שיעור בוקר 12.05.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 24.02.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/r8FcOxqC?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", חלק "שלבי הסולם" כרך א',

מאמר "מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכו"ם"

הרב"ש מסביר לנו על השלבים שאדם עובר בדרכו להיות אדם, מהי "מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכו"ם"¹. שאדם עובד על עצמו לוקח לו הרבה זמן, מאמץ ויגיעה כדי להגיע למצב עכו"ם, להרגיש שבאמת יש לו רצונות הפוכים מהבורא, שכל המחשבות שלו הן לעצמו, על מנת לקבל, וזה הטבע שלו.

את זה אפשר לראות רק מידה כנגד מידה, אם על ידי הלימוד והמאמצים בחברה מקבל מלמעלה הארה מספקת כדי לראות את עצמו כעכו"ם, אחרת לא נקרא שהוא עכו"ם, האדם חייב לקבוע כך, שהוא עכו"ם, אף אחד לא יגיד לו.

הבורא רואה אותנו בדרגה מושלמת, "אני ה-ו-י-ה לא שניתי". לא פועל עליו לא צמצום א' ולא צמצום ב' ולא כל הירידות שלנו, ולא העולמות ושבירות הכלים. כל הדברים האלה זה רק כלפי המקבלים שאחר כך משיגים את זה. מצדו אנחנו נמצאים באין סוף, במצב המושלם ואין שום חטא ואין שום פגם בנברא שהוא ברא.

אלא הנברא, ברגע שמרגיש לחם ביזיון במצב שהבורא ברא, אז עושה צמצום א' ומשתוקק להגיע לאותה השלמות בכוחותיו עצמו. זה נקרא שבעצמו מזמין עבודה ויגיעה כדי לגלות את כל המעמד האמיתי שלו באין סוף, ולאותו מעמד להגיע בכוחותיו עצמו.

לכן הרגשת העכו"ם זו ההרגשה המועילה, הפורייה והמבורכת ביותר שיכולה רק להיות. להרגיש את עצמו כעכו"ם זה כבר יותר מחצי הדרך. למה? כל הכול עושה הבורא. זה נקרא "עבודת ה'", לא עבודת האדם. על האדם רק לגלות את מצבו האמיתי, ומתוך המצב הזה מתגלה בליבו הרגשת התפילה, הדרישה. ואז, לפי הדרישה הזאת הוא מוכן, לפי הכלים שלו, לקבל תיקונים ומעמד.

לכן מצד אחד אסור ללמוד תורה לעכו"ם, וזה שאדם מגיע להיות עכו"ם אז הוא רואה שאין לו קשר עם התורה, ואז המצב הזה הוא סיבה להעלאת מ"ן שיהפוך אותו לישראל. ואז על ידי הלימוד שהוא לומד מגיע לו הכרת הרע, שזה נקרא "לובן דאבא", שרואה את עצמו ההפוך מהבורא. ושלובן דאבא פועל עליו אז בליבו מתרקמים הדחף, התפילה.

זה לא שהאדם בונה את התפילה הזאת, הוא צריך רק לתת מאמץ. התפילה היא תוצאה מהרבה מאמצים שמביא האור העליון, שנקרא "לובן דאבא". והרגשת הכרת הרע, הפכיות מהבורא, אם זה כבר בצורה מספקת, מביאה לו "אודם דאמא". מה זה אודם דאמא? שכבר יהיו לו כלים, בינה ומלכות מחוברים בצורה כזאת שיוכל לעבוד עם הכלים שלו בעל מנת להשפיע.

מה זאת אומרת שהוא מקבל לובן דאמא? שאדם, בגלגלתא עיניים שלו, ברצון שלו דלהשפיע שמקבל מהכרת הרע, מתחיל להתחבר לאח"פ דעליון ומרגיש איך העליון באח"פ שלו רוצה למלא אותו, איך העליון סובל בגלל שהתחתון לא מסוגל לקבל ממנו. זה מה שנקרא שמרגיש שכינתא בגלותא, מרגיש צער השכינה.

אבל כשמגיע להכרת צער השכינה, עוזב את הכלים דקבלה שלו, את האח"פ שלו, מתחבר לאח"פ דעליון ומתחיל לעבוד עם אח"פ דעליון במקום האח"פ שלו, אז יוצא לו פרצוף חדש, גלגלתא עיניים שלו ואח"פ דעליון. מה שנקרא אצלנו בנקודים "גדלות דמין הא'". ואז הוא לוקח כלים דקבלה דעליון, שהם על מנת להשפיע לו, והופך אותם לעל מנת להשפיע לעליון, זה נקרא שמתחיל לעבוד עם הרצון דעליון.

העליון רוצה להשפיע לי. אני עכשיו מרגיש את זה ככאב שלו, ואחר כך אני מרגיש את זה ככאב שלי, שהוא לא יכול להשפיע לי. אז אני לוקח את הכלים שלו ובהם אני משפיע לו. בזה שמקבל מאח"פ דעליון, הוא ממלא את האח"פ דעליון.

יוצא שכל פעם הוא עובד עם הכלים של העליון, מקבל אודם דאמא וכך עולה לדרגת העליון. ובדרגת העליון, כשזוכה למעמד של העליון ומסיים את כל ההתחברות עם העליון בהתאמה, אז מתחיל להרגיש שיש בו שוב הכרת הרע מלובן דאבא, שנותן לו גלגלתא ועיניים. ושוב אז מרגיש בתוך גלגלתא עיניים שלו אודם דאמא, אח"פ דעליון, שהוא סובל, שרוצה להשפיע לו. ולוקח במקום את האח"פ הקודם שלו, שכבר רואה שגם הוא לא בסדר, שוב אח"פ דעליון. מתחבר אליו ושוב יש לו עשר ספירות עם אח"פ דעליון.

