובה כלפי החברים, כך שאני רואה בהם שהם יותר מוצלחים. זה המצב הנכון והטוב, שאני מסתכל על האחרים ואני רואה שהם יותר גדולים, יותר מוצלחים, וזה צריך גם לדחוף אותי קדימה ולא לקרר אותי.

תלמיד: האם מספיק שאני רואה את זה או שאני גם צריך להרגיש את זה, לדרוש בהרגשה שלי?

ודאי שאני חייב גם לראות וגם להרגיש את הדבר הזה. ויכול להיות שאני לא רואה את זה, אז על זה כתוב "עיניים להם ולא יראו", שאני מזלזל בהם ואז אני לא רואה שהם כך מתייחסים זה לזה, שנמשכים להשפעה לבורא. הכול תלוי בכלים שלי, "כל הפוסל במומו פוסל", ואז אני צריך מהר מאוד להשתדל לתקן את עצמי, להתחבר אליהם יותר, ללמוד איתם יחד, ללמוד מהם. זה כמו רבי יוסי בן קיסמא.

תלמיד: ההתכללות, כשעשרה כוחות נכללים באחד, אני מצפה לזה, אני דורש את זה?

אתה לא מחכה ולא דורש, אלא אתה עושה את זה בעצמך, ועוד יותר מזה, תגיד לעצמך שהם כבר נמצאים מתוקנים, מחוברים ומכוונים לבורא ורק אתה לא, ולכן אתה פוסל אותם בחושים המקולקלים שלך.

ואל תחשוב שזה לאיזה קבוצות גדולות ושם זה קורה ואצלנו אנחנו עוד לא הגענו לזה, זה קורה בכל מצב. גם עכשיו, אם אתה לא רואה אותם שהם גדולים ושהם מחוברים ושמשתוקקים לבורא ומשפיעים לבורא, אם אתה עכשיו לא רואה אותם בצורה כזאת, "מפני שכולנו קטנים, מה לעשות", ככה אתה מצדיק את עצמך, אז אתה טועה, אתה פשוט לא רואה את האמת בגלל שאתה מזלזל בהם. ואם עכשיו היית מעלה אותם בעיניים שלך, אז היית רואה אותם גדולים, מחוברים ומכוונים לבורא, ממש כך. זה נקרא "כל הפוסל במומו פוסל", אל תאמין לעיניים שלך.

תלמיד: האם אפשר לומר שהתכללות היא כשאני רואה ומרגיש שהם גדולים ומחוברים?

כן זה כבר גילוי, גילוי האמת, גילוי האמת האמיתית שכולנו נמצאים בגמר התיקון. כי שום דבר לא משתנה חוץ מתיקון, תיקון שלי, של הראייה שלי, איך שאני רואה את המציאות. אז ניתנה לי קבוצה קטנה כדי שבה אני אראה את המציאות המתוקנת לפי מידת החיבור, מידת האהבה, מידת העזרה, ההתכללות בהם.

שאלה: איך להעיר את הרוגע שדיברת עליו ואת הקנאה לחברים ולא להרים ידיים בזה שאני הכי גרוע ולא מצליח? איך לקבל כוח ולא להיפך?

זו צריכה להיות קודם כל אווירה כללית בתוך החברה שכך צריך להיות כמו שקראנו עכשיו את הפסוק, "אנחנו התאספנו כאן לייסד חברה שכל אחד מאיתנו נלך בהשפעה לה'". זאת אומרת אנחנו התחלנו, כל החברה התייסדה על הרקע הזה, על היסוד הזה, אז כך צריכים ללכת ולחדש את הגישה הזאת יום יום כמו שכתוב "יהיו בעיניך כחדשים", שכל יום האדם הוא אדם חדש.

שאלה: בתחילת השיעור דיברת על המ"ן, על החיסרון המשותף שזה לא אני אלא אנחנו. אתמול הייתה לנו פגישה בעשירייה איך לכוון את כולנו משיעור הבוקר דרך הסיכום עד לזומים שנהיה תמיד בקו אחד. כי השיעור שאנחנו שומעים ממך זה כמו איזה אוקיינוס אין סופי, ושומעים אותו בצורה אינדיבידואלית. חיפשנו את הדרך איך להגיע כאחד לשמוע את השיעור מרוב כל ההבחנות וכל הנושאים שאנחנו מדברים עליהם, ועלו לנו כמה דברים. האם אני צריך לשמוע בשיעור משהו שחידש לי ואז לשתף את החברים, או שמעתי משהו שהוא טוב לעשירייה, או לפענח בכלל לאן אתה רוצה לכוון אותנו ועל זה לדבר. במה תוכל לעזור בזה?

אין לי מה להוסיף, אנחנו את הכול מקבלים מהפסוקים שעכשיו קוראים, ובאמת אני לא יודע מה יש לי עוד להוסיף, הכול כתוב כאן. רק חיבור בינינו וכיוון לבורא זו העבודה שלנו. דווקא השיטה, התאוריה עצמה היא די פשוטה, לא מסובכת, אבל הביצוע לא רק שהוא מסובך הוא בלתי אפשרי, כי אנחנו רק על ידי המ"ן מקבלים כוח מלמעלה ומתחילים להשתפר על ידו. אין לי מה להוסיף, רק להשתדל מהחיבור בינינו לבקש את השינוי בנו, שהבורא יחבר, שהבורא יכוון, שהבורא יעשה, להיות תלויים בו כמו תינוק באימא ובצורה כזו נתקדם.

