סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 05.08.21 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
עיבור ויניקה – קטעים נבחרים מן המקורות
רצוי שנתאר לעצמנו כמה אנחנו מתחברים בינינו, ברצון שלנו, בנטייה שלנו, למעלה מהרצון, למעלה מהנטייה. בכוח, אפילו שאין רצון נשתדל להיות יותר קרובים למטרה, כי המטרה מושכת אותנו, מחברת אותנו, והבורא שהוא אחד לכולם מחבר, מאחד אותנו, כך אנחנו מגיעים לטיפה. ברגע שאנחנו מגיעים לכזה חיבור בינינו שאנחנו כמו טיפת זרע, זאת אומרת, הרצונות, הכוונות, המטרות שלנו, פחות או יותר אותו דבר כמה שאפשר, ועוד קצת, מאמץ צריך להיות, המאמץ הזה הוא התפילה, אז הבורא מדביק את הטיפה הזו באהבה שלו, ולעצמו. זה נקרא שטיפת הזרע נדבקת לדופן הרחם.
זאת אומרת, הרצונות ממלכות מגיעים לבינה ומשתדלים להידבק לקרום החיצון של בינה. ודאי שאחר כך יהיו עוד ועוד פעולות, אבל המגע הראשון, כמו שקראנו, הוא מעשה ניסים ומעשה חשוב מאוד, זה נקרא "צר צורה בתוך צורה", צורת הרצון לקבל שנכללת ברצון להשפיע שהוא הבורא. נשתדל כך לתאר, שאנחנו כולנו יחד רוצים להידבק בכוח העליון שהוא אחד, לכן אנחנו צריכים להיות כאחד, כמו שכתוב "חד מקבל חד", וכך נשתדל להתכלל בו, "כי בו ישמח לבנו". זה מה שיש לפנינו, נקודת הביטול, נקודת החיבור ונקודת הדביקות בבורא, את שלושת התחנות האלו אנחנו צריכים לעבור ואז נעשה עובר. כל התנאים החיצוניים הם לטובתנו, כל התנאים הפנימיים בכל אחד ואחד הם לטובתו של כל אחד ואחד, רק צריך למעלה מזה להשתוקק לחיבור בינינו ולבורא. אמנם ישנם כאלה שכבר יותר מצליחים, פחות מצליחים, אבל כאן המאמץ שלנו. הרגל נעשה טבע שני, כמה שנרצה בכל זאת לתאר את עצמנו יחד ובבורא, כך זה יקרה. בזה בטוח אנחנו עושים מיד נחת רוח לו.
שאלה: אתמול אמרת שצריך לחשוב על שאלה מכל העשירייה, השאלה שלנו היא, לכל אחד מאיתנו יש נשמה נפרדת אז איך אנחנו יכולים לחבר את כל הנשמות הנפרדות האלה לנשמה אחת?
אנחנו היינו פעם נשמה אחת שנקראה "אדם הראשון", זאת אומרת, תחילת הנשמה, כל הנשמה הזו התחלקה להרבה מאוד חלקים. בחכמת הקבלה זה נקרא "שש מאות אלף חלקים", "שישים ריבוא נשמות פרטיות", ועוד חלקים, ניצוצין, וכן הלאה. כשאנחנו משתדלים לחזור להיות כאיש אחד בלב אחד, כולם חברים, אנחנו מעוררים את האור הכולל, הכללי, שהיה באותה נשמה אחת שטיפל בכל הרצון האחד הגדול הזה שהיה קיים כנגד האור, אנחנו כביכול רוצים לחזור לאותו מצב שהרצון והאור היו כאחד והאור ממלא את הרצון, מסדר אותו כמו שצריך, כדי למלא אותו יותר ויותר.
מפני שהרצון הזה נשבר לחלקים, האור פתאום התגלה בתוך הרצון כהפוך מהרצון ואז הרצון נשבר לחלקים, לנשמות פרטיות וחלקי נשמות, והם התרחקו זה מזה לפי אי השתוות הצורה ביניהם, בין האורות והרצונות. עכשיו, אנחנו בכוח רוצים להחזיר אותם, אנחנו בעצמנו לא מסוגלים לעשות זאת, כמה שאנחנו יכולים להתקרב זה לזה, זה לא עוזר לנו, לתיקון זה לא יעזור, זה יעזור אולי לתפילה, שנבין כמה אנחנו לא מסוגלים. אבל בסופו של דבר הכול תלוי בתפילה, בבקשה לבורא, לאור העליון שהוא יסדר לנו את זה, הוא שבר את הכלי והוא יתקן את הכלי, זה נקרא "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה".
"הוא ממית", אנחנו צריכים גם להגיע לזה, זאת אומרת, לראות שמה שהוא עשה בנו זה ממש מיתה, פירוד זה מזה מביא אותנו למיתה רוחנית, בזה אנחנו נמצאים עכשיו, וחיבור בינינו מביא לנו חיים, "מלך ממית ומחייה", אבל ההחייאה הזו צריכה להיות לישועה, כי אנחנו לא מגיעים סתם לחיבור ולהרגשה טובה, אלא אנחנו רוצים שהבורא יתגלה בנו, מה שלא היה לפני שבירת הכלי, עכשיו אנחנו מחפשים שהחיבור בינינו ועוצמת החיבור ואופן החיבור יהיה הבורא, שאנחנו נשיג אותו. לכן כל התהליך שאנחנו עוברים משבירת הכלי, לתיקון שלו ולגמר התיקון, זה שבסך הכול אנחנו מבקשים, מעוררים את הבורא להתגלות בתוך הנבראים בעוצמה האמיתית שלו. כי דווקא על חשבון הנברא, בעזרת הנברא, לפי מאמצים שלנו, אנחנו מביאים אותו להתגלות, קודם לא היה נגלה.
אדם וחווה, זאת אומרת, הרצון להשפיע והרצון לקבל, כשהיו בנשמה לפני השבירה, היה אור מאוד קטן, לא הייתה להם התנגשות בין הכלים, לא היה להם קשר הדוק למעלה מהדחייה, לא היו להם תנאים שבהם יכלו לגלות את עוצמת האור, עוצמת הבורא. לכן הייתה השבירה. כי על ידי חיבורים מעל השנאה, בין הרצון לקבל לרצון להשפיע, מגיעים לכזה חיבור, ש"חשכה כאורה יאיר", ואז אנחנו מגלים אותה הופעת הבורא שהייתה לפני השבירה פי תר"ך פעמים. מאפס, כמעט אפס של האור העליון לנרנח"י שלם. זו כל העבודה שלנו.
