heb_t_rav_2010-12-19_lesson_osnovi-kabbali
יסודות של קבלה
השיעור הווירטואלי בשפה הרוסית
תרגום סימולטני מרוסית - שיעור וירטואלי 19.12.10 – אחרי עריכה
יום טוב חברים יקרים, אנחנו מתחילים אתכם היום את השיעור היומי שלנו במאמרו של בעל הסולם והנושא הוא כמו שהציע אלכסנדר קוזלוב שהתייעץ אתכם "השלום בעולם". זהו מאמר מאוד חשוב, לא פשוט, לא קצר, מאמר שבעזרתו אנחנו יכולים להסביר איפה אנחנו קיימים ומה קורה אתנו, כאשר אנחנו מתפתחים בעולם ממש מאיים, בנטיות שיש בו ומה העתיד מכין לנו.
המאמר מסביר איך להשיג את השלום בעולמנו, דבר שמאוד היינו רוצים, עם ההורים שלנו ועם הרחוקים. ואין שלום בינינו עם אף אחד, וכל הטבע נמצא בסתירה, הכול כאילו בורח, מתחילות להיות בעיות אקלים, בעיות חברתיות, משפחתיות, בעיות בחינוך, דיכאון, סמים, אונס, ונדליזם. אין שלום בעולם, אבל בעצם צריך להיות, כמו שנאֵמר פה בכותרת.
איך אפשר להשיג אותו? בואו ננסה לברר האם זה אפשרי, או שזה אחד מהדמיונות של האדם, שסתם רוצה בזה.
הייתי אומר כך, שאם השלום בעולם כבר מתוכנן בטבע אז אנחנו נשיג אותו. אם הוא לא תוכנן בתוך הטבע אז שום דבר לא יעזור לנו ואנחנו לא נשיג אותו. העניין הוא בכך שאולי אנחנו יכולים לזרז את השגת השלום אם הוא כבר מתוכנן בתוך הטבע. והשאלה האם אנחנו יכולים להשיג אותו, לא רק מהר אלא גם בדרך טובה, תוך שבוע, שבועיים, במְקום בעשרות שנים של סבל וכן הלאה. זה מה שהייתי מצפה מהמאמר הזה. האם הוא ילמד אותנו איך להשיג את זה?
"כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם - יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם - - - אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב."
פה כבר יש יסוד ליחס נכון לעולם. זאת אומרת, אתה עם הידיים שלך אל תכנס. ואם אתה לא יודע איך להתייחס לעולם, אז אסור להרוס שום דבר, כי אין שום דבר מזיק בעולם. אם נדמה לך שזה רע, תבדוק האם זה רע כי אתה מבין את זה כך, או שזה באמת רע. אם רק אתה מבין כך, אז תתקן את עצמך. ואם זה באמת רע, אז מה הסיבה של הרע הזה? האם זה היה קיים בטבע, או שאתה גרמת לזה? בצורה הזאת תבין גם איך לתקן את זה, ועל ידי שתתקן את עצמך תתקן גם את זה. אם אתה מתקן רק את החיצוניות שבעולם, אולי תעשה גרוע יותר.
בעצם כאן כבר מציג לנו בעל הסולם את היחס הנכון לעצמו, לעצמך ולעולם, כשבעיקרון צריכים להתייחס בזהירות למה שלפנינו.
הלאה הוא כותב: "כי התבוננות כלשהי במלאכת הבריאה, דיה, להשכילנו על גודל שלימות פועלה ויוצרה." אם נסתכל על כל הפנורמה של הבריאה, כל השינויים שעוברת הבריאה במהלך של מיליוני שנים, נראה משמעות עמוקה, עצומה, בהרבה שכבות, הרבה צדדים, כשאנחנו נמצאים בתוך זה גם כן ולא באיזה חלק חיצוני שלו, אלא כחלק מרכיב שבו. אנחנו נִלמד את המשמעות הזאת. אנחנו לומדים את זה מבפנים, אנחנו לא יכולים להפריד את עצמנו מהסביבה, כאילו שאנחנו מעל העולם. כל יום ויום אנחנו מגלים שאנחנו לא מעל הטבע, אנחנו בתוך הטבע ואנחנו כפופים לחוקים של הטבע. אנחנו יכולים לברר את החוקים האלה ובאיזושהי צורה לנצל אותם נכון. על זה בעצם מדבר המאמר.
"ולכן, עלינו להבין" את התנאי הזה "להזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה, ולומר שהוא מיותר, ואין בו צורך. שבזה יש ח"ו משום הוצאת שם רע על פועלה." אם הוא ברא איזשהם תנאים, חוקים, כללים, אם הוא מעורר איזשהן פעולות ואנחנו מזלזלים בזה, אנחנו שׂמים את עצמנו כיצורים קטנטנים שלא שמים לב למה שקורה סביבם וככה שמים את עצמנו תחת התוצאות, ובזה נגרמים הייסורים.
"אמנם, דבר זה ידוע לכל, שהבורא ית' לא השלים את הבריאה, בעת שבראה, וכן אנו רואים בכל פינה במציאות שלפנינו, הן בכלל, והן בפרט - היא נתונה תחת חוקים של התפתחות הדרגתית, החל משלב ההעדר, עד גמר גידולו."
אנחנו רואים עם הזמן שכל היקום שלנו שהיה לפני חמש עשרה מיליארד שנה ועד היום, באופן הדרגתי התפתחותו היא יותר ויותר קשה. מִדרגות דומם, צומח, חי וגם דרגת האדם, זה מה ששוב כנראה מתפתחת מֵעבר לכדור הארץ שלנו.