תלמיד: בכל זאת לכל שיעור יש נושא, ואתה בתחילת השיעור מכוון אותנו לאיזה כיוון מסוים. לדוגמה, אתמול דיברת על החבר שסיפר לך שעוברת עליו תקופה קשה, מתוך זה דיברת איך אנחנו צריכים לראות את ההתמודדויות שיש לנו כמשהו מטרתי. האם למשל, אנחנו צריכים כל היום לשבת סביב הכיוון שאתה נתת, או בצורה כללית לעבור על הפסוקים, ומי שקלט קלט? אנחנו מחפשים מה זה האחד הזה, מה זה להיות אחד מתוך שיעור בוקר לאורך כל היום עד השיעור הבא.

אני לא יכול להגיד לכם ולקבוע בכוח מה שתעשו במשך היום, אבל נראה לי שבכל זאת נושא השיעור חייב להיות החשוב, המרכזי, שאותו אנחנו חיים באותו היום. אתם יכולים ודאי להוסיף לזה כל מיני דברים מה שאתם חושבים, כמו שהיום גם אמרתי בתחילת השיעור, שכל אחד יכול לראות עוד כל מיני פסוקים, קטעים מבעל הסולם ורב"ש ולהביא אותם לחברה, להתפעלות החברה, שכך הוא התפעל, אבל ממה שבאמת התפעל. בבקשה, אין שום בעיה. טוב להביא איזה פסוקים מ"תהילים", שם זה ממש אור מעבר לכלי, כי זה כתוב מדרגת גמר התיקון. וכך תעשו.

שאלה: לפעמים יש פער בין מה שהחברים מסכימים שאנחנו צריכים, לבין מה ששמענו שהרב נתן בשיעור, לפעמים יש פער בין שני הדברים האלה. מה חשוב יותר, ללכת עם מה שהעשירייה הסכימה שהיא צריכה או עם מה שהרב אמר?

אתם תחליטו ותתקדמו. אני לא הולך לקבוע לכם בכוח שום דבר, אלא לאט לאט באיזה מקום זה ישתווה.

שאלה: הדגשת ששיעור בוקר הוא הדבר הכי חשוב שיש לנו, זה הבסיס המכני, בנוסף זה גם הזמן הממושך ביותר שאנחנו נמצאים בו יחד, שלוש שעות. איך הכי נכון במצב הזה לעורר קנאה כלפי החברים או לקנא?

אני לא חושב שזה הזמן למצבים כאלו, זה רק הזמן למצב שאנחנו מחוברים. בשיעור אנחנו צריכים להיות בחיבור, בקו ימין, באהבה ולא בביקורת, בקנאה ועוד ועוד, לא. זה שאנחנו קוראים שתלמידי רבי שמעון היו שונאים זה את זה, זה היה לפני השיעור, הם היו מגיעים למצבים כאלו לפני השיעור. אבל בזמן השיעור, לאט לאט על ידי המאור המחזיר למוטב הם היו מגיעים מקו שמאל עמוק לקו ימין ולחיבור, ובתוך החיבור מגלים מה שאחר כך כתבו בספר הזוהר. בספר הזוהר כך כתוב, שהיה להם קו שמאל וקו ימין כל כך גדולים שיכלו לגלות את כל עומק הבריאה, זה מה שביטאו בספר הזוהר.

תלמיד: מהמצב הווירטואלי שאנחנו רואים עכשיו רק פרצופים בתוך קוביות, מה זה דורש מאיתנו מבחינת ההתנהלות בשיעור לעומת ההתנהלות הקודמת שהייתה?

אני לא רואה פרצופים אני רואה לבבות, ואם אתם עדיין רואים פרצופים, מצבכם לא טוב.

קריין: קטע מספר 24.

"צריכים חברה, שיהיו כולם כוח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם.

לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כוח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה.

ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עימהם." 

(הרב"ש. מאמר 1, חלק ב', "מטרת החברה - ב", 1984)

זה מה שאנחנו צריכים לראות. אם אני רואה יום יום את עצמי כפחות מהחברים, וממש לא שווה אליהם, לא יכול להתקרב אליהם אפילו, עד כמה יש ביניהם אם לא ברגש אז בשכל, בידיעה, בפעולות אחד כלפי השני, בהתקרבות, עד כמה הם מקושרים זה עם זה, עד כמה הם מבינים זה את זה, עד כמה ישנה בהם נטייה מתוך הלב אחד לשני, ואני רואה את עצמי בצד, שאני לא כמוהם, שאני לא יכול, לא מסוגל להביא את עצמי לכאלו יחסים עם האחרים, אם אני מרגיש את עצמי כך, זה טוב. זה לא טוב שאני נמצא במצב הזה, אבל זה טוב שאני כך מגלה את עצמי. אז יש לי מקום לתפילה, כי אף אחד לא יכול לעזור לי, אף אחד.