לכן אנחנו מאוד צריכים להשתוקק לגלות את המצב האמיתי שלנו ואיך ממנו לעשות מצב מתוקן. לכן כל פעם נגלה איך אנחנו מרוחקים זה מזה, לא רוצים, חוסר אונים, חוסר רצון, בכלל כאלה פסיביים, כבדים, ובכל פעם אנחנו צריכים לעורר את עצמנו, העיקר "איש את רעהו יעזורו", כך אנחנו באמת נראה את עצמנו מתקדמים יותר ויותר. לא לזלזל בעבודה הזו, כי דווקא בזה שאנחנו שוב ושוב רוצים להתקרב מתוך גילוי המרחק בינינו, מתוך הריחוק בינינו, אנחנו מבררים את אותם התנאים שדווקא בהם האור העליון יאיר אחר כך בעוצמה האמיתית.
לכן ניכנס לשיעור ונראה איך אנחנו יכולים לעשות עוד צעד אחד קדימה בחיבור בינינו. כמו שרב"ש, בעל הסולם וכל המקובלים כותבים, שהכול תלוי רק בחיבור בינינו ומתוך זה נגלה את הבורא בעוצמתו האמיתית, כי בזה דווקא יש לו נחת רוח.
שאלה: לכל אחד מאיתנו יש נשמה נפרדת. אז איך אפשר לחבר את הנשמות הנפרדות האלה לנשמה אחת?
מפני שהם יצאו מנשמה אחת, אז אנחנו צריכים להשתוקק להיות בנשמה אחת, זה נקרא "כמו איש אחד בלב אחד", והבורא כבר מסדר לנו את הסדר. כמו שאנחנו רואים היום, תראה איזה כלי רב גווני יש לנו, מכל סוגי האנשים, מכל הארצות, מכל העמים. אנחנו לא קובעים שום דבר. אנחנו קובעים רק דבר אחד, מעל כל הגבולות אנחנו חייבים להתחבר וזה בעצם יגיע למצב של עוצמת הבורא בצורה האמיתית שלו שתתגלה בנו.
לכן אין שום הגבלות, אין שום חוקים חוץ מחוק אחד, כמו שרב"ש ובעל הסולם כותבים במאמרים שלהם, חוק הייחודיות, חוק החיבור. דווקא כמה שיתגלו הבדלים, כך אנחנו מעליהם מתחברים. מתגלים הבדלים, שוב מעליהם מתחברים. וכך כל פעם, דרגה אחר דרגה.
שאלה: למה חלק מאיתנו יותר מוצלחים וחלק פחות מוצלחים בדרך?
כדי שאנחנו נעזור אחד לשני. כדי שאנחנו נסחוב את כולם ונרצה לעזור כל אחד לכל אחד, "איש את רעהו יעזורו", ככה זה קורה בגוף. אף תא לא מתאים, לא דומה לתא השני, אלא כולם עובדים יחד למעלה מהטבע של כל אחד ואחד למען מטרת הגוף הכללי, להחזיק אותו בצורה כמה שיותר נכונה. וכך אנחנו צריכים.
לכן אני לא עושה חשבון על הטבע של הזולת, אני לא מעביר ביקורת עליו, אני מבין שזה מגיע אליו מתוך הטבע שלו והבורא בצורה כזאת מעורר אותו ומעמיד אותו לפניי. אלא, מה עלי לעשות? להתחבר עימו כמו שהוא. לא לתקן אותו אלא לתקן את עצמי כדי להיות מחובר עימו, ואז אני מגלה שאחרי החבר עומד הבורא. ובצורה כזאת עם כל החברים שאני עושה, אז אני מגלה את הבורא אחרי העשירייה שלי.
שאלה: אמרת שככל אנחנו ננסה לתאר לעצמנו את החיבור בינינו, אז ההבדל יהפוך לטבע שני ובזה אנחנו ניתן נחת רוח לבורא. איך בצורה נכונה לתאר לעצמנו את החיבור בינינו לבין הבורא?
ככל שאנחנו מנוגדים זה לזה וככל שאנחנו רוצים להתחבר בכל זאת זה עם זה למרות שלפי הטבע שלנו דוחים זה את זה, ולפי הרצון העליון אנחנו צריכים כן להתחבר זה עם זה. אם שני הרצונות האלה, הרצון שלי האישי ורצון הבורא, אני מעמיד זה מול זה, אז רצון הבורא הוא העליון והרצון שלי לא להתחבר הוא התחתון, ככל שאני משתדל לחבר את שניהם אז הרצון שלי האגואיסטי הופך להיות לעביות והרצון של הבורא שאנחנו נתחבר הופך להיות לזכות. ובאותו הסנדביץ', בין שתי השכבות האלה, אני מתחיל לגלות אותו, את הנשמה שלי. כי יש שם גם עביות וגם זכות, התנגדות בין שניהם ולמעלה מההתנגדות, החיבור בין שניהם. זאת אומרת זה הופך להיות פרצוף. כך אנחנו עובדים.
תלמיד: אין בעיה עם ההרגשה של ההתנגדות בחלק הראשון למטה, אבל איך להתחבר עם הרצון שלו?
על זה כתוב "כי בו ישמח ליבנו". הבורא הוא המטרה, הוא נקודת החיבור בינינו, בו אנחנו צריכים כולנו להתחבר. אתה לא יכול להתקרב לחבר אם אתה לא מתאר לפניך שאתה הולך להתקרב לבורא.
תלמיד: האם צריך איכשהו לתאר את זה לעצמנו בעשירייה?
שאני הולך להתקרב לבורא, לכוח השפעה, לכוח אהבה הכללי שממלא את כל המציאות, כל הכלי הכללי, כל הנשמה הכללית, וכך אנחנו מתקרבים אליו עד שמגלים אותו. מגלים אותו במידת הכלים שלנו. ככל שהכלים שלנו מתחילים לעבוד באותו כיוון כמו הבורא, אז בתוך הכלים שלנו אנחנו מגלים תופעות שאנחנו קוראים לתופעות האלה "בורא, בוא וראה".
הוא לא קיים מחוצה לכלים שלנו, אלא אם אנחנו מצליחים לחבר כלים מנוגדים, הופכיים אפילו, אבל אנחנו משתדלים לחבר אותם, זה נקרא "למעלה מהדעת", בהשפעה למעלה מקבלה, אז אני בזה יוצר תנאים שאני מגלה את תכונת ההשפעה. וכך אנחנו מגיעים לגילוי הבורא. רק במידה שאנחנו מתעלים למעלה מהרצון לקבל שלנו לרצון להשפיע המשותף, בו מגלים את הבורא.