דרגת הדומם זה כל האדמה שלנו, והצומח זה מה שיש מעל האדמה. ודרגת המדבר, דרגת האדם זה לא מה שקיים בגופנו, בבשרנו עם העצמות, אלא מה שנמצא מעל החי הזה שבתוכנו. זה שוב יוצא מֵעבר לאדמה שלנו באיזשהו יקום, ממד אחר.
זאת אומרת, שאם אנחנו בצורה נכונה נציב את הבחינות של ההתפתחות ונסתכל על כך שדרגת הדומם זה היקום, והצומח והחי זה הארץ, והמדבר זה איזשהו ממד אחר. אז הבורא לא השלים את כל הבריאה אלא ברא אותו לפנינו בכל בחינות בריאתו. לכן אנחנו רואים את ההתפתחות ההדרגתית הזו לפנינו.
"ומסיבה זו, כאשר אנו טועמים טעם מר בפרי בתחילת גידולו, אין הדבר נידון אצלנו כמציאת מום ודופי בפרי. משום שכולנו יודעים את הסיבה, והיא, שהפרי עדיין לא גמר תהליך ההתפתחות בשלמותו.
וכן ביתר הפרטים של המציאות: כאשר איזה פרט נראה לנו רע ומזיק, הנה אין זה אלא עדות עצמית של אותו הפרט, שהוא עדיין שרוי בשלב מעבר, בתהליך ההתפתחות שלו. לכן אין לנו להחליט כי רע הוא, ואין להטיל בו דופי, כי לא מחכמה היא." אלא זה עדות על טפשותנו, זו ההסתכלות שלנו על המתרחש.
אם היינו מסתכלים נכון על הסובב אותנו, אף פעם לא היינו מתערבים באמצע ההתפתחות כדי לשבור אותה ומכניסים לשם את הידיים שלנו. זה כמו לגדל פרי על עץ, וכאשר הוא רק חצי בשל היינו מנסים להביא אותו לגמר הבשלתו. וזה אסור, צריך פשוט לחכות. יכול להיות שאפשר באיזושהי צורה להשפיע על ידי תנאים חיצוניים טובים יותר ואז הוא יבשיל מהר יותר. זה יכול להיות, אבל בכל מקרה אנחנו צריכים לקחת בחשבון את שלבי התפתחותו, אולי לעזור באיזושהי צורה כדי שהם יעברו מהר יותר. אבל הם שיעברו מהר יותר. ואנחנו לא מתערבים בתוך שלבי ההתפתחות שקיימים בכל עצם, בדרכו מתחילת בריאתו ועד הגמר שלו. מזה מזהיר אותנו בעל הסולם ומסיים את ההקדמה למאמר.
שאלה: איך לתקן את הכוחות הנוגדים, איך לשים את עצמנו תחתיהם?
צריך שיהיה לנו פה ראש. צריך להבין שאנחנו נמצאים בתוך הטבע, והטבע הוא חכם יותר מאתנו וחזק מאתנו, ואנחנו רק תולדות ממנו. לָמה אנחנו נראים כלא פועלים בצורה הנכונה? הרי הטבע עצמו הוא אידאלי והרמוני, נמצא במצב של איזון. לָמה אנחנו רואים את הטבע במצב נורא כזה? למה אנחנו מעריכים אותו ככה?
הקבלה נותנת על זה תשובה מאוד פשוטה ואומרת, כל אחד ששופט את האחר, שופט אותו במדת מומו. כי אם היינו מתוקנים היינו רואים שהטבע מתוקן, הרמוני, אידאלי, וזה אנחנו לומדים איתכם מתוך תפיסת המציאות. הייתי אומר שכל המציאות נתפסת בתוכנו, בתוך החושים שלנו, בתוך הרצונות שלנו. לכן אם הרצונות שלנו מתוקנים אז אנחנו גם רואים הכול במצב הנכון. אם הם לא מתוקנים אז מה תעשה? באותה מדה אנחנו גם רואים תופעות כביכול לא מתוקנות.
הפרק הבא:
חולשתם של "מתקני עולם"
מה שאנחנו רואים מסביב, מעורר אצלנו רצון אינסטינקטיבי לתקן, לבנות כל מיני מנעולים, טכנולוגיות, תרבויות, מדעים, לשנות ולשנות, משהו לפתח. לְמה, בשביל מה, איננו יודעים בעצמנו. הטבע איכשהו דוחף אותנו לזה.
הטבע הזה שדוחף אותנו להשתנות, האם זה טוב או לא טוב? אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר, איך שיֵצא יֵצא, שיהיה רגוע. לא לשאוף לאיזושהי התקדמות מסוימת. מה היא נותנת לנו ההתקדמות הזאת? כל הזמן האנושות רק חושבת על זה, אבל מה טוב בזה? שום דבר לא קיבלנו מזה. רק זיהמנו את הטבע והגענו למצב שאנחנו לא יודעים איך ולאיזה תוצאות הבאנו את הטבע, ומה שאנחנו יכולים להכין לילדים שלנו, זה בכלל מפחיד לחשוב. אז "חולשתם של מתקני העולם" זה עניין אקטואלי. זה מאמר שנכתב לפני כמאה שנה.
"ומכאן המפתח להבנת החולשה של מתקני עולם שקמו בדורותיהם, -" בכל הדורות, כי האדם הוא באופן אינסטינקטיבי רוצה הכול לתקן מנקודת ראותו. "כי הם ראו את האדם בדמות מכונה שאינה פועלת כראוי, וצריכה תיקון." ברור, כל אחד בהתאם לנטיות שלו ולפי הבנתו מחליט לתקן. "דהיינו, להסיר ממנה את החלקים המקולקלים, ולהחליפם באחרים מתוקנים." מי מאתנו לא היה רוצה את זה, לתקן הכול מסביב כמו שהוא מבין? תנו לי איזה כלי ואני אשנה את כל העולם. אז מה טוב מזה? ומה הלאה?