זה הבורא מראה לי איפה אני נמצא, מי אני ומה אני, ורק אליו אני יכול לפנות ולבקש "תן לי בבקשה כוח להתבטל כלפי החברים, שאתכלל בהם כמו שאני רואה עד כמה הם כלולים זה בזה". זו צריכה להיות ממש תפילה, הכנעה, בקשה עד דמעות. כי אם אני לא נכלל איתם כמו שעכשיו אני רואה שחסר לי, אז אני אבוד, אני לא מתקדם, לא למטרת הבריאה, לא לדבקות בבורא ולא לכלום.

אנחנו צריכים יום יום לגלות ולהרגיש עד כמה החברים נמצאים בחיבור ביניהם, בהבנה הדדית, ואני נמצא בצורה מבודדת מהם. זה כואב לי, זה ממש דוקר לי בלב, אני לא יודע מה לעשות עם זה, אני מתבייש מזה, ואני חייב כאן, מאין ברירה, לפנות לבורא ולבקש, לבקש ממנו שייתן לי הכנעה שאתכלל בהם ואהיה יחד איתם.

שאלה: אם אני לא מרגיש את זה יום יום?

זה לא בסדר, שים לב לזה.

שאלה: מה לא בסדר, מה אני צריך לעשות?

הגאווה שלך סותמת לך את העיניים לראות את האמת.

שאלה: אני יכול להרגיש איזו חשיבות יש עבור החברים לבוא לשיעור איתך, כולנו יחד, כי אנחנו מרגישים משהו במילים האלה שמאבחן בעצמו ורק לעבוד עם עצמו ולא לראות את החברים.

כשאנו מדברים על זה בפגישות בינינו זה עלול להישמע כאילו אני מתקן את החברים. האם יש איזו נקודת אמצע בה ניתן להציע משהו ולא רק להעריך את החברים, אלא להזמין את החברים לשיעור, או לנגן להם קטע שאתה מנגן ולדבר על זה בפגישות שלנו?

אני מציע לכם לראות בכל הדיבורים שאנחנו עכשיו מדברים את מרכז ההכנעה, הכנעה. כל אחד מכניע את עצמו כלפי החברה, ורוצה להתחבר שם, להתחבק עם כולם, ולראות שבצורה כזאת כשאנחנו מגיעים להכנעה ולאפס כולנו יחד, אז אנחנו יכולים בצורה כזאת להתחיל להרגיש את הבורא, כי שם אנחנו הופכים להיות עובר.

אנחנו שכחנו על המצב שאותו אנחנו רוצים להשיג, זה מצב העיבור. ומצב העיבור הוא בזה שכל אחד מכניע את עצמו עד שבינינו אנחנו מקנאים כל אחד באחרים, כמה כל אחד מכניע את עצמו, מחובר עם האחרים.

וכך אנחנו מגיעים למצב של המרכז שלנו שאנחנו כולנו מוכנים להתחבק, להתכלל וממש להפוך להיות מהרבה טיפות לטיפה אחת. וכך מתחיל להיות העיבור שלנו בבורא. תודה על השאלה.

שאלה: עם החיבור בינינו והדרישה שאנחנו בונים יחד, אנחנו משתדלים להגיע לדבקות בבורא. איך אנחנו יכולים לדעת שהבקשה תגיע אל הבורא?

אנחנו נדע רק אם נקבל תשובה. זה שכל המצב שלנו מגיע לבורא, אין ספק מפני שאנחנו נמצאים בו, בתוך הבורא. אבל זה שהוא עונה לנו או לא עונה לנו, זאת כבר שאלה אחרת. האם מגיע לנו לקבל ממנו תשובה, תגובה, זאת אומרת, קשר?

ואת הקשר אנחנו כבר יכולים לקבל רק בתנאי שאנחנו עכשיו מכינים את עצמנו לגישה נכונה, לקשר הנכון. לכן כאן צריכים לברר את הנקודה הזאת. היא מתבררת בכל אחד.

שאלה: דרגת ההתכללות שאנחנו צריכים להשיג כוללת לאבד את האני שלנו. אז בתהליך איבוד האני, אותו חלק קטן שאנחנו כנראה עדיין דבוקים בו, באני שלנו. מה אפשר לעשות כדי להצליח להוציא את האני, או אולי לצמצם אותו?

רק הכנעה כלפי החברים. לקנא בהם שהם יותר מתקדמים ממני. ואני רוצה להשיג אותם ולהיות כמוהם וביניהם, ממש לדלל את עצמי ביניהם, להיטמע בהם. זה מה שיכול לעזור.

שאלה: החלק הגדול של העשירייה לא נמצא ובשיעור. אם אני מתבטל מולם ואני רוצה להיות כמוהם, אז גם אני לא ארצה להיות בשיעור בוקר. מה אני עושה, האם אני מתבטל לפני רב או לפני החברים, מה יותר חשוב?

לשמוע מה שאומר הרב ולבצע את זה בין החברים. החשוב זה הביצוע כלפי החברים. ולפי איזו תוכנה, לפי איזו תורה להתחבר עם החברים, זה אתה תשמע מהרב.

שאלה: מדוע ככל שאנחנו יותר עובדים, יותר מתכללים, יותר מתחננים, אז יותר מרגישים כאב בלבבות?