לוקח את הצער של העליון ככלים שלו, שאותם הוא רוצה למלא. אז ממלא אותם על ידי גלגלתא עיניים שלו, ממלא את האח"פ דעליון שנמצאים בו. וכך כל פעם ופעם על ידי הקשר הזה שיש בין העליון לתחתון, כך הוא יכול לעלות לדרגת העליון כל פעם, כי העליון הוא כל פעם יותר ויותר גבוה. וזה על ידי שכל פעם הוא מגלה שהמעמד שלו הוא מעמד של עכו"ם. אבל כל פעם שהוא קובע, הוא מגלה שהוא עכו"ם. ואחרי ההרגשה הזאת, מחליף את הכלים שלו לכלים של העליון, ללובן דאבא ואודם דאמא.

תלמיד: האם להדבק בעליון במצב שלנו, זה להדבק באח"פ דעליון?

אנחנו נדבקים לאח"פ דעליון, כן.

תלמיד: ומה זה לחפש את אח"פ דעליון אצלנו?

לחפש אח"פ דעליון אצלנו, זה נקרא שאני רוצה לקבוע מהמעשים שלי, מהמאמצים שלי, לא מתוך זה שהכלים דקבלה שלי דורשים, אלא מה שהעליון דורש. זה נקרא לחפש את האח"פ שלו. מה זה לחפש את האח"פ שלו? לחפש את הכלים שלו, הרצונות שלו.

אח"פ דעליון זה היחס שלו אליי.

תלמיד: מצד אחד זה נמצא אצלי ומצד אחר זה מחוצה לי.

אח"פ דעליון נמצא בגלגלתא עיניים דתחתון. במידה שיהיו לי כלים דגלגלתא ועיניים, אני ארגיש שיש בי אח"פ דעליון. במידה שאני ארצה להשפיע לאימא, אני ארגיש שאימא רוצה להשפיע לי. זאת אומרת, חייב להיות קודם לובן דאבא ואחר כך מתגלה האודם דאמא. קודם הכרת הרע, אבל הנקודה היא שאני לוקח רצון של העליון ואיתו אני עובד. במקום אח"פ שלי, עם אח"פ דעליון.

מה זה אח"פ דעליון? יחס שלא אליי, שהוא רוצה לתת לי, שהוא סובל מזה שאני לא מקבל. אז אני לוקח את האח"פ שלו. מה זה נקרא שאני לוקח את האח"פ שלו? היחס שלו אליי, שהוא רוצה לתת לי ואני עובד רק כדי לאפשר לו לתת לי, מפני שלא רוצה שהוא יסבול. בזה אני צריך לנתק את עצמי מהאח"פ שלי, זאת אומרת שכל הרצונות שלי הם יהיו רק על מנת להשפיע, וכך אני זוכה לזה שאני מתחבר למדרגה יותר עליונה ועולה עליה. עולה אליה ואחר כך עליה.

תלמיד: מה זה שיש לי כלים דגלגלתא עיניים?

שאני לא חושב על עצמי, אלא מוכן להרגיש את העליון כמו שהוא, ולא שופט אותו בכלים דקבלה שלי. אלא שופט את העליון למעלה מהדעת שלי, זה נקרא שאני נמצא בכלים דגלגלתא עיניים שלי.

זאת אומרת, נגיד שבכלים דאח"פ שלי אני מרגיש שהרוחניות זה לא מספיק ואין שם כדי להקריב בשבילה את כל החיים שלי, ובכלל העניין הזה הוא יכול לחכות, אני אסתפק במה שיש לי, ולפעמים קצת, זה בסדר.

זה נקרא שאני עדיין לא נמצא בכלים דגלגלתא ועיניים בכלים דהשפעה שלי, ועוד לא התנתקתי מהחשבון מה זה ייתן לי, כלומר עדיין האח"פ מחובר אליי.

אז כאן צריכה להיות השפעה או "לובן דאבא" מה שנקרא, שהוא נותן לי הכרה כמה אני הפוך מלובן, מהשפעה. אבא זה כלים דהשפעה, אמא זה כלים דקבלה, עד כמה שזה נראה הפוך. זה בא מאור חכמה, מכלים דקבלה שיש בספירת חכמה, וזה בא מכלים דהשפעה, אודם דאמא שיש בבינה, אבל כלפינו זה כך.

 כמו שלומדים שאור חכמה מתקן את הרצון לקבל, אז לובן דאבא הוא כמו שבחינה א' דד' בחינות דאור ישר. הוא אור החכמה שמשפיע על הרצון לקבל, הוא נותן לרצון לקבל הרגשת המקור שלו, הרגשת הכתר, המשפיע, ואז הרצון לקבל רוצה להידבק לבחינה יותר עליונה, למשפיע.

 

תלמיד: האם אפשר להוסיף משהו על העבודה של לובן דאבא?

כל העבודה שלנו היא על לובן דאבא, אחר כך על אודם דאמא זו כבר עבודה אחרת, והיא כבר יותר ברורה לאדם. על לובן דאבא זו עבודה שהיא מתוך ההסתרה. כאן יש ממש הרבה יגיעה ללא טעם, והייתי אומר הרבה מזל.

מה זה מזל? איך שאדם משתדל מכל מה שיש לידו, ממה שמגיע לידו, ואיך שהחברה תעזור לו.

 

תלמיד:  למה אנחנו לא נמצאים כל זמן בחיפוש אחרי הרע?

אנחנו לא צריכים לחפש את הרע. אם נחפש את הרע אנחנו אף פעם לא נמצא אותו. אנחנו צריכים רק לחפש את הבורא, ו"יתרון האור מתוך החושך", אז אנחנו נראה את החושך. לא מן הסתם אומרים שהכרת הרע היא על ידי לובן דאבא. ואם אני לא מביא לעצמי את הלובן באמת, האור הלבן, אז אני לא רואה את עצמי כשחור, הפוך, שמתוך זה באה לאדם היווצרות גלגלתא עיניים.

אדם כל פעם צריך להשתוקק רק לגדול, לעליון, להשפעה, לדברים טובים, ולא לחפש את הצרות והמשקעים שלו, חושך והכרת הרע. הפוך, עליו להשתוקק לדברים טובים וגבוהים ואז יראה שהוא ההיפך מהם. אין דבר אחר.