תנסו לעשות את זה ותראו. תתחילו לראות גם למה אנחנו עכשיו בכל האנושות עוברים כאלו מכות.
שאלה: מי זה אני? כל הרצונות שלי, כל הטבע שלי, כל החלפת הרצונות ומחשבות, זה גם הבורא שולח לי. אז יוצא שאני עובד עם חלק אחד שהוא בורא, ועם החלק השני שהוא בורא. וההתנגשות הזאת בין שני ההפכים זה גם מהבורא.
נכון. אז מה?
תלמיד: אז מה זה אני כאילו? אין פה "אני" בכלל.
"אני" זה שעלי עוברים כל המצבים הללו. זה נקרא "מלך ממית ומחיה, ומצמיח ישועה". ודאי שהכול עושה הבורא. מי אני? אני סך הכול איזה חומר שמרגיש את כל התופעות הללו. וכמה שמהחומר הזה, שהוא הרצון לקבל מנוגד לבורא, אני מבטל אותו כלפי הבורא, אז אני מתחיל להרגיש את צורת הניגוד לבורא וצורת החיבור עם הבורא ומזה אני מתחיל לצייר את עצמי, לייצב את עצמי.
תלמיד: אז כל החלק הזה שמנוגד לבורא גם בא מהבורא.
ודאי.
תלמיד: יוצא שלמעשה אני מביא לבורא את שני החלקים שלו.
כן, אתה צריך להביא לו אותם ככה על הצלחת "תראה מה עשית לי, תעזור לי לחבר את זה, תעשה לי." כמו ילד קטן שמגיע לאימא ובוכה שלא הולך לו. כן, ככה תעשה, זאת הצורה שלנו.
שאלה: דיברנו שצריך להמשיך במאמצים לחיבור כל הזמן. מה יש בהתמדה, למרות שלא מרגישים כלום, לא רואים כלום, שהופך אותה לכל כך חשובה בדרך שלנו?
כשאנחנו לא רואים, לא מרגישים ובכל זאת משתדלים, זה נקרא שאנחנו הולכים באמונה למעלה מהדעת, לפי מצבנו. ולכן מאוד חשוב לחזור על זה כמה שאפשר במשך היום, שאנחנו נמשכים לאותה מטרה, בחיבור בינינו, וזה ממש מה שמדאיג אותנו. למרות שאין לנו שום רצון לזה, אבל אנחנו מעוררים את עצמנו, מחייבים את עצמנו להיות באותו רצון. לכן צריכים לקבוע זמנים מיוחדים, להתקשר, ולהיות יותר ויותר בכיוון הזה.
יותר לדבר על האיחוד, החיבור, על העובר שאנחנו צריכים להשיג, מה צורתו. זה יותר חשוב עכשיו מלקרוא את המאמרים. כי בחלק מהזמן שאנחנו נפגשים במשך היום, אנחנו צריכים לדבר על המצב שלנו, על ההשתוקקות שלנו להיות בעיבור. זה נקרא "איש את רעהו יעזורו", ובקריאת המאמרים אנחנו לא משיגים את החיבור, ולא מתקדמים לחיבור.
תלמיד: האם יש הבדל בין עקשנות שזה ללכת עם הראש בקיר, לבין התמדה?
אם העקשנות נכונה, זה נקרא התמדה.
שאלה: בעולם הווירטואלי שבו אנחנו נמצאים עכשיו עוזר לנו להתחבר כאשר מגבירים את ההרגשה והיכולת שלנו לתאר, לדמיין דברים, או שאפשר להוסיף לזה עוד משהו?
כתוב, "כל מה שאתה יכול לעשות, תעשה". לכן אני לא יכול להגיד את זה במילים, כי המילים מגבילות את הדברים. מה שאתם יכולים לעשות למען החיבור ביניכם, תעשו. זה הכול. אין לי מה להוסיף.
קריין: קטע 25.
"אאמו"ר זצ"ל אמר, שזהו סדר של עבודה, שהתחלת העבודה נקראת עיבור, בזמן שהאדם מתחיל לעבוד על דרך האמת. כשהוא עובר על פתחי תורה, בחינת יעקב שבאדם, מתעוררת, ורוצה ללכת בדרך התורה, וכשעובר על פתחי של עבודה זרה, בחינת עשו של האדם מתעוררת לצאת.
ויש לפרש דבריו, היות שהאדם נכלל מכלי קבלה מצד הטבע, המכונה אהבה עצמית, שזהו היצר הרע, וכמו כן הוא נכלל מנקודה שבלב, שהיא בחינת היצר הטוב שלו, וכשנכנס להעבודה דלהשפיע, אז הוא בחינת עיבור, מלשון עבירה, לכן יש לו עליות וירידות ואין לו יציבות, והוא מושפע מהסביבה, ואין לו כוח להתגבר.
ומשום זה, כשהוא עובר בסביבה שהם עוסקים בעבודה שזרה לנו, היינו באהבה עצמית, אז בחינת אהבת עצמית שבו מתעוררת לצאת מההעלם להגילוי, ולקבל השליטה על הגוף. ואז אין לו כוח לעשות שום דבר, רק מה שנוגע להמקבל שלו.
וכשעובר דרך סביבה שעוסקים במעשים דלהשפיע, אז בחינת יעקב שבו, מתעוררת לצאת מההעלם אל הגילוי, ומעשים דלהשפיע שולטים אז על הגוף."
(הרב"ש. מאמר 9 "ויתרוצצו הבנים בקרבה" 1985)
שאלה: כתלמידי קבלה, אנחנו כבר לומדים וחיים את המושג של "אין עוד מלבדו". איך זה מתייחס למצב העיבור שאליו אנחנו נכנסים, איך שני המושגים האלו מתייחסים האחד לשני?
"אין עוד מלבדו" זה מה שאנחנו רוצים לקבוע. זה כוח ההשפעה, כוח האהבה, כוח החיבור, וזה מה שאנחנו רוצים לקבוע בקשר בינינו. ואם "אין עוד מלבדו", אז אנחנו רוצים שהכוח הזה, השליטה הזאת, תהיה מעלינו, תשלוט בנו, זו בדיוק הכניסה לעיבור.
שאלה: איך העיבור קשור ל"יעקב" ו"עשו"?
"יעקב" ו"עשו" אלה שתי תכונות שנמצאות בכל אחד מאיתנו, והן מתעוררות, פעם זו ופעם זו, פעם הרצון לקבל, ופעם הרצון להשפיע. וודאי שהרצון לקבל יותר חזק, והרצון להשפיע רק מתעורר. ואנחנו צריכים על ידי העבודה בינינו, והפנייה לבורא, לגדל את הרצון להשפיע שבנו יותר ויותר. כך אנחנו גדלים, אבל גם הרצון לקבל לא נשאר כמו שהוא היה, אלא גם הוא גדל.