כי העניין הרוחני נעשה לנו יותר חשוב, החיבור, השגת המטרה הרוחנית. ככל שאנחנו משקיעים יותר, כמו בחיים שלנו, ככל שאני משקיע יותר במשהו, הדבר הזה נעשה לי חשוב.

שאלה: האם בכלל אפשר לראות כל הזמן את הקבוצה ואת העשירייה במצב של התפעלות? יש תחושה שכשאתה לא מצליח, שהבורא מפריע לך, אז יש לך אפשרות לראות את החברים כגדולים. אבל כשזה לא קורה ואתה מחובר עם העשירייה, אתה רואה שאתה חלק מהם ואתה לא מתפעל, כול עוד לא מגיעה נפילה נוספת והבורא מראה לך את החסרונות שלך. ורק בירידה אתה מרגיש את גדלות הקבוצה. איך להרגיש את הגדלות כשאדם בעלייה?

זאת שאלה. אבל בעצם הפתרון הוא רק בזה שאתם תמשיכו ותמשיכו לעבוד על זה ואז אתם תגיעו לתשובה. זאת אומרת, שזה יתייצב ואז אתה תראה את הכול, איפה המצב הנכון של הקבוצה ושלך ושל הבורא. ועד כמה עם שלושת המרכיבים האלו, אתה יכול לעבוד. זה רק מתוך ניסיון, "אין חכם כבעל ניסיון".

שאלה: איך הרוממות וגדלות החברים משפיעים על גודל וגובה המדרגה הרוחנית של האדם?

זה בדיוק קובע זה את זה. ככל שאני מרגיש את גדלות החברים, לפי זה אני קובע איפה אני נמצא. אני יכול לראות מהגובה שלי, את הגובה של החברים. כמה שהם קטנים בעייני, אני קטן. כמה שהם גדולים בעייני, אני גדול. אך ורק.

שאלה: לתאר את החברים כגדולים או שהם נמצאים בחיבור והשפעה, זה כבר סוג של התבטלות והכנעה.

אני לא רואה את זה כהתבטלות או הכנעה. אני רואה שדווקא זה מעלה אותי לדרגה יותר גבוהה. זה שאני רואה את עצמי קטן ואותם גדולים, אז יש לי עכשיו הזדמנות לעלות אליהם. כי אני כל הזמן רוצה להיות יותר בהשפעה. זה שאני עכשיו מצרף את עצמי אליהם ורוצה להיות יחד איתם ולהתבטל כלפיהם, אני רואה את זה כסוג של התעלות, התקדמות. אני נעשה יותר גדול בכמה שאני מבטל את עצמי.

תלמיד: אז הכוונה היא לתהליך מתמשך?

מתמשך? לא הרבה, עד גמר התיקון.

תלמיד: הכוונה, ברגע שעושה את המאמץ לתאר אותם כגדולים, אז כבר כאילו קצת נכלל בזה ואז אין במה לקנא.

בלי פילוסופיות. תעשה וזהו. בלי לחשוב אלא תעשה בלבד, ואז לא תתבלבל. אחרת אתה מתחיל להתבלבל.

שאלה: אני רואה את החברים גדולים, אבל אני לא מרגיש שזה מפריע לי. משהו ללא עובד שם. מה חסר לי כדי להרגיש?

אתה לא מקנא בהם?

תלמיד: אני רואה אותם גדולים, ומתקדמים יותר ממני.

ולא איכפת לך?

תלמיד: כן, איך מסדרים את זה?

איך מסדרים? אתה בכלל לא רוצה להתקדם לרוחניות.

תלמיד: בדיוק. אני מבין את הבעיה, איך אני מסדר את זה?

צריך בכל זאת להתקרב אליהם יותר, להתערבב בהם יותר, לשמוע מה הם מדברים, וכך תתחיל להרגיש שבכל זאת יש לך במה לקנא. כי הם יותר מבינים, יותר מרגישים, אתה תראה את זה. או שאתה מעמיד אתה עצמך מלכתחילה כל כך גבוה מעליהם, אבל על סמך מה?

לא חשוב כמה אתה מבין, וכמה אולי הם לא מבינים. זה כמו רבי יוסי בן קיסמא, שכלפי התלמידים שלו הוא היה גדול, והם היו קטנים, אבל הוא הרגיש את עצמו כלפיהם כקטן. כי הם יחד, ויחד זה כבר כוח רוחני, דרגה עליונה. והוא אם הוא לבד, אז הוא לא נמצא בדרגה רוחנית. זו הבעיה. ולכן הוא הולך להתכופף כלפיהם, כי דווקא בחיבור אליהם, שם הוא ירגיש את ההתקדמות.

קריין: קטע מס' 25.

"על ידי אהבת חברים ודיבוק חברים, יבוא לתכלית ההכנעה, כי יראה עבודת חבריו וגודל תבערת לבבם והתלהבותם לעבודת הבורא, ועל ידי זה ילמד לעשות גם הוא כמותם, ויכיר עוותתו וישוב בתשובה שלמה." 

("מאור ושמש". פרשת כי תצא)

קריין: קטע מס' 26.

"איך אפשר שאדם שהוא בר דעת ובעל מחשבה, שיהיה לו מציאות לומר, שהדעת שלו יהיה בטל לפני כל אחד ואחד, בו בעת שיודע ומרגיש בעצמו, שהוא עומד במדרגה יותר גבוהה פי מאה מחבירו.