זאת הבעיה, שבעל הסולם כותב שזה היצר הרע, ההיפך, כאילו מלאך המוות, הוא קובר אותנו בזה שמכניס אותנו לרע ואומר שהרגשת הרע זה דבר טוב. ובזה מונע מאיתנו התקדמות, ומכניס אותנו לדיכאון. ואנחנו רק צריכים כל הזמן להשתוקק להיות במרץ, בהתפעלות, בהתרוממות, בהכרת הגדלות, ומתוך זה יבואו כל האורות שיקדמו אותנו. ההרגשה בעצמה היא לא מקדמת, זה נקרא "אוכל את עצמו", כלומר, סתם נשב ונבכה כמו על גוף מת. זה פשוט אסור, זה דבר שלא מועיל אף פעם, אלא הפוך, מיד לקום ומיד להמשיך הלאה אם כבר באה הרגשה כזאת.

והקליפה דווקא אומרת לנו שאנחנו צריכים לשבת לחכות ולבכות, ויותר ויותר להרגיש את הרע, כי על ידי הרגשת הרע בעצמו, הוא כאילו מזיז אותנו ומתקן אותנו. וזה אף פעם לא קורה. עליך כמה שפחות להרגיש את הרע, אתה לא צריך להיות בו שנייה מעבר לזה שהרגשת שזה רע. להישאר בו על מנת להבחין בכל מיני אופנים, זה לא עוזר, זה כבר חיפוש וזה נקרא כבר שהוא אוכל את עצמו. החיפוש לרע צריך לבוא בעצמו מלמעלה רק על ידי השתוקקות לטוב.

אבל היצר הרע אומר שלהשתוקק לטוב זה נקרא קלות ראש. "מה אתה משתוקק לטוב, תהיה כמו אדם ריאלי. זה המצב שלך, אתה תהיה בו כאילו בתוך אויר מורעל, בתוך ההרגשות הרעות האגואיסטיות וזה המצב האמיתי". מתוך זה באה האסכולה שהסבל מתקן. אבל הסבל אף פעם לא מתקן.

וזה עד כדי כך מקובל שאתה רואה בנצרות שהעלו את הסבל לדרגת קדושה, ומי שסובל יותר הוא קדוש יותר, והיו ממש מכבדים אותו. למה צריכים לכבד את זה? כל מצב ההפוך מהבורא הוא לא מכובד, הוא מגונה. אנחנו צריכים ללמוד איך לקבל יותר. והיצר הרע עושה את זה עד כדי כך שהאדם מתחיל ליהנות מזה שהוא סובל.

יש מערכת שלמה בקליפה, שמביאה לאדם תורה שלמה איך הסבל עושה את זה ואדם מרגיש והגאווה שלו עולה, והוא מתחיל להראות לכולם איך שהוא סובל ומזה הוא מתחיל לקבל כוחות עוד יותר לסבול, ומתחיל להרגיש בתוך הסבל הזה תענוג גדול. וכמו שבעל הסולם כותב על בן של מלך, שעומד עם החרב שלו ודוקרים אותו השונאים, והוא אומר "תראה איך אני עומד לבד". זו שטות, טיפשות. זו בעיה גדולה, שאנשים נכנסים לזה ולא יכולים לצאת והקליפה הופכת להיות ממש קודש, והנחש צוחק מהם.

 

תלמיד: מה ההבדל בין עכו"ם לעובד מתוך שלא לשמה?

גם זה וגם זה האדם קובע. וזה שלא לשמה, העכו"ם זה הכרת הרע שעוד לא התחיל ממש לתקן אותה.

 

תלמיד: אם יש מצב כזה מה אדם עושה?

כשאדם נמצא בקליפה כזאת שמשקרת לו ומסובבת אותו ליהנות מסבל, אין לנו מה לעשות, רק החברה יכולה לעזור, זה מה שהרב'ה אומר. צריכים להיכנס לחברה, לעשות לחיים, ולעשות כל מיני מאמצים נגד זה. לזרוק את הראש, ללכת למטבח, לעבוד קצת. אלה הם רק מעשים. אתה לא יכול להיות יותר חכם מהקליפה, או החברה בהשפעתה עליך תעזור לך, או המעשים שלך, שהם מעשים בהמיים אבל בגלל שאנחנו נמצאים בעולם הזה, עולם של מעשה, אז המעשה הבהמי יכול להשפיע אפילו על פנימיות.

 

תלמיד: אבל את זה חברה לא רואה תמיד.

החברה לא צריכה אפילו לראות אותם. אם היא רואה, אז כבר היא חייבת לבוא ולטפל בכוח באדם, אבל אם היא לא רואה, אז לא רואה, אז האדם צריך בעצמו כך להשתדל. אבל לא להיות כך, כל רגע בעצבות כי זה מין ניתוק. ואני רואה שעוברים כאן שבועות על האנשים שאוכלים את עצמם ולא משתדלים, גם חברים וגם כללות החברה. למה אני כל הזמן צועק "גדלות המטרה?" כי האווירה הכללית צריכה להיות כזאת, שאדם שנכנס לכאן הוא מתרומם מאליו אפילו שלא עושה שום מאמץ.

אבל לפי הזמן, אם הוא בא לכאן בשלוש בלילה, אז זה שהוא בא חייב להשפיע עליו שיתרומם. אם היינו במצב של דאגה להתרוממות, לשמחה, להרגשה שאנחנו נמצאים במצב מיוחד מאוד כלפי כל העולם, אז זה היה כל הזמן מרים אותנו. זו הרגשה שצריכים עליה לעבוד בכוח. אבל בכוח החברה כן לעשות את זה. כל אחד לבדו לא מסוגל לעבוד נגד הקליפה הזאת, זה בלתי אפשרי, אחד לאחד אנחנו לא יכולים עם הטבע שלנו לעשות שום דבר. אולם כשאתה לוקח עוד כמה חברים נגד הטבע שלך אז אתה יכול להתמודד. הם צריכים לעזור לך להיאבק עם הנחש הפנימי הזה.  

תלמיד: מה נותן לאדם כוח להשתוקק לבורא?

