שיעור בוקר 11.07.18 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שיעור בנושא: "מאהבת הבריות לאהבת ה'"

כבר דיברנו בזה הרבה שאין דרך אחרת, אלא להגיע למטרת הבריאה שהיא דבקות בבורא, זה להגיע לאהבת ה', זו הדבקות. ואפשר לעשות זאת רק על ידי זה שאנחנו מכינים את הכלי לדבקות, בתרגילים באהבת הבריות, בחברה, בקבוצה ובעשירייה. אין דרך אחרת, כבר קיבלנו הרבה הסברים על זה.

קריין קטע מספר 22, מתוך "כתבי בעל הסולם", "מתן תורה", אות ט"ז.

"אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא יחסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך". כי איך יפול לו איזה פחד כרגע על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים, עומדים על המשמר הכן, בהשגחה עצומה, שלא יחסר לו כלום מצרכיו. ולפיכך, אחר שכל חברי האומה הסכימו לדבר, תיכף ניתנה להם התורה, כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה."

(בעל הסולם. "מתן תורה". ט"ז)

כל השפע שמתגלה בעולם מתגלה אך ורק מתוך כמה שתצא פקודה מלמעלה, זה לא תלוי בעבודה שלנו, ביגיעה שלנו, אלא אך ורק לפי המצבים שמגיעים אלינו או לטוב או לרע. לרע הכוונה בדרך ייסורים, כי אנחנו צריכים להתחנך כנראה. לכן עד כמה שאנחנו משנים את דרכנו מבעיתו לאחישנה כך אנחנו בהתאם לזה מספקים לכל העולם כל טוב, לכל אחד בפרט ולכולם יחד. זה בעצם עניין האספקה לעולם.

שכל אחד ואחד בזה שנמצא בחברה שכך דואגת לכל החברים, מרגיש את עצמו שהרצון לקבל שלו, הדאגה שלו נעלמים ממנו, מנוטרלים. למה? בהכרח, החברה שדואגת לו כך שולטת עליו ואז הוא לא מרגיש שהוא נמצא ברצון לקבל שלו, כמו שילד יודע, ומרגיש שהוא נמצא באהבה של ההורים, הוא לא דואג לעצמו בכלום, ההיפך, ההורים ידאגו לכל דבר ודבר, מה שהוא צריך. כך האהבה של החברה תשפיע על כל אחד ואחד, ואז אף אחד לא יחשוב על הרצון לקבל שלו כי הוא מראש כבר ירגיש שממלאים אותו, מנטרלים לו את הרצון לקבל בהכרח. ואז החברה גם תיתן לו דוגמה מה זה רצון להשפיע. וכשנעתק מהרצון לקבל ומתחיל לעסוק בהשפעה, אז נפתח לפניו ממש העולם הבא.

סדנה

איך אנחנו מארגנים לחברי הקבוצה הרגשה כזאת של ערבות, שלא יחסר להם כלום והם יכולים לדאוג רק להשפעה ולא לקבלה?

*

איך אנחנו בפועל, בלי לחכות עד שהחברים יתבטלו כלפי החברה, מתחילים לספק לכל אחד ואחד, ממש ללחוץ על כל אחד ואחד בערבות כדי לנטרל את הרצון לקבל שלו? ישנו היום לפניי ואני חייב לספק לכל החברים את מידת הערבות בכוח. למרות שלי אין, זה לא חשוב, ולמרות שהם לא מרגישים את זה או משהו, גם זה לא חשוב. החובה עליי. איך אנחנו מסכמים בעשירייה ממש להקרין כלפי כל חבר וחבר, מכולנו יחד את השפעת הערבות, בכוח להוציא אותו מהרצון לקבל. איך אנחנו מתכננים את היום כדי לעשות את זה?

*

עד כמה העשירייה האקראית נותנת לי הרגשה שאני עומד לפספס את היום? כי מחר כבר זהו, זה לא כמו שהיה אתמול. אני לא יכול להעביר מהיום למחר שום דבר, זה כלי חדש.

*

איך ביחס שלי לעשירייה האקראית של היום, אני קובע את מצבי עם העשירייה של מחר? כמו שכתוב, היום לעשותם, מחר לקבל שכרם¹. מה שיהיה מחר הוא התוצאה מהיום. איך אני מכין את עצמי גם היום וגם למחר?