אלא שיש בחינת "חלק" ויש בחינת "כל". שעניין הכלל הוא יותר גבוה מהפרט, והאדם צריך להתבטל לפני כל חלק וחלק, בזה שהוא חלק מהכול. היינו שהכלל ישראל, אף על פי שבאופן פרטי אין להם כל כך חשיבות, אבל מבחינת הכלל כולו, אז כל אחד ואחד בפני עצמו חשוב הוא מאוד, מצד הכלל כולו.

והאדם צריך לבטל צרכי עצמו בפני צרכי הכלל. והיות שהאדם צריך לבטל את דעתו ומחשבתו לפני ה', לכן הוא צריך להרגיל את עצמו בחיצוניות, הנקרא בחינת עשייה, הנקרא בחינת נעשה. ושכל אלו הביטולים ישפיעו עליו, שיוכל לבטל את דעתו ומחשבתו לה'." 

(הרב"ש. 821. "נעשה ונשמע - ב")

שאלה: בהכנה של העשירייה קראנו את הקטע הזה והוא פשוט מדהים, יש שם משהו כל כך מדויק. בטוח שיש שם משהו. בפסקה שניה כתוב "האדם צריך להתבטל לפני כל חלק וחלק, בזה שהוא חלק מהכול". מה זה אומר?

העיקר בשבילנו זה שנתבטל כלפי כל הכלי. על ידי זה אנחנו גם נכללים בתוך אותו הכלי, ובמידה הזאת אנחנו נכללים בבורא "מאהבת הבריות לאהבת ה'", ככה זה. אהבה זה נקרא ההתחברות הגדולה ביותר, הדדית. ולכן כך אנחנו צריכים לראות.

"והאדם צריך לבטל צרכי עצמו בפני צרכי הכלל. והיות שהאדם צריך לבטל את דעתו ומחשבתו לפני ה', לכן הוא צריך להרגיל את עצמו בחיצוניות," בקבוצה עם החברים, "הנקרא בחינת עשייה, הנקרא בחינת נעשה. ושכל אלו הביטולים ישפיעו עליו, שיוכל לבטל את דעתו ומחשבתו לה'." 

זאת אומרת, זה מה שאנחנו צריכים לעשות. נעשה כמה שאפשר בצורה מעשית, בפועל, בשטח, בהתבטלות אחד כלפי השני, וזה ישפיע עלינו גם בצורה רוחנית. קיבלנו בעולם הזה הגשמי ממש מתנה, הכנה לרוחניות, אפילו כשאנו עושים משהו ברצונות, בכלים הגשמיים שלנו, אבל מתוך זה אנחנו מעוררים את האורות הרוחניים, והם פועלים עלינו. זאת תוצאה מהשבירה, כי בשבירה נעשה ערבוב, ערבוביה בין הגשמיות והרוחניות.

לכן יוצא שאפילו אם אנחנו עושים פעולות גשמיות, אנחנו בזה במשהו גם מעוררים את האורות הרוחניים, והם משפיעים עלינו.

יש הרבה אנשים שעושים כל מיני פעולות, קוראים להם מצוות, ועל ידם הם משפיעים על הרוחניות, רק במידה הראשונה, ללא כוונות, רק על ידי פעולות. אבל בכל זאת גם בזה יש השפעה אל הבורא.

תלמיד: האם יש לנו אפשרות לראות כל חבר או לפחות את העשירייה כחלק מהמערכת האחידה, האחת?

בטח שכן. אנחנו נראה את זה, רק צריכים להתקדם, להיות יותר מחוברים, יותר נכללים זה מזה, וביחד נכללים בכוח אחד לבורא, שנקרא מ"ן.

הכול תלוי בהעלאת המ"ן. כתוב "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן", זאת אומרת, מי שמעלה חיסרון כפעולה קבוצתית, מקבל מלמעלה אור שנקרא "תורה".

תלמיד: כלומר אם זה יגיע, זה כבר מ"ד?

כן.

שאלה: הוא כותב כאן שיש חלק ויש שלם. בעבודה הפנימית שלנו אלה שלבים שונים? אני מתבטל בפני החבר, אחרי זה בפני העשירייה, בפני הבורא, אלה רבדים שונים?

כן.

תלמיד: איך להתחבר נכון?

אני דואג להיות מחובר בחברה כדי דרכה להתחבר לבורא. למדנו את זה מהשיעור הראשון, ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא, או מאהבת הבריות לאהבת הבורא, אלו שתי מדרגות.

תלמיד: אני מתכוון לזה שהוא כותב כאן שיש גם חלק מהעשירייה או חלק מהקבוצה, ויש שלם. אם אני מבין יש חברים או תכונות שאני נכלל בהם, ויש גם איזה שהיא אווירה משותפת של העשירייה. אז איך לעבוד על שניהם?

לא צריכים לעבוד ככה, צריכים ממש להשתוקק להתחבר לקבוצה השלמה, ולכוון אותה לבורא. זה מספיק, אתם מתחילים לחפש דברים שרק יבלבלו אותנו.

שאלה: איך להכניע מחשבות גשמיות ולחשוב רוחניות?