מה נותן לאדם כוח להשתוקק לבורא? נקודה שבלב. או מאין ברירה או מהתרוממות המטרה, מרוממות הבורא. שני הדברים האלה נותנים לאדם דחף להשתוקק לבורא. או שאין לי ברירה ואני משתוקק אליו כי הוא המציל שלי, לא מאציל, מציל. או בגלל הגדלות שלו, אני פשוט רוצה להיות מחובר לכל כך גדול, במידה שאני יכול לתאר את הגדלות הזאת.

תלמיד: ההשתוקקות הזאת גורמת לאדם הרגיש את המצב ההפוך שלו מזה, עד כמה הוא רחוק מהדבר הזה. משהו פה לה מסתדר לי, מאיפה יש לכולנו רצון כזה?

זה לא בדיוק נכון שהשתוקקות גורמת להכרת הרע, אלא בזה שאדם משתוקק, אז כבר מביאים לו את המצב הבא, את השלב הבא כדי להעלות אותו קודם הכרת המצב שלו, הכרת הרע. ואז מתוך זה הוא מבקש, מתוך זה הוא נדבק לעליון. אבל זה חייב להיות, מפני שעם איזה כלי הוא יעלה? הכלי שמתגלה הוא בעצם המנוע שלו שעם זה הוא עולה. מה זה נקרא "עליה"? עוד יותר רצון לקבל עם עוד יותר מילוי, זה נקרא "עליה". אז איפה יש עוד יותר רצון לקבל? זה שמגלים לו עכשיו את הכרת הרע זה תוספת רצון לקבל, שרואה שזה רע, מבקש מ"ן, מתקן, ממלא אותו, זה נקרא "שכבש מדרגה יותר גבוהה".

תלמיד: כשיש הכרת הרע אין מה להישאר שם אפילו רגע.

תראה, אנחנו רק צריכים להבין שהרגשה רעה לא נמצאת בבורא, אז אין דבר יותר גרוע מלא להיות בו, זה הכול.

תלמיד: איפה כן צריכים לעשות את הבירור הזה?

בירורים לא צריכים, אל תשתוקק לבירורים, תשתוקק לדבקות. בירורים הם לא המטרה. זה שאנחנו בדרך עושים כל מיני פעולות, אנחנו לא מזמינים את הפעולות האלו, אנחנו לא יודעים איזו פעולה אני צריך לעשות בעוד רגע. אני לא חכם שיודע "עיבור, יניקה, מוחין", אני לא ראיתי עדיין על העובר שהוא כבר קובע איך הוא יהיה בעוד כמה דרגות. אתה ראית דבר כזה בעולם? שמדרגה קטנה יכולה לקבוע את יתר הפעולות או המצבים? מאיפה אתה יודע? אלא רק השתוקקות להיות במטרה "אני, ישראל, וקודשא בריך הוא, ודרכי דאורייתא", הפעולות שלי שמביאות אותי לשם, זה הכול.

אבל אילו פעולות בדיוק? מאיפה אני יודע מה? זה רשימו שצריך עכשיו לצאת ולהתממש בי. מאיפה אני יודע איזה רשימו צריך להיות הלאה? כל פעם המצבים הם מצבים לגמרי בלתי מוזמנים. אני לא יודע באיזה מצב אני אהיה בעוד רגע, אני לא יודע. אז איך אני אקבע? לכן רק ללחוץ על הגז וזהו, רק לכיוון אחד. והכיוון הוא, שאם אתה מחובר איתו זה יביא אותך, זה יזרוק אותך, זה יבלבל אותך, זה לא חשוב. אבל אלו כבר מצבים שיתעוררו מתוך שורש הנשמה שלך, מתוך מבנה הנשמה שלך מבפנים, לפי הצורך, לפי מבנה המדרגות שלך. אבל לא שאתה קובע מה זה. מאיפה? זה לא מהשכל.

אתה סוטה מהדרך כמו שהוא מתאר לנו במכתב ס"ד, שצריכים להשתוקק לדבקות עימו, לחזור לשורש, איפה שאני דבוק עימו כמו שהייתי בהתחלה, ובדרך יהיה מה שיהיה.

תלמיד: אז למה אני צריך גדלות הבורא?

לא, למה אני צריך גדלות הבורא? מפני שזה מביא אותי לדבקות.

תלמיד: מה לעשות עם הדיבורים, עם המחשבות בתוך הכרת הרע, בתוך הטוב, בתוך קו האמצע. האם להתעסק עם זה?

שוב אתה שואל, אז מתי אני אעשה בירורים בקו שמאל, בקו ימין, אחבר את הקו האמצעי. אנחנו לומדים על הדברים האלה בצורה שכאילו אנחנו נמצאים מלמעלה ומסתכלים, משקיפים על כל המצבים האלו, איך הם יעברו עלינו. אבל אין לנו דבר כזה. אם אני נמצא בתהליך השינוי הפנימי, אז אני נמצא בתוך התהליך הזה, ואני לא קובע שום דבר. זה קורה לי, אז קורה. אחרי שזה קרה אני יכול לכתוב, אולי, אם עליתי מספיק כדי שיהיה לי גם שכל וגם רגש לבקר את המצב שעברתי, אז אני יכול לכתוב שעברתי עיבור, יניקה, מוחין, כאלו וכאלה שלבים. אבל לפני שאני עובר אני יכול לקבוע? חס ושלום, זו אשליה.

"אני נמצא עכשיו בקו ימין, ובקו ימין הזה אני צריך כך וכך לעשות דברים". זה לא נכון. איך אתה יכול להגיד משהו על הרגע הבא, אם כל מצב הבא זה אין סוף. מה זה המצב הבא? עדיין אין לי אליו כלי, אני מרגיש אותו לפניי כמקיף, אין לי כלי להגביל אותו. בלי גבול, בלי להגביל אותו, זה נקרא "אין סוף". אז איך אני יכול להגיד באיזו צורה אני אהיה בפעם הבאה.