יחד עם הרצון להשפיע שלנו שאנחנו משתוקקים לגלות בנו, גם הרצון לקבל מתגלה יותר. וכך הם הולכים באיזון מסוים ביניהם, והרצון לקבל הופך להיות כעביות של הפרצוף, של הנשמה, של עשר הספירות, והרצון להשפיע זה הכוח הכללי שנמצא, כוח המלכות, וכוח הבינה. ושני הכוחות האלה מייצבים לנו את המערכת בצורה כזאת, כי שניהם נמצאים בה כל פעם באיזון, אבל באיזון שונה, באיזון דינמי, וכל הזמן היחסים ביניהם משתנים, בין הרצון לקבל והרצון להשפיע. ודווקא בין שניהם, אנחנו מגלים כל פעם מציאות חדשה, פנימית וסביבתית, עד שמגיעים למצב שכוח ההשפעה ממלא את כל כוח הקבלה, וזה נקרא "גמר התיקון".
שאלה: ההשתוקקות שיש לנו להתחבר, להיות ביחד, ולהתחבר עם הבורא, איך אני יכול לדעת שהיא לא מגיעה מתוך רצון פנימי שלי לקבל משהו? כי אם אני מנסה לנבור בתוך עצמי, אני מרגיש כאילו זה בא מהרצון לקבל שלי, ולא מהרצון להשפיע.
אז מה? ודאי.
תלמיד: האם זה לא חטא שזה מגיע מהרצון לקבל?
אין לך ברירה. אין בך שום דבר טוב. כולנו יוצאים מתוך הרצון לקבל השבור, אין בנו שום דבר טוב. ואנחנו צריכים לקבל שזה המצב ההתחלתי שלנו. כתוב שהבורא אומר, "בראתי יצר הרע". כשאתה תגלה סוף סוף שאין לך שום דבר חוץ מיצר הרע, אז זה נקרא שאתה נמצא בתחילת הבריאה.
שאלה: למה הוא כותב "שנכנס להעבודה דלהשפיע, אז הוא בחינת עיבור, מלשון עבירה".
עברה ודינים, עיבור זה כשהוא כבר נמצא במעבר, וכל פעם הוא נמצא ברצון לקבל, ורצון להשפיע, בכל מיני צורות ביניהם, וכל הזמן הוא רוצה לבחור שעל פני הרצון לקבל שמתגלה לו, ישלוט עליו הרצון להשפיע. זה נקרא עיבור. עיבור זה כבר חי, הוא כבר נמצא בתהליך, זו כבר לא סתם טיפת זרע, אלא טיפת זרע שמקבלת הזנה מהרחם, ואז זה נקרא עובר, עיבור.
תלמיד: ומה זה "כשהוא עובר בסביבה שהם עוסקים בעבודה זרה, היינו באהבה עצמית" ואחר כך "כשעובר דרך סביבה שעוסקים במעשים דלהשפיע". מה זה "כשעובר דרך סביבה"?
במצבים שלנו אנחנו מבינים מה זה, אבל במצבים רוחניים זה שפעם הוא ניזון מכוח הקבלה ופעם מכוח ההשפעה. ואצלנו זה מחובר עם התנאים החיצוניים בהם אנחנו נמצאים, או בקבוצה או ללא השפעת הקבוצה, או בשיעור, או מחוצה לשיעור. ככה, על ידי זה אנחנו גדלים.
אבל אנחנו חייבים להיות בכל המצבים האלה, אנחנו חייבים לקלוט את הרצון לקבל, להתרשם מהעולם, לכן מצד אחד אל תתרחק מהעולם. ומצד שני, אנחנו צריכים לעבוד על זה שההתרחקות הזאת תהיה לנו כיסוד, כדי להתקרב בינינו עוד יותר, מעליו, מעל הריחוק. וכך גדלים, עם שתי רגליים.
שאלה: לגבי בחירת סביבה, לפי מה שאני מבין זה חופש הבחירה שלנו, אבל נראה שזה בכל זאת בכפייה.
מצד אחד נראה לנו שאנחנו בוחרים בהכול, מצד שני כשאנחנו מסתכלים על החיים שלנו, אנחנו רואים שלא בחרנו בשום דבר. אלא היה מי שכוון אותנו לכאן או לכאן על ידי כל מיני אירועים, כל מיני פגישות וכן הלאה. באמת אין שום מקרה בעולם, הכול מוחלט והוחלט מראש, וכך צריך להיות.
הבחירה שלנו היא לא במי, עם מי, ואיך אני, אלא הבחירה היא שכל פעם על פני ההפרעות, אני אקבע את המטרה האמיתית בצורה יותר ויותר מדויקת.
אם יש באדם חוץ מהרצון לקבל שלו עוד נקודה מהרצון להשפיע, נקודה מהמטרה הסופית, שנקראת חלק אלוה ממעל, נקודה שבלב, אם יש לו כזאת, אז האדם הזה מתקרב לאותה מטרה על ידי שהנקודה הזו מושכת אותו. וזה תלוי באדם, עד כמה הוא מגדיל, מגביר את הנקודה הזאת, את ההארה שלה, ואת ההשפעה שלה עליו. זו כל הבחירה החופשית שלנו. אנחנו לא בוחרים בכלום, רק אם להגביר את עוצמת ההשפעה הטובה עלינו, זה הכול.
שאלה: מה הבקשה הנכונה כדי לשמור בתוך העשירייה את שני הכוחות האלה של יעקב ועשו?
העצה הנכונה לשמור על שני הכוחות, ללכת על שתי הרגליים, יעקב ועשו, ימין ושמאל, היא שאנחנו כל הזמן משתוקקים לימין. ואז לפי כמה שנצליח להיות בימין, השמאל מיד יגדל, ייתן לנו יסוד אגואיסטי למדרגה הבאה, ומתוך זה אנחנו נראה שצריך להגדיל את הימין.
זאת אומרת, בעבודה על הימין, אנחנו גורמים לגדילה של השמאל, וכך הולכים. מתחילים משמאל, כמו שהבורא אומר "בראתי יצר הרע", כי ביסוד שלנו נמצא יצר הרע, ולכן אנחנו יכולים לעבוד ולהתקדם.
