שיעור ערב 17.08.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", אגרות, עמ' 763, אגרת נ"ז

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם" בעמ' 763 את איגרת נ"ז.

אנחנו נתחיל לקרוא מהקטע "אין מצב יותר מאושר".

"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת.

ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה.

ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל.

כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה.

היוצא מהאמור, שאין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך.

ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.

ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.

לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה." יהודה ליב

תלמיד: כתוב, ש"אין לטעון על ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי?" זאת אומרת שאם אני יודע שלא יעזרו לי המאמצים שלי ואני חייב להגיע לייאוש ואז לתפילה, אבל הוא גם אומר "כי אין חכם כבעל נסיון". אני לא מבין את התשובה שלו.

חכם יכול להיות רק כבעל ניסיון ולא כבעל החלטה, ש"שם כתוב אז אני מסכים עם זה, אני הולך על זה." זה לא יעזור. ההחלטה יכולה להיות רק לפי הרשימות, ההתרשמויות ברצון שלך, באכזבות שלך, בכל הכלים שלך, לא בשכל.

תלמיד: הבנתי את מה שאמרת, וכשאני מסתכל על הילד שלי ואני רוצה שהוא ילמד משהו, אני יודע שהוא צריך לנסות ולהיכשל ואז הוא ילמד, אבל אני לא מבין את זה על עצמי, אני לא מרגיש את התשובה שלך.

על הילד אתה מרגיש, רק עליך אתה לא מסכים.

תלמיד: כן.

מה אפשר לעשות, אז תבין שגם אתה כמו ילד, שלא יעזור לך, "אין חכם כבעל ניסיון". אתה לא יכול לצעוק לבורא אם אתה לא מיואש ואתה לא יכול להיות מיואש בצורה מלאכותית. אנחנו צריכים להכין חיסרון לעזרת ה', ולא יהיה לך חיסרון עד שאתה לא תתייאש לגמרי, עד הסוף, ואפילו למעלה מהסוף גם כשאתה תצעק כבר מהכוח האחרון אחרון, גם אז אתה צריך עוד לצעוק. ככה זה, אחרת זה לא חיסרון. אתה רואה, "כי רק לתשובה השלמה הוא צריך". וכאן אתה גם צריך להבין שלבד אי אפשר להשיג את זה, זה לא אותו סוג החיסרון שהאדם יכול לגבש בעצמו לבד.

תלמיד: כתוב, "כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחויב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת." האם זה נכון שאני מבין מזה שהיצר הרע פה למעשה זה "העזר כנגדו"? הוא כן מחייב אותו לעבודה הזאת עד שהוא יתייאש באמת.

זה מצד אחד, מצד שני, יכול להיות שבלי ההתגברות של היצר הרע הזה, הייתי כבר צועק לבורא ומקבל תשובה.

שאלה: צריך לנסות כל מה שבכוחו האדם? ומה זה "בכוחו", בכוח שלי בעולם הזה או בכוח תפילה?

מה אתה רוצה?

תלמיד: נגיד חיבור בעשירייה, להיות חלק מעשירייה.

אני לא יודע, כתוב "אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו," מה זה "מיואש מכוחותיו עצמו", מה הוא רוצה שמיואש מהכוחות האלה?

תלמיד: רוחניות.

רוחניות, תשאל מה זה רוחניות, הם יגידו לך כל אחד, ולפי כמות האנשים תקבל תשובות.

תלמיד: אנחנו שומעים פה הרבה מושגים, כמו להיטמע בעשירייה, להיות במרכז העשירייה וכן הלאה, אני רוצה להיות במקום הזה, להרגיש את זה.

זה האמצעי להשגת המטרה. אז העבודה היא באמת, דרך החיבור להשיג את המקום לגילוי הבורא כדי לעשות לו נחת רוח.

תלמיד: אז אם אומרים לי שאני צריך בשביל זה להתייאש מכוחותיי עצמי, על איזה כוחות מדובר?

להתחבר, לעורר חברים ולהתחבר איתם.

תלמיד: באיזה כוחות? זו כוונה למעשים פיסיים או למה?

אני לא רוצה לתת לך תשובה כי זה לא יעזור. תנסה להתחבר ואז אתה תברר מה חסר לך ומה לא. אתם שואלים שאלות כאלה שרק מי שלא נוגע לדבר הוא יכול לשאול. אני לא הולך לענות, תשברו את הראש, תקראו את זה אלף פעם, תנסו ביניכם להבין מה קורה ומה כתוב. עוד מעט תשאל אותי מה כל אות ואות, מהי העבודה ולמה צריכים להשתוקק ועל ידי מה, מה הם מציעים. לא. עד שאדם לא מברר את זה בעצמו זה לא שלו.