לכן אל תחשוב איך לעשות בירורים בקו ימין ובקו שמאל ובקו האמצעי. טוב לדבר על זה בכללות, אבל כשאתה נמצא בזה אתה צריך להשתוקק רק לנקודה אחת, נקודת הדבקות. זה כמו שאתה לוקח חוט ודרך כל מיני טבעות אתה משחיל אותו. אתה צריך להשתוקק לסוף, ואיך הוא יעבור דרך כל מיני דברים, אתה לא יודע, זה יתגלה באמצע וזהו. אבל אתה צריך רק לדעת לאיפה הוא צריך להגיע. אין לי עצה אחרת, זה פשוט רק כך.

לכן הוא כותב, באמונה למעלה מהדעת, בעיניים סגורות, כל מיני דברים כאלה, ויתור על מדרגה יותר עליונה. כי ממטה למעלה, כל החקירות שלנו בטבע שלנו, בחיים שלנו, שאנחנו כאילו מלמעלה נמצאים ומסתכלים, משקיפים על כל הטבע ואז חוקרים אותו. כלפי העולם הזה זה כך, כי אנחנו האדם, אז לעומת חי וצומח ודומם, זה נכון. אבל כשאני האדם שבעולם הזה מתחיל כלפי מעלה להסתכל, אין לי שם מה להסתכל. אם אני מרים את הראש רק קצת, מספיק לי, כבר זה אין סוף.

תלמיד: אז צריך רק להכיר במצבים שחלים עליך דרך הדבקות.

זה שאנחנו מסתכלים על המצבים ומכירים את המצבים שעוברים עלינו, זה נקרא שאנחנו מתעסקים בעבודת ה'. הבורא עושה את העבודה ואנחנו משקיפים עליה.

לכן זה נקרא "עבודת ה'", זה מה שאתה מגלה.

תלמיד: איזו עבודה בן אדם בתוך החברה יכול לעשות כדי לקבל מהחברה מקסימום התפעלות, מקסימום גדלות?

איזו עבודה בחברה האדם צריך לעשות כדי לקבל מהחברה מקסימום התפעלות, שיהיה לו חומר דלק לעבוד? תנסה.

תלמיד: עשינו רשימה של אנשים שכביכול נותנים יותר גדלות, ויצא שזה לפי הטבע של האדם.

אז יש כאלה חברמנים שעושים רעש גדול ופעילים וקופצים, אז כולם יכולים להגיד, ממנו אני מתפעל יותר, וממנו שום דבר אני לא רואה, וזה ככה וזה ככה. נכון, בצורה חיצונית בהמית אתה יכול לראות דוגמה. איך זה באמת, אף אחד לא יודע. אבל אל תרגיע את עצמך בזה שהוא סתם עושה הרבה רוח, אבל אני באמת משקיע ברצינות, אף אחד לא יודע מה אני תורם לחברה. אל תרגיע את עצמך. זה באמת, כמו שהרב'ה אומר, להעלות מצב רוח לחבר. איך?

תלמיד: יש אנשים שלפי הטבע שלהם מאוד מאוד קשה להם העבודה הזאת.

נכון, אז לאחד זה יותר קל, ולאחר יותר קשה.

תלמיד: אז אחד מרוויח פחות ואחד מרוויח יותר? יש פה משהו לא הוגן.

לא הוגן שאחד ככה ואחד ככה, ו"לפי צערא אגרא", בסדר, נראה. אולי ההיפך, תעשה מאמץ גדול ותצא לך תוצאה קטנה מאוד, אבל יכול להיות שזה באמת ישפיע יותר. אני לא מתפעל מזה שאחד כל הזמן רץ וצועק, אבל אם מישהו אחר עשה איזה מאמץ והתרומם, אל תחשוב שלא רואים, בחברה מרגישים את זה, שאפילו הוא קצת התחיל. אני לא יכול לדרוש מאיזה חבר שקט שפתאום יתחיל לעשות כאן רעש.

בזמן האחרון החבר הזה התחיל לעשות הרבה רעש, יופי, אבל כמה שנים ישב בשקט? אתה רואה כל אחד מגיע לזה.

תלמיד: ומה לגבי שחבר לא נותן לך לעשות לו מצב רוח טוב ונראה לך שזה יכול להפיל אותו? זאת דילמה.

לא לא, הכול תלוי ביחס שלך. אתה מפחד מזה שאתה יכול להפיל את החבר, אל תפחד מזה. אם אתה חושב איך לעשות לו מצב רוח, איך להעלות אותו, איך לרומם אותו, שממש נותנים לך הזדמנות וזו העבודה שלך שממנה אתה מרוויח ממש רוחניות, אתה חייב לתת דין וחשבון על זה. לא סתם אתה בא אליו לעשות לו מצב רוח, את זה עושים בכל חברה, אתה בא בגלל שזה מחייב אותך, בגלל שעל ידי זה אתה מרוויח התקרבות לבורא. ולא שאתה עושה לבהמה שלו יותר שמח, גם מפני שיהיה לו יותר שמח או החבר הזה יעשה לך בחזרה, וככה כל אחד יפאר את החיים של חברו וכך תהיה סתם חברה טובה ועליזה. זה נקרא "קלות ראש". אם אתה עושה את זה לפי החשבון האגואיסטי שלך, שזה יעזור לך בהתקדמות הרוחנית, אז אתה בא אליו ומתחיל להשפיע לו מצב רוח טוב. זה טוב, זה נכון.

תלמיד: עשינו רשימה של אנשים שמסוגלים לתת התפעלות, אבל יש גם את אלה שלא נותנים התפעלות. אז בסביבה שלי אני רואה חבר שנמצא במצב שהוא לא נותן לי להתפעלות, ואז אני בא ומנער אותו "שמע אתה גורם לי לא להתפעל, לא לתת שמחה לבורא".

יש כאן כמה חברים שלא מביאים לך התפעלות מגדלות הבורא, אז אתה שואל איך אני צריך להתייחס אליהם, לבוא אליהם ולדרוש את זה? איך אתה עושה ככה? מה זה? או שאתה בא אליהם כדי לשמח אותם?