ככול שחושבים על הרוחניות, ומבינים שבזה אנחנו תלויים, כך נתקרב למטרה. חוץ מזה, אני חושב שהבורא עושה לנו עכשיו ממש עבודה קלה. תראה מה קורה בעולם, הוא מתחיל לסבול מכל הכיוונים, מחום, מקור, מאש, ממים, מפנדמיות, מטרור, עוד מעט יכולה להיות מלחמת עולם, ממה לא?

אז אני חושב שבמקרים כאלה אין כל כך מה לחשוב על הצלחה חומרית. ודאי שצריך לדאוג לקיום ההכרחי, אבל חוץ מהכרחי, לא כדאי. בכל זאת, אתה תראה עד כמה כל הדברים שיש לאדם מעבר להכרחיות יעופו ממנו, הוא יאבד אותם, וכך כל אחד ואחד.

שאלה: לגבי ביטול והכנעה בעשירייה. אם הבנתי נכון יוצא שהאדם צריך להיות מול החברים באחד משני המצבים, או שהוא נמצא בקנאה מתמדת, וצריך כל הזמן להגביר אותה, או שנמצא כלפיהם בגאווה. המדד הזה נכון?

יש בזה כל מיני אופנים, רגשות, אבל נגיד שכן.

תלמיד: באופן טבעי יוצא שיש חברים שאדם מקנא בהם יותר, ויש חברים שאדם מקנא בהם פחות, וזה משתנה. האם העבודה היא כל הזמן להעצים את הקנאה עם אלה שאולי יותר קל? או לחפש את הקנאה כלפי אלה שיותר קשה? איך נכון לעבוד עם הדבר הזה?

לא. בסופו של דבר אני רוצה להרגיש עד כמה הקבוצה כולה מחוברת, מאוחדת, יש ביניהם קשר, תמיכה, התקשרות רגשית, ואני נמצא מחוצה לזה, לא יכול להיות קשור, לתמוך בזה, וזה מאוד כואב לי. זה מה שצריך להיות.

תלמיד: זאת אומרת הקנאה היא לא נקודתית מול כל חבר, אלא היא מול החיבור של העשירייה.

כן. אבל זו באמת הרגשה מאוד עמוקה, והיא כל הזמן צריכה ללוות אותי קדימה. כי בכמה אנחנו מתקדמים לבורא ולמטרת הבריאה? במידה שאנחנו מרוכזים יותר יחד במרכז הקבוצה, כל החברים.

קריין: קטע מס' 27

"אם כל אחד נכלל ובטל לחבירו, הרי אז נעשה גוש אחד, שכל חלקי הקטנים, שרוצים באהבת הזולת, מחבר לכוח כלל, שנכלל מהרבה חלקים. וכשיש לו כוח גדול, אז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת.

ואז הוא יכול להגיע לאהבת ה'. אבל זה בתנאי שכל אחד מתבטל להשני. מה שאין כן כשהוא נפרד מחבירו, אין הוא יכול לקבל מחבירו את חלקו, מה שהוא צריך לקבל. אלא, שכל אחד צריך לומר, שהוא אפס נגד חבירו."

(הרב"ש. מאמר 7 "לפי מה שמבואר בעניין ואהבת לרעך" 1984)

זה הפלא שיש לנו בחיבור, שמכל החלקים וחלקי החלקים, כי האדם גם בפנים הוא מחולק ושבור, מפוזר, אז על ידי זה שאנחנו משתוקקים איכשהו להתחבר בינינו ולבורא, אנחנו גם את עצמנו אוספים בפנים לכלי אחד ואת כולנו יחד בעשירייה לכלי אחד. ואז יוצא שבאמת מתחילים להרגיש מה זה נקרא כל בחינה ובחינה רוחנית, כי לפני זה אין לנו, לא ראייה, לא שמיעה, לא טעם, מישוש, שום דבר אין לנו מרוחניות, כי אנחנו מרכיבים אותם מתוך זה שאנחנו רוצים להתחבר בינינו, ואז בכל אחד מבפנים גם מתחילות להתייצב תכונות רוחניות משלו, ואז העיניים הרוחניות נפתחות, האוזניים הרוחניות נפתחות וכך אנחנו מתחברים ומגלים סביבנו עולם חדש.

הרוחניות מתגלה שהיא היא באמת השולטת. והגשמיות שאנחנו מרגישים, זה רק נמצא בנו, בתוכנו, ומה שנראה לנו שאנחנו רואים, את כל העולם שסביבנו, זה כמו שבעל הסולם כותב ב"מבוא לספר הזוהר", בתפיסת המציאות, שכל העולם שנראה לנו שנמצא מחוצה לנו, באמת נמצא בנו ואנחנו רק מרגישים מה שמתרחש בתוכנו.

לכן מאוד חשוב לנו להתכלל זה עם זה ועל ידי ההתכללות הזאת אנחנו גם מאזנים, מסדרים את כלי הקליטה שלנו גם האישיים וגם הכלליים ומתחילים לראות את המציאות האמיתית שקיימת, שרק היא קיימת בלבד, ובה הכוח הכללי שמחזיק אותה, שזה הבורא.

שאלה: אם אני רואה שאני לא מצליח להיות אפס כלפי החברים שלי, האם אני אגיע לתשובה, לחרטה או שזה אומר שחסר לי כוח בתפילה?