*

קריין: קטע מספר 23, מתוך נועם אלימלך, ליקוטי שושנה.

"האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אבל על חבירו הוא נענה מהרה, וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו, ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים. וזהו שאמרו ישראל ערבים זה לזה פירוש עריבין, לשון מתיקות, מפני שממתיקין זה לזה בתפלתם שמתפללין, כל אחד בעד חבירו, ועל ידי זה הם נענים. ועיקר התפלה היא במחשבה מפני שבמחשבה יכול בנקל להתקבל תפלתו."

(נועם אלימלך, ליקוטי שושנה)

עד כמה הוא עומק הערבות שישראל ערבים זה לזה ובמה מתבטאת המתיקות?

*

איך אנחנו מגיעים למר ואיך הופכים אותו למתוק, מה זה נקרא מר שמתהפך למתוק? כי ברור לנו שאם לא לעס את המרור, לא יצא.

*

איך אנחנו קובעים שכל ההרגשות של המרירות באות לנו מהאחוריים של הבורא וכל המתיקות באה מהפנים שלו?

*

קריין: קטע מספר 24. מ"כתבי רב"ש" כרך ג', "ברח דודי".

"וזה כלל גדול שהאדם בעצמו נקרא נברא, זאת אומרת רק הוא לבדו. וחוץ ממנו הוא כבר בחינת שכינה הקדושה. נמצא בזמן שהוא מתפלל עבור בני דורו, זה נקרא שהוא מתפלל עבור השכינה הקדושה, שהיא בגלותא, ושהיא צריכה כל הישועות. וזה ענין נצחיות. ודוקא באופן כזה יכול להתגלות אור הרחמים. ועוד טעם שצריכים להתפלל רק עבור הכלל, הוא מטעם שצריך לגלות את אור הרחמים, שהוא בחינת אור דהשפעה. וזה כלל שאין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשואה, אלא אדרבא, שנצוצי קבלה מתרקמים אצלו. נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במדותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום". לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה, הנקרא "רחום". ועל ידי זה שמקבלים אור הרחמים, יש יכולת אחר כך להתגלות מידה של "וחנון". (רב"ש - ג'. מאמר 217 "ברח דודי")

איך אני רואה את הכול חוץ ממני כשכינה הקדושה ומה זה?

*

קריין: קטע מספר 25. מתוך "כתבי רב"ש" כרך ב', "מהו שתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה".

"האדם צריך להאמין ש"אין עוד מלבדו". כלומר, הבורא מחייב אותו לעשות את המעשים טובים. אלא, היות שאין האדם עדיין ראוי, שידע שהבורא מחייבו, לכן הבורא מתלבש עצמו בלבושים של בשר ודם, שעל ידיהם הבורא עושה את הפעולות האלו, היינו שמבחינת אחוריים הבורא עושה. פירוש, האדם רואה את הפנים של בני אדם. אבל האדם צריך להאמין, שאחרי הפנים של בני אדם, עומד שם הבורא ועושה הפעולות האלו. היינו, שמבחינת אחורי בן אדם עומד הבורא, וכופה אותו לעשות את המעשים, מה שהבורא רוצה. נמצא, שהבורא פועל הכל, אלא שהאדם מחשיב, מה שהוא רואה, ולא מה שהוא צריך להאמין."

(רב"ש - ב'. מאמר 19 "מהו שתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה - ב" 1990)

איך אנחנו מחלקים את כל המציאות לזה שהבורא פועל באחוריים והבורא פועל בפָנים ואנחנו באמצע, אבל הכול "אין עוד מלבדו", הוא בלבד פועל בכול. איך אנחנו מקבלים את פעולות הבורא בפנים או באחוריים כל הזמן אבל רק כיוצאות ממנו?

*

בואו נזכור את מה שכותב בעל הסולם, ב"גילוי והסתר של השי"ת", גילוי פנים והסתר פנים. איך אנחנו צריכים כל פעם לקבוע שזה בא מהבורא בלבד, אבל בהסתר או בגילוי, ומה צריכה להיות התגובה שלנו בשני המצבים הללו?

*

(סוף השיעור)