אתה יכול גם לבוא אליהם בדרישה, "חבר'ה גם אני, גם אתם, אנחנו צריכים קצת להתרומם. אבל הגישה צריכה להיות מתוך האהבה. ובאמת כל אחד יודע שזה מאוד קשה. זאת כבר ממש העבודה, לגרום להתרוממות הבורא בחברה, חוץ מזה ממש אין שום מטרה, מתוך זה יבוא הכול.

או שאנחנו נעשה את זה כמו שצריך וזה ישטוף לנו את השכל ואנחנו נדאג שזה באמת יהיה בצורה מכאנית בהמית, כמו איזשהו תרגיל מודרך, או שאנחנו בכל הכוח נעשה את זה, כל פעם ודאי שיהיו הפרעות, ברור שאנחנו צריכים לברר את המצב הזה עד הסוף, אבל בסוף כל ההפרעות זה יהיה כבר כניסה ופתיחה.

תלמיד: יש מסביבנו הרבה חברות שבעצם עושות את הדבר הזה, או מנסות לעשות את הדבר הזה.

יש הרבה חברות שעושות גדלות הבורא ושמחה.

תלמיד: מה ההבדל בין מה שאנחנו עושים למה שהם עושים?

קודם כל אני לא רואה כל כך הרבה חברות שעושות את זה, שבאמת רוצות לרומם את הבורא ולא את עצמן. שהן כביכול קשורות לבורא ואז אם הבורא גדול, גם הן גדולות, אבל זו עבודה חיצונית ולא פנימית. אני חושב שההבדל הוא שאנחנו עושים את זה מתוך הכרחיות, כי אין לנו ברירה. זאת אומרת, אנחנו מרגישים שאם לא זה, אנחנו בעצמנו לא מסוגלים לכלום. זאת אומרת יש לנו כבר כלי לזה.

כל דבר לא צריך להיות מלאכותי, אלא מתוך הנחיצות. אם זה לא מתוך נחיצות הוא לא בר קיימא, הוא בסופו של דבר ייעלם. אז יש לנו לזה נחיצות כללית, שאנחנו חושבים שבזה באמת תלוי העתיד הטוב שלנו. בנוסף לכך אנחנו לא עושים את זה לשום מטרה, אלא רק כדי פשוט להינצל מהמצב שהוא ממש כמוות בשבילנו.

זאת נחיצות, אני חושב שזה הדבר החשוב ביותר. הוא אמיתי הדבר הזה, אם לא נעשה את זה, אם לא נעלה את זה לראש של כל הפעולות שלנו, המאמצים שלנו, אז אנחנו בעצמנו בלי הגדלות הזאת שתמשוך אותנו, לא ננצח.

אני לא אומר שזה למתחילים אלא אני אומר את זה לאנשים שכבר נמצאים בזה וקיבלו מרירות מהמאמצים האחרים ורואים שבאמת רק משיכה כללית למטרה גבוהה תעזור, אחרת כולם שוקעים.

תלמיד: כל אחד בתוך החברה בא עכשיו לנסות ולעשות את זה, יש שתי אפשרויות או שאנחנו נהיה במלכודת או שעלולים ליפול למלכודת של חיצוניות בכלל. השאלה אם במעשים החיצוניים, בדרך החיצונית, יש הבדל בינינו לבין החברות האחרות? יש אילו מעשים חיצוניים מיוחדים שאנחנו יכולים לעשות, כי את הפנימיות אף אחד לא רואה?

אדם לא חייב לדאוג לפנימיות שלו. אתה לא יודע מה יש בלב שלך, ובדיוק מה קורה שם, ומה מניע, שום דבר אתה לא יודע. אומרים לך, תעבוד בחברה בצורה חיצונית, מתוך זה שתעבוד, אתה בחיצוניות לחבר שלך בחיצוניות, אל תיכנס לתוך הלב שלו, מתוך זה תקבל ממנו התפעלות, וההתפעלות החיצונית שלו תשפיע על הפנימיות שלך. הוא ידבר "בלה בלה בלה", ככה סתם מבחוץ, ועליך זה ישפיע בפנים. איך? אין לך שום אפשרות אחרת. בבקשה אני מוכן לשמוע עוד איזה פטנט.

תלמיד: איך אנחנו יודעים מראש האם אנחנו עושים נכון או לא?

אי אפשר להגיד, מפני שלדעת מראש זה נקרא להיות כבר בסוף ולהשקיף מהסוף על מה שקורה לנו עכשיו, ואיך אנחנו עוברים את הדרך. אף פעם אין דבר כזה ברוחניות, אתה עולה ממטה למעלה, רק אל תשכח על זה.

תמיד המצב הבא הוא בשבילך לא מובן ולא ידוע, מבולבל ואפילו דוחה, תמיד זה כך. אל תשלה את עצמך שאתה איכשהו יכול. אתה יכול רק למעלה מהדעת לעשות מאמץ. לעשות חשבון בעל מנת להשפיע, לעשות זיווג דהכאה ולקבל על מנת להשפיע, כל המאמצים האלה הם אם כבר יש לך כלים לזה, מסכים.

מסכים זה נקרא שאתה לוקח כוח מלמעלה, כבר קיבלת אותו, אז עם כוח מלמעלה אתה עובד ברצון לקבל שלך, או עם קו ימין לעומת קו שמאל. לכן הם אומרים לך חוקים או עצות מאוד מאוד פשוטות, והן נראות קצת לא ריאליות אולי, שאי אפשר לקיים.

תלמיד: מה שיוצא מכל הסיפור הזה, שיש פה שני דברים. אחד זה שמאוד מבלבל מה גורם לחברה התפעלות. מסתבר שלחלק מהחברה גורמים דברים מסוימים ולחלק דברים אחרים. דבר שני, השאלה היא, האם לא חשובים בכלל האמצעים, העיקר לעשות? מהניסיון, אולי כדאי לכוון לכיוון מסוים, להתרכז בדברים מסוימים.