גם זה וגם זה. כוח בתפילה זה תוצאה ממה שאתה כבר מקבל מהבקשות שלך. כשאתה פונה לחברים, פונה לבורא ולא מקבל תשובה, מזה אתה מגיע להתפרצות התפילה.

שאלה: כשאתה מביא דוגמאות של רבי יוסי בן קיסמא או של אמא וילדיה, זה רק למקרים שבהם אני רואה את עצמי כגבוה או גדול מהחברים ולא יודע איך להתכלל איתם?

אני לא יודע באיזה מצבים אתה נמצא. אני מביא את הדוגמאות האלה שהאדם צריך להתלבש בסיפור הזה, בדוגמה הזאת, וכך הוא עוד קצת ועוד קצת מתאים את עצמו מכל מיני צדדים למצב הרוחני. נעשה יותר גמיש.

תלמיד: אבל אם אני רואה את עצמי כנמוך מהחברים, הדוגמאות האלה עובדות במקרים כאלה?

ודאי שהכול עובד, ועוד יותר כשאתה רואה את עצמך פחות מהחברים.

שאלה: מהם הצרכים האישיים ומהם צרכי הכלל, הקולקטיב?

אנחנו צריכים לדאוג שיהיה לנו מה שנקרא "לא יגונה ולא ישובח". לא פחות מידי כדי לחיות ולא יותר מידי כדי שזה לא יבלבל אותנו בחיים הגשמיים, כי "מרבה נכסים מרבה דאגות". אז אנחנו צריכים רק את הדברים שיש לנו לחיים, למשפחה, וזה מספיק. ומיום ליום אני כך מתקדם בחיים, שיהיה לי מה שאני צריך לאותו יום, אבל העיקר זה שאני מתקדם למטרה הסופית.

שאלה: מה בכוח הזה של הכלל נותן לאדם את ההרגשה שהוא יכול להוציא את אהבת הזולת לפועל?

הכוח הזה בא מלמעלה כמו שכל הכוחות. אפילו הכוחות הרעים, הכוחות הטובים, כולם באים מהבורא ועלינו רק לקבוע יחסים בין כל הכוחות האלו. איך אנחנו נתייחס מכל הכוחות האלה, מה אנחנו נבקש שיהיה. אבל כל הכוחות בעצמם הם באים מהבורא.

תלמיד: אז מה הנקודה שהאדם מרגיש שהוא פתאום יכול להוציא את זה לפועל?

שאני עם הקבוצה יחד פונה לבורא, ורק בצורה שאני מעלה מ"ן, כך אני מבצע את הפעולה שלי. חוץ מלהעלות מ"ן אין לנו מה לעשות. כל העבודה שלנו היא איך להתחבר בינינו לחיסרון קולקטיבי ולהעלות את החיסרון הקולקטיבי הזה לבורא. את החיסרון המשותף.

אבל אל תחשבו שמ"ן זה רק החיסרון, בקשה. מ"ן זה גם כלי שבו אני מקבל תגובה, מ"ד. כי מ"ד מגיע בדיוק לפי הבקשה שלי, לפי המ"ן. כמה שאני מבקש, נגיד יש לי כוס, כך אם אני מבקש נכון, אני אקבל. או יותר או פחות ומה בדיוק, זה מה שיש. אחרת זה לא יכול להיות, אחרת זה רק יהיה בלבול אם למעלה יתנו לנו יותר או פחות. אנחנו מקבלים בדיוק מה שאנחנו צריכים מלמעלה כדי לעשות צעד אחד קדימה. וככה כל הזמן מעלים מ"ן ומקבלים מ"ד, מעלים מ"ן ומקבלים מ"ד.

ולכן כתוב "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מ"ן", שאנחנו נהנים מזה שאנחנו פונים בחיסרון לבורא. כי בזה אנחנו בעצם רוצים למלא אותו, כי הוא חי מתוך הפניה שלנו אליו. ואז גם אנחנו מרגישים שאנחנו נהנים מהמ"ן שלנו, מההתקשרות שלנו לבורא, ובתוכו, כשאנחנו כך מתייחסים אליו, אנחנו מגלים את המ"ד, תשובה מהבורא.

לכן אנחנו צריכים להשתדל כמה שיותר יחד להתחבר בבקשות שלנו ובצורה קולקטיבית יחד להעלות את הבקשות שלנו לבורא. מתוך זה יש לנו תפילה בציבור, כל מיני דברים כאלה שנובעים מזה, שכך מקובלים קבעו לעמך.

תלמיד: ההרגשה הזאת של היכולת להוציא לפועל זו כבר עניית התפילה? זה כבר מ"ד?

לא. תלוי מה. אם להוציא לפועל בקשה, שאנחנו מבקשים, שאנחנו מדברים, או אפילו בלי דיבור זה יוצא מהלב שלנו, כי מהי תפילה? עבודה שבלב, אז אם אנחנו מגיעים לחיבור הלבבות, בנטייה מהלבבות שלנו ישר לבורא, אז כך אנחנו מתחברים בינינו, ומתחברים עימו.

שאלה: העשירייה היא תמיד מעלינו ברוחניות, אבל בחיים הגשמיים כשיש לנו המון בעיות בעבודה בחיים הגשמיים, האם גם מול זה אנחנו צריכים להתבטל?