"כי כן כל מגמתם של מתקני עולם הללו לבער כל רע וכל מזיק שבמין האדם - - -" מה שלהם נראה רע ומזיק. "ואמת היא, שלולא הבורא ית' עמד לנגדם, ודאי שהיו כבר מספיקים מזמן לנפות את האדם כבכברה, ולהותיר בו רק טוב ומועיל בלבד." זה גם מה שרצה לעשות השלטון הסובייטי, וכל מיני שליטים בעולם, כל אחד רוצה בדרכו להשאיר רק מה שנוח לו לפי הבנתו.
"אלא, מתוך שהבורא ית' שומר על כל הפרטים שבבריאה שלו בהקפדה יתרה, ואינו מרשה למישהו להשחית שום דבר שברשותו - אלא רק להחזירו ולהפכו למוטב בלבד, כדברינו לעיל, - לפיכך: כל המתקנים מהמין" בהתאם לזה שאי אפשר להשמיד מה שנראה לנו כרע. "כל המתקנים מהמין האמור - יתמו מהארץ, והמדות הרעות שבעולם - לא יתמו מהארץ. והם מתקיימים ומונים את מספר המדרגות של התפתחות המחויבים עוד לעבור עליהם - עד שיבואו לגמר בישולם."
כמו אותו הפרי על העץ, הוא מר, הוא מריח לא טוב, הוא ירוק, לא טעים, לא נעים, אין בו שום דבר טוב ואיזה צורה יש לו? אנחנו פשוט צריכים לחכות עד שהוא יגדל ולא מֵעבר לכך. זאת אומרת כמו שנאֵמר, "מיהו החכם הרואה את הנולד"1 שמבין שצריך פשוט לחכות. כמו לילד הקטן, אם לא הייתה אלינו אהבה אליו, היינו פשוט זורקים אותו לזבל. כי מה לעשות עם ברייה כזאת שכל הזמן צורחת, דורשת, מפריעה ורק מקלקלת הכול? לולא האהבה האינסנקטיבית אליו לא היינו סובלים יצור כזה לידינו אפילו רגע אחד.
כך שאנחנו צריכים להבין ולדעת בראש ובראשונה את תכנית הבריאה, הידיעה, התמונה הסופית של גמר הבריאה, התכנית הזאת נחוצה כדי לדעת איך להתייחס נכון לעולם היום, אחרת כבר היום אנחנו מתערבים בתוך הטבע, וגורמים לקשים בלתי נסבלים בשלבים הבאים של ההתפתחות.
שאלה: איך להגיב בצורה נכונה למה שקורה מסביבנו?
עכשיו יחד איתך אנחנו נברר איך להגיב נכון. אנחנו רואים רק דבר אחד, לאדם יש תכונה להתייחס בביקורת לכל דבר. הוא באופן אינסטינקטיבי מנסה הכול לתקן לפי ראות עיניו, כמו שהוא סובר שזה נכון. והאדם הוא הכי פחות מתוקן והוא אף מקולקל יותר מכולם בטבע והוא מוסיף חוסר תיקון ועיוותים, והוא רק סובל ואוכל את עצמו על כל מה שגרם בעבר, אבל כבר מאוחר ועכשיו הוא צריך לשלם פי כמה יותר כדי לתקן ולהחזיר איכשהו ממה שכבר קרה. כי אם אנחנו בכל הדינמיקה, בכל העצמים שמתפתחים ונמצאים לפנינו רואים משהו לא מתוקן ומנסים להכניס שם את עצמנו, אנחנו מכניסים עוד יותר חוסר תיקון, והם הרי הלאה ממשיכים להתפתח.
נניח פרי על עץ, שנראה היה לי שמשהו לא מתוקן בו, איזשהו כתם, ובאתי והוצאתי את הכתם הזה, אבל הוא ממשיך להתפתח אם הוא לא יירקב. ואז בכל מקרה מה שעשיתי ישאיר בו במדת התפתחותו איזשהו עיוות. אולי כל הפרי לגמרי ימות או חלק ממנו ובכל מקרה יהיה צורך לעקורו, כי אני הכנסתי בו נזק בגרם אחד, אבל בגלל מדת התפתחותו זה גדל לקילוגרם אחד בגלל הפגיעה שלי. את זה אני צריך לקחת בחשבון. אבל אנחנו לא יכולים לקחת את זה בחשבון, אנחנו עושים היום הכול מה שטוב להיום, חושבים שזה טוב, לא לוקחים בחשבון שמחר זה יביא לנו תוצאה שלילית עצומה.
תראו מה קורה היום בכל המדינות, הן לא יכולות לתקן את עצמן ולא יכולות לשנות שום דבר, מפני שעשו שינויים בלתי הפיכים בחברתם. ממש עיוותו את החברה ואת האדם, ועכשיו לא יכולים לעשות שום דבר, לא יכולים לצאת מזה, ועכשיו רק הפירות נובלים.