הייתם עכשיו שבוע בכל מיני מאמצים כשלא הייתי אתכם. לאט לאט אנחנו נדבר על זה, תנו לי להיכנס לזה. אני יודע מה צריך להיות, מה הם הדברים שעברו עליכם, אבל אני עוד לא חי את זה כרגע. בימים הקרובים אנחנו נלבן את הדברים. אני הייתי לגמרי במשהו אחר, לא יכולתי להתרכז גם לפי הזמן וגם לפי השעות, ולא היה לי זמן לעקוב אחריכם בצורה חיצונית, להיות עם כל הדברים האלה.

תלמיד: האם עד מחר בבוקר לקרוא אגרת של רב"ש שמתעסקת בדברים האלה?

בבקשה, זה מאוד חשוב, אם אתם מוצאים משהו ששייך לזה.

אנחנו צריכים עכשיו בכל זאת לחשוב איך אנחנו עוזרים למוסקבה, המצב שם מאוד מאוד מיוחד. כשנסעתי לשם לא חשבתי שזה יקבל בכלל צורה כזאת. חשבתי שאני נותן הרצאה קטנה בווינה, בווילנא ובמוסקבה, בא לשם שבוע ללמוד עם הקבוצה שלנו.

בווינה באמת ישנה קבוצה לא גדולה, יש התעניינות יחסית בין הבוכרים. אני לא חושב שיש לזה עתיד גדול, אבל מתעניינים. היו בהרצאה בערך מאה חמישים איש, אני לא יודע כמה. יש ביניהם כאלה שבאמת מאוד מאוד מתעניינים, ויש כאלה שמוכנים להוסיף. אבל בסך הכול הקבוצה לא גדולה, ואני לא חושב שהיא תגדל. יש שם משיכה מאוד גדולה לשמירת הארגון שלהם, המסגרת וכל התורשה והמורשה.

הצעירים, או שנמצאים בזה או בורחים לגמרי. הצעירים שבורחים לגמרי הם מוכנים שתבוא אליהם ותעשה מה שאתה רוצה, אפילו קבלה, לא חשוב מה. בשביל זה הם מוכנים ורוצים את הקבלה, כי היא מושכת את הצעירים, אבל לא מושכת אותם בפנים. זה עדיין לא ידוע להם ולא מגולה להם, בגלל זה הם כך. בקיצור, אין שם באמת בסיס ריאלי לזה, האוכלוסייה הזאת היא עוד לא בשלה לזה. אומנם אתמול היו כמה משפחות שקיבלו אותי יפה, אבל זה לא. זה דבר אחד. דבר שני, יש שם הרבה אוכלוסייה שהיא מהלא בוכרים, שלהם אני נותן הרצאה ב 23 למרץ, אני אקפוץ ליום אחד לשם. הם עושים מאמצים לגייס הרצאה גדולה מאוד, שם באמת יש הרבה מהם. אז נראה אם כן או לא.

אחר כך נסעתי לווינה. בווינה הייתה אספה של כל הקבוצות הבלטיות, ריגה, ווילנא, קאונוס, בקיצור מאסטוניה, מלטביה, מליטא וממינסק ברוסיה לבנה, שם היו גם בסביבות מאה חמישים איש. ובאמת, פתאום אתה מגלה בין העמים האלו שהם כן רוצים, מוכנים ויודעים עלינו ולומדים. אבל גם זה לא נראה לי כל כך חי ורציני, כי גם הם עדיין לא בשלים, הם חיים על התרוממות של ... יותר ממה שבעצמם, אז כן ולא. אבל אין מה להשוות עם הבוכרים, הם בכל זאת יותר, כי אצלם זה גם יותר קשה.

אחר כך נחתתי במוסקבה. זה היה יום, יום ויום, ערב אחד בווינה, ערב אחד בוילנא וכבר למחרת במוסקבה. למוסקבה הגעתי לפני שבת, אז בשבת הייתה לי בערב קבוצת נשים, כך אצלם נהוג, אז הייתה קבלת שבת עם נשים. נתתי שיחה והרצאה. למחרת בבוקר, הם לומדים בשבת משלוש בבוקר, שלוש שעות רצוף, אז באמת למדנו דברים רציניים, על עולם הנקודים במיוחד, ודיברנו הרבה על הקבוצה. אחר כך, אחרי שבת, התחילו כבר פגישות עם כל מיני אנשים.

אז זה היה ככה, בבוקר שיעור ובערב הרצאה גדולה, ובמשך היום או ראיונות ברדיו או בטלוויזיה או בעיתונות. הם עשו שם הכנה מאוד גדולה, אני לא חשבתי, כי דיברנו שאולי פעם אחת אני אתן הרצאה אחת גדולה יחסית לחמש מאות איש. התברר שהם עשו שלט ליד הכיכר האדומה, והיה כתוב שם קבלה לייטמן, כל מיני כאלה דברים. הם שילמו עבור שבוע 13,000 דולר, כי זה המקום הכי מרכזי. בטלוויזיה רצה למטה שורה כל הזמן על הקבלה, וברדיו כל החדשות היו בצירוף על זה. זה יצר מתיחות כזאת בכל מוסקבה, "מה זה?", והתחילו להתקשר אליהם כל מיני אנשי תקשורת. וכשאני באתי, יצא שכל יום היו כמה פגישות איתם, רעיונות. גם בווילנא דרך אגב הייתה מסיבת עיתונאים די גדולה.

ביום שני הייתה לי הרצאה גדולה בספריה המרכזית, זה אולם ענק, ממש ליד הקרמלין, זה מקום מאוד מרכזי, ספריה ענקית. היו שם בסביבות אלף ומאה איש, זה מה שניתן היה להכניס מטעמי בטיחות ותקנות של מכבי האש, וגם זה היה אסור. הייתה הרצאה של בערך שעה וחצי, פלוס שאלות ותשובות, והרבה אנשים עמדו בחוץ, כי לא נתנו להם להיכנס. לא הרבה, מאתיים אולי שלוש מאות איש.