שאלה: מפעם לפעם אתה ממליץ לנו לעשות אנליזה לגבי כל מה שקורה בעולם, ולעשות איזו הקבלה בין זה לבין העבודה שלנו. האם אפשר קצת לבאר איך לעשות את זה בצורה נכונה? מה זה "התרשמות כללית", "לראות חדשות"? בינתיים לא מובן איך לעשות הקבלה לעבודה שלנו.
אני לא יכול להסביר בינתיים איך המצב הכללי בעולם, בין המדינות, איך הטבע, האקלים, הפנדמיה צריכים להשפיע, ואיך כל התופעות האלו משפיעות על העבודה הרוחנית שלנו. ודאי שהן משפיעות, ודאי שאנחנו נפעלים מזה, ומזה יש לנו עוד יותר חיזוק להתחבר ולהשתוקק לפתרון רוחני, שיבוא כמה שיותר מהר, אחרת, על ידי כוחות הטבע זה יהיה גרוע מאוד. זה יהיה גרוע גם בגלל הכוחות השליליים, וגם בגלל הזמן שבו הם יופיעו. כי כוחות הטבע פועלים בדרגת הדומם, ולכן, עד שהם יפעלו וישפיעו עלינו דרך דרגות צומח וחי לדרגת המדבר שבנו, זה ייקח המון זמן ואנחנו כל הזמן הזה נסבול בעצמנו, במשפחות, במדינות, במה שלא יהיה.
לכן אנחנו צריכים להשתדל, ואנחנו מסוגלים לזה, האחרים לא, מיד להתחיל להבין, לעכל את השינויים האלה שישנם בטבע. אומנם הם מגיעים כשינויים מדרגת הדומם, מהדרגה הנמוכה, אבל אנחנו צריכים להתחיל להגיב עליהם בדרגות שלנו, בדרגה העליונה, זאת אומרת, בחיבור בינינו, בתיקון שלנו, למרות שיש פער עצום בין זה לזה.
אם אנחנו מסבירים לאנשים שעל ידי החיבור בינינו אנחנו יכולים לתקן את המזיקים האלה בכל מיני דברים, גם את השרפות וגם את ההצפות וגם את המיקרובים האלה, החיידקים למיניהם, אז האנשים לא מבינים, כי יש פער בין זה לזה. אנחנו לא אומרים "בואו נשפיע עליהם באותה צורה כמו שהם רוצים להשפיע עלינו", שזה כאילו נראה הגיוני, כל אחד ואחד רואה זאת, אלא אנחנו אומרים "לא, הם מתקיפים אותנו בשריפות, בהצפות, אבל אנחנו נתגבר עליהם בחיבור בינינו". מה הקשר? האנושות לא מבינה את זה, אבל אלו דרגות דומם, צומח, חי ומדבר, שבכל דרגה ודרגה זה מתגלה בצורה שונה.
כאן אנחנו צריכים להסביר שאין לנו מה ללכת ולהתמודד נגד השריפות וההצפות, נגד החיידקים האלה, אלא בואו נטפל בכל זה בדרגה העליונה, מאיפה שהם יוצאים. הם יוצאים מתוך הנקודה הזאת שבה אין לנו חיבור עם הכוח העליון. אם שם אנחנו נתקן את החיבור, אז כל הדרגות שתחתיה יירגעו, ייעלמו, לא יהיו ביניהן שום בעיות, שום מתיחות, לא יתגלה שום דבר. אם אנחנו בכל זאת לא נצליח לשכנע את האנושות, אז המזיקים יצאו מכל הצורות שהן בהתנגשות בין כל רצון ורצון ואנחנו נסבול מאוד.
אנחנו כבר שומעים את זה אפילו מהמדענים, מכולם, כמה שהם גם רואים, מה יכול להיות, עד כמה האנושות הולכת לסבול בצורה כבדה, אמתית. אנחנו יכולים לעצור את זה, אנחנו יכולים להעביר את זה לדרגה יותר עליונה ולא לתקן את זה בצורה כמו שזה מופיע.
תתארו לעצמכם, אם לא היינו מגלים גלי רדיו, איך היינו מתקשרים? אנחנו מעלים את הקשר בינינו לרמה אחרת, אנחנו כל פעם עולים מדרגה לדרגה בטכנולוגיה, בכל מיני דברים, ואז אנחנו מתקנים את מה שהיה קודם במהות אחרת, חדשה.
אותו הדבר כאן, אסור לנו לחשוב, שזה שאנחנו עושים חיסונים, זה שאנחנו נלחמים עם השריפות, עם ההצפות, זה תיקון. זה לא תיקון, זו פשוט חולשה שלנו, שאנחנו לא מבינים באיזו רמה אנחנו צריכים להילחם עם התופעות האלו. אנחנו צריכים להילחם רק בדרגת חוסר החיבור בינינו, שם זה קובע הכול. כי הבורא מסתכל על הנקודה הזאת, על חוסר החיבור בינינו ובינינו אליו. משם יוצאות כל הסיבות, כל התופעות הרעות האלו שאין בהן חיבור ובכל מיני רמות וצורות הן באות ומתרחשות כאן לפנינו.
תלמיד: יוצא שכל דבר בחדשות שמדבר על בעיה כלשהי, מראה לנו, לבני ברוך, דבר אחד, שהוא חוסר חיבור בעשירייה שלי, ואנחנו יכולים לקבל התרשמות כללית מזה ולהתחבר עוד יותר.
כשאני הייתי עם רב"ש במשך היום, חוץ מהשיעור, אז כל שעה הייתי מדליק רדיו לפי הפקודה שלו. החדשות בישראל, היום אני לא שומע אותן, אבל אז הן היו שתי דקות, אפילו דקה בכל שעה, והייתי מדליק לו את זה, הוא היה שומע במשך דקה וזהו, הייתי מרגיש כבר שאני צריך לכבות, או שהוא היה אומר לכבות. זה מה שהוא היה צריך, אבל כל שעה, אם הוא לא היה ישן או בשיעור, כל שעה הוא לא היה שוכח את זה, בכל הזמנים, במשך שתים עשרה שנה שהייתי לידו ככה זה היה, לא היה שוכח, לא היה מפספס. ואם זה כל מיני אירועים יותר רציניים, כמו מלחמות, אתם יודעים שאצלנו זה קורה הרבה פעמים, אז אפילו בזמן השיעור, הוא היה יוצא לחדר שלו ושם שומע את החדשות.
אבל זה היה אצלו. אנחנו לא כל כך קושרים את עצמנו לחדשות, כי גם כך אצלנו המכות האלו מגיעות בכל יום ויום יותר ויותר. רק בכל זאת אנחנו צריכים להבין "בני ברוך, רק אתם מבינים את מה שקורה, רק אתם בחיבור שלכם יכולים לתקן את המציאות. ולכן צריכים לקבל את זה ברצינות, וכמה שיותר להשתדל באמת לראות יום יום, האם אנחנו מתקנים משהו או לא, האם העולם באמת מסתובב לכיוון הטוב, כי את זה עלינו לעשות."