שאלה: בעל הסולם כותב פה בסוף הקטע, "השי"ת שומע תפלה," ולפני זה הוא כותב, "ורק לתפלה שלמה הוא מחכה." בתחושה שלי יש המון תנאים על תפילה, אתה לא יכול להתפלל סתם ככה, אתה לא יכול לבקש מהבורא על חיבור, אתה צריך להיות מחובר כדי להתפלל, אתה לא יכול להתייאש סתם מעצמך, זה צריך להיות מעבודה של חיבור, אתה צריך להגיד את התפילה הנכונה. מה זה כל התנאים האלה על תפילה? מה זה "רק לתפילה שלמה הוא מחכה"?

אני רוצה לקבל משהו, אבל האדם שזה תלוי בו נמצא מעבר לים, הוא מבין רק שפה סינית. להגיע אליו צריכים קודם כול ללכת לכל מיני עוזרים שלו לכל אחד לתת בקשיש וכולי וכולי, לדעת איך לפנות אליו, להסביר לו למה אני מבקש, מה אני דורש, למה זה כדאי לו לתת לי מה שאני מבקש. יש תמיד הרבה הרבה נושאים לתפילה, מרכיבים.

תלמיד: איפה משלמים את הבקשיש הזה?

רק זאת הבעיה? כל היתר לא בעיה, איך לתת לו בקשיש? על ידי זה שאתה מראה לו שיש לך חברים והם רוצים יחד איתך לקבל ממנו עזרה. אז הוא מקבל, זה בקשיש בשבילו. שאלת נכון. כל היתר מה שאתה מראה לו, כל מיני דברים, הם תלויים בך. אבל הבקשיש שהוא יקבל ויקבל את זה כמתנה בשבילו ויהיה מחויב לתת לך מתנה משלו, זה החיבור בין החברים שאתה מביא לו. אז תעבוד על הבקשיש ואז תחפש אותו, בלי זה אין טעם לחפש.

שאלה: אנחנו כל הזמן מדברים על כך שתהליך השפעת האור ופעולת האור הוא הדרגתי והוא מצטבר, ההשפעה מצטברת. אבל כאן במכתב הזה בעל הסולם כותב שכל יום מהבוקר של היום שלמחרת זה מתחיל מחדש ואין בכלל חשבון ביחס ליום הקודם. כל יום נמחק. איך לתרגם את זה נכון?

נמחק כלפי האדם, שאני באמת קם בבוקר ואני צריך לחדש הכול מההתחלה. זה יכול להיות לא בבוקר, זה יכול להיות במשך היום כמה פעמים ועל ידי כל מיני גורמים. יכול להיות כביכול שאני גורם לזה ויכול להיות כביכול שהבורא או כל מיני גורמים חיצוניים, אבל אני מרגיש כל פעם שאני צריך לחדש את הגישה שלי לרוחניות, את הקשר שלי עם הבורא, הקשר שלי עם חברים. מה שהיה היה, האמת לא איכפת לי מה שהיה, אני צריך עכשיו לארגן איתם מגע חדש.

תלמיד: המידה השלמה הזאת של המאמץ, הסאה, הסאה של היגיעה, לא כל כך ברור. אני כל הזמן חושב שאני יכול לעשות עוד משהו כדי לא לבקש מהבורא.

זה נקרא שהיצר הרע מקדים את האדם ואומר שאתה צריך לעשות עוד.

תלמיד: אז איך להיפטר מהעניין הזה כדי שיצר הרע מצד אחד לא יפריע למאמצים שחייבים לעשות כל יום, ומצד שני כדי שאפשר יהיה לתת לעצמך דין וחשבון שהמאמצים האלה מכוונים כדי בסופו של דבר לתת נחת רוח לבורא ולא לעצמך?

רק ביחד, ביחד אתם מוסרים יאושים כלליים כל אחד לשני. אם אנשים לא היו בורחים אלא מבינים שהייאוש זה כל הנכס שלנו, אז הייתם מגיעים לאנחה "ויאנחו בני ישראל מהעבודה, ויצעקו"¹. אבל מה שיוצא, שהחברה לא מחזיקה את הייאוש כנכס ואז כולם בורחים. "זה לא טוב, זה לא זה כי זה לא כמו בעולם שלנו, כאן רווח צריך להיות חיסרון מכוחותיו של אדם ואפילו מכוחותיה של העשירייה. ו"איש את רעהו, יעזרו²" בזה שאף אחד לא מסוגל וכולנו לא מסוגלים, אלא מסוגלים רק לצעוק בכוחות האחרונים.