זכו - אחישנה. לא זכו - בעיתה
"אמנם יש לדעת, שחוק ההתפתחות האמור, השפוך על כל המציאות, המבטיח להחזיר כל רע - לטוב ומועיל, הנה הוא פועל את כל פעולותיו בכח ממשלת השמים ממעל, כלומר, מבלי שאלת פיהם של בני האדם יושבי הארץ." החוק הזה הוא הכרחי, לפי החוק הזה אנחנו הולכים למצב הטוב המוחלט. או בדרך טובה או בייסורים, או במכות ארוכות או בדרך קצרה ונוחה, אבל אנחנו נגיע לזה, זה תלוי רק מהיחס שלנו להתפתחות הפרטית שלנו. "לעומת זה, שכל וממשלה נתן השי"ת באדם, והרשהו לקבל את חוק ההתפתחות האמור, תחת רשותו וממשלתו עצמו, ובידו למהר ולזרז את תהליך ההתפתחות לפי חפצו, באופן חפשי, ובלתי תלוי לגמרי בכבלי הזמן."
זה כבר מאוד מעניין. זאת אומרת, אנחנו קודם כול מבינים שההתחלה והסוף כבר נתונים מראש. שנית, שעד היום התפתחנו בצורה אינסטינקטיבית, וכל הזמן דחפו אותנו קדימה. שלישית, שמהיום ניתנה לנו אפשרות לקחת את חוק ההתפתחות לידינו. רביעית, את חוק ההתפתחות הזה אי אפשר להחליף, אבל יש בו רק פרמטר אחד שאנחנו יכולים לשנותו, וזה לזרז את ההתפתחות, ובו בזמן עם הזירוז שלו, נראה גם כן מיטיב כביכול וממתיק את הדרך שלנו, שמֵקל על הקיום שלנו. באותה מידה שאנחנו נוכל בצורה הנכונה להשפיע על התפתחותנו, באותה מידה אנחנו נמהר אותו ונעשה אותו טוב יותר, קל יותר ונעים יותר.
"המתבאר, שיש כאן ב' ממשלות הפועלות בדרכי ההתפתחות האמורה:
אחת היא: "ממשלת השמים", המבטיחה לעצמה להחזיר כל רע ומזיק - לטוב ומועיל. אלא שבא בעתו." לפי הקצב שלו "כדרכו בכבדות ובאריכת הזמן." דיאלקטיקה. לא תעשה עם זה כלום.
"ויש - "ממשלת הארץ".
וכאשר "הדבר המתפתח" הוא בעל חי ומרגיש, נמצא שסובל כאבים ויסורים נוראים, בזמן שנמצא תחת מכבש ההתפתחות, מכבש, הכובש דרכו באכזריות רבה." כי הטבע לא יודע מה זה רגש, הוא פשוט לוחץ קדימה ואנחנו חייבים לברוח, כי אנחנו חלקים רגשיים וכל השאר הוא כאילו חסר רגש, כולל הבורא, חוק טבע שאינו בעל רגש שנקרא "בורא". זה רק האדם שמסביר את הטבע, את הבורא ברגשות שלו, אבל באמת - לא. האם חוקי הפיסיקה והכימיה יש להם איזה רגש? ממש לא. לכן בצורה הזאת אנחנו צריכים להתייחס אל ההתפתחות שלנו, ואין לנו לאן לברוח מכל ההתפתחות ההדרגתית הזאת, סולם ההתפתחות הזה. אנחנו חייבים להיות כפופים לו, אבולוציה. זאת אומרת, חוקים קשיחים של הטבע לוחצים עלינו ואנחנו לא יכולים לעשות עם זה שום דבר. זו "ממשלת השמים" או "ממשלת הבורא", כך זה נקרא.
"ויש "ממשלת הארץ"." כותב בעל הסולם הלאה. יש בסך הכול שתי רשויות.
"ולעומת זה, "ממשלת הארץ", שהם בני אדם שלקחו את חוקי ההתפתחות האמורה" שלקחו את ממשלת השמיים, את ממשלת הבורא והתחילו לשלוט בזה, כמו שאנחנו לקחנו את כל חוקי החשמל, חוקי האלקטרוסטטיקה, חוקי המגנטיוּת וכן הלאה, ובעזרתם התחלנו לשלוט, לסגל אותם לעצמנו.
אז ""ממשלת הארץ", שהם בני אדם שלקחו את חוקי ההתפתחות האמורה תחת ממשלתם עצמם, שכחם יפה להשתחרר לגמרי מכבלי הזמן, ונמצאים ממהרים מאד את הקץ, כלומר, את גמר בישולו ותיקונו של הדבר, שהוא קץ ההתפתחות שלו."
אנחנו יכולים לקחת את החוק הזה לידינו, לזרז את התבשלותנו ולעשות אותו נעים, לטיול הטוב ביותר למצב הטוב ביותר החל מעכשיו, במְקום לברוח כמו יצורים קטנים, מאיזשהם מכות בלתי נמנעות. כמו צונאמי שמאחורינו ואתה לא יודע לאן לברוח ממנו, אתה כבר רואה איך שהוא מתקרב אליך ועוצם עיניים אולי משהו ישתנה.
אם האנשים שולטים בחוקי ההתפתחות, זה אומר שאנשים בעצמם צריכים "לעבור על מדותיהם הרעות עד שיתהפכו לטובות - יביאו אותו תחת ממשלת עצמם. דהיינו, שישימו לבם ודעתם לתקן בעצמם את כל המדות הרעות שבהם, ולהפוך אותם למדות טובות, אז: "אחישנה", כלומר, שנמצאים משוחררים לגמרי מכבלי הזמן, והקץ הזה תלוי מעתה בחפצם עצמם, דהיינו, רק לפי רוב המעשה ותשומת הלב. ונמצאים "מחישים" את הקץ."