שאלה: המצב הזה של צורת ההשפעה, זה נראה לי שכאילו כל הזמן יש לזה כתובת אחרת מלבד העשיריה, איך להתייחס לזה כדי לחזור למצב העיבור, מה צריכה להיות הצורה?
אם אתה דבוק לעשירייה ונדבק אליה בכל הרצונות והמחשבות שלך, זה נקרא שאתה מגיע לעיבור.
שאלה: מה זה בדיוק אומר שלאנושות חסר קשר עם הכוח העליון, מה הוא בדיוק רוצה מהמסה הזאת?
הוא רוצה מהמסה הזאת שהיא תהיה דבוקה אליו, "וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"1, "כי ביתי, בית-תפלה יקרא לכל-העמים"2, ולכן הבורא הוא לכולם. ישנם אנשים שיש להם רצון יותר גבוה ורצון יותר נמוך, זה בפירמידה, אז לא כולם שווים, ו"איש את-רעהו, יעזרו"3, כך אנחנו צריכים לראות את עצמנו בעבודה משותפת, עד שכולנו מגיעים לעיגול. והבורא רוצה באדם האחרון, כי הוא בכל זאת בן אדם ולא חיה, הוא רוצה בו כמו שהוא רוצה באדם הזך ביותר, אין לו הבדל, לפניו כולם שווים. לכן אנחנו צריכים לדאוג להפצת חכמת החיבור שהיא חכמת הקבלה, בכל העולם, בין כולם כמה שאפשר.
תלמיד: מה הוא רוצה מאותו האחרון דווקא?
שיהיה מחובר כמו הראשון.
שאלה: האם בעבודה היום יומית בימים האלה צריך לנסות להבין באיזה מצב אני, אם אני בעיבור או לא, או שפשוט להמשיך מבלי לחטט בזה?
אם כך, אני שואל מה להמשיך?
תלמיד: להמשיך בעבודה בחיבור בינינו בעשיריה, מבלי לנסות להבין איפה אנחנו נמצאים ביחס לתהליך של העיבור.
לא, בלי מטרה זו לא עבודה, אתה כמו בלי כיוון.
תלמיד: איך מבררים?
בקבוצה, לאן הקבוצה מכוונת והאם אני נמצא איתם יחד.
שאלה: האם אנחנו יכולים לברר על ידי המצב של האנושות באיזה מצב אנחנו בני ברוך נמצאים ביחס לכוח העליון?
ברור לנו איפה אנחנו נמצאים, אנחנו נמצאים במצב שהוא קודם לעיבור.
שאלה: האם במאמצים לחיבור אנחנו מנסים לגלות את הנקודה שבלב של החברים?
בהשתוקקות שלי לחיבור אני גם מעורר אותם, זה בטוח, ללא ספק.
קריין: קטע 26.
"אחרי שמשיג המדרגה הנקראת שלא לשמה, אזי הוא זוכה לידי תופעות אחרות, שבא לידי מצב יותר עליון. היינו שאין לו אז שום חשבון לעצמו, אלא כל החשבונות והמחשבות שלו הם האמת.
כלומר שכל כוונתו היא אך להתבטל את עצמו לידי מציאות האמיתית, שמרגיש, שעליו רק לשמש את המלך, מחמת שמרגיש את רוממותו וגדלותו וחשיבותו של המלך.
אז הוא שוכח, היינו שאין לו שום צורך לדאוג עבור עצמו, שבחינתו עצמו מתבטל כנר בפני אבוקה, מפני מציאות ה' שהוא מרגיש. נמצא אז בבחינת לשמה, היינו נחת רוח לה', וכל דאגותיו ומאויו במה שיוכל להנות לה'. ומציאותו עצמו, היינו הרצון לקבל, אינה עולה שם כלל. ואז הוא בבחינת משפיע על מנת להשפיע."
(הרב"ש. 223. "הכניסה לעבודה")
כך אנחנו עוברים ממצבנו הגשמי למצבנו הרוחני. מתחילים להרגיש את עצמנו קצת שייכים לעליון, יותר ויותר עד שנכללים לגמרי, וזה כבר שעוברים מ"לא לשמה" ל"לשמה", ובתוך לשמה כבר גדלים בכל המדרגות הרוחניות.
איך אדם יכול לראות את זה? לפי כמה שהרצון לקבל שלו מכוון אותו. או שמשתוקק בכל זאת לחשוב על הבורא, על גדלות הבורא בעיניו, או שמשתוקק בינתיים להיטיב למצבו עצמו כמו שהוא עכשיו, וכך להתקדם. להתחיל להבדיל בין אלו לאלו המצבים ולהתקדם. עם החברים זה הרבה יותר פשוט, לכן הבורא נתן לנו גם בעולם הזה את ההבחנות הללו. כי אם אני מתחיל לדאוג להם יותר ממה שלעצמי, בזה אני כבר מתחיל ללמוד איך להיות דבוק בבורא במקום הרצונות הגשמיים שלי, וכך עוברים מעולם לעולם.
שאלה: הרב"ש כותב כאן, "אחרי שמשיג המדרגה הנקראת שלא לשמה". מה זה אומר בעצם להשיג את המדרגה?
"לא לשמה" זה נקרא, שאמנם אני משתוקק להשפעה ולחיבור, אני עדיין נמצא בכל זאת ברצונות ומחשבות לקבלה ולעצמי. אבל אני יודע למה אני רוצה להגיע, ואני אפילו יודע על ידי מה אני יכול להגיע, רק עדיין נמצא בתהליך. אני רוצה להגיע למצב שאני לא אחשוב על עצמי, שאני לא אדאג לעצמי בכלום, אלא רק דרך חברים לבורא.
תלמיד: אז אפשר להגיד שאנחנו עכשיו נמצאים במצב של לא לשמה וצריכים להגיע ללשמה?
בדרך כלל כל החברים שלנו פועלים כבר מתוך שלא לשמה, כן. זה מכובד, זה מצב טוב, רק ודאי שצריכים הלאה להשתוקק. אם אנחנו עוזבים את המאמצים שלנו להגיע ללשמה, אנחנו לא מתקדמים, ואפילו גם את לא לשמה שלנו מתחילים לאבד.