תלמיד: מה לעשות בכל זאת עם זה שהאגואיזם כל הזמן מוצא מקום נוסף לעבודה כלומר כל הזמן יש חוסר סיפוק?

נכון, אבל אם תעבדו על זה בקבוצה, תראו עד כמה שזה אחרת. כי שם האגו לא עובד בצורה כזאת, שפונה לאדם מבפנים ומסובב אותו ומבלבל אותו, מסית אותו. תראו איפה אנחנו כל הזמן מפסידים, שלא ניגשים לשום דבר יחד.

שאלה: מה זה להחזיק את הייאוש כנכס? פעם ראשונה אני שומע את זה.

מה זה פעם ראשונה? מה מהאגרת הזאת ומכל מיני אגרות אחרות ובכלל, אתה מסכם, למה אתה צריך להגיע?

תלמיד: צריך להגיע לייאוש.

לייאוש, לחיסרון. חיסרון מהכוחות שלי זה נקרא להיות מיואש מכוחותיי, ואז אני יחד עם זה צריך לצעוק. זה לא שאני נופל בחוסר הכרה, זהו, מיואש.

תלמיד: איך העשירייה מחזיקה ייאוש של חבר, כנכס?

כל אחד ואחד כמה שמביא. תביא את הייאוש שלך ושלך ושלך, תביא. אנחנו כולנו מכניסים אותם לקופסה שלנו, לאוצר.

שאלה: אם אני מחזיק את הייאוש של החבר אני ממלא אותו, לא?

"אין לו לקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר; יראת ה' היא אוצרו" (ישעיהו לג)

תלמיד: אז יש חבר שהגיע לנקודה הנכונה, הגיע לייאוש הזה.

יופי.

תלמיד: הוא נמצא בעשירייה. מה עכשיו העשירייה צריכה לעשות עם מה שמתגלה? החבר נמצא במין מצב שהוא לא רואה מה עוד אפשר לעשות. זה המצב שאנחנו אומרים שזה בדיוק מה שהוא צריך להגיע אליו.

כן. מה אתם צריכים?

תלמיד: מה אנחנו צריכים לעשות עם זה?

לקבל ממנו את הייאוש הזה, להוסיף אותו לכלי שלכם. על ידי מה?

תלמיד: התכללות.

על ידי זה שזורקים לו חבל.

שאלה: אני לא מבין. אם זרקתי לו חבל, לא פתרתי לו את הייאוש, אז כיסתי לו את החיסרון.

לא, זה הכול מצטבר. אחד ועוד אחד ועוד אחד, וכל אחד ואחד, כל הזמן לעבוד על זה. עד שאתם מגיעים למצב עד כדי כך שהייאושים מתחילים להיות כלליים, כוללים וגדולים, אתם מבינים שכאן יד ה'. בהתחלה אתם יכולים רק לדבר על זה, אבל אתם מגיעים למצב שאתם מרגישים שהבורא שם לכם רגל.

תלמיד: אפילו גם זה כבר מורגש.

לא עד כדי כך. אתה לא מרגיש שפרעה והבורא זה אותו דבר. כי "אין עוד מלבדו", אנחנו צריכים להגיע להבחנה, להכרה כזאת. שני הכוחות האלה זה כוח רצון אחד.

תלמיד: העבודה הזאת של איך להחזיק את הייאוש ולתת לו את החבל, ועדיין הוא יהיה קיים בתוך העשירייה, זה לדעתי עוד לא ברור. אני לא יודע איך לצאת מזה.

תעבדו בעשירייה. אדם אחד לא יכול למלאות את הסאה שלו.

שאלה: איפה זה המקום המשותף שעובדים בו יחד?

במרכז העשירייה.

תלמיד: הוא כתב, האדם מאושר מהמצב שלו כשהאדם מיואש מכוחותיו עצמו. כל פרט מיואש מהכוחות שלו. איפה המעבר לייאוש משותף?

ממה הוא מיואש?

תלמיד: מהמאמצים להתפלל עבור החברים.

נגיד שזה ככה. להתחבר. ממאמצים לחיבור, מזה הוא מיואש. ואז?

תלמיד: קודם כל זה מאמצים נכונים?

כן, זה נכון. אין לך יותר לפניך שום דבר. מצד בניית הכלי אין לך שום דבר אחר.

תלמיד: יופי. זה הייאוש הוא פרטי שלי.