כשאני משנה את התכונות השליליות לחיוביות, אני בצורה הזאת משפיע על כל הטבע, מאיץ את ההתפתחות שלי בתוך הטבע. אני לא משנה את הטבע שמחוצה לי. אני יכול לזרז את ההתפתחות הפנימית שלי בתוכי. כמו הפרי על העץ, יש איזשהו גנרטור משלו, שאני יכול את עצמי לזרז בהתפתחות בלי לשים לב על הזמן. הפרי צריך נגיד להבשיל, להיות על העץ חודשיים. אני יכול כפרי כזה, להביא את עצמי להתפתחות של המצב הבשל תוך שבוע נגיד. זה מה שיכולים לעשות.
"אבל אם לא זכו לקבל התפתחות מדותיהם הרעות תחת ממשלת עצמם, אלא יעזבוהו תחת ממשלת השמים - הנה גם אז מובטחים הם בגמר גאולתם, ובגמר תיקונם, כי יש בטחון מלא בממשלת השמים, הפועלת על פי חוק ההתפתחות ההדרגתית מדרגה אחר מדרגה, עד שמהפכת כל רע ומזיק לטוב ולמועיל, כמו הפרי על העץ, והקץ בטוח לגמרי, אלא בעתה, כלומר, שהדבר כבר תלוי ומקושר לגמרי במדת הזמן." זה מה שאנחנו רואים בטבע.
"כי על פי חוק ההתפתחות ההדרגתית הנ"ל, עד ביאתו לקץ מוכרח לעבור עליו מדרגות שונות ומרובות, שדרכם לבא בכבדות, באיטיות גדולה וארוכה ביותר, הנמשכת זמן רב מאד." אנחנו רואים על עצמנו שזה אלפי שנים, ומי יודע מה יש עוד לפנינו וכמה? "ומתוך שבנידון שלפנינו "דבר המתפתח" הם בעלי חיים ומרגישים על כן גם עליהם לקבל במצבי ההתפתחות הללו יסורים גדולים ונוראים ביותר, כי כל הכח הדוחף הנמצא במדרגות הללו כדי להעלות את האדם ממדרגה נמוכה למדרגה עליונה ממנה, אינו אלא כח דחיפה של יסורים ומכאובים, שהתקבצו במדרגה הנמוכה - ושאי אפשר לסובלם, ועקב זה מוכרחים לעזוב את המדרגה" שהוא נמצא בה "ולעלות למדרגה עליונה ממנה,"
זו אותה הדיאלקטיקה, אותה האבולוציה, אותה תכנית הבריאה שהתפתחנו עד הזמן הנוכחי. ועכשיו אומרת חכמת הקבלה, אנחנו יכולים לקבל את חוק ההתפחות הזה על עצמנו ובצורה רצויה, בשמחה, באושר, בהבנה, להתחיל להשתמש בו לתועלנו. ורק בשביל זה ניתנה לנו חכמת הקבלה, כדי שנכיר את התכלית הסופית, שאנחנו נצייר אותה בדיוק לפנינו, שנגדיר בצורה מדויקת את המכשיר להשגת המטרה הזאת ורק בזה נאחז. כי אין שום דבר אחר בעולמנו, לא ניתַן לנו לעשות משהו אחר. כל השאר כמו שזה, "עולם כמנהגו נוהג"2. רק בזה חופש הבחירה, לזרז את ההתפתחות שלנו לאותה מטרה שהוגדרה מראש. גמר התיקון הוא מובטח לכולם.
"הנה הקץ המובטח לבא לישראל על פי חוק ההתפתחות ההדרגתית הנזכר, מכונה "בעתה", כלומר, הקשור בעבותות הזמן. והקץ הבטוח לישראל, על ידי שיקחו את התפתחות מדותיהם תחת ממשלת ידיהם. מכונה "אחישנה", כלומר בלתי תלוי לגמרי בזמן." כזו אפשרות יש לנו שעליה מדברת אתנו חכמת הקבלה. זאת אומרת, כעיקרון את השלום בעולם אפשר להשיג אם אנחנו נבין איזה אפשרות יש לנו ואיך אנחנו יכולים להשתמש בה.
שאלה: תמיד אחרי היגיעה שלנו אנחנו מרגישים חוסר סיפוק מול הטבע, איך זה קשור לכוונה?
אם תיקח ילד קטן, הוא לא יודע איך לעבוד עם מי ואיך, הוא לא יודע מה בדיוק הוא צריך לעשות. למרות שיש לו כוונה טובה, אבל לא בידיו ולא בראשו אין שום דבר, אז איך יֵצא לו משהו? והכּוונות שלו הן כאלה שלדרגתו הן בסדר, אבל לא כדי לפתור נכון את הבעיה. בכלל, האדם יודע לפתור לעצמו בעיות בצורה נכונה? איך, מאיפה? עוד לא סיימנו את המאמר הזה, עוד נבין את זה.
אם אני חושב, אני היום נמצא בשלב ההתפתחות שלי כפרי על העץ. הנה פה תלו אותי, ואני כזה קטן, תפוח חיוור, ירוק, ואני צריך לגדול ולהיות אדמדם, מתוק, מריח טוב. איך אני יכול לתאר לעצמי את המצב הזה? איך אני יכול לתאר לעצמי איזה מצבים אני צריך לעבור וכל השאר, למצוא דרכים, כוחות להתפתחות כשאני בסך הכול כזה קטן?
לקחַת ממה שקראנו ולרצות עכשיו לעשות משהו, זה גם לא נכון. אנחנו צריכים ללמוד היטב מאיפה בכלל אנחנו לוקחים את כל ההבנות של המטרה הסופית, את הציור הנכון של שלבי ההתפתחות שלה. כל זה צריך לבוא מלמעלה, אין לנו בתוכנו את כל זה.