שאלה: אתה לימדת אותנו שמי שמתקן, מתקן גם את העולם, ומי שגורם רע, גורם רע לעולם. אם כך, מה שאנחנו מתקנים זה את תפיסת המציאות שלנו, ואנחנו יכולים לתקן אותה בעשירייה שלנו. אך יתר האנושות לא מתקנת את התפיסה, יש להם תפיסה אחרת, אינדיבידואלית. כיצד נגיע לנקודה שבה נשפיע על כל האנושות לכך שישיגו את התפיסה האחרת, באיזו נקודה קורה השינוי האיזון הזה שאנחנו משפיעים על כל האנושות? האם אנחנו יכולים להשפיע על זה או פשוט ברגע מסוים הבורא משפיע כך על כל האנושות?
אנחנו לא צריכים לדאוג לתיקון של כל אחד ואחד באנושות, אנחנו צריכים בהפצה שלנו לפזר את הידיעה הכללית, ממה העולם מורכב, איך הוא מתקדם למטרה שלו, למה אנחנו סובלים, למה אנחנו דווקא עוברים כאלו מכות, ומה עלינו לעשות? להשתדל להיות יותר קרובים זה לזה, להתחבר למעלה מכל ההבדלים. זה בעצם בצורה כללית אנחנו צריכים להסביר.
אבל לא שאנחנו מביאים אותם לתיקון שהם יתקנו את עצמם כמונו, חס ושלום, אין דבר כזה. אין בהם נקודה שבלב, אין בהם רצון להשפיע מגולה, שהם ירגישו דרך הרצון להשפיע הזה, אפילו נקודתית, שהם שייכים למטרת הבריאה, אנחנו לא מתכוונים בכלל לזה. כי אלו נשמות שהן לא נמצאות בתהליך התיקון, הם רק יכולים לשייך את עצמם אלינו, שאנחנו כן נמשכים לתיקון ולמטרה.
לכן אנחנו נקראים גלגלתא ועיניים מהחשבון הכללי. אם יש את הבורא ואנחנו צריכים להגיע אליו, אז תחת הבורא יש חלק שנקרא גלגלתא ועיניים ולמטה מזה אח"פ, (ראו שרטוט מס' 1). גלגלתא עיניים שייכים לדרגת בינה ואח"פ שייך לדרגת מלכות, וכך אנחנו מתקנים. את דרגת מלכות אי אפשר לתקן אלא על ידי מה שדרגת בינה, גלגלתא ועיניים מביאים אותה לקשר עם הבורא. ההבדל ביניהם שדרגת בינה היא משתוקקת לבורא, ודרגת מלכות רק משתוקקת לעצמה. כל העבודה שלנו היא, שאנחנו רוצים להסביר להם שלעצמם אנחנו יכולים להצליח בתנאי שאנחנו נחבר גלגלתא עיניים עם אח"פ, שיהיה קשר, והם ישתדלו להיות יחד עם גלגלתא ועיניים, שיתחברו אלינו וכך נגיע לתיקון. זה יקרה. מלמעלה זה כבר הוחלט ובצורה שזה צריך להיות זה יקרה.
שרטוט מס' 1
שאלה: זה ימנע כאב באנושות?
כן. ברגע שאנחנו משתוקקים עוד יותר לבורא, ואומות העולם, זאת אומרת כל האנושות פחות או יותר מבינה שהיא נמצאת במצב צר מאוד, "צר" זה נקרא חוסר חסדים, וחסדים זה כוח הבינה, (ראו שרטוט 2) אז מה שנדרש מהם זה להשתתף איתנו כמה שאפשר במה שהם מסוגלים, בהפצה, בלימוד מטרת הבריאה, קצת, במשהו, כמו ילדים בבית הספר, וזה מספיק. אז אנחנו סוחבים אותם ויחד איתם אנחנו מגיעים באמת לעשות נחת רוח לבורא כי הבורא נהנה מהם.
שרטוט מס' 2
באח"פ זו העביות, עוצמת הרצונות הגדולים, וכוח הבינה זה רק כדי להתקשר לבורא. לכן כל התפקיד שלנו הוא רק לקשור את כל האנושות, את המיליארדים האלו, שאלה חלקים קטנים של הנשמה הכללית, לקשור אותם לבורא. ודווקא מזה הוא נהנה, מזה שהחלקים האלה מגיעים ומתקשרים אליו. אבל זה על ידי העבודה שלנו, לכן אנחנו עוסקים בעבודת ה' כדי לחבר את כל האנושות לבורא.
בואו כך נעשה.
שאלה: ואז דעת ה' תכסה את הארץ?
כן.
שאלה: האם אנחנו נכנסים לעיבור אחרי שתיקנו את כל הרצונות שלנו או שתיקון הרצונות ממשיך אחרי הכניסה לעיבור? איך אנחנו צריכים להתייחס לרצונות שלנו במצב העיבור?
לפני שאנחנו נכנסים לעיבור אנחנו לא מתקנים כלום, לא יכולים לתקן. כל התיקון הוא בזה שאנחנו מבטלים את עצמנו כלפי העליון, מזה מתחילים התיקונים. אז אני מבטל את עצמי לעליון בכל מיני צורות, מה שנראה לי, ומוכן להיות במצב שהעליון יעשה עליי את כל הפעולות שהוא רוצה, זה נקרא שאני נדבק לעליון כעובר בתוך הרחם, כטיפה בתוך הרחם, ואז העליון יעשה איתי מה שהוא רוצה. בצורה כזאת שאני עושה צמצום על הרצון שלי ומוסר את עצמי בידיים של העליון, אז נקרא שאני הופך להיות עוּבר.
שאלה: האם לפי מה שדיברנו קודם על גלגלתא עיניים ואח"פ בפירמידה אפשר להבין שכולם ייהנו מההשפעה ואלה שמבינים יותר ייהנו מלהשפיע לבורא?
כולם יהיו אותו הדבר. בסופו של דבר כל הכלים מתערבבים, משלימים זה את זה, ובסוף התיקונים לא יהיה הבדל בין אף אחד. רק בזמן התיקונים מפני שהייתה שבירה והרצון לקבל שולט, אז יש הבדל בין אלו לאלו מתוך זה שהרצון לקבל שולט. כמה שהרצון לקבל מתבטל ונעלם בפעולות שלו לקבל, יוצא שהיחסים בין כולם הם רק בהשלמה זה לזה, ואז יוצא שככל שהכלים יותר נמוכים הם יהיו דווקא יותר גבוהים וכן הלאה.