לא, שם אנחנו צריכים לעבוד כמו שנהוג בעולם שלנו. שם אנחנו צריכים להתייחס לעניין כמו שנהוג בעולם שלנו, אבל ברוחניות זה רק דרך הקבוצה לבורא.

קריין: קטע 28.

"שורש עבודתו של התחתון הוא הרצון לקבל. והתפילה, הנקרא מ"ן, עולה למעלה, אזי העליון מתקן את המ"ן הזו, ונותן עליה כוח המסך, שהוא רצון לעכב את השפע, מטרם שהתחתון יודע בעצמו, שכוונתו הוא להשפיע.

היינו, שהעליון משפיע לתחתון טעם ועונג ברצון להשפיע, שעל ידי זה שהתחתון מרגיש את רוממותו יתברך, אזי הוא מתחיל להבין, שכדאי להתבטל אליו ולהתבטל ממציאותו עצמו.

ואז הוא מרגיש שכל זה שיש לו מציאות, הוא רק מטעם שרצונו יתברך הוא כך, שיש רצון לה', שיהיה לתחתון מציאות, אבל הוא כשלעצמו רוצה להתבטל ממציאותו, נמצא אז שכל חיותו שהוא מרגיש, הוא על חשבון לשמה, ולא על חשבון עצמו.

וכשמרגיש הרגשה זו, נבחן אז שכבר יש לו התיקון של המ"ן. ואז הוא מוכשר גם כן לקבל את המ"ד, שכבר אין ביניהם שום סתירה, כי גם התחתון רוצה בטובת העליון ולא לתועלת עצמו."

(הרב"ש. 587. "עליון מברר לצורך התחתון")

שאלה: אתה הזכרת שהבורא חי מתוך הפניות שלנו אליו. מה זה אומר?

עד כמה שאנחנו פונים לבורא אנחנו עושים לו בזה נחת רוח. סך הכול. זה מה שאנחנו צריכים לדעת.

שאלה: פה זה קצת מבלבל בטקסט שהוא אומר שצריך לתקן את המ"ן כדי אחר כך להיות מוכשר לקבל את המ"ד. אז המ"ן זה לא בקשה מתוקנת כבר או כל פניה לבורא נקראת מ"ן?

לא כל פניה לבורא נקראת מ"ן, אבל מ"ן נקרא אותה פניה לבורא שהיא משתווה עם רצון הבורא לתת לנו. זאת אומרת אני לא יכול לבקש מהבורא שייתן לי משהו שזה ממש לא בדרך ההתפתחות הרוחנית שלי. אלא מ"ן זה נקרא שאני מברר מה צריכה להיות ההתקדמות , הבקשה שלי, הצעד הבא, וכמה שאני מסוגל לאתר את זה, את זה אני מעלה למעלה ומבקש.

יש בזה הרבה דברים שאנחנו צריכים עוד ללמוד, איך לבקש, מה בדיוק, איך לייצב את המ"ן, כי אין לנו שום עבודה אחרת ברוחניות חוץ מלייצב את הבקשה שלנו לבורא. כי זה אומר עד כמה שאנחנו מבינים אותו, עד כמה שאנחנו מסדרים את עצמנו כלפיו, מקרבים את עצמנו אליו, הכול מתבטא במ"ן. הכול.

אין חוץ מהמ"ן שלנו כלפי הבורא שום דבר, כל היתר זה התגובה שלו, איך הוא מתקן אותנו איך ממלא אותנו, איך עושה איתנו את כל הפעולות, איך פותח את עצמו כלפינו וכן הלאה, אבל מצידנו רק לארגן כמה שיותר נכון את המ"ן וגם את הפעולה הזאת אנחנו צריכים ללמוד מהבורא, כי הוא נותן לנו כדי לארגן את המ"ן כל מיני נתונים, כל מיני הכנות, ואז אנחנו מעלים את עצמנו אליו.

שאלה: האם החיסרון הכללי צריך להיות סכום של החסרונות הפרטיים, או שכולנו צריכים להגיע לרצון אחד שהוא צריך להיות המ"ן שלנו כלפי הבורא?

אנחנו עוד לא יודעים בדיוק לבטא את הדברים האלה, אנחנו לא יכולים, אומנם מדברים בינינו "הרצון שלי, והרצון שלו והרצון של עוד מישהו", אבל אם אנחנו משתדלים להתקרב לחיסרון אחד בעשירייה, אנחנו מתחילים להרגיש שוודאי שלא יכול להיות שיש אותו חיסרון בכל אחד ואחד כי אנחנו שונים, אז איך יכול להיות אותו חיסרון. אפילו אם אני חושב על מטרה אחת, היא לא אחת לכל אחד, בכל זאת זה אחרת במקצת וכמה שלומדים יחד וממקור אחד, גם כל אחד משתנה על ידי זה ומתאר לעצמו דברים אחרים, אין ברירה, ככה זה קורה.

לכן בואו אנחנו נבין שאנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו צריכים לעשות, והאור העליון כל הזמן מתקן אותנו מקרב בינינו, עושה התכללות השוואה והתחברות, ובסופו של דבר אנחנו כך מתחברים.

(סוף השיעור)