אם אני מתפתח כמו תינוק, אני עכשיו רוצה לגדול עד גיל 20, לא במשך עשרים שנה, אלא תוך שנה, ככה בעצם מציעים לנו כאן במאמר. אם אני מתפתח לפי השנים, בתוך שנה אני יכול להגיע עד עשרים. אני יכול? אין לי שום דבר בשביל להכיר, להבין ולרצות את כל זה. הדבר היחיד שאני יודע זה שאני סובל, ואמרו לי שאני יכול לגדול מהר יותר ואז לא אסבול. זה הדבר היחיד, אני אפילו לא יודע מה זה נקרא להיות גדול. איכשהו בעולם שלנו אנחנו רואים מה זה גדול. גבוה, חזק וחכם, ברוחניות אנחנו בכלל לא רואים את זה.
זאת אומרת, נעדר מאתנו לגמרי, איזה מכשירים אלה שלא יהיו כדי להשיג את המטרה הסופית, ולכן השאלה כאן היא מאיפה, איך אתה אומר שזה בכוחותנו? האם זה בכוחותנו? אין לזה שום דבר, לא בראש, לא בלב, לא בידיים. אין לי אינקובאטור שאני יכול לשים את עצמי שם ולגדול.
לכן יש פה איזושהי סתירה. מצד אחד נאֵמר, אתה יכול עכשיו הכול, יאללה, קדימה. אבל מה קדימה? מה זאת אומרת? קח את הידיים, תחביא אותם, תכניס אותם לכיסים, כי כל פעולה שלך תהיה טפשית ביותר, כי אתה לא יודע מה זה נקרא קדימה, אתה לא רואה את המטרה הסופית, אתה לא יודע לקראת מה. אמרו לך שאפשר, אבל חוץ מזה לא הראו לך כלום ולא סיפרו לך ולא הסבירו לך. אין לך תכנית שלפיה אתה יכול לפעול, שום דבר, אז אתה יכול להרע לך הרבה יותר משאם אתה בכלל לא נכנס לזה.
לכן אנחנו איתכם רק הכרנו שיש כזאת אפשרות, מצד אחד. ומצד שני, חושבים ומגיעים למסקנה שהאפשרות הזאת היא לא בידינו. אפילו אם יש כזאת אפשרות לזרז את ההתפתחות הפרטית שלנו, אבל אין לי בשביל זה שום מכשיר ממשי. לא מחשבות, לא הבנות, לא רצון, לא רגש, לא ידיעות ממשיות של ההתפתחות, שום דבר. אני כל הזמן צריך את כל זה לקבל. רק שמעתי על האפשרות הזאת ולא מֵעבר לכך.
שאלה: את מה לזרז, את התפתחות העולם שכל כך מתפתח בסכנה או התפתחות האדם?
בעל הסולם אמר על זה. יש אנשים ששולטים בחוק ההתפתחות, זה נקרא "ממשלת הארץ", זה נקרא שהאנשים בעצמם צריכים לברר, להכיר ולתקן את מידותיהם השליליות ולהעביר אותן לטובות, ואז לגמרי ישתחררו מכבלי הזמן וכן הלאה. לא לתקן את העולם אלא לתקן את עצמם.
שאלה: בזמן האחרון הייתה הצפה בבוגוטה ואנשים איבדו את הכול. איך לעבוד על זה בצורה פנימית? איזו אחריות יש לכלי העולמי למה שמתרחש כרגע בעולם?
אנחנו חייבים להרגיש אחראיים על כל זה, אנחנו חייבים להרגיש אחריות. מה שקורה בעולם זה באמת תוצאות של חוסר התיקון הפנימי שלנו. אנחנו צריכים לדאוג, אנחנו צריכים להרגיש בתוך עצמנו שאם משהו קורה בעולם לא כשורה, אז אני אשם בזה, כי לי ניתנה אפשרות, לנו ניתנה האפשרות משהו לתקן, ולשאר האנשים לא ניתנה. לכן המתקה, הקלה של ההתפתחות שלנו לסוף טוב תלוי בנו, דווקא מאלה שניתנה להם ידיעה והבנה שזה אפשרי.
לכן בואו נזרז כמה שיותר מהר, נשיג מצב שבו נכיר מאיפה עלינו לקבל כוח, שׂכל, רצון, כדי לממש את התיקונים האלה בתוכנו ודרכנו לכל העולם, כי אנחנו נמצאים מכל העולם ברשת אחת, בקשר אחד. כבר אנחנו עכשיו מגלים שכל העולם הוא גלובלי, ולכן אנחנו צריכים בהכרח להגיע למצב כזה שאנחנו מתקנים את עצמנו ובזה מתקנים את העולם כמה שיותר מהר.
שאלה: עם איזה חומר דלק אדם יכול לזרז את ההתפתחות שלו?
באמצעות ההתפעלות שהוא מקבל מהכלי העולמי. נוכחים פה היום מספר עצום של אנשים מכל המדינות, מבוגוטה, נירנברג, לוס אנג'לס, דרום אמריקה, מערב ארצות הברית, לוס אנג'לס, צפון אמריקה, טורונטו, נירנברג, גרמניה ורוסיה, כמות גדולה של אנשים שונים. חברינו היקרים, בואו נתחבר יחד ואז בטוח כל זה יֵצא. הכול תלוי בנו.
הפרק הבא, "טוב ורע נערכים ביחס שבפעולת הפרט כלפי החברה". בעל הסולם נותן לנו בהדרגה, ידיעות כאלה קטנות באיזה צורה אנחנו צריכים להבין את חוק ההתפתחות, החוק המזורז. אתה רוצה לזרז את ההתפתחות אז תִראה איך לעשות את זה. זאת אומרת, אתה תמצא ברע שלך, בתכונות של הטבע שלך, ואתה צריך לתקן את עצמך. מה זאת אומרת שהטבע הוא רע, כלפי מה אני מודד אותו כדי לתקן את עצמי לטוב.