זאת אומרת, הכול מגיע בסופו של דבר לצורת הכדור וללא שום הבדל בין אף אחד לאף אחד. את הצורה הזאת אנחנו חייבים להשיג, ועד אז לא יהיה רוגע ושלום ושלווה בעולם. לא יהיה, כי ככל שאנחנו מתקדמים יותר, הכוחות מתגלים כיותר ויותר מנוגדים. הרגישות של היחסים בינינו עולה יותר ויותר, ולכן היא מחייבת אותנו בכל זאת להתחבר, מה שנקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". והפשעים יתגלו יותר ואנחנו נצטרך לגלות את החיבור בינינו שנקרא אהבה יותר, ואם לא בדרך הטובה אז על ידי הייסורים.
שאלה: מהם השינויים הראשוניים שיהיו בעולם אם אנחנו נכנס לרוחניות?
ככול שנכנס יותר למצב הרוחני, למצב החיבור, המצב הזה יתחיל גם להשפיע על האחרים ואז הם ירגישו עד כמה הם מנוגדים לתכונות האלו, ובהתאם לזה יתגלו בעולם עוד התנגשויות, בעיות יותר גבוהות, יותר גדולות. רק אנחנו לא צריכים לפחד מהן כי זה טבעי בדרך המדרגה, אנחנו חייבים להמשיך. אז נדבר.
אני לא אוהב לדבר על העתיד מפני שזה נותן לכם אפשרות להתפרע בפנטזיות שלכם שאף אחת לא נכונה, ולכן אני ממש ממליץ לכם לא לחשוב על העתיד חוץ מהמטרה הסופית שאליה אנחנו צריכים להגיע שזה החיבור הכללי בין כולם, ואת השלבים בדרך לא תבינו ולא תוכלו לגלות אותם אף פעם בצורה האמיתית.
שאלה: מה הקשר בין הרצון החופשי או הבחירה החופשית לעיבור?
בחירה חופשית צריכה להיות בכל מצב ומצב, לכן אנחנו נמצאים בין שני כוחות, הרצון לקבל והרצון להשפיע. ועל ידי שני הכוחות האלה שפועלים עלינו אנחנו צריכים לבחור אם אנחנו רוצים להיות דבוקים בבורא בכוח השפעה, עם כוחות הקבלה שלנו אפילו בלבטל אותם או אפילו לשייך אותם לאותו כוח השפעה.
שאלה: אם האדם עובד בלא לשמה, האם זה אומר שאותו אדם עבר את מצב העיבור?
לא. עיבור נקרא שאנחנו עוברים ל"לשמה".
שאלה: מהות הייסורים של העיבור, כשהוא אומר שהוא סובל, האם הוא סובל על עצמו או שהוא סובל מזה שהוא לא יכול להשפיע לבורא?
הוא מרגיש שנמצא במצב שמחויב לשייך את עצמו, את כולו לבורא ועדיין לא מסוגל להיות בזה בלב ובנפש, ומזה כל הייסורים שלו.
שאלה: איזה קשר פיזי נדרש מאיתנו כלפי אח"פ, כדי ליצור את הקשר הפנימי בין גלגלתא עיניים ואח"פ שתיארת שם?
שום דבר, מה שצריך להיות צריך לתת. יש קשר פיזי כן, אין קשר פיזי לא, אז יהיה וירטואלי, יהיה עוד משהו, כמה שיותר בכל הלב והנפש.
תלמיד: אבל באיזו מסגרת זה נעשה, הם צריכים להיות תלמידים?
אנחנו חייבים להתפשט יותר ויותר ו"ברוב העם הדרת המלך", כמה שיהיו יותר קבוצות ויותר כוחות אפילו קטנים ביותר הם אחר כך יהפכו לגדולים.
שאלה: האם ניתן לספור את תנאי העיבור?
יש לנו תנאי עיבור בהרבה מקומות אצל בעל הסולם ורב"ש, תעבור עליהם אם אתה יכול, אנחנו נלמד את זה בדרך. אנחנו בעיקר לומדים זאת בפועל על עצמנו כשאנחנו משתוקקים לחיבור מבינינו וממנו לבורא, אז אנחנו לומדים איזה תנאים הוא מציב לפנינו ואיך אנחנו צריכים להגיב עליהם.
שאלה: בקטע האחרון שקראנו כתוב שכל הכוונה שלו היא רק להתבטל באמצעות המציאות האמיתית, מה היא אותה מציאות אמיתית, איך היא עוזרת להתבטל?
אנחנו צריכים לבטל את עצמנו כי זו בעצם המציאות האמיתית. זה הכול. המציאות האמיתית היא שחוץ מהבורא, חוץ מהכוח העליון לא פועל שום דבר, כלפיה, כלפי המצב הזה אנחנו צריכים לבטל את עצמנו.
שאלה: האם תנאי מקדים להגיע לעיבור זה קודם כל להגיע להרגשת הבושה?
הרגשת הקבוצה חייבת להיות בהרגשת האדם בדרך לעיבור, כי במידה שהוא דבוק לקבוצה, במידה הזאת הוא דבוק לבורא. וכך הוא מרגיש שהוא מתבטל כלפי הקבוצה, כלפי הבורא, שהוא הכוח הכללי ששורה בתוך הקבוצה ולכן כך הוא נכנס לעיבור.
תלמיד: אבל השאלה הייתה על הרגשת הבושה.
הרגשת הבושה זה תלוי באיזה מצב הוא נמצא.
תלמיד: האם היא לא תנאי לעיבור?
הרגשת הבושה צריכה ללוות אותנו מדי פעם בכל מצב ומצב, כשאנחנו מגלים את אפסיות הכוחות שלנו וכן הלאה. אבל היא לא התנאי שבו מתגלה העיבור, לא.
שאלה: האם בשביל להיכנס למצב של עיבור אני צריך לבטל את עצמי לגמרי במציאות שמחוץ לעשירייה?
במציאות שמחוץ לעשירייה? לא, מה פתאום. במציאות שמחוצה לעשירייה אני צריך להתנהג כמו כל אדם, לא להראות את עצמי יותר או פחות, כמו כולם. אבל בתוך העשירייה אני חייב כבר לקיים את מה שכתוב במאמרים שלנו וכך להתאחד איתם.
קריין: קטע 36
"אין העיבור נגמר בפעם אחת, ואומרים שיש שם תשעה ירחי לידה, עד שמשיג כ"ה [25] פרצופים, כמו כן בהכנה גם כן יש הרבה בחינות עד שמשיג בחינת עיבור בשלימות, בזמן ההכנה, לכן יש הרבה עליות וירידות ולפעמים העיבור מתקלקל, שנקרא גם כן הפלה, וצריכים להתחיל מחדש את סדר העבודה."
(הרב"ש. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)
(סוף השיעור)