ואחר כך כעבור יומיים, בשתיים בלילה, הייתה תוכנית טלוויזיה מיוחדת, שבזמן השידור היו טלפונים מכל העולם, ממש סביב העולם. זה באמת היה מאוד מוצלח, וזה בעצם עשה את הפיצוץ. למחרת הטלוויזיה, היה ראיון ברדיו הכי פופולרי, גם באותה שעה. ויום אחריו הייתה עוד הרצאה בערב. חוץ מזה היו גם הרצאות ולימודים והכול, אבל אחר כך היה השיעור. אמרתי בטלוויזיה וברדיו שלמחרת אני נותן שיעור ראשון בקבלה, שיעור לדוגמה, מסטר קלאס, משהו כזה.

ולקחנו בשביל זה אולם של ארבע מאות, חמש מאות מקומות. אבל כבר ראינו שמשהו מתרחש לא טוב, ובאותו מקום יש אולם אחר עם קצת יותר מאלף מקומות. ומהטלוויזיה ביקשו שנבוא לפני, כי הם רוצים לראיין אותי. אז באנו לפני, ופשוט ראינו דבר, שאני לא יודע איך להסביר אותו. שעה לפני ההרצאה פתאום הייתה שם זרימה כזאת של אנשים. זרימה, כאילו רחוב שלם הולך, כזאת זרימה של אנשים.

אז מהר החברים ממוסקבה התקשרו לאנשים שלהם, וממש הזמינו כוח שמירה. הייתה קצת שמירה אבל הם הזמינו עוד, ובאה משאית עם חיילים, פשוט פחדנו, ויצא ככה, שלאולם נכנסו אולי בסביבות 1800 איש, אבל בחוץ נשארו אפילו עיתונאים שלא נתנו להם להיכנס, ואולי 2000 - 3000 איש, נשארו בחוץ. אז התחלנו לזרוק להם ספרים וכל מיני פליירים. בקיצור, זה היה משהו באמת מפחיד.

נתתי להם שם שיעור, עם שרטוטים, ממש כמו שיעור, ארבע בחינות, ומלמעלה למטה, עולמות ומה אנחנו צריכים לעשות, לעלות, ושהגן הרוחני הזה איכשהו פועל על ידי האור. בקיצור, אנשים קולטים, קולטים יפה. והשאלות שמגיעות אחר כך היו ממש לעניין, וצועקים מהאולם למה זה ככה, ואיך זה ככה, ואתה רואה האדם לא לומד, וקולט.

עמדו שם המון דוכנים שלנו, וכל הבנות מקבוצת מוסקבה עשו רשימות. בסביבות 700-800 איש מיד נרשמו לקבוצות, ואחר כך קרו עוד כל מיני דברים. בקיצור, בסך הכול זה היה משהו שעשה גל כזה בכל מוסקבה, אני חושב שלא היה איש אחד שלא שמע על זה. וזה היה בכלל בניגוד לכל מה שחשבתי. חשבתי שאני נוסע ונותן הרצאה אחת פומבית, אבל יצא איכשהו אחרת לגמרי.

עכשיו יש להם בעיה. הם צריכים לעבד את DATA BASE עם כל השמות, הטלפונים, למיין את זה לפי הגיל, לפי המין, ולהתחיל להכניס את האנשים האלה לקבוצות, וללימוד. עכשיו גם התחלתי לקבל טלפונים מפילוסופים ומפוליטיקאים משם שרוצים לדעת, לעיין בזה, וכן הלאה, וגם התחילו להגיע מארגוני אקולוגיה ועוד, מכל מה שאתה רוצה. זאת אומרת, זה נעשה אופנתי פתאום ולכולם.

עד כדי כך שאחר כך כבר לא היה נעים, אתה הולך לסופר, ומכירים אותך. אני לא חושב שגם הם ודאי שלא ציפו לזה. זה היה מאוד מאוד מסיבי וחזק. אחר כך בשלושת הימים האחרונים התחלתי לכבות את זה. זו בעיה, וצריכים לא לשכוח שיש הרבה ארגונים שלא כל כך רוצים את זה, ואז כשאתה לא יודע איך לפעול, יותר טוב להרגיע.

אז כבר הפסקנו לתת ראיונות ולצאת. למרות שהיו חלק שאמרו, בוא נצא, אפשר. כי באמת אם כבר דברים כאלה קורים, אז אפשר לקחת כל אולם שאתה רוצה, ולמלא אותו. באותו רגע היינו יכולים למחרת לעשות הרצאה ל-5000 איש. הם אמרו שאנחנו יכולים, בואו נעשה עכשיו, ועוד יומיים שלושה נארגן, ונמלא אצטדיון, זה גם אפשרי. אבל אתם כבר מבינים, שזו בכל זאת מדינה כזאת.

בקיצור, עצרנו קצת, אבל בכל זאת עם כל זה, אני לא יודע איך הם יסתדרו. זאת אומרת אני חזרתי, ומצד אחד יש שמחה, שבאמת אתה רואה שפתאום קולטים אותך מחצי מילה, ושואלים שאלות מאוד מאוד לעניין, פשוטות כאלה. פשטות שבאה כאילו אחרי הרבה בירורים, אבל אצלם זה כאילו היה מובן. עכשיו אנחנו צריכים כל הזמן להתקשר אליהם, ולחשוב איך לעשות, יש לנו הרבה דברים שאנחנו צריכים לעזור להם בחומר, בעיקר לשלוח להם חומר מוכן. זה הכול.

מה אני רוצה להגיד, שלא כל כך הייתי איתכם, לא יכולתי, כי בשתיים בלילה יש שידור בטלוויזיה, אצלם בכלל הכול הפוך. בעשר בערב גומרים את השיעור, ובוא נלך לאכול. ואתה לא יכול להגיד לא, כי בשבילם זו התרבות, וזו ההיכרות, זה נקרא שאתה איתם בקשר. אז כל השבוע, הכול היה לי הפוך, וקלקולי קיבה. זה כל החיים.

בואו נחזור לחיים תקינים.

(סוף השיעור)

---

1. ספר "כתבי רב"ש" כרך א', מאמר "מהות חומרת לימוד תורה לעכו"ם"↩