ופה הוא נותן מייד את הפרק הבא, "טוב ורע נערכים ביחס שבפעולת הפרט כלפי החברה". אז לא איפה אעניק לעצמי או כמו שאני סובר ומעריך את עצמי, אלא איך אני באמת מתייחס לסובב אותי, לחברה הסובבת אותי.
טוב ורע נערכים ביחס שבפעולת הפרט כלפי החברה
"בטרם שאנו נכנסים להתבונן בענין תיקון הרע שבמין האנושי - צריכים לקבוע קודם את ערכם של אותם השמות המופשטים: טוב ורע. כלומר, בהגדירנו מעשה או מדה, בתואר טוב או רע, יש להבהיר, כלפי מי אותה מדה או מעשה הוא טוב או רע."
אני יכול לפעול כתוצאה מזה שזה טוב עבורי, ובאותו זמן בצורה ברורה אותה פעולה נחשבת לרע עבור האחר. אז כלפי מי אנחנו צריכים בדיוק למדוד את זה, אם אנחנו רוצים להתקרב לסוף ההתפתחות שלנו, זאת אומרת להעמיד את עצמנו במָקום נכון מול הטבע, כלפי הטבע, צורת טוב או רע, איך שהוא נמדד.
"ולהבין את זה, צריכים לידע היטב את הערך היחסי שבין הפרט והכלל, דהיינו, בין היחיד אל הציבור שלו, שהיחיד חי מתוכו, וניזון מתוכו, הן בחומר, והן ברוח." אנחנו צריכים להבין את הקשר בין הפרט והחברה.
"המציאות מורה לנו, שאין כלל זכות קיום ליחיד, אילו היה מבודד לעצמו, בלי ציבור בהיקף מספיק, שישרתוהו, ויעזרוהו בסיפוק צרכיו." אנחנו נבראנו כאלה, שלא כמו החיות שיכולות להאכיל את עצמן ולהתקיים בעצמן וזה מספיק להן. נבראנו עם צרכים כאלה שאין ביכולתנו למלא בעצמנו, אלא אנחנו זקוקים לסביבה. ולכן נאֵמר, "לכו והתפרנסו זה מזה"3. מה זאת אומרת להתפרנס זה מזה? תפרנסו זה את זה ואז תוכלו לחיות, להתקיים.
"ומכאן, שהאדם נברא מלכתחילה לחיות חיי חברה, וכל יחיד ויחיד שבחברה, הוא כמו גלגל אחד, המלוכד בגלגלים מספר, המותנים במכונה אחת, - שהגלגל היחיד אין לו חרות של תנועה בערך יחידתו לפי עצמו," מצד הטבע אנחנו כמו גלגלי שיניים, וכל אחד מסתובב יחד עם הגלגלים האחרים. לאף אחד אין סיבובים פרטיים שלו, אין חופש תנועה. "אלא נמשך עם תנועת" חופש התנועה כביכול "תנועת כלל הגלגלים, בכוון ידוע," אתה לא יכול להפריד שום דבר, אתה מסתובב יחד עם כולם באותו כיוון שכל המנגנון צריך להסתובב, כדי "להכשיר את המכונה לתפקידה הכללי."
וזה בלתי ניתן לשינוי וכך ניתן על ידי הטבע, הכול מסתובב על ידי גלגלי השיניים והם לא יישברו ושום דבר לא יקרה איתם. אבל התנגדותך אם היא תתגלה, אז אתה בטח תרגיש את התוצאה ההפוכה של המנגון הזה ואז אתה תרגיש מה זאת אומרת ייסורים, והם יגיעו מכל הכיוונים כך שאפילו לא תבין שזו באמת תגובה על ההתנהגות שלך.
"ואם יארע איזה קלקול בגלגל - אין הקלקול נערך ונבחן כלפי יחידותו של הגלגל עצמו, אלא שנערך לפי תפקידו ושירותו כלפי כללות המכונה." הרי כולם קשורים.
"וכמו כן בענינינו, מדת טובו של כל יחיד ויחיד בתוך הציבור שלו, נערכת לא לפי טובת עצמו, אלא לפי מדת שירותו את הציבור בכללו. וכן להיפך, אין אנו מעריכים את מדת הרע של כל יחיד ויחיד - אלא לפי מדת הנזק שמזיק את הציבור בכלל, ולא לפי ערכו עצמו הפרטי." מתוך כך שכולנו קשורים זה בזה, למרות שאנחנו לא רואים ולא מרגישים שום קשר. אנחנו לא מרגישים אם מישהו עושה או לא עושה, אם הוא מבודד אי שם, או יושב בכלא, או בכלל לא עושה שום דבר.
עם מה שיש בפרט, שהכלל הוא סכום של כל הפרטים, אז מדת הנזק היא מדת הנזק של הציבור בכלל. ואם הפרט מביא תועלת לכל הציבור, הוא מקבל את כל התועלת לטובת עצמו, ש"לפי מדת שירותו את הציבור בכללו." ואין הכלל אלא כל הפרטים שלו.
אז הקשר בין הפרט והכלל הוא מוחלט ואיננו יכולים לקרוע את זה. זה עיקרון נוראי שאנחנו לא מסוגלים להבין, להכיר וליישם. אם מתייחסים לכל אדם בנפרד, קורעים אותו מהחברה, לא לוקחים בחשבון את הטוב והרע שהוא גורם, אותה משימה שהוא חייב לבצע שבלעדיו לא תתקיים וכן הלאה.