המאמצים שלך. כדי להיות נכלל מהמאמצים של האחרים אתה צריך לעזור להם, לזרוק חבל לכל אחד ואחד.

תלמיד: איפה המעבר מהייאוש הפרטי שלי לייאוש המשותף של העשירייה?

שאתה תזרוק להם את החבל. שאתה תרצה לעזור לכולם. שאתה תרצה לשחק לפני כולם כמה הכול יפה, מלא כוחות והכול. אם אתה תשחק לפניהם זה נקרא שאתה זורק להם חבל. וכך כל אחד כלפי השני. מתוך זה תהיה לכם התכללות. ובתוך ההתכללות, במרכז ההתכללות אתם תרגישו שיש לכם מרכז משותף.

תלמיד: מרכז משותף של ייאוש?

גם ייאוש וגם כוחות התגברות.

תלמיד: ומה הקשר בין הייאוש הפרטי שלי לבין לזרוק להם חבל?

על ידי זה אתם מגיעים לייאוש הכללי, לחיסרון של הקבוצה.

תלמיד: מה נחשב ייאוש?

"וייאנחו בני ישראל מן העבודה". זה נקרא ייאוש.

שאלה: אם אתה יכול להסביר "כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר." למה הוא מתכוון?

לא יכול להסביר. תשיגו לבד, אין לי כבר כוח. אני רואה שמה שאני אומר לא נכנס לעבודה, אז מה יש לי כאן עוד לחפור ועוד ועוד.

שאלה: אני רואה שחברים עוזבים כי הם מתייאשים כביכול מכל מיני מחסומים גשמיים שהבורא שולח. לא ראיתי חבר שעוזב כי מיואש מכוחותיו עצמו. האם עלינו לראות כל ייאוש כייאוש מכוחותיו עצמו?

איזה כוחותיו עצמו? בזה שהוא הלך להתחבר עם האחרים כדי לגלות את המקום לגילוי הבורא, כדי לעשות לו בזה נחת רוח. זאת העבודה שלו. תעשה נוסחה, זה לזה, וזה לזה, לזה. ואז תראה, האם היו מכוונים לשרשרת הזאת בכלל או לא? ממה הם מיואשים, שלא קיבלו בדרך מיליון, שלא זכו להיות מגלי עתידות?

תלמיד: זה בדיוק העניין. אתה רואה חברים שכאילו משהו בדרך שוחק אותם, פתאום מאוד קשה להם.

"לך לאומן שעשני."

תלמיד: אני רק רוצה לוודא שאנחנו באמת בכוון.

אין לי שום טענות לאף אחד. רוצה? כן. לא רוצה? לא. זה הכול. ראיתי כבר חכמים שעזבו והלכו, וגמרו את החיים שלהם גם בדרך. בסדר, מה לעשות.

תלמיד: אם אנחנו רואים חבר שהתייאש, האם צריך לדקדק ולבדוק את הנוסחה הזאת שעכשיו נתת, או מבחינתנו הוא כנראה מיואש באמת מהעבודה, וזה אולי מתבטא באיזה ייאוש חיצוני?

הוא מיואש מזה שהרצון האגואיסטי שלו לא מקבל מילוי, אז צריכים להסביר לו שברצון הזה הוא אף פעם לא יקבל מילוי, אף פעם, אלא רק ברצון להשפיע. ברצון לקבל הוא יכול לקבל רק אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, במסגרת שנדמית לו כחיים האלה, העולם המדומה, החיים המדומים. בבקשה, שימלא את עצמו ויקבל. אם הוא לא רוצה שימות, שיגמור עם החיים שלו, אם אלה החיים המדומים אז זה מוות מדומה. אני לא מבין איזו טענה יש לכם.

תלמיד: זאת לא טענה, אני באמת מנסה להבין. כי כל כמה זמן רואים חבר שמגיע בדיוק לנקודות כאלה. אבל אני לא יודע אם הוא מגיע לנקודה הזאת באמת מייאוש ואם הוא עשה את המאמצים הנכונים בדרך?

לי נראה שאף אחד לא בירר את עצמו כלפי הנקודה הזאת, אף אחד.

תלמיד: לפעמים זה נראה ממש כמעט בלתי אפשרי.

זה נכון שזה בלתי אפשרי, כי אז הבורא בא ומציל, זה בלתי אפשרי. אף אחד לא יכול לצאת ממצרים, מהרצון לקבל שלו, מהאגו, אף אחד לא יכול. רק נס יציאת מצרים.

תלמיד: האם כלפי החברים שאתה כבר רואה שהם באיזה ייאוש, אולי אפילו ייאוש לא נכון כמו שאמרת, האם אפשר לעזור להם לראות, או לכוון אותם נכון יותר?

כן. שישלמו לי ואני אראה להם.

תלמיד: בסדר.

אתה מסכים? יפה. יש שיטה מאוד מדויקת, רצינית, שמתחילה ונגמרת בתנאים שהם חוקי הטבע. אם אתם רוצים לקיים את זה, רוצים להשתדל, רוצים לנסות להתעלות מעל הטבע שאתם נמצאים בו לטבע השני, בבקשה. אם לא רוצים, אז לא. איך שהבורא משחק עם האדם, איך שהוא יחייב אותו, זה לא ענייננו. אני חייב רק לפתוח לכם הזדמנות, כל היתר זה בכוחכם. אם אתם לא רוצים את זה, אז לכו לכל מיני שיטות אחרות שיצאו מחכמת הקבלה, שיטות הוליסטיות למיניהן, לכל מיני דברים. יש [שיטות] כאלה שנותנות לאדם הרגשה שהוא ממש נמצא בעננים.

שאלה: יש איזה חוסר הבנה של השיטה לפחות אצלי, כי בימים האחרונים ובפרט היום בבוקר אמרת, "אתם צריכים להתחבר בעשירייה".

אתה רואה גם מה שכותב לך בעל הסולם ורב"ש. זה [כתוב] גם בתורה, בכתבי האר"י, ועוד בכל מיני מקומות קודמים, גם בזוהר, שהכול מתממש בעשירייה. אם אתם לא משתדלים לכיוון הזה, ממש במאמץ משותף, אז לְמה אתם מצפים? אלה חוקי הטבע. איך אתה חושב שזה יקרה בלי מאמץ, האם יש לך איזה הסכם עם הבורא שזה חוק הטבע הכללי? אני לא יודע לְמה התקווה.

תלמיד: אז המצב הטוב כביכול הוא מצב של ייאוש?

למה?

תלמיד: כי לא הצלחת, לא הצלחנו.

כשלא הצלחנו אנחנו צריכים להיות שמחים, כי אנחנו מתקרבים בזה להצלחה הכי גדולה, שאנחנו צועקים מתוך רצון גדול וייאוש גדול. מתי הילד מתפרץ בצעקות? כשהוא מאוד רוצה ואתה לא נותן לו. אז יש לו שני דברים, הוא לא מקבל והוא מאוד רוצה לקבל. האם יש לכם את [המצב] הזה? לא. אז אין "ויאנחו בני ישראל", אין דבר כזה. אתם צריכים לייצב את המצב הזה ממש במאמצים שלכם.

תלמיד: אבל אני לא אומר לילד, רק אם ממש תנסה ותתייאש אז אני אתן לך. כי זה יפגע בו, הוא לא באמת יתאמץ, הוא ישחק אותה, יעשה כאילו, יעשה בערך, הוא יבכה רק בשביל לעשות הצגות.

נכון. לכן הבורא נתן לכם יכולת "איש את רעהו יעזורו", להמשיך עוד ועוד. ואתם כמו ילדים קטנים מחפשים כבר תירוצים. אני לא עורך דין של הבורא, אני לא אפוטרופוס ולא כלום. אז תמשיכו לבד.

תלמיד: אני רק רוצה להגיד שאני נמצא כאן כבר 14 שנים.

ומתוך 14 שנה, ראיתי אותך אולי שבועיים.

תלמיד: אבל אני כל הזמן מרגיש יותר ומבין יותר, ובמיוחד עכשיו בשיחה הזו, שמה שאנחנו עושים זה לומדים מקצוע, לומדים אומנות ואמנות.

נכון, כך כתוב.

תלמיד: לומדים על איך האדם בנוי ואיך הוא יכול להגיע לבורא עצמו. ואני פשוט חייב להגיד את ההתפעלות הזאת, זה מאוד נוגע בי בפנים, ואני רוצה שכולם יתחזקו ושכולם ימשיכו ביחד לשלב ידיים ולבבות.

תעזור להם בזה.

שאלה: כשהילד בוכה וצועק, הוא באמת רוצה. איך לרצות כך להתחבר?

על ידי קנאה. אני מגלה לך סוד בפעם הראשונה, שאף אחד לא ישמע, שיש דבר כזה "קנאה".

(סוף השיעור)

---

1. "ויאנחו בני-ישראל מן-העבדה, ויזעקו" (שמות ב', כ"ג)↩

2. ישעיהו, מ"א,↩