אנחנו לגמרי לא מתייחסים נכון לאדם ולחברה. אנחנו לא צריכים להסתכל על אדם אף פעם כפרט, אנחנו צריכים להסתכל עליו רק כחלק אינטגרלי של החברה ורק כך ובצורה הזאת להתייחס אליו ולא אחרת, ובצורה כזאת להעריך אותו. או להעריכו או לזלזל בו, או לכלול אותו בחברה, או לעקור אותו מהחברה, אין פה פרטי. כולנו גלגלי שיניים וכל אחד מוערך לפי אותה חשיבות שהוא יכול להביא למנגנון הכללי הזה, או מדת הנזק שהוא יכול לגרום, רק לפי זה. אין ממד אחר של האדם, רק כלפי החברה, של כל המנגנון.
כשהפרט והכלל קשורים זה בזה, הפרט לא סובל מזה שהוא כפוף לחברה. "הרי שמדות טובות ומדות רעות, מעשים טובים ומעשים רעים, נערכים רק" לפי התועלת שהוא מביא לחברה, מדת שירותו את הציבור בכללו. אנחנו לא צריכים להתייחס לאדם הפרטי אלא רק כאל אותו ריבוע קטן בחברה. אנחנו לא משמידים אותו, לא משפילים אותו. להפך, מרוממים אותו, כי ממנו תלויה התועלת של כל החברה. ובאמת מכמה מעשים לא נכונים שלו תלויים כל הנזקים של כלל החברה. אז חשיבותו זה לא רק הוא בעצמו, אלא איך מקומו בחברה. ולהפך, להסתכל עליו בתור חלק מהכלל, זה רק מעלה אותו.
"המתבאר שהציבור והיחיד היינו הך," וכל כולו כפוף לחברה. אז הוא מקבל את ההכרחי לו, או שהוא לוקח יותר. ואם הוא לא הולך לפי הכלל הזה, הוא לא רק עושה נזק לחברה אלא גם לעצמו, וזה נחיצות תיקון האדם והכרה של כל האדם את הכלל הזה. איזה כלל? שתועלת הפרט ותועלת הציבור, אי אפשר להפריד ביניהם, ורק בתנאי הזה "יבוא העולם על תיקונו המלא".
בעל הסולם לא אומר לנו איך לעשות את זה, הוא רק נתן לנו הערכה נכונה של טוב ורע של הפרט, שהוא נמדד בתוך החברה ולא מתוך ניתוקו מהחברה, כי בצורה הזאת לא מעריכים אותו נכון. אבל כדי להעריך אותו נכון בתוך החברה, אנחנו צריכים לראות את המנגנון כולו. מה זה הקשרים הגדולים האלה בין כל הנשמות, בין כל האנשים, הקשרים הפנימיים, ואיפה ואיך כל אחד משפיע לטובה או לרעה.
מי יכול למדוד ולהעריך את כל זה, להוציא את זה מבפנים, בתוך היחסים הנסתרים האלה בטבע? אנשים לא יודעים אם אני משפיע על איזה דודה וסבתא בהונולולו, ומישהו בארצות הברית משפיע על אדם בצפון אירופה או בסין. מאיפה אני יודע עם מי אני מחובר ובאיזה גלגלים? איך הם משפיעים עליי, אולי על שכני או מישהו שגר איפשהו בפקיסטן או בהולנד? אנחנו לא יודעים שום דבר איך אנחנו מחוברים אחד עם השני.
אנחנו יכולים ללמוד איך נוכל למדוד את הנזק כלפי המנגנון. עבוּר זה אנחנו עוד צריכים לעבור בהדרגה, לברר עוד הרבה תנאים שנחוצים כדי לזרז את הדרך שלנו. ואז נִראה שכדי לזרז את הדרך שלנו, אנחנו יכולים לפתוח עבוּר זה את העולם הרוחני, את הבורא, ואז באמת נוכל להשיג גדילה מהירה, קלה עד המצב המושלם ביותר.
שאלה: איך אפשר לגלות את אותו כוח שהרגשנו בכנס האחרון בישראל? איך עכשיו עלינו להתכונן לכנס כדי שזה ישפיע בצורה היעילה ביותר על התפתחותו של הכלי העולמי?
יש לנו את האפשרות הזאת להשפיע על עצמנו ועל כל התמונה בעולם, והכנס הוא אמצעי רציני מאוד. יש לנו קבוצה שעוסקת בזה בהנהגה של החבר שלנו יעקב סבל. אני מבקש לכתוב אליו בפורום, בדף האינטרנטי שמדובר על הכנס. חוץ מהפגישה בכנס בברלין יהיו לי גם פגישות והצגתם של ספריי בפריז, ומייד אחרי הכנס הזה פגישה באונסק"ו. אני מוכן לקבל מכם כל מיני בקשות והצעות בנוגע להתפתחות של הכלי האירופאי שלנו והייתי שמח להשתתפותכם. תשלחו דרך העמוד שלנו בנושא הכנס, את כל הציפיות שלכם ואנחנו ניקח אותן בחשבון עד פגישתנו בכנס.
בזה אני מסיים איתכם היום את השיעור. אני מאוד מציע שוב להרגיש, לחוש מה שדיברנו איתכם היום, כי פה אנחנו באמת נתקלים בשיטה חדשה של יחס כלפי הקיום שלנו, החיים שלנו, איך באמת למצוא את הכפתור הקטן הזה שאם נלחץ עליו בדיוק, נקבל עתיד טוב יותר היום. בהצלחה לכולם בזה, כל טוב.
(סוף השיעור)